החלום    🔗

אפילו בחלומי צריכה הייתי לצלם את המקומות, שבהם שוטטתי, ולא צילמתי. אני מתגעגעת אל החלום הזה, שנים אני חוזרת וחולמת אותו; פעם אחר פעם. רק בזמן האחרון נדמה לי שפענחתי אותו מעט. לילה אחד חשבתי על הסיפור הזה. לפנות בוקר כבר היו לי רמזים. הבנתי, שדווקא מכולם, את חייה של לאה הפולנייה אני זוכרת, וחושבת עליהם. כמו גם את חייה של בת דודתה של אימי, אדלה, שהחיים סחפו אותה להיות נערה קטנה זונה, כשהגרמנים לקחו אותה לשם, ואחר כך בארץ ישראל מחפשת אהבה בפינות של רחובות גם אם באה לבקר אצל המעטים שהזמינו אותה, מנודה, מאושפזת שוב ושוב עשר שנים, ואחר כך היא לא מצאה את הדרך אל חיים רגועים. היא הייתה מרימה את המבט הטוב והתם שלה מהמקום שבו ישבה או שכבה במיטה אל מי שבא.

כמה מזל היה לי, שאימי נתנה לה לפעמים רשות לקחת אותי לטייל איתה והגענו אל מסעדת המלחים למטה בעיר. טעמתי שם אוכל, שאני ממשיכה לחפש את טעמו. אדלה דודתי נכנסה איתי לחנות צעצועים ונתנה לי לבחור בובה וחפיסת צבעי עפרון שגם אותם אני ממשיכה לקנות ולהתרגש כמו אז בילדותי ההיא. עברו שנים עברו תלאות ויום אחד גם אלה שנהגו להזמין אותה לבוא לאכול אצלם פעם בשבוע לפני הצהרים לשעה קלה, לא הסכימו יותר, והיא החווירה והאפירה, אחר־כך היא לא רצתה לקום יותר.

על גורלן של שתי הנשים האלה אני ממשיכה לחשוב, והינה אני רואה את מראיתי מתנדנדת בראי הזה.

התחלתי להבין את הרמזים שהחלום הזה מהבהב אלי. שתיהן נשבו אל תוך המקומות האלה, שבהם אישה מחפשת את הגבר, שיקיים איתה את האהבה הגדולה, שיש בהתחברות, וזה לא קורה, והן נשבות.

בחלום הזה, בכל פעם אני עומדת באיזו עיקשות במרפסת המערבית (כמו באתי להצילה), שהייתה בבית של לאה הפולנייה, אני מסתכלת בחלומי לכיוון הים, והוא קרוב מאוד אל המרפסת ואל הבית עד שאפשר להריח את המלח והיוד שבקצף גלי הים, ואפשר לשמוע את המיית הגלים ממש מהמרפסת. מובן, שגם בחלומי הר הכרמל רוכן אל עבר הים או אולי גולש אליו. גם בחלומי, זה לא הבית שלי, והוא גם לא יהיה ולא יעזרו לי כל מאמצי; תמיד אגור מאחור. כי יתייצב שם בנין לפני או אילו קולות של תופים ומצלתיים כל היום עד תחילת הלילה. כשאני הולכת לקולנוע אני מעדיפה לשבת בשורה האחרונה ליד המעבר ואז אני יכולה לעמוד או לזוז הצידה או לצאת מהקולנוע די מהר.

בחלומי הים היה כחול במיוחד מהמרפסת המערבית של לאה; זה היה הים של חוף קריית חיים. משם הים נראה כמו פס כחול בגוון אולטרה מארין די כהה; ככה זה היה מהבית ההוא, שהיה על גבעה שהתרוממה מעל עמק זבולון. אז עוד לא היו שם על הגבעה הזאת הרבה בתים, שיסתירו את פס הים הכחול ואת הר הכרמל, שלפעמים דומה לאיזשהו גל ענק, שהתרומם מעל למים, כמו בציור היפני של קטסושיקה הוקוסאי.

 

לשוטט    🔗

אני מרבה לשוטט בעיר התחתית. ברחוב הנמל וברחוב שער פלמר חונות אוניות גדולות. פעם שוטטתי בחלומי לא רק ברחוב העצמאות אלא גם ברחוב שמעליו רחוב יפו, לא רחוק מהמקום בו חונות אוניות. הלילה היה כמעט שחור, הירח לא היה באותו לילה, ובאשמורת הבוקר,

רק אני לבדי הלכתי ברחוב, כשפני מזרחה אל כיוון הזריחה המתקרבת אבל עדיין לא נראית, והחושך היה אפור. תקתוק צעדי ליווה אותי. והינה ראיתי גל צונאמי אפור שמתגלגל אלי ברחוב יפו. ביום אחר ברחוב יפו, לא רחוק ממקום החלום, מעט מערבה לו, נכנסתי לחנות משקפיים. שם ראיתי שרטיבות עולה בקיר של חדר החנות, רק על זה דברתי עם מוכר המשקפיים, שהרי רחוב יפו היה פעם שפת הים (באו הבריטים וייבשו חלק מן הים), ואם אני מקשיבה ממש היטב, לפעמים אני יכולה לשמוע שם את פכפוך המים מתחת לרגלי.

