הכחות הנסתרים בטבע

 

א. החימיה אשר לעבודת האדמה.    🔗

החימיה אשר לעבודת האדמה הציבה לה מטרה אחת אל מול פניה, והיא נכבדה מאר: לכונן אל חקר החיים אשר לכל הצמחים בארץ, לבוא עד תכליתם ולדעת מה שרש בארץ גזעם, במה כחם גדול ובמה ישגשגו ויגדלו וייפו בגדלם, למען אשר יוכלו החכמים לדעת את משפטם ואת משפט כלכלתם די באר על פי מוסדות החכמה, ולמען אשר יוכלו להראות באצבע איזו היא הדרך הישרה שעל פיה יוכל האדם לעזור אחרי מעשה ידי הטבע עזר לא מעט, לתת את צמח השדה לרבבה ולמהר אותו לעשותו בטרם בוא עת פקודתו אשר שומה לו מפי הטבע.

אכן חקרו ודרשו החכמים היטב היטב, ותוצאותיהם נכבדות כיום הזה, לאמר:

כח צפון ונעלם מאתנו פועל את פעולתו בקרב הצמח פנימה, ואנחנו לא נדע עוד שחרו ומשפטו, והנטיה הנתונה לאבות היסודות החימיים להתחבר איש אל אחיו כפעם בפעם, הנטיה הזאת שונה היא בקרב הצמחים מן הנטיה אשר בקרב הטבע המת, ותהי עוד להפך, כי כל הצמחים וכל הנטיעים יזלו לשנות דרכם מדי אשר יתחברו חמריהם התחברות חימית ויבראו להם על פי החמרים האלה מינים חדשים ואחרים מאשר תברא לנו יד החימיה המתה. אכן אין אתנו יודע עד מה אם לא כח חדש וטמיר ישלט פה שלטת וכל שיח וכל שיג אין לו עם הכחות אשר כבר קראנו בשמותם, ואף גם זאת נסתרה מנגד עינינו אם לא כחות רבים יצאו פה לפעלם לעזור איש את אחיו, והחימיה והאור והחום והעלעקטריות והמאגנעטיות גם יחד התחברו לעשות מעשיהם זר מעשיהם. – עוד רבים וכן שלמים מן החכמים נקובי בשם יעמלו לתת פשר לדבר, ודעותיהם שונות מאד, זה בכה וזה בכה, ואולם אנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו לא נשעה ולא נפן אליהם: כי אך הנסיון לבד הוא מעוזנו, ואת אשר ראו החכמים ובעיניהם בחנו, אותה נעביר לעין הקורא,

ואלה המה המראות אשר ראו ואשר בחנו החכמים בעיניהם:

בקרב כל פרי למינהו צפון הזרע לנטע חדש, אשר יוליד גם הוא בדמותו כצלמו, בהיות דרכו נכון לפניו, ומלבד הזרע הזה טמונים בחבו גם מיני מחיה מזן אל זן; אמנם רב אדם יחשוב כי מיני מחיה אלה אך נתונים נתונים הם אל פי האדם להיות לו לאכלה ואך בעבורו נבראו והוא לא כן. מיני המחיה אשר לעדשה, אשר לפול ואשר לתפוח או לכל פרי אשר יהיה, ידי הטבע עשו אותם למען היותם לראשית מאכל לפי הנטע הנולד, אשר זרעו טמון עתה בחיק הפרי ההוא; וכמו אשר ידענו כי לא יגיח הילד מרחם הורתו בלתי אם שדיה נכונו וידי הטבע מלאו את עטיניה חָלב למען היותו למחיה לפניו בראשית הימים, כן לא יגיח הזרע מרחם הצמח בלתי אם יקדם הפרי את פניו להיות למחיה לפניו בראשית ימי חלדו, וכמו אשר נדע כי חַלֵב הפרה איננו בעבור האדם כי אם בעבור העגל הרך, ואנחנו אך עשוק נעשוק את ״כבשת הרש״ הזאת ברגע אשר נראה כי העגל יעצר כח ללכת ולתור לו מרעה אחר, כן נוציא גם את המשפט כי כל פרי למינהו אשר יבוא אל פינו לא בעבורנו נברא ולא מאשר לנו נאכל כי אם מן הגזל, בקחתנו לנו לעין השמש את המזון הנברא בעבור הזרע הטמון בחיק הפרי. ונאכל את הפרי ואת הזרע גם יחד על קרבם ועל כרעם; ואולם דור לדור יביע אמר: כל פרי למינהו הוא כחלב האשה להיות למחיה לפני הזרע הטמון בחיקו!

הבה נא ונלכה לקראת הנסיון למען אשר נראה את הדבר הזה באר היטב:

אם נקח לנו גרעיני שעורים לשום אותם אל תוך כלי ולתת עליהם מעט מים ונניחם למשמרת במקום חם, והיה כאשר יעמדו ימים אחדים, יראו עינינו כי יעלו ויצמחו מפי כל שעורה ושעורה צמחים רכים, ומתחת להם יסֻבכו שרשיהם בדמות חוטים דקים ויסתעפו הנה והלום, ואנחנו הלא נראה בזה כי עלו הצמחים הרכים האלה באפס יד ובלי מזון ומחיה ואך מפי גרעין השעורה לבד הם חיים בהיות הגרעין הזה רטוב במים, ולא גרגיר השעורה יהיה לנו לשבלת כי אם הזרע הרך הצפון בחיק הגרגיר הזה פנימה, וזו כחו צפון ממנו וצפון בו שנים רבות, ובחיקו ישכב ובחיקו ינום כל הימים אשר לא העברנו אותו במים, ואך בבואו במים ובהיות עליו יד החום, אז יתעורר הכח הטמון הזה מתרדמתו, וגם מזון וגם מחיה ערוך לפניו מאתמול, ויהי הזרע לצמח צומח.

או אז יאכל הצמח את גרגיר השעורה וילחך אותו סביב סביב עד תמו, ואחרי כן יעצר כח להכות שרשיו אל תוך מעבה האדמה להוציא משם מחיה לנפשו, ואך בבקשו ולא ימצא, אז תמות יונקתו בעודנה באבה, והצמח יבול אף יתום לשחת. ובאשר נפל לא יוסיף לקום.

על פי שנים דברים יחיה הצמח, על פי החום והמים; ואולם אנחנו הלא אחת נדע כי החום והמים גם שניהם לא יחשבו על מיני המחיה והכלכלה, כי החום לבדו אך יעיר ויעורר את החיים בקרב הצמח, והמים אך רכך ירככו את המזון למען אשר יוכל לאחוז דרכו לבוא אל פי הצמח הרך פנימה – ואם לדברים קטנים כאלה נקרא חימיה? אכן אם נשוב רגע ונשים לב אל משפטי החימיה ומעשיה בכל אשר תפנה, לרעת כי אך בזאת, תתהלל המתהללת הזאת בעשותה לה מינים הרשים מקרב מינים אשר היו, ואף גם זאת, כי מן הזרע נעשתה פה לעינינו גם שבלת וגם שרשים רבים, הלא נשוב נתפלא בה, ובפה מלא נודה כי אך יד החימיה היתה בזה והיא צותה ונבראו. אמנם נלכה נא רגע מזה ונבוא אל בית חרשת המלאכה אשר כוננה לה החימיה בקרב הצמח פנימה, ואת אשר נראה אותה נשמור להגיד.

 

ב. בית מלאכת החימיה בקרב הצמח    🔗

אם משל הוא ונקבלהו! בקרב הצמח פנימה כוננה לה יד הטבע כעין בית־מלאכה, קטן ונפלא, ושם תעשה החימיה בחפץ כפיה באדם העושה על הָאָבְנָים; והגדול מכל הנפלאות האלה הוא כי בית המלאכה הזה גם הוא אך בריאה הוא אשר בראה לה החימיה ואשר ממנה תוצאות לו.

על פי החימיה עומד הצמח ובורא את נפשו הלוך וברוא מרגע לרגע, ואם יש את נפשנו לקרוא שם לכח הנסתר הזה אשר בקרב הצמח ולכנות אותו ״בעל־החימיה״, כאשר נכנה את כל איש היודע את הדעת הזאת, או אז נוסיף ונחליט כי הצמח הזה הוא אך המעון אשר אוה לו בעל־החימיה הנפלא הזה לשבת בו, ואולם כל המראות אשר נראה בו יעידונו כי אך הלוך ילך בעל־החימיה הזה לקחת לו מינים וחמרים מן החוץ ועל פיהם יברא את הצמח. כל בעל־חימיה ילוד אשה יקח לו את הגפרית ואת הכסף החי לעשות בס את הצינאָבער, ובעל־החימיה הנפלא היושב בסתר הצמח, יקח לו את החמרים אשר נכנה אותם בשם, ובם יעשה את הצמח; ובמה אפוא יבדלו שניהם? הלא אך רק כי בעל־החימיה ילוד האשה הלוך ילך לאסוף לו בידים את כל חמר וחמר הדרוש למעשהו, הוא ולא על ידי שליח, לעשות בלהטיו ולקנות תחבולות למען אשר יתחברו יחדו, ואחרי כן יבוא אל מטרתו, תחת אשר בעל־החימיה המסתתר יקח לו את הצמח עודנו בסר, להיות לו לעזר, ועל פיו יאסוף את החמרים הדרושים לו מן החוץ, למען השלים את הצמח ולעשותו כליל – וזאת היא פליאתו!

אכן נעזוב נא את התעלומות האלה אשר אין לנו חלק בהן ונבקש משפט:

מה זה צמח? – הצמח הוא קבוצת חמרים מתים, אשר קמו לתחיה להיות חיים וקימים אחרי אשר היו לאכלה לפי הצמח הנולד ההוא. – אם יבוא איש יודע דעת החימיה לתור אחר אחד הצמחים אשר יהיה, וימצא כי הצמח ההוא נעשה ונברא על פי יסוד־חמוצי ויסוד־מים ויסוד־גחלים, הנה הצדקה אתו להשמיע משפט כי אך יסוד־חמוצי ויסור־מים ויסור־גחלים יש עתה לפניו, והם חיים וקימים המה לעיניו עתה על פי התחברות חימית כחקיה וסדריה; ואך יען כי החמרים האלה היו בראשונה אך מזון לנפש הצמח, לכן נוציא משפט כי אך המזון הוא שקם ויחי לפנינו והוא שנה את מראהו ויהי לצמח צומח.

אבל פלא הוא ויהי לפלא! החמרים האלה מוכנים להיות למאכל ולמחיה לפי הצמחים, ידי הטבע כבר עשו אותם מטעמים והכינום מבראשית להיות מתוקנים ועשוים על פי חקי החימיה וראוים לדבר, ולו נאמר אנחנו לעשות אותם בידים ולהאכיל בם את הצמחים אחד אחד, לא יצלח חפצנו בידנו, אם נשים את אחד הצמחים אל תוך כלי ואנחנו בנפשנו, נדע כי היסוד החמוצי ויסוד־המים ויסוד־הגחלים הם הם המזונות הדרושים לכלכלת הצמח ההוא, ונביא גם אותם אל תוך הכלי, יהיה כל עמלנו לשוא, והצמח יבול ויתם לשחת, יען כי יד החימיה לא היתה בם לתקנם מבראשית כראוי להם ולחברם התחברות חימית; לא החמרים הם אבן־הפנה, כי אם מעשה הרכבתם, והיה אך אם התחבר יתחברו היסוד החמוצי ויסוד־המים יחדו להיות למים, ואחרי כן יבאו אל תוך הצמח, או אז נבוא גם אנחנו אל מטרת חפצנו, בהיותם עשוים עתה להיות למזון לפי הצמח; וכן אם התחבר יתחבר יסוד־הגחלים והיסוד החמוצי גם יחד להיות לחמצי־גחלים, ואחרי כן יבואו אל תוך הצמח, או אז יהיו לו לאכלה; וכן אם התחבר יתחברו יסוד־המים והיסוד החנקי להיות יחד לאמאָניאק בטרם יבואו אל תוך הצמח, ואחרי כן יבואו בו, או אז יהיו מעדנים לחכו; וכן משפט כל החמרים, איש איש אשר יבוא אל פי הצמח, כקאליום וכנתריום, כקאלציום וכפֿאָספֿאָר וכדומיהם, אם מבראשית תהיה בם יד החימיה לעשות את התהברותם, אז יהיו למחיה לפני הצמח.

התורה היוצאת לנו מן הדברים האלה אחת היא: היסוד החמוצי ויסוד־המים, היסוד החנקי ויסוד־הגחלים ועוד חמרים אחדים ומעטי ערך, הם הם היסודות אשר על פיהם נברא הצמח, ומזונותיו הם החמרים ההם שהתחברו יחדו להיות למים ולחמצי־גחלים, לאמאָניאק ולמיני מלח רבים ואחרים.

ומה ידיעת עבודת האדמה שואלת מעמך? כי אם לדעת אשר נחוצים ודרושים מאד מאד יסודות המזונות ההם במעבה כל אדמה פוריה, ואם לא, לא תזַרע האדמה ההיא ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב; אם תחסר האדמה אח מאחד מאלה החמרים אשר אמרנו, אז ימות בלא עתו גם הצמח הכי נכבר וגזעו מארץ ישרש; ואם נמהר ונחיש להעלות לו ארוכה, נטל עלינו להביא בידים את החמרים האלה מבחוץ ולשימם אל תוך האדמה.

אכן עת לנו עתה להעביר לעין הקורא את משפטי מזונות הצמחים ואפני האכילה, למען אשר הנבון תחבולות יקנה לדעת במה יוכל להקל את משא המזונות האלה ובמה יחיש ימהר מעשהו להוציא צמח ולעשות פרי חיש ומהר ולגמול אותו בטרם בוא חבלים לו מידי הטבע.

 

ג. הצמח ומזונותיו    🔗

הצמח אוכל ושותה ככל בעלי החיים, ולכן ידענו כי הטבע שם פֶה לו, וכלי מאכל נתן לו לאכול כאחד מאתנו או כאחד מבעלי החיים, והיה אם נבקש ונתור לדעת מה משפט הפה הזה ומה דמות נערוך לו, נמצא כי שרשים נתנו לצמח, אשר על פיהם יינק (העברי בשפתו יקרא להם: יונקות), ועלים נתנו לו אשר על פיהם ישאף רוח.

על פי שרשיו הדקים יאכל הצמח את לחמו; ולכן דעת לנבון נקל כי לא מאכלים קשים יבאו אל קרבו, כמאכלים אשר יאכל האדם והבהמה, כי אם נוזלים לבד. – אבל אנחנו אשר אחת ידענו כי יסוד־הגחלים הטהור איננו נוזל, וגם עצור לא נעצר כח לעשותו ולהפכו לנוזלים, אנחנו הלא נשאל, איכה יגיח הצמח את המאכל הזה אל פיהו, ואשר בלערו לא יחיה, והוא כבד ממנו, לא יוכל לאכלו כל ימיו? – אכן לא את יסוד־הגחלים יאכל הצמח כי אם את חמצי־הגחלים; יסוד־הגחלים יתחבר התחברות חימית אל היסוד החמוצי ויהיו יחדו למין אויר אשר נקרא לו חמצי־גחלים, ואותו ישאף הצמח אל קרבו על פי עליהו, אף יינק אותו על פי שרשיו מקרב המים אשר מתחת לו, כי גם המים יעצרו כח לבלוע אל קרבם את חמצי־הגחלים למרבה.

אמנם לא יוכל האדם לראות בעיניו את המעשה בהעשותו ואת חמצי־הגחלים אשר יינק אותם העלה הלוך וינוק, ואולם על פי קרן־חזות המגדלת מאד, ראה יראה את כל ונוכחת: העלה יהיה נגול לפניו כספר, ובו יחזה כי הוא איננו בן חמר אחד מקשה כלו. כי אם תאים בו. תאים על פני תאים, ובהתאים פנימה נמצאים רסיסי טל, ומראיהם איננו ירוק כי אם לבן כמראה המים, ואך פה ושם מפוררים ומפוזרים גם נטפי ירק, זעיר שם זעיר שם, כי נתן האור את פעולתו בם ויעש אותם ירקרקים, והם דקים וקטנים עד בלי תכלית, וצפופים ונדחקים איש אל רעהו, עד אשר נאמין כי העלה ירוק הוא על פני כלו, אם נסיר רגע את קרן־החזות מלפני עינינו; ואולם אם נקח לנו קרן־החזות מן המובחרות והחזקות מאד, הלא נראה כי רֶוח יש בין כל תא ותא, והירק איננו בן חלק אחד, כי אם מפוזר ומפורד בין התאים, ובקיעים וסדקים לכל עלה ועלה באין מספר, ודמותם כרמות פני האדם הפתוח לשאף רוח־ועל ידי הפיות האלה ישאף הצמח את חמצי־הגחלים הנמצאים בקרב האויר!

הלא לא אחת ושתים אמרנו כי האויר אשר יחיה האדם והבהמה בו, או אשר יבולו ויאבדו בו יסודות בעלי החיים ויסודות הצמחים, האויר הזה אוגר בקרבו חמצי־גחלים הרבה, חמצי־הגחלים האלה פורחים ומשוטטים בקרב האויר, מבלתי התחבר אליו התחברות חימית, וכחנו אתנו לאגור ולאסוף אותם לנו בעת אשר נחפוץ; אם תקח לך מעט מי שיד אל תוך כלי ותעמיד אותם למשמרת לעין האויר, וראית ונוכחת כי עלה תעלה שכבת לבן דק מחספס על פני המים ואחרי כן תלך ותצלול בתוך כלי עד היסוד בו, יען כי השיר אשר נמס במים, משך אליו את חמצי־הגחלים אשר באויר ויהיו יחדו לשכבת קרטיקון, ושכבת הקרטיקון הזאת ירדה עד למטה. והיה כדבר הזה גם פה, כי יינקו הצמחים אל קרבם, דרך העלים, את חמצי־הגחלים, ואת היסוד החמוצי יפליטו, וחמצי־הגחלים האלה הם למחיה ולמזון לפי הצמח להחיותו ולהחזיקו כפעם בפעם. – אלה המה חקי האכילה על פי העלים, וחי הצמח בהם, כי העץ אשר נבלו עליהו ויפלו ואין, דמיונו כאיש זקן בא בימים אשר שניו נתעו וכח אין בו למלט משא אכילתו, כי בטלו הטוחנות והוא צופה ומביט לקראת יומו האחרון.

אכן לא על העלים לבדם יחיה הצמח. האויר אשר בחוץ יכיל בקרבו גם יסוד חנקי וגם יסוד חמוצי, והם גם הם יהיו למזון ולמחיה לפי הצמח, ואולם לא דרך העלים המה באים ונכנסים, כי אם דרך מבוא השרשים, ויש רגלים לשפוט, כי בהיות היסודות האלה בודדים בקרב האויר ובלתי מחוברים יחדו, לכן לא יגיעו אל תוך הצמח דרך העלים כי אם דרך השרשים, השרשים האלה הם בעלי פיפיות, וכחם אין אתם לאכול כי אם לשתות ולינוק בלבד, ולכן נטל על המאכלים להיות דקים ומרֻכּכים במים היטב היטב, ואשר על כן יהיה גם משפט חמצי־הגחלים ככה, כי בטרם יגיעו לבוא אל פי השרשים, ירטבו במים, ומהם נתונים נתונים חיים חדשים אל הצמח הצומח, וגם העץ אשר בטלו טוחנותיו בנפול עליהו, ובהיותם למשסה בידי התולעים, לא יתום לשחת ולא ימות עוד גזעו, כי עוד שרשיו נפתחו אל יבלי המים אשר במעבה האדמה לאכול ולחיות על פיהם, כאשר יראה הקורא בפרק הבא.

 

ד. כלכלת הצמח על פי שרשיו    🔗

גם המים וגם האמאָניאק וגם מיני המלח האחרים יפלסו להם נתיב לבוא אל הצמח פנימה, על פי השרשים המסובכים במעבה האדמה, אשר יינקו הלוך וינוק משדי תנובתה; ואולם פן יהיה דבר עם לבב הקורא לחשוב כי משפט היניקה הזאת כיניקת הילד היונק משדי אמו, לכן עוד דברים לקחנו עמנו על אדות הצפונות האלה, והזהרנו אותו מן השגיאה ויבין אותה בטרם קננה קן בלבו.

רב אדם יחשב כי השרש יינק את המים אל קרבו, כאשר יינק פס ניר רך ומנומנם את המים אל קרבו בהטבלו בם אך בקצהו האחד והמים הולכים ונבלעים ומתפשטים על פני כלו; או כאשר יינק פת צוקער את נטף הקאפֿע אל קרבו ברגע אשר אך יגע בו הנטף בקצהו האחד, והוא לא כן. ואולם לא אך בקרב ההמון מצאה השגיאה הזאת קן לה, כי גם הנבונים והמלומדים אנשי השם הלכו בדרך הזאת מדחי אל דחי, וזה אך מעט אשר כוננו החכמים אל חקר הדבר הזה ויבאו ער תכליתו.

גוף הצמח עשוי תאים תאים למכביר, כאמור, וקירות התאים האלה דקים עד למאד, ואין צנור ואין דרך לבוא מן התא האחד אל התא השני, ואולם הטבע השקה את התאים האלה נוזלים, אף כי אין יוצא ואין בא בם, והנוזלים האלה עומדים ותלוים בהם מבראשית; אבל סגלה נתונה לקירות האלה, להפליט מקרבם את הנוזלים כעין יזע, ולקבל תחתיהם נוזלים חדשים, והמלאכה הזאת תקום ותהיה ברגע אשר הנוזלים בתא האחד יהיו שונים בטבעם ובמזגם מן הנוזלים אשר בתא השני; ומדי אשר יהיו שונים איש מאחיו כן ופליטו וכן יקבלו, חליפות חליפות, איש איש משכנו הקרוב אליו, עד היות הנוזלים בקרב שני התאים דומים יחדו, תורה אחת וחקה אחת, כי אלה המה משפטי התערובה אשר שמנו אותם לפני הקורא זה כבר, ואשר החכמים יקראו לה שם ״דִיפוּזִיאָן״. – והיה אם נשים עתה פנינו אל הצמח ומשפט כלכלתו, נמצא גם פה כדבר הזה: המים החודרים אל תוך שרשי הצמח, יולידו תנועה ושנויים רבים בקרב התא הראשון פנימה, להפליט ולקבל נוזלים אחרים וחדשים ולהוציא ישן מפני חדש, והתא הנשען על ידו יעשה גם הוא כמעשה הזה, ואחריו גם השלישי והרביעי, איש מפי איש, איש מפי איש, וכן תקום התנועה הזאת בקרב כל התאים יחדו עד למעלה ראש ועד בוא המים החודרים מתחת לגזע עד מרום העלה האחרון ועד קצהו אשר ממעל לו, כי הנוזלים החדשים חודרים והולכים, והנוזלים הנושנים והפסולים יוצאים ועוברים, ואחרי כי כל המים אשר בארץ ואשר מתחת לארץ נעשים אך על פי היסוד החמוצי ויסוד־המים, לכן נדע כי באו היסודות השנים האלה אל לב הצמח פנימה להקימו ולהחיותו, ולמען הִבָּנוֹת מהם.

אבל רוב הצמחים לא אך על פי היסודות האלה לבדם יחיו, כי אם גם על פי היסוד החנקי, ואת היסוד החנקי הזה לא יקחו להם מקרב האויר, אם כי נמצא בו למכביר (כי ארבעת חלקיו יסוד חנקי הם), בלתי אם מקרב האדמה על פי השרשים, אחרי אשר התחבר יתחבר אל יסוד־המים אשר שם, להיות לאמאָניאק. – האמאָניאק הוא מין אויר הנולד מפגרי בעלי החיים בכלותם ובהיותם לרקבון, וריחו בותק וחודר מאד, והמים עוצרים כח לינוק ממנו במדה גדולה למאד, כי כל חלק מן המים יוכל לכלכל בקרבו עד כדי 700 חלקים מאויר האמאָניאק, כמין האמאָניאק העשוי גם נוזל, הנמצא להמכר בבתי המרקחת. – אמנם הדמן אשר על פני השדה, אשר מכל רקבון ומכל פליטת פגרי החמרים לֻקח ואשר יובא אל תוך מעבה האדמה, הוא יביא לרגליו גם את אויר האמאָניאק להפיצו אל כל סביביו; וכן גם בקרב הרוח אשר סביב לנו נמצא מין האויר הזה, והגשם היורד על הארץ יאסוף ויצרור בכנפיו את כל האמאָניאק הזה להביאו אל תוך שרשי הצמח מדי אשר יינקו מן הגשמים האלה, וזה הוא הדרך אשר בו יבוא היסוד החנקי הדרוש בזה להגיע אל מחוז חפצו.

 

ה. איזו דרך נתן טרף לפי הצמחים?    🔗

עוד חמרים אחרים נעביר לעין הקורא, חמרים אשר נחשבו גם המה על היסודות שעליהם חיי הצמחים הטבעו, ואחרי כן נלך דרך קצרה ונבוא אל מטרת מאמרנו בדבר החימיה אשר לעבודת האדמה.

