ישנה באמריקה הוצאת-ספרים בשם “אנליס” (כלומר ניתוח ובירור שאלות במדעים מדיניים וחברתיים). בודאי לא רבים הם בקרבנו האנשים היודעים משהו על ההוצאה ההיא, ואולם הלא ברור כי מר ויטליס, מנהל הבנק המרכזי, מכיר היטב את חוברות “אנליס”. ועלה, כנראה, רעיון במוחו להניע את אותה ההוצאה מאמריקה שהיא תוציא גם חוברת בשם “עשר שנות ההתפתחות של פלסטינה” (אולי גם סייע לו בזה מי שהוא מחבריו היהודים האמריקנים כאן בארץ). הן ידועה לנו חולשתו של ו. שלא להסתפק בעבודתו החשובה והמועילה מאוד כמנהל הבנק המרכזי למוסדות שיתופיים, אלא לשלוח את ידו אל כל אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת. וכנראה מעטו בעיניו כל הספרים והחוברות שערך עד עכשיו על נושאים כלכליים וחקלאיים, ונתאוה גם לשלוח את ידו אל מפעל פוליטי, לא קטן: להציג בפני דעת-הקהל העולמית את באי-כוח העם העברי בארץ, שהוא, מר ו., לבדו בחר בהם לתפקיד זה, ואת באי-כוח העם הערבי בארץ לפי מה שהם בחרו, כנראה, את עצמם. להציג אותם למעין “בואו וניוכחה”, בזה שהיהודים יביאו לפני דעת-הקהל מאמרים ברוח הדיון על “כף של בשר בסיר של חלב”… והערבים יכתבו מאמרים על “העם הערבי העשוּק בארצו השדודה” ממנו על-ידי בני עמם של חבריהם הסופרים באותה החוברת העוסקים בה “בשפיר ושליה”…
ויכול היות שנמצאים בקרבנו רבים, אשר יחיבו את עצם הקיום של בימה משותפת ליהודים וערבים מארץ ישראל, כעין בימה ל“בואו וניוכחה”. אני, למשל, שולל את זה בהחלט. וכשם שאני הפרט לא אכיר בויכוחים אף עם כל באי-הכוח שבעולם בשאלה אם זכאי אני לחיות את חיי עבודתי בארצי, ככה לא אכנס כלל בויכוחים עם השוללים את זכות חייו של עמי בארצו.
אך נניח כי רבים הם בקרבנו כאלה, המחייבים בשבילנו מעין בימה פוליטית ל“בואו וניוכחה” בינינו ובין הערבים; היתכן שלטיפול בבימה זו יעיזו לגשת אנשים, אשר לא נבחרו במיוחד לכך על-ידי באי-הכוח המוסמכים לתפקיד זה מצד שני העמים? האם גם פעולה כזו תהיה הפקר אצלנו?! ואצלנו, רק אצלנו בלבד התיחסו בהפקרות לבימה זו: המארגן את הענין כולו והעורך היהודי נגש, כנראה, אל הענין הזה באותה הקלות, שאנו רגילים לראות אותו ניגש להוצאת איזו שהיא חוברת אחרת על נושא קואופרטיבי או חקלאי. ונהג כאן לא רק קלות סתם, אלא גם קלות-ראש מרובה מאוד גם בעצם גשתו לארגון הענין הזה בכללו, וגם בזה שלקח לעצמו ולבדו את כסא העורך לבימה של “באו וניוכחה”, וגם בלקטו את חבר הסופרים, כמובן, היהודים, כי הלא בחלק הערבי ניכר שלא העיז לגעת ואפילו לא להעיר הערות שהן זכותו של כל עורך. העורך היהודי גם הכשיל, כנראה, את הסופרים היהודים בעצם בחירתו אותם לכתיבה בבימה פוליטית על נושאים בלתי-פוליטיים, ולא הזמין סופרים יהודים המתאימים יותר לכתיבה על הנושאים הפוליטיים לחוברת כזו (לדעת המחייבים אותה).
ופרק לעצמו הוא פרק השתתפותם של חברינו אנו באותה החוברת. היתכן שהאנשים כערכם, וביחוד חבר הנהלת הועד הלאומי, ואחד מבאי-כוחה המדיניים של כנסת ישראל יתנו מאמרים לחוברת אשר אמנם לא ידעוה לפני שהופיעה, אך הן ידעו או צריכים היו לדעת מה הן חוברות “אנליס”, שאין אלה עוסקות בפיוט וזמרה אלא בשאלות מדיניות וחברתיות, ואיך נענו הם להשתתף בחוברת כזו מבלי שיחקרו וידעו את כל הכרוך בה, מי ומי יערכו אותה ומי יכתוב בה ועל מה יכתוב כל אחד ואחד?! הכי נחוצה מידה רבה של נקיות דעת, כדי שלא להסב אל שולחן בטרם ידעו מי יערוך אותו ובמה יערכו אותו ומי יהיו המסובים עליו?
אכן טרח מר ו. להכין בימה למשקצינו מבין הערבים, שימלאוה רוק מפעפע רעל ומשטמה לנו ולמפעלנו, ויבואו אנשים ענוים מקרבנו ויקשטו את אותה הבימה במסגרת מאמריהם על ענינים פושרים (מתובלים אמנם מקצתם בשמץ חנף ע"ד הסיוע שבמפעלנו לערבי הארץ).
