היכרתיה מימי ילדוּתה, אדם קרוב הייתי לבית הוריה. אהבתי את אביה ואת אמה ואף אותה. ולא רק בימי ילדותה. ולא רק כילדה. גם היא אהבתני כל ימיה, אבל בעיניה הייתי כחלק מבית הוריה, ולא יכלה לאהוב אותי אחרת, וכשמתו עליה מיתה חטופה אביה ואמה, שניהם בשנה אחת, הייתי לה במקום אב. היא נשארה בלי אמצעים, בלי גואל ומושיע, והיא אז נערה בת שמונה-עשרה. וכל דאגותיה היו מאז עלי.
אביה היה במשך שנים רבות מורה במושבתנו. וגם בפנינה ניכרת היתה נטייה נפשית להוראה. וכשגמרה את בית-הספר העממי, והיא אז בת חמש-עשרה, נספחה כעוזרת למורה בכיתה א' של בית-הספר. מלכתחילה שלא על מנת לקבל פרס, ומן השנה השנייה לעבודתה קיבלה משכורת זעומה.
במשך השנה הראשונה למות הוריה, לא היכרתי בה סימני דאגה לעתידה. המכה היתה כה פתאומית, שהדהימתה, ואולם לפתע התעוררה בה דאגתה, ויום אחד באה אל דירתי ופניה חיוורים ונסערים.
– מה יהא בסופי?
שאלתה לא הפתיעתני. חיכיתי לה יום יום, וכבר חשבתי על כך. ביפו, בבית-הספר לבנות, היו מורים מומחים, ידידי. ויעצתיה ללכת ליפו לשנתיים ללמד וגם ללמוד מפיהם, ואחר כך תשוב למושבתנו. ואמנם, היא הצליחה מאוד בעבודתה, וכעבור שנתיים קיבלה משרה קבועה בבית-הספר בעיר, ואל מושבתנו לא שבה עוד.
מאז היות פנינה מורה ברשות עצמה, נשתנתה הרבה. כאילו התרחקה לאיזו פינה מופרשת ומובדלת. קודם היה צחוקה מתגלגל מסופו של בית הוריה ועד סופו. ועתה לא שמעתיה צוחקת אף פעם. קודם היתה מרבה בשיחה ובייחוד עמי, ועתה כאילו נסתם מעיין דבריה. רק בעמל רב הייתי מוציא כמה מלים מפיה בבואי העירה לבקרה. ברק עיניה השחורות והעמוקות הועם. פניה הסגלגלים, רבי-החן הביעו עכשיו שוויון-נפש לכל. וקרה היתה תמיד. ידה צוננת, מבטה צונן. הרבה הצטערתי על כך. בימי ילדותה ובנעוריה חשבתי, שהיא תהיה מאושרת מאוד בחייה. ועכשיו… הייתי בא בכוונה ליפו לעוררה קצת ולעודדה. הייתי מושכה לטייל לשפת הים, הייתי מביאה לבקר בבתי המורים, ידידינו המשותפים. היא היתה עושה כבקשתי, אבל כאילו כפאה שד. וידעתי כי בימים שאינני בא ליפו, היא יושבת סגורה ומסוגרת בחדרה, לבדה עם נפשה.
– פנינה – אמרתי לה פעם – אולי חולת אהבה את?
היא נצטחקה. זה זמן רב לא שמעתיה צוחקת ככה.
– חולת-אהבה? לא. – פניה התקדרו שוב והיא הוסיפה בלחש כמעט:
– לא נולדתי לאהבה. אילו הייתי מסוגלת לכך, הייתה מתאהבת בך… כלום איני יודעת, שאתה אוהב אותי?… ומי לי טוב ממך? לא. לבי יבש.
משלתי ברוחי ואמרתי בצחוק:
– חדלי מדבר שטויות! למה תאהביני וראוי אני להיות לך אב? ישנם צעירים וטובים ממני. עוד תהיי מאושרת.
– הצעירים יותר זקנים ממך. אם אותך לא אהבתי, לא אוהב עוד לעולם.
