יום א', סוף כסליו, תרע"ח    🔗

…כאשר נלקחתי, עם כניסת האנגלים, מבן-שמן לתל-אביב, להיות המתורגמן בין הקהילה העברית וההנהלה הצבאית, הבטיחו לי מנהיגי הקהילה שאך זמן קט יחזיקוני בתפקיד זה, וימהרו לשחרר אותי ולתתני לשוב לעבודתי בשדה; אולם, כיום יאמרו שלא במהרה יוכלו לשחרר אותי, באשר אין להשיג “דובר-אנגלית”, שועד הקהילה יוכל לסמוך עליו כעל אחד מחברי הקהילה ולא כתורגמן סתם. ואולם לי קשה עד מאוד להמשיך בתפקידי זה; גם עקב זאת שאין דעתי נוחה מדרך המשא-ומתן של מנהיגי קהילתנו את השלטון הצבאי האנגלי. אמנם אין אני נמנע מחוות את דעתי בישיבות המנהיגים האלה על דרכי המשא-ומתן, אך דעתם היא, שאף אם ההלכה תהי כמותי אין להורות כן… יוצא, כי בהיותי נאמן לתפקידי, כמתורגמן, הריני מתרגם דברים אשר לדעתי לא היו צריכים להיאמר, זאת היא חובתי – אך אוי ואבוי לי…

ולא אחת הזכרתי להם למנהיגי הקהילה את מוסר חז"ל, לאמר: “אל תתודע לרשוּת”, ויעצתים לפנות אל הממשלה אך ורק בשאלות כלליות חשובות ועל-פי תכנית מעובדת מראש; אולם הם הנם קלים מנשרים לבוא ולהתדפק על דלתות הממשלה גם על כל ענין של פרט. ובכלל ירבו יותר מדי בהתאוננויות והתלוננויות, על אנשי הצבא, ויבואו בתביעות פעוטות, שמצד אחד אין זה לכבוד באי-כוח הקהילה לטפל בהן ומצד שני הרי יש לדעת את הנפש של איש הצבא בזמן מלחמה, אשר אף לחיי האדם אין ערך בעיניו, ומה ערך לרכוש של אלו עשרות לירות? וכל עוד לא עברו המלחמות מן העולם הרי יש להבין לנפשם את אנשי הצבא במלחמה, ולנפשם של המפקדים על אותו הצבא ולא להתאונן עליו תמיד.

ורק שני עניינים לדוגמה על עסקי הועד עם השלטון: א) תביעות האלמנה, אשר בעלה נהרג על-ידי הפצצות מאוירון גרמני ביפו בימי כניסת האנגלים ליפו. לדעתי, צריכה היתה הקהילה שלנו או לראות עצמה עשירה למדי כדי לסדר איזו פרנסה לאלמנה זו או תמיכה; או שהקהילה צריכה לתת לאלמנה עורך-דין, שהוא יופיע כתובע בשמה של האלמנה עצמה. בזה יש יותר כבוד, ונדמה שגם היתה יוצאת יותר תועלת לאלמנה. אולם דרך כזו שבאי-כוח הקהילה יופיעו בתחילה כתובעים בפה פיצוּיים לאותה האלמנה, ואחרי אשר לא יעָנו ישלחו את האלמנה עצמה שתתבזה במסדרונות ה“סרעיה” עם היונק בזרועותיה ועולל אחוז בשמלתה, זה משפיל את כבודנו אנו כקהילה ומבטיח אך התבזות בלבד לאלמנה. מררתי נשפכת בקרבי בכל פעם שאני פוגש את האלמנה ב“מסדרונות”. ב) ענין הבנין של אב., אשר היה סגור בזמן המלחמה ועם כניסת הבריטים לארץ פתחו הצבא הכובש לשעשועים להם – ומדוע לא יעשו כזאת? ענין זה הרי אינו יותר מתביעה כספית של אב. וקהילתנו צריכה היתה לנקוט באחת מן השתים: או לשלם לאב. ולהגיש את הבנין מנחה לצבא לשעשועיו; או שהיתה צריכה לתת לאב. עורך-דין שיתבע למענו את השכר, אך בשום אופן לא היו צריכים באי-כוח הקהילה להופיע כתובעים כסף בעד בנין השעשועים של הצבא בשביל אב.

 

יום ג', תחלת טבת, תרע"ה.    🔗

אכן מדחי אל דחי יביאו מנהיגי קהילתנו את ישובנו בארץ, בקבלם את ה“טובות” של הממשלה הכובשת, המוּשטות לנו עכשיו על-ידי האנשים א. וש., נושאי השם “הועד המיוחד” לעניני היהודים בארץ ישראל. “קבלה” זו תיהפך לנו לרועץ.

ומענין היה להסתכל בחזיון זה: כאשר אך בא א. א. הצעיר ונכנס לישיבת הועד שלנו, “הועד הזמני ליהודי א”י בשטח הנכבש“, נשארו המסובים מבולבלים זמן מה. נדמה לי שלבם נקפם ברגע הראשון על אשר הסכימו לישיבה זו אתו. אכן הבחור הוא “שָטָר”, “עשתונותיו” הוא לא אבדו כלל: התישב “כמלך בגדוד” וניגש תיכף להרצות על ענין “הועד המיוחד”, אשר הממשלה הכובשת עומדת ליסד (הוא דיבר “בשם ומלכות”) לטובת הישוב… במנהיגי הקהילה אפשר היה להכיר אי-נוחיות, למרות שהענין לא היה לגמרי חדש בשבילם. אכן כאשר לבסוף הוציא א. א. והוסיף לדבריו גם את ה”תבלין" הראשונים “טבין ותקילין”, נראה היה שנחה במקצת דעתם של מנהיגינו… וכנראה שסוף-סוף “יצא האיחוּד” הזה בין “הועד המיוּחד” ו“הועד הזמני”. “הועד המיוּחד” מופיע כמלאך מושיע, ולידו מסרה הממשלה הכובשת את התפקיד לתווך בין הישוב שלנו בא“י ובין הסתדרויות היהודים בגולה; תחת שעד כניסת הכובשים עמד הישוב שלנו, על-ידי “המשרד הא”י, בקשר ישר את הגולה בלי קושי יתיר. ועכשיו יעניקו לנו “טובה גדולה” ו”יסננו" לנו את כל קשרינו את אחינו בגולה רק דרך “הועד המיוחד” הלזה. אכן ראויים הם מנהיגינו ל…

וחוששני שיתחרטו, אך במאוּחר.

 

מוצ“ש, חצי טבת, תרע”ח    🔗

השתתפתי היום בישיבת הועד המרכזי של “הפועל הצעיר”. בישיבה זו דנוּ בעיקר על-דבר ההזמנה אשר קיבל “הפועל הצעיר” לשלוח את בא-כוחו אל “הועד המיוחד” העומד להסתדר…

אנוכי התנגדתי בישיבה זו, שהפוה“צ ישלח בא-כוח “להועד המיוחד” הלזה. והצעתי שהפוה”צ ילחם בסידורו של זה; אך שומע לא היה לי. התבטאתי בהתמרמרות ומחאה עזה על שהממשלה הכובשת רוצה לזכות אותנו במנהיגים, אשר לא אנו בחרנו בם. “מתנה” זו מגבוה מעליבה מאד, אף לוּ היו ממנים את האנשים החשובים ביותר שבעם ישראל, ומה גם שאנשים אלה לא זכו עדין לכל אֵמון מצדנו…

אמרתי כי אי-השתתפותו של הפוה“צ ב”הועד המיוחד" זה צריכה לבטא את מחאת לבנו הראשונה נגד ה“חסדים” אשר הממשלה הכובשת באה להעמיס עלינו שלא מרצוננו; ונגד ההגבלה הראשונה אשר אף השלטון הקודם – הנקרא “שלטון פראים” – לא מנע ממנו…

אמרתי כי רואה אני במעשה זה של השלטון הכובש עלבון לנו, ואף את ראשוני הכבלים אשר ישורגו על ידינו מצד שלטון זה. ואכן כל דמי רותח בי מהרגשת העלבון: בזה שהממשלה הכובשת נתנה (או רוצה לתת) את חופשתנו “בקשיש” ושילומים לאנשים – ממנו – אשר שמשוּ לה מרגלים במלחמתה את השלטון הקודם…

נלחמתי בתוקף בזה שהפוה“צ אומר לשלוח את בא-כוחו (הח' ש.) אל ישיבת “הועד המיוחד”, אך דעתי נשארה בודדה בועד המרכזי של הפוה”צ.

וכלום לא עלתה בידי.

