תולדות חיי בעלי־החיים

 

א. הביצה והחיים    🔗

אל ככר חדש ורחב ידים נשא הפעם את רגלינו בצאתנו היום ללכת לקראת ידיעות הטבע, להשקיף עליהן משם, ובפינו נשים משפט ישן נושן, משפט צדק וחרוץ אשר יתדותיו תקועות היו במקום נאמן עוד בטרם היה האדם על פני האדמה.

ומה דבר המשפט הזה? הלא כי מבטן הביצים תצאנה הצפרים!

אכן נפלאת היא מאד אם נשית לב כי בדמות ביצה יולד אחד היצורים ומבית־אסורים זה הסגור ומסוגר מכל עבריו יֵצא לאור באור החיים, ועוד יותר נתפלא אם נשים לב כי שם בבית־אסורים זה יוצָר היצור ושם נשמת חיים תחיהו, ואולם עוד שבעתים יפלא הדבר בראותנו כי לא יוכל היצור הזה לבוא בקרב החיים ולחיות עם יושבי חדל אם לא בכחו ובעצם ידו יבקע חומות כלאו להתפרץ ולהגיח החוצה, והיצור הזה בטרם שֻׁדד היה לשודד ובטרם כלתה אליו חמת התבל ויצוריה וכבר במחתרת מצאנוהו – אלהים יחנך בני בדרכך אשר אתה הולך עליה, אם ראשיתך גדול, הנה יש תקוה כי באחריתך תשגא מאד מאד בקומך לערוץ ארץ!

כל הדברים האלה נודעים לכל איש באר היטב ולא עליהם יהיה המשא, ואך בזאת נבוא אל הקורא להשמיע דבר, כי לא רק העוף אשר לו הכנף יוָלד בדמות ביצה, כי אם כל נפש חיה וכל אשר נשמה באפו, אלה תהיינה תולדותיהם וככה יחזו ראשית להם.

הצפרים יולידו ביצים ומן הביצים יצאו אפרוחים; ואולם כמשפט הזה כן משפט כל החי אשר בארץ, וגם משפט האדם המתנשא לכל לראש ככה הוא, כי מן הביצה תפֻתח כל הנפש החיה, גם היצורים הבאים אל הארץ חיים ודמות ביצה אין להם, גם הם בבטן הורתם בקרב ביצה נוצרו, ואך בזאת יבדלו איש מאחיו כי לא הטילה הורתם את הביצה החוצה והיתה בטנה קבורתה; כי יש אשר תוציא האם את הביצים החוצה ודבר לא תעשה עמהן בלתי אם את החסד הזה להאציל מחומה עליהן ולשמור עליהן מועד ימים לעזור על ידיהן להשלים את מעשי האפרוחים אשר בבטנן פנימה, ויש אשר תשא האם בקרב בטנה את הביצה (ואף משפט האדם כן הוא), ובקרב הביצה צפון הזרע, עד אשר יהיה בה ועד אשר יהיה לבר־קימא, ואז יצא הולד מרחם אמו לאור באור החיים.

העוף והדג והשרץ ודומיהם יבָראו בקרב הביצה והביצה תצא לאור באור החיים בטרם יולדו היצורים האלה על ברכיהם, ואולם היצורים האחרים הנקובים בפי יודעי תולדות הטבע בשם ״היונקים", אף כי גם הם בביצה נולדו ונבראו, לא תצא הביצה לאור ויצוריה לא יֵרָאו בלתי אחרי אשר הגיחו מתוכה בעודה בבטן, היצורים אשר למחלקה הראשונה לא יולדו בלתי אם בבקעם חומות בתי כלאם בכחם ובעצם ידם ובזאת יבאו החוצה, תחת אשר היצורים מן המחלקה השנית מלחמת משנה להם, לשבר ולבקע בראשונה את קירות הביצה בעודה בבטן ואחרי כן ישברו גם את סְגור הרחב אשר לאמם ובזאת יגיחו החוצה.

״בבטן הביצה יוּלדו כל החיים למיניהם!" המשפט הזה לא תמול הוא בארץ וימיו כימי האדם על פני האדמה, אפס אותותיו ומופתיו חדשים הם לנו על פי החקירות הרבות והעצומות אשר חקרו החכמים בימים האחרונים.

מראש מקדמי ארץ יָדַע האדם כי כל החי אשר בארץ יוָלד בקרב ביצה והביצה צפונה בבטן האם עד בוא מועד למען השלים חק ולהיות לנפש חיה; אין נפש חיה בארץ, אשר הורים לא יהיו לה או אשר אֵם אין לה – והנה פתאם קמו החוקרים בדורנו וימצאו את יצורי־היציקה אשר קראו להם ״אינפוזאָריות", הלא הם היצורים, הקטנים עד לאין תכלית, אשר עין האדם לא תעצר כח לראותם בלתי אם בקרן־חזות חזקה ועצומה מאד, והם יקומו ויחיו לעינינו ברגע אשר נצוק מעט מים על פני שרידי צמחים שהיו לרקבון והאינפוזאָריות תקומנה ותהיינה בהמון רב מאד; אז קם שאון במחנה החוקרים בהאמינם כי מצאו חזון נפלא, אשר תקום נפש חיה לאור באור החיים גם מבלעדי ביצים ומבלעדי רחמי הורים, ויאמינו האנשים ההם כי הרימו את המסך המבדיל בינם ובין מסתרי הבריאה, ועוד מעט ובנעריהם ובזקניהם יֵדעו ויבינו את מעשה בעלי־החיים אשר מבראשית ואת חידת היצירה – אך כהוסיפם לחקור, כן מצאו אחרת, החוקר הגדול בברלין, הפרופיסור עהרענבערג, אשר שֵם לו במחקרי חיות־היציקה, הצליח להראות לעין כל כי לא המים המוצקים על פני הצמחים הנרקבים מולידים את האינפוזאָריות, כי אם הביצים העזובות על פני הצמחים ההם, הן המולידות, והביצים האלה לא תֵרָאינה לעין וגם בקרן־חזות לא נצלח לראותן, בלתי אם בהיות לנו קרן־חזות גדולה ועשויה ברב השכל ודעת; הביצים ההן תצאנה מרחם אמותן ותהיינה מפוזרות ועזובות על פני הצמחים לכל רוח ימים רבים ושנים רבות ולא תֵרָקבנה, ואך כבוא עליהן מים, אז מקץ שעות אחדות יולדו יצורים על ברכיהם לאלפים ולרבבות, ואבותיהם חדלו ואינם והם היו יתומים מאין אב ומאין אם.

על פי דברי מחקר אלה אשר הלכו יום יום מחיל אל חיל. הוקם משפט אמת אשר לא ימוט, כי אין נפש חיה בארץ אשר בקרב ביצה איננה נוצרת.

ואיככה תחולל הביצה את כל החיים למיניהם?

השאלה הזאת היא שאלת־החיים אשר כל החכמים עמלים ויגעים למצוא לה פתרונים, ולכן נחשוב גם אנחנו למשפט כי לא יקטן הדבר בעיני הקורא אם נצא גם אנחנו הפעם להורות את אשר הורו החכמים ואם נלמד פרק – במסכת ביצה.

 

ב. תורת תולדות החיים    🔗

הידיעות מידיעות הטבע אשר על פיהן נחקור לדעת את כל חקי נפש החיה ופרטי חייה ואותותיהם וצבאיהם. נקראו בשם ״פֿיזיאָלאָגיה", ובין הידיעות האלה נוטלת חלק בראש תורת תולדות החיים, והיא התורה הנותנת חקים למען דעת איכה תהיה הנפש בקרב הביצה לנפש חיה, והנפש החיה תהיה ליצור עומד ברשות עצמו, לבוא בקרב המחנה אשר לבעלי־חיים וללחום את מלחמותיו בנפשו ובכחו ובעצם ידו –

בדי עמל ובחקירות רבות נעצר כח לדעת את תולדות הביצה אשר תוליד נפש חיה מחוץ לרחם אמה, ואולם שבעתים יכבר ממנו לדעת את תולדות היצורים אשר באדם בבטן בִקְעו את ביציהן ואשר בצאתם אור, כבר חיים וקיימים הם והמלאכה שלמה.

על נקלה תשיג ידך למצוא ביצי צפרדע רבות מאד העזובות בתוך אגמי רפש בימי האביב, והיו בידך לעשות בהן את האותות ולהוליך לעיניך את הצפרדעים, כי בשימך את הביצים ההן אל תוך צלוחית מים, וראית כי יגיחו הצפרדעים לעיניך מבטן הביצים, והיה אם לא תקצר רוחך בך מחכות אליהן, לדעה מה יֵעָשה בהן, וראית כי הצפרדע הרכה היא כמין דג אשר רגלים לו מלפניו, ואך כאשר יעברו עליה ראשית ימי הבכורים, תהיה לאחרת לעיני הרואה, כי ייבש הזנב אף כי המים סביב לו מימינו ומשמאלו, ותחת הזנב תהיינה לה רגלים גם מאחוריה, לנתר בהן על הארץ אל כל אשר יהיה רוחה לנתר. – כמשפט ביצי הצפרדע כן משפט הביצים אשר לדג והביצים אשר לקפוד והביצים אשר לכל השרץ השורץ במים, וכל החפץ לעשות בהם את הנסיונות האלה, ימצא אותם, כי חמודות הם לכל דורשיהם.

אפס לא אך בגדי החמודות לבד נבקש, למען היות לנו הדברים האלה לענג ולשעשועים, כי גם למען דעת את כל הנסתר מנגד עינינו בדבר תולדות הביצים והיצורים – אם בקרב הרחם ואם מחוצה לה ולכן יתאזר החוקר כגבר חלציו לצאת המערכה והוא מתנהל לאטו לרגל המלאכה אשר לפניו ומביט על כל דבר ודבר בעין בוחנת שבעתים, מביט ומקשיב, מוציא ומכניס, ועמלו שיעמול החוקר עם הצפרדע הקטנה עולה לפעמים על העמל שיעמול האב עם פרי בטנו מיום הגיחו מרחם ועד הכניסו אותו לחפה ולמעשים טובים.

אבל במה נדע להחל במלאכה, לחקור ולדרש את חיי הביצה אשר בקרב הרחם, ואת חיי הביצה אשר הגיחה מן הרחם וחוצה לה? – חוקרי הטבע הואילו בחסדם הגדול להמית נפשות חיות ולבַקע בטן הרות למען דעת את הנעשה בקרבן, ואנחנו מוצאים על שלחניהם גם פגרי כלבים ושפנים וחזירים המומתים בידיהם למען אשר יוכלו על ידיהם למציא פתרונים לחידת החיים, אכן נורא הדבר הזה לראות אדם כי ימות באהל נפש חיה על לא דבר, ואולם זה גורל החיה מאז מעולם, ומי יודע אם לא טוב חבלה בהמיתנו אותה לרוות בו את צמאוננו, הוא הצמאון לדעת, מהמיתנו אותה על לא דבר לרוות בה את רעבוננו, הוא הרעבון לאכל, אמנם כל החיות המומתות האלה, על קרבן ועל כרעיהן, לא ישפקו לנו לדעת על ידיהן שרש דבר על נכון, והחכמים לא מצאו חזון מאתן, בלתי אם בשימם את פניהם גם לקראת הביצים המולידות מחוץ לרחם האם, ואך כאשר נסו לערוד את שתיהן במערכות, אשה אל מול רעותה, לשפוט מן הביצה המולידה בחוץ לעין כל רואה על הביצה המולידה במסתרים בקרב הבטן פנימה, אך אז מצאה ידם לגלות את כל הדברים הגדולים אשר גלו – כי מאז מעולם מצאו החוקרים שלל רב אך על פי אשר ידמו דבר לדבר, ללמוד מן המפורש על הסתום, ומיום הַחלם למצוא מסלות בלב החיות והבהמות לפרק ולנַתח את יצוריהן ואבריהן, כן מצאו חיל לדעת את משפטי גו האדם לכל יצוריו ואבריו, ויש יום אשר האנַטומיה (תורת הנתוח) והפיזיולוגיה (תורת חיי בעלי־החיים) תעמודנה לנס להיות לברכה בקרב הארץ.

אמנם מכל הביצים אשר היו לעיני החוקרים, אין ביצה אשר הרבו לדרוש ולחקור אחריה ולנסות בה את נסיונותיהם כביצה של–תרנגלת.

ולכן גם אנחנו נפן הפעם אל הביצה אשר לתרנגלת, לשים את חקיה ומשפטיה לעין הקורא, למען אשר יקנה תחבולות לדעת אם יש בקרב הביצה נפש אשר נשמה באפה, ואיה היא, ואיככה תהיה לנפש חיה ואיך תבָּנה ותצא לאור באור החיים, להיות לעוף הולך על שתים, כי חק אמת הוא ומשפט צדק אשר לא ימט לנצח נצחים, כל ביצה של–תרנגלת אשר שלשים מעלות חום ינָתנו לה, ומועד עשרים יום ואחד, וילדה הביצה הזאת – תרנגלת!

 

ג. הביצה בהתחממה    🔗

אם שלש אלה יהיו לנו; ביצה של תרנגלת, ושלשים מעלות חום, וימים עשרים ואחד, אז יצלח חפצנו בידנו לברוא בריאה לעיני הרואה ולעשות לו תרנגלת. – הלא קלים הדברים לכל מבין; כל איש וכל אשה יודעים מה זאת ביצה של תרנגלת וגם שלשים מעלות חום לא מעבר לים הם כי כל איש אשר יביא אצבעו אל תוך פיו יחוש חום בן שלשים מעלות, וגם מועד עשרים ואחד יום ידועים לכל איש אשר שלשה שבועות יספר לו ולא יעדיף ולא ימעיט אף יום אחד – הכזה יהיה הדבר אשר נבחר למעשה התרנגלת ויצירתה?

כל הדברים האלה לא חדשים הם בתוכנו, ובני הדורות הקדמונים ידעו אותם באר היטב; המצרים הורו הלכה ברבים כי התרנגלת הרובצת על הביצים לא תעשה דבר בלתי אם תאציל מחומה אשר בבשרה על הביצים, והחום אשר בבשרה עולה בערך שלשים מעלות, ועל פי הדברים האלה הבינו כי גם בעשותם להם תנורים אשר ישלוט בהם חום בן שלשים מעלות, לא ישבות עשרים יום ואחד והיו להם התנורים האלה במקום התרנגלת הרובצת על הביצים; ובימינו עשו להם תנורים כאלה למכביר ויקימו בתי־חרשת לברוא בהם תרנגלות, לעשות מקנה וקנין, והחוקרים גם הם עשו מכונות רבות מכונות ממכונות שונות בגדלן ובצביונן, וכל איש אשר דעת לנפשו ינעם יוכל לקנות לו מכונה קטנה במחיר שקלים אחדים, ואת המכונה הזאת ישים על פני השלחן אשר בחדר משכיתו בין כל שכיות החמדה אשר לו וכטוב לבו עליו יקרא לילדו לצחק לפניהם ויברא להם תרנגלת.

מעשה המכונה הזאת קל הוא מאד לכל מבין, אכן עוד שבעתים יקל ממנו המעשה אשר יעשה הטבע ביום ברוא תרנגלת וביום הוציאו נפש חיה מקרב הביצה.— התרנגלת ההולכת לגדל ביצים, עושה קן לה על ידי זלזלים יבשים ושבלים צנומות ורגבי עפר, ובעשותה את מלאכתה לא תקח לה בלתי אם חמרים אשר בהתחממם לא ישובו להפליט את החום מקרבם, וגם נוצות רבות נתן הטבע לתרנגלת מתחת לבטנה, והיה בהיות הביצים בתוך הקן, אז תביא התרנגלת גם נוצות אשר לקטה בחוץ, לסכור בהן ולמלא את הקן בין הביצים ומסביב להן, להרחיק מהן את הקור ככל אשר תמצא ידה, ואחרי כן תרבץ עליהן ותכסה בבטנה וברחמה ובכנפיה את הדורות אשר מחלציה יצאו, לשים אותם לגוי גדול בקרב הארץ; ואף אמנם הביצים אשר על צד תֵּאָמַנה והתרנגלת לא תעצר־כה לכסות עליהן היטב כְּכַסוֹתָהּ את הביצים האמונות בתָוךְ, הן לא תשָׁמרנה מפני הקור כראוי להן, הנה נראה כי התרנגלת אחרי אשר תדע כי הביצים בתוך קבלו שפעת חום למדי, תהפוך את משכבה ותחלץ את הביצים האלה מן התוך ואת החיצונות תסיע ותביא אותן אל הקן בתוך במקום אשר שם הרחם, לרבץ עליהן ולהחמן ככל מעלות החום הדרוש להן עד עשותה אותן לנפש חיה – ואנחנו רואים אפוא כי על נקלה תעשה התרנגלת את כל המעשים האלה ולא תרבה הקר ולא תעמיק שאלה, תחת אשר האדם ברחב שכלו יעמול ימים רבים לשוא עד מצאו הזון מן הענין אשר יבקש. הנה כי כן תבין התרנגלת גם את משפט הביצים יותר מן האדם החכם! – כי יש אשר תהיה הביצה עקרה אשר אין לה זרע והיא לא תוליד, והאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש ובכל קרני־החזות אשר עשה לו, לא יוכל להבדיל בין טוב לרע, לדעת היש זרע בקרב הביצה וזאת אם לא, תחת אשר התרנגלת מקץ ימים אחדים לשבתה על פני הביצים, יודעת היטב להבדיל בין הביצים, ואת העקרות תשליך החוצה, ואם כלן שַׁכּוּלוֹת. וזרע אין להן, תעזב התרנגלת את רבצה ולא תשוב אליו.

אמנם לא כאלה חלק המכונית אשר עשה לו האדם, אם כי גם הנה טובות מאד וגם הן מְחַיוֹת זרע; בתוך ארגז עשוי רקוע פחים נָתוּן ארגז שני עשוי כמהו, להיות כלי בתוך כלי, ואל תוך הַרֶוַח המושם בין ארגז לארגז יוּשָׁם מים, ובקרב המים יוּשָׁם כלי מודד־החום, ותחת הארגז נבעיר מנורת אש העשויה לדבר, למען אשר נוכל להחם על ידה את המים עד שלשים מעלות, ולא נעדיף ולא נמעיט, והמים האלה יחמו את הארגז הפנימי. להביא חום גם בו בן שלשים מעלות: והיה כאשר נשים חתיכת צמר על פני הארגז הקטן מתחת, וביצים חדשות בנות תרנגלת נרביץ בו ונחכה להן עשרים יום ואחד, נראה (אם הביצים בנות זרע הן) כי כמספר הביצים יהיה מספר האפרוחים הנולדים לעינינו.

ובכן הלא תראינה עיניך כי ביצה של תרנגלת ושלשים מעלות חום ועשרים יום ואחד, הם הם תרנגלת חיה וקימה!

אבל איכה יהיה כדבר הזה? נבקש נא ונמצא.

 

ד. מה נמצא בקרב הביצה?    🔗

לולא הנסיון שהיה לנו לראות בעינינו יום יום בצאת תרנגלת מקרב ביצה של תרנגלת. כי אז כל חכמת חכמינו הסתתרה ונביאינו לא מצאו חזון. – הנה ימים היו בארץ ורב אדם האמינו כי בקרב הביצה פנימה נמצא אפרוח קטן מאד. אשר עיננו לא תעצר כח לראותו. והאפרוח הזה הוזה שוכב על מקומו עד אשר יגדל ויהי לאיש. על פי החום ועל פי הזמן. ואחרי כן יצא ויבוא אל המחנה אשר מחוצה לו. וכדבר הזה אמרו גם על כל הצמח הצומח: בקרב התפוח או בקרב גרעין התפוח פנימה נמצא עץ־התפוח קטן ומצער מכל דמיון אשר לאדם ועין האדם לא תעצר כח לראותו. ואך כאשר נִטַע את הגרעין בחיק האדמה. יוציא פרי למינהו ועץ גדול יעלה ויצמח לעינינו. והאנשים האלה דמו בנפשם כי מצאו את סתרי הטבע אשר לעולם הצמחים. ולא אמרו הון גם לדבר הזה וילכו מחיל אל חיל. או מדחי אל דחי. ויואילו לחלוט כי לא אך עץ־התפוח נמצא בקרב הגרעין כי אם גם כל הפרי אשר על העץ. ואחרי כי גם בקרב הפרי הזה נמצא הגרעין בדמותו כצלמי ובקרב הגרעין עץ חדש ופרי חדש בדמותם כצלמם, לכן דעת לנבון נקל כי חרצו משפט כי פרדס גדול ורחב ידים, נמצא בקרב הגרעין. והפרדס עושה פרי למינהו עד קץ כל דורות, דור דור ועציו דור דור ופריו עד לאין מספר – ומי זה יתפלא על ״הפילוסופים" האלה אם על פי התורה הזאת למדו ויבינו את כל תורת הטבע ואת כל חקי התולדה? אכן בא הקץ לכל דברי רוח אלה, והפילוסופים אשר היו מאז מעולם, עם כל חכמתם או עם כל אולתם כאשר נפלו לא הוסיפו קום, וכיום הזה באו יודעי דעת הטבע ויחקרו וינסו ויורו דבר ברבים, ועתה לא יעז עוד איש לחשוב כי בקרב הגרעין שתול עץ עושה פרי ובקרב הביצה יש אפרוח המוליד אפרוחים אחריו עד סוף כל הדורות.

