רקע
אליעזר יפה
הרהורים נוגים

(גם הם ליובל העשור של “החלוץ”)


…וכי נפקחה עינינו, וידענו כי חציר העם, ושוממה ארצו; ונקום, נאחזי-פלצות, ונשבענו לאמור: היה נהיה אנו ללוז בשדרת עמנו ולדומן מדשן את שדמות ארצנו! הכי לשוא נשבענו?!… או אך להבת ילדות בתומתה היתה זאת… וכאשר זקנו, ונבוש בתומת ילדותנו?!…

כי הנה נבט הזרע, אשר במשך חצי יובל שנים הפיצונו בכל ארצות נדחינו: פעמי המשיח נעורו בלב הנוער של עמנו, ויחלץ אל הגאולה… ונסוך נסכנו קסם-יה, על כל בית ישראל בתפוצותיו, לראות את הדרך הנכונה לגאולתו. ובגיל ורעדה האזין למצהלת השיבה, אשר בקעו מכל פינות גליותיו… ואיככה נואלנו להפקיר את מחנותינו אל כל רוחות ההבל והריק, אשר ארבו, שטו מסביבם, דבקו בהם, כספחות, והורידו את עדי-לאומם מעליהם, עד אשר נצבו ריקים ועלובים, וישובו אל להגם הקלוקל והעקר!…

אכן במו ידינו הדעכנו את נר ה', אשר עלה לאחרונה בלב בני עמנוּ. והנה פרועים נחנו כיום, ללא זיק אורה בעינינו. ואף ללא הרהור תשובה בלבב!… ולמה?!… על מה גבהו עינינו, בהנץ שמש רעיוננו אל נפש עמנו ותאיר את דרך הגאולה לפנינו?!… למה בגודל לבב הבטנו על סביבנו, להבזות את כל אשר לא מקהלנו הוא?!… אם כחלוצי בית ישראל היינו בעינינו – וכה הן ראונו כל בית-ישראל – הנהיתה כזאת, אשר יבוז חלוץ-עם את מחנות עמו הנחשלים, הנזעקים מאחריו?!… או אולי אמרנו כי נשב לבדנו בקרב הארץ?!…

האמנם!… האמנם לשוא נשאנו את שם עמנו, בהשבענו להיחלץ לפניו, לגאולתו בארצו?!… או אך להבת ילדות בתומתה היתה זאת. ועתה הנה זקנו, ונבוש בתומת ילדותנו. כאשר בישה זקנת חלוצי עמנו לפנינו את ילדותם, ומהם המתנכרים כיום לדגל תחיתו, ובחיל זרים ישפיקו…

כי הנה החלוצים מן העם, אשר פרצו מקרבו מפעם לפעם להיחלץ לפניו, כיובל שנים זה מאז החלו. חלוצי העם הראשונים: מיסדי פתח-תקוה, חולמי גדרה וקודחי חדרה; ואף נדחי יסוד-המעלה, ונשכחי מחנים ומשמר על הירדן. המה אמנם יביישו בזקנתם את ילדותם, וכשוכחי עמם ואלהיהם היו; אך המה הן בודדים היו בדרכם רבת הכשלונות, ללא הד ניכר בלב העם, אשר יוכלו ושאבו ממנו ניחומים לסבלותם, למען תתעודד נפשם, ולא תזקין בלא עת… וככה שכחו את דרך הגאולה… אך אנו, אשר זכינו לראות בהניב הזרע, אשר זרענו בעם; והגענו לימי העם הגדולים: בהיחלץ כמעט כל בחור ובחורה בישראל להיות בעולים. ובזמן לא רב עלו מן העם לרבואות, יותר מאשר עלו עם עזרא מבבל… ויתר על כל זה, אשר שם “החלוץ” נקדש ונערץ בעיני כל העם למקצהו ועד קצהו, באשר חזה העם את זוהר גאולתו, אש-קדשו, נישא בידי “החלוץ” במסירות נפש ורוממות רוח כבימי החשמונאים, ויברך העם את בניו אלה, ויתברך בם, בהרחיבו את חזהו לשאוף אל קרבו את אויר נשמת נעוריו, אשר יפיחו בניו בשדמת ארצו ועלי שממות דרכיה.