סבבתי אל החברים בעיר ובמושבות והבעתי לפניהם את חרדתי על ענין “הועד המיוחד”, אך כל דברי נשארו מעל. ועוד “זמירות חשדות” שמעתי על-דבר פעולתם של האחים א. ההערכה לפעולתם מתחילה להשתנות, לא רק חדל הקצף שהיה עליהם בישובנו לפני הכיבוש, אלא ישנם כבר גם דורשים את כל מפעלם בריגול לשבח, ומצפים מזה לישועות גדולות לעם ישראל…

אגב נראה שקבוצת א. א. הגדול הביאה תועלת ניכרת לגיסות של האנגלים במלחמתם בצבאות התורכים והגרמנים כאן. ויוכל היות כי קבוצה זו “עבדה לשמה” בכוונה להועיל לעמנו בארצו, ואולי גם קבלה הבטחות לישועות ונחמות מאת… “ממשלת רומא שבמאת העשרים”…

ואשר לשינוּי היחס מצד ישובנו אל אותה קבוצה וביחוּד לאחים א., האמנם כל חריקת השנים עליהם לפני הכיבוש לא היתה מתוך הערכת מעשיהם בכלל, אלא מתוך הפחד שמעשיהם ימיטו אסון על הישוב? ועתה כאשר פחד זה נגוז ע"י הכיבוש, צריך להשתנות היחס אל עצם מעשיהם?!

ולדעתי אני, ראוּיה קבוצה זו לעונש חמור מאוד, ובעיקר א. האח הבכור. ואפילו לוּ היו במעשיהם מוציאים בשבילנו מאנגליה את כל הישועות והנחמות. ולהיפך מהמקובל בחברתנו חושב אני, שדוקא אם האנשים האלה “עבדו לשמה” בכוונה תחילת “לתועלת העם” יש להענישם בעונש חמור הרבה יותר, מאשר אם “עבדו בעד בצע כסף” כענין פרטי שלהם.

כי הנה א. א. הבכור עבד פה בארץ מטעם הממשלה התורכית. האֵמון אליו מצד ג’מל פשה היה למעלה מכל. מסרו לידו כר נרחב של פעולה בארץ והעמידו לפקודתו אלפי איש, שהוא הציל אותם, אגב, מחליים ופגעים ממש בצבא התורכי. ובסוף השתמש האיש באֵמון זה לרעת השלטונות אשר האמינו בו ובטחו בו, ומסר אותם – בכל אופן התכוון לכך – לידי אויביהם. זהו מעשה שפל אשר אין עונש ישוה לו, לוּ גם היה זה סתם מעשה בגידה באֵמון פרטי… ועשרת מונים יגדל הפשע אם נעשה המעשה בכוונה להושיע לעם…

 

מוצ“ש, חצי שבט, תרע”ח    🔗

זה זמן מה שבעבודתי הוכנס סדר חדש: קודם הייתי עובד כמתורגמן בקהילה העברית, נמצא במשרדה והולך עם באי-כוחה אל מוסדות השלטון הכובש; אולם מאז נפתחה “המחלקה לעניני העברים” במשרדי הממשלה – העבירו אותי למחלקה זו. כל היום עלי לתרגם פקודות והוראות של השלטון מאנגלית לעברית, ולתרגם בקשות ודרישות ומכתבים מעברית לאנגלית. וכן כאשר יבואו באי-כוח הקהילה או אנשים פרטיים למשרדי הממשלה – עלי להיות המתורגמן ביניהם. העבודה רבה מיכולת איש אחד, וכמעט תמיד אני לוקח אתי חומר הביתה לתרגמו בערב, אך זה לא איכפת לי. קשה לי רק לשאת את היותי פקיד ממשלתי, מקבל את שכרי מקופתה; והממונים עלי היו רוצים לראות בי לא שליח הקהילה העברית במשרדיהם, אלא איש-הממשלה “נאמן-ביתה קודם כל”…

האנשים אינם תופשים, כנראה, שביסודו של האדם הרי נמצאת הנאמנות לנפשו, ואדם הנאמן לנפשו הן לא יקבל על עצמו כל תפקידים ושליחות אשר מילואם יתנגש ביסודות נפשו; ובכן, הרי המושגים “נאמן לקהילה” או נאמן לממשלה" הנם מחוסרי תוכן בהחלט.

והתחילו גם למסור לי לתרגום חומר “אינטליגנטי” מעברית ומאידיש לאנגלית. החומר כמעט כולו אינו שוה פרוטה במובן ה“אינטליגנטי”… פקידי ה“אינטליגנץ” מחפשים לעצמם בוקי סרוקי. וכל העסק נמאס עלי. תור האביב הגיע, השדות והגנים פצחו רינה, ועלי להיות כלוא במשרד ועוד להיות פקיד ממשלתי. “מדים” בדיוק בשבילי.

ב. י. הבטיח לי, כי הם הזמינו איש מתאים ממצרים ומקוים שיבוא בקרוב ואז, רק אז, יוכלו לשחרר אותי. אך חוששני שלא אוכל להמשיך עוד.

וכדאי לרשום בזה, בקוים קצרים, שרטוט לפרצופיהם של אנשי השלטון אשר אני עובד במחיצתם: קול' פ. הראש, מעורר בי יחס כבוד. היחסים בינינו מצוּיינים. הוא אדם ישר, ובעיקר אני אוהב אותו על גילוּי לבו. אמנם רואה אני בו שמידת אהדתו לבאי-כוח קהילתנו פוחתת והולכת מיום ליום, אף כי יחסו אליהם הוא ג’נטלמני כל הזמן. נדמה לי שעד עכשיו לא ידע כלל את היהודים פנים אל פנים, ואני בטוח כמעט שלוּ היו באי-כוחנו יותר נבונים היו יכולים לעבוד יפה מאוד עם האיש הזה…

הקפטן השמנמן-הצהוב, משנהו של קול' פ., אם כי הוא מתוק מדבש הריהו מעורר בי בחילה משום מה. הקפטן הארוך, מזרע היהודים, ראש המשרד " האינטליגנטי" מעורר בי רחמים. תמהני על הקב"ה שהוציא נשמה מבית גנזיו ומסרה לשוטה מסכן שכזה… האופיצר, ראש המחלקה לבריאות וסניטריות, יש לו פה מתוק, אך לבו תככים נסתרים, לפי קלסתר פניו אינו אנגלי. אני בטוח בו שהוא רשע גדול בכל המובנים. אחרי פגישתי הראשונה אתו, לפני זמן רב, כשבאתי יחד עם א. ב. לתבוע חמרי רפואה בשביל הקהילה, נבאתי לא. ב. ואחרי זה לא. ב. ולב. י. יחד, שכלום לא ישיגו ממנו, למרות כל הבטחותיו, ויעצתי שהקהילה תפסיק כל משא-ומתן אתו. לא שמעו לי, ועכשיו יוצא שרק לחינם התבזו אתו. עוד תודתי לאֵל אשר גילה בפקיד זה יכולת לדבר צרפתית את א. ב. ואנכי נפטרתי מהיות מתורגמן גם אצל זה…

ובשכנות את מחלקתי העברית נמצאת גם המחלקה הערבית. ראש המחלקה הוא ערבי-סורי או מצרי זקן. יש לי הרושם שהוא כחומר ביד יוצריו… אדם מחוסר כל אופי.

עוזר אתו אדם צעיר, כנראה גם כן ערבי-סורי או מצרי, ו. ב. שמו. הודות לבחור זה נתפרשה לי המילה “לבנטיניות”… אשר עד עכשיו לא הבינותיה.

היחסים בין “המחלקה העברית” ובין “המחלקה הערבית” הנם טובים מאוד. הזקן קורא לי “אבני” (בני). והצעיר שואל אצלי מבינות על השירים, אשר הוא כותב באנגלית. הוא נתן לי לקרוא גם חוברת שיריו באנגלית, שהדפיס לפני שנים בקהיר. כל החוברת מלאה שירי תהילה ל“מרס” אלהי המלחמה.

מה ראה בחור זה להלל ולקלס את המלחמה, סתם ככה, איני מבין וגם לא מוסבר משיריו. אך אולי אין שירים אלה אלא מסגרת לחלק השני של שיריו בחוברת, אשר בם תרומם “אנגליה הנאורה”, “אשר יצאה עכשיו במלחמה אך למען שחרר לאומים”… ואולי הוציא בחור זה כסף להדפסת שיריו אלה, באשר שכר משרה היה בצדם… כל זה לא ידוע לי, אך “השירים” רובם כּ“סירים”.

בחור זה הוא בעל נפש פעוטה מאוד, אך יש לו יצר-הרע גדול מאוד, וחולם הוא להיות עוד גדול בעמו. אולי יגיע לכך. אין לי כלום נגדו.

 

יום ד', חצי אדר, תרע"ח    🔗

הייתי בישיבת הועד המרכזי של “הפועל הצעיר”, אשר נקרא לשמוע את הדין וחשבון, של הח' ש. אשר שב מירושלים מישיבת “הועד הזמני” ליהודי ארץ-ישראל בחלק הנכבש, שבה דנו על-דבר “הועד המיוחד” ליהודי א"י (קרי א. א.). – הח' ש. סיפר על-דבר פרשה ארוכה של “אינצידנטים” ופוליטיקות אשר עד היום כבר צצו והשתרגו מענין זה.

