בישיבה קנ"ח של הכנסת השניה

הפעם לא אגזול הרבה מזמנכם, ואסתפק בהערות מועטות.

איני רואה כל צורך באפולוגיה על הקואליציה. יש אולי צורך באפולוגיה על שהקואליציה לא הוקמה מקודם. השאלה היא: מי חייב באפולוגיה זו. דעתי בענין זה כבר הבעתי בהזדמנויות אחרות, ולא אעשה בירור זה עכשיו. ההיסטוריה תשפוט.

יש לקבוע עובדה ברורה: בכנסת יש כל הזמן שתי קואליציות. קואליציה אחת קיבלה על עצמה בתנאים לא קלים עול המדינה ועשתה כל הזמן מלאכתה באמונה, ואני מניח שעשתה גם שגיאות, ואני חושש שגם להבא היא עלולה לעשות שגיאות, מטעם פשוט: באשר היא עושה. ויש קואליציה שניה, קואליציה שלילית, הפטורה מעול ואומרת תמיד: לאו. ואני שמח, ומובטחני שרבים שמחים יחד אתי, שאחת המפלגות הגדולות בקואליציה השלילית עזבה אותה ונצטרפה לקואליציה הנושאת בעול.

לא הייתי צריך להיות מארכסיסט כחבר־הכנסת יערי למען דעת כיצד יצביעו חברי־הכנסת יערי, מיקוניס ובדר, מנהיגי הקואליציה האופוזיציונית. נדמה לי שמר יערי התפאר קצת לשוא באמרו כי הוא יודע כמארכסיסט, גם מבלי היותו נביא, איך יפלו הדברים. לא רק שאינו יודע איך עלולים להתנהג ה“רפורמיסטים”, שהוא רחוק מהם; הוא אפילו אינו יודע איך עלולים להתנהג ה“מהפכנים” שהוא כל כך קרוב להם. אילו ידע זאת ודאי לא היה מרשה לחברו אורן לנסוע לפראג. – –

חברי־הכנסת יערי ומיקוניס דרשו שניהם הקמת ממשלה מיוסדת על “חזית פועלים מאוחדת”. האומנם אינם יודעים, כי סיסמת הרמיה של הקומינפורם על “חזית פועלים מאוחדת” כבר חדלה לרמות אפילו ילדים?

המדברים על “חזית פועלים” הם הראשונים המנסים לחבל בחזית הפועלים הממשית השלמה והגדולה ביותר, שישנה בארץ – בהסתדרות העובדים הכללית, אמנם בלי הצלחה. ואל יספרו לנו מעשיות שהם מצביעים נגד ממשלה זו באשר זוהי קואליציה עם דתיים, עם פרוגרסיביים, עם ציונים כלליים. בכנסת הוצעה על ידי לפני כשנה ממשלת פועלים בלי כל תוספת של לא־פועלים, ולא סתם פועלים, אלא פועלים המייצגים את הסתדרות העובדים, – והסיעות של יערי ומיקוניס נגדה. העיני אנשים תנקרו?

לצערי, גם חבר־הכנסת אונא התאונן שהורסים “השארית האחרונה של אחדות הפועלים בכנסת”, בהתכוונו לפועל המזרחי. נדמה לי שהוא האחרון שמותר לו לטעון טענה זו. חבריו הם שהרימו יד, עוד בכנסת הראשונה, בשותפות שבינינו, והם הביאו לידי פירוק הקואליציה ולבחירות חדשות. לאחר הבחירות חידשנו השותפות עם הפועל המזרחי, – על יסוד של הסכם בכל השאלות השנויות במחלוקת. והסכם זה הופר שוב על־ידי חבריו, – שבאו בתביעות חדשות לאחר שהאגודה פרשה. מהי הצדקת התביעות הנוספות? תורת ישראל ניתנה בסיני. מעמד הר סיני לא היה במשך שנה זו, אלא אלפי שנים לפני ההסכם שעשינו בהקמת הממשלה האחרונה. מה נתחדש איפוא בדת במשך השנה? כלום מפני שמישהו פרש מהממשלה – יש להציג תביעות נוספות? לא אנו, אלא חבריו של אונא, הפרו הסכם האחדות שבינינו ובין הפועל המזרחי.

