בשוד עפר העם    🔗

אין זה סוד עוד, כי בשדותינו שוּלח רזון; תנועת תקומתנו אינה רוכשת עוד לבבות בעליה מתגברת כאשר אחרי המלחמה, ואף אינה רוכשת עוד אמצעים כספיים כאז. ומענין: לפני שנים מספר, כאשר אך הובלטו הסימנים הראשונים לרזון בשדותינו, לא חיפשנו את הדרכים להפרותם והוסף ליח למו; אלא פנינו לדרכם של שודדי עפר מאז ומקדם" להרחיב את שטחי השדות לאסיף, אך לא גם לטייב אותם – הסחנו את דעתנו מן ההמונים אשר תחת הדגל הציוני ופנינו לכָרֵי הסוכנות. אכן בגורלנו לא נפל מזלם של שודדי שדות, אשר ישיגו תנובה רבה משדות חדשים… אנו הכָּרים אשר קוינו מהם שיעשו ענוה רבה, עד שנוכל להרשות לעצמנו להפקיר לגמרי את שדותינו הקודמים, כרים אלה לא יעשו לנו אף באוּשים. צחיחים המה, ומעט הליח אשר נוציא כאילו מהם, גם את זה יינקו ברובו משדותינו הקודמים…

ואין לדבר עוד עכשיו על דבר השדות המוזנחים והכרים הצחיחים ולהבדיל ביניהם. כיום עלינו לראות את הכל כשדה אחד, אשר ממנו נטל עלינו לאסוף את כל הנחוץ לנו לבניננו בארצנו. ואף גם נוכל להשיג את כל זה, אך לא בשיטת שודדי העפר. ובלי משלים: הציונות הרשמית, ככל המפלגות בה, היו להוטים כל הימים אך לקצור “מגביות” מן העם, אולם עד היום טרם שמו לב לעבד גם שיטה של חינוך העם וחַזק קשריו אל רעיון תקומתו. גם את אשר עשו בכיווּן זה, בלי סדר ובלי תכנית קבועה היו עושים; וכמובן בלי כל מגמת חינוך לעצמו, אלא תמיד באו במגל ובחרמש לקצור בטרם סיפק לנבוט מעט הזרע אשר זרעו. ומעט מאד זרעו בכלל.

והתקוות היו תמיד מופרזות עד למאוד. תמיד ציפו ליבולים גדולים, וכאשר החלה תקוה זו להיכזב – לא העמקנו לחקור לסיבות הדבר, שאז היינו תופשים עצמנו בשוד עפר; אלא החילונו לשאת עינינו לסוכנות “המורחבת”… והתוצאה גלויה עתה לעינים.

ניצני הציונות הנכונה    🔗

אכן את אשר לא עשינו אנו בתכנית ובשיטה מחושבת, הולך וקם כיום מעצמו בכל תפוצות ישראל. היה בידינו להחישה ולהאדירה, ולא עשינו זאת. אך הנה זה הולך וגמל מעצמו: לבותיהם של המוני עמנו, לכל שדרותיהם, נפתחים והולכים לקראת ההשגה הציונית הנכונה, שהיא: עלייתו של כל אדם מישראל לציון ובנותו את בנין חייו כאן לעצמו. ועלינו, אנו אשר קדמנו להם בזמן ובנסיון, לקדם עתה את פני ההתעוררות הזאת ולנהלה נכונות, לבל תשקע כאשר שקעה התעוררות של העם אחרי המלחמה, באשר לא ידענו אז איך לקדם פניה, ואך עטנו עליה כאוספי שלל זרים.

ויתרון להתעוררות הנוכחית בעם על זו שלאחרי המלחמה, בזה שאז היינו כחולמים, והתעוררות העם אז היתה לקראת חלומות מקסימים ותקוות ישועה לעם ישראל בכללו ממשב כנפי הפוליטיקה ומעינות אכזביה; תחת אשר כיום לא עוד בחלומות ידברו בציון, אלא בתמונות בהירות יביטו ויבקשו את בנין חיהם בה, כל אחד לעצמו ולבשרו, והרי גם עם ישראל לא יגָאֵל אלא אם כן יגְאַל עצמו כל אחד מבניו תחילה.