אנכי נסיתי להוכיח בישיבה זו כי “נבואותי”, אשר נבאתי לפני שבועות מספר על תוצאות “העסק” הזה, מתחילות להתאמת יותר מוקדם מאשר חשבתי אף אני (והכי ישנו צורך בחוש נבואי כדי להינזר מעשות מדחה?! יש צורך רק להסתכל בראיה מרוכזת על כל ענין וענין לעצמו, ושלא לערבב ענין בענין, יען כי אם חדלים מהעריך כל ענין לעצמו ביחידותו אלא מצרפים אליו עוד איזה ענין שהוא, הרי מוכרחה לצאת מזה תסבוכת מורכבת אשר לא נביאים ולא חכמים יצאו ממנה בשלום). ושוב הצעתי בישיבה זו כי הפוה“צ יחוה את דעתו ב”הועד הזמני" נגד הקשרים עם “הועד המיוחד”. אמנם קצת ניטנפו כבר בתוך ביצה זו, אך מוטב להימלט משם עוד עכשיו בטרם שקעו לגמרי בתוך הביצה.

הח' ש. אמר, כי בטוח הוא ש“הועד הזמני” לא יסכים לעמדה כזו. ובכל אופן חושב הוא שמאוחר כבר לעשות זאת (אכן לו היתה עמדת “הפועל-הצעיר” תקיפה בענין זה מראשיתו אז, בטוח אני, שהיה עולה לנו להניע את כל חברי “הועד הזמני” לעמדה זו). גם דרישתי בישיבה, שלמצער הפוה“צ ימשוך עוד כיום את ידיו מעסק זה, לא מצאה כל הד בה. אני רואה בענין זה חשיבות פרינציפיונית רבה כה, עד שאני מפקפק אם מותר יהיה לי להישאר בתוך הועד המרכזי של הפוה”צ, אם הוא יתן בא-כוח להיכנס באותו ועד אשר יצטרף עכשיו מן “הועד הזמני” ו“הועד המיוחד”. חושב אני שעמדת כל ישובנו העברי בארץ צריכה להיות תקיפה ללא כל ויתורים בדרישתו, שאת כל עניניו – ובתוכם גם קבלת הכספים מאת מוסדות היהודים בחו"ל – צריך לנהל ועד אשר יבחר רק על-ידי הישוב העברי עצמו בלי כל “השפעות” מהחוץ.

אם נסכים כיום, בירח הדבש עם הממשלה הכובשת, להיכנע לסידורים שהיא רוצה להנהיג אצלנו, ולקבל עלינו את האנשים (ואף לו היו גדולי-האומה) אשר היא, הממשלה, “מיעצת” לשימם בהנהלת ענינינו, הרי מלבד העלבון שבדבר (ואין קהילה צריכה למחול על כבודה), גם יהפך לנו הענין לרועץ.

והעלבון הכי מעט הוא: אנשים, אשר כל הישוב חרק עליהם שן עד עכשיו, יתמנו כיום לרועים עלינו, לא באשר נוכחנו אנו כי שגינו בהערכתנו אותם ואנו באים מרצוננו לרצותם, אלא באשר כה רצונה של הממשלה הכובשת (ויהיה זה אף רצונם של כל מלכי מזרח ומערב!), אשר מאיזה טעמים, כמוסים אתה ואת האנשים האלה, מוצאת היא להכרחי לה ש“תשפיע” את טובה ואת טובם עלינו.

ולעת-עתה אחת מן ה“השפעות” המכריעות כבר של הממשלה הרי היא, שאת כל הכספים, אשר היו באים אלינו קודם על-ידי המשרד הארצישראלי, היא מעבירה אותם עכשיו על-ידי האנשים האלה…

ובעיני רבים מעסקנינו – אשר היקף השקפתם כיום אינו מתרחב יותר מהיקף של לירה אנגלית, מתחילים כבר אנשי “הועד המיוחד” להופיע בתור “מטיבינו”, ובאור שכזה יופיעו אלה כבר גם בעיני כל הקהל הפשוט, הנוהר אחרי החציר אשר יראו לו הרועים המתעים אותו…

כל ההערכות שלנו הולכות ומשתנות.

או אולי אין הערכותי אני צודקות… הבה ואנתח מחדש את מצב הענינים:

איש פרטי מעיז על דעת עצמו לטפל בעניני העם והמולדת: בוגד בגד בשלטון אחד וכורת בריתות את שלטון אחר על חשבון העם, והוא מקבל על עצמו בשם העם למלא תפקידי שירות שפלים ונבזים לטובת “בעל בריתו” החדש, בגידה באמוּן וריגול לטובת אויבי הארץ, אשר חי בה…

אכן אודך אלהים, כי אדע, אשר כל טובת הנאה לא תצא לעם ישראל ממעשה פיגולים זה!

ואכן בהילחם עם את משנהו – אבדון בכל מלחמה לכל המשתתפים בה! – אך בהיות המלחמה וכאשר יסדר העם –או מאשריו המתעים – את טכסיסי מלחמתו, הרי אין כל הבדל בין הפעולות השונות של בני אותו עם במלחמתו: ערך היושבים על הכלים – כערך היורדים במלחמה, ערך פלוגת הריגול – כערך הפלוגות שבחפירות. ומובן גם זה כי במלחמת הבלהות האחרונה, כאשר נתגייסו בני עמנו בכל החזיתות: נשלחו אל החפירות ואל הריגול וכדומה, לא היה כל חטא במעשיהם. ואם מילט מי את נפשו ממחנה למחנה ומסר את “ערות” מחנהו למחנה החדש, היה זה מעשה פרטי. ואולם אנחנו פה בארצנו בהיותה נתונה תחת תורכיה ובעלת-בריתה – גרמניה, אם עסקו מבנינו בריגול מחנות הארץ לטובת אויביהם מהחוץ, הרי עשו רק את החלק המביש ביותר שבכל טכסיסי המלחמה…

ולוּ היה נעשה איזה מעשה לטובת הגייסות שתקפו את הארץ, על פי החלטת כל ישובנו, לו תפשנו בטכסיסי מלחמה נגד תורכיה ומתוך כך היינו שולחים אנשים מקרבנו להתחבר אל המחנות התוקפים, מובן שלא היה כל חטא באותם האנשים, ואם כי לפי מצבנו המיוחד כופר אני בהחלט, כי איזו שהיא תועלת יכולה לצאת לנו מכל תככי פוליטיקה וטכסיסי מלחמה; אך לו החליט ציבורנו לעשות כזאת – והיה זה חטאת הציבור. אולם כי יקומו אנשים מקרבנו ויעשו מעשה מחפיר לטובתנו ואנו לא שלחנום! ועצם מעשה המחתרת תחת המחנות אשר האמינו בנו! וריגול בלבד בצורה בוגדת שכזו ובאופן כזה, הרי מוכרח להיראות לא כמעשה שפל של איש פרטי על אחריותו הוא בלבד, אלא כנבלה מצד כל העם היושב בארץ זו. והישנה כפרה על פשע זה?

ואפשר שאין ביכלתנו להעניש את הקבוצה הזאת – ובודאי גם הממשלה הכובשת תחסה עליהם, כי הן אין זה עולה לה במאום, – אך הרי אין לרצותם בקהלנו. ויחסנו אליהם עכשיו אינו צריך להיות שונה מיחסנו אליהם קודם, למען שיחסנו זה יבוא לשמש דוגמה בעמנו לבל יזידון עוד אנשים מקרבנו לזכותו בשירותם הפוליטי. והיה מחננו גם טהור וספוג רוח אמונים ויושר לכל.

 

יום ה', סוף אדר, תרע"ח    🔗

ושוב היתה התיעצות קצרה בהפוה“צ בענין “הועד המיוחד”. חברי ב”ועד המרכזי" של הפוה“צ מנמקים את נטיתם להמשיך בריקוד זה, באשר אם לא יעשו כזאת “הרי ישאר הפוה”צ מחוץ לכל עניני העם בארץ”, אשר אחרי האיחוד בין “הועד הזמני” ו“הועד המיוחד” ירוכזו כולם בידי הועד המשותף הזה. אולם ראשית, הרי אפשר להיות בטוח, כי אם הפוה"צ יעמוד בתוקף על העמדה הנכונה ולא יזוז ממנה בשום אופן, אז לא יזדרזו כה שאר חלקי הישוב לעשות את הדבר הזה – ובינתים תבוא אולי “הועדה הציונית” לארץ.

סוף סוף הרי אין עוד בישוב אירגון שני להפוה“צ בעל חשיבות אחראית וכוח מוסרי כזה. ושנית, אם גם יקרה כדבר הזה וכל הישוב יעשה מדחה, למרות התנגדותו התקיפה של הפוה”צ ולמרות זה שהפוה“צ לא יתן בשום אופן את ידו לכך, הרי הישארותו של הפוה”צ מחוץ למדחה זה תוכל אולי סוף סוף להציל את המצב, אם בזמן שהתנאים ישתנו מהחוץ (אולי בבוא “הועדה הציונית” המקווה בראשותו של ד"ר ויצמן) או אם יוכח כל הישוב בטעותו וירצה להציל עצמו ממדחה זה, אז לא יקשה הדבר אם חלק חשוב של הישוב כמו הפוה"צ יהיה מחוץ למדחה. אמנם המצב הכספי של ישובנו הנו קשה מאד עכשיו; כל הכספים, שהיה הישוב בארץ מקבל קודם על-ידי המשרד הארצישראלי, מרוכזים עכשיו, ברצון הממשלה, בידי האחים א., אך הן ידענו פעם אף ליהרג על שמירת חופשתנו…

או האף אמנם אין ביכלתנו כיום להיעזר עזרה כספית מעטה מבפנים, כי נמהר כה לקבל עלינו שעבוד, תמורת הלירות השיכות לנו ואך ששלטון אַלים מגישן לנו כנדבתו תמורת עוּלו שנקבל עלינו?

