¹

נירו לכם ניר ואַל-תזרעוּ אל-קוֹצים (ירמיהוּ ד‘, ג’)

הגהוֹת ותיקוּני טעוּיוֹת    🔗

לעצם הרעיוֹן הגָלוּם בּ“ניר”, לעצם המגַמה המחַיה את כּל פּעוּלתה הישובית של ההסתדרוּת – אין לוֹ לאליעזר יפה כּל ענין. הוּא גם אינוֹ טוֹרח להוֹכיח את אי-צדקתה ואת אי-נחיצוּתה של מגמה זוֹ. “ניר” הוּא בשבילוֹ צירוּף של “חברת מניוֹת בּעֵרבוֹן מוּגבּל” ושל “התוֹרוֹת הסוֹציאַליסטיות הקיצוֹניוֹת”, מַכשיר לניצוּלוֹ וּלנישוּלוֹ של העוֹבד החקלאי, באחת – “דרַקון”, אשר רק המִנהלה של “חברת העוֹבדים”, “אלה האנשים הטמוּעים בּראשם ורוּבּם בּרוּח העיר וּשאיפוֹתיה להשׂתרר על הכּפר וּלנַצלוֹ בּכל המוּבנים (קרי: י. אַהרוֹנוֹביץ, ד. בּן-גוּריוֹן, י. בּן-צבי, א. הרצפלד, בּ. כּצנלסוֹן, ד. רמז, י. שפּרינצק ודוֹמיהם) יכלוּ ליצוֹר אוֹתוֹ”. את זאת הוא משתדל להוֹכיח, מחוּץ להנחוֹת האַקסיוֹמיוֹת מתוֹך סעיפי התקנוֹת של “ניר”, אשר הוּא מצַטט בּהַרחָבה.

רוֹאה אני צוֹרך, בּטרם כּל ויכּוּח על עצם ענין “ניר”, לצאת בעקבוֹת הראָיוֹת המצוּטטוֹת על ידי א. יפה, כּדי להיוָכח, אם בּאָמנה מפלצת זוֹ אשר העלה לפנינוּ א. יפה היא היא דמוּת תבניתה של “ניר”, אוֹ חזוֹן-בּלהוֹת הוּא אשר בּדה החבר א. יפה מלבּוֹ, כּדי להפּיל עלינוּ אימה ופחד וּלהבאיש את ריח ההסתדרוּת ועוֹבדיה בּעיני חבריה. אין כּל אפשרוּת לגשת לבירוּר הענין עצמוֹ בּטרם תוּסר ערימת “טעוּיוֹת הדפוּס” אשר נערמה כּאן בּכתב הקטרוּג. הנה מספּר הנחוֹת של החבר א. יפה:

הנחה א': “ניר” מַחרימה את רכוּשוֹ של המתישב.

“הכּל נשאר קנין “ניר”, “ניר” לא תסכּים לכך ש”המשק יקוּם למתישב“, “קנין עוֹלם הם העוֹבדים החקלאים וּבניהם אחריהם לחברת המניוֹת בערבוֹן מוּגבל “ניר” (תוֹעבת נפשוֹ של א. י. חברת מניוֹת!), אחרי סילוּק ההלוָאה להנהלה הציוֹנית עוֹד “יצטרכוּ להמשיך לשלם ל”ניר” דמי שימוּש ודמים אחרים לעוֹלם ועד”, והוֹלך וחוֹזר: “אַמוֹרטיזַציה” ל“ניר”, “דמי-שימוּש”. וא. יפה, הרוֹאה את המשק החקלאי “מבוּלק ומנוּצל” לעיניו על ידי “חברת העוֹבדים” “העירוֹנית”, צוֹעק מנהמת לב: “אכן גם פּרעה מלך מצרים וגם הבּוֹלשביקים בּרוּסיה לא הגיעוּ לתאוַת ניצוּל של עוֹבד האדמה כּמִנהלת “חברת העוֹבדים” שלנוּ”.

החשש שמא אוֹמרת “חברת העוֹבדים” לבטל את הקנין הפּרטי במשק הוּא הוּא שהעלה את חמתוֹ של א. יפה עד להשחית (אמנם יש אוּלי להזכּיר נשכּחוֹת, כי בּשעה שא. יפה היה מַרצה את דעוֹתיו בּעניני התישבוּת היה מדבּר רק על שירת היחיד – בּניגוּד לשירת המַקהלה – ועל יצירת היחיד. בימים ההם לא גילה לנוּ עדיין את הסוֹד, כי אין שירה ואין יצירה ליחיד אלא כּשיש עמם רכוּש-יחיד וקנין-יחיד ). אוּלם השאלה נשאלת בּכל זאת, היכן מצא זאת א. יפה בּתקנוֹת “ניר”? האוּמנם בּנוּיה “ניר” על החרמת המשק הפּרטי?

