(הרהורים)

קרובים כרחוקים מונים את “הפועל-הצעיר” שהוא מחוסר פרוגרמה, ולמגרעת יחשבו לנו את זאת, למרות יכולתם לראות כי במשך כל שנות קיומו של “הפועל-הצעיר” הנו פועל ומתפרץ, במגמה ברורה ובכיוון ישר, בדרך התגבשותו לחבר עברים, היוצרים את חייהם על אדמת לאומם בעמל כפם. במה שאין כל מפלגה אחרת בישראל יכולה להתפאר; כי הלא אין אף מפלגה אחת בישראל, אשר במשך זמן כשנות קיומו של “הפועל-הצעיר”, תצעד בכיוון כה ישר, או אף בהכרה כה ברורה כ“הפועל-הצעיר”. ולמרות כל זה יוציאו את גזר דיננו: כי, יען ש“מחוסרי פרוגרמה” הננו, אך חוצפה היא מצדנו ואיולת להמשיך את קיומנו; ועלינו או לחצוב לנו פרוגרמה, או לכרות לעצמנו קבר, לבל נקדיר את שמי הנחושת של עולם המפלגות החנוטות בפרוגרמותיהן הערטילאות.

עובד אדמה הנני, ועם עובדי אדמה בארצות שונות גרתי, ואראה כי כל אותם עובדי האדמה העובדים בעצמם ולעצמם, אינם קובעים מראש את פרוגרמת עבודתם; כי בוטחים הם בקשר הבלתי-אמצעי, אשר בין כל רמ"ח אבריהם לבין אדמתם ואקלימם, כי את כל עבודתם, לאופניה וצירופיה השונים, יעשו כיאות. ואף אמנם תמיד צולחים הם אלה לפתוח את אדמתם אל הכמות הכי גדולה של “ברכות שמים מעל, וברכות תהום רובצת תחת”. ונהפוך הוא בכל אותם “יונקי האדמה” הנותנים את העבודה לזולתם, או גם אלה המשתפים את זולתם בעבודה. כל אלה ודומיהם מבלים חלק גדול מזמנם, לשם סידור פרוגרמת העבודה לסעיפיה וסעיפי סעיפיה; ולמעשה תופרנה תמיד פרוגרמותיהם על-ידי כל מיני סיבות חיצוניות וגם פנימיות. על שדותיהם יפלו הטללים והגשמים, אם באחור או בהקדם אך לא בזמנם… כל צמחי הבר משגשגים אצלם, והם עצמם עסוקים בכתיבת ומחיקת תגין וקוצין של סעיפי פרוגרמותיהם, ההולכות ונהפכות לחוקים מתנגדים לכונתם העצמית.

ומהי פרוגרמה? לא אחרת מאשר מגילה כתובה, שחשיבותה באריכותה, וכל תוצאותיה הן אל ים הדיבורים השוטף ומכלה את קרקע המעשה. פרוגרמה היא כשדה קרח אשר עליו יחליקו לרוב, גם אלה אשר מצעדיהם נכונו בארץ החיים, החלק ונפול, החלק ושבור כל עצם במו…

ההבדל היסודי אשר בין הפועל-הצעיר לבין כל המפלגות בישראל הוא בזה, שכל המפלגות גולשות מן האולימפוס למען הביא ישע לזולתן. בכל אופן אין עיקר דאגתן לנפשן אלא על “המסכנים זולתם” יגולו רחמיהם לגאלם. ומובן כי אהבתם זו לזולתם אינה על פי נוסחת משה: “ואהבת לרעך כמוך”. ולא כביטוי היהדות: “מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך”; אלא בנוסחת ישוּ: “ואהבת לרעך יותר מעצמך”, וכביטוי הנצרות: “העלה את זולתך על מוקד אהבתך”. ואולם הפועל-הצעיר, יסודו בשאיפת יחידיו לגאולתם העצמית, בכל המובנים, בזכרו תמיד את אמת-החיים כי “אם אני כאן הכל כאן, ואם אין אני כאן רק תוהו כאן”.

הציונים הכלליים מופיעים כ“גואלי העם היהודי”. העם כל דאגתם. ומכיון שיש ביכלתם לראות “סבל עם” מחוץ לסבלם העצמי, מובן שיכולים הם לראות גם “גאולת עם” מחוץ לגאולתם העצמית, וממילא גם מחוץ לגאולת כל פרט של העם… על דבר “גאולת עם ישראל” ירבו להג, ולעליית יחידים מישראל לארץ הגאולה, יעקמו אף… וזה מובן מאוד: כי באשר אין הציונות להם שאלת חייהם הפרטיים, הרי כל הענין הנו מפשט בשבילם כענין המלחמה, בחבקו את זרועות הלוח של השח-מט. ומכיון שרק בשביל זולתם דאגתם, הרי אין הם תופסים כל דרך גאולה אחרת מאשר לצפות לנדבות מזולתם, לקוות “לחסד לאומים”, ולהשתעשע בקסמי הפוליטיקה הכוזבים.

וכה גם “פועלי-ציון” יבואו להביא גאולה “להמון” מחוץ לגאולתם העצמית, וממילא גם מחוץ לגאולת כל פרט מן ההמון הזה. והפרוגרמה לגאולת “ההמונים העולמיים”, ובתוכם גם של “המון בית ישראל”, הלא עומדת היא מצוחצחה וברורה מראשית אדם נולד ועד אחרית כל הדורות. גם הם כל דאגתם היא לזולתם, ולכן אין הם תופסים כל דרך גאולה אחרת מאשר לצפות לחסד האינטרנציונל, ולהשתעשע בפלפולים על-דבר שמאל וימין וימין-דשמאל ושמאל-דימין, ודרכם צועדת אל ההתרוצצות האין סופית בשאלות התקוות מן האינטרנציונל השני או השלישי או הרביעי.