מקום אחר לשוטטויות שלי הוא המושבה הגרמנית. בעבר יותר. עכשיו המקום נוצץ. כשעברתי לפני שנים במושבה הגרמנית, ראיתי בית גרמני־טמפלרי יפה מאין כמוהו, שעל הקיר הייתה כתובת על גבי לוח קרמיקה לבן וכחול “בית אֶפִּינְגֶר”. הסתובבתי סביבו לא פעם וגם סביב הבית שנקרא “בית ווינדזור”. ההסתובבות במושבה הגרמנית נותנת לי הרגשה ואולי אשליה, שהינה אני נמצאת במקומות אחרים, אירופיים, יפים ומטופחים במידה שטובה גם לעובר בהם. הסתכלתי על בית אפינגר מהרחוב, התקרבתי, הלכתי אל צד הבית, ובכל מקום ראיתי דלתות בלי ידיות, חלונות וסורגים וחצרות.

פעם כשהתקרבתי שמעתי קול קצוב של נקישות. חיפשתי וראיתי עורב צעיר מתעופף לעבר חלון, מחזיק במקורו אבן ועף אל שמשת החלון, מתנגש בה, וחוזר אחורה, ושוב. לפעמים אני מספרת שאני משוטטת עוד מילדותי הרחוקה, שיטוטי נחמה בחיפושים אחר מקום לנוח בו.

לפני כשנתיים, לפני קהל, ניסיתי להסביר בקול ובתנועות ידיים ספק תקיפות ספק מתחננות את מה שהשיטוט בשבילי. לא הייתה לי ברירה אז הסברתי. כך קורה לי ואין לי בינתיים הסבר מספק; אני לא מצליחה כמעט להתכונן; רק לעשות את הנדרש עכשיו, וביתר הזמן להיות בשקט במנוחה (גם לבחינות לא למדתי). כך היה גם אז לפני הקהל: עד לרגע האחרון לא ידעתי מה אגיד, בהחלטה של רגע, קראתי את שירי הזה;

בֵּית הַסְּמַרְטוּטִים¹

הֵיכָן שֶׁהָרְדוּפֵי נַחַל לְבָנִים/וּמְטַהֲרִים/ לֹא רָחוֹק מִשָּׁם/נִמְצָא/בֵּית הַסְּמַרְטוּטִים (גַּם סְמַרְטוּטִי בַּרְזֶל)

צָפוֹנָה מִשָּׁם/נַחַל קִישׁוֹן/נִשְׁפַּךְ אֶל הַיָּם/מִמְּעוֹף הַצִּפּוֹר/רוֹאִים.

הָיוּ שָׁם/כָּל מִינֵי/אֲפִיקִים/שֶׁהִגִּיעוּ. (אֲנִי צְרִיכָה לִבְדּוֹק אֶת זֶה/בְּסֵפֶר הַשְּׁאֵלוֹת/שֶׁלִּי/בְּגֵיאוֹמוֹרְפוֹלוֹגִיָה/ וְגַם/בְּסֵפֶר שׁוֹפְטִים).

אֲנִי מְשׁוֹטֶטֶת/עַל גַּב הָרֶכֶס/גַּם בַּלֵּילוֹת/וְרוֹאָה חֻרְשׁוֹת מוּצַלּוֹת/שָׁם לְמַטָּה.

עוֹמֵד שָׁם /בֵּית אֶבֶן נָעִים וּמוּסְתָּר/וְאוּלַי פַּעַם/זֶה הָיָה הַבַּיִת שֶׁל אִישָּׁה מְחַכָּה.

הַחֻרְשׁוֹת הָאֵלֶּה/מוֹשְׁכוֹת אֶת הַלֵּב/לְהִכָּנֵס אֲלֵיהֶן.