אס בעיניך תביט על פני הביצה, הבט והוסף, כאדם הדורש דעת ותבונה וראית נפלאות רבות אשר לא שערת מקדם, ואולם עוד כפלים לתושיה, אם תשים קרן־חזות על עיניך לחקור משם את משפטי הביצה ומצאת וראית באר היטב כי לא נמצא כל אפרוח בקרבה ואך זרע צפון בה להוליד אפרוחים אחריו, אם הוא זרע של קימא. – נראה נא; הביצה עשויה עגולה וארוכה ושני ראשים לה, הראש האחד רחב והראש השני צר וחד; אם ישלח איש את קצה לשונו ונגע בראש הצר אשר לביצה, יחוש קור על פני לשונו, ואם יגע בראש הרחב לא ירגיש דבר; ואולם אל נא יבהל הקורא ברוחו להוציא משפט שוא כי קר הראש הצר מן הראש הרחב, כי לא כן, וזה שרש הדבר; מתחת לראש הצר ידבק ריר־החלמות אל הקליפה, ולכן בנגוע הלשון אל הראש הזה, יצא ממנה חום אל הקליפה, והקליפה תתן את החום אל ריר־החלמות, ואחרי כי יאבד חום רב מקרב לשוננו, לכן נאמין כי תבוא בה קרה מראש הביצה החד, ואולם לא כן הדבר אם נגע אל ראש הביצה השני, כי שם בין הקליפה ובין ריר־החלמות הושם רֶוַח מלא אויר, כאשר ידע כל איש האוכל ביצים קשות, והיה בנגוע הלשון אל הראש הרחב הזה והחום יבוא אל הקליפה, לא יסור החום משם לבוא בקרב ריר־החלמות כי האויר אשר בין הקליפה ובין ריר־החלמות לא יוליך את החום קל מהרה משם והלאה, ולכן עוד נחוש את החום בנגוע הלשון אל הקליפה ולא יתן מקום לקור לבוא –

אבן גדול ורב מאד ערך הרֶוַח אשר בין ריר־החלמות ובין הראש הרחב אשר לביצה, כי גם האפרוח בקרב הביצה פונה אל הראש הזה, ושם יחזה ראשית לו להתרגל בעבודה לשאף בחרטומו רוח אל קרבו ולצפצף ולהשמיע קולו; כי זה אשר מצאו החוקרים, כי אפרוח בעודנו בקרב הקליפה יצפצף ויתן קול, ובחרטומו ינקר את הראש הרחב הזה להביט החוצה בפעם הראשונה, והיה לו הראש הרחב כעין השער לבית כלאו אשר משם יצא לחפשי.

 

ה. מה זאת ביצה?    🔗

קליפת שיד נתונה על הביצה מחוצה לה ונקבים דקים מן הדקים נמצאים בקרב הקליפה הזאת אשר על פיהם ילך האויר הלוך ושוב; ומי אשר יתפלא לשמוע כי הִמָצֵא יִמָצא אויר בקרב ביצה סגורה ומסוגרת מכל עבריה, הוא יקח לו ביצה וישים אותה אל תוך צלוחית מים גדולה, ואת הצלוחית יביא תחת כדור הזכוכית אשר לצנור יונק אויר (לופטפומפע), ואז בעיניו יראה כי אחרי אשר הורק האויר מכדור הזכוכית, יצא מן הביצה ויעלה הלוך ועלה בתוך המים ואבעבועות יעשה סביב לו, והרואה יאמין כי ירותחו המים לעיניו. – אכן האויר אשר בקרב הביצה, ערכו רב מאד, ומידו הוא להוליד את האפרוח, והביצה אשר יסַתְּמו את נקביה, ואת כל מוצאיה ומבואיה יטוחו בטיח, לבלתי תת לאויר לבוא ולצאת בה ואבד כח הביצה ההיא ולא תחיה עוד זרע ולא תיליד אפרוח.

.אם תחשוף מעט ממחשוף קליפת השיד אשר לביצה, תראה את העור אשר על הביצה ואם תוסיף לדרוש מה משפט העור הזה, תראה כי כפול היא וְדָבֵק אל הקליפה מבית סביב סביב, ואך במקום אשר שם הָרָוָח הריק על פני הראש הרחב, שם תראה כי כפל העור התפרד ונצמד החלק האחר אל פני קליפת השום והחלק השני אל ריר־החלמות, וככה קם רֶוַח ריק בין הדבקים במקום הראש הרחב והיה כי תסיר את העור כלו מלפני עיניך, ומצאת את ריר־החלמות ערום לנגדך, והריר הזה איננו חמר אחד, כי עשוי הוא מערכות מערכות מעשה קלעים, ובקרב הקלעים נוזל הריר בקרב כל הביצה, ולכן נראה כי כאשר נבקע את הביצה, יזוב ממנה בראשונה זוב דק וזך ואחרי כן יתקשה מעט וחוטיו ושריגיו הדקים יחדלו, יען כי עתה יחלו גם פתי העורות מעשה הקלעים להשתפך עם הריר יחדו ואחרי כן יֵעָשׂה מקשה כלו ואחריתו יהיה לחלקים ולפתים קטנים אשר לא בנקל יפָרדו מעל החלבון הצהוב; ואך עקרת הבית הצופיה הליכות ביתה וְלָשָׁה עוגות מצות משוחים בביצה ללחם הצהרים, היא ביד חרוצים תשליך את חלבון הביצה מחצי הקליפה האחד אל חצי הקליפה השני ותצלח להסיר מעל פני החלבון את כל החלקים הדקים הדבקים אחריו ולטהר אותו למשעי מכל סיגיו, ואף אמנם הצליחו חכמות נשים לעשות לפעמים את המעשה הזה ביד חרוצים שכם אחד על החכמים חוקרי הטבע, הנה בכל אלה לא תצלחנה להסיר מעל פני החלבון את שרידי פליטי ריר־החלמות כליל. ובכל עמלן שתעמולנה, עוד תראה עין הרואה בעין חוט משזר בריר־חלמות מודבק לשני עברי החלבון כעין שני קשרים אשר פי הנשים יקבם בשם ״עינים". ואנחנו לא נצליח לגשת אל החלבון עד אם הסירנו את צרורות הריר הזה בחזקת היד.

אבל גם בהטירנו את צרורות הריר מעל פני החלבון, נמצא כי החלבון הצהוב גם הוא סגור בתוך עור דק, ואך כאשר נקרע את העור הזה מעל פניו, יזוב החלבון החוצה וישתפך כמו מים; אכן אם ביד חרוצים נקח את החלבון בכף או בכלי בטרם נקרע העור ובטרם מֹעַךְ, אז נצלח להפוך אותו אל כל עבר, והיה כאשר נקח אותו בכף ונהפוך אותו גם הנה והלום, אז נמצא בתוך כדור החלבון כתם קטן מאד כטפת החרדל אשר היתה עליה כף ידנו להזיק אותה תחתיה. הכתם הקטן הזה הוא הזרע; ממנו תפָתח הביצה, ממנו יוָלד האפרוח וממנה תהיינה לתרנגלת תוצאות; ואנחנו עוד נשוב לדבר בכתם הזה ונעביר אותו לעין הקורא לכל משפטיו וחקותיו, ולכן נעזוב אותו כעת ונלך לתור את הביצה ולרַגל את כל אשר בה כי יש אשר יוּשָׁם לפני איש ביצה קשה לאכול אותה, והוא בשכין חד אשר בידו יחתוך אותה בְתָוֹךְ, מבלי אשר ידבק מן החלבון אל פני השכין, ואז אם ייטיב האיש לראות ולהביט יאמין ברגע הראשון כי גנבים באו לו ויגנבו מן החלבון. אחרי כי בתוך החלבון יהיה חלבון אשר לא יוכל להמנות; ואולם ינָחם נא האיש הזה על חבלו ועל גורל חלבונו, כי לא בודד החלבון הזה בארץ וזה גורל כל חלבון וחלבון, חסרון לו בתוך, והחסרון הזה הוא כעין תְּעָלָה קטנה אשר ממנה יצא צנור קטן ללכת עד המקום אשר שם הכתם בַּקָצֶה.

אלה הם הדברים אשר נוכל לראות בעצם עינינו בהביטנו על פני הביצה לרגל אותה, וכל קרן־חזות לא תהיה לנו, ואולם אם נחגור קרן־חזית על עינינו נראה את אשר לא פללנו, כי יתהפך כל החלבון להיות לגרעינים קטנים, וכדורים צהובים ונטפי שמן יצופו וישוטטו בין הגרעינים ההם והגרעינים הקטנים עשוים נבובים וחלולים ועינם בעין השמן הצהוב אשר ימלא אותם. – הנה כי כן ידענו את תבנית הביצה ואת המראה אשר לה, ולכן שפתנו אתנו להוכיח בפה מלא כי אין לה כל דמיון עם התרנגלת היוצאת מחלצה ואך כאשר נתור לדעת את החמרים אשר על פיהם נעשתה הביצה, או אז נמצא כי משפט אחד להם ולחמרי התרנגלת אין דבר נעדר, ולכן נעצר כה להוציא אפרוח מקרב הביצה.

 

ו. החשבון עולה יפה    🔗

גם דם וגם מוח, גם עורקים וגם עצבים, גם עצם וגם חרטום, גם צפרנים וגם נוצות שם הטבע לתרנגלת ביום בראו אותה, ועוד אברים רבים וכן שלמים, ולכן נצא נא ונראה, הנמצא את כל החמרים האלה גם בקרב הביצה פנימה אם לא? כי מה יעשה האפרוח בהתבקעו מקרב הביצה, ועין אחת או רגל אחת תחסר לו, מבלתי מָצְאוֹ שם את החמר הדרוש לנפשו לעשות בו את אשר יחסר? אך הֵרָגע נא אדוני הקורא! יש ויש בקרב הביצה מכל החמרים אשר אתה מבקש, אחד מהם לא נעדר, ובד בבד ישאו החמרים אשר בקרב הביצה עם החמרים אשר בקרב האפרוח, לא המעיט היוצר מן המדה ולא העדיף עליה אף כשחק מאזנים, וחשבונותיו עולים יפה בדיוק ובצמצום גדול, כי הטבע מדקדק מאד במעשיו וצרור אחד לא יחסר וצרור אחד לא יפול ארצה – אבל ישאל השואל, איה איפה מקום הצפרנים והנוצות והעצמים והחרטום והמרה בקרב הביצה, כי נראה אותם? הלא לא יתפאר איש להתעות אותי בשוא ולהשמיעני כי בהגמיאי אל פי את מין הביצה, אכַֹל גם את הנוצות ואת המרה ואת כל היצורים הנותרים אשר לתרנגלת? האין זאת? – אמנם כן, קורא מקשיב, חלילה ממנו להתפאר עליך בזה! המרה איננה בביצה אשר תאכל, ואך החמרים שמהם עשויה המרה אותם תבלע, וגם הנוצות לא תבאנה אל פיך, ואך החמרים שמהם עשויות הנוצות אותם תאכל והם יטעמו לחכך; ולכן ראה הנה נטל עליך אלופי ומיודעי, ללכת לדרוש את החימיה, לדעת את משפטי החמרים ההם, למען לא תהיה לצחוק בעיני השומע ולא יוסיף לצחק על משבתך.

בקרב ריר־החלמות – כן תורה אותנו החימיה – נמצא חֵלב ומתק ענבים, וחלק מן הריר יכיל גם את הַנַתְּרוֹן ואת הקאליום של־הלאר, את המלח ואת חמצי־הפֿאָספֿאָר, והם מתחברים איש איש אל מיני עפר שונים; וכן מצאו את היסודות האלה גם בקרב החלבון, ומלבד אלה מצאו בו גם את היסוד הנודע בשם יסוד־הגבינה ואת כל מיני החֵלב כחֵלב מארגארין, עלַאִין (שומן), והאָלעסטערין (חֵלב המרה), ונוסף על כל אלה מצאו בתוך החלבון גם את הגפרית ואת הברזל ואת השיד; ואם נצבור את כל היסודות הרבים האלה לעשותם לאחד, נמצא כי כלם יחדו לא ימלאו עוד את חלל הביצה ויהיו אך לחלק קטן שֶׁבָּהּ, ואם יבוא בעל־החימיה לפרק את הביצה לכל חלקיה, יוציא ממנה גם את היסוד החמוצי ואת היסוד החנקי, את יסוד־המים ואת יסוד־הגחלים, והקורא הלא יזכר את אשר אמרנו באחד הספרים הקודמים, כי ארבעת אלה הם ראשי היסודות שעל פיהם נבראו כל היצורים וכל הבריאות מסביב. – אכן יחשוב הקורא כי אך התל נהתל בו, כי איך יתָּכן למצוא יסודות רבים כאלה בקרב ביצה קטנה וחדלת מראה? ואולם החשבון עולה יפה, מדוקדק ומצומצם היטב, לא יפול צרור ארצה מכל היסודות האלה אשר לא יאָצר ולא יחָסן לברוא ממנו את הבריאה אשר נחפץ, כי לא לעשות לנו לביבות מנחת מרחשת נבראה הביצה, כי אם להוליד אפרוחים ולהקים דור נולד, וכל היסודות הנאמרים נחוצים ודרושים למעשה הזה.

בקרב מוח האדם נמצא גפרית ופֿאָספֿאָר ואותם נמצא גם במוח האפרוח החי וגם במוח האפרוח שעודו במעי הביצה, ולולא הגפרית והפֿאָספֿאָר שהיו לו, כי אז לא נוסד מוחו בקרבו והאפרוח לא עצר כח לקרוא את קריאתו, וכן גם הברזל, דרוש לבנין דם האפרוח, כי גם בקרב משפחות האדם אם יהיה איש אשר ברזל לא יהיה בדמו, והלבינו פניו יותר מדי ובשרו ידל ומחלת־הירקון תהיה מנת חלקו, ומדוע אפוא נראה ברעה אשר תמצא את התרנגלת בבוא עליה מחלת־הירקון לרגלי הברזל אשר תחסר? – גם השיד בקרב הביצה הוא כשיד אשר בעצמות האדם, כי לא תקום ולא תהיה עצם מעצמות האדם בלתי אם בהִמָצא בה חלק השיד הדרוש, ולמה זה תרע עיננו באחינו האפרוח אשר גם לעצמותיו דרוש השיד, אם נחפוץ בהייתו? – נס המלח הוא יסוד דרוש מאד לבני האדם ולחפצם, לא רק להיות להם לאכלה, כי אם גם לעשות את צפרניו ואת שערותיו, ולכן גם האפרוח אשר לא יוכל לשלוח ידיו ולקחת לו מלח מכל הבא בידו, דרוש גם לו יסוד־המלח להיות לנפש חיה. – הנה כי כן נמצא כי כל היסודות הנמצאים בקרב הביצה עולים בד בבד עם היסודות הנמצאים בקרב התרנגלת, והחשבון עולה יפה בדיוק ובצמצום רב, לא יפול צרור ארצה ולא יחסר כל מאומה אשר לא יהיה למעשה האפרוח לעשותו ולהשלימו – הכל שריר וקים!

 

ז. תולדות הביצה    🔗

הכל שריר וקים – אך מה לנו איפוא ולביצה? האם לא בא עוד מועד כי נסֹב מזה אל מול אחר, לקנות תחבולות ולדעת מה משפטי האפרוח ומשפטי התרנגלת, אחרי כי שׁלֵמה מלאכת הביצה וכל היסודות הדרושים לנו נמצאים בה? אבל לאט לי לביצה, אלופי הקורא! הנה קשתה עלינו הפרידה מעל הבריאה הקטנה הזאת, ואם לא היום נתחקה על שרשיה, אחרי מתי עוד? הן מעט מעט יכלה בשרה מעליה וכל צבאה יחלוף כליל ברגע אשר תקום להיות לאפרוח, ואנחנו אם נקום אחרי כן לבקש אותה ולדרש אחריה, לא נמצאנה עוד ואם נבקש מאתה פשר לאחד הדברים לא גֶעָנֶה ולכן עוד פרק אחד – או שנים שלשה עוד – נביא אליך ואחרי כן נחדל, ואתה הקורא הלא תעבור חלוץ לפנינו, לבך עמך ורוח נכון בקרבך, לקבל את התורה הזאת: הלא אחד מבני אברהם ויצחק ויעקב אתה ומעודך ועד היום רגילים על לשונך דברי פלפול וסברה לדעת לעות את אשר היה בטרם היות כֹל ואת אשר יהיה באחרית הימים, הלא נסית גם אתה ללמוד פרק בדבר ״הביצה שנולדה״, ומדוע אפוא יגָרע חלק הביצה שלא נולדה, להשליכה מעל פניך ככלי אין חפץ בו? האך רק יען שאין אדם מַקְנה דבר שלא בא לעולם?

כל אשה אשר הסבינה רבות פעמים לנַתּח תרנגלת לנתחיה, הלא ראתה כי בקרב התרנגלת נמצא אשכול אחד הנושא צרורות חלבון רבים הצהובים למראה; האשכול הזה עשוי מעשה סבך, ועצבים וכלי דם רבים ילפתו בו ארחות דרכם והם נושאים ביצים רבות הנכונות להשלים את חקם ולהִפָרד מעל התרנגלת ולצאת, אור; כל אחת מן הביצים האלה או כל חלבון אשר שם מִקֻפֶל בקלף עור, והעור הזה לא לו הוא כי אם לאשכול הנושא את צרורות החלבון והחלבון מדי היותו בתוך העור יקבל את כל שפעת היסודות הדרושים לו מקרב דם התרנגלת עד היות מלאכתו שׁלֵמה, ואחרי כן יָקָרע סְגוֹר העור והחלבון ישמט, ולולא הצנור הנצמד אל העור מן האשכול ועד המעים התחתונים כי אז נשארה הביצה תלויה בבטן התרנגלת. – אכן גם הצנור וגם המעים עשוים מעשה אורג ומשמרים פתילי בשר וגידים דקים בשתי ובערב, ולכן יש לאל ידם להשתרע גם פה וגם שם, פעם לארכם ופעם לרחבם, פעם ירחיבו את יריעותיהם ופעם יתכוצו ויאָספו; משפט אחד להם ולהמעים אשר לכל בעלי החיים, וכל הבא אל תוך המעים, ידח וישמט לאט לאט ממעלה למטה, ויש אשר ימית איש את אחד מבעלי החיים ויבתר אותו וימהר לפתוח את סגור בטנו, אז תוכל עיני לראות עוד את התנועה ההיא אשר פי החכמים יקראו לה שם ״תנועת התולעת"; וגם החלבון אשר במעי התרנגלת ישמט וידח כמשפט הזה עד צאתו אור.

אכן החלבון בלכתו על דרכו לבטה לצאת ממחבואו ולבוא אלינו, ונעשו לו גם נסים ונפלאות רבים ראשית דבר נמצא כי החלבון בשמטו לאחור לא ילך ישר כי אם יתגלגל עגול סביב לו, כיתד הנוקבת והיורדת כמין כוכליאר, ואנחנו לא נדע שרש דבר ולא נבין בשלמי התקפה הזאת ואיככה נולדה וממי היתה נסבה; חידה היא ככל החידות הרבות אשר בשרה הטבע. גם האדם בגיחו מרחם אמו יורד ויוצא כמין כוכליאר עד בואו אלינו, תחת אשר בשובו אל רחם האדמה, לא יסב ולא יתגלגל לא יתנודד ולא ילך על תקופתו, ואך כבול עץ ישכב וכתמר מקשה יוּבָל אל מקום שם קבר. אולם החלבון בלכתו לדרכו לא יאמר עוד הון לנפלאותיו, כי עוד נסים רבים וכן שלמים נכונו לו, אשר אם נעמיק בם חקר נבין להם: מעל פני קירות הצנור ידבק אל החלבון גם ריר וגם לֵחַ והם יהיו אחרי כן למכסה לו ולריר־החלמות, וכאשר יסיף החלבון להתגלגל כן ידבק אליו הריר והזוב עד בואו אל המעים ושם יתקשה וידבק אל החלבון ויקרם עליו עור מלמעלה, ואחרי כן תדבק אליו הזעה אשר בקרב המעים והועה הזאת מכילה חלקי שיד רבים והם יהיו לקליפה, היא הקליפה הקשה אשר על פני ריר־החלמות. אז תשלם מלאכת הביצה והביצה הגיח מרחם אמה, והתרנגלת תצפצף ותתן קו. ברמה וכל השומע לה יבין כי קוראה היא באזניה; מזל טוב! יהי בואֵךְ ברוך!

 

ח. הביצה על הָאָבְנָיִם    🔗

אם יהיה עם לבבך, אלופי הקורא, להביא את הביצה אל אחת המכונות למען אשר תמַלט אפרח והטיבות מאד לעשות את תחת הביצה האחת תקח לך ביצים רבות, למען תוכל לעשות בהן את נסיונותיך, ואם אחת מהנה נשברה תהיה לך השנית לאבן־בחן, ואם הֻכּו הראשונים לרסיסים והיה המחנה הנשאר לפלטה. — קח לך כארבעים ביצים ואסוף אותן אל תוך המכונה, ומקץ שש שעות שוב והוצא משם ביצה אחת, ובקעת אותה לראות את אשר עבר עליה; מקץ שש שעות חדשות – הלא הן שתים עשרה שעות מראשית מעשיך ועד עתה – תוציא ביצה שנית ובקעת גם אותה וראית את כל הנעשה; מקץ שש שעות חדשות תוציא לך גם שלישית ומקץ עשרים וארבע שעות תמימות תוציא את הרביעית; ככה תעשה לביצים שלשת ימים, ובקעת לך שתים־עשרה ביצים לשלשת הימים, כי שלשת הימים הראשונים האלה הם אבן־הפנה לכל המעשה הנעשה, והם יורוך את אפני המלאכה ומיום השלישי והלאה רב לך אם תבקע אחת ליום, אחת ליום עד יום העשרים ואחד, כי ביום ההוא יבַקע האפרוח בעצם חרטומו את קליפת הביצה, ויצאה והיתה לעינינו הבריאה הנפלאה הזאת אשר לא מרחם אמה תצא לחיות בתוכנו כי אם מחיק – המכונה.

