קשה להאמין שישנו אף ציוני אחד, ויהיה מאיזו מפלגה שהיא, אשר לא יכיר בלבו כי המקום הנכון לכינוס הקונגרסים הציוניים הוא בארצנו – ובקונגרסים הראשונים שלאחר המלחמה גם הוחלט לא אחת על זה. כן הוחלט בכמה קונגרסים כי ישיבות הועד הפועל הציוני תהיינה בארצנו. ובכל זאת לא נעשה עוד הדבר הנכון הזה עד היום. ואם בשנים האחרונות בדוּ בתוכנו תירוצים לדחות את הדבר מחשש להתראות בעיני השכנים, הרי לכל הדעות לא היה כל מקום לחששות כאלה תיכף לאחר המלחמה; וכן אין מקום אף לשמץ חשש כזה לגבי ישיבות הועד הפועל כאן. ומדוע בכל זאת הקלוּ כה אצלנו בדבר זה? האם באשר לאסוף את הקונגרס בארצנו צריך לעלות ביוקר יותר מאשר בארץ אירופית? (האמנם נכון הוא דבר זה כשהוא לעצמו?) או הכי היה תמיד הכרח בדבר לעשות בזה את רצון האמריקנים (גם בטרם שהגיעה הציוניות להתבטלות עצמית בפני הסוכנות), שזמנם הם יקר בעיניהם ככספּם, ולא הסכימו לבזבזו על קונגרסים ציוניים במיוחד, אם לא יוכלו לסדר יחד עם זה את ה“קיוּר” 1 שלהם או את ה“ואקישן” 2 ב“יוּרוֹפּ” 3 ? ומדוע לא באה אף פעם דרישה תקיפה, ללא כל ויתור, מצדנוּ אנו, בני הארץ, שדבר זה יתגשם?! או אולי מעונינים גם אנו ליהנות הנאות פרטיות מעבודתנו הקדושה, לתקומת העם, ולקשור את זה ברפואות הגוף ומנוחת הנפש העסקנים באירופה? והן נדמה שאף לוּלא היתה הנאתנו הפּרטית בנסיעה לקונגרסים ולישיבות הועד הפועל באירופּה יונקת מתוך ההפסד לציונות בזה, גם אז צריכים היו כל נקיי-הדעת להימנע מכל קשר שהוא בין עניניהם הפּרטיים והענינים הציוניים, (הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות ליהנות מהם…), ומה גם במצב הדברים כמו שהם: אשר לא הסידור של הענינים הפּרטיים נמשך אחרי הענינים הציוניים אלא בדיוק ההיפך מזה: עניני הפעולה הציונית בקונגרסים ובישיבות נמשכים ונקבעים בהתאם לעניניהם הפּרטיים של הנוסעים ל“יוּרוֹפּ” ל“קיוּר” ול“ואקיישן”… ואולי גם ל“ביזנס” הפּרטיים. הלא מטעם זה נקבעים הקונגרסים והציוניים מאז ומקדם לסוף הקיץ דוקא, ועקב זאת נתקבל גם כמו מושכל ראשון שאין לאסוף את הציונים לארץ-ישראל, באשר באותה תקופה שורר חום גדול בארץ (אם כי באותה תקופה גדול מאוד החום גם באמריקה ובאירופה).
אך מדוע לא נקבע את תקופת הקונגרסים לאביב; באותה תקופה אשר “יעלוז שדי וכל אשר בו, ואז ירננו כל עצי יער” ופרדס וכרם בארצנו? – האמנם כה פשוט הוא וקל להשיב את עמנו לתקומתו בארצנו, עד שאפשר לעשות זאת, כבדרך אגב, בעונה של פּנָיוֹן מעסקים אחרים, ובכריכה יחד את ההנאות הפּרטיות של הציונים? האין ענין זה של תקומתנו ראוי שעסקנינו ייפּנו במיוחד בשבילו? ולא בעונה של סוף הקיץ, עונת העייפוּת, הליאות והטמטום שבשנה, אלא דוקא בעונת האביב, עונת הרעננות, העירוּת והפּיקחוּת, עת אשר בארצנו במיוחד ירננו לא רק כל עצי יער אלא גם בדי עורו של האדם! ונדמה שאין צורך בדמיון עז ביותר כדי לחזות, כי לוּ היו הקונגרסים הציוניים מתאספים כאן בארצנו, מאז אחרי המלחמה, אז היה הקשר החי בין צירי עמנו בגולה ובין ארצנו כאן הולך וחזק משנה לשנה, ויכולנו להימצא כאן כיום במצב איתן כמה וכמה מונים מאשר עכשיו. ולוּ היו הקונגרסים הציוניים מתאספים בארצנו מאז אחרי המלחמה, היה גם מעמדנו המדיני כיום טוב יותר כמה וכמה מונים מאשר עכשיו. ולא היתה כל סיבה אחרת לבלי לכנס את הקונגרסים בארץ-ישראל בשנים הראשונות, מלבד רצונם של האמריקנים לקשור את נסיעתם לקונגרסים אל טיוליהם באירופה וריפּויים שם, ומלבד נטיתם של כל שאר הציונים להיגרר אחר האמריקנים כדלפונים אחרי אנשי חסדם.
