אהרן היה רגיל זה כמה שנים לפרוש, לאחר סעודת הערב, אל צוק הסלע היוצא אל עבר החוף, לשבת כאן דומם ולהסתכל במרחבי הים, כאילו הוא מצפה למשהו.

אהרן היה מקובל על כל בני הכפר הגדול, שהוא עובד בו זה חמש שנים ומנהל את “המחסן” המשביר את צרכי הכפר. “המחסן”, שסבל תמיד מגרעונות, הגיע בימיו ליציבות וגם לעודפים ניכרים.

מי היה אהרן זה ומה היתה פרשת חייו עד הגיעו לכפר, לא ידע איש. עם כל יחס הכבוד והחיבה מכל צד, חי אהרן חיי בדידות. כל בני הכפר היו איכרים, השקועים בעבודתם, מאור הבוקר ועד הלילה, בכל עונות השנה, בשדה, בכרם, ובמשק החצר, והעבודה היתה כל חייהם. יחסו של אהרן לאנשים העמלים הללו היה חם ולבבי, אבל עולמם אינו עולמו.

בית משלו לא היה לאהרן. הוא חי חיי רווק. בחדרו של אחד האיכרים גר ועל שולחנו אכל. פרט ל“מחסן”, היה לו עניין רב, כאמור, לשבת בערב על צוק הסלע המשקיף אל הים. מה הדבר שלו היה מייחל, לא ידע איש. וקרוב לוודאי שהוא עצמו לא ידע. עצם הישיבה לבדד בתוך הסביבה הריקה מאדם, קסמה, כנראה, ללבבו.

בן ארבעים ושבע היה אהרן, ודומה היה לו, שהחיים ממנו והלאה. ואולם באחד הלילות בא הגורל ואחזו בציציות ראשו, והשליך אותו אל תוך המערבולת.

ב

לילה אחד ישב אהרן על צוק הסלע והסתכל, כדרכו, בים. מאחוריו ישן הכפר שנת עובדים עמוקה, שקט ודממה מסביב, ורק קריאת תרנגול ונביחת כלב נשמעים לפעמים. לפתע שמע, יותר נכון, הרגיש, בקולות עמומים. הוא נרתע כלשהו ממקומו וזקף ראשו. היה לילה ללא ירח, ואם כי הכוכבים היו רבים, שררה אפלולית על פני החוף. והנה הבחינו עיניו בדמויות אנשים הבאים מן המזרח ויורדים לאטם במורדות התלולים אל החוף. אהרן ידע, כי צוק הסלע לסתרה לו, ואף-על-פי-כן התכווץ שלא ישגיחו בו. לבו חרד, מי הם האנשים ההולכים כמתגנבים אל עבר הים? אין אלה גנבי ליל, הללו לא כך דרכם ללכת. וכי מה יגנבו בחולות הים?

ופתאום הגיעו קולות חדשים לאזנו, והפעם מצד הים. כתם שחור נגלה לעיניו בתוך הים. וממנו פרשו צללים אחרים ונעו לעבר היבשה.

“אנייה, סירות” – נצנצה מחשבה במוחו של אהרן. בכפר ידעו את המעשה הרב המתחולל בחשאי ביישוב. עלייה חשאית. האיכרים ידעו ולבם חרד למפעל הגבורה, אבל ידם לא שיתפו בו. הם לא נקראו לכך. טרודים הם ראשם ורובם במפעל שלהם, היוצר “ראש גשר” לעלייה הגלויה והנסתרת גם יחד.

הכפר ידע את המעשה הנעשה במחשכים, אבל פרטיו לא נודעו. לא כל שכן אהרן שרחוק היה מן החיים, אם כי לבו מתמלא התרגשות בחשבו על הבנים השבים לגבולם בסכנת נפשות.

והנה התחולל המעשה כנגד עיניו. הוא זינק ממקומו ופרץ לעבר הים, אף כי ידע שעלול הוא ליפול ולהתגולל למטה.

ג

בעוד אהרן יורד במורד התלול, השיגוהו כמה מבני הכפר, גברים ונשים, ששמע אניית הפלאים הגיע לאזנם.

האנשים שהקדימו לבוא מן היבשה כבר עמדו בשורה ארוכה בתוך המיים. הקרובים לחוף היו ערומים עד מתניהם, והרחוקים ערומים לגמרי. הם עמדו במרחק שלוש אמות זה מזה. והראשון שבהם הגיע למקום בו התעכבו הסירות שהפליגו מן האנייה; עד החוף לא יכלו להגיע, כי המיים היו רדודים. שלשלת האנשים הערומים עזרה לבאים לקפוץ מהסירות; את המבוגרים והבריאים הניחו לעבר החוף, ואת הזקנים, את החלשים והילדים העבירו על זרועותיהם עד היבשה. העומדים בשורה שתקו ועשו את מלאכתם בזריזות ובזהירות. ואילו אנשי הסירות לא יכלו לעצור ברוחם, וכפעם בפעם פרצו מפיהם קולות שמחה ובכי.

כשניגש אהרן למקום כבר הועלו העולים הראשונים אל החוף. וקול מפקד ציווה בלחש לאנשי הכפר להעלות את המעפילים אל בתיהם. אנשי הכפר חזרו בעקבותיהם והוליכו עמהם את אורחיהם.

אהרן נשאר עומד במקומו. עליו לא פקדו לשוב. הפסחו עליו במקרה, או שמא נועד למטרה אחרת? אותה שעה הגיעו לחוף שתי נשים, האחת בגיל העמידה, יגעה ורצוצה, ועל כפיים משוּה מן המים. והשנייה צעירה לימים, זקופה ועיניה מבריקות. אם ובת, חשב אהרן בלבו. האשה הורדה מעל הכפיים וניסתה לעמוד על רגליה, נכשלה ונפלה. הנערה פרצה בבכי. אהרן חש לעזרת האשה. וכאן פקדו עליו לפשוט את בגדיו ולרדת ולהיכנס המימה. אין זאת כי לשם כך עכבוהו, שכן גבוה היה ובעל שרירים. ושניים אחרים הופקדו להסיע את האשה באלונקה. באותו הרגע, כשניגש אהרן אל האשה ואחז בה, נח מבטה עליו מתוך תמהון מבוכה. ובעמדו ערום בשורה אמר בלבו: “למה הביטה אלי האשה ככה?” ולפתע נדמה לו כי פני האשה מוכרים לו.

