מן השם אשר רשמתי בראש מאמרי זה, יבין כבר הקורא, כי הדיון העיקרי בו יהיה בדבר בתי-הספר בארצנו, אשר ינוהלו על-ידי באי כוחה של הסתדרות העובדים.

בטרם אדון בענין אשר נרשם בראש מאמרי זה, יש אולי צורך שאקדים אי-אלו הערות: א) במונח “חינוך” יכוון בזה למשהו שונה בהחלט מאשר יבטאו במונחים “לימוד”, “תרבות”, ולהבהרת הענין אגדיר בזה את שלושת המונחים הנ“ל (בין אם הגדרה זו תהי מקובלת בקהלנו או לא). הלימוד יכוון בעיקר להקנאת ידיעות והרגלים מסוימים; ומטרת הלימוד יכולה להיות מושגת כבר בכך, שהתלמיד ידע את הנ”ל מבלי שתהי להם איזו השפעה שהיא על הכרתו של התלמיד. וגם “עגל-לומד” הוא תלמיד אשר עמל מלמדו לא היה לשוא. תרבות, משמע להקנות הרגלים מסוימים המוצאים חן בעיני רואיו. חינוך, הרי זה אומר (בכל אופן לדעתי): ראשית כל ואחרית כל לפתח בחניכים יחס כבוד לזולת, אף אם אותו הזולת אינו אלא “פרא-למוד-מדבר”.

ב) קימת פלוגתא, אם בית-הספר חובה עליו ללמד או חובה עליו לחנך. לא אביע בזה את דעתי לענין זה, אני אהיה אך מסתכל בבתי הספר כמו שהם למעשה; ובימינו, כל בתי הספר “מחנכים”. אם יחנכו לכבד את הזולת, או יחנכו “לאכול” את הזולת בכל פה, זו היא כבר שאלה אחרת.

ג) מחנכים גדולים וכן רבים הדגישו כבר (ומיותר שאחזור על כך): – “אין חינוך אלא על-ידי הדגמה”, ז“א שהמחנך ינהוג לפי אשר יטיף לחניכיו. וברור, שאם למשל יפטפט כל הימים בפני חניכיו על-דבר רחמים, ובאותו הזמן יראוהו חניכיו כשהוא מורט את לחיי עגלון דל ונדכא על שסוס העגלון הוא פצוע בחזהו ממשיכת משאות… הרי אותם התלמידים יחונכו להיות שקרנים ואכזרים כמורם. או אף אם יהי כזאת, שבבתי-הספר הנפרדים שלנו (שבשום אופן הן לא נפרדו אלא לשם יחוד המעמד…) יצלצלו בכל הפעמונים ובכל יום תמיד על-דבר “עם ישראל”, הרי “אין צלצולי פעמונים אלא לקבורה” של המושג “עם” בגליו הסוערים של המעמד… ואם ידעו אחר כך החניכים וירצו לחפש את הדרך “ממעמד לעם”, זו היא שאלה שתשובתה בצדה… לי ברור גם, שאף אם כל הימים יקשקשו בפני החניכים על-דבר “עבודה-עברית”, ואף אם כל ילד בן יומו ידע לשיר על-דבר הבדואים בנס ציונה, אלא שעל שולחן המחנכים ומנהיגי העם תתנוסס חמאת לַטְוִיָה לתפארה, אז יאכלו גם החניכים את חמאת לטויה ולא זו של העובדים העברים. כי למרות אשר הגיונם של רבים בהסתדרות מבדיל בין עבודה עברית לתוצרת עברית, הרי לחניכים הרכים אין עדיין “ראש-ברזל” כזה, ובמוחם הרופף לא יהיה כל הבדל בין הנ”ל.