הנה לעינַי הסעיף אשר ממנו מַסיק א. יפה את מַסקנוֹתיו המחרידוֹת. בּסימן א' המדבּר על סמכוּתה של “ניר”, נאמר, כּפי שמצַטט א. יפה בּעצמוֹ, “להעמיד בּרשוּתם של הקיבּוּצים שטחי אדמה, בּנינים, אינוֶנטר חי ודוֹמם, נגד דמי שימוּש או דמי הַפחתה אוֹ בּתנאים אחרים”. כּל היודע את פּירוּש המלוֹת יבין כי לא לשם גיבּוּב מלים נוֹספוֹת בּתקנוֹת הוּבאוּ כּאן שני הטֶרמינים: דמי שימוּש אוֹ דמי הפחתה, כּי לא שמות נרדפים הם. דמי שימוּש תקבּל “ניר” בּאוֹתם המקרים שהיא תישָאר בעלת הנכסים, אשר היא תמסוֹר למתישבים, דמי הפחתה (אַמוֹרטיזַציה בּלע"ז) ישלמוּ אלה שיקבּלוּ את הנכסים מאת “ניר” לרשוּתם שלהם. בּרוּר איפוֹא מכּאן, ש“ניר” הסכּימה למַפרע לאפשרוּת של מסירת רכוּשה למתישבים בּאחת משתי הצוּרוֹת הנ“ל. כּך הוּבן הדבר בּועידה החקלאית אשר קבעה את הנוּסח הזה² אחרי ויכּוּחים רבּים, אחרי התנגדוּת חזקה מצד אלה השוֹללים בּהחלט כּל אפשרוּת של רכוּש פּרטי בּהתישבוּת עוֹבדים (הקיבּוּצים) ואחרי תמיכה תקיפה מצד דוֹרשי זכוּת הקנין הפּרטי בּהתישבוּתנוּ (נהלל). אין איפוֹא כּל יסוֹד משפּטי וּמוּסרי, כּל עוֹד קיים הסעיף על דמי הפחתה, להכריז כּי תקנוֹתיה של “ניר” מתנקשוֹת בּזכוּת המתישב על קנינוֹ וּמשקוֹ. אוּלם החבר א. יפה רוֹאה את עצמוֹ פּטוּר מלראוֹת את פּירוּש המלוֹת כמַשמען ואינוֹ חדל לחזוֹר בּכל הזדמנוּת שהיא, וּלהלך אימים כּי אחרי סילוּק ההלוָאה בּעד הרכוּש הלאוּמי המוּשקע בּמשק – כּלוֹמר, אחרי תשלוּם דמי ההפחתה – עוֹד יצטרך המתישב לשלם ל”ניר" “דמי-שימוּש ועוֹד דמים אחרים לעוֹלם ועד”. ושוּב בּבטחוֹן וּבוַדאוּת: “דרישת “ניר” היא שישלמוּ את כּל ההלואה והריבּית וּמלבד זה ישלמוּ גם דמי שימוּש”. מה שֵם לקרוֹא לקריאה אשר כּזאת בּספר תקנוֹת?

הנחה ב': “ניר” זוֹממת להדיח את העוֹבד ממשקוֹ.