הן תקצר רוחך בעמלך, אלופי הקורא, אם נבקש אותך כי תקח לך מועד להעביר לעיניך ארבעים פעמים את מעשה האפרוח הנולד, לפי מספר ארבעים הביצים, וגם עשרים אפרוחים יכבדו ממך, אחרי כי כפעם בפעם בביאנו ובהביאנו אותם אליך, להציגם לפניך בכבוד והדר, עלינו להכביר מלים ולדובב שפתנו אתך, עד אשר ימצאו חן בעיניך להכיר ערכם ולכבדם. ולכן אך מעט מעט נוציאם אליך ונדעם, ואנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו נשיב לדבר דברים אחדים על אדות הכתם הנמצא על פני החלבון כאמור למעלה.

הכתם הזה היא כעין לוח קטן ועגול, והלוח עשוי שני עורות דקים המונחים איש על פני אחיו, ואיננו נצמד אל פני החלבון ממעל כי אם מתחת הַקְרוּם הדק, ושם מנוחתו על פני התעלה השלוחה עד לב החלבון, ומשם נשקף הכתם הקטן לעינינו. – היאמין איש כי הכתם או הלוח הקטן הזה, הוא הוא המוליד בנים ובנות וּמְחַיה זרע על פני הארץ? היתכן כי ממנו תפָתח. כל התוּלָדָה וצאצאים, וצפיעות מחלציו יֵצֵאו? – לכן בבואנו עתה לחקור בתולדות האפרוחים, לא נשים פנינו אל ריר־החלמות ואל החלבון אשר בקליפת הביצה פנימה, ואך אל הלוח הקטן נביט, כי חליפות ותמורות רבות ללוח הזה מרגע לרגע, למיום בוא עליו החום ברגע הראשון ועד מלאת ימי ההריון, ואתה הקורא אם חפץ אתה להביט בפני האפרוח מדי הַעָשׂוֹתוֹ נטל עליך לקרוע את סְגור החלבון ומשם תראה את אשר בקשת; ואנחנו בטרם נלך להעביר לפניך את מעשה האפרוח לכל משפטיו וחקותיו, עוד לנו מלים להגיד לך מה יהיה משפט הלוח הקטן אם נשים קרן־חזות על עינינו להשקיף משם עליו היטב היטב, ואת אשר נראה אותה נשים לפניך בפרק הבא, ואתה אל נא תבהל ברוחך להאמין כי נמצא שם אפרוח קטן, או ראש או לב או כל אבר אשר יהיה או נשמה המונחת פשוטה ועורה לנגד עינינו, כי לא כן. ואת אשר לא פללת אותה תראה.

 

ט. אשר יֵרָאה ואשר לא יֵרָאה    🔗

הפרופיסור רעמאק אשר עמל רבות תחת השמש ואשר שָׂם לבו לגלות גם את סתרי הטבע אשר בקרב הביצה, הביא שלל רב, ולכן נצא גם אנחנו בעקבותיו, והדברים אשר הורה ברבים הם יהיו לנו לעינים לדעת על פיהם את אשר נבקש. — קח לך גם אתה הקורא קרן־חזות המגדלת פי שלש מאות או פי ארבע מאות ושים אותה על עינך והשקיפה משם על הכתם הקטן אשר בחלבון הביצה מה אתה רואה בן אדם? הן ביד חרוצים תצליח להרים את הלוח הקטן מעט קט מעל פני התעלה השלוחה עד לב החלבון. כאמור, וראית כי הלוח הזה איננו אך מכסה לבד לכסות בו את פני התעלה כי אם גם גומץ קטן נמצא מתחת לו והוא מלא זוב לבן ודק ובתוך הזוב גרעין קטן ולבן אשר בו נסתמו מעינות התעלה ההולכת על לב החלבון; וזאת תורת כל המראה אשר ראינו; בלב החלבון נמצא משעול צר ומן המשעול הזה, יוצאת תעלה ועולה משם עד פני כדור החלבון, ושם תרחיב התעלה את גבולותיה לעשות לו כעין כוס או כעין גומץ שראשו נמלא טל והוא סתום על ידי גרעין דק ולבן לְסַתֶּם בו את הדרך היורד אל המשעול הצר, ועל שפת הכוס נמצא לוח קטן להיות למכסה על פני כל הדברים – והלוח הזה מה הוא? הלוח הזה עשוי עורות משנה, ואם תפריד בין הדבקים ביד חרוצים, יצלח חפצך בידך להסיר את הדף האחד מעל פני הדף השני, ובהביטך עליהם על פי קרן־החזות תראה כי הדף התחתון ערום הוא לנגד עיניך ואך הדף העליון עשוי כדורים קטנים ודקים מאד התלוים אחד באחר בקרב הכדורים תכיר העין גם כעין גרעינים –

אלה הם כל הדברים אשר תראה עינך מבעד לקרום החלבון, מעט ודלים הם הדברים האלה ולא יצלהו לכל מלאכה לעשות מהם תרנגלת – האין זאת? ובכל אלה הלא כביר מצאה ידנו; שני הדפים הקטנים אשר ללוח הקטן, הם הם יהיו לנו לעינים, כי הם אבן־הפנה ואך מאשר להם נעשה את כל המעשים הדפים האלה ישנו וימירו את מראיהם. ירחבו. ויגברו, יצבו ויתפשטו, יתכוצו ויתקפלו, יעזבו מקומותיהם ויבחרו חדשים תחתיהם עד היותם לנפש חיה ולתרנגלת העומדת בפני עצמה; ובכן הלא תראינה עינינו כי הלוח הזה הוא אבן־הראשה בכל הביצה, ושאר יסודות הביצה המתלקטים אליו הם טפלים לו, ומשפטם כמשפט היסודות אשר יינק כל צמח אל קרבו מן החוץ, אם כי כחו אתו ויסודו מתחת לשרשיו למען אשר יוכל להוציא גם עלים ופרחים ולעשות פרי. – ־ התעלה אשר מתחת ללוח היא הדרך אשר בה יבואו היסודות החיצונים אל לב החלבון, ומי יודע אם לא יד החום היא השולטת שם להניע את כל החלקים הדקים אשר ביסודות הביצה אל תוך החלבון, והעורות הדקים לא יגדרו בעדם כמשפט כל עור אשר לבעלי חיים העשוי נקבים נקבים להוציא זעה ולהכניס אויר מן החוץ –

הנה כי כן נוציא משפט כי הלוח הקטן הזה הולך ואוכל את כל יסודות הביצה, למען אשר יגדל ויוליד אחריו, וגם האויר אשר בביצה ואשר חוזר ונוקב מן החוץ לבוא אל החלבון, עוזרים אחריו, והנסיון יורנו כי הביצה אשר נטית אותה סביב סביב לבלתי תת מעבר לאויר לבוא אל תוכה, ולא הוליד הביצה הזאת ולא תחיה זרע, משפט אחד לה ולביצה אשר נחשוף מעט מקליפתה ששם יחדור האויר לה יותר מכפי הדרוש. – הנה אין אתנו יודע עד מה את הכחות האחרים אשר ישלטו גם הם שלטת רבה בקרב הבריאה החדשה הזאת, ואולם אחת היא אשר מצאנו כי הלוח הקטן הוא אבן־הראשה והוא יחתוך חיים לאפרוח. ואף אמנם יבצר ממני מזמה להביט אל תוך הביצה פנימה מדי הָעָשׂוֹת כל המעשים ואנחנו בבקענו את הביצים נבוא כפעם בפעם אחר המעשה, ואולם דעת לנבון נקל כי לנו הצדקה לשפוט מן המפורש על הסתום. אחרי כי הנסיונות אשר עשו החוקרים הָטבעוּ כלם על מוסדות חוקים.

 

י. קץ שש שעות ומקץ שתים־עשרה    🔗

הלא אך מעט מזער נראה בקרב החלבון מקץ שש שעות, ובכל זאת גם המעט הזה ישמיענו בפה מלא כי אך מאשר ללוח הקטן תעשה הביצה את כל היוצא ממנה: מקץ שש שעות נמצא כי גדלה מדת הלוח הקטן והיא רחבה ונסבה למעלה, תחת אשר לפנים היה אך מכסה קטן לבד לכסות את פני הגומץ הקטן, ואם נבקש לדעת מי משני הדפים הגדיל מדתו נמצא כי העליון הגדיל; לפנים בהביטנו על פי קרן־החזות מצאנו בפני הלוח אך כדורים קטנים לבד ועתה מקץ שש השעות פרו ורבו הכדורים האלה וידנו לרב בקרב הלוח, כי התחלקו והתפרדו הכדורים ויהיו לקטנים, ומשפטם כמשפט יצורים רבים המולידים זרע ומקימים דור נולד בהתחלקם לחלקיהם; ואולם לא אך את המעשים האלה נראה כי עוד חדשות אחרות רבות וכן שלמות נכונות לנו: מלבד הכדורים אשר היו לפנים בפני הדף התחתון נמצא עתה גם צלעים רבים, כי היו הכדורים לצלעים, והם עשוים כעין אבעבועות דקות ורכות, שתוכם נמלא טל ובתוך הטל גרעין קטן; ואם קטן הדבר הזה בעיניך, הקורא, עצום ונכבד הוא בעיני החוקר היודע עת לכל חפץ ומכיר כי מראה הצלעים האלה יהיה לו למקור חדש ועל פיהם יתבררו את ערכן ויתלבנו הדברים בעיניו, כל החוקר אשר עיניו תראינה צלעים או תאים בקרב כל דבר שיהיה, הוא ידע כי הצלעים האלה הם אות לחיים בקרב כל הצמחים ובקרב כל בעלי החיים, תחת אשר לא יֵרָאה ולא יִמָצֵא כל צלע וכל תא בקרב האבן או בקרב כל דומם, וצורת האבן וכל הדומם היא אך צורת האלגביש. הנה כי כן מצאו החוקרים בדורנו אשר כל יסודות האבן ויסודות האדמה ויסודות המתכת שונים ונבדלים הם מיסודות הצמחים ויסודות בעלי־החיים גם בצורתם, כי כל היסודות ההם אשר כל נשמה באפם אין ואשר נקרא להם ״דוממים" הם בהיותם מקשה יקבלו צורת האלגביש, תחת אשר היסודות שיש באפם נשמה ורוח, כמו הצמח והחיה לא יהיו לנצח לאלגביש ואך צלעים ותאים יהיו להם, מערכה על פני מערכה, עד היותם ועד חיותם; ולכן הציגו החוקרים בשער משפט כי האלגביש הוא אות לכל היסודות הדוממים, והצלעים הם אות לחיים. וכן ישיש החוקר כי ימצא צלעים בקרב הלוח אשר לחלבון, כי נפשו יודעת מאד אשר יהיו הצלעים האלה למקור חיים להוליך נפש חיה; וגם עינינו תראינה את אותות החיים האלה בפנותנו מזה אל מול אחר, לבקע ביצה שנית מקץ שתים עשרה שעות להיותה בקרב המכונה.

אם נבקע ביצה שניה מקץ שתים עשרה שעות נראה כי הרחיב הדף העליון את מדתו ביתר שאת ויתר עז, מספר הצלעים רב מבראשונה, והם נכרים עתה לעין יותר מן הראשונים, ובקרב הדף התחתון נעשתה חדשה: הדף התחתון נבקע ויהי לשני דפים, דף על פני דף, והלוח היה עתה לחוט משולש, ואנחנו מהיום והלאה בבואנו לדבר דברים על אדות הלוח, נחלקה לשלשת חלקיו ונעשה אותו משולש, לדף תחתון ולדף תיכוני ולדף עליון, כי עוד מעט ונראה אשר לכל אחד מן הדפים האלה נתונה מלאכה אחרת, ואיש עוזר על יד אחיו בעשותם את האפרוח, כאשר הוכיח לעין כל החוקר רעמאק אשר זכרנו שמו בפרק האחרון.

ואיה האפרוח? האם לא נמצא לו עוד כל יד ושם בקרב החלבון מקץ שתים עשרה שעות? – אל נא תבהל ברוחך, אלופי הקורא עוד מעט וראית.

 

יא. ראשית האפרוח    🔗

הנה עבר חצי היום הראשון ועוד דבר לא נעשה, ואולם נהבה נא עד שתעבורנה ארבע עשרה או חמש עשרה שעות, ועיניני תראינה ראשית בִּכּוּרי האפרוח והיה ראשיתו מצער. אבל מי מן האברים יהיה הבכור לצאת ראשונה? מי יעלה בתחלה? הקורא האחד אשר ראשו לו לזר תפארה הוא יאמר כי ״הראש" הוא אבן הראשה ולכן הוא נברא תחלה ואליו יעמדו כל יצורי הגן הנותרים עד היות המלאכה שלמה; אז יבוא רעו השני יחקרו לאמר, כי לא יתכן לעשות את הגג בטרם הוכן הבית, ולכן יברא ברוח פיו תחלה את האפרוח ואת כל צבאיו ואת הראש ישים לו באחרונה; השלישי אשר כל יצורי האפרוח כקש לו נחשבו, יאמר כי המוח הוא אבן הפנה כי שם הוכן בחסד כסא לכל מלאכת מחשבת; הרביעי יתן את משפט הבכורה אל ״הלב", כי במה נחשב היצור אם לבו בל עמי? אז יבא החמישי אשר מעודו ועד כה מלא את כרשו מעדנים והוא יקרא: שישו בני מעים! הכרש נברא תחלה! אבל מה אחרית כל אלה? מה יעשה הטבע ביום ברוא את האפרוח ומה תהיה תחלת מעשיו?

ביום הראשון למועד האמור תראינה עינינו קו ארוך ודק עולה על פני הלוח העליון בתָּוךְ וקצהו האחד עב מקצהו השני, והקו הזה הוא ראשית מעשה הגב, ומחלק את הלוח לשני חלקים, חלק ימני וחלק שמאלי, יהחלקים האלה מקבילים עם חלקי האפרוח אם להימין ואם להשמאיל, ועל פיהם נדע את שִׁכְבַת האפרוח. – הלא ידענו כי הביצה איננה ככדור עגול כי אם ככדור ארוך, ולכן הן יאמין הקורא כי האפרוח ינוח בקרב הביצה לארכה, ואולם אחרת ימצא הרואה בקומו להתחקות אחרי הדבר הזה, והיה בקחתו את הביצה להניח אותה אל מול פניו לרחבה, למען אשר יהיה ראש הביצה הרחב לשמאל הרואה וראשה הצר לימינו, אז ימצא כי הקו האמור עומד נצב בקרב החלבון לעיני הרואה, ובקצה הקו העב שם יהיה ראש האפרוח, ובקצהו התחתון שם יהיה הזנב. – הנה כי כן נוציא משפט כי הביצה היא המטה אשר האפרוח שוכב עליה, ובשכבו לא ישכב עליה לארכה כי אם לרחבה; והטבע בחכמה עשה כדבר הזה, לתת את שִׁכְבַת האפרוח ככה, למען אשר ימצא לו ידים להסב את ראשו ואת חרטומו ולפנות לימין או לשמאל, לשאף אויר בבוא עתו.

ככלות שמנה עשרה שעות לשכבת הביצה בקרב המכונה, יגדיל הלוח את מדתו הרַבּה ושני הדפים העליונים יתעבו ויהיו אטומים בתוך, תחת אשר יהיו שקופים על פני שפתם; ואחרי כן יתחברו שני הדפים העליונים אל מול פני הקו והיו לקלף אחד וסביב לקלף הזה במקום אשר שם יהיו הראש והזנב, שם יקומו חמרים עבים להיות לחבל נמרץ אשר עינו כהה מן הדף העליון. – עוד מעט וראה הקורא כי כל המעשים האלה הם אך ״הקדמה" קטנה הנתונה בראש ״המחברת" הנכונה לצאת אור.

 

יב. אפרוח בן יומו    🔗

מקץ שש השעות האחרונות אשר ליום הראשון, תהיה שפה מסביב לקו העשוי על פני הלוח העליון והשפה הזאת שפוכה כמו סוללה סביב סביב משני עברי הקו, ובתוך הסוללה כמו גיא ארוכה והגיא היא החוליה ששם יעלה ויצמח חוט השדרה בבוא עת. – במקום שם יהיה ראש האפרוח, שם עמוק הגיא ביתר שאת ושפתי הסוללה משני עבריה ינִשׂאוּ ויעלו מעלה עד אשר תהיינה נוגעות אשה אל אחותה ועם אשר תתחברנה יחד לעצם אחת, להיות כשפופרת נבובה, העולה מן המוח ועוברת את פני הצואר ובאה עד השדרה, ומן השפופרת הזאת יצמח אחרי כן אשכול העצבים בבוא עת. – בעת ההיא נראה גם כתמים קטנים ולבנים משני עברי הסוללה ועינם כעין חמרים קשים, והיה בבוא עת והיו החמרים הקשים האלה לעצמים, והם ראשית העצמים אשר לחוליות השדרה, וכאשר התחברנה שתי השפות יחדו להיות לעצם אחת, ולקחו עמהן גם את העצמות האלה.

ומתי יעלה ויצמח הראש אשר לאפרוח? אכן אל נא באפך, אלופי הקורא, אם יקום איש להציג בשער משפט להשמיעך את אשר לא פללת.– הראש איננו בריאה בפני עצמו אשר כל הגוף אך טפל לו, כי אם חוליה הוא מחוליות השדרה, והחוליה הזאת עשויה כתבנית גוף, כתפארת בריאה, והיה גם משפט האפרוח וראשו כזה; הנה כן נמצא כי בשעות האחרונות יגדל ויצמח הלוח מעלה מעלה; גב האפרוח יִכֹּף וישתוחח ויהיה גבנונים, ובמקום אשר שם הראש שם יגדל הלוח גם מתחת, להעלות אבעבועה ולהסתופף על פני החלבון; וגם בשאר חלקי האפרוח תַּעֲשֶׂינָה חדשות כאלה. אף אמנם בראותנו את כל אלה לא נוכל עוד להבחין ולהכיר כי פה ירה הטבע אבן פנה לאפרוח, וזה הַחִלוֹ לעשות, ואולם בבוא אלינו איש ובאמור אלינו כי זה הוא האפרוח, אז כֹּחֵנוּ אתנו להכיר מה לפנים ומה לאחור, מה ימין ומה שמאל, וכל איש הבוחן ובודק ידע אל מי מחלקים יפנה, מי יהיה לראש ומי לזנב. – נוסף על כל אלה מצאו החוקרים בנסיונותיהם, כי מקץ היום הראשון יֵרָאוּ בשפת הלוח התיכוני גם צלעי־דם מעשה אורג אשר ערכם רב מאד בבוא עתם.

והנה אם נשים עתה עין על פני החלבון כלו, נראה כי שלשת

הלוחות אשר על פניהם יִוָלד האפרוח יֵאָחזו גם שלשתם אל תוך החלבון

הלוח העליון מרחף על פני החלבון ממעל, והלוח התיכוני נאחז בסבך החלבון בְּתָוֹךְ,יסֻבכוּ תחת אשר הלוח התחתון נוקב ויורד אל תחתית החלבון ושם שרשיו יִסֻבּכו. – אלה הם משפטי האפרוח בעשרים וארבע השעות האחרונות, ולזה יקָרא אפרוח בן־יומו במעי הביצה!

 

יג. שימת עין    🔗

לא כמעשי האדם מעשי הטבע. האדם בעשותו דבר ישים לבו אל החלק האחד ובהשלימו הקו יפנה אל החלק השני ואחרי כן יתן חלק אל חלק ויחבר עצם אל עצם, והיה מעשהו שלם; ואולם הטבע בעשותו את מעשיו, יעשה את כל החלקים בזמן אחד, מעט מן החלק האחר ומעט מן השני. וככלות מלאכת האחד כן כלתה מלאכת החלקים כלם והיה המעשה שלם. – הנה כי כן הקימו להם חכמי חרשים אשר בדורנו בתי חרשת אשר גם שם יעשו את המלאכה שלמה ולא פרק פרק לבד, תחת אשר בימים שעברו עשו על הָאָבְנָיִם חלק אחר חלק, ואולם בית־חרשת המעשה אשר כוננה לה יד הטבע, יתר שאת ויתר עז לו מכל בתי החרשת אשר עשה לו האדם, כי הטבע מדי עשותו את הפרקים אחד אחד לבדו, יחבר גם פרק אל פרק ועצם אל עצם תדבק, וגם משפט מעשה האפרוח כן הוא, לא שונה דבר ואנחנו אך לשבר את האזן אמרנו כי הגב נברא תחלה, ואולם אם נסור לבקש את משפטי הגב הזה, הלא נראה כי גם עור וגם שדרה, גם עצם וגם גם גידים יגם עצבים אין בו, ואך יָרָה יָרָה הטבע את אבן פנתו ועליה יבנה את בנינו יום אחד ושעה אחת, דבר לא יחסר.