ואף אם נניח שאין ביכולת ישובנו להתקים עכשיו בלי הלירות האלה, הרי בכל זאת רחוק זה עדין מאשר להישרף, למשל, על “ערקתא דמסאנא” בשעת חירום…

ואף גם זאת: מדוע נעריך את ישובנו כאן בארצנו הערכה אפסית שכזו, עד שלא להאמין כי עמידתנו התקיפה בפני השלטון, ללא ויתור על דרישותינו הצודקות – תוּכתר בהצלחה?

ואומרים כי בקרוב תגיע הנה “הועדה הציונית” והיא תסדר את כל ענינינו מחדש; אך האם אנו מקלים את עבודתה של זו על-ידי הכיננו לקראתה “תקדימים” של שעבודים על צוארנו ושל זו הדרך לויתורים?!…

וחברי בהפוה“צ התחילו פתאום לפחוד פן ישאר הפוה”צ בודד בעמדתו בשאלות הישוביות… ואולם מאימתי נפל פחד הבדידות על הפוה"צ?!…

האם כל הכבוד והיקר הזה אשר רכש הפוה“צ עד עכשיו לא בא לו רק יען שעמדותיו היו ברורות לו לעצמו, וראש דאגתו היתה אך לזאת שדרכו תהיה ברורה לו לעצמו ולא פחד מפני הבדידות?!… או הכי לא הפחד מפני הבדידות עכשיו, הוא אשר יבודד את הפוה”צ מעכשיו, ויבטל את כל ערכו המוסרי?!…

אכן חוששני, כי מתחיל הפוה“צ לסטות מדרך הפוה”צ. ומי יודע אם אינו מתקרב ע“י זה לקצו של הפוה”צ.

 

ז' ניסן, תרע"ח.    🔗

המגפה שפרצה במחננו, מגפת ההצטרפות אל צבא אנגליה, גוברת והולכת מיום ליום. כל חוגי ישובנו הולכים ונדבקים בה. מחלוצי התנועה הזאת היו תלמידי הגמנסיה “הרצליה”, אך כיום הרי הם מיעוט בצבא המתגודדים בקו ההצטרפות. והולכים ונסחפים לתנועה זו גם רבים מן המשפיעים בציבור העובדים, וביניהם גם כאלה אשר מלכתחילה התיחסו בשלילה אל תנועה זו.

במשך הימים האחרונים הרביתי לשוחח בענין זה עם בני חוגים שונים ביהדות ובציבור, בנסותי למנוע אותם מהצטרף לגדודים; אף נדדתי בערבים אל ציבור הפועלים אשר בסביבות תל-אביב, כנסתים והטפתי לשמירת הקיים. אך למרות ההקשבה מצד כולם ולרוב גם הודיתם בצדקת דברי, הרי לרוב אין דברי נקלטים בלבבות, כאלו נוצרה איזו חציצה בין הרעיון והמעשה. באחד מן הימים האחרונים זמנתי את עצמי לפגישה של תלמידי הגמנסיה אשר דנה בשאלת ההצטרפות (“ההתנדבות” יקראו לזה בשערינו). ישבתי והקשבתי שעה ארוכה אל ההדים מלבטי הנפש של המדברים, ולמרות שלא הסכמתי בלבי אף לרעיון אחד אשר נשמע שם, עלץ בי לבי למראה הנשמות הזכות האלה, נשמות עבריות טהורות וכנות, כנות אף בטעויותיהן. לסוף בקשתי וניתנה גם לי רשות הדיבור. דברתי שעה ארוכה (על דברי בפגישה זו לא אחזור בזה, מאחר שאני מעלה אותם על הנייר, למען קרוא אותם מן הכתב באספה הכללית של “הפועל-הצעיר” אשר תהיה בחג הפסח הבא). ואחרי גמרי את דברי, התפתח ויכוח מחדש. רבים הודו, “כי הרעיונות אשר הבעתי הנם נכונים ונכוחים; ואולם…”.

ומענין שגם בחוגי הנוער הזה נשמע כבר “ואולם” זה, כאשר אני שומעו בחוגי העסקנים הקשישים של הקהילה שלנו ובחוגי המנהיגים של הפוה“צ… ונדמה לי שעד החדשים האחרונים לא שמעתי בארצנו את ה”ואולם" הזה. חדש הוא מקרוב בא… ומי הביאו אלינו?! האמנם הגיסות הבריטיים, הצרפתים והאיטלקים?! אך הן אין לציבורנו כל אפשרות לשיח ושיג אתם…

ואחרי עזבי את פגישת הגימנזיסטים בכה בי לבי על “האי-שופרא”, הנוער הטוב הזה, אשר לבו פתוח כה לקראת הטוב והכנות, והוא יעקר עכשיו מקרקעו המתאים ויסער בראשית דרכו אל מעקשים, אשר מי יודע אם ישוב עוד מהם שלם בנשמתו כאשר הנו עכשיו.

ונוער זה הן לבו פתוח עכשיו ופונה קודם כל אל הטוב. אך לבו פתוח לספוג גם את הרע, אם בשערינו יגברו יסודות הרע על יסודות הטוב. וכנראה שכן הוא הדבר: יסודות הרע והמסולף מתחילים גוברים בשערינו על יסודות הטוב, ומי יודע לאן פנינו מועדות.

ובשבועות האחרונים קם גורם-משפיע חדש מתוך ציבור העובדים שלנו, ואני רואה אותו פונה אל הרע. וחוששני כי הוא יתעצם ביסוד הרע עד היותו לגורם חוטא ומחטיא בישובנו, באשר מראשיתו הריהו מפנה את עצמו אל הערכות חיצוניות והשפעות המוניות הדדיות. במרכזו של “הגורם” הזה נמצא הח' X ומסביבו מספר חברים ותלמידים המהוים יחד מעין מפלגת-בינים – בין הפועל-הצעיר ופועלי-ציון – ופניהם, כפי שנראה לי, להקמת מפלגה חדשה על חורבות הפועל-הצעיר ופועלי-ציון גם יחד.

אכן אין להתפלא על הנוער, תלמידי הגמנסיה שהם נמשכים לגדודים, היות שגיל הנוער הזה, למרות זַכות נפשו, הריהו בלתי מבוגר עדין לגמרי ונמצא בגוף המבוכה והתהיה, בין שיא פסגות מוזהבות באור יקרות לבין מעמקי תהומות חשכים… והוא מבקש מזבחות להישרף עליהם כקרבן או לעמוד עליהם ככהן גדול… ומובן, מובן מאוד, מדוע יסער נוער זה אחרי רעיון ההתגודדות…

ואולם קבוצת החברים המתרכזת מסביב לח' X, שהם הנם אנשים מבוגרים ורובם בעלי עבר מפלגתי מן הגולה, הרי לפי כל מהלך מחשבותיהם והשקפותיהם צריכים הם להתנגד בהחלט לתנועת התגודדות זו שקמה אצלנו, ואף אמנם התנגדו לכך עד הימים האחרונים; ומה קרה אותם לפתע אשר כולם כאחד הפכו דעתם?! הן מגיל של נוער יצאו עוד מלפני כרבע יובל שנים בערך… אנשים אלה הן אינם עוד לא במצב של מבוכה ולא במצב של תהיה.

ו“הפועל-הצעיר” התיצב מלכתחילה כגוש שלם המתנגד בתוקף לכל רעיון הגדודיות, והוא נשאר כולו במקום לשמור על הקיים. אך לאט לאט אחרי שקבוצת X עברה להצטרפות, נדבקים בה גם החברים מהפוה“צ, עד שקשה לדעת אם אמנם רבים יהיו מחברי הפוה”צ אשר ישארו לשמור על הקיים.

 

פסח, תרע"ח.    🔗

היום היתה אספה כללית של כל חברי “הפועל-הצעיר” בשטח הנכבש כדי לקבוע בפעם האחרונה את עמדתו של הפוה"צ לתנועת ההצטרפות… אך הדעות נחלקו במידה רבה כזו, שלא היתה עוד אפשרות לקבוע עמדה כללית; אלא אלה פרשו להצטרפות ואלה נשבעו לשמירת הקיים בעבודה.

באספה היום קראתי מן הכתב את ההרצאה אשר הכינותי על תנועת ההצטרפות, בדיון מקיף על כל צדדיה. ואת הרצאתי זו אני מצרף אל דפי יומני זה כמו שהיא:

הרצאה    🔗

ישנו צורך לתת לעצמנו חשבון הנפש, ואם תרצו, הרי גם חשבון הריוח וההפסד לקראת דגל ההצטרפות אל מלחמת העמים הנוכחית, המנפנף כעת בידי חלק שבקרבנו בארצנו.

