השלולית הזאת בכניסה לחוף נווה ים מזכירה לי את אלישע. תיכף אחרי שהוא הגיע לביתי אחרי צהריים אחד פעם אחת ולא יותר, נסענו לחוף נווה ים. הוא אמר לי, שהוא אוהב את הים ואת החופים והרי גם אני, שהייתי פעם נערת חופים שזופה, שלא פחדה לעלות על חסקה, ואחרי שנים ניסיתי ללמוד להשיט יאכטה עד שחליתי. זה היה כל כך מתאים, שהפגישה הראשונה שלנו תתקיים ליד הים וכשנדבר נקשיב גם לקולות הגלים.
לא הייתי בטוחה לגמרי, שאני ממש רוצה להכיר אותו, אבל הלכתי איתו. יום אחד הוא התקשר אלי בטלפון, והציג את עצמו. אמי נתנה לו את מספר הטלפון שלי. היא ניסתה לעזור לי. היו לי באותו זמן פעם זה ופעם זה ושיברונות לב. וכך אמרה לי אימי,“הוא גבר נחמד, נעים לשוחח איתו, והוא עוזר, ראיתי אותו כמה פעמים, כשביקר את בן־דודי בבית חולים”. בן הדוד של אימי היה חולה מאוד וכבר לא היה יכול לחזור הביתה, אשתו ובנו גרשו אותו מן הבית וגם הכו אותו. הוא הלך לבית אבות, שם נהגו בו בטוב. אלישע היה קרוב של בן הדוד של אימי דרך אשתו שבנפרד, והוא בא לבקר אותו בבית חולים. כך אימי הכירה אותו. אף פעם לא חשבתי שאני רוצה להכיר מישהו בעזרת אימא שלי. אם אימי אפילו ניסתה אי־פעם להתערב בענייני הרומנטיקה שלי זה ציער אותי. הפעם היא אפילו מסרה את מספר הטלפון שלי. קולו היה נעים, התגברתי על הרתיעה, והסכמתי שיבוא ונפגש. הוא הגיע לביתי, והופתעתי; כמעט שכחתי, שהוא צריך להגיע. הוא נשאר רק לזמן קצר מאוד, ומיד יצאנו לחוף הים. זו הייתה שעת אחר־צהרים מאוחרת בסוף הקיץ, כמעט התחיל להחשיך. לפני הכניסה לחוף הייתה שלולית. למעשה, היא נמצאת שם הרבה פעמים. לא פעם תהיתי מה מקור השלולית הזאת בקיץ. בחורף עוד אפשר להבין.
עקפנו את השלולית ונכנסנו אל החוף המגודר. ראיתי שהוא מאותם אנשים, שבראותם את חוף הים, הם מרגישים שחרור, כמו ילד שרץ בידיים פשוטות קדימה.
כבר התחילו להראות מרחוק אורות גם מבתים שעל המורדות המערביים של הכרמל הדרומי. הכוכבים הראשונים יצאו, זו הייתה התחלה של לילה בלי ירח כשהכוכבים הם שמאירים, ובים הייתה השתקפות של אור כוכב, שהותיר שביל אור באלכסון על המים כמו היו הכוכבים מתקרבים אלינו דרך מי הים. אז התעורר בתוכי רוך. יכולתי להקשיב לאלישע, הוא היה בהול לספר את העובר עליו. הוא דיבר כמו מי שרואה את היופי שבחיים גם אם האחרים בסביבותיו לא לגמרי רואים, ומפריעים לו לראות.
צעדנו על החול הרטוב הקרוב למים, ואלישע סיפר וסיפר והפציר בי, שאבוא לבקר אותו בביתו במושב שיש לו שם שימשי כתום. שיש לו שם במושב בית מעץ, שהוא בנה במו ידיו, שמשקיף על נופים רחוקים בגליל ולעבר הכנרת הכחולה היפהפייה והמנחמת. התחלתי לדמיין את עצמי באה לבקר אותו בבית העץ היפה שלו, וממשיכה להקשיב לו, תוך ישיבה על מדרגות העץ ורואה יחד איתו את הכנרת הכחולה בכחול בהיר בבוקר וכחול כהה של מרחקים אחר הצהריים. מיד אמרתי לעצמי, שזה נשמע לי קצת מהאגדות, שהרי כמעט כל ימי אני זוכה בעיקר בפירורים אבל ככה אני יכולה כנראה שלא אחרת.