אבל מה יהיה משפט שני צדי האפרוח ומשפט בטנו ממחרת היום הראשון? אחלי, אלופי הקורא, השיבה נא זאת אל לבבך: הדבר אשר קראנו לו ראשית הגב ואשר קראנו לו ראשית הראש, איננו גב ואיננו ראש, כי אך עור החלבון קֻמַט וַיִכף מעט, וזה כל הדבר; והיה אם נסיר את העור או את הלוח הזה בבֹהן ידנו ונהפכהו על פניו לראות היש בו גב או ראש אם לא, לא נמצא בו דבר זולתי קלף קטן אשר השתרע לארכו, ותחתיו יוּצָע חלבון, וגם בו וגם בפני החלבון לא נמצא עוד כל יד ושם לבטן ולחזה, או לראש ולמעים; ואתה הקורא, אם יש עם לבבך לדעת היטב את המעשים הנעשים ביום השני, הָבין נא במראה וידעת כי אתה ראית ראשונה את אחורי האפרוח ופניו אשר שם הבטן והחזה לא יֵרְָאוּ עוד, כי עברי הפנים האלה הפונים קדימה פתוחים ינוחו על פני החלבון ולא יסגרו ימים רבים עד בוא העת לצאת מרחם הביצה; ואולם ממחרת היום הראשון, והמלאכה החלה גם מתחת העור, והיתה המלאכה לו מפנים ומאחור.

קורא מקשיב! למען הבין היטב את כל המעשה הנעשה, דַמה נא בנפשך כי האפרוח כלו ינוח בקרב החלק הקטן ההוא אשר קראנו לו בשם גב וראש, וכל המותר מן העור אשר ללוח, הוא כעין חבל הַמְרַתֵּק את האפרוח אל החלבון; אמנם בימים הראשונים גדולה מדת החבל הזה שבעתים מן האפרוח כלו, ואולם מיום אל יום יקטן החבל ויצער וילך הלוך ודל עד כי באחרונה יהיה כעין צנור נבוב דק וקטן, נתון בין האפרוח ובין החלבון, ועל ידי החבל הזה אשר יכלה מנגד עינינו מיום אל יום, יִבָּנו עברי פני האפרוח קדימה, ומראה האפרוח יהיה בימים האלה כמראה הפרי אשר העוקץ יחברהו אל העץ; וכמשפט הזה כן גם משפט הילד במעי האשה, כי מחֻבּר הילד אל שׁרְרָה ועל פיו ישאף רוח ויקבל מזון בעודו בבטן, ובהגיחו מרחם אמו יכרתו את שררה והילד יוצא לאור באור החיים. – אחרי הדברים והאמת האלה, יכרה הקורא אזנים על נקלה להבין את המעשים הנעשים ביום השני.

 

יד. כלים מכלים שונים    🔗

אם בדי עמל ויגיעה רבה שמרנו על האפרוח לראות את כל אשר עבר עליו בעשרים וארבע שעות הראשונות, הנה שבעתים יגדל עמלנו שנעמול בו בהפצנו לשמור עליו ביום השני כי היום הזה יום הגדול הוא לאפרוח אשר בו יוטל הגורל, ואנחנו אך ליום טוב באנו, ביום הזה יֻתַּן לאפרוח לב ויושם לו ראשו וגם פרקים אחרים ינתנו לו, ואם כי אין איש אשר יוכל להכיר את האותות לדעת כי זה הוא הראש וזה הוא הלב, אבל תקוה טובה בלבנו כי ייטיב עמנו הקורא ויאמין לדברים, ובכן נלך לבטח דרכנו ונעבור לפניו ראשון ראשון ואחרון אחרון.

ביום הראשון החלה מלאכת החוט אשר שם תצמח השדרה, וביום השני תלך הלך וגדול מן הצואר ומטה, וגם הכתמים הלבנים שהם העצמים: אשר לשדרה יעצמו וירבו ויהיו למסגרת סביב לשדרה! ביום ההוא ישתרע גם הלוח אשר על פני החלבון וילך הלך וגדול ומוטות כנפיו תהיינה מלוא החלבון לסגור אותו תחתיהן, והלוח ירום ונשא מעל פני החלבון למען אשר יוכל האפרוח להתפרד גם הוא מן החלבון בבוא עת; ביום ההוא נראה גם את הראש הולך הלך וגדול וארבע אבעבועות תפרחנה במקום אשר שם הוא, והרואה יאמין בראשונה כי ארבעה ראשים יהיו לאפרוח ואחרי כן יראה כי שגה ברואה כי ארבעה ראשים אלה אך ארבעת חלקי המוח המה, אז מֵחֵל גם הראש להראות אותותיו ומופתיו בקרב החלבון להציב לו ביום הזה יד ושם בביתו ובחומותיו, ואולם כל עין רואה תעידנו כי עָנָו הוא מאד ומבלתי יכלת להתרומם אל עָל מאפס מקום יורד הראש ונוקב אל תוך החלבון, וכאשר יוסיף ויגדל כן יוסיף ויפול על פני החזה למטה. אכן כחצות היום הזה והרואה ימצא בריאה חדשה בפני הראש, כי במקום אשר שם האבעבועות שם החלה עתה גם מלאכת העינים; ואם אך לשקר עשה עט אם לאבעבועות כאלה נקרא עינים, והן גם שם וגם זכר אין להן עוד, ואנחנו קראנו להן עינים על שם סופן. ואתה הקורא אם באת עד מקום העיניים, הן תשלח ידך גם אל אוצר הרעיון והמחשבה לחשוף את מסתריו כי המקום הזה מקום קדוש הוא לך ואם באת עד הלום לא תסור ממנו; הן בעל נפש אתה ודמיונך עז ואוהב אתה את ״הפילוסופיה", ולכן קום לך ושבה את שביך ואנחנו לא נעצר בעדך; קום לך וַחֲקוֹר במכוסה ובמופלא ממך, בַּקש לך בין שתי העינים ההן את מקור התבונה והשכל, בקש את מקום הנפש ואת הנשמה, בקש את המקום אשר שם יושב הרעיון בסתר עליון ומרביץ תורה וחכמה ואולם אנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו לא נוכל להשפיק בילדי נכרים כאלה, ולכן נסב מזה ונלך לבטח דרכנו.

העינים הנבראות לראש האפרוח מגידות לכל את אשר יהיה באחרית הימים, כי יקום האפרוח להתהלך בארץ החיים והיה כאחד ממנו; אבל מלבד העינים האלה נראה כי החל הטבע לנטוע לאפרוח גם אזנים אשר בהן ישמע קולות מרחוק ומקרוב להבין על פיהם מעשים אשר בעיניו לא יראה; ואם אמנם אך הצחוק הוא לשמוע כי לאלה נקרא אזנים, אחרי כי אך אבעבועות רכות וצנומות תֵּרָאֶינָה לפנות היום השני על הלוח ואולם אנחנו האותיות נגיד לאחור לקרוא אותן אזנים על שם סופן, כי ידענו אשר אחריתן ישגא גם אם ראשיתן מצער, והטבע הטוב יתן להן שם טוב ושארית ואת החסרון ימלא.. הנה כי כן נבראו עינים להביט בהן את אור השמש הרחוק מאתנו עשרים מיליאָן מיל ואזנים נעשו להקשיב רב קשב קולות מקולות שונים, אכן נפלאים מעשי הטבע ונפשנו יודעת מאד!

 

טו. ראש ולב    🔗

יש אשר יהיה בין הקוראים איש אשר לבו מלא רגש נמרץ ומעודו ועד כה מלא כרשו מעדני שירים, והשירים הן מלאים כלם לב כרמון, ומשורריהם אנשים הם אשר מאז ועד היום ידברו דברים מקרב לב עמוק – ולכן ישאל הקורא ההוא: מה יתן ומה יוסיף לי הראש אשר הושם לאפרוח אם הוא חסר לב ולבו בל עמו? הראני נא אי זה מקום למנוחת הלב ואיטיב גם לראש בגללו!

אל נא באפך אלופי הקורא, ועוד מעט וראית כי גם אפרוח נבוב ילבב. אכן לא על נקלה נוכל לגשת אל המלאכה להסיר את הפרכת אשר תבדיל לנו מן הקדש – הן מקום קדוש הוא מקום הלב – ולהראותו לך, כי אתה שמעת אם לא ידעת אשר שבעתים יקל לראות לעינים מלראות ללבב, כי הלב הוא דְבַר פלא ולא על נקלה נוכל לדרוש לשכנו. – בשני הימים הראשונים ראו עינינו כי הגדיל הלוח לעשית ויצמח על כל סביביו! בראשונה העלה שיאו למעלה ויתן אות כי גם שדרה וגם ראש נכונים להיות ואחרי כן הוריד מטות כנפיו משפתי החלבון ולמטה, ויתקפל מעט מעט, וככה יוסיף להתקפל ולנטות אחור מיום אל יום. ואתה הלא ידעת כי הלוח עשוי משולש כי שלשת דפים לו הדבקים איש באחיו, והם לא התפרדו גם כי החל הלוח לָרֹב על פני החלבון וגם כי החל לנטות את כנפיו, ואך עתה כנטותו את כנפיו לכסות על פני החלבון, אל מול עבר הראש, שם יתפרד הדף התיכון מן הדף העליון מעט קט לכסות גם הוא על פני החלבון, ובין הדף העליון ובין הדף התחתון יקום ויהיה כעין כיס קטן, והכיס הזה הוא המקום אשר הוכן בעבור הלב, וזה המשכן הנעשה לו לשכון בתוכו.

אבל איך יוָלד לב חדש, ומשפט המלאכה והיצירה מה הוא? לא לנו פתרונים לענות על השאלה הזאת, כי כן ישאל השואל גם על אדות הרעיון ומקורו, לדעת איך נולד רעיון בקרב המיח ומי אביהו; וחוקרנו בנעריהם ובזקניהם שמחים הם בחלקם אם הצליחו לדעת את היצורים וחמריהם ולא הלכו בנפלאות מהם לבקש גם את משכן אל אלהי הרוחות; ואולם אחת היא אשר ידענו כי לא יהיה הלב, בלתי אם בהיות לפניו דם, והדם סגור בקרב גידים, ובזאת יבואו עד מקום הכיס והיו ללב. הנה ביום הראשון נבראה על שפת הדף התיכון שבכה דקה מעשה אורג אשר פתיליה נבובים וצלעיה צלעי דם כאשר עוד תראינה עינינו בבוא מועד: בראשונה זכים הצלעים האלה מאפס דם ואחרי כן יהיו אדמדמים למראה כי באו בם כדורי הדם המולידים את האדום וגם שריריהם ופתיליהם יתחברו אחד לאחד ויהיו לגידים ולנחלי דם אשר תכיר אותם גם עין הרואה וממחרת היום יָברא על פני הדף התיכון הזה גם צינור נבוב המתפרד משני קצותיו לשני פיות, והם מתחברים שם אל פיות אחרים הנבראים תחלה ונכונים לפניהם, ועל פיהם יבואו כדורי הדם אל הצנור והיה הצנור ללב. ובכן עינינו הרואית כי גם ראש וגם לב נָתּנוּ לאפרוח יום אחד.

 

טז. החוט המשולש    🔗

הן תנועות עלינו ימצא הקורא כי הרחקנו חק, הרחבנו פה, ונדבר דברים על אדות האפרוח ומעשהו בשני הימים הראשונים, מרבה להכיל; אבל גם חלק אחד אחוז ממאה לא שמנו עוד לפני הקורא והמעשים הנעשים בימים הראשונים רבים הם מספור אותם ולא יכילם הספר. – אמנם כן אלופי הקורא! האפרוח קטן הוא לעינים גם בצאתו לאור באור החיים, לא תאר ולא הדר לו ולא יצלח לכל מלאכה בלתי אם להיות למאכל תאוה. ואתה אם יש עם לבבך, הלא יכול תוכל לשים אותו על המחבת וצלית אותו ועשית אותו כמשפט, ומקץ עשרה רגעים לא יוָתר ממנו שריד ופליט ואתה אכלת ומחית פיך ואמרת לא פעלתי דבר – האין זאת? אבל האיש המכַבד את האפרוח כלבו יען כי יצור הוא מיצורי הטבע והיודע כי גם האפרוח הוא נפש חיה אשר במשפט ובצדקה יחיה כאחד האדם, והוא לא למלא את רעבוני נוצר וגם לא להיות לקרבן על מזבח החוקרים אשר יבתרוהו ויגזרוהו לגזרים וינתחוהו לעצמיו להתעלל בו, האיש הזה יבין לנו בהשמיענו משפט כי שבעים שנות אדם לא ישפקו לנו למען נוכל להתחקות על שרש: כל המעשים הנעשים בשני הימים הראשונים – ובכל אלה נתאמץ להשלים גם חפץ הקורא הנדחף אל דרכו, ועל כן יהיו דברינו מעטים.

אבל טרם נקרב לשים לפני הקורא את משפטי המעשים החדשים, בר יום ביומו, נשים נא עין בראשונה על המשפטים אשר הציגו החכמים בשער ועל פיהם נבין את המעשים שבעתים מבתחלה. — ראשית האפרוח מרוקמת על ידי שלשה עורות המונחים איש על פני אחיו, והם ילחכו ויאכלו את כל משמני הביצה ואת כל אשר בה כלחוך השור את עשב השדה, ואחרי כן יולידו את האפרוח. אכן מי נתן לשלשת העורות האלה את הכח הזה לאכל את הביצה ולהחיות זרע? – השאלה הזאת לא מצאה עוד חזון מעם החוקרים ואין אתנו יודע להגיד אם כח הדש – אשר פי החוקרים יקרא לו כח־החיים – שולט פה שלטת ואין לו כל שיח ושיג עם הכחות הפיזיקאליים (כחות הטבע) ועם הכחות החימיים, או אם כחות רבים חדשים גם ישנים נתנו יד יחדו ויעשו מעשיהם שכם אחד. החידה הזאת היא הגדולה בהירות הבריאה, כי היא שאלת־החיים, והחוקרים כיום הזה עומדים ועולים את נסיונותיהם, הלוך ונסות הלוך ונסות, כי הנסיונות הם המעלות אשר עליהן יעלו למצוא פתרונים, וגם החקירות אשר חקר רעמאק בדבר שלשת העורות, גדולות ונכבדות הן.

כל אחד משלשת העורות עושה את מלאכתו ואת משלחתו אשר חלק לו הטבע בקו ואשר למענה נוצר, ורעמאק הביא לבב חכמה להבין ולדעת את המלאכות ההן, אשה אשה לבדה, ודבר מה מצא והגדנו באזני הקורא: את הדף העליון יכנה רעמאק בשם ״עור הקרן“, וממנו פנה ממנו יתד למעשה חוט השדרה ולעינים ולאזנים ולכלי הריח ולכלי הטעם, וגם עור הבשר והשער והצפרנים והנוצות ממנו הם, והעור העליון הזה הוא הגבול הנתון בין העולם החיצוני ובין הבריאה הנבראה, וגם משפט העור העליון אשר על פני גוף האדם ככה הוא. – את הדף התיכוני יבנה רעמאק בשם ״עור הדם”, וממנו פנה ממנו יתד לבנין הלב והדם וגם העצבים ממנו הם, והעור הזה הוא המוליך את התנועות ואת התנודות בכל גוף שיהיה; וגם משפט העור התיכוני אשר לגוף האדם ככה הוא. – את הרף התחתון יכנה רעמאק בשם ״עור השקדים', יען כי ממנו פנה לבנין כל החלקים בגוף העשוים מעשה שקדים, כמו הַכָּבֵד והכליות וכדומה, וכל כלי הגוף הנכונים לקבל מזון ומחיה ולעכלם ממנו הם.

ובכן אנחנו רואים כי אפרוח חי וקים, אוכל ושותה, רואה ושומע, עשוי אך חוט משולש לבד, וכן התמו כל נפלאותיו; ואיך לא יתפלא הקורא ביום שמעו כי גם האדם עשוי אך חוט משולש, ותולדותיו במעי אמו בימים הראשונים לא שונות מתולדות האפרוח והימים האלה ראשית ימי האדם וראשית ימי האפרוח, נשתוו יחד כמים הפנים לפנים.

 

יז. מעשי האפרוח ביום השלישי    🔗

בשני הימים הראשונים היה האפרוח אך כעין יבלת אשר זרחה בפני החלבון, ומן היום השלישי והלאה יתפרק וְיִנָתק מעל החלבון, הלוך וְהִנְתַק למען היות לבריה בפני עצמי, והחלבון יהיה לו אך כעין אֵבוס אשר מתוכו יאכל ומתוכו ישתה. ביום היה יתכוץ גם הצנור אשר קראנו בשם לב מעת אל עת, ומקצהו האחד ישאף דם מקרב הגידים ומקצהו השני יוציאהו; ביום הזה נראה גם שרטת על פני המקום אשר שם יהיה הראש והשרטת הזאת הוא פתחון הפה וראשית מעשהו. – אז יבָּקע גם העור (הלוח) משני עברי האפרוח, ועינינו תראינה כי חלקי העור התחתונים ידבקו אל הבטן אשר מתחת, להיות לעור אחד ולעשות מסגרת סביב לו, תחת אשר חלקי העור העליונים יעטו כמעיל את כל היצור, והאפרוח ינוח בקרב המעטה באין מכלים דבר עד בוא חליפתו; גם הבטן והחזה ילכו להִסָגר וישאירו אחריהם אך נקב אחד לבד אשר יהיה אחרי כן לטַבּור ועל פי הטבור הזה יביא האפרוח את המזון מן החלבון אל קרבו, כל הימים אשר הוא בקרב הביצה, ולא נטל עליו לאכול וללעוס, לבלוע ולעכל, כי מוצא הכל מוכן לפניו ופרנסתו נתונה לו בריוח ולא בצמצום.

אכן גם האפרוח שפרנסתו נתונה לו על ידי אחרים, לא יחבק יד בצלחת באפס עבודה, כי עוד המלאכה רבה לפניו והוא ינצח על כל המלאכה. – ראשית דבר נראה כי כלי הדם ילכו להשלים את חקם למען היותם לכלי חפץ, וגם מקום יושם לבני מעים בקרב האפרוח לארכו, וגם הלב ילך להשלים את חקו: ביום ההוא נראה על פני אחד הגידים אשר ללב גם את האותות במקום ששם יהיה הכבֵד והמרה, וגם הריאה נוסדת ביום הזה, ומתחת לבני המעים נמצא כיום גם את ראשית מעשה השלפוחית אשר למי רגלים, וערכה רב מאד בכל הימים אשר ישב האפרוח בקרב הביצה, כאשר תראינה עיני הקורא בפרקים הבאים.

נוסף על כל המעשים הנכבדים האלה הנעשים מבית, נמצא כי גם בחוץ תלך המלאכה הלך ורב. הראש בעל ארבע המחלקות יפשט צורת הארבע ויהיה לראש אחד; עצבי העיניים והאזנים והחוטם ילכו להשלים את חקם ולהיות לכלי חפץ; וגם מתחת לבטן נראה את האותות אשר שם תהיינה הרגלים והכנפים גם יחדו.– הנה כי כן ראינו כי העוף הנולד לעינינו יביא לו ראש ולב וישים לו ידים ורגלים!

 

יח. עוד שלשת ימים    🔗

בטרם נשים פנינו אל העלילות אשר נתכנו לאפרוח בימים הבאים, עלינו להשלים בראשונה את תולדות היום השלישי.– הלא שמעת אם לא ידעת, קורא מקשיב, כי הולד במעי אמו מתנודד ומתרוצץ לפעמים, פעם בכה ופעם בכה, והיה בחלות האשה או באכלה מכל מאכל אשר לא יֵאָכל ואשר לא יִרָצה לפי הולד אז יתעורר הולו' בבטן, ימולל ברגליו יורה באצבעותיו ויתרוצץ בקרבה עד הַכְאִיב בטן; ואולם יש אשר יתנועע ויתרגש ויתהפך, וכל נסבה מן החוץ לא תהיה לו, ואז תהיינה התנועות האלה לברכה לו, להחיותו ולהחליץ את עצמותיו. – ותנועות ותנודות כאלה תהיינה ביום השלישי גם בקרב האפרוח, לשים תבנית ומדה נכונה אל הלב אשר בו ולהושיבו על מקומו הנכון לו, כי ביום הזה הסב יסיב האפרוח את קדקוד ראשו לימינו, הלוך והסב, עד כי יעביר את כיס לבו אשר מתחת ויסיב אותו אחורנית לשמאלו, ובזה ישנה גם את צורתו לשים לו צורת משולש.

ביום הרביעי וביום החמישי תֵעָשׂינה חדשות רבות בנפש האפרוח, ולמען דעת אותן נטל על הקורא לדעת באר היטב את כל חלקי הגוף פנימה לכל אותותיהם ופרטיהם, והדברים האלה יגעים, ולכן נחדל מזה ונשים לפני הקורא את כל דברי השנויים הנראים לעין הרואה בפני האפרוח מחוץ: מן החזה ומן הזנב ומשני עברי הבטן יעלו קלפי העור ויִצָמדו אחד אל אחד למען הקְטין את פתח הבטן ולהַתִּיק את האפרוח מן החלבון, והעור אשר ממעל יעלה ויעטה כמעיל את כל היצור, הלוך והוסף, עד כי יעטף האפרוח שית לו מקץ היום החמישי; גם החוליות יאריכו את מדתן וחוט השדרה ילך להשלים חקו; הצואר יגדל והראש ינָטה וירד למטה, ולעומתו ינָטה גם הזנב וירד לאחור, והיו הראש והזנב נוגעים כמעט איש אל אחיו מתחת לגוף, גם העיניים תלכנה הלך וגדול, והרגלים והכנפים תלבשנה יום יום צורה אחרת, פושטות צורה ולובשות צורה, בראשונה היו כנקודות קטנות על פני הבטן. אחרי כן היו לדפים קטנים, וביום החמישי היו הדפים לפרקים דקים ותמונתם כתמונת פרקי האברים, כנטות היום החמישי הרחיבה גם שלפוחית מי הרגלים את מדתה ותכל מלאכת המעטפה אשר יעטוף בה האפרוח והמעטפה תפריד בין האפרוח ובין שארית הביצה, ואך הטַבור לבד יחברם יחד, להאכיל את האפרוח ולהחיותו – אלה תולדות היום החמישי.