ורבו בתוכנו המקוננים על העם, כאילו לא נותרה עוד בו רוח לקום משפלוּת גלותו וצעוד לקראת תקומתו; אכן כל המקוננים האלה אך מהרהורי לבם הם יהגו זאת – ולא ככה הוא המצב בעם. מתחילה עכשיו תקופת התבגרות בעם לקראת ההשגה בדרכי תקומתו, אשר לא היתה עוד כמוה למראשיתה של תנועת תקומתנו ועד היום. אף בקונגרס הציוני האחרון, קונגרס המבוכה והמבוסה, אפשר היה לחוש זאת, מכל הנאספים שם, בתוך שיחות פרטיות, כאשר היו האנשים פושטים את מדי מלחמתם המפלגתית בקונגרס ושוחחו כבני אדם כנים. ושלא בקונגרס יעידו על זאת כל אלה שבאו מכל התפוצות שבאירופה ושבאמריקה – ולמה יקוננו המקוננים? גדולים חקרי לב! אולי יען כי הורגלו אל שוד העפר, וקשה להם להשלים עם העובדה, שאין לאסוף עוד קצירים קלים כאשר חלמו לאסוף בלי קץ.

בשובה ונחת    🔗

ואף כי קצרה רוחנו ועיפה נפשנו לגלותנו, אין לנו בכל זאת לחלום כי על כנפי נשרים קלים נטוס לגאולתנו. אמנם לוּ פעלנו כל הזמן בתכנית מתוקנה, ולוּלא פיזרנו כה את כוחותינו למלחמות ופלוגתות ואף לכיווּנים צדדיים, אזי היה ביכלתנו להחיש בהרבה מאוד את תקומתנו; אך גם באופן הטוב ביותר לא יכלנו להגיע לתקומה שלמה במשך דור אחד. נסים כאלה לא התרחשו אף בצאתנו ממצרים מלוּוים בעמוד הענן ועמוד האש, ולא בצאתנו מבבל מלווים הכרזת כורש וכל יקר שבי הגולה של אותה תקופה. בתנאים הטובים ביותר יהיה עלינו לעמול במשך דורות אחדים עד אשר יעמוד בניננו קוממיות בארצנו. ומה גם עתה, שנוסף על התנאים החיצוניים שאינם נוחים ביותר, הרי גם גדולה המבוכה בתוך מחננו בפנים, וטרם ביררנו לעצמנו את הדרך העולה בקביעות אל התקומה. ואף מחשיבים אנו עדיין את הגורמים אשר בתנאים החיצוניים – למרות זה שכל גורם חיצוני ערכו כפשתים אשר בערו באש מול רצון עם מאוחד – ומקילים יותר מדי בגורמים הפנימיים שלנו. בתנאים אלה נגיע לקוממיותנו אך בשובה ונחת במשך דורות לא מעטים. ונטל עלינו על כן לעמוד איתן בדרכנו הארוכה והיגעה, ואף להשקיף תמיד על כל תפוצותינו ולכוונם בלי הרף במגמה הישרה אל גאולתנו, על ידי פדות נפשם הם ודבקותם אל קהילת ישראל הגאולה אשר בציון.

ליכוד המונינו והדרכתם ציונה    🔗

ורבות ידובר אצלנו על-דבר חינוך ההמונים בתפוצות וריכוּזם לפעולת תקומתנו. אך כל המדברים בזה גם יפטרו: כי גדולה העבודה מכוחותינו וכבדה מיכולת אמצעינו לכך; ולא יביטו אל הכוחות הרבים מאוד המתאימים לפעולה זו והם נמצאים בכל התפוצות כמעט, אלא נחוץ לארגנם לפעולת החינוך בעם, ואפשר להשיג את זה באמצעים מצומצמים עד למאוד. ואם ימעטו אלה הכוחות הנמצאים כבר מוכנים לשירות התנועה וחסרים רק את האירגון, הרי לא קשה כלל להוסיף על אלה כהמה וכהמה ובלי בזבוז של תרפ"ט אלפים לירות, אלא אך בתכנית מכוּונת לפעולה.

במשך כל השנים נהגנו לשלוח “מטיפים” אל הגולה, אשר לרוב (או תמיד) הוטל עליהם גם לקצור תיכף “מגביות” עוד בטרם נקלט הזרע אשר זרעו בגולה. לרוב היו קוצרים אך את “ספיח” קודמיהם, ספיח וסחיש אשר דלו משנה לשנה. כל מוסד ומוסד היה שולח את מטיפיו: הקה“ק, וקרן היסוד באופן כללי וכל המפלגות בציונות באופן פרטי, כולם עטו אך אל הקציר, ואת הצלחת משלחתם היו אומדים במשקל השקלים אשר אספו. כולם הסיחו את דעתם מן העובדה, שהם שודדים את העפר והוא ילך ויכחש משנה לשנה. אמנם המפלגות שבציונות עסקו במידת-מה גם בחינוך הנוער, אך חינוך זה בעיקרו היה מפלגתי, שרב בו הנזק לציונות מן התועלת לה. ושולחים היו שליחים מיוחדים, והסיחו את הדעת מהמוני הצעירים והצעירות מארץ-ישראל המפוזרים בכל הארצות כמתלמדים וכדומה, ולוּ אירגנו אותם וכיוונוּ אותם לפעולה מחנכת לציון, אזי היו יכולים להיות לברכה רבה מאוד בקרב ההמונים שלנו בחו”ל, ובלי ההוצאות הכרוכות במשלוח המטיפים המיוחדים. אולם עוד לא איחרנוּ כליל את זאת ויכולים אנו להתחיל בזה היום.