ב
על הציבור העברי הקטן ביפו נוספה משפחה חדשה, משפחת חפץ. בעל, אשה וילד קטן, נער. איש לא ידע את משלוח ידו של חפץ. הוא התרועע בראשית בואו עם קבוצת המורים והסופרים הקטנה ביפו. והוא לא עסק לא בהוראה ולא בספרות. וגם במסחר לא עסק. ודירתו היתה נאה ואשתו נאה. ולאט לאט נהפך ביתם להיות מרכז תרבותי מעט. היכרתי בני משפחה זו בבואם לבקר פעם את מושבתי; ועל פי המלצת המורים, ידידי, באו אלי. ונפשי נקשרה בהם. הוא היה איש משכיל ובעל נפש פיוטית. רק על פי מקרה לא מצאה לה נפשו ביטוי חיצוני. ואולי דווקא מפני זה מילאה שירתו את כל מעמקי לבו. כל מכיריו ויודעיו אהבוהו, המורים מצאוהו אוצר בלום של ידיעות פדגוגיות; ולסופרים – היתה הערה אחת שלו פותחת עולמות ספרותיים שלא חלמו עליהם. אמרו, כי מטעמי בריאות בא ארצה. ויש אשר אמרו כי מטעמים מדיניים אנוס היה לעזוב את רוסיה. וכן אמרו עליו, שאינו ציוני. ואמנם על נושאים ציוניים לא דיבר אף פעם, אבל הקשיב קשב רב למה שדיברו אחרים. ובייחוד עניינו אותו בעיות ההתיישבות החקלאית; ועל ידי כך התקרבנו שנינו זה לזה.
חיבבתיו על נטייתו לחקלאות, אף שלא היה איש המקצוע, ועוד יותר על טוהר נפשו. עיניו הכחולות, הטובות, היו תמיד נסוכות חלום וחיוכו הטוב. דירתו היתה מרווחת, מן הדירות הערביות המזרחיות היפות, ושניהם, חפץ ואשתו, היו שמחים בכל לבם לאורחיהם. ותמיד היו משבחים את מושבתי. השתדלתי למשוך גם את פנינה למשפחת חפץ. וכשנתרצתה לבסוף, אמרה לי בצאתנו מביתם:
– בפעם הראשונה והאחרונה. לא אוסיף לבקר את ידידיך. מימי לא אהבתי רגשנות, ובייחוד גבר רגשני.
ואף על פי כן פיתיתי אותה עוד פעם ועוד פעם לבקרם יחד עמי. בעל הבית היה מביט אליה בעניין רב, כאילו גילה בה משהו חדש לו. ובעלת הבית היתה משבחת בפניה של פנינה את שערותיה ואת עיניה וביקשה אותה להיות אורחת קבועה בביתם ולא לחכות ל“איכר” עד שיבוא ממושבתו. אולי תלמד את בנם הקטן לדבר עברית? חפץ היה תלמיד-חכם ואשתו למדה “חומש” בילדותה, אבל שניהם התקשו בדיבור העברי ובייחוד בחברה הארץ-ישראלית.
ומעט מעט התחילה פנינה לבקר באופן קבוע בבית חפץ, והנער תלמידה נתחבב עליה. וגם את אמו אהבה, ושירת נפשו של אביו לא היתה לה עוד לזרא. בית חפץ נהפך לפנינה להיות מקלט מעט לנפשה. ושמחתי לה מאוד.
ג
עברה שנה מאז ביקרתי יחד עם פנינה בפעם הראשונה בבית חפץ. ליל קיץ. חבורתנו הקטנה, חפץ ואשתו, אני ופנינה, ישבנו על חוף הים. סמוך לכאן התחילו להקים בתוך החולות העמוקים את בתיה הראשונים של העיר העברית. לבי היה טוב עלי. תמיד הייתי מרגיש את עצמי קל וטוב בחבורתם של אלה השלושה. גם סימני בניין ראשונים היו מעוררים בי תמיד שמחה. ועוד דבר: לא ראיתי את חברי זה חדשיים, כי משוטט הייתי ברחבי הארץ. ולא פסקתי כל הזמן, מעת נפגשנו, לדבר ולספר להם. סיפרתי והיבטתי אל עומק תכלתו של הים. ופתאום הרגשתי שהם אינם מקשיבים לדברי, כדרכם תמיד. שלושתם ישבו דוממים ומדוכאים. מה קרה? מה התרחש אצלם?
– למה הפסקת?… – שאלני חפץ.
דלגתי מעניין לעניין. עמלי היה לשווא. מה מרחיקם מעלי ומדברי?
נשתתקתי גם אני, שכבתי פרקדן על החול הרך והיבטתי אל עומקי השמים. כמה שקטים היו! ואולם לבי היה רחוק משקט כרחוק השמים ממני.
– רציתי לשאול אותך משהו.
זה היה לא קול פנינה מאותם הימים מקדם. קול חדש של פנינה חדשה. והיא הוסיפה:
– רגילה הייתי כל ימי לשמוע מפיך תשובות לשאלותי וספקותי.
שמעתי את נשימתה הכבדה. פחדתי להביט אל פניה, והרגשתי כי השניים, חפץ ואשתו, מביטים אליה מתוך פחד. עבר רגע של שתיקה כבדה.
– שמע, האין אתה סבור, שאפשרית גם אהבה אפלטונית?