אז נראה כי המירה גם הביצה את תכונתה ותהי לאחרת; ריר־החלמות אשר עד היום ושתפך כמים המוגרים, הקטין עתה את מדתו ואת יסודותיו הקשה, תחת אשר החלבון הגדיל מדה ואת חמריו רופף, ותהי זאת לאות בעיני החוקרים כי משפט אחר לחלבון ולאצטומכא אשר לנו בני האדם וכאשר תקבל האצטומכא את כל המזון המובא אל פינו למען אשר תכין ותעשה אותו ותהפכהו לדם, כן יכין גם החלבון את כל המזון הבא אל תוך האפרוח, כל העת אשר החלבון לא יעצר עוד כח לעשות את המעשים האלה לבדו באין עוזר.

 

יט. האפרוח וסחר ידו    🔗

חמשת ימים יושב האפרוח בקרב המחנה ודבר אין לו עם הארץ אשר מסביב לו, הביצה היא עולמו אשר לפניו ועולם אחר לא יֵדע, ואך מיום הששי והלאה יֵרָצה לפניו לשלוח את ידו גם מעבר לגבול לסחור את הארץ ולעשות גם שם מסחר וקנין – משא ומתן של חליפין – והסוכן אשר יפקוד על המלאכה הזאת לנַצֵח עליה, היא השלפוחית של מי הרגלים.

בימים הראשונים היה האפרוח יצור נבוב אשר לב אין לו ולא הלך עוד הדם בו על תקופתו; ביום השלישי נראה הדם על ראשי הפרקים, וגם לב נִתַּן לו לשאף את הדם אל קרבו, אפס בלכת הדם על תקופתו לא הלך עור בגדולות ובהקיפו את הגוף ואת הלוח אשר מתחת, לא צרף את סיגיו, במשפט כל דם ודם אשר בנפש, כי אם בקש לו דם חדש לחיות בו ולא שָׂם לב לטהר את הנשחת; אכן מיום השלישי והלאה נברא בקרב האפרוח כלי חרש העומד לנַצח על מלאכת תקופת הדם, להגביל את דרכו ולהסיר אותו מאחרי הלוח אשר מתחת, והכלי הנפלא הזה הוא השלפוחית אשר למי־רגלים. – השלופחית הזאת עשויה באפרוח מתחת, בראשונה קטנה היא מאך כראש מחט, ומיום השלישי והלאה תגדל ותרחב וכל עין רואה תכירנה, ובין כה וכה כלתה גם מלאכת הבטן בהסגרה כליל, ואך נקב קטן נשאר, מקום אשר שם הטבור ואליו נצמדה גם השלפוחית; אז תגדל השלפוחית ותחזק, ובעורה יֵרָאו גידי דם דקים וחזקים, ודרך הגידים האלה ילך הדם מן הגוף, והם דקים עד למאד ועשוים שבכה מעשה רשת ונקראים בשם כלי־הַשָׂעָר, ועל ידיהם ילך הדם אל תוך עור השלפוחית ומשם ישוב על תקופותיו דרך גידים אחרים לזרום עד הטבור ומשם אל הלב, ובכן ילך הדם מן הלב אל תוך השלפוחית ומן השלפוחית אל תוך הלב, פעם בהתבוץ הלב ופעם בהתפשטו, וזה הוא מעשה הדפק.

אבל בשלמי כל הסער הזה ולמה זה יצא הדם ללכת את כל הדרך הרחוקה הזאת? הלא אך כי לא שונה משפט מעשיו ממשפט מעשי האדם אשר גם הוא ישאף רוח לבעבור הַכְנִיס אל תוך דמו את היסוד החמוצי מן החוץ ולהוציא מקרבהו את חמצי־הגחלים אחרי אשר מלאו את משלחתם באמונה. – הן כמתעתע יהיה החוקר בעיני הקורא ביום שמעו את הדברים האלה ולבו יסיתהו בשפק אם לתת אמון להם ואם לחדול; אכן אמת נכון הדבר הזה ואתה לא ידעת: כל נטף דם אשר יזרום מקרב גופנו אל תוך הלב יביא בכנפיו שְׁלַל חמצי־גחלים והמה משחיתים ומחבלים מאד וממיתים חיש קל מאד אם לא ימהר הלב לשלוח את הדם הנשחת הזה מעל פניו אל ארץ גזרה, וארץ הגזרה הזאת היא הריאה והריאה תשאף אויר חדש מן החוץ אשר יכיל יסוד חמוצי, ואת חמצי־הגחלים תפליט החוצה, וככה יצרף הדם את סיגיו – וכמשפט המעשה הזה כן משפט השלפוחית, כאשר תראינה עיני הקורא בפרק הבא.

 

כ. הסוכן אשר על בית האפרוח    🔗

מיום הששי והלאה תגדל מאד השלפוחית אשר לאפרוח ואת גבולותיה תרחיב עד הקליפה אשר על הביצה, כל המקום אשר ידה מגעת, כי מעט מעט אבד ריר החלמות מקרב הביצה וימצא קן לו אך בקצה ראשה הצר והשלפוחית רחבה ונסבה אל כל העברים עם קיר השיד אשר מסביב ואין מפריד עוד בינה ובין האויר אשר בחוץ בלתי אם הקליפה לבד, ועל פי הקליפה הזאת תשלח את המצי־הגחלים מקרב האפרוח דרך גידיה הדקים, ואת היסוד החמוצי תשאוף מן החוץ ותביאנו עד הלב לשים אותו ברם.

הן דרך נפלא הוא לאויר, לעבור ארחות קליפה קשה ולגדע חומות וחל, והקורא אשר לא קרא את החלקים הקודמים לספרנו ופשר דבר נעלם ממנו לא יבין איך יוכל האויר לחדור פנימה או לצאת החוצה אם הקיר והקליפה יגדרו בעדו את הדרך, ואולם נכון הדבר הזה כנכון היום והמשבילים יבינו. כל עור וכל קליפה עשוים נקבים נקבים, אף אם עיננו לא תעצר כח לראותם בהיותם קטנים מהכיל, ודרך הנקבים הקטנים האלה תהיינה חליפות ותמורות לכל אויר ולכל דשן הבא אל תוך הגוף והיוצא ממנו. אם תקח לך צנצנת ריקה, ולקחת קלף שלפוחית של חזיר לבנות בו חיץ בתוך הצנצנת. ושמת אל תוכה מים מעבר האחד ומי שרפה מעבר השני, אז תראה כי תהיה תמורה בין המים ובין מי השרפה, ומקץ זמן מצער יעלו המים במקום מי־השרפה ובמקום המים יבוא מי־השרפה, חליפות לשניהם דרך הנקבים אשר בתוך השלפוחית, אף אם עינך לא תעצר כח לראותם; וכמשפט הזה יהיה גם משפט שני מיני אויר אשר תשים ביניהם קלף עור להבדילם ולהפרידם והם ילכו להמיר את מקומם דרך נקבי הקלף. הנה כי כן יעשה גם האדם, כי ישאף את האויר אל תוך הריאה וגם הלב ישלח את דמו אליה, ואולם הדם והאויר לא יִפָּגשו ולא יגעו איש אל אחיו, ורק דרך הנקבים הקטנים אשר בעור הריאה ילכו ויזרומן וככה יבוא היסוד החמוצי אל תוך הדם וחמצי־הגחלים יצאו לדרכם החוצה. – וכמשפט הריאה באדם כן משפט השלפוחית באפרוח, כי נגעה השלפוחית עד קליפת הביצה, ודרך נקבי הקליפה הזאת תפליט את חמצי־הגחלים החוצה ואת היסוד החמוצי תאסוף הביתה, וחיתה נפש האפרוח בגללו; ולכן יאמרו החוקרים כי השלפוחית הזאת היא – הסוכן אשר על בית האפרוח ועל פיה ישק כל הבית. חמשת ימים עברו על ראש האפרוח וכל שיח וכל שיג לא היה לו ולנו, דבר לא נתן לנו וגם מידינו לא לקח מנחה, והנה בא היום הששי וישנה את טעמו, ויהי האפרוח לאזרח נכבד בתוכנו, אם כי עוד ישית ערפל חתולתו, והוא לוקח ונותן כאחד ממנו, וסחרו ואתננו באמונה, יסוד חמוצי יקח וחמצי־גחלים יתן – יהי מכירנו בתוך ובמשלח ידינו שלום!

ואנחנו בני האדם החכמים והנבונים, הגם לנו היה סוכן בעודנו בבטן הורתנו? הגם אנחנו לא עשינו מעשינו, הליפות ותמורות בלתי אם על ידי שליח? – אמנם כן אלופי הקורא! גם האדם בעודו בבטן אמו ישאף רוח, והוא לא בפיו ישאף כי אם על פי הטבור יביא רוחו חקה אחת לו ולאפרוח אשר בביצה, ואולם סוכן לא נתון לאדם כי אם סוכנת, סוכנת רכה וענוגה אשר תאהב אותו כנפשה, והסוכנת הזאת אמו היא. – זרם דם טהור יורד וזורם מקרב לב האשה והולך אל השליה, וגם מן הולד אשר במעים יוצא זרם דם, והוא נשחת, והולך דרך הטבור עד השליה, ושם תהיה התמורה בינותם, כי הביאה האשה יסוד המוצי מן החוץ אל הולד ואת חמצי הגחלים הרחיקה ממנו. – משפט אחד וחקה אחת לאשה ההרה ולביצה העושה אפרוח!

 

כא. מי נתן לשכוי בינה?    🔗

יום הששי ויכֻלו יצורי האפרוח, וכל אבריו ופרקיו נכונו אחד לא נעדר, ומעשיהם ומלאכתם מהיום והלאה אך להשלים חק עד חיותם ועד היותם כלם לנפש חיה אחת – אכן אל נא יחשוב הקורא כי כאשר יושם לפניו אפרוח כזה בן ששת ימים, ומצא לו להכיר את מראהו ולדעת את הבריאה אשר לפניו, כי לא כן, וכבר נסו פעמים רבות להסיר את היצור הזה מעל פני החלבון ומעל שלפוחית מי־הרגלים וממעטפת העור, וישימו אותו לפני איש מן ההמון, ולא ידע מן הוא, ולא הבדיל לדעת אם עכבר הוא או דג, אם עוף הוא או בריאה אחרת, וגם האיש המלומד אשר יבַקר היטב את המושם לפניו וידע לנכון כי אחד העופות הוא, לא ידע גם הוא את משפט הגוף. להבדיל אם אפרוח הוא או יונה, אם פרס או בריאה אחרת – אם כי כל יצורי הגו וכל הפרקים נכונו ואך את חקם לא השלימו עוד.

גם התרנגלת הרובצת על הביצים יודעת ביום הששי כי נכונו יצורי האפרוח, דבר לא נעדר וגם האדון התרנגל יהלך ברגש מיום הזה והלאה אחת הנה ואחת הנה בבית, וכל איש הרואה בו יכיר כי יודע הוא את הנעשה. התרנגלה הרובצת על הביצים לא תעזוב את רבצה עד היום הששי בלתי אם בהיות הדבר נחוץ לה עד מאד ובסורה כמעט רגע ויש תרנגל בבית אשר לו היא מאורשה, ועלה התרנגל ההוא רגעים אחדים ומלא את מקומה. וכסה בכנפיו את הביצים לבלתי תת לקור, לבוא בהן להשחית; ואולם מיום הששי והלאה יורדת התרנגלת לרגעים מעל אפרוחיה, ולבה לא יך אותה על מעלה אשר תמעל, וגם התרנגל לא יאחז עוד במלאכת האומנים להשתעשע על מרבץ אפרוחים ולהאציל מרוחו ומחומו עליהם. – בראשונה חשבו החוקרים כי על כן תשכח עתה התרנגלת את עוליה כמעט, יען כי גברו האפרוחים כיום הזה וקור לא ישופם עוד, ואולם עתה מצאו אחרת. התרנגלת והתרנגל, יודעים היטב את מפלאות מפעלות החימיה ומחקרי החוקר הגדול ליעביג נגולו לפניהם כספר, ולכן מבינים הם כי אחרי אשר יעצר האפרוח כח לשאף אל קרבו יסוד חמוצי מן החוץ. יבוא בו. היסוד החמוצי וחם לו גם אם תחדל התרנגלת מעט קט לכסות בכנפיה את הביצים, אחרי כי היסוד החמוצי מוליד חום בקרב הגוף – ובכן אנחנו רואים כי גם התרנגל והתרנגלת מסכימים מדור דור לדעת חכמי החימיה החדשים, והאפרוח הוא תנא דמסייע להחוקר ליעביג!

מן היום הששי ועד העשירי נחפז האפרוח לכלות את מלאכתו, למען היותו לאזרח נכבד לדורותיו ולהציג לו יד ושם במשפחת העופות כראוי לו. – הצואר יגדל וישתרע מיום ליום וכל הגוף יגדל ויגבר, עד אפס מקום עוד לשכב בקרב הקליפה באלכסון; אז יסיב האפרוח את חזהו אל הראש הרחב אשר לקליפת הביצה למען מְצוֹא מקום לו לְאָרְכָּה, וכן הוא הולך ומסתיר את ראשו בכנפיו, ומתאמץ להביא את חרטומו אל מול פני החלל אשר בראש הביצה הרחב ומשם ישאף רוח. – אכן זאת לדעת כי אנחנו בשם כנפים וחרטום נזכיר, אם כי גם הכנפים וגם החרטום עוד מעט ורעים הם וזה אך החלם לעשות, ואנחנו אך על שם סופם נקרא להם ככה, יען כי הכנפים והחרטום הם ״סמני העופות" כאשר תראינה עיני הקורא בפרק הבא.

 

כב. עד מלאת הימים    🔗

החרטום והכנפים הם הסמנים אשר לעופות, ולכן נבַכּרם על פני יצורי הגו האחרים להעביר אותם עתה לפני הקורא. – הפה יאחר את יום הולדו עד אחרי הִבְּדֵל הראש מן הערף, ומעשהו ובנינו זר הוא מאד: בראשונה יֵרָאו בקיעים ושרטות על פני מצח האפרוח, וכל הרואה יאמין כי דג לנוכח עיניו, והבקיעים האלה הם האזנים אשר לאפרוח; ואך כבוא יום העשירי יכיר כל איש כי אלה המה העצמים אשר בפי האפרוח והעצמים האלה הם ראשית מעשה הפה, והיה הפה לחרטום, והחרטום יהיה לאות לאפרוח כל הימים אשר בו יתפאר, וכן יהיה גם בעינינו להכיר על ידו כי עוף הוא המעופף למעלה והמנתר גם על הארץ. אכן לא בחרטום לב יעוף העוף שמימה ועל כן גם כנפים וגם נוצות לו: בראשית הימים לא נדע להבדיל בין הכנפים ובין הרגלים, ומיום הששי והלאה לא נראה בהן דבר בלתי. אם דפים ופרקים לבד אשר לא תאר ולא תבנית להם, ואך בימים האחרונים נדע להבדיל בין הכנף ובין הרגל, כי הרגל תִּכַּף אל עבר פני האפרוח וכרעים תהיינה לה, והכנף תִּכַּף לאחור וזרוע תהיה לה, ואז תהיינה גם אצבעות לרגלי האפרוח, ובעת ההיא תצא מבשרו גם פס יד אשר לה רק שתי אצבעות והן ארוכות מאד כי שתי האצבעות האלה תהיינה לשתי נוצות גדולות אשר בהן יעופף האפרוח בבוא עתו; ואם כי כמו זר הוא באזני הקורא לשמוע כי גם ידים נִתְּנו לעוף הפורח, תחת אשר האמין עד כה כי אך לו לבד נִתְּנה היד, או גם לקוף שהוא שארו הקרוב אליו, אך הנה כנים כל הדברים האלה אשר מצאו החוקרים, ומשפט צדק הוא באמרם כי גם זרועות וידים ואצבעות נִתְּנו לכנפי העוף ובהן ישתקשק ובהן יעופף.

הנה נעבור מזה והלאה לבעבור הַרְאות דרך האפרוח בביצה ביום קומו לצאת ולאור באור החיים, ואולם עוד דברים לנו על דבר יצירת אחד האברים אשר לאפרוח אשר בלעדיו לא יכון ולא יתהלך בארץ החיים, והאבר הזה אך למותר הוא כל עודו בקרב הקליפה עם האפרוח יחדיו; ואם בי גם יתר האברים אך למותר הם לו כל עודו בקליפה, וגם הרגלים והכנפים, העינים והאזנים, האף והלשון וכל הכלים האחרים לא ישאו עתה כל פרי וכל ברכה כל העת אשר האפרוח עודנו בקליפה, ואולם שונים הם האברים האלה מן האבר אשר נדבר בו עתה, כי האברים האלה בצאתם למלאכתם ולעבודתם בבואם לארץ החיים ואם יחדלו מעט ממלאכתם ומעבודתם הזאת לא יביאו רעה, תחת אשר האבר הזה ישחית וימית אם ישבות ואם ינפש רגע ממלאכתו; האבר הזה הוא הריאה. – את ראשית הריאה בהולדה כבר שמנו לפני הקורא, ובבוא הימים האחרונים תלך גם היא להשלים חקה, ואנחנו אם נחזה בה, נראה שבכת גידים מעשה רשת, ונקבים וחלולים נמצאים בגידים האלה אשר לא תשלט בם והעין לראותם, ויען כי האפרוח, בהיותו בקרב הקליפה לא ישאף רוח בלתי אם דרך הטבור, לכן תשבת הריאה ותנפש וכל מלאכה לא תעשה עד בוא הרגע בצאת האפרוח. לצעוד ראשונה בארץ החיים; והיה כבוא הרגע הזה, המלאכה גדולה מאד בין הלב ובין הריאה, והלב יתרגש ויתנודד מאד, וקם שאון גדול, יען כי בפתאום יהיה הדבר – ואנחנו טרם נוציא את האפרוח למרחביה, עלינו לראות מה יהיה משפט הלב ושאונו והמונו ברגע הזה.

 

כג. האפרוח מִצֵטַיֵד לצאת    🔗

בצאת אדם ילוד אשה מרחם הורתו, בבכי ובזעקה יבוא, יען כי בפתאום יהיה הדבר, ומלאכת הנשימה תכבד על הלב ברגע הראשון, כי לא נסה עוד בה; אכן טוב ממנו גורל האפרוח, כי הוא לא יגיח מקרב הקליפה ברגע אחד, ואך שלשה ימים ושלשה לילות יצטיד לצאת. – הריאה בעודה עם הילד בחיק האשה, מונחת ככלי אין חפץ בו והלב לא ישלח אל תוכה את הדם, אם כי גיד יוצא מן הלב אליה וגיד שני עולה ממנה אל תוך הלב, אבל הדם איננו הולך בימים ההם בדרך הזאת כי אם דרך חור פתוח אשר מקצה הלב האחד עד קצהו השני; ואך כצאת הילד מחיק האשה, יחדל הדם ללכת דרך החור וילך דרך הריאה, להפליט את חמצי־הגחלים ולשאף את היסוד החמוצי, לכן יאמרו החוקרים כי הַלֵדָה היא אחד מן הדברים הנוגעים אל הלב, כי ברגע אשר יולד הילד יִסָתם פי החור על ידי הלוח הנכון לדבר; ויש אשר לא יִסָתם החור היטב ואז יבוא אל תוך הגוף דם אשר יכיל חמצי־גחלים הרבה ויוליד את ״מחלת התכלת" אשר אין לה לחש – ובכן נראה כי ברגע צאת הילד אל ארץ החיים, תהיה המלאכה גדולה על הלב לעשותה, ומדוע אפוא נתפלא לשמוע קול הילד בְּרֶעוֹ והוא בוכה מעצר רעה?

אבל האפרוח איננו נחפז לדרכו ולא יבא בהול ודחוף, כי מיום שמנה־עשר והלאה יצטיד לדרכו אשר הוא יוצא עליה ובשובה ונחת יקח צידה, תחת אשר האדם, שגם הוא הולך על שתים ואך נוצות אין לו, מן גו יגורש באפס רחמים, כי כלתה אליו הפקודה לפתע פתאם להקיא אותו החוצה, וכמו חתף יבוא.