ד

כשתי שעות נמשכה העברת המעפילים וחפציהם. וכשנעלם אחרון המעפילים בשביל העולה לכפר, עוד נשארו אהרן וחבריו בחוף והסתכלו מרחוק כיצד אספה האנייה את הסירות, ונסתלקה לאט לאט ונבלעה בתוך האפלה. אז נשמו לרווחה, ועלו אף הם לכפר. בבואם לא מצאו עוד איש מן העולים. אוטובוסים באו מתל-אביב והעבירום העירה. אנשי הכפר לא חזרו עוד למיטותיהם. בבתים הקטנים הועלו אורות; מבעד לחלונות הפתוחים בקעו קולות אנשים נרגשים; אחדים מן הזריזים פרשו לרפתות לחלוב את הפרות. אהרן אף הוא לא שב אל מיטתו. הוא ישב על ספסל עץ, שמחוץ לבית.

שוב נזכר באשה ובנערה שראה בחוף. מי הן אלו? ולפתע ניתר ממקומו בחרדה; האומנם היא זאת? המחשבה לא הרפתה ממנו והוסיפה לנקר במוחו.

“אם כן הרי הנערה בתי היא”.

הוא קפץ מעל ספסלו כאילו נדחף, לרוץ בעקבות האוטובוס ולהשיגו, לחקור ולדרוש. אבל הוא נשאר כמסומר על מקומו. הביט נכחו. “לא, לא ייתכן!”… לבו התחיל נוקפו. למה לא התעכב אצל הנשים האלו בחוף, למה לא שאל ולא חקר מהן דבר? כאילו התחמק מהן, השתמט.

“לא, לא השתמטתי מהן”…

אהרן צנח ונפל אין אונים על הספסל.

ה

עלם צעיר היה אהרן כשבא בפרוס המלחמה הראשונה אל מושבה גדולה ביהודה. חמש שנים עבד בה במעדר, בכרמים ובפרדסים, ועבודתו היתה עבודת פרך שאין עמה אהבה. הקשרים עם בית אביו בגולה נפסקו, וכל עזרה לא באה לו משם. לעתים סבל חרפת רעב, ואף בייסורי “עמליה”, ו“פירר” נתנסה. ואפשר שלא יכול היה לעמוד בכל הבחינות והנסיונות, אילמלא חסדן של בנות המושבה. בחור חסון היה, לא לפי גילו, גבה-קומה, שחרחר ועיניו חומות ושביבים בהן. בנות המושבה, כצעירות כמבוגרות, הטו אליו חסד בלבן וכל אחת היתה שואלת מאת אביה ומשתדלת שיעמדו לו בעת צרה. עם גמר המלחמה, בשנת העשרים ושלוש לחייו, חלה תמורה בחיי אהרן. בשנה ההיא עבד עבודת-קבע אצל החנווני של המושבה אשר גם כרמים לו. החנות היתה מבצר חייו של הזקן. הכרמים היו עליו לטרחה ופועלו היה לו כבן משק ביתו. ולחנווני בת זקונים. אמנם נערה מבוגרת, בת עשרים ושש שנה, אבל חיננית, פיקחית ומעשית. הנערה היתה שולחת מזמן מבטים חמים לעבר אהרן. יחידה היתה בבית אביה. אחותה הבכירה ואחיה נשארו בגולה, ועוד אחות נשואה לה ומקום מגוריה בתל-אביב.

אהרן ובתו של החנווני היו מכירים ומיודעים מזמן, ומיום שנכנס לעבודה קבועה אצל אביה התיידדו עוד יותר. וההורים ראו ידידות זו בעין יפה. הנערה התבגרה וצריכה להינשא. אמנם, הבחור עני הוא, אבל בן טובים; בעל מזג טוב, נבון ונוח לבריות וחרוץ, ובוודאי שיודע לנהל את החנות. עניותו של הבחור לא הדאיגה את ההורים, יש להם רב. בשנה האחרונה של המלחמה נזדמנה לחנווני הזדמנות טובה והוא לא החמיצה. כשניגפו האנגלים בשערי עזה, התחילו הערבים מביאים למושבה לירות אנגליות, שמצאון במדי החללים, והיו מוכרים אותן ברבע מג’ידי כל לירה. האיכרים חששו לקנותן, ואילו החנווני קנה מכל הבא לידו, ובמקום סתר צבר אלפי לירות.

הוכרע הגורל של בת החנווני והיא נישאה לאהרן.

ו

בשנה השנייה לאחר החתונה נעשה אהרן בעל החנות והכרמים. החנווני העביר את כל רכושו על שם בתו וחתנו, ואת הלירות האנגליות חילק בין בניו הגדולים שלא גרו עמו. הוא ואשתו עלו ירושלימה לבלות את שארית ימיהם בתפילה וצדקה.

החנווני לא טעה בחתנו. הוא היה שולח מדי חודש בחדשו לחותנו את חלקו המגיע לו ברווח, כפי שהתנו מלכתחילה, והרווחים גדלו משנה לשנה. הודות לאהרן נהפכה חנות המכולת לחנות “כל בה”; כל סוגי מכולת, מנופקטורה, גאלנטריה, רהיטים, כלי עבודה וחומרי בנין. את הכרמים, שקרובים היו לתחומי המושבה, חילק למגרשים, מכרם במחיר טוב, בנה לעצמו דירה נאה, הגדיל את ההון החוזר של החנות והיה קונה הכל במזומנים.

אחרי שנים מעטות היה אהרן מוחזק במושבה לעשיר. הוא אהב את עסקיו לשמם ולא רק לשם הרווחים. ידוע ידע לקנות תמיד בשעה הנכונה ובזול. ואף השתדל למכור סחורה טובה ובמחיר המתקבל על הדעת. את רווחיו ביקש להגדיל לא על ידי ניצול לקוחותיו אלא על ידי הגדלת המחזור. את סחורתו היה מביא ממרחקים, וחנותו נעשתה מקור לקניות בסיטונות בשביל כל החנויות בסביבה. וגם מן המסחר בקמעונות לא משך את ידו.