וראשית כל יש להגדיר את ההבדל העצום אשר ישנו בין אירגון גדודים למלחמה זו מבני עמנו בגולה ובין פעולה אשר כזו כאן בארץ: הלא היהודים אשר בארצות הגולה, ואף בארצות החופש שם, אינם בהוה ולא יהיו אף בעתיד, יותר מאשר “נתינים” או “אזרחים” – אם לא פחות מזה – של הממשלה השולטת בארצם. כל מעשיהם הכלליים של כל היהודים בארצות הגולה נזקפים על חשבון העם והארץ שבתוכו הם יושבים. היהודים ברוסיה – לדוגמה – המונים כיום יותר מחצי מספר היהודים שבכל העולם, אינם בכל זאת נחשבים, לא בעיני עצמם ולא בעיני זולתם, כאילו היו “גרעין” יסודי של האומה העברית. את מלחמות רוסיה עליהם ללחום גם על אפם וחמתם, כי כנתינים רוסיים ירָאוּ בעיני כל. ואף באנגליה, ארץ החופש והזכויות ליהודים, יחָשבו, למשל, היהודים יוצאי גרמניה לא כיהודים סתם לעצמם, אלא כיהודים-גרמנים שונאי “ההסכמה”. והיהודים יוצאי רוסיה היושבים באנגליה הן נאלצו להתגייס לצבא שם, עם הכרזת המלחמה מצד רוסיה. ולא נשמעה טענתם שלא רוסים הם אלא יהודים ועל כן עליהם לא להיכלל בחשבון רוסיה; באשר כל עוד אין מרכז-ניכר לעם ישראל בארץ ישראל והיהודים בארצות הגולה אינם נרשמים כחברים לעם העברי בארצו אלא כנתינים לארצות הגויים, הרי הדין נותן שבחשבונו של כל גוי וגוי יכללו ממילא גם היהודים נתיניו. והן אף בארצות הברית שבאמריקה לא יכלו להסתדר הגדודים העברים לארץ-ישראל, רק יען שאמריקה טרם הכריזה מלחמה על תורכיה. ככה הוא מצבנו בגולה: בנינו נלקחים למלחמה, שאינה מלחמתנו, ולכל החזיות, להילחם יהודי ביהודי כאויבים בנפש. את כספנו יקחו ממנו להוצאות המלחמות האלה, ואין גם כל חובה על עמי הארצות האלה להבטיח מה שהוא תמורת זה ליהודים, כי עבדים אנחנו בכל ארצות הגולה וכשחק מאזנים אנו בין המעצמות. לנו לעצמנו אין ידידים ואין בעלי ברית בין העמים, כי הלא בכלל אין בין העמים לא ידידות כנה ולא ברית נאמנה, אלא חשבונות של “שמור לי ואשמור לך”, ואנו הרי “שמירתנו” לזולתנו אינה כלל בידינו, עקב אשר “שמירתנו לעצמנו” אינה ממשית עדיין…

והנה אחרי יובלות גלות, דורות “הצטרפות” לזולתנו, התחלנו סוף-סוף לנטות אל דרך תקומתנו, דרך השמירה לעצמנו, דרך התהוותנו לעם מתוך קשרנו את עצמנו אל אדמת ארצנו לעבדה ולהחיותה לחיים לנו. זה רק נטינו לדרך זו נכונה, ועדיין הננו בבחינת אפרוח-בן-יומו (אם לא פחות מזה). הדרך לתחייתנו בארצנו עדיין אינה מושגת לרוב בני עמנו. ההכרה כי זוהי הדרך לתקומתנו עדיין רופפה כה גם אצל רבים מקרבנו, עד שאינם מוצאים לנחוץ אפילו להעביר עצמם הנה… והם נמשכים לדרך זו כאילו מתוך חלום מעורפל בלבד… עדין – – –

והנה רוח ההצטרפות תסער עד הנה ותעקור את הנטע הרך, השריד האחרון מן העץ הבלה, ותגרפהו שוב אל דרך ההצטרפות!… ולמה ההצטרפות אל הזולת ולא חשבון עצמי? מריה דאברהם! למה הדיבורים האלה על-דבר התגוננותנו בכוח המזוין, אשר הן בידי הממשלה הבריטית יהיה? הן אם כוחנו המוסרי והרוחני מבפנים, אלה אשר ידרסו עכשיו, לא יספיק לשמור את בית עבודתנו, אך לשוא תשקוד המשטרה והצבא עליו.

ומה קורא אותנו כעת להצטרף אל המלחמה?! אנו בני ארץ-ישראל אשר למרות היותנו פה מעטים הרי אנו רואים את עצמנו כגרעין לעם העברי אשר נזרע בארצו, והנו הולך ומעמיק את שרשיו כדי להקים את עץ ישראל וכה הלא יראונו גם כל פזורי עמנו לגלויותיהם. וככה הן נרָאה גם בעיני כל העמים.

והלא גם בעת ששלטה תורכיה בארץ ובעת אשר מנעה ממנו – בשנות המלחמה – את הזכות להנהלה עצמית, גם אז הלא נחשבנו לא כ“יהודים נרדפים” כי אם כ“עם נרדף”. הנה ששת מליוני היהודים שברוסיה הלא יחשבו רק כ“יהודים נרדפים”, וששים אלפי היהודים שבישובנו החדש בארץ זו נחשבים כבר – ובצדק – כעם (גרעין-עם) נרדף. כי אכן אין לראות אותנו כאן סתם קיבוץ יהודים. אנו יותר מזה: אנו העובר לעם ישראל שבאחרית הימים ועלינו לדעת ולראות מה גדולה האחריות שעובדה זו – היותנו כאן עובר עמנו – מטילה עלינו!… ועכשיו כאשר באו גורמים ושחררו אותנו גם מן הנתינות לתורכיה ומן החובה לתת אנשים לצבאות מלחמתה, הרי שחררו אותנו גורמים אלה גם מן הנתינות לכל ממשלה בכלל, ואנו מופיעים עכשיו כאן כקיבוץ עברי, גרעין העם העברי אשר נפשו ודמו אך בידו הם ולא בידי זולתנו. כיום הן אין כל זכות משפטית וכל רשות לשום ממשלה, כמה שממשלות שומרות משפט, לדרוש ממנו כי נצא בצבאה בלבד. ונחשב-נא את דרכנו לבל נעשה מדחה.

אוי! מי קורא אותנו למלחמה היום?! נגד מי?! עם מי?!…

ותאמרו כי “עלינו לחדש את זכותנו על ארצנו על-ידי דם בנינו אשר נשפוך עליה”! האמנם ניסחף גם אנו אחרי המשפח מרעיונות ז. המקנה זכויות על האדמה לא לעובדיה אלא לשופכי דם אדם עליה?! ועוד זאת: הן ברגע אשר נכריז בו, כי עלינו לחדש את זכויותנו בארצנו על-ידי מלחמות ושפך-דם – ולא סגי בעבודה ושלום – הרי שאנו גם אנו מכריזים יחד עם זה על הכרתנו גם אנו במשפט הכוח, משפט “כל-דאלים”, ובזה הרי נפסוק בעצמנו את דיננו לכשלון; יען כי “אלימים” לא נהיה עוד אנחנו כל כך מהר בשום מקום, לוּ גם רצינו בזה!…

מהו בכן המסעיר אותנו למלחמה כיום?!… או אולי “סערת המרד” היא המתגעשת בלבותינו, ואנו טועים להחליפה בהצטרפות?!… ואולם הן טעות היא, טעות פושעת להחליף את ההוד שבתפארת הנצח אשר במרד, באפסות אשר בהצטרפות… את קוממיות המשתחרר להמיר בהכנעת המשתעבד… את עזוז רוחו של הלביא המתנער מסבכו – בחנף המתרפס.

אכן בלבנו אש קדושה, אש המרד בוערת. מרד בחיי גלותנו, חיי ההצטרפות לזולתנו במשך דורות; האף אמנם נקריב את האש הקדושה הזאת על מזבח טמא? הן נישא את אש המרד הזאת בלבבנו ונריקנה על אויבנו, המסוכן לנו מכל אויב, והוא רוח הגלות שבנו ורוח ההצטרפות אל זולתנו. נחוצה לנו אש-קודש זו, למען נטהר מזוהמת עברנו ולמען נתחדש בארצנו ברוח היצירה בעבודה. והן עוד רבה הדרך לפנינו!…

ואכן גם בכל העמים לארצותיהם נוצר נצחם אך ורק בעבודתם, ואילו מלחמותיהם לא רק שאין הן יוצרות כל ערכים אלא הן מכלות עוד את אשר יוצר העם בעבודתו; ואולם בהיות עם קיים על ארצו אולי תרב יצירתו עד כדי יכולת גם להתבזבז על מלחמות. אמנם עמים הנלחמים זמן רב ירדו סוף-סוף לטמיון, למרות שבתם על אדמתם ועבדם אותה. ואנחנו מה! לנו אשר טרם השתרשנו באדמתנו מה יכולה המלחמה להביא? האם ישנה לפנינו איזו דרך שהיא לתקומתנו מלבד העבודה והעבודה?!