אם תקח לך עץ או תבן או כל חמר מחמרי הצמחים ותעביר אותם באש ושרפתם, אז תראינה עיניך את האפר הנותר לפניך לפליטה והוא לנצח איננו אכּל; אבל מבטן מי יצא האפר הזה ומתכנתו מה היא? – היסוד החמוצי ויסוד־המים, היסוד החנקי ויסוד־הגחלים, ארבעת אלה בהאכלם לא יולידו כל עפר וכל אפר ולא יותירו אחריהם כל שריד וכל פליט ואך בלולים יעלו באש בוער השמימה בדמות ילדי אויר, ואולם החמרים האחרים הנטועים בלב כל הצמחים, כחמרי העפר ורגבי השיד ומיני המלח, הם יולידו את האפר אשר לשון אש איננה שולטת בו; הקאליום והנתריום, השיד והמאגנעזיא, וכל כלי חבורי הברזל והיסוד החמוצי, או פֿאָספֿאָר וחמצי־גפרית, חמצי מלח וחמצי־גחלים, חמצי חצץ וכדומיהם המחוברים אל מיני חמרי המתכת ההמה, כל אלה יולידו את האפר למיניהו – ועתה אם חפץ תחפוץ לך לדעת את משפט האדמה ומתכנתה, הטובה היא למען הצמח אם לא, אז נטל עליך לתור ולחקור אחרי הצמח ההוא ואפרו השרוף למען אשר תדע גם את תכונת האפר נוסף על חמרי הצמח אשר ידעת; אפר החטה שונה היא מאפר תפוחי־האדמה ואפר עצי־התדהר שונה הרבה מאפר עצי גפר; כל הצמח למיניהו יוליד אפר מאפר שונה, הכל לפי יסודותיו הנטועים בו, ולכן הרבה עמלו, הרבה יגעו החכמים יודעי דעת החימיה לתור ולחקור אחרי כל אפר ואפר למען דעת את יסודותיו ואת הרכבותיו, את משקלו ואת תערובותיו בכל פעם ופעם, ומחקריהם גדולים ונכבדים מאד למען עבודת האדמה וחקותיה; כי יש אשר נמצא בקרב האדמה חמרים שהם מולידים אפר ורק החמרים האחרים שאותם מצאנו בקרב אפר אחד הצמחים הנשרפים לא נמצאו בה, ואז יעלה כל עמלנו לתהו וכל יד חרוצים לא תצלח להוציא את הצמח ההוא מקרב חלקת האדמה הזאת; ולכן אפוא יבחן האיש היודע את החימיה ויחקר בראשונה את אדמתו לדעת את מתכנתה למען דעת מה יהיה משפט הזרע אשר עליו לזרוע בחלקת האדמה ההיא, אם ראויה וכשרה היא למען הצמח אשר הוא חפץ בו אם לא – אכן לא לנו עתה לספר איזה דרך יבקר בעל־החימיה את אדמת שדהו ואיככה יעשה את מעשהו, יען כי רב לנו אם נשמיע כי בקחתנו לנו צנצנת מלאה עפר ונביאהו לפני אחד מחכמי החימיה הגדולים, והגיד לנו האיש הזה את דרכנו לבטח לדעת אי זה הצמח יצלח באדמה ההיא ויעשה פרי, והחמרים מה הם אשר עלינו לשית נוספות על האדמה ההיא למען יעלה ממנה הצמח אשר אנחנו חפצים בו. – ואולם חק אחר ישנו והוא נצב וקים בין החקים אשר לעבודת האדמה: יסודות האפר הדרוש לא יבאו אל קרב הצמח פנימה בלתי אם דרך השרש אשר במעבה האדמה, ויען כי השרש גם הוא לא יקבל כל דבר בלתי אם את המים, לכן נטל עלינו בראשונה להרך במים את כל החמרים ההם שמולידים אפר, ובזאת נדע כי החמרים ההם בהתחברם התחברות חימית בקרב האדמה פנימה איש עם אחיו, סרים הם למשמעת המים והמים שולטים בהם שלטת להרך ולהמס אותמו כפעם בפעם.

אחרי הדברים והאמת האלה מקום לנו עתה לבאר לפני הקורא מעשים רבים ממעשי עבודת האדמה אשר יום יום בעיניו יראה ומשפטיהם לא ידע, ואשר גם האכר לא ידע מה שרש דבר נמצא בהם, בעשותו אך מצות אנשים מלמדה: האכר העובד את שדהו, יחרוש ויפתח בראשונה. את אדמתו, לשדר את רגביה מרבצם ולהפוך אותם על פניהם גם הנה והלום, להביא אל מול פנינו את הרגבים אשר היו מתחת ולהטמין בעפר את הרגבים העליונים, ולמען מי ועל מה יעשה את אלה? הלא אך למען אשר יוכל הגשם המתחבר אל היסוד החמוצי שבאויר, לחדור עמוק עמוק אל תוך מעבה האדמה לפעול את פעולותיו כראוי, תחת אשר לא יעצר כח לחדור פנימה בהיות האדמה אחת וכל רגביה איתן. אם נמצאו במעבה האדמה חמרים איתנים שהם ראוים וכשרים להיות למחיה לפי הצמח הזרוע עתה, לא יועילו גם המה ולא יצלחו ער אם יתרככו במים למען אשר יוכלו לבוא ולחדור אל קרב הצמח פנימה; ואנחנו הלא ראינו כי יסוד־הגחלים גם הוא חמר איתן הוא, ואך בהתחברו התחברות חימית אל היסוד החמוצי, ישוב ויהיה למין אויר; אם נמצאו במעבה האדמה הרבה שרשים אשר נותרו לפליטה מן השנה אשר עברה, לא יועילו ולא יצלחו להיות למזון על פי הצמחים החדשים אשר לשנה החדשה, בלתי אם יתרככו ויומסו במים, ואך כאשר נפתח ונשדד את רגבי האדמה והשרשים בתוכם, אז ימצאו גם הגשם וגם היסוד החמוצי ידים לחדור בקרבם, והיה כשלוח היסוד החמוצי את פעולתו בהם, יעצרו המים כח להרך אותם, והמטר אשר נתך עליהם, יאסוף את יסודותיהם תחת כנפיו ויהיו למזון אל פי הצמח החדש. –

אכן פי שנים יתרון הכשר וברכה רבה בחיק הדמן והזבל המושלכים על פני השדה, ואין קץ לערך הדבר הזה.

 

ו. הדמן על פני השדה    🔗

אך נכבד ומאר נעלה הוא למען החכמים יודעי החימיה לחקור ולדרוש באר היטב את חלקי הדמן והזבל, למען דעת היטב את יסודותיהם ואת מפעלות כל חלק וחלק בם איש איש לבדו. – היאמין הקורא כי בעלי־החימיה הכי נכבדים והמפארים, לא נסוגו אחור מלבקר אחרי כל דמן ודמן, ובעצם ידיהם נקרו בכל מיני האשפתות ובכל סחי ומאוס ובכל מיני הזבל המעוררים געל נפש, למען בוא עד תכונתם? אכן רבות עשו החכמים האלה ורבות הועילו, כי כיום הזה ואנחנו יודעים את היסודות האלה למיניהם, למען הבין מי הוא זה ואי זה הוא הפועל את פעולתו בפני הזרע, ומיום אשר הלכו החכמים במחקריהם אלה מחיל אל חיל, כן הגדילה גם האדמה לעשות, לתת כחה ולהוציא פרי גדול יתר הרבה מאשר לפנים, ויש תקוה כי יבוא יום זיבול האדמה ותבואתה יהיו למכביר, כפלים מאשר הם עתה.

מה זה דמן? – הרמן הוא קבוצת צמחים שעלו בתהו ויהיו לרקבון ולבאשה, או גרמי בעלי חיים ושארית חמריהם אשר באשו ויהיו לרקבון; גם העלים הנובלים אשר נפלו מן העץ, ועשב צמחים רבים אשר על פני השרה, והשרשים הטמונים בחיק האדמה, כל אלה יכילו את החמרים אשר על פיהם תוכל יד הטבע לברוא צמחים חדשים, ואולם הם לא יועילו ולא יצלחו לכל מלאכה עד אם יבואו עליהם מים להרך אותם, וגם המים לא יעצרו כח לעשות את המעשה הזה עד אם יבואו החמרים ההם לרקבון ולבאשה ועד אם יהיו לחמר שחור אשר פי החוקרים יקבנו בשם ״הוּמוּס״, ואז אך אז יעלו ויצמחו כגן רטוב. כאשר תחרף הארץ, יפול העלה הנובל ארצה ופניו לא יהיו לו עוד, כי הפך הירק ויהי שחרחר אדמדם, ואחרי כן יהפוך שחור, ואחרי כן יהיה לפתים דקים כמסוס נוסס, ואחרי כן לאבק פורח, ובא הגשם על האבק הזה ונשא אותו בכנפיו ויביאהו אל תוך האדמה פנימה ושם תהיה קבורתו; וכמשפט הזה כן משפט כל הצמחים הנרקבים, ועל פני קבריהם בנתה יד הטבע את ביתה החדש, והם היו למזון לפי הצמח החדש. – אכן עוד יסוד אחר יחסר ההומוס ההוא, יסוד מיסודות החימיה הנחוצים להצמחים, והיסוד הזה דרוש ונחוץ הוא למען. כל החיים מאד מאד, – היסוד הזה הוא היסוד החנקי והוא לא נמצא בקרב ההומוס.

רוב הצמחים מכילים את היסוד החמוצי ואת יסוד־המים ואת יסוד־הגחלים, ואולם האדם ובעלי־החיים מכילים גם יסוד חנקי הרבה, ומפיו הם חיים, ולכן לא יפלא הדבר כי כל הפרי אשר גם יסוד חנקי בו, רב ונכבד מאר ערכו למען האדם ולמען כל החיה והבהמה. – הגידה נא אפוא, הקורא, מדוע זה לא ישביעו מיני פרי וירקות את נפש האוכל כי אם מעט, תחת אשר הדגן ומיני קטניות יכלכלוהו וישביעוהו עד אפס מקום? הלא אך יען כי רוב מיני הפרי והירקות לא יכילו בקרבם את היסוד החנקי, תחת אשר הדגן ומיני הקטניות יכילו ממנו רב, ויען כי בשרנו אשר עלינו אך מפי היסוד החנקי יחיה, לכן נטל עלינו להביא מדי פעם ופעם אל קרבנו מיני מזונות בעלי יסוד חנקי, למען אשר יעלה וישגשג גופנו והיה בשרנו איתן. – אכן אם נחפוץ כי זרע הדגן וזרע הקטניות הטמון בחיק האדמה, יעשה פרי וישא ברכה, נטל עלינו להרבות את מדת היסוד החנקי על פני חלקת השדה ההוא, ויען כי אין יסוד חנקי בקרב ההומוס, לכן עלינו להביא זבל ודמן מבחוץ לזבל בו את שדותינו, ועל ידי המעשה הזה אנחנו מכניסים את היסוד החנקי אל פי האדמה, ולא יפלא עוד בראותנו כי במיטב הכסף יקנו בעלי השרות את גללי האדם ואת צפיעי הבקר ואת כל הרפש ואת כל הצואה, כי מפיהם הם חיים וכספם יושב להם פי עשרה. – היסוד החנקי הנמצא בגללי הבהמה, מתחבר שם אל יסוד המים והיה לאמאָניאק ואותו יבלע הגשם ונשא אותו בכנפיו והטילהו אל מעבה האדמה לבוא דרך השרשים אל פי הצמחים, וככה יהיה על נקלה למזון ולמחיה להם, ועל כן יקר מאד ערך הגלל, כי אף אם נמצא יסוד חנקי הרבה מאד סביבותינו גם בלעדי הגלל, אבל מי ראוי כמהו להתרכך ולהיות למסוס נוסס, לבוא כשמן בעצמות הצמח ולהיות לברכה בקרב הארץ.

אכן במקום ששם הראה הטבע את ידו הגדולה, שם אנחנו מוצאים גם את מעשי החכמים ומעשיהם הנפלאים! הלא הַסְכֵּן הִסְכִּין האכר מדור דור לזבל את השדה ולזרות דמן על פניו, ואולם אין איש אשר הבין בימים ההם מה כח לדמן הזה להביא ברכה עצומה ליושב הארץ, ומי נטע בו את הסגלה הנפלאה הזאת, ולכן לא ידעו במה יוכלו למלאות את מקומו בהעדרו ומי עוד יצלח כמהו; ויהי כל איש אשר לו שדה וחלקת אדמה, והיה לאיש הזה מקנה הרבה מאד וצאן ובקר ועבודה רבה, למען אשר יהיו הגללים נכונים לפניו מדי יחפוץ בם, לשטוח אותם על פני השדה להוציא את פריו, ואחרי כן היה הפרי הזה למאכל למקנה ההוא, ולעמל וליגיעה רבה אין קץ; ואולם כאשר מצאו החכמים כי אך האמאָניאק הוא המרגלית הטובה אשר בקרב הדמן ואך בשלו כל הטובה, חפשו וימצאו עוד חמרים רבים אחרים המכילים יסוד חנקי דים לזבל בם את השדה, ולרגליהם לא יבואונו עוד העמל הרב והיגיעה העצומה, – בקמח הלפת ובעצמות טחונות וב״גואנאָ״ יזבלו עתה כל יודעי החימיה את שדותיהם, וברכתם ותבואתם עצומה וגדולה מאד. האנגלים יזבלו בחמרים האלה וימצאו מאה שערים; במדינת זאכסען יזבלו בחמרים האלה זה כעשרים שנה, ואת הדמן לא יכירו ולא ידעו עוד, ויבול אדמתם יעלה ויגדל משנה לשנה, ושם חכמי החימיה מבורך בפיהם, וממדינה למדינה וממקום למקום יוצא שם החמרים האלה לתהלה, ועוד מעט ויברכו בם כל גויי הארץ.

 

ז. הדמן בהחקרו ובהדרשו    🔗

החימיה אשר לעבודת האדמה נתנה לנו שלומים ומלואים תחת הדמן אשר לקחו האכרים לפנים, ולא זאת בלבד, כי גם את הזמן ההוא לקחה ותכונן לחקרו היטב היטב, להשמיע גם את משפטו ואת מעשהו למען דעת להשתמש בו כראוי, והיה כבוא התורה החדשה הזאת בקרב המון העם ובקרב האכרים אנשי השרה, אז יהיה יבול האדמה ותבואתה פי שנים ומיני המזונות ירדו במחירם עשר מעלות אחרנית והאדם יחזק ויגבר בכחו והיה בשרו נחוש וגופו איתן. – תכונה נטועה היא בהרמן לבלתי שים את פעולתו בפני הצמחים בלתי אם אחרי היותו לבאשה ולרקבון; וצחנה תעלה אז מן הארץ לנגוף את האויר אשר מסביב, ובא האויר באף האדם והבהמה, לעבור אותם ולהביא עליהם חליים רעים ונאמנים, אחרי שגם חום היום יעזור על ירו לעשות את מעשהו ולנגוף מסביב; ונוסף על אלה אשר ישחית ויבלע בצחנתו, יאבד גם הדמן את מבחר ערכו באבדתו זאת, בעלות ממנו האמאָניאק, ואך מעט מעט יובא עד מקום תעודתו ועד תלמי השדה, וגם הקציר יהיה מעט, אכן רק האכרים לבדם אשמים, כי המשל אשר בפיהם היה בעוכרם; המשל אשר בפי האכרים אומר: ״כָּל הַדָּבָר הַסוֹרֵחַ, אֶת־תַּלְמֵי הַשָּׂדֶה יְפַלֵּחַ!" וישישו כי ימצאו דמן אשר יסרח הרבה ויחדור לאף כל העובר, והמה לא ידעו ולא יבינו כי אך כסליהם ימלאו נקלה ומאומה לא ישאו בעמלם ובצחנתם; אכן אמת הדבר כי אך הדמן הסורח הרבה יכיל אמאָניאק הרבה, ואולם ברגע אשר תעלה הצחנה באף האדם אז הלא עלה ממנה גם האמאניאק הזה, ומרגע לרגע יאבד הרמן הסורח הרבה מערכו הרב, ומן הנותר אשר יבוא אל פי הצמחים, לא יהיה להם די מזון לאכלה בלתי אם אפר לבד. – אכן החימיה אשר לעבודת האדמה חקרה ומצאה עצה, וכל איש שדה משכיל על דבר, נתן לעצה הזאת אזן שומעת ומעשהו יבורך.

כי כל משכיל איש שדה יקח לו חמצי־גפרית לצקת אותם על פני הדמן, וסר הריח הרע, והאמאָניאק יהיה לאמוניאק בן המצי־גפרית והוא מין מלח אשר נמצא להמכר גם בבתי המרקחת, והמלח הזה ימס על נקלה במים וישק את השדה ויבוא אל קרב הצמחים ויהיה בם לברכה, כי נוסף על האמאָניאק, תהיה גם הגפרית מזון לצמחים; ומלבד אלה נמצאים גם חמרים אחרים בקרב הדמן או בקרב האדמה, אשר מאז מעולם לא עצר הגשם כח להרך ולהמס אותם, ועתה הם נמסים וּמֻתכים באפס יד וכל יד עמל לא תבואנו – ועתה בוא וראה את החשבון אשר ערכו החוקרים לפנינו: במחיר אגורה אחת תמצא ידך לקנות לך חומצי־גפרית די לצקת אותם על פני הדמן, והדמן הזה יעלה עתה בערכך פי חמש אגורות מאשר היה לפנים.

אבל מי יאמין לשמועתנו כי הדבר הנקל הזה אשר רוב ברכה צרור בכנפיו, הדבר הזה היה לצנינים בעיני האכרים עובדי האדמה, ויתנו לו כתף סוררת? האכרים האלה עם לא בינות הם ואת דורם מי ישוחח? עם קשה ערף הוא העומד תמיד על דעתו מבלי סור ימין ושמאל, ואך רעות ותלאות רבות יביאו לפעמים על האדם ומעשיהו, והם טרם ידעו טרם יבינו כי סירותיהם אטד; אכן לא אך האכרים לבד אשר בכפרים, כי גם בעלי השדה אשר בערים עוד טרם יבינו את הערך הרב אשר לחימיה שלעבודת האדמה, ולכן יבוזו לעצה היעוצה להם מפי החוקרים רחבי הלב, לשום מעצור לריח הרע הנודף מעל פני הדמן, לבלתי בוא אל חצרותיהם ובתיהם לנגוף ולבלתי עלות באפם להשחית ולבלע.

על פי פיטריול של ברזל נוכל להעביר את הריח הרע מקרב בתי המחראות ובתי־הכסא, והוא יעצר כח לעמם גם את יסוד־מי־הגפרית אשר רע ריחו מכל אשר לפניו, תחת אשר חמצי־הגפרית לא יעממו בלתי אם את ריח האמאָניאק לבד; ולו אך חכמו ישכילו בעלי השדות לבחון את אשר לפניהם, כי אז גם המה דברו על לב האכרים למען אשר יאותו להם ולמען ידעו כי רק הדמן אשר איננו נודף הוא הטוב, תחת אשר הרמן הנודף עלה יעלה את יסודות המזונות אשר בו השמימה ונפש הצמחים תחסר. וגם הנסיון הורה אותנו למדי כי על פי העצות היעוצות, יוסיף השדה על יבולו שליש אחד והחציר יתן פי חמשה. אמנם ישנם אנשים בעלי שדות אשר לא השם אלוה חכמה, והם נתנו אזן קשבת ותהי הברכה במעונם, ואולם מה יושיעונו אלה אם לא ישמעו לנו גם האכרים עובדי השדות, למען אשר תהיה הברכה לכל העם למקטן ועד גדול; ולכן אך דרך אחר ישנו לפנינו: ללמד את העם בינה בכל אשר נוכל, והיה כי נפיץ את החימיה ומעינותיה החוצה והעם בעיניו יראה אותם, אז יט את אזניו לשמוע את כל הדברים האלה, והיתה הברכה בכל אשר מסביב.

 

ח. חמרים חדשים    🔗

אחרי אשר שמנו לעין הקורא את משפטי החימיה אשר לעבודת האדמה ובעיניו ראה את ערכה אפס קצהו, ובנפשו חזה את כל היקר הצרור בכנפיה, הנה רב לנו עתה לצבוא עוד על הדברים האלה ולדרוש על כל קוץ וקוץ, ונפן ונסוב מזה אל שני ענינים אחרים אשר שמה החימיה אל מול פניה, כי תאוה הם למוצאיהם. – הלא מלתנו כבר אמורה כי חוקרי החימיה האָרגאנית יצאו לגלות לעינינו יסודות חדשים בין יסודות הצמחים ובעלי־החיים, יסודות אשר יהיו לעזר לא מעט לכל מעשי האדם ומלאכתהו, ואת אשר חפצו זאת נהיתה ונעשתה, כי לאלפים ולרבבות ימנו כיום כל היסודות החדשים אשר מצאו באוצרות החימיה, ובניה אשר יולדו על ברכיה לא יספרו מרב, עד כי נלאה לקרוא שמות לכלם, ויתיחשו אך למשפחותיהם או לבית אבותם למען אשר נדע אך להבדיל את האחד מן השני.

אם נביא לפני הקורא אחד אחוז מכל החמרים החדשים ההם למען היותו לו למופת, אז ימצא ידים לו לשפוט גם על השאר: – הלא ראית אם ידעת את העטרן של אבני־גחלים, שהוא ימצא לנו כפעם בפעם מדי עשותנו את מאור הגאז מאבני גחלים, הוא העטרן אשר נמשח בו את הגגות ואת העצים למען שמרם מכל לחלוחית. אכן כיום הזה ואנחנו נוציא מפי העטרן שמן זך מאר אשר יהיה לנו לבער, והנותר בו יהיה למין זפת כדמות מראה האספאלט למשוח בו את רצפות הרחוב; ואולם גם חמרים אחרים הוציאו מקרב העטרן הזה, את הקיאָנאָל ואת הפירראל את הלייקאל ואת חמצי־הקארבאל, את חמצי־הברונאל ואת הנאפטאלין, ועוד רבים וכן שלמים; והיה כי נקח לנו את הנאפטאלין לעשות גם בו בלהטינו, אז יהיה גם הוא לאב המון חמרים רבים, כי חמרים חדשים אשר לא שערנו יצאו מבטנו; אם יגע הנאפטאלין אל חמצי־הסלפטר, יִוָלדו לנו חמרים מחמרים שונים אשר פעולותיהם שונות לפי כל אחד ואחד ואם התחבר יתחבר אל החלאר, יהיו לנו גם הפעם חמרים חדשים רבי ערך ורבי פעלים וגם החמרים האלה החדשים צפוים אלי ימים יבואו. כי יש יום וגם הם יזרעו ויולידו כהנה וכהנה ורבבות מחלציהם תצאנה, וזרעם יירש אפסי הארץ. – אבל כגורל החמרים האלה. כן גם גורל החמרים האחרי היוצאים לנו מן העטרן, כי מדי אשר יתחברו אלה איש איש אל חמר אחר, כן יולדו לנו חמרים שונים ואין מספר לצבאותם; מבטן הקיאָנאָל (הנודע עתה בשם אנילין, בהיותו לאב המון חמרים רבים) נוציא עתה את הראָזאנילין ואת הכריזאנילין ואת הוויאלאנילין ואת הפוכּסין ועוד רבים וכן שלמים.

הלא עינים לך קורא מבין וראית כי לא שם חסין הטבע כל גבול לרבבות החמרים אשר ימצאו להם החוקרים הלוך ומצוא מיום אל יום, עד כי גם שמות נחסר לקרוא בם לכלם, ואולם אך בקרב החימיה הארגאנית נמצא את המספר העצום הזה, אם כי אדניה אך על ארבעת אבות היסודות הטבעו, על היסוד החמוצי ועל היסוד החנקי, על יסוד־המים ועל יסוד־הגחלים. – אכן הלא ישאל השואל: ומה התועלת הצרורה בכנפי החמרים החדשים והרבים האלה? הידוע ידע האדם ללכת ולהשתמש בהם לטובתו ולאשרו? ומה יהלוך אפוא ממנו אם מלא ימלאו החמרים ההמה את בתי־חרשת המעשה אשר לבעלי־החימיה עד אפס מקום, אם מאומה לא ישאו בעמלם ולאדם ולטובתו לא עשו דבר? – אמנם לא צדקת הקורא, הלא אך את העטרן לבד לקחנו הפעם לשימו לפניך למופת, והוא הלא דל ונבזה במראהו, ואתה ראית וידעת. כי גם הוא רבות עשה וישנה הרבה את פני המסחר ומלאכת המעשה ויקח לו את חבל נחלתו: אחרי אשר קמו בעלי־החימיה האָפֿמאן ופערקין בשנת 1857 ובשנת 1858 עשו את האנילין למיניהו לחבר אותו אל חמרים אחרים ושונים, וימצאו ויבינו במלאכה לעשות את הצבע האדום הנהדר למראה אשר קראו לו בשם ארגמן של־אנילין, אז קמו גם בעלי חרשת המלאכות ויקחו את חמר הצבע הזה לצבוע בו את המשי ואת הצמר ואת צמר הגפן למיניהם, ואחרי החקירות וההמצאות האלה ידעו להוציא יקר מזולל ולהוליך על פי האנילין הזה גם את צבע התכלת ואת צבע הוויאָלעט, את האדום ואת הירוק, את הצהוב ואת כל מיני הצבע אשר על משפחת האנילין יחשבו לצאצאיו ולצאצאי צאצאיו, וכל הצבעים האלה נכבדים ונעלים הם מאד, כי יפעה להם ויפי להם, ואף הדיחו ממקומותם את כל הצבעים אשר היה לפניהם וימלאו את מקומם, ויקנו להם שם כשמן הטוב. – ובכן הלא רואות עינינו כי ההמצאות החדשות תלכנה יד ביד עם חפצי האדם יום יום וכי לרגליהם יראה שכר נימצא שלל רב, ומלאכות חדשות נתּנו על ידו לעבוד בהן ולמצוא על פיהן את מחסוריו, ואלה החמרים אשר עשה לו בעל־החימיה בתוך ארבע אמותיו של הלכה, את אלה לקח האדם ויהיו לברכה לאלפי אנשים להחיות את נפשם על פיהם; אכן עוד רבים אתנו מן החמרים, אשר יראה בם הקורא כהנה וכהנה, ועוד נשים לפניו אחר מהם למען אשר בעיניך תראה ולבך יבין: זה לנו כעשרים שנה מיום אשר המציאו החכמים את מעשה הציורים הנקובים בשם ציורי־האור, והציורים האלה נתונים להראות אך בלילה לבד לאור הנר, יען כי תמס הלכו לאור השמש בשלוח בם הקוים את פעולתם; אז הלכו החכמים מחיל אל חיל וימציאו להם מין מלח (נתרון בן חמצי־גפרית־תחתית) והמלח הזה היה למגן ולסתרה לציורים האלה גם נגד אור השמש יומם, ומני אז והלאה היה המלח ההוא לברכה בקרב הארץ בידי כל העושים במלאכת הציורים וכל הפוטוגראפים התברכו בו, כי תחת אשר בימים הראשונים עלה המלח הזה לשני טהאלער במחיר כל לאָטה, הרבו אחרי כן לעשותו ויהי מחירו אך שש אגורות בעד כל ליטרא, אחרי כי מיום אל יום ובו דורשיו ויהי לענין אשר נתן לענות בו, נחוץ לכל דורש לו וברכה לכל עושה במלאכתו. – הלא ראית קורא נכבד, מה כח לידיעת החימיה בלכתה יד ביד עם צרכי החיים דבר יום ביומו, ומה רב כל הטוב הצרור בכנפיה!

 

ט. השנויים הילודים בקרב הצמחים באפס יד    🔗

החימיה אשר לעבודת האדמה תעורר אותנו לשום עין גם על השנויים הרבים אשר יולדו כפעם בפעם בקרב הצמחים באפס יד, איש איש לפי מדת ערכו, ולפי מצבו ולפי ענין; ואנחנו להורות דעה ולהתם שמועה, נזכיר אך האחת, כי ישנם ונמצאים מיני פרי הרבה אשר ישנו את פניהם ואת טעמם, בהניחנו אותם למשמרת ימים רבים, כי החימיה שלטה בהם שלטת: הלא ישנם מיני תפוח רבים אשר בראשית ימיהם בהיותם חדשים יהיה טעמם חמץ ופניהם וקליפתם קשים, ואך כאשר ינוחו ירחים אחרים מיום אשר נשלו מן העץ, יבוא בם הטעם הטוב והיו לאכלה, ומי יאמין אפוא לשמוע כי אך יד החימיה עושה בם במסתרים? גם הלפת ושאר ירקות כאלה ישובו ויהיו קשים כעץ, אחרי אשר נעזבם לנפשם ימים אחדים, וגם בזה אך יד החימיה עושה את מעשיה, כי חלף היסוד האחד וישנה את פניו ויהי ליסוד אחר: וגם תפוח האדמה יזל לשנות דרכו וטעמו ויהי לאחר בבוא עליו חליפות וצבא, ואנחנו ננסה נא לערוך לעיני הקורא את כל השינויים הגדולים האלה, וראה והבין עד מה נכבד ערכם ומה גדלו פעליהם ומעשיהם למען צרכי האדם יום יום.