הידיעות על הצלחת חתנם שהיו מגיעות לזקנים לירושלים, היו לסימן בעיניהם כי סלחו להם במרומים את המשגות בעולם למטה. ובטוחים היו, כי מעתה יהיו פתוחים לפניהם שערי גן-עדן. ובשנה החמישית למגוריהם בירושלים נסתלקו שניהם. ולאחר מות הזקנים נולדה לאהרן ואשתו ילדתם, וקראו לה בשם מצורף משמותיהם של שני הנפטרים.

אהרן ואשתו היו שמחים בגורלם. מזלם שיחק להם מבית ומחוץ. על מות הזקנים לא התאבלו הרבה; עסוקים היו יותר מדי, אהרן בחנותו ואשתו בילדה.

טרדותיו של אהרן היו מרובות. פרט לשעות האוכל והמנוחה הקצרה לא מצא זמן להיפנות לביתו. כל מחשבותיו היו נתונות לעסקים. ואולם הוא אהב את אשתו. היא היתה חביבה עליו יותר מלפני חתונתו. ונדמה לו, כי גדל חינה. ובשעות-מנוחתו המעטות, היה יושב עם אשתו ליד עריסת הילדה, ושניהם “מדברים” עמה וצוחקים לה, הוגים כזוג יונים.

אשתו של אהרן היתה מאושרת. ולא אחת היתה חושבת, כי צדקו בנות המושבה האומרות לה שנולדה בכתונת של משי. אפילו אהבתה לילדתה לא העיבה על אהבתה לבעלה. התברכה בו והתפללה לשלומו. ובאושרה לא הרגישה, שבעלה נמצא לרוב בחנות או בתל-אביב, ולפעמים יורד מצרימה או נוסע לבירות לשם עסקיו. באושרה הגדול לא נתנה דעתה על כך.

ז

באחד הימים כשבא אהרן לארוחת הצהרים, ראה בחדר האוכל המרוּוח, באחת הפינות, נערה בלתי מוכרת לו. היא ישבה כפופה על מלאכת התפירה. אותה שעה נכנסה אשתו, ואמרה בקול שמח: – תופרת חדשה באה למושבתנו, מן העולים החדשים, הכל מהללים את מלאכת ידה, על כן ביקשתיה להכין תלבושת לבתנו, הלא מלאה לה שנה.

האשה צחקה צחוק של אושר, וגם פני אהרן הביעו קורת-רוח. עיניו ועיני הנערה נפגשו לרגע. היא הניעה לו בראשה המעוטר תלתלים ופניה הסמיקו מעט.

– הניחי את עבודתך ונשב לשולחן, בעלי מדייק מאוד בשעה הקבועה לאוכל. – אמרה אשת אהרן ושוב חייכה.

“כמה צעירה היא – עלה על דעתו של אהרן, – בת שמונה-עשרה בוודאי. ולי מלאו לפני ימים מספר שלושים שנה. כבר זקנתי”. ועל פי סמיכות משונה של מחשבה נזכר, כי לפני שנה ומעלה, בעלותו ירושלימה לבקר את חותנו וחותנתו החולים, גילתה לו הזקנה, שבתה, אשתו של אהרן, גדולה ממנו בשלוש שנים; אז צחק בלבו, שהזקנה מתחרטת על שרימתה אותו בשעתו באמרה לו כי בתה צעירה ממנו בשנה.

אהרן פנה לחדר הרחצה לרחוץ את פניו. וכשעמד מול הראי, ראה את סימני הקמטים הראשונים שלו. והיא… כמה יפה היא, ומה צבע עיניה? תכולות או אפורות? ושמא תערובת של שני הצבעים גם יחד? מוזר, זו הפעם הראשונה בחייו שהוא מבקש לדעת צבע עיניה של אשה.

שלושתם הסבו לשולחן, אשתו מימינו והנערה למולו. אכן, הנערה היתה יפה להפליא. הפנים סגלגלים כלשהו ושחרחרים, ועיניה מוארכוֹת וארוכות-הריסים.

לאשתו של אהרן נדמה היה שאינו כתמול שלשום. רגיל היה לתבל שיחתו בבדיחות בספרו על ענייני החנות ולקוחותיה. הפעם כאילו נשכחה החנות מלבו. הוא שאל את הנערה לארץ מוצאה. היא אמרה לו כי באה מפולין. הסומק בפניה ועיניה המושפלות הוסיפו חן על חינה.

“מפולין? – הירהר שוב אהרן, – והרי יש בה משהו מן הדרום. וביישנית היא כתינוקת”.

אשתו נוכחה לדעת כי הנערה הפתיעתהו מאוד. אבל היא הוסיפה לצחוק. כל רגש של קנאה לא יכול היה להתעורר בלבה, בטוחה היתה, שהחנות והילדה מגינות עליה.

ח

הפעם טעתה בחשבונה.

שבועיים עבדה הנערה בביתו. יום יום היה נפגש עמה ליד השולחן. ולמה הושיבה אותה אשתו למולו? את עיני הנערה ראה רק לעתים רחוקות. ריסיה שמרו עליהן. לעתים היה תופס אותן כשהן מסתכלות בו או באשתו. ואז היה לבו מתפעם כאשר לא אירע לו מעולם. אשתו היתה מציצה בו בצחוק של ביטול קל, על אשר לא ידע להסתיר את הפתעתו למראה הנערה היפה. היא השתדלה לשתף גם את הנערה בשיחה ולא הצליחה בכך. יותר מ“כן” או “לא” לא הוציאה מפיה. והיא היתה צוחקת לה בלבה, שאימת בעלה נפל עליה. בשבתן לבדן היו משוחחות לא מעט. וכך נודעה לה לאשה פרשת חייה של הנערה. היא באה ארצה עם הוריה, אֵם ואב חורג. האב היה אחד הרוכלים הקטנים, שממשלת גראבסקי בפולין קיפחה את פרנסתם. בבואם ארצה, התיישבו באחד הפרוורים המרוחקים של תל-אביב, והאב הקים במקום נידח סוכה של גזוז והיו מתפרנסים בדוחק. הנערה התחילה לעבוד עוד בווארשה בבית-חרושת לשמלות ילדות. היא היתה בקיאה במלאכתה, אבל בתל-אביב לא יכלה לעמוד בהתחרות עם התופרות שהתבססו מזמן. שמעה כי יש עבודה במושבה, ואמנם מצאה את מבוקשה. ולא רק מחוסר עבודה עזבה הנערה את בית הוריה. בין האב והאם לא היה שלום בית – האב קינא באם על אהבתה לבתה. וגם – מוזר הדבר – הוא קינא בבת החורגת על שמרה אהבה לזכר אביה המנוח. הוא מת עליה בהיותה בת שתים עשרה. הוא לא היה בן פולין. סוכן נוסע היה, בן איטליה, ובא משם למכור תוצרת של משי. בווארשה פגש נערה ליטאית, מוכרת בבית מסחר, התאהב בה ונשא אותה לאשה. שנים מספר ישב בפולין ולא התאקלם. לארץ מולדתו חשש לשוב, כי בן למשפחה מיוחסת היה והם לא סלחו לו את דבר נישואיו. בחורף קשה אחד הצטנן, חלה, התגולל שנים מספר על ערש דווי ומת. מחלתו אכלה את כל רכושו המצער. האלמנה והיתומה נשארו בעירום ובחוסר כל. שנה לאחר מות בעלה נישאה האלמנה לבעלה השני, מתוך דחקות נישאה לו. רוכל, יהודי פולני היה ולו ילדה תאומים.