לא רק רכוּשוֹ של העוֹבד יוּחרם לקוּפּת “ניר”, אלא הוּא גם צפוּי ועוֹמד לסכּנת נישוּל מנחלתוֹ, כּראוּת עיניה של מִנהלת “ניר”. והראָיה, “על פּי סימן י”ג מתקנוֹת “ניר” צריכה מנהלת “ניר” להוֹציא מתוֹכה, וכמוּבן – מעיד א. יפה – גם ממשקיה, את כּל חבר שהוּצא מאיזוֹ סיבּה שהיא מ“חברת העוֹבדים”. כּלוּם לא דרַקון זה? כּלוּם אין העוֹבד נעשׂה על ידי כּך כּדוּר-משׂחק בּידי מנהלת “חברת העוֹבדים”? וּבעווֹן מה מוּצאים אנשים, אדמיניסטרַטיבית, על ידי מנהלת “חברת העוֹבדים”? כּאן לא טרח החבר א. י. לקרוֹא את הסעיף האוֹמר: “אם חדל פּוֹעל מהיוֹת עוֹבד עבוֹדה גוּפנית ורוּחנית, אוֹ אם הוּא מתפּרנס מעסקי תיווּך, רֶנטה או ריבּית, אוֹ אם הפיר בכוָנה את תקנות החברה, אוֹ גרם בּמזיד בּהתנהגוּתוֹ הפסד ונזק לחברה אוֹ לאחד ממוֹסדוֹתיה”. זאת אין הוא מספּר, אוּלם הוּא יוֹדע להביא דוּגמאוֹת מענינוֹת: “לא תחתוֹם על “דבר” וגם בּעד זה יוֹציאוּך בּקרוֹב” (רמז לשׂיחת יוֹשבי-קרנוֹת נאלָחה), “נחלת-יהוּדה אינה מסכּימה בּאיזה דבר לסידוּרים שבּינה וּבין משק הפּוֹעלוֹת שם, והריהי מוּצאת מ”חברת העובדים" (א. י. המתעֵב כּל כּך מעשׂי-אלָמוּת, אינוֹ מרגיש, כּנראה, שוּם התמרמרוּת נגד מעשׂי-אלָמוּת, בּשעה שהם מוּפנים כּלפּי מוֹסדוֹת ההסתדרוּת. בּמקרה זה רַכּו אמָריו משמן, ואף על פּי שהוּא יוֹדע יפה שגם בּמקרה נחלת-יהוּדה, מקרה של נעיצת-חרב בּקיוּמה של ההסתדרוּת, לא הוּצא שוּם אדם מתוֹך ההסתדרוּת בּאוֹפן אַדמיניסטרטיבי – אין זה מוֹנע אוֹתוֹ מהשתמש בּדוּגמה המוּצלחת). “וּבכלל הרי המוֹסדוֹת של “חברת העוֹבדים” הוֹלכים ורבּים וילכוּ ויִרבּו” – קוֹבל מרה א. יפה – “וכל מוֹסד הוּא חוֹבה, וכל המוֹרד בּוֹ יוּצא בּאוֹפן אוֹטוֹמַטי מ”חברת העוֹבדים".

והשאלה היא, האם בּאמת השאירוּ התקנוֹת של “חברת העוֹבדים” ו“ניר” את החבר מחוּץ לכל הגנה, האם בּאמת אפשר כּי יוּשלך אדם מן המשק אשר בּוֹ הוּא עובד – אחת היא אם משק זה הוּא קנינוֹ הפּרטי כּפי דאגתוֹ וּשאיפתוֹ של א. י. אוֹ שמשק זה הוּא כּוּלוֹ קנין “ניר” – כּנצר נתעב על כּל חטא שחָטא כלפי “חברת העוֹבדים”?

ונזכּר אני כּי בּאוֹתה הועידה החקלאית אשר הטילה על עוֹבד האדמה המבוּלק והמנוּצל את העוֹל האיוֹם של “ניר” לא נשכּח הצוֹרך להבטיח יוֹתר את זכוּתוֹ של העוֹבד בּמשק בּכל התמוּרוֹת והחליפוֹת האפשריוֹת וגם נתקבּלה החלטה מפוֹרשת, כי “בּתקנוֹת יוּכנסוּ סעיפים המַגדירים וּמבטיחים את זכוּיוֹת החברים בּמשקי החברה”³, וּבאוֹתה הועידה גם המצאנוּ את המוּשׂג המיוּחד של “חבר נלוה”⁴, אשר זכוּיוֹתיו המשקיוֹת שמוּרוֹת לו גם בּמקרה שהוּא מעמיד את עצמוֹ מחוּץ לחברה. האוּמנם נשכּחה החלטה זוֹ מלב, אוֹ רק נתעלמה מעיניו החוֹדרוֹת של החבר אליעזר?

אני מפשפּש בּתקנוֹת “ניר” ומוֹצא שם סימן ד' ושם נאמר: “חבר שיצא מן החברה יכוֹל להישאר חבר נִלוה בּחברה”. “חבר שהוּצא מן החברה יכוֹל להישאר חבר נלוה”, וההגדרה של חברים נִלוים היא: “משתתפים בּיצירת הוֹן החברה ונענים על יסוֹד שיתוּפי משירוּתי החברה”. הפְּסול שיש בּמצבם של החברים הנלוים הוא רק בּזה (סימן י"ט) שבּועידה הכּללית של “ניר” יש להם זכוּת דעה מיעצת, ושאינם אַחראים על החוֹבוֹת של “ניר”. ל“העברה מנחלתם” אין שוּם זכר. אוּלם לחבר א. יפה לא איכפּת, כּנראה, מה שנאמר מפוֹרש בּתקנוֹת והרי הוּא מרשה לעצמוֹ לכתוֹב בכל תוֹם הלב הדרוּש לכך: “וכמוּבן גם להוֹציאוֹ ממשקיה”.