אמנם קשה היא הדרך הזאת מכל הדרכים, ואף אבלה היא מאוד עד היום הזה… זרי כבוד לא יענדו את ראשי גבוריה, אף לא כגבורים ירָאו אלא כעבדים שחורים מחוסרי ערך ונטולי זכויות, מצבות זכרון לא יוצגו על קברי חלליה, מספד-עם ונהי לא ישמע על גוללם, אין ערך למו ולא זכר… אין קסם על דרך העבודה.

אכן אין קסם על דרך העבודה כאשר אין קסם על עפר האדמה. נפל הקסם בגורל הרגעי והחולף. “נשר הנצח” – גדל האבר, ויתר את הקסם אל “פרפר-הרגע.”

ויש קסם להתרגשות-הרגעית אשר תתפרץ כברק-חולף, או על מי שדוחף עצמו לכך, אך אין קסם לחוש-הנצח ולעַנוֵי עולם הצועדים בהתאפקות ובקצב הבטחון. יש קסם למלחמה ולהרס ולמות, אשר ילהיבוהו בשלל צבעי השקר המדהימים ומהמהמים את הויתו הפרטית של האדם, עד כדי להצעידו בסך כצאן אחרי חליל-הרועים לקראת טבח מחוסר טעם אך עתיר צלצולי-תופים; ואולם אין קסם למלחמת הבנין והתקומה. כי המלחמה בטבע ובאדמה תהי לאט, בשקט ובקצב, כקצב נשימתו של האדמה. וקשה היא מלחמה זו מכל המלחמות. כי קנאות, אורך-רוח, התאפקות וקצב הם כלי-זינה היחידים. אכן אין צורך לצורי-הנצח בקישוטי-השוא, צלצולי-תרועה וברקים-מסמאים.

פקוחות לרווחה עיני הנצח. מרחבי-אין-סוף באישוניו… צועד לו הנצח אט אט, צעדים כבדים, שקולים, מדודים אך בטוחים. יצלצלו חרבות מסביב! יתאבקו גבורי-רגע בעבור זרי-נצחונות-חולפים ועטרות-כובשים-כוזבות – הנצח ממסילתו לא יסור, אט יצעד ביושר דרכו, לו הנצחון ולו הכבוד, באשר בענוָתו גם לא יבקשם, ואך את אמת-הבנין והאנך יבקש, את האת והמחרשה. גבורה במלחמה?! שטות ורעות רוח! גבורה ישנה דוקא בעבודה בשדה, במקום אשר לא רק לא תשיג אות כבוד אלא אף חבריך לא יחשבוך…

אכן בלב צעירינו כיום יסער רגש בלתי ברור כל צרכו להם: “לפעול מה” והרי הם נסערים להצטרף אל המלחמה…

ואולם מלחמה על מי?! על מה?!

מה יצית פתאום בלבנו את התאוה הזאת לרצח המונים?! כי הלא רק רצח המונים הדדי היא המלחמה, ואיומות תהיינה תוצאות המלחמה הנוכחית לכל אשר הסתכסכו בה, ואף לכל הארץ ולכל הארצות. ואולם כולן הרי נסחפו לתוך הסבך הזה הלוך והסתכסך מלפני שלוש שנים וחצי, וברור שלוּ שערו אף במקצת עד אן יביאם סבך זה, לא היו נכנסות בו; ואצלנו, גרעין העם העברי בארץ-ישראל, החפשי כיום מכל תסבוכת את שונים, יחלו רק כיום, אחרי כארבע שנות הרצח, להטיף לבולמוס המלחמה!… גרעינו של עם ישראל בארץ-ישראל “יכריז עכשיו מלחמה”!… יצטרף כיום לרצח!… מלחמה בעבור מה?!

נחפשה נא!…

אולי רגש הנקם הוא המתעורר עכשיו בלבנו, לנקום את דם כל אחינו שנשפך וישפך על-ידי אינקביזטורים ועל-ידי פורעים ודומיהם במשך כל הדורות?!

ואולם לוּ היה גם איזה הגיון שהוא לנקמה היסטורית (מלבד הנקמה המתפרצת מניה וביה כאשר יחם הדם למול רוצח נפש), הכי תורכיה היא זאת הראוּיה לנקמתנו? הן נדמה, כי פחות מכל העמים המסתכסכים כיום ברצח הדמים הנוכחי – ואפילו פחות מאנגליה – חטאה נגדנו תורכיה… ולהיפך: נדמה שיחסה של תורכיה אלינו היה אף ידידותי אפילו באותם הימים החשכים הידועים הנקראים “ימי-הבינים”…

ובכן נקם בתורכיה על מה?! ואולי לנקום בתורכיה על אשר מאנה למסור את ארץ-ישראל לנו בזמן המשא-המתן של הד"ר הרצל?

ואולם הרי אין לנקום בעד דברים כאלה.

ואכן בקרב הימים ניוכח אם אנגליה אשר הכריזה כבר על החזרת הארץ (עוד בטרם היתה בידה) לנו, ניוכח אם יהיה בידה למלאות את הכרזתה זו, אם אנו מצדנו לא נכניס לארץ את התמורה הענקית בכסף ובאנשים… ובכן נקם על מה?

או אולי יש רצון סתם לתת סיפוק למרירות, אשר נצטברה בלבותינו במשך הדורות ולנקום את חרפתנו בגויים מדור דור?…

ובכן שוב מדוע נכלה את חמתנו הכללית הזאת דוקא בגוי אשר לא הרע לנו עד היום?! (ואולי עוד ירע…) האם לא יען כי גוי זה הנו מוכה עכשיו על-ידי חזקים ממנו, ואיש לא יניאנו משלוח בו ידינו גם אנו מאחרי גבה של אנגליה?… האמנם ככה?! אוי לחרפה!…

לפנים, בשבתנו בארצנו, רבות שבעה לה נפשנו משכנינו, עמונים ומואבים, אדומים ועמלקים, ערבים והגרים, אשר היו מצטרפים תמיד אל עריצי עמים אשור, בבל, יון, רומא ועוד, לערוץ אותנו ולהצר לנו, האמנם נאחז גם אנו בדרכיהם של חדלי-עמים אלה להצטרף כשועלים מאחרי הטורפים?!…

וידברו נביאי ההצטרפות על-דבר הצורך ליצור כוח צבאי עברי לשם שמירת הארץ והעם. תמימים! כאילו ברצונם רק תלוי הדבר ליצור את הגדוד וברצונם יהיה תלוי לקיימו; ואנגליה לא “תחווה כל דעה” בענין זה. כאילו לא יהיה הגדוד נתון כולו בידי מפקדיו ואשר מעל להם, עד לונדון הבירה. או כאילו יש לבטוח בנערינו ובזקנינו המתלהבים כיום לגדוד, שמחר לא “ישתעממו בצחצוח הכפתורים” ויבעטו במשמעת הצבאית, יתאוננו ויתלוננו (כאשר רק יחלוף ברק הרגע הנוכחי) ואז הן כל הענין יתפורר… הן מכל התנועה הזאת, ובעיקר מראשיהם של המתלהבים ביותר, נודף יותר מדי ריח של “אש-בנגלית”. הן “ראשים” אלה ירבו רעש כה רב, אך יען כי מתחת להכרתם נדחפים המה להשתכר ולשכר לבל תהי דעתם ודעת זולתם צלולה ברגע זה…

וכאן, כמה שקשה לנגוע ברגשותיהן של אחיותינו המצטרפות לרעש ה“הצטרפות”, אי-אפשר לבלי להעיר על חלקן המביש בכל “הריקוד” הזה. מביש, יען כי לגבן הרי הכל שקר אף מדעת ומרמה עצמית והדדית. הן גלוי להן ל“מצטרפות” שלנו כי אל תחת הכדורים לא ישלחו אותן, גם אם תוספנה על זה להג כהנה וכהנה (אף “אחיות רחמניות” אנגליות ממש כמה אנו רואים במחנות הצבא הבריטי כאן? ובחפירות כמה?), וכל ענין “הרשימה של מצטרפות” איננה אלא סתם: אם “החברים” משתכרים מיי“ש ההצטרפות… תשתכרנה “החברות” למצער מן הריח של היי”ש הנודף מסביב… ואמנם רובן של החברות תמימות הן בכל הענין הזה; אולם המנהיגות שלהן מה אתן?! מבנות ישראל על סף תקומתו של ישראל מותר לדרוש יותר אחריות בפעולתן, ואל להן ללבות את האש אשר ידיהן הן לא תחתינה אותו… ומענין שגם לא הועילה להן האספה המיוחדת להן לבדן שנקראה ע"י ר. כ. אשר שם צריך היה לדבר גלויות באין איש אתן. ובידי ר. כ. שהתאמצה להעלותן על הגובה לא עלה הדבר לדובבן כיאות, אלא כל אחת בארה את רצונה להתנדבות באופן לא ברור לעצמן. (מצאתי רשימות של אחת מן המתאספות ונודע לי כל הדיון שם, ואיני יודע גם למי להשיב אותן).