הימים האחרונים אשר לאפרוח בקרב הקליפה, ימים טובים הם לו ולא יאונה אליו און; החלבון וריר החלמות אבדו מתוך הקליפה, השלפוחית של מי הרגלים תיבש ומעט מעט תדבק אל קירות הקליפה אחרי כי האפרוח יוכל לשאף רוח ביום העשרים על ידי הריאה, והאויר אשר בקרב הביצה בראשה האחד הוא האויר הראשון הבא אל פיהו, וכן תמות ותגוע השלפוחית משעה אל שעה ומרגע לרגע. אכן האפרוח איננו נבהל ברוחו ולא נחפז לדרכו, ולכן לא יעזוב את משכנו בסופה ובשערה, ואם נט אליו אזן נשמע בקראו ״אהבתי את משכני, לא אצא חפשי!" והיה טרם צאתו, עוד יביט בראשונה החוצה לראות מי לו שם ומה לו שם, ולבחון הימצא עולמנו חן בעיניו אם לא. – ראשית דבר ינקר בחרטומו את פני הראש הרחב אשר לקליפה ויקוב בה חור, ואחרי כן יחטט גם בכה וגם בכה עד כי יצליח לבקע את הקליפה אשר מסביב; אז ישאף רוח מן האויר בחוץ בפעם הראשונה, ובראותו את הרוח כי טוב הוא ואין לאל ידו לשאף אותו למדי, יחגור כח חדש ויבקע את החומה סביב ככל אשר יוכל, וגם את ראשו ישלח מן החור; אז ישאף אויר למדי, ובעת ההיא תמות השלפוחית תחתיו ותנתק מעל פני הטבור ברגע אשר יחליץ האפרוח את עצמותיו ומני אז והלאה לא יעמד כל שטן לו בדרך לצאת למרחביה בלתי אם מעט הקליפה הנוטה לנפול. אבל האפרוח גם עתה לא ישנס עוד מתניו ולא יחפז עוד לנוס, כי אם במנוחה ובשלוה ישקיף בעד החלון לראות ולתור את הארץ אשר אליה הוא בא, ויש אשר שעות אחדות תחלופנה והוא לא יעזב את רבצו ולא יעשה דבר, ואך את שארית הקליפה יגדע ויפיל אחור; אז יחליץ עוד הפעם את עצמותיו ויציג כפות רגליו ארצה, ומן הרגע הזה והלאה יוצא הוא המערכה ללחום את מלחמות החיים, וכאיש גבורתו להניע את כפות רגליו הרכות ברגע הראשון, אם כי לא נסה עוד מעודו להציגן על הארץ; ובזאת טוב חלקו מחלק הילד אשר לפתע פתאום גורש מן גו והוא לא ירים עוד את ידו ואת רגלו ולא יצלח עוד לכל מלאכה, בלתי אם לבכות באזנינו ולהפריענו ממעשינו אשר לנו בבית.

 

כד מה קשתה עלינו הפרידה מעל האפרוח!    🔗

קליפת הביצה מושלכת לאחור ככלי אין חפץ בו, ואולם האפרוח יצא להתהלך בארץ החיים באין מכלים דבר והדר לו ויפעה לו ויצורי גוו כמו איתן נחשבו, טובים ונחמדים למראה – ומי אביהו? הלא אך כתם קטן אשר בו צפון הזרע בקרב חלבון הביצה, הכתם הקטן הזה הולידו, ואחרי כן קם האפרוח על מולידו ויאכל אותו ואת הביצה גם יחד, על קרבם ועל כרעיהם, ועל קברם קם ויחי. אמנם לא אבדו עוד יסודות הביצה מקרב הארץ כליל, כי כאשר היו לפנים בקרב הביצה כן המה עתה בקרב האפרוח, וגם החום אשר הובא אליו עשרים יום ואחד לא אבד ממנו, כי חום בן שלשים מעלות נמצא גם עתה בקרב האפרוח, והחום הזה לא יחדל ממנו עד בוא חליפתו ואם תרנגלת היא, והמליטה ביצים ונתנה גם אל הביצים מן החום הזה והקימה בו דור חדש – אבל מי יודע פשר לדבר ומי יגיד לנו פתרונים לחידות החיים האלה אשר יביט אליהן האדם וירעד?

תורת הטבע עומדת וידיה על ראשה כי לא מצאה חזון, ונביאיה וחוקריה גם הם לא יהלכו בגדולות ובנפלאות מהם, כי רב להם אם יודעים הם את המעשים הנעשים ולא יערבו עוד לבם לשאל גם איככה, מדוע ולמה, כי סגורות ומסוגרות החידות האלה מנגד רוח האדם, וברעדה ובענוה צדק יעמוד לפני הגשר הנפלא העשוי בין הזרע הקטן כטפת החרדל ובין החיים הגדולים והעצומים, ובעיניו יראה את ארץ הפלאות הזאת ואת מתכנתה לא יבין, אכן רב לנו אם נפקחו עינינו הפעם לראות ולחזות את אשר לא פללנו מעולם, רב לנו כי כביר מצאה ידנו! והפתרונים הנעלמים מנגד עינינו לא לנו הם ולא לדורנו כי אם לדורות אשר יבואו, ודורות רבים יחלפו ודור חדש יבוא אשר יצליח להעלות עד השמים שיאו והוא בשאט בנפש יביט לאחור וילעג לנו ולחכמתנו ולחכמינו גם יחד אשר, אשר אמרנו ״חכמנו, מצאנו חכמה!" והיא רחוקה ממנו; הטבע עשה את מעשיו לפי החק אשר שׂם לו, והכל יַעֲשֶׂה בטוב טעם ובמשטר וסדר, דבר לקראת דבר מעשה לקראת מעשה, ולכלם תכלית אחת ומטרה אחת וכלם עולים אל דבר אחד, ועיני האדם רואות והוא לא יבין עד מה.

בקרב הביצה נולד האפרוח ודבר לא היה לו עם הארץ הזאת, ובכל זאת נראה כי כל יצורי גוו וכליו ואבריו מתוקנים ועשוים אך לפי העולם הזה – בקרב הביצה אשר אך ערפל חתולתה ואור השמש לא יזרח שם, שם נוצרה העין אשר לאפרוח, והעין הזאת עשוי בטוב טעם ודעת, בדיוק ובצמצום, ומתוקנת לקבל אור הבא אליה מן השמש הרחוק ממנה עשרים מיליאן מיל; ולולא השמש אשר ברקיע השמים, מי יודע אם שָׁם היוצר לכל בריה, ובכן אפוא מי יקום ויגיד לנו מה משפט תקות החוט הקשורה בקצה האחד אל העין הקטנה אשר בביצה, ובקצה השני קשורה היא אל השמש הרחוקה מזה עד לאין תכלית? בקרב הביצה אשר צרים קירותיה ונוגעים כמעט איש אל אחיו, שם הוכן מעון לעוף פורח באויר; ומי אפוא יערך ויגיד לנו את משפט החבל המרַתֵּק אשר בין קירות הביצה הצרים ובין רחבי שמי השמים אשר אין להם חקר? בקרב בית קטן נברא העוף וכנפים נִתָּנו לו לעופף בהן ועצמות נבובות למען לא תכבדנה עליו בהנשאן ובהנטלן, ונוצות להשתקשק בהן ולהעלות את הכנפים, וריאה חזקה למען אשר לא יבולע לה קל מהרה – והכל יפה בעתו, הכל בחכמה נעשה בקרב הביצה פנימה בעוד לא ידע העוף את אשר לפניו.

בכל הדברים האלה רואות עינינו תכלית אחת, ולבבנו יבין כי הכל עולה אל מקום אחד; אך מה היא התכלית? אי זה הוא המקום? – בצהלת רוח ובשמחת נפש יצאנו להעביר לעין הקורא את תולדות הביצה מהחל ועד כלה, למיום היותה ועד קום האפרוח, ואולם כאשר חדלה הביצה מהיות והאפרוח נצב לנגד עינינו חי וקים, אז דבר מר יתגנב אל לבבנו, ואנחנו נורד לארץ ראשנו וְנֶאֱלַם דומיה, ועל שפתנו לא תלין עוד תרועה. רגלינו קלו בבואנו ובפיק ברכים נצא, האפרוח הקטן הזה המר לנו מאד, כי הוא הראה אותנו באר היטב, מה חדל האדם ובמה נחשב הוא; קלים כנשרים באנו ועתה קשתה עלינו הפרידה מעל האפרוח, אחרי אשר נתן בלבנו ענין רב לענות בו – מה קטן אתה בן אדם ומה גדלו מעשי הבריאה!

הַחֵלֶב ותועלתו וערכו בגוף האדם

 

א. החֵלב בהיותו ובחדלו    🔗

אם נשא עין ונביט על פני בנינו ובנותינו אשר כנטיעים מגודלים ולחייהם בריאות ומלאות, או אם יִרָאו אלינו פני עלמה מחוטבת תבנית נחמדה אשר יצוריה איתן והוד יפעתה ישמח לבב אנוש, אז נביא לבב חכמה כי לא שפעת העורקים בבשר היא המוצאת חן בעינינו, כי אם החלב אשר בין חלקי בשר אלה ובין העור, אותו ראינו וחמדנוהו, יען כי ימלא החֵלב את כל החסרון אשר בבשר ואת כל הפרצים הריקים, על כל פאה יציע ועל כל פנה ירפד חרוץ, ואת הבשר יקציע מסביב לתת לו הן ומראה טוב. — יש אשר נראה איש מגיע ומכיר לנו אשר זה לא כביר ראינוהו, והוא קם עתה מחליו ופניו אין עמו; עיניו העמיקו שבת בחוריהן וחוטמו כמו האריך מדתו, עצמות לחייו שֻׁפו ולחייו רפו ויפולו, מצחו בולטת ופיו נפרץ, עורו קֻמַט וכל בדיו כמו יתמוללו, ואנחנו לא נאמין למראה עינינו ואת נפשנו נשאל: היתכן? ומי אפוא פרע בו את הפרעות האלה בקרב ימים מעטים? איככה נשלח רזון במשמני איש בריא וחזק ואת יצוריו השחית? אכן לא יצורי גוו התמוללו וישחיתו מאיש מראהו כי אך חלבו חלף הלך לו, וזה כל הדבר אשר היה בעוכריו לעבור את שארו ולשים אותו לראוה ולזועה. – גם רופאים מומחים יעמדו לפעמים משתאים ומשתוממים ולא יבינו איככה שלחה פתאום אחת המחלות רזון במשמני הבשר? יש אשר ישנה החלירע בקרב שלש שעות את האיש הבריא וישימהו למפלצת; יש אשר תבוא מחלה על איש אשר בטנו שמנה ורחבה, ומקץ ימים אחדים חלפה עברה הבטן השמנה וגם ציון לא השאירה אחריה; יש אשר תבוא קדחת על אשה יולדה וכל יפיה והדרה ספו תמו מקץ ימים מספר; ויש אשר נראה כי יחלה ילד במחלת השלשול, ופניו מתמול שלשום לא יהיו לו עוד, בי ספו תמו מן בלהות ויהיו פתאום לפנים כפני זקן, חדל הָרֹךְ וִיבָלו מזֹקן – ומי הסב בכל אלה אם לא החֵלב וּמִשְׁמַן הבשר אשר ספו תמו?

הנה כי כן נראה את החלב בא אל קרב הבשר קל מהרה, לתת לו עדנה וחמדת מראה.– הילד טרם הגיחו מרחם אמו, ישמן בשרו ועצמותיו ידושנו; בימי הילדות והנעורים לא יחלוף חלבו לא על היוצא מן הכלל נדבר –, בימי העלומים ימעיט מעט, ואחרי כן בהיותו לאיש ישוב החלב וילך הלוך ורב לכסות את כל בשרו, ולא יחדל עד בוא הימים שאין בהם חפץ, גם הנשים דשנות ושמנות הן בימי הילדות והשחרות, וגם בימי העלומים לא יעבור מהן החלב כליל, אם כי ההריון והלדה וחלוץ שדים ישחיתו אותו ויפילו ממנו רב, וגם בבואן לימי זקנה עוד תגבר עליהן יד החלב לתת להן עלומים חדשים הנקראים בשם ״האביב השני" וככה אנחנו רואים איש חולה אשר ירד מעל המטה, והיה כשובו לאיתנו, והנה גברה עליו יד החלב עד להפליא שבעתים מבראשונה; ויש אשר ישמן איש מאד מאד, עד כי שמנו וחלבו יהיו לו לרעה להכביד אכפם על נשימת רוחו ועל תקופת דמו, ותהי לו גם זאת למחלה; ויש אשר נראה כי ישמן מאר האיש השותה שכור, וחלבו ודשנו ירבו מאד עד להיות לזרא ולראוה בעיני כל הרואה, אם כי אכילתו קטנה היא ואך מעט מעט יבוא אל פיו להחיותו.

נוסף על כל הדברים האלה אם נשים עתה לב כי החֵלב איננו אות לבְרִיא בשר ואיננו אות לחולה, כי יש אשר גדול ועצום כח האיש הרזה מכח הַשָּׁמֵן ויאריך ממנו ימים על פני האדמה, או אם נשים אל לב כי החלב כאשר יבא כן ילך ולא ישאיר אחריו כל אות לטובה או לרעה, או אם נזכור כי בכל אברי הגוף לא נמצא אבר אשר יסודותיו אך חלב לבד – האם לא נאמר להוציא משפט כי החלב הוא למותר ואין ממנו כל תועלת לגוף? – אכן לאט נא לי, אלופי הקורא, עוד מעט וראית כי שגית בחפזך.

 

ב. התועלת החיצונית היוצאת מן החֵלב    🔗

גם בחלות איש את חליו הקשה וגם כי ילך למות מות רעב, לא יחלפו החלב והדשן כליל מקרבו, וכל הימים נמצא בקרב המוח ובחרכי העינים את שרירי פליטי החלב גם אם חלף מקרב חלקי הגוף האחרים – וזה אות כי בימי המחלה היה אך החלב לבד לברות לשניה והוא את שאר יצורי הגו הציל, או כי אכל הרעב את החלב ואל עורקי הבשר לא כלתה הרעה. גם תולדות בעלי־החיים יורונו כדברים האלה, ואנחנו נראה כי כל החיות הישֵנות שנת ישרים כל ימי החרף, כמו המרמיטא והדוב והעכבר־הישן וחבריהם, בבואן אל מחִלות העפר להחבא שם והן דשנות ורעננות והיה בצאתן בימי האביב ועינינו תראינה כי צנומות היו ורזות, יען כי חלבן אשר עליהן היה להן למאכל כל הימים אשר לא בא כל אכל אל פיהן; ומי אפוא לידנו יתקע כי משפט האדם איננו כמשפט החיות האלה? – אכן לא לדברים כמו אלה שמנו כיום מגמת פנינו, כי אם להראות את התועלת החיצונית היוצאת מן החלב להיות לברכה לגוף האדם.

הלא עינים לך לראות, אלופי הקורא, ואתה ראית לא אחת ושתים ילד רץ בחדר הבית בנפלו ארצה או בהכשלו או בנגפו באבן רגלו, והוא שבע יפול וקם ולא ישית לב לדבר הזה, תחת אשר האיש הגדול בנפלו יכאב עליו בשרו, וימים מספר כאבו נעכר; אכן גם בזה אך יד החלב עושה את פעולותיה וזה נתכנו העלילות האלה. – החלב אשר תחת עור הבשר לא מקשה הוא כי אם נגר ונוזל, והוא סגור ומסוגר בקרב תאים וצלעים דקים המצומדים איש אל אחיו ואותם לא נראה בלתי אם על פי קרן־חזות חזקה. משפט הצלעים האלה לא שונה ממשפט השלפוחיות מלאות נוזלים אשר אם נשכיב אותן אשה על פני רעותה ונעיקן תחתיהן לא תהיה המועקה אך אל אחת לבד – כחק כל הגופים האיתנים – כי אם על כל השלפוחיות יחד, והיה אם נשים לפנינו חבית גדולה ונמלא אותה שלפוחיות קטנות המלאות מים ואבן גדולה נשים על פני שלפוחיות אחרות, אז נראה בי לא תבקע האבן רק את השלפוחיות אשר מתחת לה כי אם גם את אלה אשר מסביב לה, אם כי בהן לא נגעה לרעה ואך הלחץ היוצא מן האבן יבוא ויכנס אל תוך השלפוחיות כלן, וכל שלפוחית רפה תבָּקע בראשונה; וכמשפט הזה כן גם משפט החֵלב אשר בגוף: כל לחץ וכל נגף אשר יבוא על אחד החלקים אשר בבשר האדם, לא יעיק ולא יחבל אך במקום אחד לבד כי אם יפיץ ויפזר את כחו על מלוא רֹחַב החלב ויחלק את הכאב ברבים, וצרת רבים הלא היא חצי נחמה! ולכן גם הילד, אשר חלבו ודשנו שתו שתו לו מסביב, יסוככו המה עליו ולא תאונה אליו כל רעה, תחת אשר האיש שבשרו כחש, יחוש את הכאב פי שבעה; ואולם גם זאת על הקורא לדעת כי לא אך החלב והדשן יסוככו על הילד בנפלו, כי אם גם משקלו הקל וקומתו הקטנה, אשר על פיהם ימעט כח הנפילה והנגיפה וימעט גם הכאב.

החלב סוכך בכנפיו על הבשר ויהי לברכה גם לאנשים גדולים ולא לילדים לבד. אם יפול הנופל וְנִגַף בבשרו במקום רך אז לא יחוש את הכאב, ואך אם בבשרו הקשה יהיה הנגף אז גם כאבו נעכר; וגם אם ידלג ברגליו ורעה תאונה לו, לא יהיה המפגע במקום פרקי האברים אשר שם החלב, כי בא הכאב על פני כל החלב ויפזר את כחו וחילו לכל עבריו מסביב. ובכן לא לשוא נתן הטבע את החלב על פני כפות רגלינו אשר בהן נדרוך ובהן נלך, וגם מתחת למושבותינו נתן לנו חלב ודשן, למען אשר נוכל לשבת תחתינו ובשרנו לא יכאב עלינו. הנה זאת היא התועלת החיצונית היוצאת לגוף האדם מן החלב, ואולם מעט וקטנה היא לעומת התועלת הפנימית אשר ערכה גדול מאד מאד.

 

ג. החלב יסוכך על יצורי הגו פנימה    🔗

תועלת החלב אשר ילין פנימה בקרב הבשר רבה ועצומה שבעתים מתועלת החלב אשר תחת העור; הלב ואצילי הגידים היוצאים מן הלב עוטים חלב סביב להם, וגם אם יֵאָכֵל החלב מעל הבשר לרגלי מחלות רעות ונאמנות, לא יחדל ולא יסוף החלב אשר על הלב ולא יחסר המזג; אות הוא כי ברכה בו ותועלת צרורה בכנפיו, ולכן נסורה נא ונראה את המראה הזה. – הלא שמעת הקורא אם לא ידעת כי שני דברים הנוגעים איש אל אחיו ומתחככים יחד, יולידו חום עצום ורב, אם לא יושם ביניהם מעט שמן להיות לשטן להחום, יְדות האופנים אשר לעגלה תִמְשׁחנה בשמן. למנוע בו את הנגיעה החזקה; גם כל המכונות אשר בבתי־חרשת תמָשׁחנה בשמן למען תת להן תנועה קלה! גם כל מכונת גלגלים תמָשׁח בשמן למנוע את החום מבוא ולהקל את מרוצתה; גם כפות המנעול תמְשׁחנה בשמן, אם נחפוץ כי בנקל נוכל לסגור אותן על מסגר; וכן כל הדברים אשר תנועה להם ואשר איש באחיו יתחככו, אך מִשְׁחַת שמן תהיה להם לברכה – וכמשפט כל הדברים האלה כן גם משפט יצורי הגו אשר בנפש האדם.

הלא אם תשפשף את ידיך אחת אל אחת ומצאת כי הוחמו, ולכן דעת לנבון נקל כי גם הלב באדם אשר יתנועע מבלי הרף ימי שבעים שנה וגם רגע לא ישבות, הלא ישפשף גם הוא את גידיו ואת עורקיו איש אל אחיו ומי אפוא יֵדע קצב לכל מעלות החום הרבות אשר תולדנה בו, לולא החלב העומד לשטנה, לסוכך עליו לבלתי תת את המשחית לבוא אליו ולנגוף? הן גם רגע לא ישבות הלב ממלאכתו, כי הוא המנצח על מלאכת תקופת הדם רגע ישלח אותו אל כל חלקי הגוף ורגע משנה יאספהו, והמלאכה הזאת מולידה תנועה גדולה ועצומה והתנועה מולידה חום, והחום יוכל להשחית ולחבל על כל סביביו, אם לא נִתן ללב די חלב ודשן אשר יסוככו עליו סביב סביב לבלתי תת למשחית לנגוע אף בקצהו. – ואף גם זאת הלא יורנו הנסיון כי כל תנועה רבה אוכלת את החלב והמנוחה תַרבה את חילו, והיה האנשים אשר יבלו שנותם במנוחה, הם ידושנו וישמנו מאד מאד, והאנשים אשר תנועה רבה להם, הם ילכו וְיִרְזוּ מיום ליום ולא עליהם יהיה החלב; ולכן דעת לנבון נקל כי גם הלב אשר תנועה גדולה ועבודה רבה לו, ידרוש למלאכתו חלב רב, והטבע מטיב עמו מאד לנהל אותו בחֵלב ככל אשר ידרוש וגם יצבור למענו חמרים חמרים למען יהי' לפי אכלו בבוא עליו שנות בַּצֹרֶת גם חרכי העינים ועורקיהן מלאים דשן ומפיקים חלב, למען אשר תהיינה העיניים נוצצות מרוב טובה ולמען תהיה תנועת העין קלה ומהירה, כי בלעדי החלב לא יוכלו העורקים להתנועע על נקלה ועצב הראות לא ייטיב לראות אם יחסר הדשן, ואך בזאת תבואם טובה.– גם כל הפרצים אשר המעים ישאירו אחריהם בקרב הבטן, מלאים חלב למדי, ועל ידי החלב הזה יוכלו המעים להתנועע בנקל לבלתי התחכך איש באחיו.