ואולם הפועל-הצעיר אינו דומה אף במשהו לא אל הציונים “הכלליים” ולא אל “השמאליים”, כי הפועל-הצעיר הנו זרם של יחידים הכופרים ביכלתו של אדם לגאול את מי שהוא זולת עצמו, וממילא אין הפועל-הצעיר תולה כל תקוות במי שהוא ואינו מפזר נדבות ישע למי שהוא, אלא כל אחד ואחד מחבריו מתפרץ בדרך תחיתו העצמית כעובד עברי בארץ-ישראל. “היחיד”, זהו היסוד בתנועת הפועל-הצעיר בארץ-ישראל, ולכן מצטיין הפועל-הצעיר בתפיסתו את המציאות וממילא גם בנצחונותיו על מכשולי המציאות, כי הלא את מלחמת חייו הפרטיים רואה כל יחיד מהפועל-הצעיר, במלחמתו לתחית עמו וארצו. קול פעמי היחיד נשמע בדרך הפועל-הצעיר, גם אם לרבבות ימנו ההולכים בה. יען כי בכיווּן ישר ולמגמה ברורה לעצמו יצעד כל יחיד, אף כאשר תתלכדנה ידי כולם לעזור איש את אחיו למען הקל הדרך קדימה.

וכאן היא הסיבה לזה שהפועל-הצעיר לא נואל עד היום הזה לגדור את דרכו בסעיפי פרוגרמה כתובה, כאשר לא יעשה כזאת היחיד בדרכו. כי בכל רמ"ח אבריו של כל “יחיד” הפועל-הצעיר, שוקק דמו כמעין קדימה אל החיים העצמיים בעבודה, ולשם מה בכן ולשם מי לנפנף בעדיי הפרוגרמה?! הלא הגשמים והטללים ירדו על שדה העובד לא על פי פרוגרמה. ולנו הלא אין כל צורך וכל רצון להקסים את מי שהוא בלהטי השוא, ולא לשעשע את עצמנו באותיות פורחות. וכל עוד לא הורקנו מתוך עצמנו, לא תאבד מאתנו דרכנו, גם בלי קמיעות ובלי ציוּנים. “אני לי – לא אירא!”

וישנם בנו המנמקים לאמור: אמנם ראשוני הפועל-הצעיר התלקטו בין תלמי “הבַחַר” והחָריש בארץ-ישראל, ובזיעה על הקרקע ולא בדיו על הנייר התוינו את דרכנו הברורה כה ובהירה כשמי ארצנו; אולם הן פרשה דרכנו מסילות עד לקָצוי גלויות ישראל, ואיך לא נעטה שמלת צבעונים למען יכירונו פזורינו להתלקט אל דרכנו? ואכן יש אשר יחתור איש אל משאת נפשו ודרכו צלחה לפניו, ויראוהו רבים ויצאו בעקבותיו. ופתאום יסב האיש את פניו, וצהל לקראת ההולכים אחריו, וסר מן הדרך המובילה אל משאת נפשו, והגה גם את ההולכים בצעדיו מן הדרך הנכונה… וכזה יהי גורלו של הפועל-הצעיר, אם יתחיל לסור מדרכו אשר עד כה, ויתחיל להתהדר בצבעוני הפרוגרמה למען משוך עיני רואים. והכי לא הדרך של הפועל-הצעיר בארץ-ישראל היא שעוררה את תנועות “החלוץ” ו“צעירי ציון” גם בגולה לשאוף אל דרך זו, ולמה ניבהל פתאום על האוצרות האלה היקרים לתחית עמנו, ונתקשט ונתהדר למענם בבגדי צבעונים, כאילו היינו דלים ונתעשרנו אנו. האם דלונו עקב כי גילינו אוצרות יקרים לתחית העם?

והאמנם ילך הפועל-הצעיר לאחוז בדרכי המפלגות, המעלות גירה את פרוגרמותיהן לסעיפי סעיפיהן, למלאות להג את כל בית ישראל והכותו חרמה?! האמנם נתחיל להפוך את דרכנו, דרך העבודה, למושב לצים מהגי ריק?! והלא דרכנו עד כה היא כה ברורה, עד שכל “ציוּן” עליה רק יטיל עליה צל. הפועל-הצעיר צמח בארץ-ישראל על הקרקע. שם שגשג עד כי נראה נופו גם בחוץ-לארץ. וגם להבא אין הפועל-הצעיר יכול להיות אחרת מאשר חֶבר יחידים (אף אם לרבבות יגיעו) המתפרצים, בלי להטי שפה, אל החיים העצמיים על קרקע ארצנו. וכל אותם מאות האלפים היחידים הנמצאים עדיין בגולה, יתפרצו לצאת ממנה; ואת כל מעשיהם וחייהם יכוונו כבר מעכשיו לעליתם לארץ-ישראל, עם נפילת המכשולים המונחים בדרכם זו; ויעזרו לפרוץ את אשדות העליה לארץ-ישראל וההתבצרות שם לעצמם, וממילא גם זה לזה.

וצריך להיות מובן מאליו, כי כל הפעולות המכוונות אל הגלוּת אינן שייכות להפועל-הצעיר. ואם הפועל-הצעיר, ואף זה שבגולה, יעסוק בזה, הריהו הורס את דרך הפועל-הצעיר. יעסקו בזה כל מחייבי הגלות בישראל, מימין ומשמאל, הן רב עמהם מאשר אתנו, גם במספר גם בזמן וגם ביכולת… ואולם בשביל הפועל-הצעיר, הלא הגלות אלא תהום האבדון לנו, בערה איומה אשר לא תכבה. ומן התהום והבערה צריך רק להציל ולהוציא. כזאת היתה דרכנו עד כה, וכזאת צריכה להיות גם דרכנו הלאה.