תפוח־האדמה יכיל בקרבו עמילן, מנה אחת אפים, והעמילן הזה יתן מהודו עליו ואך ממנו כל הכבוד לתפוחי־האדמה; ואולם לא כל העתים דומות לו, כי יש אשר יחזיק תפוח־האדמה עמילן הרבה מאד ויש אשר ימעט; בחדש אב יכילו 100 ליטרא תפוחי־האדמה 10 ליטרא עמילן, ובחדש אלול ירבה ויגדל תכן העמילן אשר בקרב 100 ליטרא אלה ויעלה עד 14 ליטרא; בחרש תשרי יוסיפו ללכת מחיל אל חיל ויחזיקו 15 ליטרא, ובחדש חשון יכילו 16; בחדש כסלו יכילו 17 ליטרא, ומאז והלאה יחלו ללכת אחרנית הלוך וחסור; בחדש טבת יכילו ויחזיקו עוד 17 ליטרא כבחדש האחרון, ובחדש שבט יעלה העמילן בם אך עד 16 ליטרא; בחדש אדר יכילו 15 ליטרא, ובחדש ניסן אך 13; בחדש אייר יכילו אך 10 ליטרא עמילן, ובחדש סיון ותמוז יעזבם טעמם אשר עמד בם ולא נמר, והיו תפוחי האדמה בימים ההם רכים ולחים ומתוקים יותר מן המרה, ואז נראה בם כל שרוע וכל קלוט, ומקרבם ישלחו פתילים וענפים, ועל פניהם יעלו דלדולים או יֻכּוּ ביבלת. – ומי ברא את אלה ויד מי עשתה את כל המעשים ההם? מי ישנה את פני תפוח־האדמה באפס יד, וידנו לא היתה בו למטוב ועד רע? האם לא תראינה עינינו כי אך יד החימיה עושה פה בסתר, וגם הגזרה וגם הבניה לה הן? – אכן עוד ישנם אנשים חכמים רחבי לב וגדלי עין, אשר הביטו ויקשיבו רב קשב לכל העלילות הנפלאות והגדולות ההן עד אשר השכילו ויבינו אליהן היטב היטב, והם את אשר ראו הגידו, וכיום הזה נפתח לעינינו עולם חדש ובריאות חדשות קמו ותהיינה, ואך עצומה כל הברכה אשר יצאה על פיהן לצרכי האדם וחפצו,. למאכלו ולמזונותיו.

יש אשר בעל־החימיה החוקר לכל תכלית יקח לו את הצמח אשר לפניו, וינתחהו לנתחיו ויעבירהו מן העולם, למען אשר יעמיק בו חקר לדעת ולמצוא את כל היסודות אשר לקח לו הטבע בעשותו את הצמח ההוא, ויש אשר יקח את הצמח ויניחהו למשמרת מבלתי עשות בו דבר, כי אם לשמור אותו בלבו ולשמור את כל השנויים הילודים בקרבו באפס יד במשך כל הימים, אם על פני כלו ואם אך בקצהו, ויש אשר יתן את הצמח אל תוך המים או כי ישימהו אל פני החום או אל פני האור, ויש אשר ישים ערפל חתלתו אשר חשך סביב לו, או כי יביא אותו לחברהו עם צמח שני בחוברת או לערבם יחד; ככה יעשה בעל־החימיה כל הימים לחרור ולדרוש אחרי כל הפעולות הנעשות תחת השמים, אם באפס יד ואם בחפץ כפים, ולפניו נגולו כל החליפות וכל השנויים למערכותיהם מיום אשר יכרות את הצמח מעל פני שרשו אשר מתחת לו עד רגע בוא חליפתו ושובו ליסודותיו הראשונים אשר על פיהם בנתה אותו יד הטבע, כל אלה נגולו לפניו כספר ונפשו יודעת מאד. – הלא יום יום באזנינו נשמע את שפת העם בראותו את המעשים הנעשים ולכלם בשמות יקרא, ורגיל על לשונו להשמיע את הפעלים ״חרך״', ״בער״, ״שרף״, ״רקב״, ״נמק״, ״בּאֹש״, ״תסוס", ״קפוא״, ״התלחלח״, ״נמר״, ״התחמץ״, ״התלבן״, ״השתנה״ או ״התמוגג״, ואולם כל המעשים והפעולות האלה אך מידי החימיה המה, כי היא קראה לשנויים ונבראו, אם באפס יד ואם בידים, ותוצאותיהם הלא נכבדות וגדולות הן, כי מפי הצמחים ודעת שנוייהם נולדו מינים וחמרים חדשים אשר הם לברכה בפי כל יושב הארץ. גם אנחנו עוד נשוב ונוסיף לקחת לנו את תפוח האדמה להיות למופת לרבים, והקורא בעיניו יראה אי זה הדרך יהיה תפוח־האדמה הזה לקמח, הקמח יהיה לגומי, הגומי לדעקסטרין, הדעקסטרין לצוקער, הצוקער לשפיריטוס והשפיריטוס לחמץ ואז יוכח לראות כי נתנה החימיה ענין רב לאלפי אנשים לענות בו, בשלחה את המינים האלה למחיה לפניהם; והיה אם נוסיף עתה כי כל התורה הזאת בדבר הצמחים ושנוייהם ומעשיהם ועלילותיהם אשר עוד נתכנו לה, כל אלה אך מעט מזעיר המה לעמת דעת החימיה לפלגותיה ולחזיונותיה סביב סביב, הלא יבין הקורא וישכיל לרעת מה רבה ומה נאדרה הדעת הזאת בכל תקף עזה ועזוז גדלה, וכי אדם אין בארץ אשר לא נטל עליו לשום לבו אליה ולדעת אותה, באשר הוא אדם מביט ומקשיב, מאזין ומבין.

 

י. תפוח־האדמה יהיה לקמח ולעמילן    🔗

קח לך תפוח־אדמה אחרים אשר הוסר מהם קליפתם ואשר לא בשלו במים, ונתח אותם לנתחיהם, פלחים פלחים דקים, ותן עליהם מים אשר הושם בם מעט חמצי־גפרית, בערך ארבע טפות המצי־גפרית לפי לאָטה מים אחד, והנח אותם למשמרת עד עבור עשרים וארבע שעות, ואחרי כן תשפוך את המים ההמוצים האלה ארצה, ואת פלחי תפוחי־האדמה תמרק למשעי ותטהר אותם במים טהורים עד סור מהם כל יתר הפליטה מן המים החמוצים, והיה כי תביאם אל קרב תנור חם למען אשר יחרבו היטב, וראית כי בנקל יטחנו עד אשר דק, והיו לפניך לקמח הנודע בשם קמח של תפוחי־אדמה. – אכן אמת הוא אשר הוכיה החוקר הגדול מאַגנוס בברלין כי לא נראה שכר רב במסחר הקמח ההוא, אם אמור נאמר לשית אותו לעץ לחמנו, ואולם עוד הוסף יוסיף לעשותו לו ולהכין אותו בהיותו אהוב מאד לבריות; והמעשה אשר על פיו נעשה הקמח הלא קל הוא למבין: המים החמוצים אכלו את החלבון אשר בקרב תפוח־האדמה וישללו ממנו את גידיו ואת יסוד צבעו, ואנחנו שפכנו את המים האלה ארצה ויוָתר יסוד התפוח אך לבדו, והוא העמילן אשר עינו כעין הקמח; והיה אם נחתור לדעת את ההבדל אשר בין הקמח הזה ובין קמח הדגן נמצא כי טיח. תפל ישנו בקרב קמח הדגן ואך הוא יבדילהו לטוב ויפלה בינו ובין רעהו הקמח הדל ממנו.

מן הקמח הזה נעשה לנו עמילן של כובסים אשר בו יעשו את כתנותינו מקשה, כי בהרטיבנו מעט את הקמח, ונמרוס אותו הנה והנה מדי אשר נחממהו, יצא לנו העמילן הזה; מן העמילן תעשינה נשי ביתנו את פיח הדֶבק להדביק בו את כל הסדקים והבדקים, כי בבוא מים חמים על פני העמילן יינקו גרעיניו את המים ויתנפחו ויהיו לדבק, ואך מעט מן הנשים יודעות כי גם הארז והגרש אשר יתנפחו מדי אשר יבושלו, אך מיד העמילן זאת להם כי עצור העמילן גם בהם. – אם נניח את העמילן למשמרת במקום חם, נראה כי יטחן עד אשר דק ויהי לעין חָלב שנחמץ. – אם תקח לך מעט עמילן בכף רקוע פחים על פני האש, ואת העמילן תמרוס הנה והנה מבלי הרף ובלי מעצור למען אשר לא ידבק אל הכף ולא יעלה בו יקוד, יצא לפניך הגומי הדרוש יום יום לחפץ רבים; ועינינו רואות בזה מה כח לחום ומה רבה פעולתו על כל סביביו, כי העמילן בהושמו אל תוך מים קרים לא נמס ולא נתך, תחת אשר הגומי יומס יתך גם במים קרים, והחום אך לבדו הוא הנוטה כדוק את העמילן ובורא חמר חדש מקרב חמד ישן.

אפס לא אל השנויים הקטנים האלה ירמזון מלינו, מראש הספר הזה ועד עתה, כי עוד גדולות ונצורות לפנינו, והאיש אשר לא ידע אותן, יכרה אזנים וידע כי תחבולות יקנה; כי אל הצוקער נשים עתה פנינו לראות בהעשותו ובהבראו מפי העמילן, וראה הקורא את תולדותיו, ודעת לנפשו תנעם.

 

יא. תפוח האדמה יהיה לצוקער    🔗

הר הצוקער הזה נעשה על נקלה: קח לך כחמשה לאָטה מים ושים בם עשרים נטפי חמצי־גפרית ותן אותם על האש אשר על האח, למען יבושלו היטב היטב, ולקחת כשני לאָטה עמילן אשר נמרחו במים קרים, והריקות אותם, על יד על יד, אל המים החיצונים האלה אשר על האש, ואף תעשה אשר לא יחדלו מלהבשל גם רגע מדי אשר תריק אליהם את העמילן, והיה אחרי אשר הוסיף לבשלם יחר מספר רגעים אחדים, והסירות אותם מעל פני האש ונתת אליהם מעט קרטיקון אשר נטחן הדק היטב, ובבוא הקרטיקון הנטחן אליהם, יחלוף הטעם החמץ כליל מן הנוזלים האלה, ולקחת עתה את הממסך לסנן אותו היטב, ונתת עוד הפעם את הנוזלים על פני האש לבשל אותם, הלוך ובשל עד אשר ינדופו, ומצאת כי נהפכו הנוזלים ויהיו למי דבש אשר צבע שחוף להם. – אכן יש דרך לפניך להפוך את מי־הרבש האלה ולעשותם לצוקער, על פי אפנים העשוים לדבר, והוא הצוקר הנקרא צוקער של ענבים, אבל לא תעצר כח לעשותו בהיותו לפניך מעט בכמותו, ואך בבתי־החרשת הגדולים ששם יקחו ממנו רב, יצלחו לעשותו, והיה לברכה לרב אדם.

הלא קטנים הם הדברים האלה אליך וגדולים לכל החוקרים, כי רוב מחקר ותושיה צרורים בכנפיהם; אם נבדוק אחרי מי הדבש או אחרי הצוקער לדעת את משפטם, נמצא כי טהורים הם מכל חמצי־גפרית ומכל קרטיקון, כי שני החמרים האלה ירדו אל קבעת הכוס מדי אשר סֻננו הנוזלים; שני החמרים האלה עשו את שלהם, ועתה אין להם ולמי־הדבש והצוקער כל דין ודברים. אבל מה עשו ומה היה כח פעלתם אשר פעלו בם? זאת היא השאלה אשר ישים עתה המחקר לפני כל הוגי בו, ואנחנו ננסה לענות אותם דבר. – כהעמילן כן הצוקער חמרים חיים הם, ויסודותיהם אשר בקרב שניהם שוים יחד; העמילן מחובר על פי יסוד חמוצי ויסוד־מים ויסוד־גחלים, והצוקער גם הוא מחובר על פי שלש אלה, וככה נראה כי יסודותיהם שוים, ואך במדת היסודות יבדלו איש מאחיו, אחרי כי גם מדת מים שומה להצוקער: מדת היסוד החמוצי ויסוד המים ויסוד־הגחלים אשר בקרב חלק הצוקער, נושאת בד בבד עם מדת היסודות האלה אשר בקרב חלק העמילן מלבד חלק מים. – אבל מה שרש דבר נמצא בקרב היסודות האלה כי יזלו פעם לברוא לנו עמילן ומים, ופעם יזלו לשנות דרכם, ומבלי להוסיף על מדתם או לגרוע ממנה, יבראו לנו את הצוקער? אמנם לא ידענו פתרונים למראה הנפלא הזה, אם לא נחלוט כי אך שכבת היסודות בקרב שני החמרים ההם, תוליד את השנויים הנפלאים האלה, כי ינוחו היסודות אשר בקרב העמילן והמים במערכת אחרת מאשר ינוחו בקרב הצוקער; בקרב העמילן – כן נשער בנפשנו – ינוח אטם יסוד־מים אחד בין אטם יסוד חמוצי ובין אטם יסוד־גחלים, והתחברות יסוד־המים והיסוד החמוצי אשר במים, אשר יתחברו אתם, אך רפה מאד, תחת אשר בקרב הצוקער ינוח אטם יסוד חמוצי או אטם יסוד־גחלים בין שני היסודות הנשארים, ובשכבתם זאת הנבדלת, נולד גם הבדל החמרים, כי אם כה ינוחו יחד, יקבלו היסודות בהרכבתם החימית את כל תכונות העמילן ואותותיו, ואם כה ינוחו בהרכבתם, יקבלו את כל תכונות הצוקער ואותותיו. אפס לא היה עוד לעולמים כל קרן חזות וכל זכוכית מגדלת אשר על פיהם נוכל לחדור ליסודות האלה פנימה ולחזות את שכבתם זאת או את אטמיהם ההם אחד אחד לבדו, כי לא יתכן, ואך רגלים לדבר הזה להאמין והחכמים החוקרים לכל תכלית חלטו כי לא אך בקרב שני החמרים האלה, כי אם בקרב כל הגופים הנמצאים אשר ראינו כי ביסודותיהם לא יבדלו ואך בחמריהם שונים הם, כל אלה יולדו אך בהיות שכבת היסודות נבדלת בם אשה מרעותה, וההחלטה הזאת תתן לנו פתרונים לחידות הרבה אשר תשים החימיה לפנינו. ובכן אנחנו אומרים: עמילן עם מים, וצוקער באין מים, לא יבדלו איש מרעהו ברב או במעט כי אחדים הם, ואך שכבת היסודות שונה בקרב העמילן משכבתם בקרב הצוקער, וזה כל הדבר.

אכן אם אמת נכון הדבר הזה נבוא עתה לידי החלטה או לידי הנחה שנית לאמר כי כח נטוע בחמצי־הגפרית מדי שימם את פעולתם בהעמילן, לעורר את יסודות העמילן משכבתם ולתת להם סדר אחר ושכבה אחרת, הוא הסדר אשר לצוקער ושכבת יסודותיו, וככה יהפכו ויולידו את הצוקער. – אמנם הדעה הזאת אך הנחה היא והמחקר לא ירד עוד לסוף מעשה אשר יעשו חמצי הגפרית בלהטיהם בבואם אל העמילן, ואנחנו אכול נאכל את פריו ואל כרמו לא באנו, אבל אחת הלא נדע בטח כי זו כחו לעמילן בהיותו לצוקער, מידי חמצי־הגפרית הוא נתון לו ואך מידיהם לו קרנים, והעמילן בהתערבו עם המים כבר היה לצוקער בטרם עוד הושם בו הקרטיקון. והקרטיקון מה פעל? ומעשהו פה מה הוא כי נדע? הקרטיקון, כאשר נראה עוד מעט, הובא אך רק לבעבור יאסוף בכנפיו את חמצי־הגפרית אחרי עשותם את מעשיהם אחרי כן יובאו יחדו אל מחוץ למחנה.

 

יב. פעולות חמצי־הגפרית או השעורים השרוים    🔗

להבין אל פעולות הקרטיקון האמורה, ניטיב כי נעלה על לבבנו את יסודות הקרטיקון למיניהם ולהרכבתם: הלא זכור יזכור הקורא את אשר אמרנו כי יהפכו מי השיד להיות למי קרטיקון ברגע אשר נפיח ונשיב בם רוח פינו על ידי צנור זכוכית, ועלה הרוח הזה ובא בהם ויהיו למי קרטיקון; כי חמצי הגחלת אשר נוציא ברוח פינו, נוטים להתחבר אל השיד לעשות אותו לשיד חמוץ גחלים – והקרטיקון גם הוא הלא אך שיד הוא בן חמצי־גחלים. אכן שבעתים תגדל נטית השיד להתחבר אל חמצי־הגפרית, ולכן כאשר נשים מעט חמצי־גפרית על פני שיד חמוץ גחלים (הוא הקרטיקון) אז גרש יגרשו חמצי־הגפרית האלה את חמצי־הגחלים אשר בשיד והם ימלאו את מקומם אחריהם: והיה אם נקח לנו נתח קרטיקון ונשים אותו אל תוך כלי מים אשר הושם בם מעט חמצי־גפרית, נראה כי יעלה משם סאון סואן ברעש, כי חמצי־הגחלים עולים בסערה מן הכלי מקרב השיד, והשיד הזה ימלא בטנו חמצי־גפרית להפוך ולהיות לגוף חדש אשר קֹרא לו בשפת החוקרים ״שיר חמוץ גפרית״, והאדם מן החוץ יקרא לו גִיפּס. – אלה המה החקים והמשפטים אשר על פיהם נבין למדי את פעולת הקרטיקון האמורה, בפרק האחרון, כי שום שמנו מעט קרטיקון אל הממסך האמור אך רק למען יתחבר אל חמצי־הגפרית שם אחרי עשותם פעולתם, ובהתחברם יחדו, היו שניהם לגיפס, והוא יורד למשקע הממסך, והיה אחרי אשר גם סנן נסנן את הממסך ההוא וטהרנו אותו מכל גיפס הנמצא בו ואת הגיפס הבאנו החוצה, אז נשאר לפנינו ממסך טהור נקי מכל תערובה זרה, והוא הסירוּפ או מי־הדבש – ובכן הלא רואות עינינו כי הלוך הלך העמילן ויהי לצוקער (מי־דבש), אחרי אשר שמנו עליו מים, וכאור יצא המשפט כי כל הבדל אין בין העמילן ובין הצוקער.

אבל הצוקער הזה כאשר נולד כן יוליד, ועוד מעט ועיני הקורא תראינה כי גם הוא יהפוך וישנה את חמרו ויהי לתמצית־יין או לשפיריטוס אשר קרא לו גם יין־שרוף גם אלקהל; וכל איש הלא ידע כי אין כל דמיון ואין כל ערך בין השפיריטוס ובין הצוקער, אם כי אין שפיריטוס בעולם אשר בראשונה לא היה צוקער! – אכן בטרם נלך הלאה להעביר לעין הקורא את המעשה הזה ואת תהלוכותיו, נטל עלינו לפתוח דברינו ולהעיר בדברים אחרים לאמר: הלא אמרנו כי כח נטוע בקרב חמצי־הגפרית לשנות סדרי עמילן ולהפוך אותו לצוקער מדי אשר. אך יגעו בו, ועתה נטל עלינו להוסיף כי ישנו חמר אחר אשר נטוע גם בו הכח ההוא. או אשר כפלים לו לתושיה, לעשות את הפלאים האלה, והחמר הזה הוא כל דגן הארץ אשר יצמח ויגדל עד כי בשל, ובפרט השעורים השרוים במים. – השעורה הנקטפת אשר תשפוך עליה מים ותשים אותה למשמרת במקום אשר חם, תצמח ותגדל לעיניך, ועיניך תראינה כי תהיינה שבלים לראש כל גרעין וגרעין ומלמטה לו שרש דק ומסֻבּך, ואין כל הבדל בין השעורה הצומחת באדמה ובין השעורה אשר שומה במים המתחממים; והיה כי תקח לך שעורה כזאת להוביש ולהחריב אותה מן המים, ויצאו לך השעורים השרוים (מאלץ) אשר יעשו בם כל עושי שכר בלהטיהם; ועתה אם תקח לך את השעורים השרוים והיבשים האלה וטחנת אותם ונתת עליהם מים חמים, אז יוציאו המים האל מן השעורים השרוים חמר אשר קרא לו שם חדש ״דיאסטאזע״, והחמר החדש הזה, כמהו כחמצי־הגפרית, נטוע גם בו הכח האמור להפוך את העמילן לעשותו לצוקער ברגע אשר יגע בו – וגם פה אם נשוב נתהפך לדעת מה כחו מכח החמרים האחרים ההולכים לפניו ובמה גדול כחו זה, נבוא לידי ההחלטה האמורה, כי שנה ישנה אך את סדר העמילן לתת את שכבת יסודותיו לאחרת, וזה כל הפלא!

הלא רואות עיניך הקורא את סתרי החימיה אשר שלטה שלטת גם במעשה השכר ותקונו והכנתו; הלא עתה אתה ידעת מדוע מתוק השכר לחכך, אף אם כל צוקער לא יושם בו, אבל העולה על כל אלה הוא הדבר אשר ראית ונוכחת לדעת את משפט הצמחים ושנוייהם: גרעין השעורה אשר אל פי קנה השבלת, הוא כחלב השדים אשר תינק האם את בר בטנה; כחלב השדים אשר יכיל בקרבו צוקער הרבה מאד לבעבור האכיל את היונק הרך אשר דרוש לו צוקער הרבה, וכמפעלות יד הטבע הרוממה אשר תהפוך את דמי האשה בקרבה לשום אותם לחלב מתוק לחך, כן תעשה וכן תפעל גם בלב הצמח להכין מטעמים על פי הנטע הרך אשר ילוד לו; גרעין החטה או גרעין השעורה תהיה בבטן האדמה לשעורים שרוים, והאדמה הרטובה תהפוך את הגרעין לעשותו לחמר הדיאסטאזע האמור, והחמר הזה יהפוך את העמילן אשר בקרב הגרעין לעשותו לצוקער אשר יומס במים, והצוקער הזה יהיה לנפת צופים ולמטעמים אל פי הנטע הרך, כמהו כילד הנולד על ברכי אמו; וזה הוא הטעם המתוק אשר נטעם בכל שבלת רכה ובכל שעורה אשר לא נכתה. – אכן זה הוא המשפט: כל המעשה אשר תעשה יד האדם העושה מלאכתו בבתי חרשת הצוקער, אותו יעשה הטבע בקרב השדים אשר נכונו לאשה ובקרב הצמח הרך אשר יגדל – ומי נבון ולא ידע להגיד יד מי עולה על יד רעותה?

 

יג. הֲמִן העץ לא נוציא צוקער?    🔗

עוד דברים אחרים עד בואנו למלאכת מעשה הצוקער בהתהפכו להיות לתמצית־יין, ועיני הקורא תפקחנה לראות מחזה נפלא אשר לא שער בנפשו ולבו ימלא כבוד מפני הטבע והדר גאונו.

העמילן יהיה לצוקער – חמצי־הגפרית או מיץ השעורים השרוים אשר קראנו לו דיאסטאזע, יעשו את המעשה הזה; גם תפוחי־העץ ותפוחי־האדמה אשר שלטה בם יד הקפאון ישנו את טעמם ויהיו למתוק – וכל המעשים האלה נעשים אך בהתחבר שלשת יסודות העמילן עם מעט מים, והמים האלה יעשו אותו לצוקער – אכן, ישאל השואל, האין עוד חמרים אחרים בארץ, אשר גם יסודותיהם כיסודות הצוקער? האך רק העמילן לבדו דומה ביסודותיו אל הצוקר, להיות לו למשנה ולחַקותו כפעם בפעם? ואם המצא ימצא גם חמר אחר כמהו, הנוכל לעשות גם ממנו את הצוקער כמשפט? – לא נעמיק שאלה ולא נלך לבקש ממנו והלאה, כי בקרבנו יושב החמר האלה אשר דרשנו וחפשנו אחריו, והוא יהיה לנו למופת: הבחינות המדויקות והמצומצמות אשר בחנו ואשר חקרו החכמים, לדעת את מנת היסוד החמוצי ויסוד־המים ויסוד־הגחלים העצורים בקרב העמילן, הבחינות ההן הורו אותנו כי גם בקרב העץ –כל עץ למינהו עצורים היסודות האלה במדה ההיא, ומשקל ליטרא מן העץ יכיל בקרבו מדת יסוד חמוצי ויסוד־מים ויסוד־גחלים בד בבד כאשר יכיל משקל ליטרא עמילן, לא נפל צרור ארצה. – אבל היכול נוכל להפוך לפנינו גם את העץ ולעשות אותו לצוקער?. מי יודע אם לא יצחק הקורא ביום שמעו שאלה כזאת ועיניו תראינה אך זרות ותהפוכות, אכן אם קטנה היא אליו, גדולה היא לכל החוקרים אשר עיניהם בכל, כי מרחוק אור נראה להם.