ישבתי והבטתי אליה בעיניים פקוחות לרווחה.
– פנינה, – החילותי, ואולם באותו רגע הפסיקני קולה של אשת חפץ.
– לא. אי-אפשר שגבר אחד יהיה בעלה הרוחני, רק הרוחני, של אשה אחת ובעלה הגופני של אשה שנייה. חצאים אין. לא כלום או הכל.
קולה של האשה היה אף הוא אחר מזה שידעתי עד עכשיו – קשה ופסקני.
נשתתקנו כולנו. מן הים התחילה נושבת רוח קלה.
ד
כמה שבועות לא באתי העירה. לא יכולתי לבוא. החיים נידמו לי כה אכזריים, כה עיוורים.
וערב אחד הגיעני מכתב קטן מאת פנינה. “מימי לא הייתי צריכה לעזרתך כמו עכשיו. בוא מחר. למה עזבתני? אל תאחר”.
פנינה פגשתני בפתח חדרה. בלי אומר ודברים הושיטה לי את ידה, והכניסתני פנימה. הושיבתני למולה והביטה ישר לתוך עיני.
– הידעת לשם מה קראתי לך?
– ידעתי.
– הנה קרה הדבר שאתה ניבאת, ובצורה כה אכזרית. קיוויתי שאנצח, אבל נוצחתי. מה עלי לעשות?
– לפרוש ממנו.
– איני יכולה.
– והוא?
– אף לא הוא.
– והיא?
– חשבתי, כי נוכל לחלקו בינינו; לה הגוף ולי הנפש. ואולם היא צודקת: הכל או לא כלום. והוא בחר בי בין שתינו.
– הדיברתם עמה?
– הרבה פעמים. אבל רק ברמזים. דברים ברורים לא אמרנו לה, לא יכולנו. ואת החלטתנו האחרונה עוד לא הודענו לה.
עכשיו הבינותי לשם מה קראה לי. לדבר בשמם עם האשה האומללה. האם לא הרגישה הפעם פנינה את אשר בלבי? היא קמה, ניגשה אלי קרוב קרוב.
– אתה יכול לעזור לנו. רק אתה. ומי לי בלעדיך? דבריך חשובים בעיניה. דבר עמה. לך היא תשמע. עליה לפנות לנו את הדרך!
כעבור שעה קלה נפרדתי ממנה והלכתי. מחשבה מרה אחת רדפה אחרי: “מדוע לא ידעה ולא הרגישה מה מכבידה בקשתה עלי, והרי לבה לב טוב?”
למושבה חזרתי לא לבדי. גם אשת חפץ ובנה, נער בן חמש שנים, באו יחד עמי. ובביתי נשארו יושבים שבועיים, עד אשר הגיעתם הידיעה כי האנייה, שבה נסעו חפץ ופנינה, הפליגה לדרכה. אז שבו האם ובנה לביתם בעיר החדשה. הבית נרשם בערכאות על שמה; וגם סכום הגון של כסף השאיר מי שהיה בעלה על שמה בבאנק. ועל הבן החליטו, כי עד “בר-מצווה” ישאר עם האם, ואחר כן יעבור לרשות אביו, אשר ישוב לעת ההיא ארצה.
ה
עברו עוד שלוש שנים. יצאתי לזמן מה לגולה. ובנדודי הגעתי לעיירה קטנה בה ישבו הורי. שכחתי עולם ומלואו ואת עולמי הפרטי הקטן. והנה בבוקר של יום מעונן אחד הגיעתני ידיעה טלגרפית מאחותי, שגרה בעיר הנמל: “בוא מיד”.
מה קרה בבית אחותי? – הבהילתני מחשבה. פנינה ובעלה גרו אף הם באותה העיר. וידעתי לפתע ברור כי לא אחותי, אלא זו פנינה קוראת לי שוב. לשם מה?
פנינה ובעלה לא חדלו כל הזמן לפקדני במכתבי האושר שלהם. אושרו היה שקט ונוח, שלה – סוער וגועש. לפי מכתביה חיתה רק עכשיו את חייה במלואם. היא גם למדה הרבה והתכוננה במרץ לחידוש עבודתה החינוכית בארץ. ילדים לא היו להם, והדבר העיב במקצת את שמיה. והוא היה שואל ממני תמיד לבנו. בבואי מן הארץ לעיר-הנמל לא ביקרתים. פחדתי לראות מקרוב את אושרם. כתבתי להם, שמחלת אבי מנעתני מלהתעכב בעירם. ואמנם אבי היה חולה וקראני לבוא אליו.
מיד אחרי שקיבלתי את הטלגראמה מיהרתי לצאת לדרכי.
