ציפיה רבה מאוד היתה מורגשת אצל כולנו, לאספה זו1. ניכרת גם תוחלת מרובה ודרישות גדולות מאד מפגישתנו הנוכחית. כאילו צריכה זאת להיות לנו אי קטן אשר נעגן עליו רגע לחשוב את דרכנו לעתיד, אחרי צאתנו מן הסערה הבלתי-שכיחה בים רגשותינו הלאומיים. ואחרי התעוררות ממשברי הסערה הנוראים והנהדרים, אשר התחוללו וסאנו במחננו במשך החדשים האחרונים.
סערה זו אשר זעזעה את נפשותינו עד היסוד, עד כי יכלנו גם לדמות לפרקים כי נחרש מחננו, וכי מלחמת הדעות שביננו נהפכת למלחמת אחים, שנעשו שונאים, אויבים עוינים זה לזה… מלחמת אחים המביאה חורבן. הדוגמות הידועות לנו כה מדברי ימינו, ואשר טרם נוכל לחדול מלקונן עליהן. – וכמה חטאים הדדיים היתה ספוגה מלחמתנו זו! הרבה חטאו רבים משתי המחנות גם יחד, ביחסיהם הבלתי צודקים למתנגדיהם! ומה הרבו עוד לחטוא באספה האחרונה ביפו! האספה אשר נקראה בכוונה לקרב את הלבבות, לבבות האחים הדופקים כאחד למטרה אחת, בטרם שתתרחקנה הדרכים השונות, אשר יאמין כל מחנה להגיע בה אל המטרה האחת, ואשר הפכוה לבית מרי ומרירות… כמה הרבו לחטוא! אולם באה השעה האחרונה, שעת הפרידה, ההיסטורית, ובשעה ההיא נהפכו הלבבות. נגלתה שכינת עתידנו על כולנו. נדבקו הלבבות של ההולכים והנשארים, התלכדו השפתים לנשיקת נצח ישראל, ומתוך העינים-תהומות הבריקו הנשמות של שתי המחנות, והתלכדו לאור אחד גדול נצחי אשר יאיר לנו שם גם פה על דרכינו השונות, באור אחד, להבה מאחדת…
וטוב כי נפרדו כבר כל אחד לדרכו, אשר סלל לעצמו בלבו מיסודות נפשו… טוב כי אחז כבר כל אחד במסילתו המיוחדה, אשר יוכל מעכשיו לתקנה ולשפרה. ואשר יוכל להתמכר לזה בכל בהירות חושיו וחום לבו. וכמה ציפינו ויחלנו ליום זה אשר נעגן רגע על חוף זה, ונחשוב ע"ד תיקון ושיפור דרכנו, דרך העבודה להבא! וכמה חבל על שחלק מאתנו לא יכול לבוא הנה היום מחמת ריחוק המקום. כמה מובנת ונוגעת ללבנו צריכה להיות התמרמרותן של חברות רבות ביפו, אשר לא היתה להן אפשרות לנסוע הנה וללכת אחרי יום עבודה קשה יותר מדי להן. כמה מובן הוא הרצון החזק הזה של כל חברינו לבוא לאספה זו. כי כאן הלא צריכים אנחנו להתוות קו לנו לעבודה יותר פוריה ויותר מכוונה למטרתנו, מאשר עד כה…
כן. צריכים אנחנו כאן להתוות את הקו הזה; אך אין זה קל כלל וכלל. דרכנו דרך העבודה קשה היא עד מאוד, זרועה מכשולים ומלאה מעקשים. לפנינו לא “ינשא גיא והרים לא ישפלו”. אנחנו לא נזכה לשמוע את קול הקורא לאמר: “פנוּ דרך ישרו מסילה!” עיכוּבים נפגוש על כל צד. וגם בלעג ומנוד ראש לנו ניפגש, ואף מצד אלה אשר נבטח בם… קשה היא דרכנו עד מאוד; ולמרות כל זה עלינו להצליח בה, כי לפנינו אין אחרת. וייזכר נא! אף רגע בל יישכח מאתנו במסיבה זו, כי דרושה לכל אחד ואחת מאתנו כאן התרכזות גמורה בלתי-פוסקת אל הענינים אשר נדון בהם. אספה כזו היום עוד לא היתה, כי לא יכלה להיות, להסתדרותנו אף פעם. כוחותינו התמעטו כמה מונים ותפקידנו גדל עד לאין שעוּר. בל נא נטה במשא ומתן שלנו, לצדדין, ובל נעסוק הרבה בעבר. זה לא פורה. תהיינה עינינו נטוּיות אך אל המחר והמחרתיים, ומחשבתנו תהי מרוכזה לבחור לנו את כל הנחוץ להצלחת ופוריות עבודתנו. ובל נא נפריז בתקוותינו! יזכור כל אחד מאתנו כי ציבורנו יכול להשיג את הכל, רק אם כל אחד מציבורנו ישיג מאת עצמו הכל. לא קל הוא הדבר הזה. קשה מאוד לאדם להיות תמיד מרוּכז בתוך עצמו, ועוד יותר קשה לאדם לדרוש מאת עצמו את אשר הוא דורש מאת אחרים; ואולם השעה הזאת צריכה למצוא אותנו גדולים מעצמנו וחזקים מעצמנו. ואם נרצה אין זה קשה כלל.
תרע"ח (1918)
-
אספת הפרידה של “הפועל הצעיר” מחבריו שהתנדבו לגדוד העברי. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.