הנחה ג': העיר תקבּע את חיי הכּפר.

לא רק בּרכוּשוֹ של העוֹבד החקלאי מתנקשת “חברת העוֹבדים”, כּי אם גם בּנפשוֹ. “בּלהטי תקנוֹת של מוֹסדוֹת יֵעָקר ויֵהָפך משרשוֹ” ו“אנשי העיר הם יקבּעוּ את חיי הכּפר” והראָיה – מניוֹת-היסוֹד. הן נמצאוֹת בּידי “חברת העוֹבדים” ולהם הזכוּת של מחצית הקוֹלוֹת בּועידה החקלאית. ענין מניוֹת-היסוֹד, הבּאות להבטיח לדוֹרוֹת את שמירת העיקרים היסוֹדיים שעליהם הוּשתתה התנוּעה כּוּלה, אינוֹ חָדש עמנוּ. הרצל הנהיג זאת בּמוֹסדוֹת ההסתדרוּת הציוֹנית (“טרוֹסט לניצוּל צמר-גפן” יקרא לזה א. יפה בּאַפּוֹ) ועל פּי הפּרוֹטוֹטיפּוס הזה נוֹצרוּ אצלנוּ: בּנק הפּוֹעלים, “סוֹלל בּוֹנה”, ועל פּי רצוֹן החברים והחלטתם בּועידת “המשבּיר” הוּנהג הדבר גם בּ“משבּיר”. בּכל המוֹסדוֹת הללוּ שייכוֹת עכשיו מניוֹת-היסוֹד להסתדרוּת הכּללית והן מסַמלוֹת את אחדוּת התנוּעה ואת עמידתם של כּל מפעלינוּ בּרשוּתוֹ של כּלל הפּוֹעלים המאוּחד. ועדיין לא קרה מקרה שיהא צוֹרך להשתמש בזכוּתן של מניוֹת-היסוֹד, כּדי להטיל שׂררה על המוֹסדוֹת ועל חבריהם. אוּלם החבר א. יפה הרוֹצה להפחיד את הקהל – “צאן קדשים” בּלשוֹנוֹ, – בּדיקטטוּרה זוֹ של בּעלי מניוֹת-היסוֹד, אינוֹ מסתפּק רק בּזכוּיוֹתיהן המגיעוֹת להן וּבתפקידן האמיתי והרי הוּא מוֹסיף להן גם זכוּיוֹת מדוּמוֹת, הוא עוֹמד וּמכריז כּי ההכרעה בּועידה הכּללית של “ניר” וּבודאי גם בּבּחירוֹת היא בּידי מנהלת “חברת העוֹבדים”. מאי איכפת לוֹ לחבר א. יפה שיש תקנה מפוֹרשת האוֹמרת:

"בּאי-כּוֹח מניוֹת-היסוֹד אינם משתתפים בּבּחירוֹת למנהלה, למוֹעצה ולועדוֹת ". כּזאת היא “וַדאוּתוֹ” של א. יפה כּי המרכּז החקלאי בּעתיד לא יהא נבחר על ידי ציבּוּר הפּוֹעלים החקלאי, כּי אם ימוּנה – מחציתו ואולי כולו – מטעם מנהלת “חברת העוֹבדים”.

והלאה. כּדי להבטיח כּי בּכל הענינים והשאלוֹת מוּבטח מראש הרוֹב הגמוּר בּועידה החקלאית למנהלת “חברת העוֹבדים” מוּגשת לנוּ גם סברה כּזאת:

בּתקנוֹת נאמר כּי לשלוֹשת חברי המנהלה יש זכוּת הצבּעה בּועידה גם אם לא נבחרוּ לצירים, ולא נתפּרש בּתקנה איזוֹ מנהלה, אם זוֹ של “ניר” או זוֹ של “חברת העוֹבדים”, וּבכן הרי אפשר כּבר להסיק מסקנה, כּי אלה הג' הנם בּאי-כּוֹח “חברת העוֹבדים” אשר התחכּמה להבטיח לה לא רק את מחצית הדעוֹת כּי אם עוֹד שלוֹש, כּלוֹמר, רוֹב מוּחלט וּמוּבטח מראש. א. יפה עצמוֹ מציין אמנם, כּי לא ברוּר הדבר לאיזוֹ מנהלה מכוּון הסעיף, אף על פּי כן אינוֹ נמנע מלמהר וּלהוֹציא את מסקנתוֹ. הרי כּדאי להסיק מסקנה כּזאת, הרי יש בּזה כּדי להפחיד. אוּלם כּל מעיין בּלתי-משוּחד יבין, כי אם בּתקנוֹתיה של איזוֹ חברה שהיא מדוּבּר על מנהלה – הכוָנה למנהלה של אוֹתה חברה, וּבכן – שלוֹש הדעוֹת המסוּכּנוֹת אשר “חברת העוֹבדים” יִחסה לעצמה בּרוֹב ערמתה וּ“להטיה” – פּרחוּ להן והרוֹצה להוֹסיף דעת, גם ישׂים אל לבּוֹ כּי כּל עיקרה של תקנה זוֹ אינוֹ אלא בּיטוּי משפּטי למצב הקיים כּל השנים בּהסתדרוּת החקלאית, שחברי המרכּז החקלאי יש להם זכוּת הצבּעה בּועידה, אלא שתקנה זוֹ צימצמה את הזכוּת והעמידה אוֹתה על שלוֹשה.