השכם בבוקר, לאחר ליל-נדודים ברכבת, נכנסתי לבית אחותי ישר מן התחנה. העוזרת שמעה צילצולי ופתחה לי את דלת המסדרון. כל בני הבית ישנו עדיין. ואולם באותו רגע הופיעה על מפתן החדר שמנגד פנינה. נדמה היה לי, שהיא גבהה ורזתה מאוד. פניה כאילו נתארכו. בעיניה היה משהו המבשר אסון.
– פנינה!
– באת. ידעתי כי תבוא. הידעת, שזו אני הקוראת לך ולא אחותך?
– לבי אמר לי.
– כמו תמיד.
– מה לך, פנינה?
– הוא עזבני.
פחד לחץ את לבי.
– פנינה, מה את סחה?
עיניה היו יבשות ויוקדות. – היכנס. שב ותנוח. פניך כה עייפים מטילטולי הלילה.
היא פתחה לפני את חדרה. הושיבה אותי והוסיפה לספר:
– רק לפני חודש ימים כתבנו לך יחדיו וחירפנו וגידפנו אותך על שלא סרת אלינו בעברך דרך עירנו. בגדת בנו. ואז היה עדיין הכל כה טוב. לא הרגשתי כל עיקר, שהאסון כבר אורב לנו. לאחר ימים מספר הגיע מכתב ממנה; היא היתה כותבת לו אחת לחודש על הנער. לי לא כתבה אף פעם, ולא ענתה על מכתבי. לא סלחה לי. המכתב בא שלא בזמנו. נבהלתי, ולא לחינם. הנער רכב על סוס, נפל וחלה. חוששים להפיכת המעיים. ימים מספר התהלך חפץ כצל ולבסוף אמר לי: “אפליג באנייה הראשונה, אראה שלום בני ואשוב”. נפלתי על צווארו ובכיתי. ידעתי, שאם ייצא ממני לא ישוב לעולם. אבל לא עצרתי בו, לא יכולתי. באנייה הראשונה הפליג. כשעמד על הסיפון, הגיד לי לבי: לא תוסיפי עוד לראותו!
– אבל, פנינה, למה לא נסעת יחד עמו? הארץ ארצך יותר מארצו, בה נולדת.
– הייתי נוסעת עמו, הייתי רצה אחריו. הוא לא קרא לי לנסוע עמו. אף לא ברמז קל. ושלשום נתקבלה טלגראמה ממנה: “הילד מת”.
לבי פג. הפעם ידעתי, כי היא צדקה ממני. הוא לא ישוב.
כבשתי את פני בקרקע.
היא צנחה על הכיסא שלפניה, ליד כיסאי, ולחשה חרש:
– ומה יהיה עכשיו?
אלי, כמה פחד ואימה וצער היו בקולה.
ביקשתי לעודדה. עמלי היה לשווא.
– אל תנחמני. הכל אבוד, אחכה עד בוא מכתבו.
נחרדתי כולי. מה מתרחש במוחה? מה היא זוממת?
– פנינה, הרי ידעת. תמיד היה מי שדאג לך ותמיד יהיה.
– ידעתי… – לחשו שפתיה, אבל מבטה היה רחוק ממני.
המכתב שהיא חיכתה לו לא איחר לבוא. ואולם דווקא באותה שעה לא הייתי אצלה. בבוקר השכם ולעת הצהריים שמרתי את צעדי הדוור. פעם לפנות ערב יצאתי מן הבית לטייל קצת; קראתי גם לפנינה והפצרתי בה ללכת עמי, והיא מיאנה. ובשובי מצאתי את אחותי מחכה לי, והיא חיוורת מאוד.
– כמה רגעים אחרי צאתך מן הבית הביאו מכתב דחוף. היא מיהרה אל חדרה ונעלה את הדלת מאחוריה. דפקתי ולא ענתה. שלחתי את העוזרת לבקשך בכל מקום.
מיהרתי ודפקתי על דלתה וקראתי בשמה. אין קול. דפקתי עוד ועוד. אין קשב.
“היא מתה”… – החרידתני מחשבה. לחצתי על הדלת בכל מאמצי כוחי. פנינה שכבה פרקדן על מיטתה פניה התעוו מעינויים קשים. עיניה עמדו בלי נוע, כל סימני חיים לא היו עוד בה. על השולחן היה מוטל המכתב האחרון שקיבלה. זה היה מכתבה של אשת חפץ. היא כתבה, שחפץ התאבד על קבר בנו.
ליד המכתב, על השולחן, היתה מוטלת קופסה ריקה קטנטנה. ועל הקופסה הכתובת של בית מרקחת ביפו.
כל שנות אושרה שמרה בכיסה אבקה זו של סם-המוות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.