(בישיבת סיעת העבודה בקונגרס הי"ז)
כדי שאספיק לאמור את דברי בגבולות הזמן אשר נקבע למתוכחים, רשמתים על הנייר בצמצום רב ואקריאם לפניכם בצורת הנחות בלתי קשורות אחת בשניה. ואפשר שרוב ההנחות לא תמצאנה עדיין כל הד אף בסיעת העבודה של הקונגרס הזה, כי הן אנשינו ככל הציונים נהוגים להיגרר בזנב-הענינים ואינם מעיזים לפרוץ אל דרכים בלתי-כבושות; אך בכל זאת ארגיש מחובתי להשמיען כן.
על מצב-הרוח בקונגרס 🔗
ראשית כל על מצב הרוח השורר בין באי הקונגרס הזה, ובתוכם גם רבים מאנשינו, מצב רוח של עומדים על מיטת גוסס… ואת קינתם ישאו פורמי-בגדיהם אלה על “הציונות אשר מתה” ועל עם ישראל אשר לא היה… ולוּ היו המקוננים האלה נשארים לשבת על שק ואפר בבתיהם, אזי אמנם אפשר היה לראות בזה למצער סימן לכנוּת צערם, אך אם הם כאן, איך יעיזו לאמור שלא הכל כאן? וכי מי הוא עם ישראל אם לא אנו, ומה מניע את הציונות אם לא תנועתנו אנו? ואף מי אנו אם לא אני? והן כל אחד ממנו בודאי רואה עצמו ער, חי ומלא מרץ לפעול למען שיבת שבותנו, ואיך יעיזו לבדות דיבות על התנועה בכללה?!
אכן נהפוך הוא: כל שדרות עמנו ערות כיום לפעולה בארץ (את זאת אפשר לשמוע כאן, בשיחות פרטיות, מכל באי הקונגרס הזה), ואך פקוּדי הציונות, ובתוכם גם אנשינו, היינו לנושאים את שם תחיתנו לשוא, ולא נתמסר לאגור את כל כוחות הפעולה, לצוּרותיה השונות, אשר יכמהו ממש להילקט אל העבודה בארץ, כאשר יכמה הפּרי הבשל להילקט אל הכרי… כולם – ובתוכם גם חברינו מארץ-ישראל אשר עשו בזמן האחרון בארצות שונות – מספּרים לפי תומם על האפשרויות, שלא היו דוגמתן עד היום, לרכז כיום המוני יהודים לפעולה שונה בארץ, ורק חסרים – לפי דברי חברים אלה – אנשים מתאימים, אשר יבינו לארגן את כל הרצונות האלה עד כדי הפכם לכוחות און והון כבירים, אשר פעולתנו עד כה תיראה כמשחק-ילדים לעומתם. ובכן מה הקינה והנהי?! נעוז ונעפיל לפעולה רחבה, ובל נהיה כשרויים באבל. מצבה של תנועת תחיתנו אך בידינו אנו הוא. אם נאמין – נעוז, ואף נצא למרחב רב.
על המוצא מתסבוכת הסוכנות 🔗
מוזר היה לשמוע כאן את אחד מחברינו אשר היו מראשי המחייבים את הסוכנות, והוא מוכן להתחרט עכשיו על “השידוך” כאשר הסוכנות לא סילקה את “הנדוניה” אשר הבטיחה… האף אמנם לא התכוונו “מבקשי יד” הסוכנות אלא לנדוניתה בלבד, וכל הדיבורים הנאים על-דבר “הרחבת הציונות” לא היו אלא כסות-עינים בלבד?!
והנה למראשית הישמע רעיון הסוכנות נלחמתי אני בו, ואף ניבאתי שעל-ידי השידוך הזה יפחיתו המוני עמנו מהתנדב לקרנות הבנין, בלמדם מן הציונים לבטוח בנדיבים; ו“מחותני” הסוכנות לא ימלאו מכיסם את החסר, כאשר כל נדבנותם בכלל לענינים ישראליים הרי לא היתה על חשבון כיסם הם, אלא בעיקר על חשבון התנדבותם של המוני ישראל, אשר יראום כאילו הם בכיסם הרחב בלבד, ואשר תנועת הסוכנות בציונות קיימה וקיבלה ואישרה את השקר הזה, שהמוני ישראל שייכים לסיטרת ה“פיפטי” של הסוכנות ואין לציונות חלק בהם.