שאלתי את אלישע, אם הוא כבר נפרד סופית מאשתו כלומר התגרש. ואז בלי היסוסים מיותרים הוא אמר לי, שבית העץ הזה, שהוא בנה, גדול מאוד, והם חילקו אותו ביניהם, וכי בחצר יש עוד בית עץ קטן יותר,שגם אותו הוא בנה, ובו הוא גר רוב הזמן, אבל יש לו גם חלק בבית הגדול. אשתו, שממנה הוא נפרד, אך עדיין לא התגרש, גרה עם שלושת ילדיהם בחלק הגדול של הבית הראשי. לא הצלחתי להבין למה הם בפרוד; לפעמים לא רוצים יותר להמשיך ולהיות יחד.
אבל אז התחילו לנקר בראשי אילו מחשבות והיזכרויות במה שיש במשפחה של אשתו, תמר, שאותה כמעט ולא הכרתי; ראיתי אותה יחד עם אלישע באירוע משפחתי ולא יותר. זכרתי את תמר, שהיא אישה גבוהית, שעיניה קטנות ועורה די לבנבן, והתרשמתי, שהיא משאירה רושם של אדם מעשי, שמדבר בחופשיות צברית. באותו אירוע היא ומישהו מילדיה ישבו ליד הוריה על ספסל ובגבם ומולם היו פנסים עגולים שהאירו. פנסים של אולם אירועים ומאחוריהם נראתה צמחיה מוארת באור הזה, כך שנוצרה תפאורה למשפחה הזאת. אלישע ניגש מידי פעם אל השולחן שלהם, שוחח איתם מעט ונעלם שוב אל בין הקרואים באירוע. לחמות של אלישע היה שם מיוחד, שקשה לשכוח; מאלי. מאלי הייתה גיסתו של אִימְרֶה, בן הדוד של אימי, שחלה ויצא או הוצא מביתו ולא שב אליו. אשתו של אִימְרֶה ובנם, גרשו אותו מן הבית, והוא היה בעל כל כך מסור וסלחן, שידע לפרנס היטב מעבודתו בניהול משרד נסיעות. גם אחרי שהוא פרש מהעבודה והיה כבר חולה (הוא חזר מהשואה, ממחנות הריכוז חולה, ותיכף נלקח אל שדות הקרב במלחמת העצמאות ונפצע). אימרה־נפתלי לא הפסיק לספר איך הגרמנים עינו את אביו. שוב ושוב. גם אשתו חזרה משם, כשהיא מאוד לא רגועה, ומידי פעם נותנת לו יחס שהגיע לאלה שהתעללו בה במחנות הריכוז, והייתה צועקת עליו וגוזרת את בגדיו ונעליו, והוא המשיך לאהוב אותה, עד שעברו ימים רבים והם כבר הזדקנו, ואז היא השליכה אותו מהבית.
כמו בהבהוב של אורות התחלתי לחשוב, שאולי גם עניינים כאלה קשורים בגנטיקה; שמא תמר, שהייתה האחיינית של אשתו של אִימְרֶה שהתעללה בו לאורך שנות חיים, שמא גם תמר מתעללת באלישע, שם בבית היפה מעץ ביישוב שמשקיף על הכנרת, והוא תלוי על בלימה; בין הרצון לעזוב הכול ולהשתחרר אל חייו, כשהוא מחוסר בית או להישאר בבית היפה, ולשמוע ולראות.
אלישע הזמין אותי שוב ושוב, שאבוא לבקר אותו בבית העץ. התחלתי לחבב אותו מעט, וחשבתי שאולי יכול להיות טוב בחברתו, והתמונה של לשבת לידו על מדרגות העץ בבית העץ ולהסתכל על ההרים והכנרת התחילה לקסום לי, אבל מה אעשה, אם אלכד לתוך המריבות שלהם, ומי יודע כמה הן קשות, ואשתו ואולי גם ילדיו יצאו מאגף המגורים שלהם, ומה הם יגידו לי ומה אעשה. אולי ישרור שם שקט רועם, שגם בו לא אוכל להיות בשקט, ולשבת ולהביט יחד איתו על ההרים ועל הכנרת.
זכרתי את השיחות, שהוא ניהל ביעילות עם תמר פרודתו באותו אירוע משפחתי, שלאחריהן הוא היה נעלם במהירות כמו ארנב, כמו סנאי.
שם על חוף הים מול הכרמל המשכנו לדבר, ואלישע לא הפסיק להגיד, שהוא יקבל גט. הוא אמר את זה שוב ושוב, כמו ניסה להשביע את האלים, שיעזרו לו לקבל את הגט, ונדמה היה לי שהבנתי, שהוא לא יוכל לקבל את השחרור מאשתו. התחמקתי מלהבטיח, שאבוא ליישוב השמשי, שבו יש לו בית עץ, שהוא בנה במו ידיו.