זרם הפועל-הצעיר לא יחָנט בסוגרי הפרוגרמות. וגם מתחת נציב המלח אשר בצלמות הפרוגרמות, יתפרץ הזרם אך למרחב ואך קדימה – – –

וינה, כ“ז אדר תר”פ (1920)

(גם הם ליובל העשור של “החלוץ”)

…וכי נפקחה עינינו, וידענו כי חציר העם, ושוממה ארצו; ונקום, נאחזי-פלצות, ונשבענו לאמור: היה נהיה אנו ללוז בשדרת עמנו ולדומן מדשן את שדמות ארצנו! הכי לשוא נשבענו?!… או אך להבת ילדות בתומתה היתה זאת… וכאשר זקנו, ונבוש בתומת ילדותנו?!…

כי הנה נבט הזרע, אשר במשך חצי יובל שנים הפיצונו בכל ארצות נדחינו: פעמי המשיח נעורו בלב הנוער של עמנו, ויחלץ אל הגאולה… ונסוך נסכנו קסם-יה, על כל בית ישראל בתפוצותיו, לראות את הדרך הנכונה לגאולתו. ובגיל ורעדה האזין למצהלת השיבה, אשר בקעו מכל פינות גליותיו… ואיככה נואלנו להפקיר את מחנותינו אל כל רוחות ההבל והריק, אשר ארבו, שטו מסביבם, דבקו בהם, כספחות, והורידו את עדי-לאומם מעליהם, עד אשר נצבו ריקים ועלובים, וישובו אל להגם הקלוקל והעקר!…

אכן במו ידינו הדעכנו את נר ה', אשר עלה לאחרונה בלב בני עמנוּ. והנה פרועים נחנו כיום, ללא זיק אורה בעינינו. ואף ללא הרהור תשובה בלבב!… ולמה?!… על מה גבהו עינינו, בהנץ שמש רעיוננו אל נפש עמנו ותאיר את דרך הגאולה לפנינו?!… למה בגודל לבב הבטנו על סביבנו, להבזות את כל אשר לא מקהלנו הוא?!… אם כחלוצי בית ישראל היינו בעינינו – וכה הן ראונו כל בית-ישראל – הנהיתה כזאת, אשר יבוז חלוץ-עם את מחנות עמו הנחשלים, הנזעקים מאחריו?!… או אולי אמרנו כי נשב לבדנו בקרב הארץ?!…

האמנם!… האמנם לשוא נשאנו את שם עמנו, בהשבענו להיחלץ לפניו, לגאולתו בארצו?!… או אך להבת ילדות בתומתה היתה זאת. ועתה הנה זקנו, ונבוש בתומת ילדותנו. כאשר בישה זקנת חלוצי עמנו לפנינו את ילדותם, ומהם המתנכרים כיום לדגל תחיתו, ובחיל זרים ישפיקו…

כי הנה החלוצים מן העם, אשר פרצו מקרבו מפעם לפעם להיחלץ לפניו, כיובל שנים זה מאז החלו. חלוצי העם הראשונים: מיסדי פתח-תקוה, חולמי גדרה וקודחי חדרה; ואף נדחי יסוד-המעלה, ונשכחי מחנים ומשמר על הירדן. המה אמנם יביישו בזקנתם את ילדותם, וכשוכחי עמם ואלהיהם היו; אך המה הן בודדים היו בדרכם רבת הכשלונות, ללא הד ניכר בלב העם, אשר יוכלו ושאבו ממנו ניחומים לסבלותם, למען תתעודד נפשם, ולא תזקין בלא עת… וככה שכחו את דרך הגאולה… אך אנו, אשר זכינו לראות בהניב הזרע, אשר זרענו בעם; והגענו לימי העם הגדולים: בהיחלץ כמעט כל בחור ובחורה בישראל להיות בעולים. ובזמן לא רב עלו מן העם לרבואות, יותר מאשר עלו עם עזרא מבבל… ויתר על כל זה, אשר שם “החלוץ” נקדש ונערץ בעיני כל העם למקצהו ועד קצהו, באשר חזה העם את זוהר גאולתו, אש-קדשו, נישא בידי “החלוץ” במסירות נפש ורוממות רוח כבימי החשמונאים, ויברך העם את בניו אלה, ויתברך בם, בהרחיבו את חזהו לשאוף אל קרבו את אויר נשמת נעוריו, אשר יפיחו בניו בשדמת ארצו ועלי שממות דרכיה.