ניבאתי לזאת, כי מי עיור ולא יכול היה לראות את זאת מראש? אך התנגדותי לסוכנות לא היתה מתוך חשבונות כספיים, אלא יען כי רעיון הסוכנות היה והנהו כפירה ביחודו של עם ישראל וביחידות תנועתו לתחיתו. ולעם ישראל ישנה תקומה ושארית אך ורק ביחודו: עם אחד, אלהיו אחד, ארצו אחת, אמיתו אחת וכו'. ומימי היותנו לעם, באנו חורבן אחרי חורבן בכל תקופה אשר סטינוּ מדרך יחודנו אל חתחתי השניוּת… ואין להאריך בזה… אכן כיום, בהימצאנו כבר בתוך התסבוכת של ממארת השניוּת: לציונות וסוכנות, בתרים היה ישראל… היום אי אפשר כבר לרפא את הנשברה על-ידי “ביטול הסוכנות”. אם לפני הכותנו את העם לשנים יכלה הציונות – לוּ רצתה – לרכשו בשלמוּת; הרי אחרי שאילפנו את העם לראות עצמו שנַים תחת אחד – ודבק ברעיון זר ומוזר זה ולא בנקל יחזור להיות אחד. ובעצם הרי גם חלה כבר התבוללות מסוימת בין חלקי הציונות וחלקי הסוכנות, וקשה כבר לקבוע מה הם החלקים הטובים, והחלקים הרעים מה המה בכל אחת מהנה. כיום הזה אין לדבר על ביטול הסוכנות, אלא יש לחפש את הדרך איך לצאת מרעיון השניוּת ולסדר שוב בעמנו תנועת תחיה אחת בלבד. ואם החלק שבסוכנות אינו מוכן עדיין לוותר על כינויו המיוחד ו“יחוסו” כבא-כוח כל המוני ישראל מלבד הציונים, אזי על הציונות (אֵם הילד החי…) לוותר על שמה ולהיכנס לחלק השני של התנועה… ורצוי כמובן לשנות אז את שמה ולקרוא לה, נאמר: “האחדוּת (תחת הסוכנות) היהודית לארץ ישראל”, ובלבד שתהי תנועת תחיתנו אחת ויחידה.
ואפשר שטרם בא הזמן לכך, יש קודם להפוך את הסוכנות לעממית יותר, וכדומה; אולם לקראת זה עלינו ללכת מעכשיו.
על ההנהלה הבאה 🔗
כמעט כל חברי סיעתנו מכירים בערכו הרב של וייצמן לתנועה הציונית, ואף כי אין להשאירו שליט יחידי בהנהלת התנועה – ואמנם אין להסכים לשלטון יחיד אף של דוד מלך ישראל –, אך ברור שעלינו לדרוש בכל תוקף את השתתפותו של וייצמן בהנהלה הבאה. עדיין לא התגלו כוחות גדולים חדשים בתנועה, וּו. נראה גבוה משכמו ומעלה מכל אלה השואפים אל כסאו. אכן יכולות להישמע גם הערכות אחרות על ו. ואל הערכות יש להקשיב ולדון על מידת נכונותן, ואולם מוזר מאד היה לשמוע כאן את דברי אחד מן הנואמים, אשר גולל על ראש ו. אשמות, שהן בעצם חטאות קהלנו אנו, כגון יסוד הסוכנות (והן אותו החבר עצמו היה בעד יסוד הסוכנות); סידור “ועדת מיד”, אשר עלתה בעשרים אלף לירות ושימשה מאז רק כמקור להפרעות שבאו עלינו מידי “מומחים”… (אך הן ועדה זו היתה מתנאי ה“כתובה” של הסוכנות בחתונתה את הציונות, ומפלגת העבודה שלנו אשר רצתה ב“חתונה” זו הרי הסכימה מתוך זה גם ל"כתובה זו). ואף כמה מצחיק היה לשמוע את אותו החבר, שהוא מעמיד פני נגזל בענין סידור ההנהלה בלי הפועלים לפני 4 שנים. והן מפלגת העבודה יכלה אז שלא להסכים לסידור זה – ולא היה מתגשם אז. אמנם אי-הסכמה זו היתה מעמידה את הקונגרס בפני קושי יוצא מן הכלל, אולם הרי היה הרבה יותר הגיון וצדק לפזר אז את הקונגרס הלא-יצלח ההוא, מאשר לשים מכשולים בפני הקונגרס האומלל הנוכחי.