לדעת את אשר יענו החוקרים על השאלה הזאת, נטל על הקורא לדעת בראשונה מה משפט העץ אשר עליו יאמרו החוקרים עץ הוא, כי לא כראות כל איש יראו אלה: כל העץ למינהו אשר נחטוב בו בגרזן, עשוי אך תאים תאים לבד המלאים מיץ עסיס, ככל הצמחים העשוים תאים תאים, ובשפת החימיה נקרא עץ אך לחמר העץ הנשאר לפנינו אחרי אשר הוצאנו את כל המיץ מקרב תאיו ולשכותיו ואחרי אשר נשארו אך קירות התאים לבדם מבלעדי כל מיץ וכל עסיס אשר הסתופף בקרבם עד כה, ולכן נמצא כי ישנם מיני עץ הרבה אשר האדם מן החוץ לא ידעם בשם עץ, ואשר אך החוקר יקרא אותם ככה בשם, כי כן הם בעיניו, – הלא ידעת את הכתנת אשר על בשרך השזורה בד פשתים, אבל האם ידעת גם את מעשה הבד הזה ואת תולדותיו? הבד הזה יליד העץ הוא; הוא העץ בן אחר הצמחים אשר בסוד מיצו ולחו נס, נמתחו קליפות תאיו ולשכותיו לארכן, ואחרי אשר יבשו וירוכו במדוכה ויעברו תחת המסרק, היו לפשתים –; הלא ידעת את בגדיך אשר תלבש לעורך, בגדי צמר־גפן, והם גם המה אך שערות הן אשר לאחד הצמחים אשר את זרעו כסו לפנים, וגם השערות האלה אך תאים הן אשר קליפותיהם נמתחו לארכן –; הלא תדע את מצנפות התבן אשר יצנוף האדם על ראשו בימי הקיץ, ואתה הלא שמעת אם לא ידעת כי גם התבן הזה עשוי אך תאים יבשים ילידי אחד הצמחים והם נמתחים לעיניך –; הלא בעצם ידנו נכתוב על פני הניר או נדפיס על פניו, והניר הזה גם הוא עשוי אך תאי־צמח אשר גידיהם ישורגו וִיעֻבּתוּ לארכם ולרחבם – האם לא תראינה עיניך את כל המינים הרבים אשר יולדו על ברכי העץ? אכן כל המינים האלה אך ילידי עץ המה, אשר החוקרים יקראו להם גידי־צמחים או ״צעללולאזים״, כל אלה יכילו מדת יסוד חמוצי ויסוד־מים ויסוד־גחלים, במדת העמילן, לא שונה דבר, – הנוכל אפוא להפוך גם את אלה ולעשותם לצוקער? – החוקרים לא חדלו גם מזה, ויעשו את בחינותיהם ומסותיהם, גם הנה והלום; ובכל אשר עשו הצליחו, כי הוציאו גם מקרב המינים האלה, איש איש לבדו, את הצוקער, הוא הצוקער־של ענבים; וגם בזה הצליחו אך בקחתם להם את חמצי־הגפרית להיות עוזרים אחריהם.

אפס לא הצליחו החכמים בכל חכמתם ובכל עמלם הרב להוציא מן העץ או מן העמילן, נוסף על הצוקער של ענבים, גם את הצוקער העשוי קנים או העשוי פתים, ולו היה כדבר הזה, כי אז נעשתה חדשה בשדה חרשת הצוקער ובכל קנינו אשר פרץ בארץ, ומחירו אשר עצום כיום הזה ירוד ירד עשר מעלות אחרנית, להיות לאכלה לפי האדם די והותר. אבל הלא עינים לקורא לראות כי לא יפלא מן החימיה דבר, ולא ישחק על משבתנו בשמעו כי יש יום לחוקרים והוא לא רחוק, והם יצברו להם ויקוששו את העצים ויוציאו מהם מתוק ויעשו אותם לאכלה לבני האדם. מי יודע אם לא יבואו בנינו אחרינו והם יאכלו את הצוקער של עצים ובעיניהם לא יפלא הדבר, כאשר לא יפלא בעינינו כיום בראותנו כי גם את החמץ נעשה כיום על פי עצים, אף כי אבותינו לא ידעוהו וזקנינו לא הכירוהו ויאמרו להמצאות כאלה ״שגעון״, וכן היינו בעיניהם.

 

יד. הצוקער יהיה לאחר על פי התסיסה    🔗

להפוך את הצוקער ולעשותו לשפיריטוס או לתמצית־יין או לאלקהל, נטל עלינו להוסיף על הצוקער עוד חמר אחר אשר יעיר בו את התחמצותו, או את התסיסה, ואחרי כן יהפך ויהי לאחר. – על פי חמרים שונים למיניהם נעצר כח לעורר את התסיסה הזאת לעשות בה את הנפלאות: כל ריר אשר בַּחֲלָמוּת וכל חמר אשר יביל בקרבו את הריר הזה, כמו הבשר והגבינה, ריר הדבק והדם, וכל הצמחים אשר ריר חלמות בם, כל אלה יעצרו כה לעורר את החמוץ או את התסיסה, אחרי אשר ינוחו באויר ימים רבים ועלה בם רקבון; ואולם הנבחר מכל המינים האלה הוא מין השמרים היורדים מן השֵכר, אשר נלוש בם את הבצק למען אשר יתָּפח ויבצק, והוא השאור שבעסה. על פי השמרים הטובים האלה נעצר כח לקחת גם את החמרים האחרים אשר טעמם מתוק, כמו הדבש ומֵי הצוקער וכל מיץ מתוק היוצא מפי צמחים שונים, ולהביא אותם לידי חמוץ ותסיסה, למען אשר יהפכו ויהיו לאלקהל.

אבל מה הם השמרים כי נדע? וההתחמצות או התסיסה מה היא ומה דבר פלא יצוק בה, ומה הכח הפועל לעינינו? – הלא קטנות הן השאלות האלה למשמע אזן וגדולות הן מאד לכל חוקרי החימיה, כי עוד לא הצליחו החוקרים לבוא עד תכלית, עוד לא ירדו לסוף הפלאות האלה לדעת מה שרש דבר נמצא בהם, אף כי נסיונות לאלפים עשו להם, וזה הדבר אשר החליטו: אם תקח לך מי צוקער לשום בם את אחד החמרים האמורים המכילים בקרבם ריר חלמות, למשל אם תשים בם מעט גבינה אשר עלה בה רקבון, ותניח אותה למשמרת ימים אחדים, אז תראה כי ידלחו המים האלה לעיניך, ועלו בם כדורים כדורים קטנים מאד אשר לא תעצר עינך כח לראותם בלתי אם על פי קרן־חזות בלבד, ודמות להם כדמות פני ביצים, הקטנות מבלי תכלית; והיה בהביאך את הממסך הזה אל חדר קר אשר חומו עולה אך עד שש או שמונה מעלות, וראית כי ידלחו גם הפעם המים ושרצו כדורים כדורים רבים היורדים עד היסוד בם, והיו בידך שמרים אשר להם תקרא, ״שמרים תחתונים“; ואם אל חדר חם הבאת את הממסך, חדר אשר חומו עולה עד עשרים מעלות, אז יעלו הכדורים על פני הממסך מלמעלה, והיו בידך ״שמרים עליונים”. ואתה קח לך עתה בראש המחט אשר בידך מעט מן השמרים ההם והבאת אותם אל תוך נטף מים אשר צמחו בהם שעורים, וקרן־חזות תשים על עיניך. אז תראה את התפתחות השמרים האלה ואת צמיחתם ואת גדילתם; ואתה תחזה מן השמרים אך כדור אחד לשמור אותו בלבך ולשום בו עינך ולחקור אחריו, כי כמשפטו כן משפט כל הכדורים האחרים. הכדור האחד הזה אשר נתת עיניך בו, חלול הוא ותבניתו תבנית תא אשר מיץ נוזל בקרבו, ואת התא הראשון הזה תקרא בשם – אֵם; אכן עוד לא הסירות את עיניך מזה, והאם הזאת הרתה אף ילדה על ברכיה תאים רבים, הם הבנים, לאמר. נקודה קטנה תראה עינך על פני אחד הקירות אשר לתא הראשון, והנקודה הזאת תצמח ותגדל מרגע לרגע, עד היותה לתא חדש; אכן גם הבת הזאת תלד על ברכיה בנים ובני בנים, וגם האם לא תעמוד עוד מלדת, וגם נכדיה יראו זרע, ועיני הזקנה רואות, וגם זרע זרעם יהיה לברכה, והצופה אשר תקצר רוחו מחכות והביט והוסיף והביט, הוא יראה את כל הדורות הרבים האלה, האחוזים והדבוקים בעקב התא הראשון, והיה לנגד עיניו כדמות פני צמח אשר יצמח ואשר יגדל מרגע לרגע, והוא לא יחדל –. אפס לא באו החוקרים עד תכלית המחזה הזה ויחלטו ממנו כי השמרים הם מין צמח אשר יצמח בעת עלות רקבון בגוף אשר בו ריר חלמות, והוא יגדל ויעלה כאשר יובא אחד הכדורים אל תוך נוזלים אשר גם בם חמר בן ריר חלמות.

והאיש העושה שכר מה הוא עושה? הלא גם הוא בתתו מעט שמרים אל תוך ממסך השעורים השרוים יעשה אך כמעשה בעל הגן אשר יזרע את זרעו במעבה אדמה פוריה: השמרים ימצאו בקרב הממסך ההוא את ריר החלמות אשר יהיה להם לאכלה, והכדור הראשון יוליד בנים, ושלשים אף רבעים יולדו לו על ברכיו, והתולדות האלה לא תחדלנה עד היות כל הממסך לשמרים, ולכן רואות עינינו כי העושה שכר, בכלות עבודתו, יאגור שמרים מן השכר פי עשרה כהשמרים אשר שם אל קרבו, כאשר יקצור האכר את קצירו והיה בידו לזרוע בו שנית ולשאת את פריו. אכן האדם לא יזרע את השמרים למען יולידו שמרים חדשים, כי אם למען השנויים אשר יולידו מדי צמיחתם, בקרב הנוזלים אשר שם יגדלו ושם יצמחו; כי השמרים האלה מדי אשר יצמחו יינקו אל קרבם את כל ריר החלמות מקרב הנוזלים, ואז יולדו שנויים בקרב הנוזלים האלה, ולשנויים האלה נקרא ״התחמצות״ או ״תסיסה״. — משפט השנויים האלה מה הוא? הלא אך כי ישונה חמר הצוקער אשר בקרב הנוזלים ויהי לאלקהל.

 

טו. השנויים לרגלי התסיסה    🔗

מי הצוקער יהיו על פי השמרים הנתונים בם לתמצית־יין או לשפיריטוס ואלקהל, ואחרי אשר ישרפו אותם על פי כוָנים העשוים לדבר, יצא לנו היין־השרוף ואביו הוא הצוקער. אבל איככה נולדו לעינינו השנויים האלה? החכמים עושי המסות והבחינות לא באו עוד עד תכלית דבר, ואך את אשר מצאו אותה הגידו: הלא אמרנו בראשונה כי הצוקער נהפך ויהי לאלקהל, והדבר הזה לא לאמת הוא אם נחפוץ לבוא עד חקרו, והיה בלכתנו לבקש ולדרוש אחרי האלקהל ליסודותיו, נמצא כי לא שונים ונבדלים היסודות האלה מיסודות הצוקער ברב או במעט, ואך בחלקיהם יבדלו; כהצוקער כן האלקהל יכילו בקרבם את היסוד החמוצי ויסוד המים ויסוד־הגחלים ואולם בקרב ליטרא אלקהל נמצא מעט יסוד־מים יותר מאשר נמצא בקרב הצוקער, ולעמתו יצערו בקרבו חלקי היסוד החמוצי ויסוד־הגחלים. אמנם חוקרי החימיה, בהשענם אל יסודות חזקים, החליטו לאמר כי הצוקער בעלותו להיות חמץ יהפך ויהי לשני מינים חדשים, המין האחד הוא האלקהל והמין השני הוא חמצי־גחלים; ואחרי כי חמצי־הגחלים יכילו בקרבם את היסוד החמוצי ואת יסוד־הגחלים, לכן הלא נראה כי האלקהל יכיל מהם אך מעט אשר הצוקער יכיל מהם רב; ולכן כאשר יהפך הצוקער להיות לאלקהל, לא יצא לנו מקרב ליטרא צוקער גם ליטרא אחת אלקהל, כי אד עולה מן הממסך אשר בו הצוקער, והאד הזה הוא חמצי־הגחלים, ואם תשקול את האד הזה ומצאת כי משקלו עולה בד בבד עם חסרון המשקל אשר תחסר ליטרת האלקהל –; וגם האויר הרע הנמצא בקרב מרתפות יין או מרתפות שכר או צוקער שנחמץ, גם האויר הזה אך חמצי גחלים הוא אשר כבר ידענו אותם וכבר דברנו בם, והנותר אשר נותר לפליטה אחרי עלות האד הזה, הוא אלקהל; והקורא הלא בין יבין עתה את אשר לפניו כי הצוקער לא יהפך מדי היותו לאלקהל אחרי כי גם בו עצורים כל היסודות ההם, ואך נפרדו היסודות האלה, בקרב האלקהל לשני מחנות, לאלקהל ולחמצי־גחלים, ואחרי עלות אבעבועות חמצי הגחלים האלה השמימה תהיה לפניך תמצית הצוקער, הוא האלקהל.

אכן כל הדברים האלה ישימו לפני הקורא אך את תוצאות המעשים שנעשים, ואל סבותיהם לא יבוא, כי מי נבון יבוא ויגיד לנו שרש דבר נמצא בקרב השמרים, ופעולותיהם הנפלאות? איכה ישנו ואיכה יהפכו את ריר החלמות בקרב ממסך השעורים לעשות אותו לשמרים חדשים? ואיכה יעצרו השנויים האלה כח לבוא ולהפריד בין היסודות אשר בצוקער להוציא מקרבו את חמצי הנחלים ואת האלקהל? –

אולי יהיה דבר עם לבבך הקורא לאמר: לא גדולות הן השאלות האלה לבני האדם ולשוא עמלו חוקרים בהן, ומאומה לא נאבד אם לא נצליח להביא פתרונים להן; אכן החוקרים לא כן ידמו, והם עושים בבחינותיהם, בהון והוסף, ודעותיהם שונות אשה מרעותה, והם יחזו עתידות גדולות בדברים האלה, רוב החוקרים החליטו כי השמרים אינם מין צמח הצומח בקרב ריר החלמות אחרי כי לא מצאו לצמח כזה כל דמיון וכל דמות בכל מערכת עולם הצמחים ואין על עפר ובעפר משלו: ולכן אמרו כי השמרים הם אך ריר חלמות אשר נבאש, וכח טמיר להם להדביק את הבאשה הזאת גם אל ריר חלמות אשר לא יבאש עדנה, אך את חלי הראשון ישא ואת מכאובו יסבול – הלא סתומים וחתומים הדברים האלה מנגד הקורא, ואך ערפל חתלתם כי לא פה מקום להם ולא באה עוד עתם, ואך זאת יראה הנבון כי באור הדברים האלה גם לנו אור, ואם יצליחו החוקרים לבוא עד תכלית הרעיון הזה, אז נדע גם שרש דבר נמצא בקרב המחלות המדביקות הבאות על האדם אשר עצומים חלליהן ולהרוגיהן אין מספר; כי גם המחלות המדביקות תהיינה אך לרגלי אבקות צמחים ובעלי חיים אשר קטב ישוד בם והם נשואים על כנפי האויר, והיה כי יבואו החוקרים עד תכלית חידת השמרים ואפני דביקתם, אז במחקריהם יהיה גם לנו שלום ואין מחריד, כי יטו את ידם וידעו להכחיד את המחלות המדביקות האלה מקרב הארץ.

 

טז. מלאכת מעשה מי־הדבש, ויין־השרוף המתוק, והיין והשכר    🔗

את כל מיני הנוזלים אשר נמצאו בם יסודות הצוקער ואשר יביאו אותם השמרים לידי תסיסתם או התחמצותם לעשותם למיני משקה, את כל אלה נקרא בשם חריפים (שפיריטיים), ומלאכת מעשיהם יבין הקורא על נקלה. – אם תקח לך מי־דבש, תחת מי־הצוקער אשר לקחת לפנים, ועל ידי השמרים אשר תשים בם, תביא אותם לידי תסיסה וחמוץ, אז יקום לפניך משקה אשר טעמו מתוק וחריף גם יחד והוא יין־הדבש (מעטה). אם תשחט את המיץ המתוק מן התפוח, או את מיץ הדבדבניות או את מיץ האגסים וכדומה, והבאת אותם אל תוך חדר הם לתתם שם למשמרת ימים אחדים, אז יקומו לפניך מיני משקה חריפים, איש איש למינהו, ויהיה לך יין־תפוח או יין־דבדבניות או יין־אגסים וכדומה, וזאת הפעם לא נטל עליך לשום גם שמרים אל מיני הנוזלים האלה למען החמיצם, כי התחמץ יתחמצו גם בלעדיהם, אחרי כי שמרים יולדו להם באין עוזר ובאפס יד, וידך לא תהיה בם. גם את היין־השרוף המתוק (רום) תעשה לך בדרך הזה, בשחטך את מיץ צמח הצוקער או קנה־הצוקער, ותביא אותם לידי תסיסה ואחרי כן יהיה לך המשקה החריף הזה, על פי כונים העשוים לדבר. בדרך הזה תעשה לך את כל מיני המשקה, איש איש לפי טעמו ולפי ערכו, ויש אשר הצליחו העושים במלאכה לעשות את מעשיהם בהשכל ודעת, ואנחנו רואים כיום כי ישחטו מיץ פרי אחד העצים, ויעשוהו ויכוננוהו בתבנית יין כיין הענבים, ומכל שותיו אין איש אשר יכיר את טעמו וידע האם בן ענבים הוא אם לא? זולתי האיש המכיר היטב בטיב מיני היין, השותה ובודק גנזי נסתרותיו.

אכן העולה על כל המינים האמורים הוא היין היוצא מן הענבים ואחריו השכר, וגם מלאכתם שונה הרבה ממלאכת ההולכים לפניו וגם בתכונתם יבדלו, – אם תשחט את הענבים ותדרוך אותם כמשפט, לא נטל עליך לשית עליהם שמרים נוספות, יען כי שמרים יולדו להם באפס יד וידך לא תהיה בם, אכן לא ליום ולא לשבוע המלאכה, ולכן נראה כי דורכי הענבים ישימו את המיץ, הוא העסיס, אל תוך חביות גדולות, ואותן יביאו אל המרתף אשר אוירו קר, ושם יעמוד העסיס למשמרת ירחים אחרים עד כלות מלאכת התסיסה, להיות תאוה לשותיו. השמרים אשר יהיו ליין ההוא לא יעלו מעלה, ואך עד היסוד בם ירדו, כמשפט השמרים באויר הקר; והיה בהביאך את היין החדש תוך בקבוקים או נבלי חרש, אז תקום שנית תסיסה גם בקרב הבקבוקים לעשותו כלו משקה תאוה לחך, ואם תקום התסיסה השניה הזאת בקרב בקבוקים אשר פיהם סתום בפקק או בצרור, אז יוָתרו חמצי־הגחלים בקרב היין מבלתי מצוא פתח לצאת, והיין הזה יהיה ליין סוער סואן ברעש, אשר על מיניו נחשב גם היין השאמפאני; ויען כי לא יצאו ממנו חמצי־הגחלים לחפשי לכן גם תמצית הצוקער אשר בו לא התפרדה כֻלה לצמיתות, ולכן מתוק טעם השאמפאני לחך, וחמצי־הגחלים אשר בו הם יעוררו את הנפץ מדי אשר יפתח הבקבוק, והם יסבו בשאונו והמונו והם יביאו את הקצף אשר על פניו. אכן אם לא נסתם פי הבקבוק עד אם כלות היין את מלאכת התחמצותו ותסיסתו השניה, אז יקום טעם היין בקרב הבקבוק אך לאט לאט, ואחרי כן כאשר נסתום את פיו ונביאהו אל תוך המרתף, לא תחדל גם אז מלאכת ההתחמוצות ההולכת עתה הלוך ומעט, והיה כאשר נושן היין, כן יחריף וכן ייטב טעמו, ומדי אשר יעברו עליו ימים ושנים, כן יתחזק וכן יבוא להיות בעצמותינו כמו אש צרבת. – אכן לא דבר ריק הוא ממנו לראות אם ימהרו יחושו השנויים החימיים להיות באחד הגופים ואם יפגרו ללכת, והיין יהיה לנו למופת בדבר הזה: אם נמהר ונחיש את מעשה התסיסה בקרב היין, אז יהיה לנו יין פגום וטעמו יפוג ויהי למין חמץ במשך זמן מצער, ואם תארך עת תסיסתו ימים ושנים רבים מאד, אז יהיה לנו יין משובח וטוב מאד אשר דורשיו לא יחָקרו ולא ימָנו מרוב.

 

יז. מלאכת השכר למינהו. – העתר היוצא מן האלקהל    🔗

גם את השכר למינהו נעשה על פי הפרדת הצוקער לחמצי־גחלים ולאלקהל, ומדי אשר נמהר ונחיש את מעשה ההפרדה הזאת ומדי אשר נפגר במלאכה ההיא, כן שונים ומשֻנים יהיו מיני השכר אשר יולדו לנו. – האיש העושה שכר יקח ראשית לו את העמילן אשר בקרב השעורה לתת עליו מים חמים ולהניחו למשמרת במקום אשר הם למען אשר יהפך טעמו להיות מתוק כצוקער ואחרי כן יסנן את המים להרחיק מהם את השעורים השרוים אשר חדלה פעולתם, ואת הנוזלים האלה יבשל הלוך ובשל עד אשר ירבו עצמה ופניהם יהיו זכים וטהורים, ואז ירחיק מעליהם את יד החום למען אשר יתקררו עד 25 מעלות, ושמרים ישים בם עתה למען עורר בהם את תסיסתם, בְּהֵחָלֵק יסודותיהם לאלקהל ולחמצי־גחלים, ומקץ ימים אחדים יקום לפניו מין שכר המתוק לחך, אשר גם מספר שותיו לא מעט הוא. אכן אם ישית על השכר הזה נוספות, אם מעט פרחים העשוים לדבר ואם מעט דודאים או עשב השדה הנכון לו, אז ימר השכר הזה לשותיו, ואוהביו רבים. אמנם מיני שכר רבים הם לפנינו, והעולה על כלם הוא השכר הביירי. את השכר הזה יעשה העושה אותו, בהביאו את הנוזלים לירי תסיסה לאט לאט, במשך ימים רבים, במקום קר או במרתף העשוי לדבר, אחרי אשר ירחיק מהם את יד החום למען אשר יתקררו עד שמונה מעלות, ואז יניח אותם למשמרת ירחים אחרים במרתף הקר, למען אשר יאבד השכר את טעמו המתוק הלוך ואבד, ולמען אשר ילך בו האלקהל וחמצי־הגחלים הלוך ורב, והשכר הזה לא יוסיף עוד לאבד את חמצי־הגחלים על נקלה, וגם עקבות השמרים לא יתנכרו בו אחרי אשר ירדו עד היסוד בו, ואף גם לא נטל על העושה אותו להביאו לתוך בקבוקים, יען כי מחמצת משנה או תסיסה שנית לא נחוצה לו, ואך מן החבית יבוא ישר אל תוך הגביע אשר לפני שותיו, ושותיו לא יאשמו. אמנם יעלה מחיר השכר הזה על מחיר המינים האחרים, ולא אשמת בעליו היא, ולא מאשר יקר פדיון החמרים הדרושים לו לעשותו, כי אם מאשר יאבד לבעליו זמן רב לתהו ולבהלה עד אשר תתם ועד אשר תשלם מלאכת חמצתו, ונוסף על אלה גם המרתף והמקום אשר נחוץ לו, יעלו את מחירו ויוקירו את ערך פדיונו.

הנה עברנו הלוך ועבור על פני כל המינים היוצאים מבטן העמילן, מין מבטן המין ההולך לפניו, אבל מערכת המינים ההם עוד לא נשלמה בזה, והאלקהל איננו האחרון שבחבורה, כי גם הוא עוד יהפוך את מראהו ואת תבניתו להיות לשני מינים חדשים, לעתר או לחמץ. – העתר איננו גדול בערכו לבני אדם בין המעשים שבכל יום, ואך תיקר מלאכת מעשהו בעיני דורשי החימיה וחוקריה, ומעשהו יצלח בידך על נקלה. אם תשית על האלקהל גם חמצי־גפרית לחברם יחד, יקום בידך המין החדש, ואולם חמצי־הגפרית האלה לא יעשו דבר בלתי אם עשוק יעשקו מן האלקהל מעט מן היסוד החמוצי ומן יסוד־המים אשר בו; והיה אם חמצי־גפרית הרבה תשית אל האלקהל, אז יולד על ברכיו אויר של־מאור אשר יסודותיו שנים, יסוד־גחלים ויסוד־מים; ואם בדרך אחרת תעשה את תערובתם, יקום בידך המין הנקרא בשם ״עתר של־גפרית״; ואם תשית אל העתר של גפרית הזה גם מעט אלקהל ותעשה אותו כמתכנתו הראויה לו, יקום בידך המין הנודע בריהו החודר בשם ״נטפי־האָפֿמאן״, אשר העתר והאלקהל הם ראשי יסודותיו. אכן כל אלה עומדים לפנינו מחוץ לגבול, וברכתם אשר תעלה לראש העם איננה עצמה, ולכן נפן נא אל המין השני הנולד על ברכי האלקהל, הוא החמץ.

 

יח. האלקהל יהפך להיות לחֹמץ    🔗

אין דבר בדברי חרשת המעשה אשר הוקל מעשהו ומלאכתו על פי החימיה שבעים ושבעה, כחרשת מעשה החמץ, כי תחת אשר בשאר מעשה החרשת אָצלה החימיה מרוחה אך לתקן תקונים יפים אשר תועלת־מה להם, בתתה סדרים חדשים ומשטר נכון לעשותם, כאשר תראינה עינינו בחרשת מעשה הצוקער והאלקהל והשכר, הנה בבואה אל החמץ, יראו עינינו כי בראה לנו חדשות אשר לא שערנו ואשר לא עלו על לבנו מעולם, וכיום הזה עצור נעצר כח לעשות לנו את החמץ הזה במשך שעות אחדות, תחת אשר לפנים נטל עלינו לעשותו במשך ימים וירחים.