אלישע המשיך להתקשר, ולבקש להיפגש ושאבוא לביתו, ואני המשכתי להתחמק. השיחות הלכו והידלדלו עד שכבר לא היו שיחות טלפון ממנו.
בינתיים בן דודה של אימי, אִימְרֶה־נפתלי, שאשתו ובנו גרשו אותו מן הבית, אחרי שהם הכו אותו, כשהוא חולה ומזדקק כל כמה ימים לבית חולים, מצא לו בית אבות לגור בו בעיר אחרת, מקום עם אוויר הרים נעים וקרירות של לפנות ערב גם בימי הקיץ, לא רחוק מהים. הוא קיבל שם שקט ודיבור רך וטוב אליו. גם משם אִימְרֶה המשיך לפרנס את אשתו ובנו מיכולותיו הכלכליות, שהוא צבר בשנות עבודתו.
מדי פעם בן הדוד של אימי, אִימְרֶה־נפתלי, היה מתקשר אלי מבית האבות או מבית החולים, ובאחת הפעמים הוא דיבר אלי לפתע בקול נוזף, שמעולם לא שמעתי כזה קול מפיו, מעולם. והרי הכרתי את אִימְרֶה־נפתלי מילדותי המוקדמת. כשהוא היה נכנס לבית הורי זה היה כמו שמש אור שנכנסה הביתה. הוא היה בהיר שיער ועיניים, קולו היה רך ונעים. ביקוריו בבית הורי היו תמיד מקור לשמחה גדולה שלי, ותמיד הוא בא עם מתנות שהרטיטו את ליבי ובייחוד אני זוכרת את הספלים הקטנטנים עם התחתיות בצבע אדום, שקופים מפלסטיק של אותם הימים. אהבתי לשחק בהם. הייתי מוציאה אותם בדחילו ורחימו מהמזוודה החומה הישנה, שהייתה מתחת למיטתי, ובה היו הצעצועים שלי. הייתי מסדרת את הספלים הקטנטנים האלה עם התחתיות, ומדמה את עצמי שאני כבר גדולה. כל כך רציתי להיות כבר מבוגרת ועומדת ברשות עצמי ולא נתונה לפרצים של מצבי הרוח של הורי, שחזרו משם, ממחנות ההשמדה והעבודה, ולא הפסיקו לדבר על מה שקרה, וטעו בכתובת של מי שצריך להיפרע ממנו על מה שקרה שם; הם היו מכוונים את הזעם אלי יום אחרי יום.
בימים אחרים בהיותי ילדה באתי לביתם של אימרה־נפתלי ואשתו קרוב לרחוב ארוך מאוד, שמחבר כמה ערים מזרחה לתל אביב. שהיתי בביתם כמה ימים, וְאִימְרֶה־נפתלי ידע לתת לי הרגשה כל כך טובה ורגועה. בבקרים הוא היה מביא מהמכולת לחמניות טריות, שהוא מרח בחמאה וירקות טריים, שהוא חתך לסלט עם הרבה חומץ.
באותו יום, שנפתלי־אִימְרֶה התקשר אלי מבית האבות, ודיבר אלי בטון תקיף ודי מפחיד, הוא אמר לי, שאדע לי שאלישע הוא הבעל של תמר ולא של אף אחת אחרת, ושאף אחת לא תפריע לתמר, שהייתה האחיינית של אשתו, שהשליכה אותו מהבית וגזרה את בגדיו. הנה הוא התערב לטובת קרובת משפחה של אשתו, האחיינית שלה, תמר, פרודתו של אלישע. הקול של אימרֶה־נפתלי הבהיל אותי, ולא באתי לבקר אותו; לא בבית האבות ולא בבית החולים. אחר־כך הוא המשיך להפציר בי, שאבוא, ואחרי שבאתי לבקרו, כמה ימים אחר כך הסתיימו חייו.
בימים שבאו אחר כך, נודע לי מאימי, שאלישע כבר לא בחיים, שהוא הלך לים בנהרייה. אלישע הלך לים ולא חזר ולא נודע למה.
מדי פעם אני נוסעת לנהרייה, יושבת על הספסל בחוף ומסתכלת אל הים לאחר שטיילתי בשדרות הגעתון. לפעמים לאחר שאני מביטה אל הים, אני רושמת בפנקסי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.