כשסיפרה האשה את קורות חייה של הנערה לבעלה, בשעת ארוחת הערב, ראה בדמיונו את איש הדרום שהתאהב בנערה הליטאית והמיר את עצי ההדר של ארצו בליבנה של יערות הצפון, וקיפח את נשמתו בשלגים. אותה צעירה בוודאי עיניים אפורות היו לה, כצבע העצים בארץ מולדתה, ואיש הדרום עיניים כחולות לו, כצבע התכלת של שמי ארצו, ומכאן המזיגה הנפלאה שבעיני הנערה. והרהור עז התעורר בלבו של אהרן, הלוך ילך לתל-אביב, ימצא את אם הנערה ויסתכל בעיניה, לדעת את צבען. ונתבהל: מה היה לו, לחנווני? לא סחורה זולה מן המובחר ילך לבקש, כדרכו, במחסני תל-אביב, כי אם צבע עיניה של אשה בלה יבקש, בגלל בתה הקוסמת. הציץ באלכסון כלפי אשתו אם ראתה מבוכתו, זו הפעם הראשונה שהיה ירא מפני אשתו. ושאלה חדשה עלתה על לבו: היודעת הנערה לשיר?

אשתו הביטה אליו בתמיהה. הסביר לה:

– הלוא בני איטליה אנשי שיר וזמרה הם.

האשה הוסיפה להשתאות, מעולם לא ידעה, שללבו קרובים דברי מוסיקה.

– אם אתה מעוניין, אזמינה מחר לסעודת ערב, ושנינו נחקור אותה אם יודעת היא לשיר.

אהרן לא הרגיש בעוקץ שבדברי אשתו, והסכים ברצון להצעתה.

ביקש אהרן להתייחד עם פינקסיו, כמנהגו בערבים, אבל המספרים, שהיו מביאים אותו תמיד לידי התעוררות, נראו לו הפעם יבשים וחסרי עניין. לבו הלך אחר קורות הנערה שסיפרה לאשתו.

אהרן התחלחל. למה ועל שם מה ייסרהו לבו? מה חטא חטא בתתו דעתו לגורלה של נערה עולה מסכנה, יתומה? לא, מאי-מתי החילות להתעניין בעולים וביתומים? אל תשקר לעצמך!

קול פנימי הבהיל את אהרן. קם מעל שולחן עבודתו, הטיל את פינקסיו הצדה והתחיל צועד אנה ואנה בחדרו. רגיל היה להתהלך כך כל פעם שהיה מעלה על לבו איזה רעיון חדש, שהיה בו גם משום סיכון וגם משום תקווה לרווחים, וכשהיה מחליט לחיוב או לשלילה, נח ושקט.

הפעם התהלך שעה יתירה וסערת רוחו לא שככה.

ט

למחרת איחר אהרן לשוב, העבודה בחנות היתה רבה באותו ערב. בהגיעו לביתו, כבר נוצצו מתוך החלונות אורות המנורה. מנהג חדש בא למדינה, אורות חשמל. כשניגש לדלת הגיעו לאזנו קולות השיחה של שתי הנשים. האורחת כבר באה. הלך בעקיפין אל חדר הרחצה, רחץ בקפדנות את פניו והסתרק. ומתוך חרדה כלשהי נכנס לחדר האוכל.

בפינת הספה הרכה ישבה בקצה החדר הנערה, והיא מוארה באור המנורה הגדולה התלויה בסיפון. נדמה היה, כי חל בה איזה שינוי. אולי משום שבאה בתור אורחת, ואולי היה זה שינוי פנימי, נסתר?

אהרן בירך בקול רם את אשתו, ניגש אל האורחת שקמה לקראתו, הודה לה על אשר קיבלה את הזמנתם. בעיניה הפקוחות הבחינה האשה, כי בעלה והנערה, שהיתה לבושה עכשיו שמלת-ערב, שניהם נרגשים, ומתוך משובה קלה פנתה לבעלה ואמרה:

– נחש נא, במה היינו מסיחות בטרם בואך?

– לא קשה לנחש מה היא שיחתן של נשים יפות: שמלות יפות.

אשת אהרן צחקה בקול רם ופני הנערה הסמיקו.

– לא, לא על שמלות יפות דיברנו, כי אם על גברים יפים. אהרן ראה, שהנערה נותנת באשתו עיני תחנונים וחש לעזרתה.

– רעב אני, אשתי היקרה, וגם אורחתנו רעבה בוודאי לאחר יום עבודה.

לאחר הסעודה ישבו ושתו קפה שחור מספלים ערביים קטנים.

– הרגילה היית לשתות קפה כזה בפולניה?

הנערה הסמיקה: – לא. אבל זוכרת אני מימי ילדותי, שאבי היה מכין קפה תורכי. אמא לא אהבה את הקפה, אני אהבתי. מאוד.

– הזוכרת את אֶת אביך היטב? – שאל אהרן.

– כן היא זוכרת! – קראה האשה בטרם הספיקה הנערה לענות – היא אומרת, שהיה יפה מאוד, גבוה, שחום חזק. היא אומרת, כי דומה היה מאוד לך.