או לשם מה נחוץ לנו הכוח הצבאי בשמירה על הארץ אם אין לנו עדיין עם בארץ? אין לנו עדיין לא עם ולא ארץ וכבר זכינו לשאיפה לצבא, הזהו הצורך הראשון לנו? ואף את האנשים אשר עתה בארץ יוציאו עכשיו “לשמירה עליה”; דומה הדבר כמי שעוקר את העצים מן הגן כדי לעשות מהם עמודים לגידור הגן, אך אם העצים יעקרו – איה הגן ולמה גדר מסביבו?! “גדרים” בלי “תוך” היו לנו כבר למדי בכל דורות גלויותינו, ועתה ישנו לנו רק צורך אחד והוא למלאות את ארצנו “תוך”. נמלא את הארץ בנים ובנות עובדים אדמתה. אם אלה יהיו לנו אז יהיה לנו עם ותהיה לנו ארץ. ואם יהיה פעם צורך לעמנו ולארצנו בגדודים, אז יקומו כלביאים מתערים. זהו הדבר הקל ביותר להשיג בעם. אכן כיום ישנו רק צורך אחד לתקומתנו: בנים ובנות לאת ולמחרשה!

ורואים הם נביאי “ההצטרפות” צורך בתנועה זו גם לשם דחיפה להתנערותם של בני עמנו בגולה ממשקעם שם, ולעליתם לארץ התחיה; ויכול היות אמנם כי ברק החרבות ימשוך את בני הגולה יותר מברק המחרשה. ברק החרב הן מנצנץ ע"י נפנוף באויר גרידא, תחת שברק המחרשה נתון בעפר ומכוסה במגרפה. והן יותר נקל להחלץ לשדה הקטל מלמסור את הנפש בשדה העבודה והבנין האטי. אולם ראשית, הרי לא הספקנו עדיין לקרוא את חברינו וחברותינו מן הגולה לעבודות הבנין, ואת שערי הארץ טרם פתחנו בפניהם שהם לא נענו לנו; ולמה נרצה כבר להזות עליהם סמים משכרים? ושנית, אם קרה כזאת וחברינו בגולה אינם נוטים להיענות אל הבנין – מה יצא לבנין עמנו משכרוּתם הזמנית בסם הגדודים? האם לא נהפוך הוא, שסם הגדוּדיות ירעיל את רובם למנעם אחרי זה עוד יותר מהתמסר לעבודת הבנין? הן אף אם יתגודדו עכשיו לגדודים ימהרו לעזוב את ארצנו כאשר ישוחררו מן הגדודים וידָרשו לעבודת ממש. ובכלל, למה היא הדרך הזאת אשר נאמר לעשות: לעזוב את עבודתנו בבנין ולהתמסר לגדודים, אך ורק למען משוך על-ידי-זה את חברינו מן הגולה אל עבודת הבנין דרך מדמנת הרצח? והאמנם כאלה הם חברינו בארצות הגולה, כולם או חלק ניכר מהם?! ואם כזה הנו המצב – האם עלינו לצאת לקראתם בקסם הדם המשכר?! יכלו ויתמו בגולה אלה מבני עמנו אשר הקריאה לבנינם הם בתוך ארץ-עמם אינה מספיקה להם! מכאלה ממילא אין תקוות רבות לבנין העם!…

וגם זה יאמר: “עלינו לתת את חלקנו בדם הנשפך לכיבוש הארץ לבל תיכבש הארץ לנו על-ידי דם זולתנו”. האף אמנם יאמין מי מקרבנו בתום לבב כי “זולתנו” באו לכבוש את הארץ בשבילנו? (אכן, כל אירופה הסתכסכה אך ורק בשביל לגאול חבל ארץ קטנה לישראל). אף איך יאמין מי בתוכנו בתום לבו כי אף שעל אדמה אחד כאן יוכל לקום לנו באיזו דרך אחרת מאשר נחננו בזיעת אפינו בעבדנו אותו?! היַקנו חרבות ותותחים ארץ לנו?! ו“זולתנו” אלה, האמנם באו לעשות את מלאכתנו אנו, ואת מלאכת מי עשו בהודו ובאפריקה ועוד בארצות שונות?! את המלאכה אשר אלה עשו בכל הארצות ההן, עושים הם כיום גם בארץ-ישראל, כי רואים הם צורך בה למטרותיהם הם…

ואף על “מסירות-נפש” יכריזו המצטרפים! מסירות נפש על מה?!… האם סתם כדי לקיים “מצות מסירות-נפש”?! מסירות נפש היא ממידות עמנו מראשית צעדו בשבילי תולדתו ועד היום הזה: מסירות-נפש על חומות ירושלים מול אויבים בשער; מסירות-נפש בשדה מלחמה, ואף מסירות-נפש כקרבן עולה לשם איזה רעיון… ובבוא היום (מי יודע אם לא יבוא לקראתנו כאן) נדע ודאי למסור את נפשנו, בכל הצורות אשר אבותינו וגבורינו מאז ומעולם מסרו את נפשם בעד עמם ובעד ארצם; ואולם ה“הצטרפות” הלזו כיום אל מחנות כובשי העולם!… מה ממסירות-נפש יש בה? אולי יש בה משום “מכירות-נפש” או סתם “הטחת ראש בכותל”, אך מה לזה ולמסירות-נפש? לעת עתה אין לפנינו כאן מסירות-נפש גדולה יותר, נחוצה יותר וקשה יותר מאשר למסור את נפשנו בשדה העבודה כאן!

ועוד יאָמר: “מי יודע לנבאות עתידות?” “ומי יהין לכבות את האש הקדושה אשר הוצתה כעת בלבות בנינו ובנותינו!” אכן, “מי יודע לנבאות?”… – ויתנבאו להצטרפות… או האם יש צורך דוקא באספקלרית העתידות כדי לראות את הדבר הפשוט כה כיום: כי אש המלחמה הזאת אינה אש קדושה… כי מה מקדש אותה? הן אפילו טרוף-הדעת שבה איננו טרוף דעת תמים המתפרץ מתוך זעזועי-הנפש ונבכיה, אלא טרוף דעת הנמשך בכונה אחרי הבלי-שוא בתקוה להעיבם מתוך השפעות מטורפות חוזרות. תנועה זו – וקדוּשה!… מריה דאברהם!…

ואת בנינו ובנותינו אשר טרם בגרו לנו כאן יחנכו מדברי העם ברוח ההצטרפות אל הזולת, תחת חנכם אל העצמיות וקוממיות-אדם, כי ידעו תמיד לבטוח אך בעצמם ולא בזולתם, אם נדיבים ואם עריצים; ויחשבו את חשבונם וחשבון עמם בלי כל “צרוף” אל זולתם. והן מבלי אשר יהיו לנו בנים ובנות כאלה לא נוכל קום ולא נהיה עוד לעם כאשר נשאפה. האמנם ניבָנה מן ה“הכרזות”?! הישנו איזה ערך שהוא להכרזה על ה“נשיונל הום” אשר זיכונו בו כבר, ולכרוז של קונגרס השלום אשר עוד נצפה לו, כל עוד אשר לא יהיו לנו בארץ רבבות בנים ובנות עובדי אדמה טובים וישרים?!

אכן גם אם כל חוקות השמים והארץ יחלופו, גם אז יקום עם ויבנה עם אך ורק על ידי בניו הפולחים את אדמתו, ואינם מניחים את המחרשה מידיהם גם “ברדת ממלכות ובהמיר ארץ”.

אכן, בדם ואש נפלה יהודה, אך רק באת ובמחרשה תקום.

 

חוה“מ פסח, תרע”ח.    🔗

אספת הפוה“צ להכרעה בענין הצטרפות התקיימה בימים האחרונים של החג. קראתי מן הכתב את הרצאתי הנ”ל אך לא מצאה אזנים קשובות. אולי נולדתי לפני דורי… בכל אופן הרצאתי וכמו כן דברי יתר האנשים שדברו שם להשארוּת בארץ לא פעלו כלום. אלה שלהשארוּת ישארו ואלה שלהצטרפות יצטרפו.

 

י“ט ניסן, תרע”ח.    🔗

הייתי היום אחר הצהרים באספה הגדולה אשר בה הרצה ז. על רעיון ה“הצטרפות”. בראשית דבריו הניח את ההנחות דלקמן:

א) אם ישיג עם ישראל מה שהוא כאן, הרי רק בדרך הפוליטית ישיג זאת ולא אחרת.

ב) מתורכיה וחברותיה אין לנו כל תקוה.

ג) אנגליה היא הדורשת טובתנו מתוך יחס כבוד שהיא רוכשת לעברנו הגדול.

ד) יען כי חלשים אנחנו ועל כן עלינו להצטרף אל ידידינו או יהי אף לאלה שאינם ידידינו אנו ורק שהם אויבי-אויבינו.

ה) גדודים עברים כיום, הנם הערך הפוליטי הגדול ביותר אשר יכול להיות לנו על מאזני זכיותינו הפוליטיות ביום שידובר בנו.