הן בימים ההם, כמעט שכח העם, המון בית ישראל הנענים והנדכאים, שכח את עניו ואת רישו, ואך בחלוציו יתפאר, כל מעיניו בהם וכל תפילתו ודאגתו אך למו… ואיככה זה?!… איככה הגיעונו גלי המשטמה והחלאה כיום הזה?!… הן רק תמול רחפנו בגלי זוהר, רננת כרובים מעולפת מצהלות-גאולה… ואיכה חלף כל זה בצריחת שעירים, שוחקים על משבתינו?!… איכה נקעה נפש כל העם ממנו כיום הזה. ולא כמחנות חלוציו יראונו, כי אם כמחנות אויביו!… ואיכה נוכל ונשאנו את החרפה הזאת ואת הכאב הנוקב עד תהומות הנפש: אשר בהיות עדנה לעם אחרי בלותו, וישלח, בגיל ורעדה, בנים ובנות לפניו אל ארצו – והנה היינו לשתי מחנות צוררות אשה את רעותה: העם מזה וחלוציו מזה?!… ומי עולל לנו את כל זאת? ובמי החטאת?… הבעם?… בכל המון בית ישראל אשר ישטה מעֵמנו כיום?… או הנראה חטאת בכל המשטינים, אשר יצאו מחוריהם, לעַוות את הישרה, ועַפר בעפר, כדרך המשטינים, סיטרת השטן, מאז ומקדם, אשר יקומו על משיחי העם, להדיחם ממסילתם, למען הכשיל את הגאולה? – אך הן, רק אחרי אשר נפגמו נשמת המשיח, חלוץ העם, ע"י מזגנו את להבת קדשו באש זרה, וסורנו מן הדרך הישרה לגאולה, רק אז גברו כל כוחות השטנים… כי מפשעינו אנו ינקו כוחות הטומאה וההרס את השפעתם על העם וגברו כל “הסיטרות האחרות”… – בנו האשם!… אנו עוינו!… אנו… כל “חברת העובדים העברים בארץ ישראל” לכל פלוגותיה. כולנו שותפים לחטאים אשר חטאנו בימי הזוהר:

א) בהסחת דעתנו מן המטרה אשר לשמה הזעקנו את מחנות החלוצים, חלוצי עמנו, הנה, שהיא: להתקדש לתחית העם בעבודתו בארצו… ונהיה ל“מפקיעי שערים”, ספסרי ואלוּטה של אידיאלים מאידיאלים שונים… במרץ רב עסקנו בתעשיה זו של “מזיגת אידיאלים”, והמסחר בה פרץ בקרבנו… ונהפוך את מחנות חלוצינו בארץ ואת כל אגפיהם בארצות הגולה לשווקים, אשר יתחרו בם עושי-הלהטים ב“מזיגת האידיאלים”. וככה הפיצונו את המחנות מעל דגליהם, ואת אש ההתקדשות לקראת הגאולה, חללנו באש זרה, ממזבחות הדמים אשר לעמים אחרים…

ב) חטאנו ברום לבבנו מכל אחינו פה ובוזנו להם, בעצם הימים, אשר אחינו בארץ ובגולה התרפקו עלינו באהבתם והערצתם, באשר חשבונו למחנה החלוץ המשליך נפשו מנגד, לגאולת העם… ובצעדינו האזינו את “קול המבשר”, אשר הצפיה לו שקקה בדם כל דורותינו עדינו… ואנו לא חלינו ולא כאבנו על החורבן הנורא אשר הסיבונו בנשמת העם… כי אנו החרבנו בלב העם את האמונה בגואלו אשר יקום מקרבו… כאשר עשו לו כל משיחי-השקר לפנינו. ואנו הגדלנו עליהם, באשר תנועתנו ותנועת העם אשר קמה מסביבנו היו בהן מיסודות “משיחי-האמת”, מיסודות הגאולה, ויוצא כי לא “גברא קטילא קטלנו”… ובזה אולי הסיבה למשטמה העזה אשר קמה נגדנו אחרי זה מכל קצוות העם. משטמת עם על גבוריו, אשר שלח באהבה ורחמים רבים להציל את קדשיו, את תקותו האחרונה, והמה הלעיגו בו ויבוזו לו…

ג) חטאנו בהפקירנו את מחנותינו לרוחות ההבל ולממשל נערים, כי יצאו לפניהן, ויופיעו כבאי כוחן… אמנם על הכסא הרם והנשא של “חברת העובדים העברים בא”י" ישבו המבוגרים, האחראים לחברת העובדים בכללה; אולם ביוצאים לפני להקות המחנה, פה ושם, נמצאו (ועד היום לא נשתנה כלום בנידון זה) נערים אשר ירהבו גם בכל זקן, שהנם באים במשא-ומתן אתו… ולא רק שאין כאלה מעוררים כבוד למחנה, אלא הם הנם ראשית כל סיבה להחרמת מחננו, ולמלחמות נפסדות… והעומדים בראשנו אחראים לסגנון הבוז אשר השתמשו בו רבים מבאי-כוח צבורנו (ועד היום הזה אפשר לפגשו לא בצמצום)… ואיך נצפה לכבוד וליחס אנושי אלינו, בעת שאין אנו מכבדים את זולתנו, ויחס אנשינו לאחרים הנו, לעתים רבות, יחס של אנשי ההפקר, יחס נערי-רהב אשר זרועם אתם…

ד) וכלפי פנים הפלאנו להכות את מחננו, על-ידי יחס החונף אשר נהגנו לחלקים שונים בתוך המחנה. כי הלא אחרי אשר שחטנו, על הבמות, את נשמת המשיח, אשר פעמה במחננו, והותרנו מעט מכל האדם, יודעי טוב ועושי רע, וירבו המשפטים בקרבנו בין הזרמים השונים ובין התנועות… ואנו, בשפטנו, שכחנו כי אין לדיין לראות אלא מה שלנגד עיניו באותו עניין; והרבינו לקרב ולרחק מתוך מחשבות משוחדות, על-ידי רצונות טובים אולי לעצמם… גם ברבים מיחסינו וממשפטינו הפנימיים, הננו רק עוסקים בולוטה של אידיאלים…

הנה כי כן תיסרנו רעתנו ופרי מעללנו ישוב לנו: הקלנו את ראשנו ובזנו לתנועת העם הגדולה אשר נהרה אחרינו והעריצה את דרכנו; כי על כן באתנו משטמת העם האיומה ומחרידה, כמשטמת עם אל משיחו אשר חללו נזרו…