הנערה החווירה ובקול נמוך אמרה:

– כן, זוכרת אני את אבי היטב, כאילו רק אתמול נפרד מעלינו, וזה היה לפני שש שנים.

– ההיה אביך שר שירים? – שאל אהרן.

הנערה אמרה בלחש כמעט:

– לא. הוא לא היה שר. הוא היה מנגן להפליא בכינורו.

– הזוכרת את ניגון מן הניגונים שהיה מנגן אביך?

– אני ואמי היינו אוהבות שתינו לשיר את נגינותיו, אבל אבי החורג –

– שירי לנו משירי אביך. – אמר אהרן בקול תחנונים כמעט.

– לאמי היה קול יפה בנעוריה. אנכי רק סייעתי לה.

– אף-על-פי-כן שירי לנו מעט.

הנערה לגמה כמה לגימות מיים אחרי הקפה ופתחה בקטע מתוך אריה שנחרתה, כנראה, עמוק בזכרונה. קולה היה אלט נמוך ומרעיד את הנשמה. וכשהצליל האחרון רעד באוויר וגווע, הביטו אהרן ואשתו אל הנערה נרעשים ומופתעים. האשה קפצה ממקומה, חיבקה את הנערה ודמעות עלו בעיניה. אהרן קם ממקומו, עמד דומם רגעים אחדים ואמר:

– עוול גדול עשה לך אביך החורג. אסור לך לא לשיר. קולך יפה להפליא. ואולי גם כשרון מוסיקלי לך. וודאי שכן. בלי כשרון אין שרים כך. תחטאי לך ולנו אם לא תמשיכי לשיר. עליך ללמוד. אסור להזניח את כשרונך.

רגעים מספר התהלך אהרן בחדר נרגש ונסער, ואחר כך אמר:

– כשאתפנה מעט מעבודתי ניסע כולנו לתל-אביב, ניכנס אל מנהל בית-הספר למוסיקה, חבר נעורי הוא, ונבקשהו לבחון את קולך. ואם אמנם כשרון לך, כאשר אומר לבי, נעזור לך. אסור להזניח כשרונות.

עד חצות ישבו שלושתם כבני משפחה אחת. הנערה סיפרה על ימי ילדותה ונעוריה כאשר לא סיפרה עוד לאיש. ועד אור הבוקר לא יכול היה אהרן להירדם.

י

למחרת לא חזרה הנערה לעבודתה. אשת אהרן דאגה לה והלכה לשאול בבית האיכר שבו התאכסנה. בעלת הבית סיפרה, כי ידיעה פתאומית הגיעה לנערה, שאמה חלתה ועם שחר יצאה לתל-אביב. בדרכה לשוב הביתה עברה האשה ליד החנות וסיפרה את הדבר לבעלה. ואיך ימציאו עכשיו לנערה את הכסף המגיע לה ושתצטרך לו בוודאי? אהרן נדהם אף הוא מן הידיעה והבטיח לאשתו להמציא על ידי סוכנו את הכסף לנערה. ואולם בלבו החליט לנסוע בעצמו העירה, כי עניינים דחופים שם לפניו.

סוכת הגזוז היתה סגורה. אחד השכנים סיפר לאהרן, כי הסוכה סגורה זה יומיים, כי הזקנה מתה לפתע פתאום. שלשום רחצה בים, התעלפה, וכשהוציאוה לא היה עוד בה רוח חיים.

לבסוף מצא אהרן את צריף העץ הקטן שבו גרו הנערה ובני בית אביה. כולם ישבו “שבעה”. פני האב היו קודרים, שני הילדים התאומים, לבושים סחבות. והעניות המנוולת ניכרת בכל פינה. אהרן עמד כאובד עצות. הנערה ישבה כפופת ראש ולא הרגישה בבואו. וכשנשאה את עיניה שהאדימו מבכי וראתה אותו, קפצה ממקומה, הגישה לו כיסא, ובמבט עיניים לבד הזמינתהו לשבת. האב הבין מי הוא אורחו והתחיל שופך לפניו את מרי שיחו. הוא קילל את הארץ המשכלת את תושביה, את העיריה שמסיה קשים ממסי גראבסקי, את הציונים “המרמים” את העם ומוליכים אותו שולל. שני הילדים לא הורידו את עיניהם מן האורח, והנערה כבשה את ראשה. כנראה, סלדה נפשה מהלהג הרב של אביה החורג. אהרן ישב על גחלים לוחשות. לא, אין להשאירה בגיהינום זה.

– אשתי שלחה לך את המגיע בעד עבודתך, אמר, את זקוקה בוודאי לכסף.

– כן, כן, וודאי אנו זקוקים! – מיהר וענה האב, והושיט את ידו כלפי אהרן. הלה הביט כמהסס לעבר הנערה, אך היא לא השיבה דבר. האב מנה מתוך בהילות את השטרות והחביאם בכיסו. אהרן קם ללכת.

– אשתי מקווה, כי תשובי אלינו להמשיך בעבודתך.

– לא!… – השיב האב, – עברו הימים של התפנקות ושל אכילה על שולחן גבירים ועבודה קלה. מי ידאג בלעדיה לשני היתומים האומללים? היא תשמור מעתה עליהם ועלי. גם אני איני כלב. כל היום מבוקר ועד ערב קשור אני לסוכת הגזוז. על גראבסקי ועל הציונים פרנסה כזו, אבל לעת עתה אין לי אחרת, ובשובי בלילה הביתה, מישהו צריך לדאוג לי, להכין לי תבשילי ולעשות את מיטתי!

“אני אוציא את הנערה מעמק עכור זה ויעבור עליה מה”. אמר אהרן אל נפשו בצאתו מן הבית.

יא

כשסיפר אהרן לאשתו את אשר ראה ואשר שמע בבית הנערה, אמרה:

– ודאי אי אפשר להשאירה שם. עלינו להצילה ויהי מה. מחר אני נוסעת העירה לראותה.

אהרן שמע את דברי אשתו מתוך רצון. ויחד עם זה תקפו צער. ולא ידע את פשר רגשותיו המעורבים.