ועוֹד. כּדי שיהא אפשר להכריז כּי "בּועידה כּללית של “ניר” ההכרעה היא כּוּלה בּידי מנהלת “חברת העוֹבדים”, צריך היה גם להתעלם מתקנה מפוֹרשת האוֹמרת, כּי “שוּם סעיף מחוּקת החברה לא ישוּנה ולא יבוּטל ולא יחוּדש אלא בּהסכּם של שני שלישים של קוֹלוֹת הועידה”.

תחת זאת יש צוֹרך להבהיל את הקהל, כּי גם מחוּץ לועידה החקלאית “יכוֹלה המנהלה של “חברת העוֹבדים” (העיר! העיר, העיר!) להחליט ולקבּוֹע את כּל אשר יִדְבֶנָה לבּה, לתקן נשמת וגוּף הכּפר בּמלכוּת שדי”, והראָיה – “חברת העוֹבדים” רשאית “בּמקרה שהיא רוֹאה צורך גם להשתתף בּקביעת מחירי העבוֹדה והתוֹצרת בּמשקים וּבעבוֹדוֹת החברה ואז ההחלטה מתקבּלת בּישיבה משוּתפת של מוֹעצת “חברת העוֹבדים” ושל מוֹעצת החברה”.

תקנה זוֹ מוּבאת כּראָיה חוֹתכת עד היכן מגיעה “דמוֹקרַטיוּתם” כּביכוֹל של המחוֹקקים הרשעים אשר לא הסתפּקו בּשלטוֹנה של “חברת העוֹבדים” בשעת ועידוֹת כּי אם מסרוּ יִפּוּי-כּוֹח למנהלת “חברת העוֹבדים” גם “בּשאלוֹת שלא דנוּ ולא החליטוּ שם כּלל אוֹ דנוּ והחליטוּ אחרת”.

וּמַהי מַשמעוּתה הנכוֹנה של תקנה זוֹ? מי שלא יעצוֹם את עיניו בּמזיד מראוֹת נכוֹחה יוָכח, כּי כּאן מדוּבּר לא על איזוֹ הכרעה שהיא. כּי אם על ישיבה משוּתפת של מוֹעצת (ולא מנהלת) “חברת העוֹבדים” ושל מוֹעצת “ניר”, המתכּנסת בּשעה שיש צוֹרך מיוּחד בּכך וּמחליטה יחד, מתוֹך הסכּם הֲדָדִי, בּענינים אלה. והמכוּון הוּא למקרים שמתגלים ניגוּדי-ענינים בּין חלקים שוֹנים בּמחנה העוֹבדים (בּין משקים שוֹנים, בּין הסתדרוּיוֹת שוֹנוֹת, בּין כּפר ועיר וכוּ') בּשאלוֹת כּלכּליוֹת חיוּניוֹת ויש צוֹרך ליַשב את הענינים, להביאם לידי התאָמה. בּעיני החבר א. יפה אפשר יֵחָשב לחטא עצם הרצוֹן להביא לידי התאמה ענינים של “כּפר ועיר”, שני המעמדוֹת היחידים אשר בּקיוּמם הוּא מוֹדה וּבמלחמתם הנצחית הוּא מאמין בּאמונה שלמה, אוּלם רק מַשׂטמה עיורת יכוֹלה לגלוֹת בּתקנה זוֹ פנים נַעוים של הכרעה, של שלטוֹן שיטת הריכּוּז, של שעבּוּד הכּפר לעיר.

אלה הן התגליוֹת אשר עשׂה החבר א. יפה בּתקנוֹת “ניר”, וזאת הבּרכה אשר אָצל לועידה החקלאית הבּאה.

טבת תרפ"ו.