הן בימים ההם, כמעט שכח העם, המון בית ישראל הנענים והנדכאים, שכח את עניו ואת רישו, ואך בחלוציו יתפאר, כל מעיניו בהם וכל תפילתו ודאגתו אך למו… ואיככה זה?!… איככה הגיעונו גלי המשטמה והחלאה כיום הזה?!… הן רק תמול רחפנו בגלי זוהר, רננת כרובים מעולפת מצהלות-גאולה… ואיכה חלף כל זה בצריחת שעירים, שוחקים על משבתינו?!… איכה נקעה נפש כל העם ממנו כיום הזה. ולא כמחנות חלוציו יראונו, כי אם כמחנות אויביו!… ואיכה נוכל ונשאנו את החרפה הזאת ואת הכאב הנוקב עד תהומות הנפש: אשר בהיות עדנה לעם אחרי בלותו, וישלח, בגיל ורעדה, בנים ובנות לפניו אל ארצו – והנה היינו לשתי מחנות צוררות אשה את רעותה: העם מזה וחלוציו מזה?!… ומי עולל לנו את כל זאת? ובמי החטאת?… הבעם?… בכל המון בית ישראל אשר ישטה מעֵמנו כיום?… או הנראה חטאת בכל המשטינים, אשר יצאו מחוריהם, לעַוות את הישרה, ועַפר בעפר, כדרך המשטינים, סיטרת השטן, מאז ומקדם, אשר יקומו על משיחי העם, להדיחם ממסילתם, למען הכשיל את הגאולה? – אך הן, רק אחרי אשר נפגמו נשמת המשיח, חלוץ העם, ע"י מזגנו את להבת קדשו באש זרה, וסורנו מן הדרך הישרה לגאולה, רק אז גברו כל כוחות השטנים… כי מפשעינו אנו ינקו כוחות הטומאה וההרס את השפעתם על העם וגברו כל “הסיטרות האחרות”… – בנו האשם!… אנו עוינו!… אנו… כל “חברת העובדים העברים בארץ ישראל” לכל פלוגותיה. כולנו שותפים לחטאים אשר חטאנו בימי הזוהר:

א) בהסחת דעתנו מן המטרה אשר לשמה הזעקנו את מחנות החלוצים, חלוצי עמנו, הנה, שהיא: להתקדש לתחית העם בעבודתו בארצו… ונהיה ל“מפקיעי שערים”, ספסרי ואלוּטה של אידיאלים מאידיאלים שונים… במרץ רב עסקנו בתעשיה זו של “מזיגת אידיאלים”, והמסחר בה פרץ בקרבנו… ונהפוך את מחנות חלוצינו בארץ ואת כל אגפיהם בארצות הגולה לשווקים, אשר יתחרו בם עושי-הלהטים ב“מזיגת האידיאלים”. וככה הפיצונו את המחנות מעל דגליהם, ואת אש ההתקדשות לקראת הגאולה, חללנו באש זרה, ממזבחות הדמים אשר לעמים אחרים…

ב) חטאנו ברום לבבנו מכל אחינו פה ובוזנו להם, בעצם הימים, אשר אחינו בארץ ובגולה התרפקו עלינו באהבתם והערצתם, באשר חשבונו למחנה החלוץ המשליך נפשו מנגד, לגאולת העם… ובצעדינו האזינו את “קול המבשר”, אשר הצפיה לו שקקה בדם כל דורותינו עדינו… ואנו לא חלינו ולא כאבנו על החורבן הנורא אשר הסיבונו בנשמת העם… כי אנו החרבנו בלב העם את האמונה בגואלו אשר יקום מקרבו… כאשר עשו לו כל משיחי-השקר לפנינו. ואנו הגדלנו עליהם, באשר תנועתנו ותנועת העם אשר קמה מסביבנו היו בהן מיסודות “משיחי-האמת”, מיסודות הגאולה, ויוצא כי לא “גברא קטילא קטלנו”… ובזה אולי הסיבה למשטמה העזה אשר קמה נגדנו אחרי זה מכל קצוות העם. משטמת עם על גבוריו, אשר שלח באהבה ורחמים רבים להציל את קדשיו, את תקותו האחרונה, והמה הלעיגו בו ויבוזו לו…