אשת אהרן לקחה את ילדתה ונסעה לכמה ימים לאחותה בתל-אביב, ויום יום ביקרה בצריף הנערה. שעות ארוכות היו יושבות ומשוחחות. אף היתה עוזרת לה להכין את סעודותיה הדלות. בפניה היא האב החורג ממעט בדיבור, ולפעמים היה יוצא מן הבית ומשאירן לבדן. האשה סיפרה לנערה כי הם, היא ובעלה החליטו להוציאה מבית אביה החורג.

– אבל איך אעזוב את שני הילדים? הרי ילדי אמי הם! מי ידאג להם?

– אביהם. אנחנו נלווה לו כסף, והוא יכניסם למעון ילדים.

– חוששתני כי הוא לא יחזיר לכם את כספכם.

– אל תדאגי לכך, יקרה. אל יחזירנו, נמחול לו את הכסף, ובלבד שיחזיר לנו אותך. הנערה הסמיקה והחווירה חליפות, ושוב כבשה את ראשה בין זרועות חברתה הגדולה ממנה.

“למה היא מתייפחת?”, חשבה האשה. העל מות אמה ועול גורלה המר או משהו נסתר מציק לה? והיא החליקה בחיבה את שערות ראשה.

אותה שעה חזר האב הביתה. וכשראה את בתו החורגת בחיק אורחתה, גיחך ואמר:

– לא נאה הפינוק לבנות עניים. רואה אני כי בת אשתי קסמה לכם, לכולכם. מילא, בעלך – גבר יפה הוא במלוא כוחו. והיא נערה יפה. אבל מה לך כי תחבקי אותה? נחש את מחממת בחיקך.

הנערה התחלחלה, כאילו משהו טמא נגע בה. אשת אהרן נרתעה לאחורה, כאילו הצליפו על פניה.

– לא אל היופי בלבד ישא איש את נפשו – אמרה לבסוף, – כי אם גם אל הטוב.

האיש צחק בקול, כאילו אינו שרוי בבית אבלים ואמר:

– החן והיופי – דברי שקר הם, שהנגידים המציאום למען הרעבים והעניים, ולהם לעצמם לקחו את הבשר, את היין ואת הנשים. וביראת ד' מאסו. אני עני ורעב, רעב לכל. ואל שקרים לא אשא נפשי.

אשת אהרן הזדעזעה לשמע הדברים. “כמה אומלל הוא ומר נפש! – אמרה אל נפשה. – ואולם את הנערה לא נשאיר בידו”.

יב

לאחר “שבעה”, כיוונו אהרן ואשתו את השעה, כשהאב הלך לסוכת הגזוז והילדים אל הגן, והם קראו את הנערה ללכת עמהם לבית-הספר למוסיקה.

המנהל קיבל את הנערה בסבר פנים יפות, והזמינה כי תעמוד אצלו ליד הפסנתר ותנסה לשיר בהתאמה למנגינה אשר ינגן. הנערה היתה נרגשת מאוד, עיניה נוצצו. אהרן היה נסער ומתוח, כאילו הוא עצמו עמד למבחן.

קולה של הנערה נשמע בחדר, תחילה כבוש, כאילו בא ממרחקים. והנה עלה. הקול היה עכשיו חזק יותר ובטוח יותר מאשר בבית אהרן ואשתו.

הצליל האחרון של הפסנתר נידם, הפסנתרן פנה אל הנערה ותלה בה עיניים נוצצות, כאילו ראה אותה מחדש.

– יקירתי, אין ספק, שיש לך קול ויש לך כשרון. חבל מאוד, שהזנחת אותו עד עכשיו. ואולם לא מאוחר עדיין. בת כמה את? שמונה-עשרה, הלוא כן?

ואל אהרן ואשתו פנה ואמר:

– עד כמה גדול כשרונה לא לי לשפוט. אבל דבר אחד ברור כשמש, אסור להזניח את כשרונה. יהא בזה משום חטא. יש לתת לה את היכולת ללמוד פה עמנו שנה אחת, אחר כך יש לשלחה לפאריס או למרכז תרבותי אחר, ושם יקבעו את מידת כשרונה ועתידה. – ואל הנערה אמר:

– כן, יש לך עתיד, יקרה!

אשת אהרן נפלה על צווארה של הנערה ונשקה לה ושתיהן פרצו בבכי.

– עם מוזר הן הנשים, בוכות כשיש לשמוח ולצחוק. – אמר הפסנתרן בצחוק.

הנערה נחלצה לבסוף מזרועות האשה. ואהרן ניגש אליה ואמר לה בלחש כמעט:

– אנו לא ניתן להזניח את כשרונך!

שלושתם יצאו מבית-הספר ואמרו לגשת אל האב החורג לסוכת הגזוז שלו. ואולם לפתע התעורר באהרן החוש המעשי שלו.

– שתיכן תיגשו לבית גיסתי, ואת תשארי שם ולא תצאי עד שניתן לך אות.

השתיים הביטו אליו מתוך תמיהה, אבל נשמעו לקולו ועשו כאשר ציווה. והוא הוסיף ללכת. אבל לא אל סוכת האב החורג, כי אם אל הסוכן שלו, ושניהם טיכסו עצה מה לעשות. והם החליטו לשלוח הודעה לבעל דבר על ידי סרסור ידוע, שאף הוא היה מעולי פולין.

תחילה פרץ האב בכעס; ואיים כי יפנה אל הקונסול הפולני ולממשלת הארץ כי גזלו ממנו את בתו, אחרי שאהרן מבקש לעצמו פילגש ואשתו הטיפשה מסייעת לו, וגם איים שהוא ילך ויגלה את עיניה של האשה התמימה. ואולם לבסוף עמד האב על המיקח. הוא דרש, שאהרן יסדר את שני בניו על חשבונו במעון לילדים, ויתן לו אלף לירות לשוב לפולין. ולהפתעתו הגדולה הסכים אהרן לתנאיו, הילדים הועברו לפי דרישתו לירושלים, ולו ניתן הכסף שדרש ואמנם חזר לארצו.

יג

שנת-אושר ורוגז כאחד עברה על אהרן ואשתו ועל חברתם הצעירה. מקור האושר היה ידוע לשלושתם, ומקור הרוגז היה להם כחידה, או העמידו פנים כלא יודעים.