את מחנות הנוער, אשר עלה בקדושה ובטהרה, והערה נפשו לתחית העם בארצנו, הפקרנו לרוחות תוהו ולאש זרה… אנו חזקנו את ידי ה“ערב-רב”, אשר עלו אתם ורעשו כתוכיים… ולא האזנו לקול הדממה הדקה, אשר הגו הנשמות הטהורות, נשמות המשיח במחנות… אנו עזרנו, אז בימים אשר אין כסף נחשב במאום פה, להרחיב כשאול נפש בחורים “מערבלי-בטון” וחנכנום לפזרנות ולבזבוז, ולשאיפה אל הארצות אשר שם הזהב…

אי הלוזים לשדרת העם?…

שָבו בנים לגבולות עמם, עָפו כיונים אל ארובותיהם, ואן נדדו כזרזירים, נדדו עלי קברים במרחקים?… האמנם אין שבר לעם בארצו?… ואף לחלום נעוריו, חלוציו, אפס שבר?… או זקנו, וזקנתו מביישת את ילדותנו? ואולי עוד ישנה דרך תשובה לנו?…

תרפ"ח (1928)

מן השם אשר רשמתי בראש מאמרי זה, יבין כבר הקורא, כי הדיון העיקרי בו יהיה בדבר בתי-הספר בארצנו, אשר ינוהלו על-ידי באי כוחה של הסתדרות העובדים.

בטרם אדון בענין אשר נרשם בראש מאמרי זה, יש אולי צורך שאקדים אי-אלו הערות: א) במונח “חינוך” יכוון בזה למשהו שונה בהחלט מאשר יבטאו במונחים “לימוד”, “תרבות”, ולהבהרת הענין אגדיר בזה את שלושת המונחים הנ“ל (בין אם הגדרה זו תהי מקובלת בקהלנו או לא). הלימוד יכוון בעיקר להקנאת ידיעות והרגלים מסוימים; ומטרת הלימוד יכולה להיות מושגת כבר בכך, שהתלמיד ידע את הנ”ל מבלי שתהי להם איזו השפעה שהיא על הכרתו של התלמיד. וגם “עגל-לומד” הוא תלמיד אשר עמל מלמדו לא היה לשוא. תרבות, משמע להקנות הרגלים מסוימים המוצאים חן בעיני רואיו. חינוך, הרי זה אומר (בכל אופן לדעתי): ראשית כל ואחרית כל לפתח בחניכים יחס כבוד לזולת, אף אם אותו הזולת אינו אלא “פרא-למוד-מדבר”.

ב) קימת פלוגתא, אם בית-הספר חובה עליו ללמד או חובה עליו לחנך. לא אביע בזה את דעתי לענין זה, אני אהיה אך מסתכל בבתי הספר כמו שהם למעשה; ובימינו, כל בתי הספר “מחנכים”. אם יחנכו לכבד את הזולת, או יחנכו “לאכול” את הזולת בכל פה, זו היא כבר שאלה אחרת.

ג) מחנכים גדולים וכן רבים הדגישו כבר (ומיותר שאחזור על כך): – “אין חינוך אלא על-ידי הדגמה”, ז“א שהמחנך ינהוג לפי אשר יטיף לחניכיו. וברור, שאם למשל יפטפט כל הימים בפני חניכיו על-דבר רחמים, ובאותו הזמן יראוהו חניכיו כשהוא מורט את לחיי עגלון דל ונדכא על שסוס העגלון הוא פצוע בחזהו ממשיכת משאות… הרי אותם התלמידים יחונכו להיות שקרנים ואכזרים כמורם. או אף אם יהי כזאת, שבבתי-הספר הנפרדים שלנו (שבשום אופן הן לא נפרדו אלא לשם יחוד המעמד…) יצלצלו בכל הפעמונים ובכל יום תמיד על-דבר “עם ישראל”, הרי “אין צלצולי פעמונים אלא לקבורה” של המושג “עם” בגליו הסוערים של המעמד… ואם ידעו אחר כך החניכים וירצו לחפש את הדרך “ממעמד לעם”, זו היא שאלה שתשובתה בצדה… לי ברור גם, שאף אם כל הימים יקשקשו בפני החניכים על-דבר “עבודה-עברית”, ואף אם כל ילד בן יומו ידע לשיר על-דבר הבדואים בנס ציונה, אלא שעל שולחן המחנכים ומנהיגי העם תתנוסס חמאת לַטְוִיָה לתפארה, אז יאכלו גם החניכים את חמאת לטויה ולא זו של העובדים העברים. כי למרות אשר הגיונם של רבים בהסתדרות מבדיל בין עבודה עברית לתוצרת עברית, הרי לחניכים הרכים אין עדיין “ראש-ברזל” כזה, ובמוחם הרופף לא יהיה כל הבדל בין הנ”ל.