חבר־הכנסת בדר שאל שאלה לגיטימית. מה בדבר חוק גיוס הבנות? אוכל להבטיחו שהוא יוגש בקרוב לכנסת. לא היה צורך להכניסו בקווי־היסוד, כי בקווי־היסוד לא פירטנו כל החוקים שיוצעו לכנסת או הקו העיקרי של החוקים לשנתיים וחצי הבאות. אני מקווה שסיעת “חרות” לא תחזור על המעשה שעשתה כשהכנסנו החוק בפעם הראשונה: בדיון הראשון דיברה לטובתו, כשבא לידי הצבעה – הצביעה נגדו.

בעית החינוך הועמדה במרכז הוויכוח של חברי־כנסת אחדים, ואולי בצדק. אולם אם יש מי שינסה לביים “פילגש בגבעה” בקשר לחינוך, יעמול לשוא. לא הרב לוין ולא מי שהוא מחבריו יצליחו במלאכה זו. הממשלה התחייבה על חינוך דתי לכל ילדי ההורים הרוצים בכך. אין זו התחייבות כלפי המפלגות הדתיות, אלא כלפי תושבי המדינה, בין יהודים ובין ערבים. כל תושב שירצה בחינוך דתי ינתן לו הדבר. אולם עלי להגיד לחברי־הכנסת מהמפלגות הדתיות: אין הירארכיה ביהדות והתורה אינה בשמים. לשום מפלגה דתית אין מונופולין ולא יהיו מונופולין על היהדות, ואף לא על החינוך הדתי. החינוך הדתי ינתן לכל דורשיו, וחינוך דתי הוא חינוך הנאמן על יהודי דתי, אבל לאו דווקא על חבר מפלגה דתית. כל חינוך יחויב במינימום של חובה, יעמוד תחת פיקוחו של משרד־החינוך ולא תהיה לו זיקה למפלגות. ההורים שרוצים בחינוך דתי יקבלוהו במאה אחוזים, לא במאה ואחד ולא בתשעים ותשעה. על כך אין שום ויכוח. הוויכוח בינינו ובין המזרחי והפועל המזרחי הוא אם למפלגות הדתיות תימסר אפיטרופסות על החינוך הדתי ועל הדת. תביעה זו הוצגה לנו עוד בימי הכנסת הראשונה ולא קיבלנו אותה, ובגלל הודעתו של רמז המנוח בענין זה (ביום 5 בפברואר 1951) הצביע הפועל המזרחי בהיותו בממשלה – נגד הממשלה, בידעו שעל ידי כך הוא מפרק הקואליציה. הוא אולי לא ידע שעל ידי כך הוא יגרום לבחירות חדשות. גם מפ"ם הצביעה אז עם הפועל המזרחי, אם כי לגופו של דבר, ספק אם תמכה בתביעת הפועל המזרחי. קבענו אז שכל העולים הרוצים בכך יובטח חינוך דתי לילדיהם, אבל סירבנו להכיר באפוטרופסות של המזרחי או של האגודה על יהודים דתיים שאינם רוצים באפוטרופסות זו. יש הרבה יהודים דתיים, הנאמנים על היהדות לא פחות מחברי המפלגות הדתיות, הסבורים שאין צורך במפלגות דתיות, ויש גם כאלה המניחים, ואולי לא בלי צדק, שאין המפלגות הדתיות, שהן בעיקרן מפלגות מדיניות ושקועות בריב מדיני, מועילות להרים קרן הדת בעיני העם. בכל אופן לא יכולנו אז ולא נוכל גם עכשיו לקבל התביעה של המפלגות הדתיות לראות בהן נציג יחיד של היהדות המסורתית ולמנות אותן למשגיחים על הדת של יהודים דתיים אחרים, שאינם חברים במפלגות אלו. לא הסכמנו אז שהמזרחי ישגיח על בתי־הספר של העובד הדתי, ושהאגודה תשגיח על בתי־הספר של המזרחי. כל יהודי דתי נאמן על עצמו, וזכות החינוך הדתי ניתנת להורים ולא למפלגות. בגלל ויכוח זה נתפרקה הקואליציה בפברואר 1951, ובחרנו לפנות לעם מאשר לקבל לחץ המפלגות הדתיות. בממשלה שנוסדה לפני שנה בהשתתפות כל המפלגות הדתיות, לא הופיעה יותר התביעה, שבגללה התפטרה הממשלה הקודמת. ואם היא מופיעה עכשיו בצורה זו או אחרת, עלי להצהיר ברורות שאין לקבלה בשום אופן. יהודי דתי הרוצה להצטרף למפלגה דתית – הרשות בידו, כמובן, לעשות זאת. אך אם אינו רוצה, והוא בכל זאת דורש חינוך דתי לילדיו, – לא יהיה זקוק לתעודת כשרות מצד מפלגה דתית. כל יהודי דתי מוסמך לקבוע מהו החינוך הדתי הרצוי לילדיו.