ובסיכום לשאלה זו: אני לעצמי שולל את דרך עשית אישים לאלהות ולא אראה גם את וייצמן כאלהות, אך אין גם לתתו שעיר לעזאזל ולכפּר בו את כל חטאות הציונות וחטאות תנועתנו אנו. מצפונה של תנועת עבודתנו צריך בכל תוקף להתקומם נגד צעד בלתי הוגן שכזה…
ואשר לשיתוף-הרביזיוניסטים בהנהלה הבאה, גם אני רואה את מנהיגי הרביזיוניסטים, לא רק כרודפי קדים אוילים אלא גם כמהרסים ומחריבים. אולם הרי אין לשכוח את אלה בני הנעורים התמימים, אשר נמשכו אחרי זאת הכסילות ההומיה, ולא בזכותם של מנהיגי הרביזיוניזמום אלא באשמתנו אנו. כי הן רוב המוניהם יכלו להימשך אל תנועת העבודה שלנו, לוּ הבינה תנועתנו לקרב לבבות כמו שהיא מצטיינת בדחית לבבות… אכן כל עוד לא ידחו אלה בשתי ידים, אפשר לקוות להתפּכּחות המוניהם ולשיבתם למסלול הציונות הבונה. הן הגיע כבר הרביזיוניזם אל השיא שלו ומעתה תתחיל שקיעתו, אם רק לא נהפוך אנחנו את התנועה לקדושה נרדפת, אשר רק זה עלול עוד לרכז המונים סביב למצילותיה. תחת אשר אם נתיחס אליהם בסבלנות ונסכים לשתף אותם בהנהלה אשר אנו משתתפים בה, יוכרחו מצד אחד להירסן, מתוך עצם היותם בהנהלה, וגם להירתם בעול העבודה הציונית (הנשק המתופף שלהם אבד כבר את ברק זהרו); ומצד שני יוּסר מראשם נזר הנרדף, והמוניהם יוכלו להעריך את העובדות בעין פקוחה… אולם אם נכריז שאין אנו מסכימים לשתפם בהנהלה אשר אנו נכנסים בה, הרי בזה נשווה להם פני נרדפים ונידחים, מה שיכביר הודם ופארם וילכד עוד יותר המונים סביב למצילותיהם… אכן יוכל להיות שהם לא יסכימו מצדם להיכנס בהנהלה, אשר אנו נכנסים בה יחד עם וייצמן; אין בידינו לאַלצם לכך. אך הן מעשה כזה מצד מנהיגי הרביזיוניסטים ירחיק רבים מאוד מהמוניהם, וישובו לדרך הציונות הבונה.
על פוליטיקה 🔗
בכלל הרי פוליטיקה היא משחק מבדח בשביל החזקים ומשחק מסוכן עד למאוד בשביל החלשים. בשביל החלשים הרי פוליטיקה אינה אלא כף-קלע שבידי החזקים למגר את עצמותיהם. ואין עוד בשביל החלש פוליטיקה מחוכמת יותר מאשר שלא להשתתף בשום משחק פוליטי כלל וכלל. באשר אף כי בר-משחקו החזק ממנו ימגר ממילא את עצמות החלש, אף אם לא יסכים החלש להשתתף במשחק, ואולם החזק הרי מחפֹש את השתתפותו של החלש אך ורק למען יוכל לרחוץ בנקיון כפיו ולאמור לחלש: “פּלֵי דִהי גֵים”. “נכנסת במשחק – שא את תוצאותיו”… ותמיד יהיה החזק צודק בענין זה… תחת אשר אם יסרב החלש מלהשתתף במשחק, לא יהיה נוח ביותר לחזק לראות עצמו צודק…
ולאלה מחברינו המתאמנים על סולמות הפוליטיקה ובונים “פּרללוגרמים” מעין “ישראל ואנגליה”, “ישראל והערבים”, לאלה כדאי לזכור, שהמוצא שלהם אל “תורת היחסיות” הזאת הרי הוא ישראל, ועלובה מאוד היא חכמת המתמטיקה שלהם המבליטה ב“פּרללוגרמיהם” את הקו – “אנגליה” והקו – “ערבים” במידה מנופּחת שכזו, אשר הקו “ישראל” הוא כמעט ללא שיור שם… ועוד ביחוד ירבו “מתמטיקאים” אלה לנפּח את הגורם הערבי. לדידם ישנו גוי ערבי אחד מאוחד ומלוכד מהודו ועד כוש, ובכן, “גורו לכם!”… ומובן שאך האוילוּת יכולה להתעלם מן הגורם הזה בכללו, אך גורם זה הנו כבד ערך למדי אף אם הוא משתרע רק על גבולות הארץ משני עברי הירדן בלבד. ולשם מה באה ההגזמה המתנפּחת מהודו ועד כוש? ואם מהשקפה דתית – האם עם אחד מאוחד הנם כל גויי אירופה הנוצרים? ואם מנקודת השפה – איה אחדותן של גרמניה ואוסטריה הדוברות שתיהן בשפה אחת? למה להגזים?!
ציון 🔗
אני מציע לקרוא לארץ-ישראל בשם “ציון”, כדי שיהיה קל לאַזרח את השם הזה בכל שפות העולם; כי בשם ציון הרי ישוּנה רק הכתב בשפות השונות, תחת אשר את השם ארץ-ישראל מן ההכרח לתרגם לשפות השונות ולכן לא יוכל להתאזרח וישאיר את השם פלשתינה. ואף אמנם היתה ציון לשם הסמלי של ארץ-ישראל, החל עוד מתקופות התנ"ך ועובר בשירת ימי הבינים (ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך) ועד היום הזה. גם תנועת תחיתנו אינה נקראת ארץ-ישראלית אלא ציונית: “חיבת ציון”, “ציונוּת”.
באזל, ט“ו תמוז, תרצ”א (1931)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.