והנה אין אני בא לדון בזה, אם עצם בתי-הספר הנפרדים של ההסתדרות עולים הם על בתי-הספר הכלליים או שהענין יהי להפך; שאלה זו אם יעמידוה לדיון הרי יהיה צורך לחקור אודותה בבתי-הספר עצמם. אמנם בדרך אגב יש ברצוני לאמור לח' בדר, כי ספורו ב“דבר” על-דבר נערים אשר שאלם למקראות מן התנ“ך… אינו אומר כלום, יען שהדבר יכול להיות תלוי בזכרון התלמידים ולא בשום דבר אחר. ולראיה אספר שאני עוסק לעתים קרובות בענין הנ”ל, ובדרך כלל פוגש אני בנערים ונערות (בין מכאן ובין מכאן) אשר ידיעותיהם בתנ“ך מספקות אותי, ואולם בשבוע אחד נזדמן לי לשוחח את כאלה מבתי-ספר נפרדים שלא ידעו “מה דקאמרו רבנן”; ובאותו השבוע ממש הזדמנה לפני קבוצת נערים ונערות (אותו הגיל והכתות) מבתי-ספר כלליים אשר ידיעותיהם בתנ”ך היו מופתיות, ואחת הנערות (ילידת הארץ) עוררה בי פשוט השתוממות על זכרונה המיוחד בפסוקי התנ"ך. וכשם שספוריי אינו ראיה כך גם ספורו של הח' בדר אינו ראיה… בכל אופן הרי אין ספורו מוסיף כל משקל שהוא לעצם השאלה, אם מהשקפה חינוכית יש להכניס פירוד בין בתי-הספר או לא. שהן, אם טיבם של המורים מכריע, לא הציע שום אדם שיפטרו את אלה; ואם טיבם של מנהלי החינוך הנפרד יראה בספורו, הרי ברור שגם בחינוך הכללי תהי לו יד…

ושוב: איני דן כאן על-דבר הידיעות אשר יַקנו לתלמידים פה או שם. מעיז אני לאמור בזה – קבל עם – כי עצם קיומם של בתי הספר הנפרדים הוא גורם חינוכי לא רק רע, אלא צריך הוא להיראות כפיגול בעיני כל מחנך שמקצועו הוא בעיניו לא רק קרדום לחפור בו.

ולא הדגל יפחידני, ולא הראשון במאי יטרידני. לדעתי אני, הרי מוטב (מהשקפה חינוכית) שיהיו לנו בתי-ספר מסוג אחד בלבד (יהי מסוגם של הנפרדים). ואם הם יהיו מסוגם של הכלליים, הרי מוטב שבני החוגגים את הראשון במאי ישוחררו באותו יום מבתי-הספר הכלליים למען יוכלו הוריהם “לחנכם במצוות” (אמנם אוי ואבוי לחינוך בכללו במסיבות כאלה!), מאשר יהיו לנו בתי-ספר מפולגים בכללם (של “המזרחי” בכלל זה), אף אם ילדים מבתי-הספר הנפרדים ידעו לקרוא על פה מ“בראשית” עד “ויעל”. ואת “חטאי” לא אכסה: למרות אשר אדאג לכך, שאף בניהם של אלה אשר הראשון במאי והדגל האדום קדושים הם בעיניהם יוכלו להתחנך במצוות אלה, הרי בעיני אין מצוות אלה קדושות, ואף אם בפרהסיה איני עובד בראשון למאי, הרי זה רק לבל תפגע עבודתי באותו יום ברגשות מקדשי אותו יום, ואולם בחדרי עושה אני כל עבודה באותו יום. ואף איני בטוח אם אין בקרבי שמץ שמחה, בחללי בצנעה את קדושתו של אותו יום מתוך רגש-התנקמות במקַדשיו על כך, שבטרם קמו אצלנו “גרי האריות”… היו משמרות (“שקטות”, כמובן) צרות בבקרו של אותו יום על בתי המלאכה של העובדים שלא ראו צורך לשבות, ו“מבקשים” מהם כי יסגרו את בתי מלאכותיהם… ולמרות רצוני החזק מאד לבלי עבור על ציווי מן תורת משה הקדושה בעיני: לא תטור! הרי איני יותר מבשר ודם פשוט, ועדיין לא הגלידו אצלי הפצעים מאותו הזמן.

ולענין שהוא נידון כאן בעיקר:

חושבני שכל ענין ההפרדות, אם כלכליות או חנוכיות, הנן גורמים שמשפיעים לרע על חינוכם של ילדינו, ולא הפרדת בתי-הספר בלבד. ואל תתמהו לאמור: מה ענינה של הפרדת מוסדות מחוץ לבית-הספר ולחינוך הילדים, כי כל הפרדה הן רישומה ניכר מאד ברחוב, ואין עוד “מולך” על החינוך דוגמת הרחוב. השפעות הרחוב על הילדים, וביחוד על הנוער, חזקות הן מהשפעות הורים ומהשפעת מורים גם יחד. ומי הוא אשר ירבה למשל לרנן “הפועל – קדימה! הביתה – המכבי”! או בהפוך הדברים? הילד?! – הפרדה שהיא מותרת לדעתי היא רק כזו, שהיא באה בלי כונה ובלי “לשם יחוד” ההפרדה. ולדוגמה: קיימת “תנובה”, שלמעשה יהיו חבריה כמעט רק משקים הנעבדים על-ידי חברי ההסתדרות, אולם זה בא, לא יען שאין משקים זולתם מתקבלים לתנובה, אלא שתנובה היא מוסד לאומי המטפל אך בתוצרת של עבודה עברית, ומובן שאין כל אפשרות כי משקים אשר עבודתם אינה עברית יכנסו ויתקבלו לתנובה. לעומת זה דוגמה אחרת: היה קים מוסד לחינוך הגוף: “המכבי”, ובאו ויסדו עוד מוסד כזה: “הפועל”, אך ורק “לשם יחוד המעמד”. ואין צורך בראיה לכך, כי בפרוש אמרו שלשם יחוד המעמד יסדו את “הפועל”. ו“האוהל” לשם מה נוסד? דברו על-דבר תיאטרון פרולטרי. ואולם במה יהיה “האוהל” פרולטרי יותר מאשר “הבימה”? ובל תחשבו שלענין "האוהל – “הבימה” אין השפעות על החינוך של ילדינו! הילד מסתכל, שומע ומבין אף אם ידמה לנו כי שקוע הוא במשחקיו ואינו שומע כלל את אשר נדבר בינינו. ובכן לכל הפרדות אשר סודרו אצלנו, היתה וישנה השפעה בלתי רצויה על הדור הצעיר, ועל אחת כמה וכמה להפרדתם של בתי הספר!