התכנית לפעולה    🔗

התכנית לפעולתנו מעכשיו היא פשוטה עד למאוד (יש אולי חשש שבגלל זה בלבד לא תקובל אצלנו) וקלה מאוד. ואלה הם הקוים היסודיים לה:

א) ועד מיוחד יווסד לחינוך ציוני והדרכה בתפוצות. מרכזו בציון. משתתפים בו: באי-כוח הקרן-הקימת, באי-כוח קרן-היסוד, באי כוח ההנהלה הציונית בכללה, ובאי-כוח הועד הלאומי (לדעתי, רצוי שלא לתת בו ביאת-כוח מיוחדת למפלגות בציונות, ואף הן לכל מפלגותינו ישנם ב“כ בכל המוסדות הנ”ל).

ב) הועד הזה מעבד תבנית מפורטת לחינוך ציוני בתפוצות ושוקד על מילואה. התכנית צריכה לכלול גם חינוך לנוער השואף לעבור לארץ. בחומר אשר הועד יצטרך לזיין את המחנכים והמדריכים צריך יהיה להימצא:

1) שירים על תויהם;

2 ) ידיעות על ארצנו: קרקעותיה, מקורות מימיה, משב רוחותיה גשמיה, צמחיה כיום, צמחי בר ומקולטרים, ועוד ועוד:

3) ידיעות על ישובה של הארץ כיום, הישוב העברי לכל צורותיו והישובים האחרים;

4) שפתנו וספרותה למן התנ"ך ועד היום;

5) דברי-ימי עמנו וארצנו ועוד ועוד.

ג) הועד יקשור קשרים עם כל בנינו ובנותינו העוסקים בתפוצות בהוראת השפה העברית (והם רבים) ובכלל עם נוער ציוני אשר בבתי-האולפנה החו"ל – בין מציון ובין מארצות הגולה – ועם תלמידי בתי המדרש בארצות הגולה וכדומה, לארגנם לפעולה זו ואף לכוונם תמיד ישר לענין. הקשר עם כל אלה צריך להיות קבוע ותכוף. יש לשלוח להם למועדים קבועים את כל הידיעות, נכונות ומדויקות, על כל אשר בארץ והאפשרי לפעולה בה.

ד) הועד יודיע בארץ, כי כל המתעתד לצאת לגולה לתקופה ארוכה, יואיל להופיע לפניו ולהזדיין בכל החומר הנחוץ לפעולה בגולה בנוער ובכלל. ומובן, שהועד גם ינהל את אלה בעצתו (מתוך ידיעת הענינים על בוריים), לאן כדאי להם לנסוע לשם השגת מטרתם לעצמם ואף לתועלת לתנועתנו.

ה) הועד יצטרך לעקוב בלי הרף את דרכי פעולתם של מחנכים אלה. אם שמדריך מיוחד מצדו יסובב תמיד בתפוצות ויכוון את הפעולה, ואף יפסיק את פעולתם של אלה המבעטים אורחותם, או באיזה אופן אחר. כדאי יהיה לסדר מזמן לזמן פגישות ארציות למדריכים מאותה ארץ, ולתקופות אף לסדר כינוסים של צירים מכל הארצות, למען החליף ידיעות ודעות (בין בפגישות הארציות ובין בכינוסים הכלליים) על-דבר מהלך העבודה ושיבוחים בה.

ו) רצוי שתכנית החינוך תהיה מסויימת (קוים המסומנים לעיל בסעיף ב' נראים להיות הנכונים ביותר), ולא להרשות בשום אופן למהול בתוך זה ענינים מפלגתיים; ואף לא להרשות למחנכים שילעיטו לנוער בגולה פרקי הלכות על שאלות, אשר בתוך הארץ שנויות הן במחלוקת ואין דעה אחת מקובלת עליה בכל הישוב בארץ. כי הן את “החינוך הספּציפי” לקוים המפלגתיים לא יאחרו העולים לקלוט, אף אם לא יהיה להם כל מושג מזה עד בואם לארץ ולעבודה בה.