גם לעצמות בשרנו ישא החלב את ברכתו. – האיש אשר יקח לו דף ניר וטבל אותו בשמן, יראה כי ירך הניר וגם יחזק מבתחלה, וכן יהיה גם משפט העצמות אשר הדשן ומלא אותן יחליצן וגם יחַזְקן מבתחלה על אחת שבע; והיה אם נבקש תחבולה לטהר על ידי מיץ עתר את העצמות מכל דשן, אז נראה כי על נקלה נצליח לשבר את העצמות האלה בהיותן יבשות ונחרות; ולעומת זה נראה כי בבוא מחלה על איש להחליא את עצמותיו, היא מחלת־העצמות, או אז תעשה יד הטבע בחפץ כפים לברוא לאיש ההוא מלוא לשד שמן ובו תמלא את העצמות היבשות והיה להן הדשן הזה תחת החמרים האחרים אשר אבדו להן.

 

ד. סגֻלות החֵלב    🔗

נוסף על סגולות החלב האמורות למעלה, נמצא גם את זאת: החלב לא על נקלה יאסוף חום אל תוכו ולא על נקלה יעבירהו ממנו והלאה, ולכן יקראו החוקרים גם לו ״מלאך רע" או ״מוליך רע" על אשר לא ייטיב להוליך הלאה את אשר ימָסר לו, ולא אך החלב לבד לא ייטיב להוליך את החום ממנו והלאה, כי גם השמן לא יוליכהו מקרבו והלאה, והיה בקחתך לך דבר אשר שמן נתון סביב לו, וראית כי אך לאט לאט יתקרר הדבר הזה ולאט לאט יֵרָצה לפניו לקבל חום מן החוץ, ועל כן מצאו כי כמעלות החום אשר היו בו בראשונה כן תהיינה מעלותיו באחרונה; ויען כי גם לגוף האדם דרוש חום אשר לא יעבור גבול, לא יעדיף על מעלותיו ולא ימעיט מהן, כי הגוף אשר יחסר המזג או אשר חום עולה על מעלות השלשים בן־מות הוא, לכן דעת לנבון נקל כי החלב הנמצא בגוף האדם הוא השומר העומד על הגבול לשמור עליו לבלתי תרבינה מעלות החום מכפי הדרוש ולבלתי ימעט הדם מהיות בן שלשים. – לרגלי הדבר הזה נמצא כי החלב יכסה את הבטן לבלתי יאבד ממנה החום לא יעדיף על המדה ולא ימעיט ממנה; גם הקרב והכליות מכוסים בחלב, והחלב המכסה את הקרב יהיה לברכה בקרב הבטן: גם שדי האשה מלאים חֵלב והוא שומר עליהם לבלתי החליף בדם החום את תכונתו ואת מזגו; וגם הכסלים והכבד, והיותרת על הכבד, וגם הלב, נתונים נתונים ביד החלב לשמור עליהם לבלי יעבור החום אשר בם חוק ולבני יבוא בם הקור.

הפראים אשר בארצות החמות ימשחו את בשרם בשמן למען אשר לא יבוא בו חום מן החוץ. ויושבי המדינות הקרות גם הם ימשחו את בשרם בשמן, לבלי תת לחום אשר בבשר פנימה לצאת החוצה. – הנשים אשר חלב להן יתר שאת על הגברים, הן לא תכסינה את בשרן בבגדים רבים כאשר יעשו הגברים, וגם צואריהן וערפן ולבן וזרועותיהן חשופות לנגד עין השמש, ולא יבולע להן, גם הילדים השמנים והדשנים לא ישימו מכסה על צואריהם, ואך כאשר יבאו בשנים ובשר צואריהם יֵרָזה, או אז יעטפו שית למו. — סוף דבר החלב הוא השומר על החום ושומר את גבולו, וגם החלב אשר מתחת העור יסוכך על האדם לבל יבולע לו והוא שומר על צלעו בלכתו לחום היום או בבוא קרה ממזרים.

עוד סגולה אחת נתונה לחלב: מלבד אשר לא יוליך ממנו והלאה את החום לא יוליך מקרבו גם את הכח העלעקטרי, ולכן דעת לנבון נקל כי ייטיב מאד גם לעצבי הגוף פנימה לבלתי תת לכח העלעקטרי אשר בם לעבור מזה והלאה. כי הנה מצאו החוקרים החדשים אשר משפט אחד וחקה אחת לעצבים אשר בגוף האדם ולחוטי ברזל אשר להמכונות העלעקטריות, וכמו החוטים האלה אשר יוליכו את שמועות הטלגראף ממקום אל מקום, כן יוליכו העצבים את ההרגשה ואת החוש מקרב הגוף אל המוח; ואתה הקורא הלא ידעת כי יאבד הכח העלעקטרי מקרב החוטים אם לא נמשח אותם בגוטא־פערטשא לכסות עליהם, וכן גם מקרב העצבים יאבד הכח העלעקטרי אם לא יכסה עליהם החלב לשים מסגרת סביב להעלעקטריות: וזה אות כי לרגלי מחלת השדפון הבאה על השדרה, יֵרָזה משמן הבשר אשר שם, יען כי אבד לעצבים הכח הדרוש להם; ואף גם זאת נראה כי האנשים הרזים עלולים להתרגש מאד ועצביהם כמו יתמוללו ברגע אשר אך יגע בהם כל מקרה בלתי טהור בעיניהם, יען כי סר החלב מעל העצבים ופעולתם לא נאמנה עוד.

 

ה. החֵלב ופָרָשַת ערכו    🔗

הנה גם זאת מיד החלב היא לנו כי יעצר איש כח לשחות במים וכל רעה לא תאונה אליו, החלב קל הוא מן המים, כי כן ראינו גם בְּהִנָתָן שמן אל תוך המנורה, ויציף השמן על פני המים ממעל, או כי יושם לפנינו מרק בקערה, ועל פני המרק יציפו אגלי דשן, ולולא החלב שהיה לנו בבשרנו כי אז לא היה לאל ידנו להתנשא ולהתרומם על פני המים, ואך כי קל החלב מן המים, לכן יעצר גם הבשר כח לשחות בהם, הנה כי כן נראה כי האנשים השמנים ישחו וישוטו במים גם על פני מפרקתם ושטף המים ישא אותם ממעל, תחת אשר האנשים החולים במחלת־המים (הדרוקן) כבדים הם ומשקלם יכבד מן המים. אכן כל הדברים והמעלות הטובות האלה אשר חשבנו בדבר החלב מראשית מאמרנו ועד כה, כל אלה קטנים הם מאד לעומת ערכו הרב אשר אָצלה לו יד הטבע כי מקבילות חקותיו אל חקות החיים בכלל. ואנחנו עד כה חשבנו אך את מעלותיו הפרטיות ואל הכלליות לא שמנו עוד לב.

המעלות אשר מצאנו להחלב מעלות טובות הן עלינו, אבל הן לא נצדק אם נחרץ משפט כי בגלל המעלות האלה לבד נברא החלב; הן יודעים החכמים כי יך הטבע לא תברא את אחד החמרים אך רק למען שימו עבד עבדים לחמרים אחרים, וכל חֹמר הנברא, נברא גם בגלל נפשו וְעָצְמוֹ וגם החלב הוא אבר בין אברי החיים; ולכן נתוּרה נא ונחתור לדעת את תכליתו ואת פרָשׁת ערכו ועל שרשיו נתחקה. החלב דרוש לפעולות החיים. וזה אות כי יש אשר עלינו לאכול חלב ולהשביע בדשן נפשנו ויש אשר נאכל מאכלים אשר כל יסוד הלב אין להם ובכל זאת יהיו בקרבנו לדשן; באכלנו את הצמחים יבוא חֵלב אל קרבנו, אחרי כי כל מיני השמן לקוחים הם מן הצמחים, ובאכלנו מכל החי ומכל הבהמה, נדשן את עצמותינו, אחרי כי החמאה אשר נאכל או החָלָב אשר נשתה חֵלֶב ודשן הם; ואולם מלבד מאכלי חֵלב אלה, יש אשר נאכל מאכלים הנקיים מכל דשן וחלב ואשר אך הגוף יהפוך אותם לשים אותם לחלב אחרי אשר באו אל קרבו. – הנסיון יורנו כי בשימנו מספוא לפני בעלי חיים. והמספוא ריק וטהור מכל חלב ודשן, אז יגועו וימותו בעלי־חיים אלה אף אם יאכלו כפעם בפעם גם מאכלים אחרים שהגוף פנימה יברא מהם חלב ודשן, וכן גם להפך, אם נתן להם לאכול אך חלב טהור לבד יגועו וימותו והחֵלב לֹא יֵאָצר ולֹא יֵחָסן בקרב הגוף: ואתה הקורא הן גם זאת שמעת אם לא ידעת, כי באכלך חלב ודשן יותר מדי אז תשחית ותחבל את מעיך ויבולע לך: – ובכן אתה רואה כי מלבד המעלות הטובות אשר חשבנו למעלה, באמרנו כי החלב יסוכך בעד הבשר לבלתי יחוש את הכאב בהנגפו, וכי ימשח את יצורי הגו לבלתי התחכך איש באחיו, וכי ישמור על החום לבלתי תת לו לעבור את הגבול, וכי יכסה את עצבי הגוף כגוטא־פערטשא המכסה את חוטי הטלגראף, מלבד כל המעלות הטובות האלה, עושה החלב גם את פעולותיו בין שאר פעולות החיים, כי גם הוא כאחד מיני המזון הוא, והאדם והבהמה אוכלים אותו כי נטל עליהם, ואך במרה יאכלוהו לשמור על נפשם לבל תאונה אליהם רעה. – ועתה אם נשים גם זאת אל לב כי יש אשר יאכל האדם מיני מזון הטהורים מכל חלב, ובכל זאת יבָרא החלב בקרב הגוף פנימה, אז הן נביא לבב חכמה להבין כי החלב הוא חֹמר חליפות לו תמיד בכל עת ובכל רגע, פעם ימעיט מן המדה ופעם יעדיף עליה, פעם בכה ופעם בכה, והדבר הזה הוא אות לחיים, כי שנויי החמרים חיים הם למוצאיהם, ובם נכיר את הנפש אשר לפנינו נפש חיה היא אם לא.

גם נסיונות עשו החוקרים בקחתם להם חזיר, וגם דבורה לקחו להם; ועוד בעלי חיים אחרים; בראשונה נחקר משקל החלב אשר באחד ממיני המזון, ואחרי כן חקרו את משקל החלב אשר יעשה החזיר בקרב גופו לפי מדת אכלו אשר אכל מן המזון הנחקר ההוא, או את משקל הדבש אשר תוליד הדבורה לפי מכסת המזון הנחקר וימצאו כי העדיף הגוף על המדה ויעש על אחת שבע; ובכן תראינה עיני הקורא כי גדול ורב ערך החלב בגוף החי, ותכלית לו כתכלית כל המעשים אשר בטבע. ואנחנו דבר מה נמצא ונגיד באזני הקורא.

 

ו. אות לחיים    🔗

החכמים והחוקרים גששו כעורים קיר ולא הבינו את פרָשת ערך החלב הגדול והרב, עד שקם בימינו החוקר הגדול יוסטוס פֿאָן ליעביג, והוא איש אשר משכרתו שלמה בכל פנה שהוא פונה, ויגל את סתרי התעלומות האלה ויהי אור גדול לחוקרי הטבע. – על פי תורת ליעביג הציגו החוקרים בשער משפט, כי כל מיני המזון הבאים אל פי האדם יפרדו לשני ראשים, וגם תולדותיהם הוצאות מהם בקרב הגוף נפרדות לשתי מחלקות, כי שנים הם המעשים אשר יעשו מיני המזון בקרב הגוף: יש מיני מזון אשר לא יעשו דבר בלתי אם ימלאו כפעם בפעם את החסרון הנולד בקרב חמרי הגוף לרגלי החומרים שנהפכו לדם והיו לנפש חיה, ויש מיני מזון אשר ימנו אך את החסרון הנולד בקרב חמרי הגוף לרגלי כל מלאכת עבודה אשר יעשה האדם ולרגלי נשימת האויר אשר לא תשבות אף רגע; מיני המזון אשר למחלקה הראשונה יהפכו בקרב הגוף לדם על פי פעולות האצטומכא והמעים, ומן הדם יקום בנין הגוף, והאדם הולך ובונה את נפשו מדי אכלו, כי הדם הוא הנפש, הוא הבשר, הוא העצמות, והדם אשר בראשונה ראתה אותו עיננו בדמות מזון, הוא יהיה אחרי כן לנפש חיה; ובכן יאכל האדם את המזון למען בְּרוֹא את הדם, ואחרי כן יבָּרא הדם למען בְּרֹא את הגוף – אלה תולדות מיני המזון אשר למחלקה הראשונה.

ואם ככה הוא ישאל השואל, מדוע אפוא נטל על האדם להוסיף לאכול יום יום ובנין הגוף הלא עומד כבר על תלו ואת חקו כבר השלים? מדוע ניסיף לעשות דם מיום אל יום ולמה זה נעשה עורקים חדשים ועצמות חדשות ועצבים חדשים? מדוע לא נאמר הון, ואנחנו הלא כבר רכשנו לנו את כל החמרים הדרושים לגופנו? והגוף הישן מה יעשה אם הוא עובר ובטל, ולאן הוא פונה והולך בבוא כל מאכל הנאכל ובורא חלקים חדשים? – אכן יש פתרונים לכל השאלות האלה ואותם נשים לפני הקורא; אפס בראשונה ישים נא הקורא את לבו להבין את ההבדל אשר בין נפש חיה ובין אחד הדוממים. – הדוממים, כמו מטיל כסף או מטיל זהב או חלקת אבן, לא ישַנו את תַּבְנִיתם ואת תָּכְנִיתם כל העת אשר לא תשלוט בהם יד זרים או אשר לא תגע בם יד חֹמר אחר לפעול ולשים בו פעולותיו על פי החימיה; הדומם לא ישנה את חמרו והיה לנצח את אשר הוא, ורבבות שנים לא תוכלנה לו לשנות את מראהו, אם לא כי החום או הקור, האויר או המים ישלחו בו את ידם לפעול בו את פעולותיהם ולהוליד בו שנוים ותמורות. ואולם לא כן הנפש החיה (נפש הצמח או נפש האדם והבהמה); הם לא יעמדו אף רגע אחד, ובכל זעקונדע וזעקונדע תהיינה להם חליפות ותמורות, כי ישנו את חמריהם הלוך ושַׁנה מבלי הרף, וגם את גופם ואת תבניתם ואת תכניתם ישנו, ובכל רגע ורגע יפליטו מן החמרים הישנים אשר להם ומן החדשים יקחו – לדבר הזה יקראו החכמים שנויי החמרים, והם הם חיי נפש החיה.

מלבד ההבדל הזה אשר בין הדומם ובין הנפש החיה, מצאו החוקרים עוד הבדל שני: אם ישונה הדומם על פי פעולות חימיות, כאמור או אם נושיט לו את אחד היסודות למען אשר יתחבר אליו התחברות חימית, או נראה כי אחרי ההתחברות יאבדו לדומם ההוא כל תכונותיו וכל סגולותיו אשר היו לו לפנים ויהיה לבריאה חדשה. למשל, אם נחבר את החלאָר ואת הכסף יחד, אז יקום בידינו ענין חדש אשר גם כסף וגם חלאָר לא יהיה כי אם חמר חדש אשר לא ידענו אותו; וכן אם נחבר את הגפרית אל הכסף, לא יקום בידינו אח מאחד מאלה ואך חמר חדש יהיה אשר אין לו כל דמות וכל דמיון גם אל הגפרית וגם אל הכסף; ובכן רואות עינינו כי בבוא חמרים חדשים אל הדומם, יהיה לבריאה אחרת. ואולם שונה ממנו משפט הנפש החיה, כי בכל רגע ורגע יבואו חמרים חדשים אל תוך הנפש החיה, והיא לא תשנה את טבעה ואת תכונתה לא תחלוף; האדם יאכל יום יום מאכלים אשר אינם קרואים ״אדם" ובכל אלה יָברא גוף האדם על פיהם. – ובכן אחת רע לך קורא מקשיב, כי שנויי החמרים והסגולה אשר לגופים לבלתי השתנות גם בהשתנות החמרים, אלה המה אות לחיים אשר לכל נפש חיה.

 

ז. הגוף בלי מזון ומחיה!    🔗

כל הימים אשר האדם עודנו חי, נטל עליו לאסוף יום יום חֹמר חדש ולהוציא חמר ישן מפני חדש – ועל כן יאכל! אכן לא יאכל האדם את אכלו בכל רגע ורגע, יען כי יד טבע בראה לו מגורות, ואסמים בנתה לו, הם הטעים וגידי הדם והאצטומכא והאדם יביא לו אחת או שתים או שלש פעמים ביום מיני מזון מן החוץ ויאגור אותם במגורותיו אלה למען היות נכונים לו שעות אחדות, ואחרי כן כאשר יתם השבר מן האוצר, אנוס הוא לאסוף ולאגור שנית ולאכול את אכלו, למען אשר לא ימט הגוף לשחת ולא יפלו שארו ובשרו מעליו ולא ימות ברעב, כי ברעב ימות הגוף מרגע לרגע אם לא נוסיף להביא אליו טרפו למלא את החסרון אשר אבד. אבל אל נא יחשוב הקורא כי כמשפט המנורה אשר צפחת השמן תחסר והיא לא תכבה כל עוד לא כלה הנטף האחרון מן השמן, כן יהיה גם משפט הגוף, וְהָרָעֵב לא יפיק נפשו עד תום מעליו כל בשרו ושארו ועד בלתי השאיר לו כל שריד וכל פליט מגופו כי לא כן הוא; הָרָעֵב ימות בְּרָעָב גם אם גופו ודמו ושארו לא תמו עוד כליל, והיה אם יחלוף הכח מקרב יצורי הגו ולא יוכלו עוד להחיות את העצמות היבשות אשר נחרו ולא יוכלו עוד להתחדש כימי קדם, ונכרתה הנפש ההיא מן הארץ.

הנסיונות אשר עשו החכמים הראו לדעת כי בעלי החיים המתים מות אם נתחקה על חמרי גופם ברגע ההוא, נמצא בם כי לא אבדו החמרים בלתי אם כמשפט הזה: מן הדם אבדו שלשה חלקים, מן האצטומכא אבדו 39 אחוז למאה, מן הכבד 52 אחוז למאה, מן העצמות 16 אחוז למאה: מן העצבים אבד אך חלק אחד, והחלב אבד כמעט כלו, 93 אחוז למאה, ובכן הלא רואות עיניך קורא מקשיב כי העצבים הם אבן־פנה בבנין גוף האדם, וביום חַסְרוֹ מהם חלק אחד מות ימות, תחת אשר באבוד לו חלב הרבה מאד, לא תאונה אליו כל רעה – אכן אל נא יהיה דבר עם לבבך לשפוט על פי הנסיונות האלה כי קטן ודל מאד ערך החלב, ואחת היא לגוף האדם אם ישנו ואם יחדל, כי תשגה בחפזך, ונהפוך הוא; עינינו הרואות בזה כי גדול ורב מאד ערך החלב לגוף האדם אחרי כי הוא יעמוד ימים רבים בפני הרעב ולא יפול שדוד לרגליו כשאר יצורי הגו; – אם מזון לא יבוא אל פי האדם ומעיו יבקשו אֹכֶל, לא יוכל לאכול מעצביו אשר בקרבו, יען כי ביום אכלו מהם חלק אחד מות ימות; וגם מן הדם לא יוכל לאכול, יען כי ביום אכלו ממנו את החצי לא יוכל עוד עמוד; וגם מן העצמות והאצטומכא לא יוכל לבקש אֹכל, ואך החלב לבדו יהיה לו לעזר ולהועיל בעת ההיא, כי החלב עבד נאמן הוא למלכו והוא כליל יָקְטָר לפניו עד בוא חליפתו – וכן גם בעלי־החיים אשר ישנו שנת ישרים כל ימי החרף ואֹכל לא יבוא אל פיהם, גם הם יהיו אך על חלבם לבדו, ובהתעוררם לצאת נראה כי כחשו משמן; וגם החולה השוכב על ערש דוי וכל אכל לא יבוא אל פין וחיתה נפשו אך בגלל החלב אשר יהיה לו למזון בקרב הגוף ובקומו נראה כי שֻׁלח רזון במשמניו; וגם היולדה אשר אָכְלָה אך מעט ודל וקרבן דמה וכחה גדול מאד, גם היא אך על חלבה החיה וממנו לה מזון – ככל המשפט וככל החזון הזה השמיעו החוקרים אשר היו מקדם, והנה באו החוקרים החדשים ויטפחו על פניהם ויוכיחו לדעת כי לא זאת היא התועלת היוצאת מן החֵלב, והחֵלב איננו מזון לגוף, אחרי כי היסוד החנקי יחסר בו, כאשר תראינה גם עיני הקורא, והיסוד החנקי הלא הוא אבן־פנה אשר למיני מזון.

אבל מה אפוא התועלת היוצאת מן החלב ותכליתו מה היא? – למען דעת את הדברים האלה, עלינו לשים בראשונה לעין הקורא את משפט מיני המזון מן המחלקה השנית.

