“ורודפי קדים – יאספו רוח”.

מודה אני כי רחוקה ממני תקוה, אשר ימצאו דברי אלה הד בלב קוראים. כי הנה המפלגה אשר אליה התקשרתי, עוד לפני כחצי יובל שנים, מארצות גלותי, ובתוכה חייתי בארצנו, ודברתי את דברי אלה, על הסוכנות מראשית הימים אשר קראו בשם הזה; ואף חברי אלה ישמעו את דברי בביטול. ואיך ישמעום אלה, אשר רק היום אשמיע זאת להם? אולם, אם לא תשמעו אותם, והיו דברי בכך לעֵד, כי אכן גדולה חטאתכם אשר חטאתם, במכרכם את אחדות-עמכם בעבור… בעבור… ואף אם בעבור עפרות זהב!

ואכן זיין יזדיינו כיום צירינו הנוסעים ברלינה, בנשק “ארבעת הסעיפים” של “חוזה המכירה” אשר להם. והחלטות פה אחד תוחלטנה, כי על אלה יעמדו, ואולי גם על סעיף חמישי: “הזכות למתישבים לקבוע בעצמם את צורת התישבותם”. ועל אלה ילחמו ומהם לא יסורו. אולם, היאה תמימות לסוחרים, ואמונה למוכרים? ואיך נואלתם מלכתחילה להאמין, כי סוחרת גאונית כ“הסוכנוּת” תקנה את ה“סחורה” אשר תשדלוה לקנות מכם, ותחתום על החוזה, לכל סעיפיו, ועל המחיר אשר קבעתם אתם? והן ישנם חוקי מסחר בעולם: חוק הדרישה וההצעה, חוק המזומנים והפתק, חוק התקיף והדל, ועוד מ“חוקי הצדק” אשר למסחר, וכל מסחר שהוא, בין אם מסחר בנעלים בלות, ובין אם מסחר ביקהת-אם-ועם. והנה הופעתם אתם, ודפקתם על פתחי שועים לאמור: תנועת-תחיה-לעם אתנו, ודלה היא, כל רכושה יכול להימנות באצבעות הידים, היינו:

1) מולדת-אבות בת ארבעת אלפים שנה;

2) חזון עם בן ארבעת אלפים שנה;

3) שקיקת-גאולה משיחית, בת אלפים שנה;

4) מאמצי אחיזה בקרקע המולדת, מחודשים;

5) תנועה חלוצית נהדרת;

6) הסתדרות ציונית בת עשרות-שנים, המקיפה את כל כדור הארץ;

7) גם “מעט רכוש” ברקע, בישובים וקרנות לאומיות;

8) גם דבר מה, החשוב בודאי בעיניכם מאוד: קשרים והיכרות אצל כל ממשלות העמים האדירים.

ועוד, ועוד, מעט רכוש פה ומעט רכוש שם. ואך דבר אחד חסרנו בזמן האחרון: חסרנו אמונה בעם, אשר כל זה לו, כי ימשיך לבנות את עצמו, במהירות הבזק, כיאות לתקופת האוירונים והרדיו… והנה, לכם הכסף והכבוד. על כן בואו נא ונחזק את האמונה בעם, ביסדנו יחדיו “סוכנות יהודית”. את העסק ניסד על יסודות מסחריים מוצקים: אשר לרכוש של החברה, הרי אנו נכניס את “מעט הדלוּת” שלנו, המנויה למעלה. ואתם? הרי כל “אמונתנו הגדולה” מועברת בזה מעמנו אליכם. ואשר לעצה, לדעה – “פיפטי” לנו ו“פיפטי” לכם.

אכן שמעו-נא, ציונים, לכל פלגותיכם, מאין שאבתם את הכפירה בעם-ישראל-אחד?! איך נועזתם להניח כי עם ישראל אינו אחד, אחד על כל פושעיו ובוגדיו, נאמניו והמתנכרים לו?! ואיך הרהבתם להרשות “משנה-לעם”, לאמור תנועת העם, הציונית. איננה באת-כוח כל עם ישראל, אף אם מעטים עדיין אלה המודים בציונות, אלא ישנה ציונות וישנה גם באת-כוח-אחרת לעם ישראל, ושני אלה ייסדו “שותפות”?! והן אתם הנכם הראשונים המכריזים על זכותם של מספר תקיפים, אמנם פילנתרופים, להופיע כבאי-כוח חצי העם. כי עד הכרזתכם אתם הן לא העיזה אף המחשבה הכי מסולפת, לראות ב“פילנטרופוס” היהודי משהו מבא-כוח העם. אפילו ברון הירש וברון רוטשילד לא זכו לכך. את האליל הזה אתם יצרתם, ושמתם אותו במשכן הנשמה של העם. ומעכשיו? אף אם הפעם נצליח להשליך את האליל הזה מקהלנו, אך מעכשיו לא יחדלו זונים אחריו. וכאשר היתה בעמנו, לפנים, ההתאבקות בין האלהות והאלילות, וכאשר היתה בדורנו ההתאבקות בין ציונות ואוגנדיזם וטריטוריאליזם, כן תחל מעכשיו להבא התאבקות דומה בין העממיות והפילנטרופוס. איך נואלתם? איך נואלתם לשלוח את ויצמן כבא-כוח תנועת העם, ב“כ הקונגרס הציוני, ב”כ עם ישראל, לשבת אל שולחן ירוק את.. באי-כוח של מי? ילך לו כל איש בשם אלהיו! אך שותפות של אלים?! וכנסיה לעבודת “ה' את שות'”?! באי-כוח של איזה “ישראל” הם מ. וו. מ-ד וכו'? ואם הם הנם באי-כוח “עם ישראל”, כאשר תאמינו, כי עתה רדו אתם! בטלו את ההסתדרות הציונית למען תוכר אך באת-כוח אחת לעם ישראל, ולא “שותפות”. כי בהכרת ה“שותפות” כבאת-כוח תעורער כל חומת העם, כשם שבהכרת ה“שותפות” כאלהות, פוסקת רוח ישראל. תחת אשר באת-כוח אחת לעם, אף אם תרשע בתקופה אחת, לא אבד הנצח לבאת-כוח העם, ויבואו וגם ימי עליה.