ולא אדון כלל וכלל בענין שהוא ברור כה לח' בדר; יען שאפילו היה כבר ענין זה ברור מאד לכולנו, הכי זהו החשוב בדיון? מצד אחד הזהירונו חכמינו על בני עניים שמהם תצא תורה, ומצד שני רואים אנו בדורנו זה שאין הוא ממית עצמו באהלה של תורה, כי לבני עניים אין תורה נרכשת, והכי נבוא גם להסיר את צלם-אלהים מעליהם? ואיך נחנכם לאהבת האח ולכבוד הזולת? הכי בהפרידנו אותם לבתי-ספר מעמדיים לחוד? הכי בכך אין אנו נותנים להם רמז (ויותר מכך) כי שונים הם מן הילדים זולתם? ושונים במה? ואיך? הירודים הם מזולתם או גבוהים הם מזולתם? וכי מי יראה עצמו ירוד מזולתו, אם לא זה שנשמת עבד לו? וכי מי יראה עצמו גבוה מזולתו, אם לא דל-גאה? ובכן מה בחרתם לילדיכם משני הנ"ל?…

או הכי תאמרו שבבתי-הספר הכלליים ישנם רק ילדי מנצלים בלבד ובבתי הספר הנפרדים ישנם רק ילדי מנוצלים בלבד? במה למשל יהי העובד ב“דבר” מנוצל, והעובד ב“דואר היום” במה יהיה מנצל? או מנהל בנק הפועלים ופקידיו במה הם מנוצלים יותר ממנהל בנק-האכרים ופקידיו הוא? אלא מאי, אנחנו הננו סולת העם וזולתנו הם סובין העם? ואיך יתישב דבר כגון זה את סלילת הדרך “ממעמד – לעם”? חושבני שלוּ היו דנים בכך ולוּ ניתן פה למחנכים, ולוּ היה פי המחנכים פתוח גם לאמור את אשר עם לבם ולא רק שיטיפום לחם חוקם…, היו אלה בודאי ובודאי מדברים נגד החינוך הנפרד. בכל אופן, חוששני כי כתוצאה מן ההפרדות נזכה עוד שברחובותינו ירונן לא רק “קדימה – הפועל, הביתה – המכבי”, אלא גם “קדימה – ילדי-המעמד, הביתה – ילדי-העם”… אפשר כי כל עוד ישבו מן הותיקים על כסאות ההסתדרות ומפא"י, לא ישמע עדיין אותו הרינון המעמדי, אולם בימי שבת החברים מן האגף השמאלי על הכסאות, חוששני שנזכה לכך…

חסר התאריך

בישיבת הבוקר של הועידה החקלאית, ביום א', כ"ב סיון, קרה מקרה קטן ערך, לכאורה, אך בלבי עורר מקרה זה חששות רבים, שאני מרגיש צורך להביעם בגלוי לתשומת לב קהלנו. ואולי חששותי מוגזמים כשהם לעצמם, אך איני מסופק, כי כדאי לקהלנו לחשוב מעט על המקרה קטן הערך ולהקדיש לו רגעי הערכה מעטים, כל אחד מנקודת מבטו הוא. והנה בזה, ראשית כל, תיאור המקרה ההוא כמו שהוא:

הישיבה היתה פתוחה, השעה אחרי עשר, נואם עמד על הדוכן ודיבר מה שדיבר. והנה פתאום התחיל קהל צעירים וצעירות לזרום אל אולם הישיב ב“מרץ” עד כדי הפרעה לנואם. ותיכף להכנסם, נשמעו מחיאות כפים באולם לקראת הכניסה, ב“מרץ משנה”, של בחוּרים אחדים מצוּידים בכובעים ומשקפים של נוסעי אופנים. בחורים אלה צעדו בעוז ועלו ישר על הבמה, כאילו אך לשמם הוכנה במה זו (כל אותו הזמן נמנע הנואם שעל הדוכן לדבר)… והנה גם פנה היושב ראש באותה ישיבה בשאלה לישיבה, אם להפסיק באמצע את הנואם, כדי לתת את האפשרות ל“קבוצת הפועל”, היצאת עכשיו באופנים לאירופה, להגיד את ברכתם לועידה. מה שענה הקהל ומה שהיה אחרי זה אינו חשוב כשהוא לעצמו, ולא אל זה אני בא כאן לעורר תשומת לב, אלא לעילת העילות אשר למקרה התמים הזה ולעוד מקרים, אשר כל אחד כשהוא לעצמו הנו תמים למדי וקטן ערך מאוד, ואך בכולם יחד קל להבחין, כי רגלי חברתנו נמעדות לא לכיווּן אשר לשם פני חברתנו מועדות.