 

ח. מיני המזון ממחלקה השנית    🔗

מיני המזון ממחלקה הראשונה מולידים את הדם בגוף האדם, ומיני המזון ממחלקה השנית באים אל פי האדם למען אשר יוכל לשאף אויר ולעשות מלאכת עבודתו על פיהם; ודעת לנבון נקל כי דרושים לאדם מיני המזון ממחלקה השניה למען אשר על ידם יוכלו גם מיני המחלקה הראשונה לעשות את מלאכתם, להתעכל ולהיות לדם ולנפש ולחיים, וכל הדברים האלה לא יהיו בלתי אם על פי הנשימה ושאיפת האויר.– משפט גוף האדם הוא כמשפט המכונה העושה את מלאכתה בכח הקיטור, אשר חֹמר ינָתן לה ולבנים תעשה, אבל מלבד החמר הנתן לה לעשות ממנו את הדרוש, הלא עלינו לתת לה גם חמר שני לעשות את הקיטור, להאכילה גחלים ולהשקותה מים, אם כי הגחלים והמים לא יתנו ולא יוסיפו דבר לחרֹשת־המעשה, והם יועילו אך לתת מהלכים להמכונה, וככלותם את מלאכתם זאת, יעלו בעשן ובקיטור השמימה דרך הָאַרֻבָּה ואין איש שם

אליהם לב, – וגם משפט האדם ומעשהו בקרב מכונת הגוף, ככה הוא.

האדם ישאף רוח, ובשאפו יבוא היסוד החמוצי אל תוך הריאה, ומשם יעבור ויבוא אל תוך הדם, ועם הדם ילך לבוא אל הלב, והלב ידפוק אותו וישלחהו אל כל הגידים אשר בגוף, אל שריגיהם ואל פתיליהם הקרובים והרחוקים, אחד מהם לא נעדר והדם אחרי הִתְנַצְלוֹ את היסוד החמוצי יאסוף את חמרי הגוף הנשחתים, והם חמצי־הגחלים ויָשב דרך גידים אחרים אל הלב, ומשם אל הריאה, והריאה תשלח את חמצי־הגחלים החוצה לרגלי כל נשימה ונשימה אשר יעשה האדם; אכן דעת לנבון נקל כי לרגלי כל הדברים האלה ורגלי כל המלאכות החימיות אשר יעשה הדם, יוָלד חום רב בקרב הגוף, ונשימת האויר היא התנור המבעיר את הבערה, הנותן מהלכים לכל המכונה לעשות את המלאכה, וכמשפט התנור אשר למכונה הדורש גחלים ומים למען הסיע את גלגליה, כן ידרש גם האדם מיני מזון ומחיה חדשים לבקרים אשר על ידם ינתנו מהלכים טובים לדם, מלבד המזון הנתן לדם למען שים אותו לנפש חיה. – לרגלי כל נשימה ונשימה יאבדו חמצי־גחלים מתוך הגוף. וגם מים יוצאים ואובדים מן הריאה מקרב הגוף: ונוסף עליהם גם היזע האובד על ידי העור, וכל אלה שוללים מן הגוף שלל רב, ולכן נטל על האדם למנות את החסרון הזה, ומדי אָכְלוֹ יבוא חלק רב מן המאכל אשר יאכל ויחַזק את היסודות אשר בגוף שעל פיהם יעצר כח להשיב רוח.

עוד מעט ונראה באר היטב כי יש מיני מזון אשר יועילו למלאכת הנשימה ויש מינים אשר יועילו לבנות את הגוף ולהביא לו חֹמר ולבנים חדשים תחת החמר והלבנים שאבדו לו, לעשות את הדם ואת הנפש; והיה אחרי אשר נעביר את משפטיהם לעין הקורא, או אז יבין וידע את פְרָשׁת ערך החלב ואת התועלת העצומה היוצאת ממנו לגוף האדם, למען החזיק את מלאכת הנשימה על מכונה ולשמור על הבשר ועל הדם לבלתי יהיו לברות לפי הזעה ונשמת הרוח.

 

ט. מיני המזון ליסודותיהם החימיים    🔗

מיני המזון המועילים לנשימת הרוח נבדלים ממיני המזון המועילים לבנין הגוף גם ביסודותיהם החימיים. – כל המזון אשר יועיל לנשימת הרוח לבד, רב לנו אם יהיו יסודותיו שלשה, יסוד חמוצי ויסוד־מים ויסוד־גחלים, ואולם המזון אשר נחפוץ כי יהיה בקרבנו לדם ולנפש, חק הוא, כי יהיה בו גם יסוד רביעי נוסף על השלשה, והיסוד הרביעי הזה הוא היסוד החנקי; מיני המזון אשר יסוד חנקי אין בהם, נקראים בשם ״מועילים לנשימה“, ואשר יש בם יסוד חנקי נקראים בשם ״יוצרי דם”.

מיני המזון היוצאים מן הצמחים כרֻבם כן המה אך בני שלשה יסודות לבד, כי היסוד החנקי יחסר בם, ועל המינים האלה נחשבו הירקות ועשב השדה ותפוחי האדמה אשר יהיו לאדם לאכלה; והיה באכול אותם האדם לא יהיו לו לברכה בקרב גופו בלתי אם באכלו אותם גם על פני מינים אחרים; ואך מינים מעטים נמצא בין הצמחים אשר גם יסוד חנקי להם, כמו הלחם אשר נאפה מן החטים ומן הדגן, ונזיד עדשים ופול וקטניות אשר יוכל האדם לרוות בם את נפשו ולחיות עליהם, אם כי גם על העדשים ועל הלחם לבדו לא יחיה עוד איש; הנה כי כן יאמרו החכמים כי תפוחי האדמה ודומיהם הועל יועילו אך לנשימת הרוח ולהחזיק את המלאכה, תחת אשר הלחם והעדשים ודומיהם יולידו גם דם ויעשו את הנפש, אבל הטוב מכל מיני המזון הבאים אל פי האדם הוא הבשר – אחת היא, אם בשר חיתו ארץ או בשר חיתו מים, – יען כי יסוד חנקי אצור בקרב הבשר מנה אחת אפים, והוא יהיה לברכה בגוף האדם לבנות את הבשר ולעשות את הדם ואת הנפש; ועל כן גם מזה וגם מזה אל תנח ידך, ואכלת את הירק ואת עשב השדה להיות לברכה לנשמת אפך. ואת הלחם והעדשה והבשר תאכל, להיות לך לדם.

אכן אל נא יאמר הקורא כי דב לנו אם נשב אך על סיר הבשר לבד, יען כי “בכלל מאתים מנה” והבשר הן יכיל גם את שלשת היסודות האחרים אשר למיני מחלקה הראשונה, כי אם ככה אתה עושה אז לא ישפוק לך הבשר; מלאכת הנשימה והעבודה אשר תעבוד כל חיים דורשות ממך רב והבשר לא ימלא את שפקן, ועל כן יתאו האדם תאוה לאכול גם את מיני המזון היוצאים מן הצמח והיו לו לברכה ולשקוי לעצמותיו. – כי הנה על פי נסיונות רבים נחקר משקל החמרים האובדים לגוף האדם על פי הנשימה בקרב עשרים וארבע שעות, והנה הוא כמשקל החמרים האובדים לגוף בעשותו את צרכיו, אחרי כי חמצי־הגחלים אשר נפליט, מהולים במים (ואשר על כן גם לוחות הזכוכית בחלון יכוסו אגלי זעה אם נשיב עליהם רוח פינו), והנסיונות היכיחו כי ביום אחד יפליט האדם מקרבו על פי הנשימה עד כדי משקל ליטרא אחת מים, והמים הן מכילים יסוד חמוצי ויסודי־מים שהם לקוחים עתה מן הדם אשר בגוף, ולכן דעת לנבון נקל כי נטל על האדם להאכיל ולהשקות את גופו כפעם בפעם למלאות ולמנות את החסרון, ולתת לו מיני מאכל ומיני משקה אשר יסוד־מים ויסוד חמוצי ויסוד־גחלים בו.

אכן גדולים מעשי החלב ועלילותיו אשר נתכנו לגוף האדם, כי החֵלב גם הוא עשוי מידי הטבע אך שלשת היסודות האלה, יסוד חמוצי ויסוד־מים ויסוד־גחלים, והגוף, אם יובאו אל תוכו שלשה יסודות אלה, יעשה מהם את החלב, ועינינו תראינה כי עקרת הבית המפַטמת את האוזים נותנת להם קמח וסלת והם ישמנו וידושנו מאד. – ובכן נמצא כי משפט יסודות החלב הוא כמשפט היסודות אשר למיני המזון המועילים לנשימת האויר, והיה אם יאכל האדם די בשר אשר יעשה את הדם, ומלבד הבשר יאכל גם את הירק ואת עשב השדה, ומיץ הצמחים ישתה, יותר מכפי הדרוש לו למען החזיק את מלאכת הנשימה על מכונה, או אָז יֵאָגר ויאסף החלב בקרב הגוף פנימה ויעש פימה עלי כסל, ואם אמת הוא כי היום או מחר לא דרוש עוד לו החלב הנותר הזה, אך הנה יחשוך אותו ליום רע, יום אשר תגדל הוצאת הגוף על הכנסתו, ואז יהיה לו החלב לברכה מאין כמוה.

 

י. מעשי החלב ועלילותיו    🔗

מיני המזון שנים הם למחלקותיהם; אך אל נא ידמה הקורא בנפשו כי גם הטבע יחלק לו בקו את כל אשר בו להבדיל בין דבר לדבר כאשר יבדיל לו החוקר בחדר משכיתו, או אל נא ידמה הקורא כי ביום אכלו בשר צלוי באש עם תפוחי אדמה גם יחד, אז יעמוד שומר בקרב גופו לשמור על שני האורחים האלה הבאים אל תוכו, לתת מקום לבשר לרדת אל בית־חרשת הדם ומקום אחר לתפוחי האדמה לרדת אל בית־חרשת המעשה אשר לנשימת הרוח, כי לא כן, והטבע ברא את האדם ויתן לו אך אצטומכא אחת ובטן אחת, והכל הולך אל מקום אחד, ושומר אחד רואה־החשבון מנצח ומשגיח על ההכנסה ועל ההוצאה גם יחדו. – מלאכת הדם ומלאכת הנשימה יושבות יחדו בשלום ובשלוה ולא תשאנה חרב אשה על רעותה; אם יחסר להנשימה יסוד אחד משלשת היסודות הדרושים לה, ושאלה משכנה הקרוב אליה, וכן גם להפך, אם יחסר שלל בקרב הדם, אז יפנה אל המזון הנתון למלאכת הנשימה ולקח לו, ואין איש אשר יבוז לו על אשר יגנוב למלא נפשו כי ירעב.

אכן לרגלי הדבר הזה נראה כי גדולים מעשי החלב. – החלב הוא אוצר בלום המונח במגורה כל ימי שני השָׂבע עד בוא ימי שני הרָעָב, ויסודותיו הם יסוד־גחלים ויסוד־מים ויסוד חמוצי, והיה האיש אשר ישמן ויחלה את חליו, או אשר ישמן ורעב יבוא עליו, אז יהיה לו החלב למעין ישועה לשאוב ממנו עד בוא מזון אל פיו ואם אמנם בעת ההיא יאבד החלב מן הגוף ויחלוף ויכלה, אך הנה יסודותיו יבואו מעט מעט אל הדם למען אשר יוכל הדם להחזיק את מלאכת הנשימה ולא נטל עליו לשחד מכחו בעד הנשימה תחת אשר האיש הרזה בחלותו את חליו ואוכל לא בא אל פיו, הלא ישיב גם הוא רוח ואויר, ואם יסוד־גחלים ויסוד־מים ויסוד חמוצי לא יהיו לו להפליטם, הן יקח לו את היסודות האלה מקרב הדם, ואנחנו הלא ידענו כי באבוד חצי הדם וחצי הבשר, אז ימות האדם ויגוע. – ובכן הלא עיניך רואות את פרָֹשת מעשי החלב ועלילותיו אשר נתכנו לו; החלב הוא למותר כל העת אשר האדם בריא אולם, וזה אות כי גם האנשים הרזים לא חלשים ולא רפים הם מן השמנים; אכן בבוא שואה על האדם, כי יחלה או כי יענה בצום נפשו, אז טוב לו וטוב גורלו אם נמצא בקרבו אוצר חלב, כי החלב יקום לסוכך עתה על הדם ועל הבשר ואת נפשו יתן תחת נפשו להיות לברות לנשימת הרוח ואליהם לא יתן את הנגע לבוא.

הנה כי כן נראה יום יום כי הנשימה והעבודה מקבילות ונושאות בד בבד עם החלב. – האיש אשר יעבוד הרבה ואשר ישיב את הרוח בחזקה, לא ישמן לנצח ועצמותיו לא ידושנו, והאיש אשר יאכל וילך בטל ממלאכה יפוש כעגלה דשה; אדם ובהמה אשר תנועה ותנודה רבה להם, ישיבו רוח בחזקה ולא ישמנו, והאדם היושב בית ועבודתו קלה, ישמן וידושן; אם חפץ אתה כי מקנך ובקרך ישמנו וְיִכְשׁוּ, אז תסגור אותם בתוך המרבק, למען אשר לא יתנודדו הרבה ממקומותם ואז יפליטו רוח מעט ויעשו פימה עלי כסל –

 

יא. הֲיֵאָכֵל חֵלֶב?    🔗

הן בחנת גם ראית כי החלב הוא לברכה בקרב הגוף, ולכן יש אשר יהיה דבר עם לבבך לאמר: "אֹכַל נא חלב ככל אשר תשיג ידי וייטיב לי בגללו! ״ואתה טרם תדע כי שגית וכי מחקרי החכמים והנסיון יורו אחרת. – האצטומכא לא תעצר כח לְעַכֵּל את החלב הנגמר הבא אל תוכה, ואך את שמן־העטרן לבדו הוציאו החוקרים מן הכלל והרופאים הואילו לחלוט כי בכנפיו צרורה רפאות תעלה לילדים קטנים, ואולי זאת להם יען כי נמצא בשמן־העטרן גם היאָד; ובדבר כל המשמנים האחרים הואילו החוקרים לחלוט פה אחד כי משחיתים המה בקרב הגוף, והאצטומכא לא תעכלם. כל המאכל הבא אל תוך האצטומכא יְעֻכּל בה על ידי הריר הנוזל מקירותיה, כעין הריר אשר כפינו, והריר ההוא יזיל גם את הלחם היבש אשר היה לנקודים, וגם את העצמות הרצוצות יזיל הבאות אל תוך האצטומכא, כי יבוא הריר אל תוך המזון להזילו, ואולם החלב קשה הוא מאד והריר לא יעצר כח לחדור אל תוכו, והוא ישחית וירע גם על כל סביביו, כי ידבק גם ביתר המזון הבא אתו, והיה בקרב האצטומכא לקללה ולא לברכה, ואך הריר אשר בבטן הוא יעצר כח להזיל ולהמיס את החלב הבא אל תוכה.

לכן נוציא משפט כי לא טוב אֱכוֹל האדם הרבה מן החלב הנגמר, ומלבד זה מצאו החכמים כי גם תועלת לא יוצאת ממנו לגוף החי, אף אם יעֻכּל בבטן. החוקרים נסו לפטם ולהאכיל בעלי־חיים שונים את החֵלב הנגמר, ויראו כי החלב כאשר הובא אל תוך הגוף כן הפליט הגוף אותו, והוא לא התחבר אל אוצר החלב אשר שם, וכל תועלת לא יצאה ממנו.– את כל החלב הדרוש לגוף ואת כל החלב הנאסף אל המגורה, יעשה לו הגוף בידים על פי מיני המזון הבאים אל תוכו אשר יכילו עמילן וצוקער, וכל החלב הנגמר הבא אליו מן החוץ, פגול הוא לו, לא ירצה; לא החלב בהיותו בקרב הגוף ייטיב לו כי אם בהֵעָשׂוֹתוֹ בו, ולכן לא ייטיב החלב הנגמר. — אבל אל נא יחשוב הקירא כי אם ככה הוא, אז כל שומר נפשו ירחק מן החלב הנגמר לבלתי אכול ממנו אף מעט, אחרי כי קשה הוא להתעכל וגם כל תועלת לא תצא ממנו לגוף, כי גם זה משגה הוא, והחוקרים הוכיחו כי הגוף לא יעשה את חלבו פנימה בלתי אם בתתך לו מעט חלב נגמר מן החוץ, ואתה איפוא זאת עשה וחיתה נפשך: דַשֵׁן את הלפת ואת הירק אשר תאכל, שים חמאה על פני הלחם אשר תבוא אל פיך, תן חלב אל תפוחי־האדמה אשר תבשל, והיו כל אלה מעדנים לנפשך ושקוי לעצמותיך; אך השמר לך פן תאכל את החלב כדי אכילה, ונהמת באחריתך.

משפט מעט החלב המובא אל תוך הגוף, הוא כמשפט השמרים הנתונים אל תוך הַשֵׁכָר, אשר בלעדיהם לא יוכל השכר להתחמץ, אם כי אנחנו ידענו גם ידענו כי השכר הולך ובורא לו שמרים ואין חֵפץ לו בשמרים מן החוץ. ואולם השכר לא יצליח לעשות לו את השמרים בלתי אם בהביאנו אליו בראשונה מעט שמרים מן הנגמר בחוץ, ואך אז יעשה את שלו וגם הגוף העושה את החלב ועושה פימה עלי כסל מבית, גם הוא לא יעשה את מלאכתו עד אם נביא לו מעט חלב נגמר מן החוץ, ואז יבנה ממנו.

 

יב. אחרית דבר    🔗

הן רבות דברנו בדבר החלב ומעשיו ועלילותיו, ואזן הקורא שמעה ותבן לנו, אך טרם נפן מזה אל מול אחר, נפתח שפתנו עד הפעם להגיד לקורא קשט דברי אמת וכל כלמה לא תכסה פנינו: החקים אשר השמיעו חכמינו בדבר החלב לא יתדות הם התקועות במקום נאמן, אחרי כי בכל עמלם שעמלו למצוא פתרונים לא ידעו עד היום את פרָשת ערכו ואת תכליתו אשר למענה נוצר. הטבע בבראו את אחד החמרים, לא בעבור חמרים אחרים ברא אותו ולא לשומו עבד לעבדים עשהו, כי כל חמר הנביא נושא בקרבו גם את תכליתו אשר אין לאחרים חלק בה ותכליתו זאת לנפשו היא; גם משפט החלב ככה הוא, גם לו שומה תכלית מאת הטבע, ואך לשקר עשה עט אם נגיד כי נוצר להיות לשומר לראש אחרים. וגם עינינו הלא תראינה בו אותות ומופתים רבים המעידים כי יש מטרה ויש תכלית לבריאה הזאת.

מיני מזון שונים באים אל תוך הגוף ומביאים אתם את החלב; המאכל אשר יביא אל תוך האצטומכא חלב מעט, הוא יעֻכּל בה, ואם יעדיף על המדה הראויה לא יעֻכּל בקרב האצטומכא ואך ירד אל הבטן ונספה. – האצטומכא לא תוכל לשאת את החלב, תחת אשר הבטן תכיל ממנו רב במקום אשר שם הגידים היונקים, המביאים את מיץ המזון אל כלי הדם; גם בקרב הדם, בתוך הכדורים נמצא חלב; גם העצבים מלאים חלב על פני חלב, עד כי בהוציאנו את החלב מהם בחזקת היד, על פי עתר ואלקהל, ונותרו העצבים לעינינו כצנורים ריקים; גם בקרב המוח נמצא חמשה מינים שונים מעשה חלב, אם כי חלב נגמר לא נמצא שם – – האך יד המקרה עושה בזה את מעשיה? האם לא יבין כל נבון כי יש תכלית למעשה החלב והיא נסתרה מנגד עינינו? – בקרב המוח נמצא את הפֿאָספֿאָר, והחכמים עשו לו כבוד גדול באמרם עליו כי הוא יוצר הרעיון והמחשבה אשר בקרב המוח; אבל מדוע לא יאמרו כאלה גם על החלב ומדוע לא יאבו לחלוט כי החלב הוא אבי הרעיון והמחשבה? האך יען כי בין הפֿאָספֿאָר ובין הרעיון מצאו דמיון, באמרם כי הפֿאָספֿאָר מאיר עינים וגם הרעיון יבָּקע כשחר להאיר לארץ? אך הנה גם החלב בוער כאש ונגה לו! גם ממנו נקח שמן למאור, וממנו פנה ממנו יתד לאור הגאז! אכן גם בצחוק יכאב לבבנו, והוא לא יתן ולא יוסיף לנו דבר ואנחנו נודה בפה מלא כי לא ידענו עוד את תכלית החלב ואת פרשת ערכו.

מעשה הצלעים הוא אבן הפנה בבנין כל נפש חיה, כאמור, וגם מעשה הצמח ומעשה החיה ככה הוא. אבל מי יגיד לנו אם יש חלק ונחלה לַחֵלֶב במעשה הצלעים הזה, אם לא? האם מידו הוא להחיש את בנין הצלעים בהעשותם זאת היא תכליתו? עוד שלמים וכן רבים מן החוקרים עמלים למצוא פתרונים לדבר הזה, ואל המטרה לא באו עוד. – אכן נחמדים מאד מחקרי הרופא המפואר אשערזאָן בברלין, אשר מצא כי ריר החלמות אשר יובא אל תוכו נטף חלב ישנה את מראהו ויתעבה מסביב – והיה אם נשית לב כי בקירות הצלעים בדם אשר בגוף החי יש חלב ודשן, אז יעלה רעיון בנו כי החלב הוליד את החלקים המוצקים אשר בגופנו וזאת היא תעודתו ותכליתו – –

ובכן נעזבה נא עתה את שיחתנו בדבר החלב ומעשיו, הן לא נוכל לגלות עתה לעין הקורא את תכליתו, ואם נוסיף לדַבר בו באזניו, והיה בנו חטא, אך הנה בכל אלה קותה נפשנו כי הקורא יקבל ברצון את כל הדברים אשר שמנו לפניו כי גם בהם צרורה תורת דעת, ותוכם רצוף דברי אמונים אשר ברכה בהם לנפש תדרשם.