ומכאן היא התשובה לאלה המקשים לאמור: האם שוקלי שקל ציוני, דלי מעש ומרבי להג, יפים לציוניות ממ"ל וו-ג, המוציאים מיליונים לעזרת ישראל, כפי הבנתם, ברוסיה וכדומה? אך האם יתנגד מי מאתנו, שהם יכנסו להסתדרות הציונית, וישלחו את שליחיהם אל הקונגרס הציוני, במת התנועה היחידה לתחית העם, ושם ילחמו על השקפותיהם, בין אם ירבו לתת כסף או ימעטו? הן כל הזכויות להם, כמו לכל אחד מאתנו, המכירים בבמה זו היחידה לעמנו; אולם זכות להופיע כבאי-כוח של “ישראל משנה” העומד מחוץ לתנועת התחיה בישראל, אין לתת אפילו לחלק חשוב כמו תנועת העבודה העברית. אם, למשל, לתנועת העבודה ישנן השקפות על דרך התחיה, והיא נלחמת עליהן בכל מאמציה בתוך התנועה הציונית. הרי טוב. וזכות כזו גם לתנועת מ-ל– ו-ג– מ-ד, אם ישנה כזו. אך שהציונות תהיה צד, אחד השותפים, ולה שותפים על-פי חוזים והסכמים מיוחדים – זה יתואר רק ברגע שנוריד את הדגל הציוני.

ולמה זה תעמדו על פרטים: “ארבעת הסעיפים” או עשרת סעיפים, השותפים יתנו כסף או לא יתנו כסף? בעת שבעצם ענין הסוכנות: “ציונות את שות'” אינו יכול להיות בשבילנו מושג שונה מן המושג “ה' את בנו”. וכשם שישראל בכל דורותיו, נהרג על רעיון היחוד של ה', ככה אין ישראל יכול לותר על היחוד של תנועת הגאולה לעמו “הדל והעני”, ולשתף בצורת סוכנות “בנים” של העם, ואף אם יהיו אלה אילי כסף ונדיבי עם, ואף אם יחתמו על הסכם, אשר על פיו תהיה לקונגרס הציוני לא “פיפטי” אלא תשעים ותשעה אחוזים מן הדעה, ולעומת זאת יתנו הם מכיסם תשעים ותשעה אחוזים של התקציב, והקונגרס יתן רק אחוז אחד. גם בתנאי הסכם כאלה, ההסכם הוא מחפיר, כי אין לכרות אמנוֹת כאלה כלל וכלל. שמע ישראל, אתה אחד!

והנה לולא נכנסנו במשא-ומתן על-דבר “הסוכנות”, ומראשית הופעתו של הרעיון הזה היינו שוללים אותו בהחלט, אזי לא הוכינו בשדפון-חזון-ומעש, כאשר הוכינו על-ידי בטחוננו-בנדיבים זה; לא היינו נותנים מקום ואפשרות להשתמטות ממעש ופעולה בתוך התנועה הציונית, והעם היה מרבה להביא. כמה מונים יותר, מאשר הביא במשך השנים האחרונות. ובכל אופן לא היה מביא פחות מאשר יביא כיום גם בימים הבאים, ואליל-הסוכנות לא היה עולה על אפקנו כלל. אולם עתה הנה יתאספו צירי העם ברלינה, ולפניהם מכשול נורא. וכמעט כולנו רצים אחרי אלילות זו ומחזיקים בכנף שמלתה, כבימי מנשה בן חזקיהו. את רעיון “האחדות שבישראל” שכחו כולם; יש “משנה לישראל”. ואך על הסעיפים יפסחו עוד ויתנודדו…

ומה המוצא?! מוצא אך אחד: זה שישנו מכל חטא ומכל פשע – המוצא אל דרך השיבה! נשים לב ונשובה-נא מדרך-כסל זו, ונחדש את תנועת תחיתנו, כתנועת העם לתחית העם! ויחלצו נא מקרבנו אנשים, אשר יהיו בכל לבם לתנועה זו, בלי כל נדנודים לצדי דרכים, ולכל סילופים ברעיון היסודי, ונפוצו בעם להורותו את דרך גאולתו ותחיתו בארצו. את זה חדלנו מעשות זה שנים רבות, וכעת נשובה-נא לזה! אמנם אין להאמין את כל הזרמים בציונות יתיצבו עכשיו על דרך זו. יותר מדי הורגלנו כבר לבטוח בנדיבים, ולחבק את ברכינו בעצלתים. אך הן אין דרך אחרת! ואף גם זאת, אשר אם נתנער כיום מאליל הסוכנות, ונחדש את אמונתנו בעם האחד, ויבין העם את הגאולה אשר הבאנו לו גם בזה. וננסה-נא וניוכח כי מאמצי העם לא יפחתו אף לרגע, ועוד יוסף עליהם כהמה וכהמה.

האמנם לא תאמינו?! האמנם עד כדי כך לא תיאָמנו?

תרפ"ח (1928)