רק על זה יש עוד ויכוח – אם ישנו. אבל אין כל ויכוח לעצם החינוך הדתי, ואני מודיע לא רק קבל הכנסת, כי אם קבל העם, בארץ ובעולם, שבמדינת־ישראל יובטח חינוך דתי לכל ילדי ההורים הרוצים בכך, ולא החפשים יקבעו מה זה חינוך דתי, אלא ההורים הדתיים יעשו זאת.

ועוד מלה אחת בענין החינוך. מי שהוא מאנשי מפ“ם מנסה לעשות עצמו אפוטרופוס על חינוך ילדי הפועלים. הפועלים בישראל אינם יתומים, ויש להם נציגות נבחרת וחפשית המדברת בשמם, ויש להם הסתדרות כללית דמוקראטית ובת־חורין הפועלת בשמם ולמענם, ואין להם כל צורך ב”נציגים" לא־קרואים ולא־מוסמכים. פועלי ישראל יכולים בעצמם להשמיע קולם ודברם, ואין חברי סיעת מפ“ם בכנסת מוסמכים לדבר אלא בשם מפלגתם. ולהם עלי להגיד שלא יצליחו להסוות זרם חינוכי של הקומינפורם במסווה של זרם העובדים. הם יודעים היטב שחברי קיבוצים וקבוצות הנאמנים לעם לא שלחו בשום אופן ילדיהם לבית־ספר של מפ”ם. לא אני אלא הקומינפורם הכריז על שנאתו ומלחמתו בציונות ובעם ישראל, ואל תדרשו מאתנו שניתן גושפנקא ממלכתית לזרם הקומינפורם, גם אם הוא מסתתר בפסבדונים של זרם העובדים.

ואשר לתלונות של חבר־הכנסת זועבי. יש מקום בכנסת לתלונות של תושבים – אני אהיה האיש האחרון להכחיש זאת – לא רק של ערבים אלא גם של יהודים. עוד לא הכל סודר באופן אידיאלי במדינתנו, ולו הייתי משמיע באזני חבר־הכנסת זועבי כל התלונות שיש לתושבים היהודים, היה אולי רואה שתלונות הערבים הן כאין וכאפס. ובין התלונות, גם של היהודים וגם של הערבים, יש שהן צודקות ויש שאינן צודקות. אבל אני שולל בתכלית השלילה כל תלונה של אפליה מכוונת, ואני גאה לציין העובדה, שפועל ערבי ופלח ערבי במדינת־ישראל מצבם יותר טוב מאשר בכל המדינות הערביות, ומצבה של אשה ערביה בישראל יותר טוב מאשר בכל המדינות הערביות.

אני רוצה להגיד לחבר־הכנסת זועבי לשם מה יש ממשל צבאי. אני יכול להבין מדוע הוא לא חרד כמוני לבטחונה של מדינתנו; איני תובע זאת ממנו. אבל אל יתבע הוא ממני שאני לא אחרד לבטחונה של מדינת־ישראל. אנחנו מוקפים אויבים המסרבים לעשות שלום אתנו, ולא עוד אלא שהם מכריזים על מצב מלחמה ביניהם ובינינו, ואני מצהיר כאן באזני חבר־הכנסת זועבי ובאזני כל האזרחים, כי בטחון המדינה קודם לזכויות אזרחיות של תושבים בודדים, אם זכויות אלה עלולות לסכן בטחון המדינה. וכל זמן שהבטחון יחייב משטר מיוחד באזורים מיוחדים – הוא יתקיים.