ג) חטאנו בהפקירנו את מחנותינו לרוחות ההבל ולממשל נערים, כי יצאו לפניהן, ויופיעו כבאי כוחן… אמנם על הכסא הרם והנשא של “חברת העובדים העברים בא”י" ישבו המבוגרים, האחראים לחברת העובדים בכללה; אולם ביוצאים לפני להקות המחנה, פה ושם, נמצאו (ועד היום לא נשתנה כלום בנידון זה) נערים אשר ירהבו גם בכל זקן, שהנם באים במשא-ומתן אתו… ולא רק שאין כאלה מעוררים כבוד למחנה, אלא הם הנם ראשית כל סיבה להחרמת מחננו, ולמלחמות נפסדות… והעומדים בראשנו אחראים לסגנון הבוז אשר השתמשו בו רבים מבאי-כוח צבורנו (ועד היום הזה אפשר לפגשו לא בצמצום)… ואיך נצפה לכבוד וליחס אנושי אלינו, בעת שאין אנו מכבדים את זולתנו, ויחס אנשינו לאחרים הנו, לעתים רבות, יחס של אנשי ההפקר, יחס נערי-רהב אשר זרועם אתם…

ד) וכלפי פנים הפלאנו להכות את מחננו, על-ידי יחס החונף אשר נהגנו לחלקים שונים בתוך המחנה. כי הלא אחרי אשר שחטנו, על הבמות, את נשמת המשיח, אשר פעמה במחננו, והותרנו מעט מכל האדם, יודעי טוב ועושי רע, וירבו המשפטים בקרבנו בין הזרמים השונים ובין התנועות… ואנו, בשפטנו, שכחנו כי אין לדיין לראות אלא מה שלנגד עיניו באותו עניין; והרבינו לקרב ולרחק מתוך מחשבות משוחדות, על-ידי רצונות טובים אולי לעצמם… גם ברבים מיחסינו וממשפטינו הפנימיים, הננו רק עוסקים בולוטה של אידיאלים…

הנה כי כן תיסרנו רעתנו ופרי מעללנו ישוב לנו: הקלנו את ראשנו ובזנו לתנועת העם הגדולה אשר נהרה אחרינו והעריצה את דרכנו; כי על כן באתנו משטמת העם האיומה ומחרידה, כמשטמת עם אל משיחו אשר חללו נזרו…

את מחנות הנוער, אשר עלה בקדושה ובטהרה, והערה נפשו לתחית העם בארצנו, הפקרנו לרוחות תוהו ולאש זרה… אנו חזקנו את ידי ה“ערב-רב”, אשר עלו אתם ורעשו כתוכיים… ולא האזנו לקול הדממה הדקה, אשר הגו הנשמות הטהורות, נשמות המשיח במחנות… אנו עזרנו, אז בימים אשר אין כסף נחשב במאום פה, להרחיב כשאול נפש בחורים “מערבלי-בטון” וחנכנום לפזרנות ולבזבוז, ולשאיפה אל הארצות אשר שם הזהב…

אי הלוזים לשדרת העם?…

שָבו בנים לגבולות עמם, עָפו כיונים אל ארובותיהם, ואן נדדו כזרזירים, נדדו עלי קברים במרחקים?… האמנם אין שבר לעם בארצו?… ואף לחלום נעוריו, חלוציו, אפס שבר?… או זקנו, וזקנתו מביישת את ילדותנו? ואולי עוד ישנה דרך תשובה לנו?…


תרפ"ח (1928)


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47288 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!