הנסיון מדי יום ביומו יורה אותך לדעת כי יחמץ טעם השכר קל מהרה אם הנח תנח אותו למשמרת לחום היום; ומדוע? הלא אך יען כי האלקהל אשר בהשכר יעבור לפנים משורתו ויהי לחמץ, ואולם חלילה ממך להוציא משפט מן המפרש על הסתום לאמר, אם ככה יחמץ האלקהל אשר בשכר להפוך לכל השכר טעם חמץ, הלא על אחת כמה וכמה יחמץ האלקהל בעצמו ויהי לחמץ, בתת יד החום את פעולתו בו, כי לא כן, ואך בזאת יאות האלקהל אשר בנוזלים, להתחמץ, אם היה יהיה בקרב הנוזלים מין חמר אשר יעצר כח למשוך אליו את היסוד החמוצי אשר באויר המקיף אותו למען תת לו את האלקהל ולשלחם מעל פנינו, ולכן נראה כי היין־השרוף העומד במקום חם, לא יהפך להיות לחמץ, אם כי בחומו נדעכה חריפותו וטעמו יחלש, יען כי אין חמר בקרב המשקה הזה למשוך אליו את היסוד החמוצי, כדרוש לחפצך ואך השכר והיין המכילים את החמר הזה, הם יזלו לשנות דרכם, להפוך ולהיות לחמץ בהיות עליהם יד החום; החמר הזה הדרוש לחפצך הוא מעט השמרים אשר עוד עצורים בשכר או ביין, והשמרים האלה לא יעשו דבר בלתי אם יבואו כאיש הבינים לתַוֵךְ בין האלקהל אשר במשקה ובין היסור החמוצי הבא מן החוץ – והמעשה הזה איננו בודד בשדה החימיה, כי גם לרגל חרשת מעשה חמצי־הגפרית, לוקחים בעלי־המלאכה את חמצי־הסלפטר להיות גם הם שם כאיש הבינים בין הגפרית הנחמצת ובין היסוד החמוצי, כמעשה אשר אנחנו עושים עתה לרגלי מלאכת החמץ כי השמרים הנמצאים ביין ובשכר עוד בטנם הרת יסוד חמוצי אשר הביאו אתם, ואך האלקהל אשר סביביו ילחך את היסוד החמוצי הזה ויבלעהו כליל, ואז ימצאו השמרים מקום להם למשוך אליהם יסוד חמוצי חדש מן החוץ, אם פי הבקבוק או פי החבית פתוח לרוחה, ומדי אשר יאכל אותו האלקהל כן ימהרו השמרים להביא תמורתו ומדי אשר יביאוהו השמרים כן יאכלהו וכן יבלעהו האלקהל שם עד אשר הפך האלקהל כלו ויהי לתמצית חמץ. – אכן אם גם ברכות תחולנה על ראש המשביר הזה, הוא ראש השמרים, אשר יתעסקו לטובת הכלל, לתת לאלקהל מלא חמצו, הנה עוד נמצאו מתאוננים בעם אשר יתאוננו על השמרים האלה באמרם, לא יד חרוצים להם לעשות דבר חיש ומהר, ואך על יד על יד יעשו את מעשיהם ולאטם יתנהלו, ולכן חקרו ודרשו החכמים וימצאו להם אנשי־בינים וסוכנים אחרים.

 

יט. האלקהל בהחישו את מעשהו להיות לחמץ    🔗

אם תשים מעט יין־שרוף אל תוך צלוחית ונתת עליו מים טהורים ושמת. בם מעט שאור או מעט מחמצת או פת לחם טבול בחמץ, הנה גם אז יגזול האלקהל אשר ביין־השרוף את היסוד החמוצי מיד השאור או מיד פת־הלחם, והם יזלו כפעם בפעם לאסוף אליהם מחדש את היסוד החמוצי הבא מן החוץ. וכפעם בפעם יגזלהו האלקהל מידו עד היותו לחמץ; אכן כפי מדת המים בו, כן יהיה מחירו אם רב ואם מצער, כי מחיר החמץ הטהור רב הוא, ואשר איננו טהור מצער הוא כי מהול הוא במים.

אפס לא באלה לבד כלו עצות מלב החוקרים הדורשים תקונים על פי דעת החימיה אשר בארץ, והם הרחיבו העמיקו חקר וימצאו תחבולות למהר להחיש את מלאכת החמץ לעשותו, והתכונה וההכנות מעט הן, כי רב להם אם ימצאו אך חבית אחת לבד לעשות בה את כל אשר יעשה, והיה אם ישימו יין־שרוף מהול במים רבים בעבר החבית האחד, אז יזוב החמץ מן העבר השני הליך וזוב. – וזה מעשה החבית ותכניתה: החבית עומדת זקופה על צדה ובצדה השני אשר ממעל לה עשוים נקבים נקבים רבים, ופתילי חוטים נתונים בתוך הנקבים האלה לרדת אל החבית פנימה, ולמען לא יפלו ארצה אל קרקע החבית מבית, נקשרו הפתילים אל הנקבים בקשר אמיץ; והיה כאשר תצוק יין שרוף מהול במים אל תוך החבית בפי הנקבים, אז ירד היין־ השרוף על פני הפתילים לאט לאט, נטף אחר נטף, עד בואם אל קרקע החבית ועד הגיעם בשלום למחוז חפצם, אכן החבית מבעד מלאה היא שבבי עץ העשוים לדבר, ושבבי עץ אלה טבולים ושרויים בראשונה בחמץ, והיה בבוא היין־השרוף היורד על פי מדותיו על פני הפתילים בחבית מבעד, אז יזובו גם על פני השבבים ההם, הלוך וזוב מן האחד אל השני, לאט לאט יזובו ולא ימהרו ולא יחושו, והאלקהל היוצא מן היין־השרוף כל הדרך הרחוקה עד בואו אל הקצה האחרון, הוא מצא עת לו להפוך ולשנות את טעמו והיה לחמץ; אכן למען אשר לא יכלה היסוד החמוצי מן האלקהל, לכן נקבו חור על פני חור בפני החבית ממעל וגם מלמטה לה נקבו חורים, למען אשר יזרום היסוד החמוצי מן החוץ דרך הנקבים וילך וידבק בשבבי העץ, כי גם מזג החום לא יחסר בחבית מבעד, לרגלי השרפה החימית אשר תהיה בה, וככה יבוא האלקהל בדמות יין־שרוף אל תוך החבית פנימה, דרך הנקבים אשר בעבר האחד, וככה יצאו בדמות חמץ מפי העבר השני, דרך השפופרת המחוברת אליו; ואף גם לא נטל עליך לטבול כפעם בפעם את שבבי העץ בחמץ, כאשר עשית בראשונה, יען כי החמץ הנולד בקרב החבית די הוא להאציל מרוחו גם על השבבים, וכל העת אשר לא תחדל מלתת אלקהל חדש אל פי החבית ממעל ומלהסיר מלפניה את החמץ היוצא מירכה, לא תחדל גם המלאכה אשר לפניך, והיו עיניך רואות ונפשך יודעת מאד את כל המעשה הנעשה.

 

כ. את אשר תעשה החימיה ואת אשר לא תעשה    🔗

הלא יצאת לך קורא נבון, בעקבי תפוח־האדמה וראית מה כח לצמח הזה מראשית תבניתו ועד אחרית מעשיו, כי חליפות וצבא עמו לרגלי תחבולות שונות העשויות לדבר ונתונות מפי החימיה; תפוח־האדמה היה לקמח עמילן, העמילן היה לגומי, לדעקסטרין ולצוקער, הצוקער היה לאלקהל, האלקהל היה לעתר או לחמץ, ועיניך רואות עתה את כל הגדולות והנפלאות אשר ביד החימיה לעשותן, לכן נשים נא עתה לפני הקורא השקפות אחרות על פני הידיעה הגדולה והנפלאה הזאת, ואחרי כן נחדל, כי נעזוב אחרי כן את החימיה לנפשה, ואנחנו נסוב מזה אל מול אחר לבוא ולחזות משא על שאר הידיעות אשר בארץ. –

הן לצדק ישאל אחד הקוראים לאמר: היכול תוכל החימיה, העושה חמץ מן האלקהל, לשוב ולעשות אלקהל מן החמץ הנעשה? היכול תוכל זאת ההופכת צוקער לאלקהל, לשוב ולהפוך אלקהל לצוקער? היכול תוכל זאת אשר תוציא צוקער מן העמילן, לשוב ולעשות עמילן מן הצוקער? – החימיה ברוב ענוה עונה אמרים לנו כי עוד צרו צעדי אונה ואך בכבדות התנהגה לאטה ותצליח לעשות ולשוב ולעשות זעיר שם זעיר שם, ומה אות כי קרובה היא למטרתה ואך דרכה נסתרה עוד מנגד עיניה! אפס לא נעבור מזה עד אם שמנו לעין הקורא את הגבול אשר לחימיה, ומה משפט עתידותיה ההולכות לקראתה, כי ימים עוד באים ובחפץ כפיה תצליח החימיה לעשות גם מפנים וגם מאחור, לברוא חדש מקרב ישן ולשוב ולהשיבו אל כנו ואל משפטו הראשון; אך הקורא עוד זכור יזכור את אשר אמרנו בדבר הגבול הנתון בין עלילות החימיה בשדה הטבע המת ובין עלילותיה בשדה הטבע החי, והחימיה הן לא עצרה עוד כח לעבור את הגבול ההוא לבוא ולרעות בשדה אחר. – היודע דעת החימיה בארץ יודע היטב את תכונת ששים וחמשת אבות היסודות בקומו לבחר לו מהם שני יסודות לחברם יחדו על פי התחבולות העשויות לדבר; אכן שונה ומשונה תהיה תכונת היסודות האלה, אם יד הטבע תהיה בם לחברם יחד אחד עם אחד, להקים מהם את אחד הצמחים או את אחד מבעלי־החיים. בעל־החימיה יודע היטב כי בקחתו מדה אחת יסוד חמוצי ושתי מדות יסוד־מים לחברם יחד חֵבר חָבוּר על אפניו, אז יברא מהם מים, ומראשית כזאת ידע ולא ישגה ברב או במעט, ומראשית ידע לערוך את משקל המים היוצאים נטף לא נעדר; והיה אם יוסיף האיש לשית נוספות על המים האלה גם יסוד־גחלים, הוא הגחלת, אז לא יתחברו הגחלים והמים התחברות חימית, ורק מים יהיו לו וגחלים בקרבם וכל הרכבה לא תהיה להם, אף כי יודעים אנחנו היטב היטב כי בקחת הטבע את שלשת היסודות האלה, את היסוד החמוצי ואת יסוד־המים ואת יסוד־הגחלים, אז תברא לנו מהם את העץ ואת העמילן ואת הצוקער אכן נפשנו יודעת מאד את כל הדברים האלה, וידינו לא תעשינה תושיה!

אבל לא יחידה החימיה בין הבנות ובצרתה לא צר לה לבדה, כי לעמתה תתצב גם אחותה הבכירה, וגם נפשה נתונה בצרה כזאת, ואחותה הבכירה הלא היא אשר בה יתגאה האדם ואשר עליה ישליך תפארתו, כי למי כל חמדת הידיעות אם לא לידיעת תכונת – הכוכבים! התוכן החוזה בכוכבים יודע היטב את הדרך אשר לשני גרמי שמים המתנועעים יחד בכח המושך איש לעמת רעהו, ויודע הוא את הדרך אשר שומה לפניהם איך יזלו לשנות ארחם ורבעם בשימם את פעולתם, פעולת איש ברעהו, אם בכה ואם בכה, אכן אם יבוא גם השלישי משוט בארץ ויגש אליהם על פי הכח המושך לעמוד בסודם או להבדל מהם, אז הנה בינת נבונינו תסתתר וחכמת חכמינו תסרח, ואם נשאל את פיהם לא נמצא מענה, ואך מן המפורש ילמדו על הסתום, למשל, יודעים אנחנו את פעולות השמש והאדמה והירח, פעולת איש ברעהו, אך לרגלי חקירות ובחינות לאלפים אשר חזינו ואשר ראינו נתיבותיהם ודרכיהם מיום אל יום, ואולם אין לנו עוד פתרונים המונחים על יסודות ההנדסה, לדעת לעות את הדברים הנפלאים האלה, ונבונינו וחכמינו קראו לחידה הנפלאה הזאת ״חידת שלשת הגופים“, וזה להם כמאתים שנה מיום אשר יבקשו פתרונים לה ולא מצאו עד היום. בדרך הזאת נוכל גם אנחנו לכנות את כל עלילות החימיה אשר עוללה לעינינו בעולם הצמחים בשם ״חידת שלשת הגופים”. כי כל הצמח הצומח לא ימעט מהיות בן שלשה אבות יסודות, והמה מרכבים יחדו, אכן יד האדם לא תעצר כח להרכיב בלתי אם שני יסודות לבד, כי לא תדע עוד החימיה אשר לנו לבנות, אף כי עצים נכונו לפניה ואבנים נחצבו לה לעשות בם את הבנין ולהעמידו על תלו!

אבל לא כן הדבר אִתּה אם נשים לפניה את אחד הצמחים והיא תגזול ממנו חלק מיסודותיו ואת הנותר תותיר לפניו לפליטה, כי אז תדע החימיה את כל אשר הותירה לטובה, ושם דרך תראנו ותגיד לנו עתידות מה יהיה משפט הצמח עתה ודמותו ותבניתו מה הוא. – עוד מעט ועינינו תראינה מה שרש דבר נמצא בסוד הצמחים, אשר נוכל לברוא בם מין מתוך מין. ואשר לא נוכל לשוב ולעשות את המין השני כאשר היה בראשונה.

 

כא. מקום שם יד החימיה תקצר    🔗

איכה נוציא חמץ מן האלקהל? הלא אך בהמעיטנו מעט מן האלקהל ובהסירנו אותו מלפנינו, ובתתנו מלואים לחסרון הזה על פי יסוד חמוצי המובא לו, ובכן ידנו לא בראה את החמץ, אחרי כי האלקהל הוא מין חמץ אשר יסוד־מים לו מרבה להכיל ואשר יסוד חמוצי לו מעט מזער, ואנחנו נסיר את המותר ואת החסרון נמלא, והחמץ יוצא לאור; וכדבר הזה נעשה גם בהוציאנו אלקהל מן הצוקער; לא בריאה חדשה נברא בו, כי אך נסיר מן הצוקער את יסוד הגחלים ואת היסוד החמוצי הנמצאים בו מרבה להכיל להעלותם יחד מלפנינו בדמות חמצי־גחלים, והאלקהל נברא מאליו. – האם לא יאמין המאמין כי אך על נקלה יצלח חפצנו בידנו לשוב ולברוא מן החמץ אלקהל ומן האלקהל צוקער, אם אך נוסיף על החמץ את יסוד־המים אשר לֻקה ממנו לעשותו לאלקהל, ואם על האלקהל נוסיף את חמצי־הגחלים המוסרים מלפניו, לעשותו לצוקער? אכן פה כשלה ברחוב חכמתנו! כי אמנם יכול נוכל להביא יסוד־מים אל תוך בקבוק חמץ כראוי לו ונסתום את פי הבקבוק ונניחהו למשמרת, אבל עמלנו יהיה לתהו ומלאכתנו מאפע, כי לא יתחבר יסוד־המים הזה אל יסודות החמץ כל עמת שבא מהם, וכל אלקהל לא יולד בקרב הבקבוק ההוא¹ וכן גם יכול נוכל להביא חמצי גחלים אל תוך בקבוק אלקהל, וכל התחברות חימית לא תקום ולא תהיה ביניהם לעשותם יחד לצוקער, כאשר עינינו רואות כי אמנם נמצאו בקרב היין השאמפאני גם אלקהל וגם חמצי־גחלים במדור אחד, והם התחבר לא יתחברו לעולם. אכן אחרת תשמענה אזני הקורא ביום שָׁאַלוֹ, אם עצור נעצר כח להשיב את הצוקער אל כנו הראשון, לעשות ממנו עמילן כדרך אשר נעשה מן העמילן את הצוקער, כי אף אם עוד יפלא ממנו לעשות כדבר הזה, אך הנה לא יבצר ממנו מזמה, ומי יודע אם לא היום או מחר יבוא איש ויורנו את הדרך אשר בו נוציא את חפצנו זה לפעולות ידים. עוד יזכור הקורא את אשר אמרנו, כי אין בין יסודות העמילן ויסודות הצוקער כל הבדל וחצי הבדל ואך שכבת היסודות שונה היא בקרב החמר האחד משכבת היסודות בקרב החמר השני, והיה אם יבוא איש אשר שאר רוח לו ויתרון השכל, הן במקרה או בתחבלה יגלה את הסוד הזה הצפון מעמנו, לדעת להשיב את שכבת היסודות אל משפטם הראשון, ועל נקלה נוכל לשית ולעשות מן הצוקער – עמילן.

אבל עוד לא נוחלה אבדה תקותנו מלבוא עד חקר החימיה אשר בטבע החי, למען אשר לא תקצר ידנו לברוא בידים גם חמרים ממערכת החיים, כי כבר חזינו ראשית לנו, והמלאכה כבר החלה: – זה לנו ימים אשר הצליח החוקר הנכבד האשכנזי וואָהלער לברוא בידים את יסוד מי הרגלים, הוא היסוד אשר מאז מעולם לא נברא בלתי אם בקרב בעלי החיים פנימה, ואשר גם בהרכבתו נכיר בו כי הוא אך על משפחת החמרים הארגאניים יתחשב, וכל חוקרי החימיה עמדו מחרישים משתאים לרגלי ההמצאה הזאת ועולם חדש נפתח לנגד עיניהם. אחריו באו החוקרים הצרפתים ובידם הגדולה עשו מעשים אשר לא נעשו, כי בראו לנו חמצי מינים רבים, מיני אלקהל ומיני עתר הם המינים אשר מאז מעולם אמרנו, כי לא יתכן לעשותם ולא יעשו בלתי אם על פי עצמים ארגאניים, אבל אנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו לא נעבור בסך אחרי כל דברי המחקר והבחינות האלה, כי רחוקים הם ממנו וממטרתנו, ואנחנו אך חפצנו לשום לפני הקורא את הדרך אשר מרחוק אור נראה לנו בו, למען דעת כי יש תקוה ללכת מחיל אל חיל, ועוד לא נוחלה אבדה תקותנו.

לרגלי הבחינות הנפלאות אשר בחנו החוקרים הצרפתים, מצאנו שני מינים והם הכי נכבדים, בעשותם את הנפלאות להתחרות עם הטבע החי לברוא יסודות ארגאניים, הלא הם יסוד גחלי הגפרית ויסוד גחלי החלאָר, אחרי כי כל אחד מהיסודות האלה תכונה לו להפריד בין הדבקים אשר לאחר החמרים החימיים מדי הגישנו אותו אליו, וגם תאוה ישים המפריד הזה בלב היסוד הנפרד ההוא ללכת כרגע ולבקש לו התחברות חדשה, ואנחנו הלא מכבר ידענו כי מדי אשר ינוס אחד היסודות הנגרש מחיק איש בריתו תאוה עזה לו להתחבר כרגע אל יסוד חדש ולכרות עמו ברית חדשה, וגם בחירה לא תהיה לו לברור לו ברית חדשה כטוב בעיניו, ורק למלאות תאותו כל חפצו, וכל הנמצא ראשון ימצא חן בעיניו, רק אם המצא ימצא כרגע – האם לא נמצא אפוא ידים לנו להגיד כי יסוד גחלי־הגפרית ויסוד גחלי־החלאָר גם שניהם, אך תכונה וסגלה להם לנטוע בלב היסודות הנפרדים את תאות ההתחברות בלבד, והתאוה הזאת זרה היתה להם ולרוחם לפנים? – אמנם כן, לו אמת נכון היה דבר ההשערה הזאת, כי אז ידענו אשר לא רחוקים אנחנו עתה מלבוא עד תכלית החימיה אשר לטבע החי ולגלות את צפונותיה. – הלא עוד זכור יזכור הקורא את אשר דברנו על היסוד החנקי, ואת אשר אמרנו כי עצל הוא היסוד הזה מאד מאד, ואך בכבדות יתנהל ובאפס רצון ינהג, ללכת לקראת התחברות חימית, ורק אם נשים לו מארב ברגע צאתו לחפשי, רק אז יצלח הפצנו בידנו להעלות אותו בחכה ברגע הראשון, וזאת אשר החליטו החכמים כי היסודות ברגע צאתם לחפשי, סגולת אחרות להם בהתחברותם והרכבתם, מאשר יהיה להם אם נתן למו עת וזמן לבחר כאוות נפשם; ולפי הדברים האלה נשער בנפשנו כי הנפלאות החימיות אשר ראינו בקרב הצמח, לא תהיינה לרגלי חימיה אחרת מאשר ידענו אנחנו, כי אם לרגלי ההתפרדות וההתחברות אשר בהם, אשה אחרי אחותה לצרור באין מעצור, והסגלה הזאת היא שתברא לנו את כל החומרים הנפלאים ההם אשר בעמל אנוש אינמו ואשר קצרה יד האדם לעשות כמתכנתם.

הלא לא רחוק הדבר ממנו, ויש אשר יצלח ועמל החוקרים ויגיעת בשרם ורוחם ישאו פרי תנובה, ואם לא יצליחו לברוא לנו צמחים כצמחי הטבע, אולי יצליחו לברוא את יסודות הצמחים, ומי יודע אם לא יבוא יום והוא לא ירחק חק, ואנחנו נדע לעשות לנו צוקער או גם עמילן על פי חמרים אשר אינם ארגאניים, כאשר אמנם נעשה כיום גם את האלקהל וגם את העתר למיניהם.

 

כב. ערך החימיה ותקף עזה    🔗

טרם נשים קץ למאמרנו בדבר החימיה ונסוב ממנה אל מול אחר, נלכה נא ונשקיף עוד הפעם על פני הככר הגדול והנורא הזה, אשר קצו יבוא גם בעת קץ, למען נבין ונדע כי אין גדול כמהו ואין ערוך לכל העלילות אשר עוד נתכנו לו לשים אותן לפנינו – אכן גדולה היא החימיה, כמלא גדל הארץ!

כל הדברים אשר שמנו לפני הקורא הלא אך מעטים ודלים הם, ואנחנו ערכנו לפניו אך את ארבעת אבות היסודות לכל חליפותיהם וצבאיהם אשר עמם, וכן התמנו; אנחנו שמנו לפניו את היסוד החמוצי ואת יסוד־המים, את היסוד החנקי ואת יסוד־הגחלים, וחליפותיהם אשר תהיינה לו בקרב הטבע המת ובקרב הטבע החי, כי גם את משפטי הצמחים ערכנו לעיניו. אכן הלא ידענו היטב כי מספר אבות היסודות איננו ארבעה כי אם ששים וחמשה, ששים וחמשה אבות יסודות מושלים ומשתררים בקרב הארץ, ששים וחמשה בונים לפנינו עולמות ומחריבים אותם, פורעים פרעות וקושרים קשרים, ומפיהם אנחנו חיים, ומי פתי יאמר מצאתי חכמה, באתי עד תכלית כל היסודות האלה לכל חליפות הרכבותיהם, והיא עוד רחוקה ממנו, אבל לו גם באנו עד תכלית כל היסודות ההם, לא נבוא עוד עד המטרה, כי מי אפוא יקום ונתן לנו פתרונים לכל החידות המאליפות והמרבבות אשר שום ישימו לפנינו כל היסודות ההם. – בעל־החימיה אשר יעשה מעשהו בהשכל ודעת, לא יאמר הון אם נפשו יודעת כי נטיה יש ליסוד־הגחלים להתחבר אל היסוד ההמוצי אשר בחוץ וכי לרגלי ההתחברות הזאת תקום השרפה, כי הוא עוד יוסיף וישאל: מה משפט הנטיה הזרה הזאת ומה המסכה אשר שומה על פניה? מדוע יתחבר פלח גחלת אחד אך רק אל מנת יסוד חמוצי בת מדה ידועה? מה נהיתה ברגע אשר תצא ההתחברות לאור? האם ינוחו הגחלים והיסוד החמוצי בקרב חמצי־הגחלים, איש על פני רעהו, בהלקים חלקים קטנים עד למאד, או היחדרו איש איש אל קרב רעהו, עד כי תקצר עין האדם לראותם גם אם יעשה לו קרן־חזות ביתרון הכשר אשר אין ערוך לתבניתו? – אמנם תשים ידיעת החימיה לפנינו מיום אל יום חקים מחקים שונים, חקים נפלאים וגדולים, לדעת על פיהם את משפטי ההתחברות, ואולם שרש החקים האלה עוד נעלם מנגד עינינו ומי יבוא אל חקרו, בימים האחרונים עשו החכמים בחינות ומסות חדשות, וינסו דבר להשמיע בשער כי החימיה והעלעקטריות תאומות הנה יחדו, אבל אין אתנו יודע עד מה להגיד אם לא ממקור אחר תהלכנה גם שתיהן, ואולי תהיה החימיה אך אחד ממראות העלעקטריות או תהיה העלעקטרית אך מראה ממראות החימיה, או אולי גם שתיהן אך מראות הם אשר לכח שלישי הנסתר והצפון מנגד עינינו? – מי ישים בטוחות חכמה, ומי יבוא ויגיד לנו את כל הדברים הנפלאים האלה! הלא גם המצאות אחרות ונכבדות נעשו בשדה החימיה לדעת דבר על אדות משקל אבות היסודות ויחס התחברותם לפי המשקל ההוא, ואולם גם בזה עוד מרום חפצנו מנגדנו, כי אין פותר לנו את כל החידות הרבות והנסתרות אשר תשים לפנינו; הלא גם נכבדות ונפלאות הן כל ההמצאות הנעשות בימים האחרונים בדבר כח אחד היסודות בהרכבותיו ויחוסו אל חומו אשר עצור בו, ואולם גם בזה לא יחקרו ולא ימנו הפליאות והחידות מרוב, ואיש אין עוד בקרבנו אשר שאר רוח לו, להגיד נכוחה בשער.

אכן גדולים מעשי החוקרים אשר עשו ואשר חקרו בככר החימיה הגדול והנורא, ואין מספר לצבא המצאותיהם, ואולם מי יאמין לשמועה כי כיום הזה וכף רגלנו עומדת אך על מפתן השער ואל החצר הפנימית לא באנו עוד!

אפס לא נאמר עוד הון בדברים האלה, ואם נשים פנינו אל החימיה אשר בעולם מערכת הצמחים, או אז נראה ונדע כי אין גבול ואין תכלית לפנינו. – לפנים הורו הפלוסופים את פלוסופותיהם ויודעי דבר אלהים הורו את משפטי אלהותם ואולתם, ומה יצעק ילעג החוקר עתה להם ולחלומותיהם, למשחקיהם ולהוללותיהם, ועל אדות האפר אשר שמו על פניהם עד היום; לפנים התפלספו הפלוסופים לעיני כל הקהל, ויודעי דבר אלהים השמיעו כפעם בפעם דברים כמתלהמים ויבראו להם שמות ויקראו בשם ״החיים" או ״כח החיים" את אשר הרו ואשר הגו מלבם, עד בוא החימיה ותך את הבליהם אחור, והיא נגשה גם אל קדש הקדשים אשר בחביון הטבע, לגלות את המסך מעל פני הסוד הצפון מעמנו. הן לא על חנם ירדו כיום למודי־הפילוסופיה אחרנית עשר מעלות ואין דורש ואין מבקש אותם בין כל האנשים אשר שאר רוח להם, כי באו ידיעות הטבע ותענינה את כחשה, כחש הפילוסופיה, בפניה, להוריד עז מבטחה, ואין פוצה פה ומצפצף לעצור בעדן. אמנם באו האנשים ההם המתאמרים לדורשי דבר אלהים בלבם ויתמרמרו ויתגעשו בקום הידיעות הנשגבות ההן לערוץ אותן מן הארץ כי ראו כי בנפשם הדבר; אבל לשוא יחגרו האדונים הקשים האלה שארית חמות, כי לא יועילו ולא יפילו צרור אחר ארצה מכל הדברים הנאמרים באמת, וגם החימיה לא תצעד אחור כמלא השעל, אם כי עוד עומדים המטיפים על ראשי הבימות, מחזיקים בקרנות המזבח וכתבי־קדשם בידם, לדבר עתק ולהוכיח גבוהה גבוהה לעיני עדתם כי כל ימי השמים על הארץ, לא תקום ולא תהיה לעשות מים על פי היסוד החמוצי ויסוד־המים, אחרי כי לא מצאו כתוב כדבר הזה!