ואם נגזר אצלנו לחייב את הפעולה הפוליטית, האין זה מן ההגיון כי נמנה עליה שומרים מבוגרים ונתונים לאימת האחריות בפני דורנו אנו ובפני דורותינו הבאים, ולא יחשקו להוציא אותה מנרתיקה סתם בשביל לשחק בה?… ואם יקרה פעם שגם הם יראו “צורך גדול מאוד” במעשה פוליטי, יקדימו להיועץ על זה עם מועצה פוליטית נרחבת יותר לשם עודף זהירות… או האַף אמנם לא נחדל עוד מהיסחף בדרך ההפקרות?
אכן בשנים האחרונות מאז פרצנו גדריה של תנועת תקומתנו היחידה והאחידה וקפלנוה בקדרה-דבי-שותפי (ציונות-סוכנות), מאותו הזמן תשתרר השממה וההפקרות המוחלטת בכל דרכיה של תנועת תקומתנו. ובמקצוע המדיני של התנועה, מגיעה כיום ההפקרות למרום הפסגה: הכל עוסקין בפוליטיקה, למן הרביזיוניסטים ועד ברית-שלום אשר בתוך המסגרת הציונית כביכול. ומה גם אנשי “עבר-הציונות” (חברי הסוכנות), שמלכתחילה נגשו לעסק זה גישה ספורטיבית קלה, מוכנים להנות מן ההפקר ושלא להכיר בשום מרות ציונית ולא לשאת בשום אחריות ציונית… אלה הלא הנם מלכתחילה צפרי-דרור, חפשים ממצוות וזכאים לשלוח את ידם בכל אשר יעלה על לבם…
אמנם אז כאשר נכתבו התנאים בין הציונות והסוכנות, לפני “שבירת הכלים במעמד צוריך”,) הותנה תנאי במפורש שאנשי הסוכנות לא ישלחו ידם בפוליטיקה הציונית. כי הלא אך את מוסדות ההתישבות אשר לציונות ואת החינוך ודומיהם, הזילו מנהיגי הציונות והתפרקו אותם לרגלי הסוכנות… אך על “מוסד הפוליטיקה” חסה עינם של מנהיגינו ממסור אותו לידיהם של “החצי הבלתי ציוני”… אולם הלא למרות התנאים המפורשים ההם מלפני “שבירת הכלים”, העיזו נציגים מהסוכנות לצאת תיכף לאחר זה בהודעות פוליטיות, ולא שעו אל הקצף שהיה אז במחנה הציוני על זאת… כי הלא “לפני שבירת הכלים” ופריצת גדרה של הציונות היה מובן ומוכר לכל: כי לעניני התקומה של עמנו ישנם בעלים חוקיים – הלא היא ההסתדרות הציונית; וכל אשר לא נמנה על הדגל הציוני נהג בעניניה, כיחס הנהוג בעולם אל רשות זרה שאין נכנסים ועושים בתוכה כבן-בית בתוך שלו. אך אחרי שנפרצה הגדר בפני אנשי הסוכנות, ואלה עושים כבתוך שלהם בכל מוסדות הציונות ואף במוסד הפוליטיקה, מדוע ימנעו עצמם רביזיוניסטים ובירת-שלום או כל מי שאינו תמים דעים את המנהיגות הציונות, מדוע ימנעו עצמם מעשות פוליטיקה על דעתם הפרטית? לסוכנים מותר – ולציונים אסור?!
לפני שנים היו אנשים כמר ו., העושה אגב עבודה ציונית חשובה בארץ, רואים בודאי לעצמם צורך להימנות על אחת מן המפלגות בציונות ולא היו שולחים את ידם לפעולה אשר לא חלקוה להם; אבל כיום הן נוח להם יותר לתפוש עמדה שהיא מכובדת יותר אצלנו ואחראית פחות בזה שימנה בתוך ה“פיפטי הבלתי ציוני”, והרי חופש וכבוד על שולחן אחד… ולולא ניתנה על ידינו האפשרות למר ו. ושכמותו לראות את עצמו ב“פיפטי” של הסוכנות, באשר לא היתה קיימת כזו, הלא לא היה מוצא לעצמו מקום אחר אלא בתוך “המאה הציונית השלמה”, ולא היה יכול להעלות על דעתו שיעסוק בעריכת אותה הבמה בלי שימָלך תחילה על זה במוסד הציוני המתאים. או לוּלא מנה את עצמו בשורות הציונות, כשישנה רק ציונות ואין “עבר-ציונות” קיימת, הרי לא היה מעלה על דעתו בכלל לגשת אל רשות זו שהוא זר בתוכה… ומובן שגם לא היו נמצאים אז כותבים ציוניים ו“זרים” לבימה שכזו… ואולם כיום הזה הרי הכל הפקר הוא לגבי האזרחים שב“מקלט” הנמצא מעבר לציונות. ומובן שנגע ההפקרות פשה גם בתוך תחומי הציונות.
תרצ"ג (1932)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.