הנערה עשתה חיל רב בלימודיה במוסיקה. היא למדה גם עברית וצרפתית. וגם מעבודת התפירה לא משכה את ידה כי לא חפצה להיות למעמסה למטיביה. ביום חג, ביום ההולדת של הילדה ופשוט ליום שבת היתה הנערה באה למושבה לבית ידידיה. ובכל פעם היו הביקור מרעיש ומסעיר את שלושתם. לעתים היו נוסעים ארבעתם, לרבות הילדה, לטיולים בסביבת המושבה ולמושבות שכנות. אבל מבין אורות השמחה היה עולה מזמן לזמן על פניהם גם צל של רוגז וצער.

עסקי אהרן לא הטרידוהו ולא העסיקוהו כמקודם. זמנו היה חלוק בין החנות ובין הנערה. ואשתו וילדתו? הוא היה מחרף ומגדף את עצמו, אך ללא הועיל.

והשנה חלפה ועברה. מנהל בית-הספר למוסיקה הזמין את אהרן ואת אשתו, ובמעמדה של הנערה אמר להם, כי אמנם לא טעה. יש לתלמידתו כשרון וגם קול נעים וערב ועשיר הצלילים. ועכשיו נגמר תפקידו, וחובה להביאה לפני אחד גדול, דבר גדול יעשו למען האמנות.

שבועיים נחה הנערה בבית חבריה במושבה, אחר עלתה ירושלימה לנשק לאחיה, ליתומים, ומשם חזרה לתל-אביב. בלוויית המורה ושני ידידיה ירדה הנערה לחוף יפו לעלות אל האנייה המפליגה למרסיל.

יד

משהפליגה הנערה מחופי הארץ חלה כעין הרגעה בבית אהרן ואשתו. אהרן נעשה פנוי יותר לחנות ואשתו לילדתה. ואולם הם דיברו השכם ודבר על מכתביה של הנערה ועל מכתבי מנהל הקונסרבטוריון בפאריס למנהל ביה"ס למוסיקה בתל-אביב. מכתביה היו מלאים שמחה ואושר. היא כתבה עברית משובשת, ודבריה היו מלאים רגשות תודה לידידיה. הפרופסור לזמרה הבטיח לה במכתביו עתיד מזהיר.

על-ידי המכתבים מפאריס התקרבו הבעל ואשתו קרבה נפשית שכמוה לא ידעו מימי נישואיהם.

עם גמר הלימודים במחלקה הראשונה של הקונסרבטוריון, קיבל מנהל בית-הספר למוסיקה בתל-אביב מכתב מאת הפרופסור ובו כתב, כי תלמידתם המשותפת הרעישה בבחינות את לב שומעיה, ובישיבת ההנהלה והפרופסורים הוחלט להעבירה ישר למחלקה השלישית ובשנה הבאה תוכל להופיע באופירה. וכן הוחלט לקבוע לה סטיפנדיה. כל זה כתב הפרופסור באופן רשמי, ובאופן פרטי כתב, כי את הסטיפנדיה קבע יהודי נדבן ידוע ואוהב מוסיקה שהיה נוכח בעת הבחינות והנערה “בת הדת” שלו קסמה לו מאוד, והאיש מיוצאי איטליה הוא.

הנערה לא כתבה לידידיה על כל אלה, ורק הודיעה על הצלחתה בבחינות ועם זה הוסיפה, כי רוצה היא מאוד לעשות את ימי חופשתה בביתם במושבה, אם לא יתנגדו לכך. ולהוצאות הדרך היא חסכה לעצמה ולהבא לא תצטרך עוד לעזרתם, כי יש בידה להרוויח את הוצאות קיומה.

המכתב של הנערה הטיל סערה בבית ידידיה. אהרן התלהב ואמר לאשתו, כי עוד היום יטלגרף לנערה להזמינה לימי חופשתה אליהם וגם ישלח לה טלגרפית כסף להוצאות הדרך, כי למה תבזבז את מעט חסכונותיה?

לא כך חשבה אשת אהרן. שעה יתירה שתקה. ולבסוף ביקשה את בעלה לשבת סמוך אליה. העבירה כפה על שערות ראשו, כאילו נער היה. ובהשתדלה להבליג על סערת רוחה אמרה:

– אהרן, גם אני רוצה מאוד לראות את הנערה, כבת יקרה היא לי. אבל… לפי הכרתי העמוקה לא טוב לה ולא טוב לנו, לשנינו, כי תבוא אלינו. מוטב שיינתן לה להמשיך במנוחה את לימודיה. ומוטב גם לה לא להפריע את השקט שהשתרר בביתנו כמקודם. מנע את הרעה ממנה, ממני ומן הילדה.

היא נאנחה, כאילו עייפה מדרך ארוכה, והרימה את עיניה אליו. ולפתע הרגישה שבעלה הלך ממנה לעולם.

טו

כל הלילה שוטט אהרן במושבה. השכם בבוקר חזר על בהונות רגליו לביתו, נכנס לחדר ילדתו, נשק לה בזהירות על ראשה לבל יעירה. שם את מפתחות החנות על שולחן אשתו וכתב לה פיתקה בשביל עוזרו, שעליו למהר לנסוע העירה, ואפשר כי יצטרך להישאר בה ימים מספר ואולי יעלה לבירות.

בבואו העירה לא פנה לעסקיו הרגילים. הוא העביר את כל נכסי דלא ניידי שלו על שם בתו והפקיד את עורך-הדין שלו לה לאפיטרופוס. בבנק העביר את כל כספו במזומן על שם אשתו, פרט לסכום שנקבע עוד לפני זה להעבירו חודש בחדשו על שם הנערה לפאריס. ואצל הרב היה, והשאיר בידו “גט בתנאי” לאשתו. ולכל אלה אמר, כי קיבל ידיעה רעה מבית משפחתו ברוסיה והוא ממהר להתם, וכיוון שדרך זו קשורה בסכנת נפש עשה את כל ההכנות האלה. ולאשתו כתב שהולך לבקש רפואה במרחקים, והודיע לה את כל אשר עשה וסידר למענה ולמען הילדה. והבטיח לה כי איננו נוסע לפאריס.

ואמנם, מאלכסנדריה של מצרים הפליג באנייה אנגלית גדולה למזרח הרחוק.