 

כג. מגמת פני החימיה אשר לבעלי־חיים    🔗

אם גדולה ונפלאה היא החימיה אשר לצמחים, כאשר הָראה הקורא לדעת, עוד תגדל ועוד תפלא שבעתים ידיעת החימיה אשר לבעלי־חיים, ואם שם אמרנו כי עומדת רגלנו על מפתן השער; הנה נוסיף כי פה עומדים הננו מחוץ למחנה, ועיננו לא תמלא מראות את כל הדרה ואת כל גדלה עד לאין חקר; ואם שם, אשר אך ארבעה יסודות לקחו להם החוקרים לדעת את כל חבוריהם והרכבותם למיניהם העצומים, ואך הגיעו עדיהם ויבהלו, מה יענו ומה יאמרו אפוא בבוא להם יום פקודה לפקוד גם על הנאדרה והנשגבה הזאת. – ואנחנו אם נאמר לתת לפני העם אך מעט מן המעט, מכל אשר יגעו החכמים למצוא ולהבין דבר, נודה ולא נבוש כי לא הגיעו עוד החוקרים לדעת מספר לכל הצבא אשר הושם הפעם לפניהם, אף כי לדעת לתת משטר וסדרים לו, לחלקו למחלקותיו ולפרקיו, ולדבר עליו דברים דבורים על אפניהם. ידיעת החימיה אשר לצמחים, אם נעלמה היא עוד מנגד עינינו ואם עוד תכסה פניה בטמון, הנה חידותיה מובנות וידועות לנו, ועלינו לצאת איש איש כפי כחו ומסת לבו, למצוא פתרונים לחידותיה אלה, ואנחנו ידענו את אשר לפנינו; ואולם לא כן החימיה אשר לבעלי החיים, כי גם חידותיה עוד טרם נבין אותן לכל משפטיהן, ועוד לא פרש מה יעשה להן ועוד לא נדע מה לפנים ומה לאחור, מה נעשה ומה לא נעשה להן, וגם מספר חיי איש חצצו טרם יבוא עד תכליתן.

נתח בשר קטן ומעט כחודו של מחט, הוא ישים לפני החוקר הצופה בו בקרן החזות שאלות אין קץ וחידות אין מספר, והנתח הקטן הזה יהיה בעיניו להר גבוה ותלול אשר לא יעבר בו. עיניו תראינה סבך שריגי עצבים הקטנים מלהראות, סבוכים ועבתים איש ברעהו ואין קצה ואין קצב להם, וכל שריג ושריג, צניף וקרב וכרע וגם דשן ומוח נתונים לו, ובלי תפונה נבדל כל אחר מרעהו גם בכחו החימי; בסבך שריגי העצבים האלה ילפתו ארחות דרכם גם נבלי דם אשר כמעט הקצר עין האדם מראותם, ואליהם ילוו גידים דקים מאד אשר יחלקו גם הם לשני מינים ואשר את גבול החלוקה לא נדע; סבך שריגי העצבים ונבלי הדם האלה, יאחז דרכו דרך עקלתון לעבור בבשר העורק אשר גם שם רמש ואין מספר; שם שריגי עורקים מתוחים לארכם ומקופלים וצנופים בצניפם, ולהם רצועות הולכות באלכסון, ודרך אחד להן, מדוקדק ומצומצם כדמות חרוזי פנינים, וביניהם כרעים אשר כחן החימי יבדילן איש מרעהו; ומין נוזלים יוצא בם להשקות את כל אלה יחדו, והנוזלים האלה לא דם ולא בשר הם, ולא נדע להשכיל אליהם – הנוכל לגשת אל המלאכה הזאת, ועוד דרך אין עמנו? הנוכל להוציא חק ומשפט אם לא נבחן, ואם לא ננסה את כל היצורים האלה, איש איש בודד לבדו, למען דעת אחרי כן את הפעולות היוצאות מהם, אם יד ביד ישולבו? ואף גם זאת מי יבוא ויוכיח לנו אם כל המחזות האלה אשר ראינו בקרן־החזות בנתח הבשר המת הזה, אם לא שונים כל המחזות האלה ופעולותיהם בקרב נתח הבשר הזה בעודו חי? –

אכן יבהל האיש אשר לא נסה באלה ויחרד ויסוג אחור, בראותו כי לחכמה אין קצה וזה אך החלה; ואולם יבקש נא האיש ההוא וימצא כי חכמים למאות, אנשים נבונים וידועים, נתנו יד יחדו, והם לא ייגעו ולא ייעפו ופניהם מוסבים קדימה, אם גם עוד צרו צעדי אונם, אבל קדימה מגמת פניהם! לאט לאט ילכו, ולכל עבר פונים ללכת, ומוט הידיעה הזאת על שכם, ואין עייף ואין כושל בהם, ופניהם מוסבים קדימה! בארצות אנגליה וצרפת ואשכנז ישנם אנשים לידיעת החימיה הזאת, אנשים אשר כל חייהם ודעותיהם נתונים ומסורים לדבר המחקר הזה; קרני־חזות למאות ולאלפים נטויות כיום על פני החמרים אשר בבעלי־החיים, אולי יצליחו אולי יועילו לבוא עד חקר סוד החיים, ואנשים יש ואין מספר להם אשר גם את שמם לא ידע העם, וגם את שמעם לא שמע, והם עובדים את עבודתם באין מעצור ובאין מכשול ובאין מונע, עובדים את עבודתם לרבים!

ובכן נשים קץ למאמרנו ״מעט חימיה״ ונאמר אל הקורא, הנה הידיעה הזאת לפניך, קח ולך, כי היא תתן לך ארך ימים, והיו עיניך רואות כי לא תיעף ולא תיגע בינת האדם אף רגע, ואך קדימה אנחנו הולכים, עד הקימנו את מזמות לבנו ואת אשר חשבנו לעשותו!

מי הרחצה ופעולותיהם

 

א. מה כח למים?    🔗

בימים האלה ועינינו רואות כי מכל אפסים יבאו המונים המונים ללכת לקראת המים; אלה יאתיו לרפא בם את גום ההרוס, ואלה להחליף בם כח, אלה יבואו להתנודד ולהתקרר בתוך המים, ואלה מבשרם יחזו בם תענוגים באמרם כי ייטיבו המים מאד מבשר ועד נפש, זה בכה וזה בכה אחד לא נעדר אשר לא ימצאו המים חן בעיניו, לכן אמרנו לא נחטיא את המטרה אם נקום לעיני כל הקוראים ונשא באזניהם משא על דבר מימי הרחצה ועל דבר פעולותיהם.

הלא פעולות שונות תצאנה מחיק המים אשר בם ירחץ האדם את בשרו, ועינינו תראינה כי יבאו לפעמים שני אנשים שונים גם יחד אל מקום אחד ושניהם גם יחד ישאו ברכה מאת המים ההם, זה בכה וזה בכה, שם יורד אל הרחצה איש אשר שאָר בשר לו, כי מלא דשן נפשו ויעש פימה עלי כסל ולפי דבריו יכחישו עתה המים את בשרו וימעיטו מדת בטנו להשיבנה אחור כל עמת שבאה. לעמתו, יצא המימה איש אשר שלח רזון בעצמיו ופניו כסו לבן, עינו האחת נטויה על ערמת הבטן השפוכה כסוללה מתחת לגבר עמיתו, ועינו השניה נבטת אל המים אשר משם יבוא עזרו, באמרו כי המים יתנו לו חלוץ עצמות וחלב ומשמנים; אחריו יורד איש והוא בעל פקודות אשר מימים ימימה הסתופף בבית־הפקודות יושב על הכסא כל היום ועובד עבודתו לרבים, או פילוסוף ומלומד אשר ישב תמיד שחוח על פני אלפי ספריו ועבודה רבה, והם יוצאים עתה המימה להשיב בם את בשרם ולשאת מהם רוח חיים לעצמותיהם הנהלאות; אחריהם יבוא העובד אשר בזעת אפו עבד מאז הבקר ועד הערב ובדי עמל יאמר עתה האח, ובין רגע השליך את צרור בגדיו לאחוריו והנה הוא שוחה על פני המים לארכם ולרחבם; האחד חולה את יצורי גוו, ואין חולה עליהם בלתי אם המים, השני שֵנה בעיניו לא יראה כל הלילה, ואך בעבורה לא ימנע מים, השלישי חולה את רגליו והרביעי את ראשו ושניהם גם יחד יורדים המימה; וביניהם נראה אנשים אשר בשרם נחושה ויצורי גום כמו איתן, לא יפקד להם ולא יחסרו כל מאומה, והם קופצים המימה להתרועע אף להתנודד על פניהם, כי אפסו מהם תענוגים אחרים, ויהי להם המים למשחק. – ומה נענה אחריהם בראותנו כי אמנם לא שגו כל אלה גם יחד ברואה, ואיש איש מהם נשא את ברכתו כאות נפשו וכפי חפצו? האם לא נחליט אפוא כי ברכה ורב טוב צרורים בכנפי המים?

אף גם זאת תשימו אל לב אתם הקוראים, כי אנחנו פה שמנו לפני עיניכם אך את אלה אשר מחפץ לבם, ומבשרם יחזו תענוגות ומרפא להם בתוך המים, אבל מי ימנה ומי יספור את כל האנשים, לחליפות צבא מחלותיהם, אשר ביד חזקה יביאו אותם הרופאים המימה, בראותם כי אין דרך אחרת לפניהם ואך בזאת יצליחו ואך בזאת להם הרפואה האחת! הן בתי רחצה לרוב הוקמו על להיות למעין חיים לאלפי נגשים ונענים, חולי יד וחולי רגל, חולים אשר להם השאת או הספחת, הנגע והפגע, הן מעינות ישועות נמצאו לרוב בקרב הארץ, מעינות־הים ומעינות־בהרים אשר מבקשיהם עיפו למות ודורשיהם אָשֵׁמו, הן ישועות נעשו ארץ על פי מימי הרחצה העולים בקיטור, אשר לא המים ירפאו את הגו ההרוס כי אם הקיטור היוצא מן המים החמים; צא נא וחשוב גם את כל האספלניות־של־מים, החִתולים ואת המטפחות הטבולות במים, אשר יחבוש האדם לגוו ההרוס, את המים החמים או הקרים אשר תשפשף בם בפקודת הרופא, ועיניך תראינה עתה את המים לדעת במה כחם גדול ועזרך מאין יבוא –

לרגל המלאכה אשר לפנינו לא נוכל לשאת משא על המים ומפעלותיהם על פי יסודות חכמת הרפואה, כי אנחנו לא למען הרופאים נכתוב כי אם למען העם, ולפני העם הזה נשים עתה פתח דבר ואחרי כן יאירו הדברים לפניו.

 

ב. האויר סיר רחץ הוא לאדם    🔗

טרם נבוא לדבר על המים לפלגות מפעלותיהם, נטל עלינו לשאת דברים אחדים על האויר לפי טבעו ומזגו, על המים לפי טבעם ומזגם ועל העור לפי טבעו ומזגו.

האויר המקיף אותנו אשר בחוץ יבוא אל קרבנו לחיותנו כיום הזה, והוא ישים פעמיו לא אך דרך הריאה כי אם גם דרך העור, כי גם דרך העור נקבל אל קרבנו את היסוד החמוצי מקרב האויר ואת יסוד־המים נפליט על פיהו, ולכן נראה כי בקומנו על איש, לחתום את עורו ולשום עליו כל צפוי או כל טיח שיהיה, על פני שני שלישית חלקי הגוף, למען אשר לא יוכל האויר מן החוץ לחדור לו פנימה דרך נקבי העור, והזעה לא תמצא מקום לצאת, אז יחלש האיש הזה ויאנש וימות; וכן גם איש כי ימות לרגלי שרפה אשר אחזה את בשרו, בנפול בו אש להבה או נפט בוער, גם הוא לא אך באש גוע וימת או במכוה מט לנפול, כי גם בהסיר ממנו כל פטר עור להפליט על פיו את הזעה ולפנות דרך לפני האויר הבא מן החוץ.

אכן האויר הן גם חום וגם קור לו, וגם בחומו וגם בקרתו פועל הוא את פעולותיו בנו ובבשרנו; ואולם מספר פעולותיו החמות עולה על מספר הפעולות הקרות, כי החום יפלס לו נתיב בקרב האויר אך בעמל רב, תחת אשר הקור קל הוא ברגליו לחצות את האויר. – אם פתאום לפתע נבוא בימי החרף אל אחד החדרים אשר האויר במעלות חומו עולה בו עד שמונה או עשר במעלה, אז נמצא כי לא יפעל הקור את פעולותיו החזקות בעצם תקפו ובעים רוחו, על פני כפות ידנו החשופות או על חלקת פנינו החשופים, ואולם אחרת נמצא ביום אשר נקום לטבול את ידנו במים אשר חומם לא יעלה במעלות יותר משלש, ואף כי חמים המים האלה פי שלש עשרה במעלות מן האויר אשר שם בחדר, הנה נמצא כי נרגיש הפעם את פעולת הקור אשר במים חיש קל, אחרי כי תתקרר בם כף ידנו בין רגע, וכאב הקור יתרגש בה. זה הוא כח לקור, אם באויר ואם במים! אכן לעמת הפעולות האלה נראה גם את פעולות החום: בימי הקיץ בהיות החום גדול ועצום, לא תמצא נפשנו הנהלאה מנוח לה מתגרת יד השמש השולחת את קויה בנו מדי לכתנו בפאת הרחוב האחת, והיה אך בנטותנו מעט צעד אחד אל פאת הרחוב השנית אשר שם הצל, וקור צח חרישית יט את ידו עלינו להשיב את נפשנו, ולוּ היה החום ממהר לרוץ ארח, כי אז גם בצל לא מצאנו מנוח לנפשותינו וגם תחיה לא היתה לנו. – האויר החם לא יפליט ולא יפזר את חומו חיש וקל, ועינינו רואות כי נשי ביתנו המתעסקות בצרכי הבית, תשלחנה לפעמים את אצבעותיהן ואת כפות ידיהן אל המקום אשר שם החום הכי גדול, ואצבעותיהן וכפיהן לא תכוינה וכל רעה לא תאנה להן; בתוך הכירה אשר לתנור, אשר יש לאל ידה להביא גם את המים לידי בשול, שם פורש החום את מטות כנפיו ומעלותיו בערך 80 ובכל זאת נביא את כף ידנו אל תוך הכירה הזאת והיד לא תכוה; בתוך האסכלה המוכנת לצלי לצלות בה את כל אשר יעלה, שם יעלה החום גם על 80 מעלות והלאה, ובכל זאת תשים לפעמים המבשלת את אצבעותיה אל תוך האסכלה ההיא, לכונן את המחבת ולתת לה מעמד נכון, ואך לעתים רחוקות תעטף שית לה על פני אצבעותיה למען לא תכוינה; בבתי הרחצה אשר על פי קיטור המים, שחימו עולה עד 100 מעלות, שם יעמוד איש זמן כביר וכל רעה לא תאוה לו; אל מול פני מכונות הקיטור יעמוד האיש המסיע את המסע או המצית את האש, ולא יט ולא יפול אחור, אף כי החום עולה שם עד מעלה גדולה ועצומה למאד מאד –, ואולם נסה נא הקורא ותחת האויר החם שלח נא ידך אל תוך מים חמים, אל תוך מים אשר מעלות חומם גם הן, לא תעלינה על 60–70 במעלה, ונוכחת וראית את אשר עוללת לך בפחזותך, ואת הכויה אשר תקום בבשר ידך! הלא עיניך רואות עתה את ההבדל העצום אשר בין האויר ובין המים, וידעת והשבות אל לבבך, כי האויר הקר לא בנקל יוציא מגוך חום ולא בנקל יוליד בך שנויים עצומים וחליפות גדולות מדי שנותו את טעמו ומדי אשר יחלוף, וגם מדי אשר יתחמם ומדי אשר יתקרר לא ישים פעולות בבשרך, אשר תוכל לאמר עליהן כי גדולות ועצומות הן.

אכן גם תכונה אחרת נתונה עוד אל האויר: האויר הוא החמר הכי קל אשר בין חמרי הטבע, (ואם אמנם אויר יסוד־המים קל הוא גם ממנו, אבל המין הזה לא יראה ולא ימצא כליל בכל מרחבי הטבע) ואולם המים כבדים הם מן האויר שבעתים, ואם כי גם האויר – אף כי קל שבקלים הוא – יעצר כח להעיק תחתינו מכל עברים, יען כי מערכות האויר העליונות, המגיעות ברום גבהן עד רבוא רבבות מיל, דוחפות ודוחקות את מערכת האויר התחתונה שבה אנחנו חיים, הנה חזקה ועצומה שבעתים המועקה אשר ישימו המים בבשרנו, יען כי מערכות האויר העליונות דוחקות גם אותם ויען כי המים בכלל כבדים הם מן האויר, ולכן ישימו המים מועקה עצומה בגו האדם הבא לרחוץ בהם, ולכן יולידו בבשרו שנויים וצבא חליפות. – ובכן שונים מאד מעינות האויר אשר בם נרחץ כל היום, ממעיינות המים אשר שם נרד לרחץ לעת מצוא, אחרי כי גם מזג המים וטבעם שונים מאד ממזג. האויר וטבעו.

 

ג. משפט המים    🔗

האויר אשר בחוץ צח ויבש הוא ולכן יבלע אל קרבהו את כל הדבר הלח והרטוב; האויר יאכל הרבה מן המים, ואולם המים יאכלו מן האויר אך מעט מעט מאד. – אם תתן מים לתוך קערה הפתוחה לרוחה ותשים אותה אל מול פני האויר המקיף אותה, ונוכחת לראת כי ילכו המים הלוך וחסור, עד אשר באחרונה יחדלו מנגד עיניך, וענית ואמרת כי הובישו המים האלה או כי נחרבו ויחדלו מהיות, ואולם אתה דע לך כי המים ההם נהפכו לאט לאט עד היותם לאויר־מים ואז באו אל פי האויר המקיף אותם ויהיו לו לברות כי נשא אותם האויר על כנפי הרוח והם משוטטים עתה ממעל לך; אכן אם שום תשים מעט צוקער או מעט מלח אל תוך המים אשר בקערה, או אז תראה כי אך המים לבד ינדפו ויעלו בקיטור השמימה כמשפט, והצוקער או המלח יותר על פני הקערה דק מחספס כעין הבדלח, וזה אות כי המים יעצרו כח אך להמס את אחד החמרים בבואו אל קרבם ולעלות ברוח השמימה, תחת אשר האויר יעצר כח לסנן את המים, ואת הפקטים היוצאים ממנו יעזוב בארץ על פני הקערה².

הלא ראינו בפרק האחרון כי לא על נקלה יאסוף האויר את החום אל קרבו, ואם יאסוף, לא על נקלה יעזבהו לנפשו, ואולם לא כן המים. – אם נשים את כף ידנו במים קרים, תתקרר היד ותצטנן חיש קל מאד, ואם באויר קר נביאנה, לא ימהר הקור ולא יחיש את מעשהו על פניה; אם נביא את כף ידנו באויר חם מאד, לא ראנה לה כל רעה, ואם אל מים נביאנה אשר מעלות הומם גם הם כמעלות האויר הזה, ואצבעותיה תכוינה. אם חמש עשרה מעלות חום תהיינה לאויר, אז נאמר כי האויר פושר הוא, גם חם וגם קר איננו, ואף נוכל לשבת ימים רבים בחדר אשר בו אויר כזה, ואולם את המים לא נקרא פושרים אם לא תהיינה להם 28 או 30 מעלות, ואם נשב יותר מחמשה עשר רגעים במים אשר מעלות חומם תעלינה אך לחמש עשרה במעלה, אם לבוש בגדים ואם ערום ואין כסות, אז ישתקשקו שנינו אשר בפינו אחת אל אחת, כי יד הקור הויה בנו.

ועוד לנו שלישיה: האויר הצח הוא אחד ״המלאכים הרעים" אשר להעלעקטריות, כאשר אמרנו בחלק השלישי מספרנו, והוא לא על נקלה יוליך אתו את העלעקטריות, והעור גם הוא, אם צח ויבש הוא, לא על המלאכים הטובים נחשב, והוא יגדור גדר וינעול דלת בפני העלעקטריות, ואולם לא כן המים, כי הם יוליכו את העלעקטריות קל מהרה, והיה – לפי דעת חוקרי הטבע הכי גדולים ובראשם די באָא־ריימאָנד המחליטים את הפעולות אשר תשים העלעקטריות גם בקרבנו פנימה – בבוא בשרנו במים, ונפתח לו כל פטר העור, וכל זרמות העלעקטריות הפנימיים יוצאים החוצה והזרמות הבאים מבחוץ נכנסים אל קרבנו. – הלא רואות עינינו עתה במה יבדלו המים מן האויר ומה כח להם, איש איש לפי מזגו וטבעו, והיה אם עוד נכונן גם אל חקר העור על פי מזגו וטבעו, וידענו את אשר לא ידענו.

 

ד. משפט העור    🔗

העור הוא הצִפוי אשר על פני הבשר, והוא הגבול בין העולם וכל מלואו אשר מחוצה לו ובין החיים הנפלאים הצפונם פנימה בקרב האדם, ואולם הגבול הזה תכונות שונות לו; מעבר האחד, הוא העבר הפנימי, פתוח הוא לרוחה להוציא ממסגר את כל הנפלט ממנו, ומעבר השני, הוא העבר החיצוני, פתוח הוא, אבל לא לרוחה. אכן העור אשר על בשרנו איננו מעשה כברה או נפה לבד, כי אם מעשה רקמה נפלא ומתוקן מאד למען היות לברכה לכל הבשר. – עור האדם עשוי משולש, עור על פני עור, ושלשתם יחד בהתחברם איש אל אחיו יהיו לקליפת־עור קשה אשר לא במהרה תנתק. העור העליון. נקוב בשם עור־הקרן, אין לו דמים ואין לו עצבים, ולכן נמצא כי אין לו כל הרגש וכל תנודה, ואם תשרוט בו שרטת ואם תקרע ממנו פסות פסות קטנות, לא יכאיב לך ברב או במעט; העור הזה כלבוש יחלוף עליך, ואחרי אשר יתקלקל, יחלוף כליל, ומדי יום ביומו יתחדש עליך תמיד, ואתה כמעט לא תדע בצאתו ובבואו; אם תקח לך שכין חד, ותחתוך בו פס עור כזה מעל פני כף ירך, והיה כי תמתח את הפס הזה אל מול פני האור, וראית בו נקבים נקבים רבים אשר דרך בם יצא היזע החוצה, – מתחת לעור הזה נמצא עור־הקליפה, הוא העור אשר גם עצבים וגם גידי דם לו, והם משוזרים ומסבכים יחדו; והיה אם יקר המקרה ואתה הפשטת את העור העליון מעל פני הכרע על פי כל מכה או כל נגע אשר יהיה, או אז תראה פנים אל פנים את עור־הקליפה מתחת, אדום כדם מראהו, צח ומזהיר לנגד עיניך, והוא לא פנים קלקל אם אך לא תשלט בו יד הקור, אף כי הוא בן הרגשה דקה עד מאד; בקרב העור השני הזה הכו גם השערות את שרשיהן, ולכן תכאיב לך אם תמרוט בחזקת היד את אחת השערות מתוך העור, והעור הזה גם הוא עשוי נקבים וחלולים, דרך יעבור היזע ללכת החוצה. – מתחת לעור הזה יוּצָע העור השלישי, עשוי קנים ומסכת ארג, ושם ימצאו להם מקום כל מקורות היזע ותעלותיו וברֵכותיו, והוא המקבל את כל המים הנותרים מן הדם המקיף את תקופתו והוא ישלח אותם החוצה, ונוסף על המים הנשחתים האלה יוצאים אתם גם חמרים משחתים רבים, צפים ובאים מכל עבר, והם ידעו וישחיתו מאד על כל סביבותם, אם יותרו בקרב הגוף פנימה.

אמנם לא אך בדמות טפות לבד יוצא היזע לאור כי גם בדמות אויר, אחרי כי נודפים כל החמרים המשרתים אשר בגוף האדם ויוצאים בדמות אויר דרך נקבי העור באין מעצור ומאין הפוגות, גם ברגע אשר גופנו ישבות וינוח מכל עבודה, ובעת אשר כל עבודה עצורה לנו מתמול שלשום; ואמנם גדול יתר מאד ערך הזעה היוצאת בדמות אויר מן הזעה היוצאת בדמות נטפי מים, והאיש אשר נקבי עורו יסתמו ולא יתנו מעבר לאויר הפנימי לצאת, בנפשו הוא ותחלואים רעים ונאמנים נכונו לצלעו, ואנחנו הלא ראינו כי בצפותנו על פני רובו של גוף האדם צפּוּי מעשה טיח אשר לא יתן מעבר לאויר הגוף, אז יחלש האיש ויאנש ויגוע, תחת אשר ראינו כי ימים רבים יהיה האדם וכל רעה לא תאנה לו גם אם נטף זעה לא יראה בעיניו.

וזה הדבר אשר נטל עלינו לעשות, אם נחפוץ כי מבנה גופתנו יהיה איתן: ראש דבר נחזה להחזיק הכן את עור הבשר העליון, למען לא יסתמו נקביו ולא יאבד את הדרך אשר יתחבר בו אל העור אשר תחתיו, או אז גם העור השני לא יאבד דרכו, אם נקי וטהור יהיה השומר אשר ממעל לו, וגם העור אשר מתחת לו יתחזק ולא ינתן למוט, והעור הזה הלא גדול ערכו לכל החיים אשר בקרבנו פנימה, כי בו אחוזות כל התעלות וכל הברכות הנותנות דרך לכל הידע הנודף ממנו. – עוד מעט ונראה את פעולות מימי הרחצה ואת המעשים אשר יעשו בבואנו לרחוץ בם את עורנו אשר ממעל לבשרנו; ואולם עוד מלים אחרות לנו בדבר העור ופעולתו, ואחרי כן נבוא למטרתנו.