והנה אין אני בא לדון בזה, אם עצם בתי-הספר הנפרדים של ההסתדרות עולים הם על בתי-הספר הכלליים או שהענין יהי להפך; שאלה זו אם יעמידוה לדיון הרי יהיה צורך לחקור אודותה בבתי-הספר עצמם. אמנם בדרך אגב יש ברצוני לאמור לח' בדר, כי ספורו ב“דבר” על-דבר נערים אשר שאלם למקראות מן התנ“ך… אינו אומר כלום, יען שהדבר יכול להיות תלוי בזכרון התלמידים ולא בשום דבר אחר. ולראיה אספר שאני עוסק לעתים קרובות בענין הנ”ל, ובדרך כלל פוגש אני בנערים ונערות (בין מכאן ובין מכאן) אשר ידיעותיהם בתנ“ך מספקות אותי, ואולם בשבוע אחד נזדמן לי לשוחח את כאלה מבתי-ספר נפרדים שלא ידעו “מה דקאמרו רבנן”; ובאותו השבוע ממש הזדמנה לפני קבוצת נערים ונערות (אותו הגיל והכתות) מבתי-ספר כלליים אשר ידיעותיהם בתנ”ך היו מופתיות, ואחת הנערות (ילידת הארץ) עוררה בי פשוט השתוממות על זכרונה המיוחד בפסוקי התנ"ך. וכשם שספוריי אינו ראיה כך גם ספורו של הח' בדר אינו ראיה… בכל אופן הרי אין ספורו מוסיף כל משקל שהוא לעצם השאלה, אם מהשקפה חינוכית יש להכניס פירוד בין בתי-הספר או לא. שהן, אם טיבם של המורים מכריע, לא הציע שום אדם שיפטרו את אלה; ואם טיבם של מנהלי החינוך הנפרד יראה בספורו, הרי ברור שגם בחינוך הכללי תהי לו יד…

ושוב: איני דן כאן על-דבר הידיעות אשר יַקנו לתלמידים פה או שם. מעיז אני לאמור בזה – קבל עם – כי עצם קיומם של בתי הספר הנפרדים הוא גורם חינוכי לא רק רע, אלא צריך הוא להיראות כפיגול בעיני כל מחנך שמקצועו הוא בעיניו לא רק קרדום לחפור בו.

ולא הדגל יפחידני, ולא הראשון במאי יטרידני. לדעתי אני, הרי מוטב (מהשקפה חינוכית) שיהיו לנו בתי-ספר מסוג אחד בלבד (יהי מסוגם של הנפרדים). ואם הם יהיו מסוגם של הכלליים, הרי מוטב שבני החוגגים את הראשון במאי ישוחררו באותו יום מבתי-הספר הכלליים למען יוכלו הוריהם “לחנכם במצוות” (אמנם אוי ואבוי לחינוך בכללו במסיבות כאלה!), מאשר יהיו לנו בתי-ספר מפולגים בכללם (של “המזרחי” בכלל זה), אף אם ילדים מבתי-הספר הנפרדים ידעו לקרוא על פה מ“בראשית” עד “ויעל”. ואת “חטאי” לא אכסה: למרות אשר אדאג לכך, שאף בניהם של אלה אשר הראשון במאי והדגל האדום קדושים הם בעיניהם יוכלו להתחנך במצוות אלה, הרי בעיני אין מצוות אלה קדושות, ואף אם בפרהסיה איני עובד בראשון למאי, הרי זה רק לבל תפגע עבודתי באותו יום ברגשות מקדשי אותו יום, ואולם בחדרי עושה אני כל עבודה באותו יום. ואף איני בטוח אם אין בקרבי שמץ שמחה, בחללי בצנעה את קדושתו של אותו יום מתוך רגש-התנקמות במקַדשיו על כך, שבטרם קמו אצלנו “גרי האריות”… היו משמרות (“שקטות”, כמובן) צרות בבקרו של אותו יום על בתי המלאכה של העובדים שלא ראו צורך לשבות, ו“מבקשים” מהם כי יסגרו את בתי מלאכותיהם… ולמרות רצוני החזק מאד לבלי עבור על ציווי מן תורת משה הקדושה בעיני: לא תטור! הרי איני יותר מבשר ודם פשוט, ועדיין לא הגלידו אצלי הפצעים מאותו הזמן.

ולענין שהוא נידון כאן בעיקר:

חושבני שכל ענין ההפרדות, אם כלכליות או חנוכיות, הנן גורמים שמשפיעים לרע על חינוכם של ילדינו, ולא הפרדת בתי-הספר בלבד. ואל תתמהו לאמור: מה ענינה של הפרדת מוסדות מחוץ לבית-הספר ולחינוך הילדים, כי כל הפרדה הן רישומה ניכר מאד ברחוב, ואין עוד “מולך” על החינוך דוגמת הרחוב. השפעות הרחוב על הילדים, וביחוד על הנוער, חזקות הן מהשפעות הורים ומהשפעת מורים גם יחד. ומי הוא אשר ירבה למשל לרנן “הפועל – קדימה! הביתה – המכבי”! או בהפוך הדברים? הילד?! – הפרדה שהיא מותרת לדעתי היא רק כזו, שהיא באה בלי כונה ובלי “לשם יחוד” ההפרדה. ולדוגמה: קיימת “תנובה”, שלמעשה יהיו חבריה כמעט רק משקים הנעבדים על-ידי חברי ההסתדרות, אולם זה בא, לא יען שאין משקים זולתם מתקבלים לתנובה, אלא שתנובה היא מוסד לאומי המטפל אך בתוצרת של עבודה עברית, ומובן שאין כל אפשרות כי משקים אשר עבודתם אינה עברית יכנסו ויתקבלו לתנובה. לעומת זה דוגמה אחרת: היה קים מוסד לחינוך הגוף: “המכבי”, ובאו ויסדו עוד מוסד כזה: “הפועל”, אך ורק “לשם יחוד המעמד”. ואין צורך בראיה לכך, כי בפרוש אמרו שלשם יחוד המעמד יסדו את “הפועל”. ו“האוהל” לשם מה נוסד? דברו על-דבר תיאטרון פרולטרי. ואולם במה יהיה “האוהל” פרולטרי יותר מאשר “הבימה”? ובל תחשבו שלענין "האוהל – “הבימה” אין השפעות על החינוך של ילדינו! הילד מסתכל, שומע ומבין אף אם ידמה לנו כי שקוע הוא במשחקיו ואינו שומע כלל את אשר נדבר בינינו. ובכן לכל הפרדות אשר סודרו אצלנו, היתה וישנה השפעה בלתי רצויה על הדור הצעיר, ועל אחת כמה וכמה להפרדתם של בתי הספר!

ולא אדון כלל וכלל בענין שהוא ברור כה לח' בדר; יען שאפילו היה כבר ענין זה ברור מאד לכולנו, הכי זהו החשוב בדיון? מצד אחד הזהירונו חכמינו על בני עניים שמהם תצא תורה, ומצד שני רואים אנו בדורנו זה שאין הוא ממית עצמו באהלה של תורה, כי לבני עניים אין תורה נרכשת, והכי נבוא גם להסיר את צלם-אלהים מעליהם? ואיך נחנכם לאהבת האח ולכבוד הזולת? הכי בהפרידנו אותם לבתי-ספר מעמדיים לחוד? הכי בכך אין אנו נותנים להם רמז (ויותר מכך) כי שונים הם מן הילדים זולתם? ושונים במה? ואיך? הירודים הם מזולתם או גבוהים הם מזולתם? וכי מי יראה עצמו ירוד מזולתו, אם לא זה שנשמת עבד לו? וכי מי יראה עצמו גבוה מזולתו, אם לא דל-גאה? ובכן מה בחרתם לילדיכם משני הנ"ל?…

או הכי תאמרו שבבתי-הספר הכלליים ישנם רק ילדי מנצלים בלבד ובבתי הספר הנפרדים ישנם רק ילדי מנוצלים בלבד? במה למשל יהי העובד ב“דבר” מנוצל, והעובד ב“דואר היום” במה יהיה מנצל? או מנהל בנק הפועלים ופקידיו במה הם מנוצלים יותר ממנהל בנק-האכרים ופקידיו הוא? אלא מאי, אנחנו הננו סולת העם וזולתנו הם סובין העם? ואיך יתישב דבר כגון זה את סלילת הדרך “ממעמד – לעם”? חושבני שלוּ היו דנים בכך ולוּ ניתן פה למחנכים, ולוּ היה פי המחנכים פתוח גם לאמור את אשר עם לבם ולא רק שיטיפום לחם חוקם…, היו אלה בודאי ובודאי מדברים נגד החינוך הנפרד. בכל אופן, חוששני כי כתוצאה מן ההפרדות נזכה עוד שברחובותינו ירונן לא רק “קדימה – הפועל, הביתה – המכבי”, אלא גם “קדימה – ילדי-המעמד, הביתה – ילדי-העם”… אפשר כי כל עוד ישבו מן הותיקים על כסאות ההסתדרות ומפא"י, לא ישמע עדיין אותו הרינון המעמדי, אולם בימי שבת החברים מן האגף השמאלי על הכסאות, חוששני שנזכה לכך…

חסר התאריך