וניוכחה נא: מי כעם האנגלי חובב ספורט בדורותינו, ומי כיונים וכרומאים מעריצי הספורט לפנים. והואילו נא לאמץ קצת את כוח דמיונכם ולראות עצמכם, נאמר, באספת עם גדולה באתונה לפני אלפיים וחמש מאות שנה בערך: על הבמה עומד נואם ודן בשאלות כלכליות מסוּימות. באותה שעה מגיעה לככר קבוצת מתעמלים הנוסעים להשתתף באחת האולימפיאדות… האף אמנם יאמין איש מכם שבחורי חמד אלה היו צועדים-עולים בסך על במת הנואם, בטרם שזה גמר את דבריו, ומנסים להעביר את לב הקהל מן העניין הפרוזאי שהוא נתון בו אל ענין הספורט החביב אשר הבחורים נתונים בו?! אַני בטוח שהבחורים ההם, שהורתם ולידתם היתה לרגלי האולימפוס, היו ממתינים בדרך ארץ עד שהנואם יגמור, ורק אז היו באים בשלהם. והקהל היה בודאי מתלהב, כדרך היונים מקדמת דנא, ונושא אותם על כפים…

או אולי לא צריך כלל לאמץ אץ כוח דמיוננו, כדי אלפים וחמש מאות שנה, ונטוס בדמיוננו רק ללונדון כיום הזה ונחזה שם אספה רבתי, נאמר של כורים, הדנה בשאלות המכרות הכואבות, וגם כאן עברה קבוצת “ספורטסמנים” הנוסעת… (וכי יודע אני לאן? נדמה לי שמלונדון אין ספורטסמנים נוסעים, בקבוצות כה גדולות, אל מעבר לתעלה אפילו… ומכל שכן אל מעבר לים) יהי לאולימפיאדה בפריס. ואיך אתם מתארים לעצמכים יתנהגו אותם ה“ספורטסמנים” האנגלים, האם כדוגמת רוכבי ה“אופני-מנוע” שלהו בתל-אביב ביום א', כ"ב בסיון, או כמו אותם היונים אשר חזינו בדמיוננו למעלה?

אני איני מפקפק אף לרגע מלהניח, כי דוגמת המקרה “התמים” שראינו בתל-אביב, אי אפשר היה לראות באתונה שלפני אלפיים וחמש מאות שנה ולא בלונדון של היום. ולא מפני שחסרה תמימות ליונים ולאנגלים, אלא מפני שיחס הערצתם לספורט הנו לא רק יחס תמים אלא גם יחס טבעי, ולכן גם ידעו לקבעו בעתו: עת לספורט ועת לענינים אחרים. וכל ענין וענין טוב בזמנו וביחודו לעצמו, אך לא יוּצא שום ענין בפני הספורט. הלא כה יתנהגו “מכשפי ספורט אמיתיים”…; ואולם אנו הננו נטולי טעם וקצב בכל יחסינו ומעשינו, ואף התנהגותנו ביחס לספורט, אחרי שהחזקנו בו, הוא כ“מכשפי ספורט מזוּיפים”… ומשימים את הספורט אליל לנו (או “פֶטיש” בשפה המודרנית) לכרכר מסביבו.

ובכן לא על הספורט בעצם אכוון מִלי. ברוכים יהיו לנו כל בחורינו ובחורותינו, העוסקים בכל סוגי הספורט באמונה ובתום לבם; אך מן הראוּי שנתחיל להתריע על גישתה של חברתנו, חברת העובדים, אל הספורט ואל כמה דברים תמימים אחרים (שאיני רוצה לפורטם כאן, שלא להרחיב את הדיבור בכלל), גישת פולחן אלילי, אשר בו, בפולחן זה, אין למצוא תמימות, אלא גדוש הוא אוילות והתפעלות עד להצחיק, וכרוכה בו, בפולחן זה, סכנת סטיה כללית מן הדרך הנאותה לתנועת העבודה שלנו.

אכן, ישראל סבא שבר את כל האלילים ותעב את האלילות. על זה הורגנו במשך כל הדורות; וישראל-הינוקא כיום, האמנם ילך בראש עובדי האלילים? אולי תצחקו למשל זה, לבי אני בוכה בקרבי על תופעות תמימות אלה, אשר אני רואה אותן כמבשרות לא טובות לחברתנו.

תרצ"א (1931)

על אגפי עמנו בארצות הגולה רבים הקמים להכריתם ולהשמידם. מעטות הן ארצות הגולה, אשר בהן לא קמה עוד היד הזידונה לכלות את שאריות עמנו שבהן.

כל קללות התוכחה, אשר לפני שנות דור או דורותים היו מסמרות שערותינו למקראן – נראות לנו כיום חוורות מאד, לעומת כל אשר ניתך על רבות מגלויותינו…

ועל לב עמנו: תנועת תקומתנו בארצנו, מה רבים ומה זידונים הקמים להכריתה למראשית צעדיה ועד היום הזה!

ואנחנו? אנחנו מפולגים ומתפלגים, משוסעים ומשתסעים, אבודים ומתאבדים לדעת בקנאת איבה עד לבלי גבול, כאילו נטלנו על עצמנו התחייבות כלפי כל שוסינו, שנעשה את מלאכתם בידינו אנו, וביתר שאת מאשר יכלו לנו המה…

והנה התנקשות בבניננו היום הזה על-ידי רצח האחד מראשי בונינו; מי יודע מאיזו מחתרת או מחתרות ירו את הכדוּר האחרון. ומי יודע, לאן נמשכים החוּטים מן הכדורים האלה…

ומה אנחנו? הנמשיך למשוך את עבות עגלתם של כל משטינינו וכל הזדים הקמים עלינו, בשלחנו גם את ידינו אנו איש בבשר רעהו? או אולי תקום בנו הרוח כיום הזה, ליד הקבר החדש אשר כרינו לאחד מטובי בונינו, ויחד אתו קברנו בו חלק גדול ממעט כוחות הבניה אשר אתנו בכלל, אולי תקום בנו הרוח לגעור בשטן המרקד בתוכנו ולגרשו כליל מקרבנו. וממחר – לא מחרתים! – נושיט יד אחים, כל הפלגות יחדו, ונשבע לשלום אמת ולעבודה תמה, למען יוותר עוד בנו שריד ולא נוסיף להרוס תחת לבנות.

הטרם הגיע הזמן לשלום פנימי בארצנו?

נקום כולנו כאחד!

תרצ"ג (1933)