 

ה. האד העולה דרך העור    🔗

חוקרי הטבע החוקרים דבר עד תכלית, המה יצאו ויחשבו מספר לכל נקבי הזעה הנמצאים בעור גוף האדם, עד המקום שיד הקירתם הגיעה, ואמנם לא מצער הוא מספר הנקבים האלה ואך שונה המספר על פני כל חלק וחלק בגוף, ולא כחלק העור האחד גם החלק השני. אם תפצל לך פס עור מעל פני הערף או מעל פני הגב, וגדלו כמשלש־פרוטות בכסף אשכנז, ומצאת בו בערך 400 נקבי יזע; אם תפצל לך פס עור כמהו, וגדלו כמהו, מעל פני חלקת הלחי, ומצאת בו 540 נקבים; אם מן הבטן או מן הלב תפצלהו, ומצאת בו 1130 נקבים; אם מן המצח תקחהו, ומצאת בו 1258 נקבים, אם מן הצואר, ומצאת בו 1300, ואם מעל פני כף הרגל הפצלהו, ומצאת בו עד 2685 נקבי זעה כאלה, והיה מספר כל נקבי הזעה אשר בעור גוף האדם שהגיע לפרקו 2,380,000 –. אחרי כן חקרו אף תרו החוקרים לדעת גם את מרחבי הנקבים האלה, נקב נקב לבדו, וימצאו כי אם יתלקטו כל הנקבים יחד ויהיו לנקב אחד, אז יעלה מרחב הנקב האחד הזה (אשר יכיל את מרחב כל רבבות הנקבים) ויהיה לבן שמונה אצבעות במדת המרֻבע, והוא חור אשר אם נכסה עליו קערה מן הקערות המוגשות בימינו ובארצנו אל שלחן האכל, ועלתה בידנו. – או אז קמו החוקרים וישאלו שאלה אחרת לאמר: אם אמת הדבר כי מרחב כל נקבי היזע גם יחד לא יעלה על מרחב הקערה, נביא נא קערה לפנינו ונתֵּן בה מים אשר הוחמו כמעלות חום הגוף – בערך שלשים מעלות – ונשים את קערת המים הזאת אל מול פני השמש למען אשר ינדופו; היעלה ממנה אד, כאד היוצא מגוף האדם? היהיה כדבר הזה?

לא יהיה! כי שונה האדם מן הקערה המלאה ההיא אשר הוחמו בה עד שלשים מעלות! במשך עשרים וארבע שעות ינדפו מקרב הקערה ההיא אך שמונה לאָטה מים, תחת אשר ינדוף עור האדם במשך עשרים וארבע שעות בערך שתי ליטרות והן פי שמונה מאשר ינדוף, לו היה קערה אשר בה המים. – ומדוע? אכן לא על נקלה נדע לתת פתרונים לשאלה הזאת, ואך זאת נשים אל לב, כי החוקרים ההם לא יכלו לָמֹד בלתי אם את קטר הנקב בלבד ואת השטח לא מדדו, והחשבון הזה לא יהיה מדויק עד העולם –; נוסף על זה שונים מאד הנקבים הנפרדים אשר כל נקב ונקב לבדד ישכון בעור, מן הנקב הפתוח לרוחה אשר על פי הקערה, כי תחת אשר כל אטם ואטם הנודף מקרב הקערה ישים את פעולתו על פני האטם ההולך אחריו והדבק בו, ותחת אשר מי הקערה מתחת עולים בחום למעלה והעליונים אשר התקררו מעט יורדים למטה, והם יהיו למפגע מלהנדוף כראוי, הנה לא נראה ולא נמצא כדברים האלה בגוף האדם –; נוסף על אלה הלא נמצא כי בקרב גוף האדם יולד גם החום באין מעצור ולא יצא מגבול השלשים ומעלה, ולכן לא ינדוף העור כהנדוף מים בקערה כי אם חיש מהר מאד, כי כהולידו כן פולטו. –

אכן אם נרדוף לדעת שרש דבר נמצא בעור אשר כה יחוש וכה ימהר האר לנזוף בו, נמצא גם את זאת: האד אשר בעור יחדור לצאת לא רק דרך הנקבים אשר אמרנו, כי אם גם דרך העור הנשאר, אשר כל נקב אין בו; היזע בדמות נטפי מים יוצא דרך הנקבים, והיזע אשר דמות אויר לו יוצא ופורץ מן העור גם במקום אשר כל נקב לא יראה ולא ימצא שם; והיה הקורא אשר עוד יזכור את משפטי "הדיפוזיאָן' אשר שמנו לפניו זה כביר, הוא יבין גם את משפט הדבר הזה, לדעת כי האד יעצור לפעמים כח לפרוץ החוצה דרך עור גם אם איננו עשוי נקבים, ובפרט אם נמצאו משני עברי העור שני מיני אויר השונים איש מאחיו; ואולם לא כן הדבר אם מעבר האחד אשר לעור נמצא אויר ומעבר השני מים, כי אז ימצא האד מכשול על דרכו – האם לא יבין עתה הקורא מה ענין המים אשר מבחוץ לענין אויר העור הבא מבפנים?

 

ו. הרחצה לפלגותיה    🔗

הנה שמנו לנו צרה לדרך ככל הדרוש, ועתה יכול נוכל לגשת אל הרחצה לכל מיניה ולפלגותיה, ואולם לא אל מיני הרחצה אשר ישימו הרופאים לפני חוליהם נשימה את פנינו, כי רבים הם מספור אותם, ונדבר אך באלה אשר ישים אותם האדם לו מימים ימימה, וחי בהם.

לפי פעולות הרחצה למיניה נחלק אותה עתה גם לפלגותיה השונות: אבן הפנה בהן הוא מרחץ־הטהרה, – הלא מראש לא בסתר דברנו כי רב לנו אם אך נצפה צפוי טיח על פני עור איש, למען אשר ימות האיש בצפוי הזה, אחרי כי מקום לא יהיה לו לשלח את אדו החוצה, ועתה הלא יבין הקורא מה רב ערך הנקיון ומה נטל עלינו לטהר למשעי את עורנו על בשרנו, מיום אל יום ומעת אל עת, למען החזיק את גופתנו איתן ולמען לא נתֵּן למוט את בריאותנו, ולכן ידענו כי מרחץ־הטהרה הוא הראש לכל מיני הרחצה, אכן יש אשר יהיה העור נקי על פני כלו וטהור למשעי, ובכל זאת ישבתו מפעלותיו ושפעותיו הטובות תחדלנה, אם על ידי הקור הלח אשר יגע בעור ואם על פי חום המביא רפיון וזועה, ואז ירגש האדם בנפשו כי אך טוב לו אם יביא את בשרו במים, ושב ורפא לו, ומשפט הרחצה הזאת הוא משפט מרחץ־להועיל; אפס לא קטן בתכניתו הוא העור כאשר יראה לעינים, כי בו הגבול אשר בו מפעלות החום והקור גם יחד יתאחדו, בו בסבך ישורגו גידי דם ועצבים אין מספר, בו יתלכדו צרורות חלב וצרורות זעה לאחדים, בו פטר מים יוצאים חוצה ובית־קבול לאויר הנכנס פנימה, ולכן גם מפעלות המרחץ שונים יהיו על פני כל חלק וחלק בו, ולפי הפעולות האלה, נחלק להן בקו ונדע משפט. – אחרי מרחץ־הטהרה נשים עינינו על מיני הרחצה אשר יצאו לפעולותיהם, אם על ידי הקור ואם על ידי החום, ואחרי כי הקור והחום גם יחד ישימו פעולתם גם בפני צרורות היזע אשר בעור וגם בפני העצבים וכלי הדם אשר בו, לכן נבואה אל המחלקות האלה:

1. מרחץ הטהרה.

2. מרחץ הפועל פעולותיו בפני צרורות הזעה.

3. מרחץ הפועל פעולותיו בפני כלי הדם.

4. מרחץ הפועל פעולותיו בפני העצבים ומסכת אריגתם.

אכן למען הבין שמועה ולהתֵם משגה, נטל עלינו להעיר בראשונה בדברים האלה: גוף האדם הוא בית־חרשת־מלאכה אשר הפועלים והעובדים בו ינצחו איש איש על מלאכתו ועבודתו הנתונה והמסורה לו; את מעשה העצבים לא יעשו הגידים, ומעשה הגידים לא יעשו הצרורות, כי אם איש איש לבדו פונה למלאכתו מקצהו, ובכל זאת למטרה אחת הולכות כל המלאכות, איש איש עוזר על יד רעהו, והיה אם יד פעולה מבחוץ הויה בפני האחד מהם, ובאה גם על השני, כי ערבים כל הפועלים כלם יחד, ולכן לא יחשוב הקורא כי כאשר נשים פעולתנו בפני הצרורות לבד, ונקו הגידים ממנה, ואם נשים פעולתנו בפני העצבים ונקו כל הנותרים, כי לא כן, ואנחנו שמנו מפלגות אך למען ראשי הפעולות ברגע הראשון, בטרם התפשטו גם על פני החלקים הנותרים, ולמען ירוץ הקורא בדברים בהיות לפניו מפלגות מפלגות.

 

ז. מרחץ־הטהרה    🔗

הלא ידענו היטב כי העור. הוא הגבול המבדיל בין העולם ומלואו אשר מחוץ לבשר ובין העולם ומלואו אשר מבפנים בקרב האדם, ועל ידו יעברו כל החלופים והתמורות היוצאים ובאים מן העולם האחד אל השני, ולכן דעת לנבון נקל כי חלילה ממנו להעלות על העור הזה העשוי משולש, גם מעטפה רביעית, היא מעטפת החלאה אשר תזהם את הבשר ותסתום פיות העור, להכביד על מעשה התמורות אשר על הגבול, ואז יחלה האדם ויאנש. אפס לא יאמין הקורא כי גם בלעדי הרחצה והנקיון במים, יצלח לו להחזיק את טהרת העור על מכונה, אם אך לא יתן לכל אבק ולכל זהמה לנגוע בו, ואם אך ישמור את נפשו מנגוע בכל חלאה ובכל דבר המכוסה אבק, ואז יעמוד העור על. מכונו כאשר שומה לו מפי הטבע, כי לא כן הדבר, ואנחנו ידוע נדע כי גם הטבע בכבודו ובעצמו לא נקי הוא מכל חלאה ומכל זהמה, כאשר יאמרו אדונינו ״המשוררים״ ברהב לבם, ולא כצעקתם הבאו אלינו כן הוא. – הטבע לא שם על אצבעות ידיו כל נעל־יד לנגוע בקצהו, והחלאה הנמצאת על העור, לא אך מן החוץ היא באה, לא אך מן האבק והפיח הבא מכל אפסים ועל פני כל העור יִכּבד, כי גם מן הבשר פנימה הם יוצאים ובאים, והטבע בגבה אפו לא יבחר משכן להם בלתי אם על פני עורנו, ולנו היא שומה לבקש תחבלות להסירם מעלינו.

כבר מלתנו אמורה כי סגלה נתונה למים להמס ולהנתיך חמרים רבים וקשים הבאים אל קרבם, ואך כאשר יעלו המים באד נודף השמימה, יותרו אבות החמרים ההם תחתיהם לקפוא על שמריהם, וגם עלינו ועל פני עורנו יהיה כדבר הזה: היזע החודר לצאת מבין נקבי עורנו ומרטיב את גופתנו, לא בגפו יבוא ולא בלבדו יופיע, כי יוביל בכנפיו מבפנים את כל חמר משחה אשר נמס עד בלתי יראה לעינים, וגם מלח וגם גפרית, גם חמצים שונים למיניהם, וגם חמרי פסלת הבאים ממי־הרגלים, כל אלה צרורים עמו בכנפיו, וגם נטפי חלב יצופו על פני היזע הזה אשר נחזה אותם על פי קרן־חזות, והיה בבוא כל המסע הזה וכל הכבודה אשר ברגליו, ועלה והתפשט על פני כל העור לכסות את עין הגוף; ואף כי יבוא כפעם בפעם האויר מבחוץ לשלול שלל ולבוז בז מכל הבא בידו מעל פני העור, ומי היזע היוצאים ינשאו אותן השמימה בדמות אד עולה למעלה; ואולם עוד פתים רבים וכן שלמים נותרו על פני העור להלבישו בטלית שאינו שלו ולכסות אותו מערומיו ולהיות באחרונה למפגע לו. נוסף על כל אלה גם דשן יוצא מקרבנו להתפשט על פני העור לכסותו, הוא הדשן הבא מן העור התיכוני ששם יסבכו שרשי שערותינו, והוא ירוק למראה וקיא לו וצואה לו ויעורר בנו זועה וגעל נפש עד להשחית, ועל פני כל ארם יִכּבד לשכון עליו בקומו משנתו ופניו טרם רוחצו למשעי – העוד יאמרו משוררינו כי טהור הטבע במעשה ידיו ולו הנפש היפה? ומה יאמרו אפוא לכל אגמי הטיט ולכל אוצרות המלח ולכל הרי החלב ולכל יערות הדשן אשר יברא הטבע בידו הנדיבה על פני חלקת עורנו? – אכן עוד דברים לנו להוסיף כי כל המתנות הטובות האלה נתונות לנו על פי הטבע מבפנים, וכי לא תקצר ידו מתת לנו מתנות טובות כאלה כהנה וכהנה גם מבחוץ, מן האבק הקטן העולה עלינו ועל כל קיא צואה אשר ידבק בנו ואשר יבצר ממנו להשמר מפניהם, או אז נדע כי לבושי מכלול אלה הנתונים לנו מפי הטבע, לא מחלצות הם לנו להעדות את יפינו ותפארתנו, כי גם ישחיתו וירעו מעט לבריאותנו ולגופתנו. –

אפס לא נצרק אם נאמר כי הטבע איננו אב רחמן החומל על מעשיו, כי לא כן, ואנחנו נראה כי בידיו יפצל פצלים בעורנו וירים ממנו קשקשים מיום אל יום ומיום אל יום יחדש בטובו את עורנו העליון אשר על בשרנו, עד אשר לאט לאט נפשוט עור ונלבש עור, לא בחפזון ולא בבת־אחת כאשר יעשו הנחשים והזוחלים ודומיהם, כי אם על יד על יד, למען נקות ולמען חטֵא אותנו מן החלאה ולמען החיותנו והחלימנו – אכן לא ליום ולא לימים המלאכה, ואנחנו לא ניטיב אם נחכה עד אשר יטהרנו הטבע מחלאתנו וירנו לא תהיה בה, כי לפעמים יתחברו קשקשי העור העליון אל אבקות הפיח אשר עלינו, להיות לעור אחר ולצור עלינו, ואם לא נרחץ את בשרנו למדי, תקומנה לנו מחלות רעות ונאמנות, ומהרסינו ומחריבינו ממנו יֵצאו:

 

ח. ההרגשה והבריאות    🔗

לאט לאט התרגל העם – המובחרים שבו – לקחת לו מעט מים בכלי ומעט בורית, לנקות בם את חלקי הגוף, גם בכה וגם בכה, ואל אמבטי ואל מקוה מים לא יוסיף לרדת עוד, ואם אמת נכון הדבר, כי גם המעשה הזה מועיל הרבה לנקיון הגוף ולבריאותו, אכן שבעתים ניטיב לעשות אם נביא את בשרנו במים לטבול בם על פני כלו, ורב לנו אם נחלוט באזני הקורא כי רוב המחלות הבאות על האדם, באות אך באשר חדל העור לעשות את פעולותיו; ואולם האנשים אשר התרגלו ברחיצה קטנה כזאת, הם התרגלו למצוא גם טעם לדבריהם ולהתנגדותם אשר יתנגדו נגד הרחיצה הגדולה לאמר; א) הלא רוב העובדים והפועלים חזקים ואיתנים הם מאד, והם הן לא ירחצו את בשרם במים. ב) הלא האכרים יושבי הכפרים מצוינים הם בכחם ובגבורתם, ושם בכפרים הלא הבלניות אינה מצויה. ג) אם נשמר על עורנו לבשרנו יותר מדי, נבוא אך לידי פְּנוּק וְעִנוּג, ולא נוכל אחרי כן להציג כף רגל ארצה מהתענג ומרך. ד) אם נתרגל לרדת המימה יותר מדי, ונהמנו באחריתנו אם נחסר את המים אפילו פעם אחת. ה) אחרי רדתנו המימה נמצא כי עלולים אנחנו יותר לבוא לידי התקררות מאשר לפניהם. – אלה הן טענותיהם אשר נשמע מעל שפתיהם, ואנחנו נרדה נא ונראה מה יהיו חלומותיהם.

אכן אמת הוא כי העובדים והאכרים איתנים ומוצקים הם ומבנה עורקיהם איתן, ולכן גם מספר מחלותיהם מעט הוא לעמת המחלות הבאות על המשמרים את בשרם מכל עבודה, ואולם אם נמנה מספר לחללי המות אשר בקרב המון העובדים, נמצא כי עצום הוא לעמת מספר המתים אשר בקרב אצילי העם, ואשמתם על קדקדם ירד גם על דבר אשר לא נקו ולא טהרו את גופם כראוי לו. רוב העובדים לא ירגישו את הכאב בראשית בואו אליהם ולא ישיתו אליו לב, ולא ידעו כי בכאב הקטן הזה אחוזה ודבוקה לפעמים מחלה רעה ונאמנה, והם ננערים ויוצאים אל עבודתם ומלאכתם כפעם בפעם, ולעתים לא רחוקות נראה כי גם רפא ירפא להם באפס יד, כי מעינות הזעה אשר נסתמו ונסכרו בעורם, נפתחו פתאם שנית, לרגלי העבודה הרבה והכבדה, והזעה תתפרץ לצאת בחזקת היד, תחת אשר האצילים היושבים ספונים בהיכליהם ואת פני העבודה לא יכירו, הם יאלצו לעלות על מטותיהם ולבוא תחת כרים וכסתות חמות והרופא עומד על ימינם להשקותם שקויי מרפא, למען הוציא את הזעה מקרב עורם בחזקת היד ולמען החלימם ולהחיותם. ואף גם זאת אם לא יהדל הכאב מלבוא על האיש העובד למען ענותו בסבלותיו גם שנית ושלישית, ומעת אל עת תבאנה עליו הפורעניות, וגם העבודה הקשה אשר עֻבּד בה בפרך לא תוסיף להצליח לפתוח לו את פטר המעינות הסתומים, אז יפול העובד אחור, ותקומה לא תהיה לו, ואנחנו נוכח לדעת כי עזרת הרופא אחרה פעמיה ובאשר נפל לא יוסיף לקום. והיה האיש אשר יבקש חשבון מעל פני לוחות המחלות לדעת מספרן בארץ, הוא ימצא כי רוב חולים עשירים הם ואנשים הולכים בטל, תחת אשר בקרב העובדים ימעט מאד מספר המחלות, ואולם אם יבקש חשבון מעל פני לוחות המתים לדעת מספרם בארץ, אז ימצא מספר נורא וגדול, ונפשו תדע מאד למי הקרבנות האמללים האלה –

ואת אשר יאמרו בדבר ההתענגות הגדולה יותר מדי, ועל ההרגל הרב, ועל ההתקררות, לא יצדקו, כי אשרי אדם מפחד תמיד ומביא את נפשו ואת בשרו לידי הרגשה דקה; ההרגשה – אם לא תפריז על המדה – תעמוד כמבשר על ראש המצפה לחזות מראש את המחלות אשר תקראנה ואת הפורעניות העתידות לבוא. – העור ונקביו הם כארֻבת־הרוח אשר למכונות הקיטור; כל העת אשר תפעל המכונה על פי דרכה, וכל סכנה טרם תהיה, נאמין כי גם ארבת־הרוח איננה דרושה ונחוצה, ונהפוך הוא, כי תמהר המכונה ותחיש את פעולותיה אם הארבה לא תהיה כתקונה ולא תזהירנו ולא תתן קולה כפעם בפעם לתת עין על תנועת לחץ הקיטור, ואולם אם נגע יקרב לבוא והסכנה תגיח מחוריה, או אז נראה כי הארבה אשר לא היתה כתקונה, היא היתה בעוכרינו, והקלחת מלאה קיטור מרבה להכיל, עד אשר התפוצצה ותבֵא השואה – גם מרחץ־הטהרה לא ישים לפנינו את בריאותנו ולא תתן לנו ארך ימינו מיד אל יד, כי אם עושה את פעולותיו להחזיק את ארבת־הרוח על מכונה, כחק ומשפט.

 

ט. פעולת לחץ המים    🔗

לרגלי מרחץ־הטהרה ידענו אך את פעולת הטהרה והנקיון, ואולם את פעולת המים לפי חמרם לא ידענו עוד, ולכן נטל עלינו לשאת את דברינו באזניך הקורא ואתה תשמע. – המים כבדים הם מן האויר אשר בחוץ, והלחץ היוצא מן האויר הנלחץ אל פני עורנו, הוא ישא בד בבד עם הפעולות היוצאות בקרבנו פנימה, ועם פעולות העור בהעלותו אד נודף או נטפי יזע, ולכן בבוא עלינו המים הכבדים והלחץ ירבה ויגדל, אז ישונו גם אפני כל הפעולות בגוף ובעור, ואם כי אין מגיד לנו ואין מודד לעינינו את כמות הפעולות ההן, באשר כי פעולות המים רבות הנה ואחוזות ומסובכות אשה ברעותה, אבל כל איש המביא את בשרו במים, הוא ידע את הלחץ אשר המים לוחצים אותו וירגיש בנפשו גם חדשות, והיה אם גם זאת נשים אל לב, אשר גם בעלותנו על מרום הרים גבוהים ורמים מאד, ששם יקל משקל האויר עלינו ולפיהו ישונו גם פעולותיו אשר ישים בפני עורנו להרבות זעה ולהגדיל את מדתה שבעתים עד כי תצא גם מבשר־השנים בדמות דם, ועד כי יזל הדם מנחירי אפנו ומבבות עינינו, ויצורי גופנו כמו יתמוללו ייעפו וייגעו מאד; או כי נשים אל לב אשר האויר השורר בחוץ לרוח היום, אם יכבד ואם יקל, יוליד גם הוא פעולות שונות בגופנו, ולרגלי חליפות הרוחות נחלה בתחלואים ואף נרפא, הלא יבין עתה הקורא הנבון כי הלחץ הרב אשר המים לוחצים את בשרנו מדי אשר נרחץ בם, גם לו נכונו פעולות רבות, אם כי קצרה ידנו מלחשוב אותן אחת אל אחת.

האיש היורד אל תוך האמבטי לרחוץ את בשרו במים פושרים, אשר גם החום וגם הקור בם לא יעצרו כח לפעול את פעולותיהם המיוחדות להם איש איש מקצהו ואך המים לבדם בעצם תכניתם יקחו את שבט המשרה בידם וכח זר לא יתערב בם, הוא ירגיש בנפשו את כח המים במפעלותיהם אלה: יצורי הגו ינשאו על כנפי המים גם הנה והלום, ואם ירים הרוחץ את זרוע ידו עד שטח המים, יחוש כי תנועה נעימה ורכה תהיה לזרוע ידו, ואם יושיט את הזרוע מן השטח ולמעלה, ימצא כי כמשא כבד תכבד עליו וירגיש כי אך בדי עמל התנועעו עתה עורקי היד; בשלום ובשלוה ישכב בקרב המים, וקרקע האמבטי לא יעיק תחתיו גם אם משמן בשרו רזה מאד, ולו היה האמבטי ריק ומים אין בו, מי יודע אם עצר כח לשכב בשלוה על פני מקום אשר לא הוצע תחתיו, תחת אשר עתה אך הנשא ינשא והוא יהיה כמרחף בקרב המים. – יש אשר יעמול איש עמל רב וברבות יגיעת העורקים יחוש רפיון רב בזרוע ידו וכמשא אבן תכבד עליו היד עד בלתי הניע אותה, והיה אם יובא האיש ההוא אל אמבטי אשר מים פושרים בו, ושם ישב כעשרה רגעים, ושב ורפא לו פתאם והוא מחריש משתאה יבקש לדעת מאין בא לו כל הטוב הזה, בי הורם המשא הוסר כבד האבן, בבוא עליו לחץ המים ושלום וטוב לו מכל סביביו.

המים הפושרים – אשר גם הקור והחום לא יעלו בהם בלולים לפעול גם הם כל פעולה, –הנותנים, את פעולתם בפני העורקים או בפני העצבים המשמשים את פני העורקים הם נותנים את פעולתם גם בעור ובמעשהו אם כי לא באנו עוד עד תכלית הפעולה הזאת, ואולם הלא זאת נדע כי המים נוזלים הם, והם המולידים את הלחץ, ועוד מעט ונראה מה ענין הלחץ הזה לנקבי העור וצרורות היזע.

 

י. העור הוא קיר בן נקבים דקים    🔗

לבוא עד חקר הדברים אשר אמרנו בדבר המים והעור ולמצוא נתיב ללכת הלאה, נטל עלינו לשום לב אל אחד הדברים אשר הגוּ ואשר הרוּ חוקרי הטבע בימים האחרונים ביתרון דעת ובתבונה רבה. – למראה עינים ישפוט הרואה כי האדם הוא חמר מוצק על פני כלו ואך חלקים מעטי ערך נמצאים בו אשר גם מעט מים צרורים אתם, ואולם אם נצא בעקבות מחקרי החוקרים, נמצא אחרת: אם ננתח ונפרק את גוף האדם לכל יסודותיו וחמריו. לפלגות דמו ובשרו, עורו ושערותיו, עצמותיו וצפרניו עד בלתי השאיר לו שריד כל מתום אשר בו, נמצא כי אך שלשים אחוז ממאה עשוי בו מקשה ומוצק, ושבעים אחוז בו עשוי מים, והיה האיש אשר משקלו מאה ליטרא, והיו בו שבעים ליטרא מים, ואך שלשים בו מוצקים ואיתנים. ואמנם תראינה עינינו כי הילדים יונקי שדים אשר בראשית ירחי ימיהם לא יבוא אל פיהם בלתי אם חלב לבד, ובנקוף השנה יכבד משקלם פי שלשה מאשר היה ביום גיחם מרחם, אם כי יודעים אנחנו אשר חלב־השדים יכיל בקרבו תשעים לאָטה מים, והגבינה והחמאה והצוקער ושאר מיני המלח אשר בו לא יעלו יותר מעשרה לאָטה. – אכן אחת היא אשר אמרנו כי מלא גוף האדם מים מן הקצה אל הקצה, וחליפות ותקופות למים ההם כי יעלו באד דרך העור או דרך הפה והנחירים או יהיו למי־רגלים, לצאת מן הגוף אחרי אשר כלו את פעולתם בו, ומים חדשים יוצאים מן המאכל או מן המשקה הבאים אל פי האדם, להשקות אותו ולמלאות את החסרון ולבוא על מקום ההולכים לפניהם; ואך האדרופיקוס החולה את מחלת ההדרוקין, או החולה את החלירע ובא לידי שלשול והקאה, הוא מוציא מים מגופו יותר ממה שהוא מכניס, וזה אות כי חדל הדם מטהרו ויחדל מאיתנו.