ולבסוף מלים אחדות על התיקון בחוק הבחירות. בלי ספק רבים מאתנו נשתעשעו ונתבדחו בשמעם מפי חברי מק“י וקרוביהם החרדה לחירות ולדמוקראטיה במדינתנו. חרדה זו הולכת יד ביד עם תשוקה עזה לראות בארצנו ממשל של “דמוקראטיה עממית” שיוקם בכוח של צבא זר ויבנה על שלטון של מפלגת מיעוט קטנה הרודה בעם בעזרת טרור ותליות של מנהיגי מפלגת השלטון עצמם “המודים” על פשעיהם. ואשרי מנהיגי מק”י בישראל שהם עדיין פטורים מגורל זה.

היש צורך ותועלת בוויכוח עם “דמוקראטים” אלה? אולם אני חייב להבהיר לכנסת כולה מה מוצע על־ידי הממשלה. בקווי היסוד לא קבענו טיבם של התיקונים שיש לעשות בחוק הבחירות. ראינו חובה לעצמנו להעמיד העם וחברי־הכנסת על התקלה בחוק הקיים ועל הצורך לעשות תיקונים שימנעו התפצלות יתרה המחבלת במיזוג הגלויות במשטר דמוקראטי וביציבותו. יש חברים בממשלה הסבורים – ואני אחד מהם – שמטרה זו תושג אם נקבל הגבלה של 10%. יש חברים בממשלה החולקים על כך. אם חברים אלה ישכנעו אותנו שיש להם הצעה יותר יעילה שתביא למטרה הרצויה ותמנע סילוף הדמוקראטיה וחבלה במיזוג גלויות וביציבות השלטון – נקבל דעתם. אם לא יצליחו לשכנע אותנו – נביא הצעתנו אנו. ואני רוצה להגיד לחבר־הכנסת זועבי ולחברי־כנסת אחרים: אין אנו רוצים ברשימות עדתיות. גם לא בקרב היהודים וגם לא בקרב הערבים. רשימות אלו מסלפות האורח הדמוקראטי ומגבירות המחיצה שבין עדה ועדה. אין צורך ברשימות של תימנים, ולא ברשימות של ספרדים, גם לא ברשימות של ערבים. דרושות לנו רשימות ישראליות, ואני מניח שתהיינה רשימות יהודיות־ערביות מאוחדות.

הממשלה הכריזה על העיקרון של התיקון, על מגמת התיקון בחוק הבחירות. עוד יתקיים דיון על החוק עצמו, ובקרב המועמדים לממשלה החדשה יש דעות שונות. יש חברים בממשלה המשוכנעים שהתיקון הנכון והיעיל ביותר הוא הגבלת 10% ויש חברים הסוברים אחרת; הדבר יהא נדון גם בממשלה וגם בכנסת, הרוב בממשלה יכריע דעת הממשלה, והכנסת תכריע הכרעה סופית. על כך יתקיים ויכוח מיוחד בשעתו. לפי שעה התחייבנו על תיקון למנוע התפצלות ממארת ומחבלת, המורידה גם כבוד הכנסת בעיני העם. קיום סיעות זעירות רע לא רק למדינה, אלא גם לסיעות הזעירות גופן. אנשים אינם מלאכים. מחברי סיעה קטנה אין לצפות לאחריות ממלכתית, לא באשר אנשיה גרועים מאנשי סיעה גדולה, אלא באשר הם אינם מסוגלים לפי טבע הדברים לדאוג בראש ובראשונה לעניני המדינה, לעניני הכלל, אלא קודם כל למעמד סיעתם והשפעתם במדינה. זהו פרי הטבע האנושי. הם ינסו לסחוט מה שאפשר להגברת כוחם ושלטונם, כי הם יודעים שבין כך ובין כך גורל המדינה לא תלוי בהם, ומשטר של סיעות קטנות מן ההכרח שיפגע בצרכי הכלל, ואין צורך להגיד שאין הוא יכול להבטיח יציבות במדינה, ואין הרבה מדינות בעולם הזקוקות כמונו למשטר יציב. איני בטוח שבתיקונים שיש ברצוננו לעשות נביא לידי תיקון ראדיקלי; המשטר הרצוי הוא משטר של שתי מפלגות. במשטר זה גם האופוזיציה מוכרחה להיות אחראית, כי יש לה תמיד סיכוי לשאת בעול המדינה, אבל אם גם נבצר מאתנו עכשיו להבטיח משטר רצוי ביותר, עלינו לתקן המצב עד כמה שידנו מגעת בתנאים הנתונים; וזאת אשר רוצים אנו לעשות בתיקונים לחוק הבחירות.