אכן מה שהיה היה, עבר וחלף! וכיום הזה יש להחל בפעולה זו של כינוסי הקונגרסים בארץ-ישראל, באשר בזה תורם קרנה של הציונות במידה רבה עד מאוד. – אך בודאי יקומו כיום כל החוששים “והמפחדים תמיד” וישרקו וישומו על הרעיון הזה לאמור: “והממשלה האנגלית?!”, "והערבים?!, וברור שלוּ התחלנוּ בזה תיכף אחרי המלחמה, אז לא היה עולה על דעת מי שהוא לפצות פה על זה, לא מקודם ואף לא כיום הזה; עתה, אחרי אשר הראינו לאנגלים ולערבים את אי-נטיתנו לכנס את הקונגרסים כאן, ברור שיקומו ויתנגדו… אך אין לנו להירתע בפני זה ולא לוותר בשום אופן. וביחוד הרי הקדימונו בזה הערבים וכינסו את הקונגרס המושלימי בירושלים, ואף יש בתכניתם להמשיך בזה. מן הערבים אין, כמובן, צורך לבקש הסכמות, הם לא יסכימו. ולא מפּיהם נחיה. וממשלת המנדט אינה יכולה בשום אופן למנוע ממנו את אשר לא מנעה מן הערבים. או אולי אין כלל בדעתנו להתחיל פעם בכינוס הקונגרסים כאן? או שאנו מצפּים לימים יבואו שיהיו יותר נוחים מאלה כיום?!
בין התירוצים נגד כינוס הקונגרס בארץ-ישראל היו מביאים גם את הנימוק, שאין ארץ-ישראל יכולה עדיין לאכסן את הקונגרס ואין אולם מתאים. ואולם זה הן היה “סתם תירוץ” גם אז לפני עשר שנים, וכיום הן לא יעיז עוד איש לאמור שאין אפשרות לאכסן את הקונגרס בתל-אביב. ואשר לאולמים – טוב לנו “בית העם” או “אוהל שם” בתל-אביב מן ה“מאֶססאֶ בבאזל. ועתה הרי עומד להתכנס הקונגרס הי”ח השנה. – האמנם נכנס אותו שוב באירופה, במרחצאות קאַרלסבּאָד או בקַרחוני שוויץ?! לא! יש להפסיק את הענין המביש הזה בבת אחת; הקונגרס הי“ח צריך להתכנס כאן בארצנו! ואם לסוף הקיץ אין ציונינו נוטים לבוא לארץ ישראל, הרי מוטב לדחות את מועד הקונגרס עד לאביב תרצ”ד. אין דבר: ההפסד שנפסיד אולי בדחית הקונגרס לחצי שנה יצא בשכר התכנסו בארצנו. ובל ננהוג בדרך החוטאים הכרוניים הדוחים את תשובתם “לפעם שניה בלבד”, ונאמר כי הפעם נתאסף עוד בחוץ-לארץ ואת הקונגרס הי“ט נכנס בארצנו; באשר בדרך זו הן הלכנו במשך כל השנים מאחרי המלחמה ול”פעם השניה" הזאת עוד לא הגענו. ואם בני חו"ל אינם מתלהבים לרעיון זה, הרי חובה היא על בני ארץ-ישראל שלא לוותר בשום אופן. עלינו להודיע לכל הציונים בחוץ-לארץ כי לא נבוא עוד לקונגרס ציוני אשר יתכנס מחוץ לארצנו! – ואם אנו, בני הארץ, לא נעשה כזאת, הרי זה רק באשר גם נפשנו אנו נכספה אל נסיעות-חופש לחוץ-לארץ, ונוח לנו לעשות זאת במרכבת הכבוד של העסקנות הציונית, ואולם לציונות לא-נוח הענין כלל וכלל.
תרצ"ג (1933)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.