ובכן יקום לנגד עינינו מחזה כזה, לפי המשפט אשר אמרנו: גוף האדם הוא חמר אשר אך שלישיתו מוצקת ואשר שתי שלישיותיו הנותרות נוזלות, והחמר הזה על קרבו ועל כרעיו, על הנוזלים ועל מעט המוצק אשר בו, סגור בתוך עור, והשק הזה הושם מעודו אל מול פני האויר ואך לפעמים הביא נביא אותו גם אל קרב המים – ומה אחרית אלה? הלא עוד תזכר הקורא את המשפט אשר אמרנו בשכבר, כי כאשר נשים נוזלים אל תוך שלחופית עור סגורה ומסגרת, ונביא אותה אל מול פני האויר, אז יעלו הנוזלים מתוך השלחופית באד השמימה ולא ימצאו מעצור בדרך; ואך אם נביא את השלחופית ההיא אל תוך מים אשר יקיפו אותה מבחוץ, נוזלים בתוך נוזלים, או אז נראה כדבר הזה: אם לא נבדלים יהיו יסודות הנוזלים המקיפים מיסודות הנוזלים המוקפים, לא יחלפו את מקומם ותמורה לא תהיה להם ודרך השלחופית אין יוצא ואין בא, ואך כאשר שונים יהיו הנוזלים מעבר מזה מן הנוזלים מעבר מזה, במזגם ובתכונתם, אז ידודון ידודון המים משני עבריהם, המים הקלים והדקים יחדרו בעד העור בהמון רב, להתערב במים הכבדים והעבים, תחת אשר הכבדים נכנסים אל תוך הקלים אך מעט מזער, והיה בהיות מי־מלח בקרב השלחופית, והשלחופית תובא אל כלי מים טהורים, אז בעיניך תראה כי מעט מעט יחדרו המים הטהורים מן הכלי ויבואו דרך העור אל תוך השלחופית. – וגם משפט האדם וגופו כן הוא, תורה אחת וחקה אחת להם!

מדוע נצמא למים אחרי בוא אל קרבנו מאכלי מלח? מדוע נתאוה תאוה לשתות הרבה אחרי אשר אכלנו דגים מלוחים? הלא אך יען כי קירות האצטומכא עשוים גם הם נקבים וחלולים לתת נתיבה לכל נוזלים, והדם הולך בקירותיה על תקופתו, והיה בהיות בקרב האצטומכא מין נוזלים אשר יקל משקלם ממשקל הדם, למשל אם מים יהיו בה, אז יעברו המים דרך קירותיה לצאת ולהתערב אל הדם, וזה הדבר אשר נעצר כח להשקיט את צמאוננו בין רגע, אם אך נביא מים אל תוך פינו להורידם אל האצטומכא, ואולם אם מאכלי מלח נאכל, אז יבואו יסודות המלח הנמסים אל תוך האצטומכא, להכביר ולהעיב את הנוזלים בה, שכם אחד על משקל הדם אשר מסביב להם, ומן הדם הזה נכנסים עתה יסודות מים ובאים אל תוך האצטומכא כמשפט האמור למעלה, ויען כי אבד הדם יסודות מיסודות מימיו, לכן נחוש בנפשנו צמאון, וזה הוא הצמאון הבא עלינו לרגלי מאכלי המלח, כי אין כל פשר למלה הזאת אשר נקרא בשם צמאון בלתי אם: ״הדם עומד וצועק למים!״

הלא דעת לנבון נקל עתה להבין מה ענין מי הרחצה לגוף האדם.

 

יא. התעוררות העור לידי פעולה    🔗

איש אשר ירחץ בשרו במים, והיה עורו כעין מחיצה להבדיל בין הנוזלים אשר חוצה לו ובין הנוזלים פנימה, ושני מיני הנוזלים האלה גם חליפות וגם תמורה להם, ללכת אחת הנה ואחת הנה, אם לא נבדלים הם במזגם ובתכונתם, ואם כי הדם גם הוא סגור ומסוגר הנהו בקרב עור מיוחד אשר לגידים, להיות עור בתוך עור, ואנחנו נאמין למשפט כי הם לא יעצר כח לחדור למטרתו דרך עור־משנה כזה, והוא לא כן, ואנחנו הלא ראינו, כי יתעלף איש ויפול אחור, ובמעט עתר אשר נשפשף בו על פני עורו ישוב לתחיה ויפקח את עיניו, יען כי חדר העתר הקל פנימה עד מקום הרם, ומשנה־העור לא עמד בפניו ולא שם מכשול בדרכו.

אבל כל מפעלות הרחצה לא יהיו בלתי אם לפי מזג המים אשר בם נרחץ. – הדם (אם לא יעלה חומו יותר משלשים מעלות כמשפט דם האדם) יכבד מן המים הטהורים (אם לא יעלו יותר מארבע מעלות כמשפט כל המים אשר התעכבו כל צרכם) בחלק העשרים בו, ואם יעלה חום המים, אז יכבדו ממנו, והיה אם נרחץ את בשרנו במים טהורים, בנהר או בפלג. אז יחדרו המים לתוך הדם, דרך העור, וגם נוכל לשבר את צמאוננו על פי הרחצה הזאת, ואם נרחץ במים אשר הושם בם בשמים ועשב השדה ושעורים־שרוים ושאר ירקות הקלים במשקלם, אז יבואו בקרבנו להיות לנו לכלכלה טובה, וכפי מדת העת אשר נהיה במים, כן ימעט הצמאון אשר יהיה לנו וכן ירבו מי־הרגלים בנו הנכונים לצאת, – אכן אם נרחץ בשרנו במים אשר כבדו במזגם מן הדם, אז יהיה ההפך, אז יבואו יסודות המים הפנימיים ויחדרו למי הרחצה, ועינינו תראינה כי ירחץ איש את בשרו במי־מלח במצות הרופא עליו, ומשמן בשרו ירזה אחרי כי יסודות המים הפנימיים יצאו אל תוך המים החיצונים, ותהי לו היציאה הזאת לרפואה; וגם נשי ביתנו המתעסקות בכלכלת הבית יודעות היטב כי אחרי אשר תמלחנה את הבשר להניח אותו למשמרת בכלי, תראינה בכלי ההוא מקץ רגעים מספר, מים מהולים בדם, והדם הזה הוא המלה אשר משך בכחו את החלש ממנו, כמשפט האמור, – לכן אחת היא אשר אמרנו כי אם כה ואם כה, אם יכבדו המים הפנימים על החיצונים ואם להפך, תהיינה חליפות ותמורות גם לשניהם, לעלות האחד על משנהו ולהכביד עלינו אכפו, וזאת תהיה פעולתם מאתם, ובלבד שלא יהיה מזג שניהם גם יחד דומה איש אל אחיו, שהוא דבר רחוק מן המציאות, כי אז תחדל התמורה מהיות וכל פעולה לא תהיה עוד.

אבל לו היתה מטרת הרחצה אך בעבור התמורה לבד, להוציא מים נוזלים החוצה או להביאם פנימה, כי אז רב לנו. אם נשתה מים או אם נצמא להם, כאות נפשנו, והשתיה והצמאה גם הן תולדנה את הפעולות האמורות, אם בכה ואם בכה; אכן לא אך התמורה לבד היא מחוז חפצנו, כי אם גם התרגשות העור והתעוברותו, ואנחנו הלא נדע את הברכה הרבה הצרורה בכנפיהם, האדם מדי אשר ירחץ, הוא כשלחופית עור מלאה נוזלים, המובאת אל תוך נוזלים אשר יקיפוה מבחוץ, ואולם שלחופית חיה הוא, שלחופית אשר באחת מפעולותיה קשורות ואחוזות פעולות אלף, ואם יתעורר ויתרגש עורו על בשרו, יתרגשו ויתעוררו גם כל היצורים אשר אתו, וחיים חדשים וכח חדש יבאו אל קרבו, בעלותו מן הרחצה, והיה האדם לנפש חיה.

 

יב. הפעולה המתנגדת אשר בגוף החי    🔗

טרם נרדוף לדעת את יתר הפעולות היוצאות לנו מחיק הרחצה, נטל עלינו לשית לב אל מחזה אחר אשר נראה בגוף האדם. – סגלה נטועה בנפש האדם להוליד לעינינו פעולה גדולה ואדירה אשר נקרא אותה בשם ״פעולת מתנגדת״, ומה אות לחיים טובים אשר בגופנו, אם לא בראותנו את אחד מחלקי הגוף בהתקוממו לקראת הרושם הבא אליו מן החוץ, ואם לא, בהוליד הפעולה החיצונית גם פעולה מתנגדת הבאה מבפנים. אם נעיק באצבע על פני חלק מחלקי העור נראה כי במקום שם המועקה, שם ילבין העור מתחת, אחרי כי הדם אשר במסכת הגידים הדקים חלף הלך לו משם, ואך כאשר נסיר את בהן ידנו נראה כי שב הדם על תקופתו בין רגע, ולא זה בלבד, כי גם האדים יאדים המקום ההוא שבעתים מאשר בתחלה ויהי לכתם אדום. – אם נשפשף בזרוע עז על פני חלק מחלקי הבשר, נראה כי נעצר כח לגרש את הדם ממנו ברגע הראשון, ואולם אם עוד נוסיף לשפשף עליו הלוך ושפשף, אז נחדל פתאם ונסיר את אכפנו מעליו, נמצא כי תצא ״הפעולה המתנגדת״ לעינינו, בשוב הדם בתקופתו, ובשר החלק ההוא התאדם שבעתים מאשר בראשונה, ואך סמן רע הוא לחולה אשר לא יעצור גופו כח להוליד כל פעולה מתנגדת, כי חדל להיות לו ארח החיים להחזיק את עמוד התוך על מכונו כמשפט.

לא לנו הוא ללכת עתה ולדרוש סבה ״לפעולה המתנגדת״ ההיא אשר בגוף האדם, כי לא פה המקום, ורב לנו אם נאמר כי גם החום וגם הקור מולידים פעולות חזקות ואדירות בפני הגוף ועושים בו רשם רב, וכי גם ״פעולה מתנגדת״ יוצאת לנגדם כפעם בפעם. – כל איש הלא ידע כי בצאתו בימי החרף והקור החוצה, ילבינו פניו ברגע הראשון ועורו על בשרו יתקרר מעט, אחרי כי הדם אשר בעור ראה את הקור וינס ויחבא אל הכלים אשר בגוף פנימה, ואך אם בעצמת כחו ובעים רוחו יתהלך האיש בחוץ לצעוד צעדי אונו, או אז ימלאו גידי העור דם משנה מאשר בתחלה, ובפרט יבוא הרס בחלקי העור אשר לא שמו להם סתר פנים ויהיו הפשים אל מול פני הקרח, כעור החוטם והאזנים והלחיים, וזאת היא ״הפעולה המתנגדת״ אשר תתיצב בפני הקור ואת פניו איננה ירֵאָה, ואף צדקו האנשים האומרים כי האדם הזה סמן הוא לרב אונים; ואך כאשר יהיה הקור חזק מכפי מסת כח האדם, עד אשר יעיק על הגידים הדקים שבעור עד התכוצם ועד חדלם את פעולתם, אז נראה לנגד עינינו אבר מדולדל, לבן למראה ודמים אין לו, ולאבר הזה נאמר כי נקפא הוא; ובמה נרפא לו? הלא אך בהחלנו להביא אליו שלג ולכסות אותו על פני כלו, למען הוסיף מן הקור על הקור, עד אשר תצא ״הפעולה המתנגדת״. – וכמשפט הקור כן משפט החום לעשות את פעולתו ולהוליד פעולה מתנגדת לה: היושב לפני התנור החם ומתחמם לפניו, הוא יחוש קור רב אם אך יסור רגע מלפניו, אף כי גם החדר איננו קר; וגם המחמם את כפות ידיו אל מול האש יחוש כרגע קור נורא סביבותן, אם אך ירחיקן מעט קט מן האש – וזה דבר ״הפעולה המתנגדת״!

גם לרגלי המים הקרים והחמים אשר נרחץ בם את בשרנו, נחוש בנפשנו את ״הפעולה המתנגדת״, כאשר עינינו תראינה.

 

יג. המרחץ החם    🔗

החום הפנימי אשר בקרבנו פנימה עושה גם הוא רושם רב לנגד הפעולה אשר ישים בו המרחץ החם. – הביצה הנולדת משלית התרנגולת לא תקום להיות לנפש חיה בלתי אם בהיות עליה יד חום בן שלשים מעלות, וכן גם מיני המזון הבאים אל קרב האדם לא יהיו לפניו למחיה בלתי אם בהיות לגופו חום בן שלשים, משפט אחד וחקה אחת גם לשניהם, ועוד רע ומר גורל האדם מגורל הביצה, כי כאשר תחסר התרנגולת חום לדגור את הביצה. יכול נוכל לשית לה נוספות מן החוץ, עד מלאת שלשים למעלותיה, תחת אשר קצרה ידנו ואנחנו לא נועיל ולא נצליח בהביאנו לאדם חום מן החוץ אם מקרבו לא יבוא. אכן אשרי האדם כי לא חסר דבר, והדם הולך בו על תקופותיו ומחומו לא נעדר, וכפעם בפעם יבוא חרש מקרוב, על פי נשיבת רוחנו ונשמת אפנו, ולמען אשר לא יגדל בו החום עד בלתי קץ לו, עשוי האדם בחכמה ובתבונה להפליט כפעם בפעם את הנותר בו, ולהחזיק מעמד בהיות בו שלשים המעלות.

אמנם לו תמיד היה האויר אשר סביבותינו בן שלשים מעלות גם ביום וגם בלילה, גם בקיץ וגם בחרף³, אין הבדל, אז מצאנו חשבון מדויק ומצומצם אשר לא ישנה ולא ימיר תוצאותיו עד סוף כל הדורות; אבל האויר בחוץ לא יגיע למעלה גבוהה כזאת, וגם גופנו לא נוצר ולא נכון לה, ועוד ישלול האויר כפעם בפעם ויבוז בז גם מן החום אשר בקרבנו פנימה, היוצא אליו, אם בדמות אד עולה ממנו ואם בדמות זעה מתבצבצת ויורדת, ולו לא הוליד גופנו בקרבנו חום יותר מכפי מדתו אשר גם לו וגם לאויר יהיה די והותר, כי אז מתנו כלנו בקפאון גם בימי הקיץ.

אם נרד לרחוץ בשרנו באמבטי של מים בן שלשים מעלות חום, נמצא בם כרגע ענג ועדן רב, לרגל החום אשר יהיה עלינו, ואולם לא חום המים הוליד את הענג הזה כי אם חום הגוף אשר בקרבו פנימה, אחרי כי לא נטל על הגוף עתה, בהיות בקרב מים שגם חומם כמעלות חומו, לשחד מחומו זה ולפזר אותו החוצה, ולכן נמצא כי גם תחיה חדשה תקום בקרב הגוף ברגע הראשון; הדם יזל בנו בדי אונים וירב עצמה, דפק־הלב ילך הלוך וחזק. העור יתאדם עד בלי די וגידיו אשר בו ימלאו דם מרבה להכיל, והתמורה בין המים החיצונים ובין הפנימים תלך עתה הלוך והוסף, ואולם לרגלי הדבר הזה, ילך הדם אשר בכלי הגוף פנימה, הלוך וחסור, ואחרי אשר תעבור הבהלה הראשונה, נמצא כי גם קול הדפק ילך ויצער, ותחת החום אשר היה לנו לפנים מרבה מהכיל, יבוא הקור סביב לנו, ואנחנו אשר לפני רגעים אחדים חשנו בנפשנו כי המים רותחים הם, אנחנו נחוש עתה קור אשר לא נדע שחרו, ואולם מנוחה ושלוה נרגיש בקרב עצבינו, וגם נשמת אפנו תפח בנו לאט לאט כמשפטה וכחקתה, ואם נעלה עתה מן הרחצה ונמחה את המים מעלינו ונוביש את עורנו ונלבש לבושינו לבשרנו ולאט לאט ולא בחפזון נתקרר כראוי. לגופנו, נמצא כי באה הרגשה חדשה בקרב עורנו, ותהיה חדשה קמה בעצבינו, וקור נעים לדמינו עלה עלינו, ודמינו הולכים על תקופתם במנוחה ושלוה. – לכן אחת היא אשר אמרנו כי אחרי היות לנו – יגיעה רבה, יגיעת בשר ויגיעת רוח, או אם שבתה מלאכת העור להעשות כתקונה, אז יועילו לנו המים החמים וירטיבו לנו מאד, אם לא נפריז על המדה כי בהרבותנו לרדת אל מים חמים לרחוץ בם יותר מדי, אז יולידו בנו רפיון וזועה והיטב לא ייטיבו ועוד ירעו אף ישחיתו.

 

יד. הפעולה המתנגדת אשר למים קרים    🔗

הלא ראית הקורא מה כח למים החמים לפעול פעולתם בפני הגוף, ומה ״הפעולה המתנגדת״ היוצאת לקראתם מן הגוף מבעד, ואתה ידעת כי כמעט אשר החל הגוף להתעורר ולהתנודד תנודה אחת אפים, לרגלי הפעולה מבחוץ יבוא בו אחרי כן רפיון ודממה לרגלי הפעולה המתנגדת הבאה מבעד, והאד העולה ממנו ישים בו את הרגש הקור; ואולם הפעולה המתנגדת הזאת אשר רוב ברכה צרורה בכנפיה ואשר רופאים רבים ירפאו בה את חוליהם בהביאם אותם אל תוך המים החמים לרחוץ בהם את בשרם, והפעולה הטובה הזאת תהיה לפעמים למכשול ולפוקה, אם יוסיף הרוחץ היושב לבטח עם המים לשבת יותר מכפי צרכו, או אם יוסיף חום המים על המעלות הנתונות להם, כאשר יעשו רוחצים רבים ברגע אשר יחלו לחוש בנפשם כי חדל לעורם להיות חום כבתחלה, ובעשותם כדבר הזה, אז ירבה ויחזק גם החום אשר בגוף פנימה, העור יתאדם וזעה אל תוך המים לא יתן, נשמת האף תקצר ותרפה, הדפק ילך הלוך וחזק, הדם יזרום אל מרום הראש, דפקי־הצואר ידפקו בחזקה ובעצמת יד, הראש יכבד ויעיק תחתיהו וסובב סובב ילך ככרמל, וגם העינים תחשכנה בארבותיהן, עד אשר הגיח מחוריה זעה גדולה על פני המצח והלחיים, וכל עדן לא יהיה לרגלי הזעה הזאת, כעדן אשר נחוש לפעמים בנפשנו בצאת ממנו הזעה בעתה ובזמנה; ויען אם לא תשמור את נפשך בעלותך מן הרחצה, והרעות לך מאשר תיטיב, לכן שתים אנחנו נוטלים עליך: לבלתי הוסיף חום על חום המים אשר בם תרחץ, וזאת שנית, לעלות מן הרחצה ברגע אשר תחוש בנפשך כי תחת הרגש החום אשר מצאת, יבוא בך הרגש הקור, ואז הנה בא המועד, הפיח לקץ.

אכן שונה המרחץ הקר מן המרחץ החם תכלית שנוי וגם פעולותיו תבדלנה אשה מרעותה – ומשפט המעלות אשר למרחץ קר כזה, הוא ארבע עשרה עד שבע עשרה במעלות החום. – אם תרד לרחוץ במים קרים כאלה, והיה ההרגש הראשון הבא עליך, הרגש קור וקפאון, גם בימים אשר האויר מבחוץ קר יהיה חזק יתר מאד מן המים אשר אליהם תרד, ושרש הדבר הזה הוא הסגלה הנתונה למים להוליך אתם את החום אשר בגוף ולהעביר אותו אתם חיש קל שכם אחד על האויר; לרגלי הקור הזה התכוצו הגידים הדקים אשר בעור ויתנו לו מראה לבן, וגם רעד יבוא בעצמותיך וחלחלה במתניך, וגם לבך יעיק עליך, נשמת אפך ודפקיך יפגרו מאד בלכתם, וכל חייך בקרבך כמו יתמוללו, כי עצבי עורך המשורגים והמסֻבכים באין מספר, כרעו כרסו רגע לפני הפעולה הראשונה אשר נתן הקור בהם. עוד רגע אחד והפעולה המתנגדת תצא גם היא לקראתה לעשות את אשר לה. – אמנם אין אתנו יודע עוד להגיד לך שרש דבר נמצא בפעולה המתנגדת הזאת, ומי אביה; יש אשר אומרים כי נדחף הדם מקרב גידי העור לחדור לכליו פנימה, ושם עורר את העצבים בפעם אחת וישוב משם חגור זרוע עז להלחם ביד נטויה; יש אשר אומרים כי אחרי אשר שללו המים שלל רב מחום הגוף, נאלץ הגוף לעשות לו חום־משנה, ויעש ביד חזקה ובזרוע נטויה, ותצא לרגלו הפעולה המתנגדת האמורה; ויש אשר אומרים כי הפעולה החיצונית הבאה לפתע פתאום היא היא עוררה את כל כלי הגוף בפעם אחת, ותצא הפעולה המתנגדת; אבל אם בכה ואם בכה, ואם בכלם גם יחד, רואות עינינו כי הפעולה המתנגדת לא תמנע מבוא כפעם בפעם לעשות את אשר נטל עליה. – והיה אם חפצת לעורר את הפעולה המטיבה ההיא בכל עצם תקפה, נטל עליך להתנועע ולהתנודד בקרב המים, גם הנה והלום באין מעצור, ואם למדת את ידיך ורגליך לפרוש כשוחה ולשחות, והטיבות לך מאד מאד, ושבעת רצון וענג רב. אכן השמר לך ושמור נפשך לבלתי הפריז על המדה, בשבתך בקרב המים יותר מכפי צרכך ובפרט אם באמבטי תשב או גם בנהר אשר לא תתנועע ותתנודד בו כראוי, והיה האיש אשר אין לאל ידו לשחות ולהתנודד ביד חזקה, ומן המים לא יחפוץ לעלות עוד, הוא ייטיב מאד אם ירחץ בשרו במי גלים אשר יכו בו מפנים ומאחור, ויעירו הגלים האלה את התנועות והתנודות הראויות לגוף; ומה טוב יעשו האנשים היורדים לרחוץ את בשרם במי הים אשר גליו יכו ויעוררו את העורקים לכל תנועה חזקה למען יוכל הרוחץ לעמוד בפניהם, ותועלתם רבה על כל סביבותיה. – כי תעלה מן המים הקרים ברגע הנכון אשר עוד לא חדלה הפעולה המתנגדת והרעד והשתקשקות השנים טרם באו שהם האות כי אחרת את מועד צאתך – אז יתאדם העור אשר עליך האדים היטב, והתחמם על בשרך, ובקרבך תחוש קור כקרח הנעים אשר ישיב את נפשך, ועצביך כמו יתחזקו. ואיש אל אחיו יאמר חזק, ואתה הקשה הקשית את בדי גופך להיות איתן ולבלתי היות נכון ועלול לכל מיני הפורעניות הבאות על האדם.

 

טו. אחרית דבר    🔗

הנה נשאנו משא על כל מיני הרחצה לפלגות פעולותיהם, ואתה ידעת כי לא לנו להגיד לך את מי מהם תבחר כי לך הבחירה או לרופאך אשר ירפא לך, ואנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו נוסיף אך את הדברים האלה:

האנשים חולי הריאה לא ירחצו את בשרם במים; לחץ המים אשר יגדל מלחץ האויר, רב הוא להכביד על אנשים כאלה את נשמת אפם, תחת אשר יקלו עליהם להפליט את רוחם יותר מדי, אחרי כי לחץ המים הנלחצים אל הלב, יעזור להם להפליט רוח וכח לא יעצרו להכות אחור את המים הסובבים את הלב, למען השיב רוח אל קרבם, ואם במים פושרים נמצא כדבר הזה, מה יענו ומה יאמרו בבואם לרחוץ במים קרים או במים חמים אשר שם גם החום וגם הקור איש איש מקצהו עושים את פעולותיהם, והם יתנו אל הרם התעוררות משנה, להרע תחת להיטיב. – האנשים אשר מלאכתם ואומנותם מביאות עליהם אבק ופיח וכדומה, לסתום את פיות נקבי היזע ולסכור את מעינות האד, ייטיבו מאד אם ירדו שתים בשבוע לרחוץ את בשרם במים אשר חומם עולה מעשרים עד עשרים־וארבע מעלות, מלבד הרחיצות הקטנות אשר ירחצו יום יום גם את צוארם ואת ידיהם, ואת עורם אשר ממעל, במי בורית לנקות אותם מכל דשן ומכל שמן אשר ידבק בהם או אשר יעלה מקרבם. – האנשים אשר מלאכתם מביאה אותם לשבת על מקומם תחתיהם, ואשר יתעסקו במלאכות רוחניות ואשר יחלו חלי־מעים, ייטיבו מאד לרדת מעת אל עת למקוה מים קרים להשיב חיים לנפש שוקקה ולהשקות את עצמותיהם טל תחיה, ומקץ ימים אחדים יחושו בנפשם כי תאות האכילה גברה בהם אחת אפים, וכל יצוריהם איתן.

המים הקרים ייטיבו מאד גם לכל הנשים הרוחצות בהם את בשרן, למען השיב את כח עצביהן אשר נרפו, ולמען שמור לנפשן מכל התחלואים הנכונים לצלעיהן. אמנם ברא־הטבע את האשה ויתן בה כח לשאת כל יד עמל ותלאה יותר מן האיש, ואולם גם פעולות עורה על בשרה חזקו הפעם. האשה תפליט זעה יותר מן האיש, ואך ארח לה להפליט מים על פי דרך אחרת מעט מן האיש; ואחרי כי מנהג המקום כן הוא, כי הנשים לא תרבינה ללבוש כאשר ילבשו הגברים, והן הולכות הלוך וטפוף, וצואריהן ולבותן וערפן וזרועותיהן חשופות לעין השמש באין כסות, לכן תיטיבנה מאד הנשים האלה, אם תרדנה מעת אל עת לרחוץ את בשרן במים קרים, למען אשר תקשינה את בדי עורן לבלתי היותם נכונים לכל צלע.

לא לנו הוא להראות באצבע את כל פעולות המים הקרים אשר ירפאו בהן הרופאים, כי כבר קראו הרופאים עצרה, וירפאו על נקלה מחלות רעות ונאמנות על פי המרחץ הקר לבד, ואולם אנחנו אך עוד אחת לנו לדבר ונבוא לקץ: בני הנעורים יחזיקו את כחם ואת אונם אשר בשרירי עצביהם על פי תנועות הגוף על קצותיו ותנודותיו הרבות, בקומם לעשות קפיצות קפיצות, ולהתהולל על פני כל בד עץ ועל פני כל חבל נמרץ; ולכן ייטיבו מאד האנשים אשר ישלחו את בניהם המימה לפרוש ולשחות בהם, ואך ישגיחו עליהם בעין פקוחה, לבלתי אחרם את מועד צאתם ועלותם מתוך המים, והיה כל העת אשר יעצרו עוד כח לשחות, לא ירעו המים ולא ישחיתו להם. – נוסף על כל אלה ייטיבו מאר המים הקרים לבני הנעורים לשמרם מן החטא אשר באפל יהלך ומן הנגע אשר ישוד בבשרם, והיה בשרם נחושה ורוח נכון בקרבם לעד.