טז

עשר שנים נדד אהרן במרחקים, מעיר לעיר ומארץ לארץ. ואולם לשווא ביקש את רפואתו, הוא לא נרפא. את הנערה לא שכח. וגם זכר בתו היה חי בלבו. ומוסר כליות הכריחו לבסוף לשוב לארצו ולכפר על החטא שחטא לילדתו. בליל האחרון, בשבתו באנייה שהובילה אותו מפורט סעיד ליפו, נזכר כי בלילה זה, לפני עשר שנים, נשק נשיקת-פרידה את שערותיה של בתו. הוא החליט, כי למחרת, בבואו ליפו, לא יתעכב בעיר, אלא יסע תיכף למושבה לבקש את בתו. אבל מי יודע? אולי היתה אשתו בינתיים לאיש אחר, והאב החורג לא יתנהו לראות בתו? ואהרן הלך תחילה אל עורך-הדין שלו לשמוע מפיו מה היה לביתו.

יז

בריחתו של אהרן הדהימה את אשתו. וכאשר ביקרה עורך-הדין לשם סידור הענינים, מצאה שבורה ורצוצה. ורק לאחר חודש ימים באה אל משרדו בתל-אביב והודיעה לו, כי ברצונה לחסל את החנות ולצאת את הארץ. בטוחה היתה, שאהרן הלך פאריסה, ועליה להצילו. כל המאמצים להוכיח לה, כי חשדה חשד שווא, לא הועילו. וגם התשובות הטלגרפיות מפאריס מאת הנערה ומאת הפרופסור, שאהרן אינו שם, לא הוציאו את החשד מלבה אלא עוד הוסיפו לחזקו. נדמה לה כי כל העולם קשר קשר נגדה. חיסול החנות נתעכב זמן ממושך, בגלל החצי האחד שהיה רשום בערכאות על שם הילדה. לבסוף נמצא חנווני תל-אביבי שקנה ממנה את חלקה וחכר לעשר שנים את חלקה של ילדה. והיא יצאה עם בתה לפאריס.

שם לא מצאה לא את אהרן ולא את הנערה. ושוב התגבר חשדה. הפרופסור סיפר לה, כי לאחר שנודע לתלמידתו מעשהו של אהרן, חל בה שינוי נמרץ לרעה. רזון נשלח בבשרה ובלימוד מאסה, ונדמה היה כי עצם כשרונה לקה פתאום, ולבסוף נעלמה לגמרי. כל חיפושיו וחיפושי המשטרה לא גילוה, ורק דבר אחד נודע, כי היא עברה את הגבול לאיטליה, ושם נעלמה.

שנתיים ישבה האשה בפאריס. גייסה בלשים פרטיים ושל המשטרה לבקש את עקבות הנערה, וכל מאמציה עלו בתוהו. מפאריס הודיעה לעורך-הדין, כי היא נוסעת לקרוביה לפולין. שנים אחדות ישבה שם, לאחר כן נפסקו מכתביה משם. אחיה הודיע לעורך-הדין בתל-אביב שאחותו ובתה נסעו לרוסיה ושם נעלמו עקבותיהן.

אלה היו הדברים ששמע אהרן. הוא לא הלך למושבה, מה לו שם? ולפי עצתו של עורך-הדין קיבל את משרתו ב“מחסן” שבמושב הגדול.

יח

למחרת אותו ליל החרדה על חוף הים, איחר אהרן לבוא אל משמרתו, בפעם הראשונה מאז נמנה מנהל “המחסן”. בבואו כבר חיכו לו שני עוזרים ולקוחות מקדימים. הוא ביקש את סליחתם, פתח את הדלתות ושקע בעבודתו השגורה. ולפתע הורגשה תנועה בלתי רגילה ברחוב. אנשים רצו מבוהלים הלוך ושוב. האוטובוס הראשון שבא מתל-אביב הביא ידיעה רעה. אתמול בלילה, כשהעבירו את המעפילים העירה, קרה מקרה אסון באמצע הדרך. כדור שנפלט אל אחד האוטובוסים פגע בנערה צעירה, היא נפצעה קשה, ובטרם הגיעה העירה פרחה נשמתה. מאין באה הירייה? איש לא ידע אל נכון. יש אומרים, שערבים ירו מן המארב. ויש אומרים שפרצה קטטה בין שתי מפלגות, שכל אחת מהן דרשה שמפעל ההעפלה ייקרא על שמה, נפלט בשוגג כדור מרובה ופגע באוטובוס.

כשהגיעה הידיעה לאזני אהרן החווירו פניו מאוד. הוא לחש משהו על אוזן עוזרו הראשי ויצא אל הרחוב. הכל תמהו על אהרן. מה כל החרדה שחרד? בשנים האחרונות שיכלה החרב רבים מבני היישוב, והציבור התרגל לכך ונעשה אדיש.

באוטובוס הראשון יצא אהרן לתל-אביב.

יט

בבית החולים העירוני אמרו לאהרן, שמפני מסיבות הזמן מיהרו והביאו את ההרוגה לבית הקברות. אהרן עצר בטאקסי שעבר ברחוב וביקשו להסיעו לעבר בית הקברות במהירות האפשרית. הנהג הביט אליו תמה, כאומר: להתם אין מאחרים לעולם. אף על פי כן עשה את רצון הנוסע.

בשער העיף השומר עיניים חושדות קצת אל הבא. הראה לו את השביל שיעבור בו. אהרן הלך בברכיים כושלות עד שהגיע אל גל עפר תחוח, שארבעה סימנים היו תקועים לו בארבע פינותיו. על האדמה ישבה אשה כפופת ראש, ואהרן הכירה מיד: האשה שראה אתמול בלילה כשמשוה מן המים. וידע עתה בבירור: זאת היא אשתו.

אהרן עבר וישב למולה.

אהרן! – צעקה האשה קריאה של בהלה ונפלה מתעלפת.

אהרן קרא לשומר ושניהם העבירו את האשה לבית סמוך והשיבו לה את רוחה.

לאחר שישבו שניהם ביחד “שבעה”, חזרו ונפרדו. היא הלכה למושבה, והוא הלך למושב, ושוב לא נפגשו עוד.

אהרן חזר לעבודתו ב“מחסן” וגם נכנס בעובי הקורה של “עלייה ב'”.

על הנערה התופרת לא שמעו דבר.