אנכי לא שמעתי בכל הנחותיו אף קורטוב של אמת-חיינו. כל בנינו מן המסד ועד הטפחות נראה בעיני מופרך והבל; ואולם הקהל כולו התלהב. הוא שליט בלהטי הנאום, מדבר בלהבות אש, זורע בוז ומשטמה למתנגדיו; וקהל מעריציו רקד כנגדו כלשונות להבה במשב המפוח.

ואגב איני יודע מדוע זה בראותי את ז. על הבמה נואם בפני הקהל, יצוף בדמיוני מראה כהן לבעלים העומד על מזבח אליליו ומתגודד בחרבות לעיני ההמונים “עובדי הבעל” ומלהיבם, מהמהמם וּמסעירם להתגודדות עד דם גם הם… ואף נדמה לי שגם “כהן-בעלים” זה מתכוּנת נפשו היא רק להתגודד על מזבחות “בעלים מבעלים” שונים, ורמז לכך הן השמיע גם בהנחותיו היסודיות לנאומו כיום. אך את אלוהי ישראל, אלוהי האמת והצדק שמעל לכל מושגי הפוליטיקה על כזביה והדיפלומטיה על מעקשיה, את אלוהי ישראל אין אדם זה מסוגל להכיר…

ז. דבר בחום ומרירות רבה מאוד – צודקת בעצם – נגד צעירי ישראל בגולה, אשר “אין אלוהים בלבבם” ו“עורם יקר להם מכל קדשי עמם ושאיפותיו”. ובדרך אגב כרך יחד עם אלה גם את בני הארץ עכשיו כאן המתנגדים לגדוד, ואמר עליהם כי “גם השטן לא ירצם” – והקהל סער במחיאת-כפים. ונדמה לי, שקהל זה המוחא כף לז. היום, או רבים ממנו, ינסו פעם להורידו מכסאו אשר הם עצמם הושיבוהו עליו…

לדבריו הוא, הפסדנו כבר הרבה מאוד בשדה הפוליטיקה על-ידי זה שהמנהיגים הציוניים בגולה הפריעו לו מלסדר את הגדודים העברים מראשית המלחמה, ולולא זאת, כי עתה היו לנו כיום בארץ מחנה גדודים עצום ומכריע. לדבריו, השפיע הגדוד הגליפולי הקטן על תשומת לב “העולם” אלינו יותר מאשר השפיעו כל הקונגרסים הציונים גם יחד.

מנקודת השקפתו הנשענת על כזבי הפוליטיקה וחתחתי הדיפלומטיה בלבד, צודק הוא אולי; ואולם בעיני אני הרי לבנות את תקוות ישראל (ועמים אחרים ודאי גם כן ככה, אך אין זה מעניננו) על הפוליטיקה והדיפלומטיה, הרי זה גרוּע מלבנות על בלימה, ואף אם אאמין בכל לבי ביחסה הטוב של אנגליה לנו ורצונה אף החזק לעזור לנו, הרי איני מאמין כי ישנו בשבילנו איזה ערך קיים לדבר מה, אשר לא נקים אותו בעצמנו בדרך העבודה בארצנו. ולהיפך, מאמין אני כי לוּ לא השלכנו את יהבנו על ממלכות ולאומים, אלא היינו מוסרים ממש את נפשנו אנו לחדור אל ארצנו בכל הדרכים ובכל האופנים ונאחזים בה כערערים בציה אשר לא יעקרו, כל אחד מכה שרשיו הוא ונאחז אך מתוך זה גם בשרשי אחיו, – בדרך זו היינו מגיעים לתקומתנו אף נגד רצונם של לאומים וממלכות. ואם לא על-ידי השתרשות כזו – הרי לא נשיג מאומה אף אם עזרת כל הלאומים והממלכות תובטח לנו.

ואולם מתחיל אני לפקפק בזה, אם ישנו עוד בקרב עמנו מספר ניכר של בנים ובנות המסוגלים להתמסרות כזו על תקומתם בתחית עמם. לכל השדים ינהגום המנהיגים המתעים לתת כוחם, הונם ואונם. משער אני כי לוּ הייתי בגולה בזמן שז. יצא שם להטיף לרעיון הגדודים לארץ-ישראל, הלא הייתי רץ לקראתו, ואיך זה לא נענו לו מרבית צעירינו מן הגולה?! הן צריך היה רעיון זה להיות להם למקור גדול של התרוממות רוח והתחדשות – ואם רעיון זה, אשר קסם בו וברק ויפעה לו, לא משך את לבותיהם, הישנה תקוה כי רעיון העבודה ימשוך אותם? ואם ז., בדבריו החוצבים להבות וביכלתו להקסים את שומעיו עד להתגודדות, לא הצליח במשך שלוש שנים למשוך את צעירי ישראל אל רעיון מקסים כה בשבילם, ובאנגליה שלחום לגדודים “ביד חזקה”… היש עוד תקוה כל שהיא כי חציר יבש זה ימָשך להיות עובד אדמה בארץ זו ויבננה לו?! אולי טוב היה כי נימחה בכלל מעל פני הארץ! אך איככה?! לא למות ולא לחיות חיי עם חפשי!… איום!…

 

י“ט ניסן, תרע”ח, בלילה    🔗

שעות התהפכתי על משכבי ושנתי נדדה ממני. אספת העם היום עם ז. הסעירה את רוחי וטרפה את דעתי. מבין סבך הרגשות והמחשבות מתחיל להתרקם בי רעיון כי אצטרף גם אני לגדוד ואסחוב אחרי עוד רבים אל הגדוד, למרות שאיני מקוה לתוצאות רצויות מכל הפוליטיקה שמסביב לענין זה; התעורר בי רק מעין חשק עז למוּת ולקרוא למות את כל בני העם חדל האישים הלזה… כי אין תקנה לעם זה. ורק במותו כפרתו. אכן תמהני על רעיון זה המתגעש בקרבי; והן אם חפץ אני במות על כי אפס בנו הרצון לחיות חיים הוגנים, הלא אוכל לקפד את חייתי בכל דרך שהיא, ולמה דוקא בדרך המשונה של רצח את שונים. והן להם ל“שונים” ישנה אולי הזכות לחיות בהיות להם גם הרצון וגם היכולת לכך?. הה! מה יטולטל הלב!

 

כ' ניסן, תרע"ח, בבוקר    🔗

נרדמתי לפנות בוקר, וחלומות מטורפים טלטלוני. עכשיו אני עיף. כל אברי כבדים עלי וראשי כגלגל. אך לעומת זה חלף הטרוף שתקפני הלילה. אני מתחזק בהכרתי נגד הצטרפותנו למלחמת הדמים הנוכחית. כל להטי הפוליטיקה הבל וריק המה בשבילנו. ואף לוּ יכולנו להשיג על ידם חסדי לאומים – אך חטאת יהיה בחסדים אלה לנו; והם רק יסיחו את דעתנו מן הדרך היחידה אשר ישנה בפנינו לתחיתנו, דרך הבנין האטי במו ידינו ולבדנו. כיום מוטל על כולנו פה בארץ להמשיך בעבודתנו בארץ, וכל אשר יסור מן העבודה, דומה כאילו עזב את חומת ירושלים בזמן שצרו האויבים עליה להבקיעה.

ועלינו להתחיל גם לשלוח את דברינו (לא אנשים לשלוח אלא דברים בלבד) אל תחנותינו בגולה ולעוררם לעליה לארץ בכל הדרכים היום ומחר, עם הפסקת המלחמה ביחוד. ואם מן הגולה ישנה כיום רק דרך יחידה לעליה ארצה והיא באמצעות גדודים, כי עתה עליהם להיכנס בגדודים ולעלות, אך לעלות, כי אין כל דרך אחרת לתקומתנו.

 

כ' ניסן. תרע"ח בערב.    🔗

רחובות תל-אביב הומים. “גד גדוד יגודנו!”… “שמים וארץ וגדוד”. זקן ונער, סבתא ונכדתה כולם בעד הגדוד. קרובה השעה שילדים ברחוב יעפרו נגד כל גבר אשר לא יתגודד, וכל אשה זקנה תלחוש לעצמה בפניו תפילות מגן כמפני שד משחת. על דבר יחס ה“בנות עלי שור”, הרי אין כבר מה לדבר, וכן על גאות לבם של המתגודדים עצמם. הולכת וגדלה משטמה. נעורים רגשות נוראים. בדמיוני צפה חזיון “יהודה וישראל” בתקופת הבית הראשון בשלפם חרב איש נגד אחיו… ומה יבואנו במשטמה זו ובכל משטמה שהיתה ושתהיה בקרבנו? עד אן נוכה בפלגותינו? ואולי הגיעה השעה לחדול מהילחם בתנועה זו, ולהיפך לרדת עמם ואך לבל נחוּלק לשני מחנות? ומה היה גורל ישראל לולא הניגודים הפנימיים ואף המלחמות הפנימיות בסוף הבית הראשון והשני?!

האוכל לראות בהיגזר הילד החי?!

 

כ“א ניסן, תרע”ח, בבוקר.    🔗

לא! לא אצטרף!…