שתי רשויות    🔗

אירגון המחנכים כנ"ל, אסור שיהיה איזה קשר שהוא אל פעולות המגביות לקרנות. תעודת המחנכים היא לחנך בלבד, רק לתת לעם, מבלי שישאו עיניהם אף לבדוק את אשר יאספו המאספים לקרנות. אמנם בעקב פעולתם של המחנכים ירב ממילא האסיף לקרנות הציוניות, וירב יחד עם זה גם מספר ההמונים העוברים בעצמם לארץ; אולם אסור בהחלט שמחנכים אלה יתעסקו אף במשהו בעניני מגביות, כי דבר זה ישפיע לרעה על מרצם של המחנכים עצמם וגם יקל מערכם בעיני ההמונים. למגביות צריך להיות אירגון מיוחד, אשר כל קשר אין לו את אירגון המחנכים. במקצרה אי אפשר לזרוע ובמזרעה אין יכולת לקצור, אף כי במזרעה יוכן הקציר. ואף כאשר ישתמשו מזמן לזמן בנוער המתחנך לשם פעולה במגביות, צריך אירגון זה למגביות להיסדר על-ידי ארגון המגביות ולא על-ידי אירגון המחנכים.

הדרך הארוכה והקצרה    🔗

בעיני הפּזיזים שבקרבנו ואף בעיני ההוזים בנו “לעלות בחומה”, בודאי לא תישר תכנית כזאת לעבודה. בהולים המה ואין להם לא אמונה ביסודות תקומתנו, כי יעמדו זמן רב, ולא סבלנות להתנהל לאט לרגל המלאכה הרבה מאוד אשר לפנינו. ואף ישנם בקרבנו נביאי-בהלה האומרים, כי עם דורנו יקוץ הקץ על גאולת עמנו, ואם לא יגיע לגאולתנו במשך השנים המעטות האלה אזי לא ייגאל עוד עד עולם. ואולם אף כי אין איש בעמנו אשר יסרב לקבל את הגאולה-בנס לוּ קרה, ואפילו אנשי “אגודת ישראל” היו בודאי משלימים עם נס שכזה, ואף המתבוללים מישראל, אך נסים לא יתרחשו עוד בדורותינו. ואף גם באותה התקופה, יציאת מצרים, אשר דרכי הנסים רחבו משבילי המציאות, גם אז הן עברו מאות שנים מיום קריעת ים-סוף ועד אשר ישב ישראל איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו. וכיום הזה אשר לנסים אין לצפות כלל, ברור, כי ימי שני הדורות אשר עברו כבר עלינו למראשיתה של התנועה הציונית (חיבת ציון), אך מעט המה לעומת הימים, ימי עמל ותלאה רבה, אשר על תנועתנו לעבור עוד עד שנגיע למצב השלוה בארצנו, איש תחת גפנו ותאנתו, בגאולת העם השלמה. ואלה מקרבנו הבועטים בדרך הארוכה, הן לא יושיעונו בבעיטותיהם בה, ואף מזור לנפשם הם לא ישיגו בהזיותיהם על הדרכים הקצרות. אין דרכים קצרות במציאות כלל, ולא רק שאל הגאולה אין לנו דרכים קצרות, אלא אין אף דרכים קצרות לפני ישראל אל “התמורה” בלאומיות ובדת אחרת. מכל הדרכים ידריכו אותנו מסיבות הימים אך אל הדרך היחידה הארוכה עד למאוד, אך אין קצרה הימנה אל תקומתנו.

ולסיכום: עלינו להתחיל מחדש בעיבוד מתוקן לשדות עמנו, על אף קוצר הרוח אשר בנו לקראת אסיף. דרך אחרת אין ולא תהיה. הרבה קלקלנו כבר על-ידי משק הבהלה ושוד-העפר שנהגנו עד עכשיו, אך אין תועלת בקינות על העבר ובספיקת כפים על שגיאותינו וחטאותינו. אין גם להמשיך כאשר עד עכשיו לראות בעבים ולנחש ברוחות מנשבות מחוצה לנו, אם ממזרח ואם ממערב, מצפון ומדרום. אם את כל לבבנו ומאודנו נכוון אך לתקומתנו בארצנו, אזי כל הגורמים שמחוצה לנו לא יעצרונו. אמנם כל האמרים הנשמעים בתוכנו על-דבר “גורמים מעכבים”, אינם כנים יותר מאמרות העצל על “שחל בדרך, ארי בין הרחובות”. הן כל המכשולים על דרכנו אך צחוק יעוררו בי, כמכשולים בפני הרוח המתפרצת. אפילם או אקיפם – אך מאחורי אשאירם, ובהם אך תוספת נסיון בדרך לתקומה. – כארי בסבכו, האוצר את כל אונו בקרבו למען זנק ברגע כושר, כה יכון גם עם בימי מעצור לימי רצון, אך לא יבוש משברו. מכשול יבוא, מכשול יחלוף – מחינוך העם לתקומתו אין לחדול אף רגע. ואנו אך בראשית דרכנו הננו נצבים היום.

אלול, תרצ"א (1931)