הַרְבֵּה יָמִים אָמַרְתִּי/אֶת זֶה/ וּפַעַם/בִּשְׁעַת צָהֳרַיִם מוּקְדֶּמֶת/

כְּשֶׁעָבַרְתִּי/הֵצַצְתִּי דֶּרֶךְ זְגוּגִית הָאוֹטוֹ/הִרְשֵׁיתִי לְעַצְמִי/

לְהִסְתַּכֵּל מִקָּרוֹב/עַל הַבַּיִת הַנִּסְתָּר ועַל

הַחֻרְשָׁה הַזֹּאת/ בֵּין הַכְּבִישִׁים הֶעָמוּסִים/וְהַבָּתִּים

הַמְּפֻיָּחִים/

אוּלַי גַּם כָּאן עָבַר לוֹ/פַּעַם/נַחַל קִישׁוֹן/

בְּדַרְכּוֹ אֶל הַיָּם/בְּזֶרֶם אִיטִּי/לֹא רָחוֹק מִבֵּית הַסְּמַרְטוּטִים.

סיפרתי לקהל, איך אני לא מוצאת מקומות, כי הם נעלמים לי עוד מילדותי, ואחר כך, כשאני כבר לא מחפשת אותם הם מתגלים אלי שוב, כפי שהיה עם בית הסמרטוטים. עכשיו הוא כבר נעלם לי לגמרי, ונשאר רק במחשבותיי. העליתי במהירות השערה, שהאנשים שהיו בקהל הזה הקשיבו לה בתשומת לב, (תוך כדי דיבור על ההשערה התחלתי להשתכנע בעצמי), שאולי זהו ההסבר לשיטוטים שלי. הנה מה שאמרתי להם; שאני הולכת בדרכים מסוימות שוב ושוב, ותוך כדי הליכה אני מסתכלת על משהו כמו על בית אחד, על עץ אחד, על חנות אחת ואומרת לעצמי, שבדרך חזרה אעצור שם, אסתכל ואתעכב בתשומת לב, שהרי קודם אני צריכה להגיע לאיזשהו מקום, למטרה. אני ממשיכה ללכת משם ועוצרת קלות פה ושם.

בדרך חזרה, אני לא מוצאת את מה שהבטחתי לעצמי להסתכל עליו. לא מזמן נעלם לי בית שלם, שאפילו כתבתי שיר בשבילו: בית לבן קטן עם גינה שבילית קטנטנה, שחשבתי, שאם אגור בבית הזה, אסתובב בגינונת, ויחד הם נעלמו. גם החנות של ידידיה הפרסי, חנות לרהיטים יד שנייה, נהגה להעלם לי באופן קבוע, אולי כי חששתי, כשאני עומדת מול רהיטים יפים להגיד לא, למישהו שלא מפסיק לדבר ולהשמיע קולות של כן ולא ביחד, כמו המונגולים שיודעים לשיר בשני קולות בבת אחת.

אני מחפשת. הולכת קדימה ואחורה, ואין. ואני כבר עייפה מהחיפוש. הולכת לי אל ביתי ונחה. ואז ביום אחר, ככה מופיע לו מה שחיפשתי; (לא תמיד).

והנה כך פתאום היה לי הסבר לאנשים, שקראתי להם משירי וגם את “בית הסמרטוטים”; בדרך חזרה השתנה האור, השתנו הצלילים, ואולי גם אני, ויש בי משהו שממשיך לחפש את שהיה, את שראיתי קודם שכבר איננו. כן, אני יודעת, שהמחשבה הזאת הולכת אל מה שהראקליטוס אמר, “אינך יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים”, שהרי הכול זורם הלאה והלאה. אולי אני צריכה להפעיל מאמץ רב יותר, כדי לזהות את שהיה והשתנה גם בזמן הקצר שעבר.

 

במושבה הגרמנית    🔗

שוב הלכתי במורד הרחוב הראשי במושבה הגרמנית, ולא ידעתי לאן להסתכל קודם; האם לסוף הרחוב, שמגיע אל הים ולרוב עוגנת שם אוניה גדולה, שמביאה גרגרי חיטה ל’בית־דגון', והיונים הומות ומתאבכות שם בענן החיטה וכחול הים, שנראה אך בקושי, כי הממגורות מסתירות אותו, ורק קצה קטן של תכול ים, ליד האנייה, נפגש עם עייני ומיטיב איתן או אולי להסתכל על הבתים היפים, שהטמפלרים הגרמנים בנו וגרו וחיו בהם עד שהלכו מכאן, והחיים עברו תלאות, ובתים גרמניים ויפים כאלה הם כמו אוויר להקלת הנשימה מהשיכונים ובנייני הקבלנים.

עברו זמנים והנה כעת במושבה הגרמנית חוגגים את היופי הזה והר הכרמל רוכן אל המושבה הגרמנית. בזמן האחרון אני רק עוברת בחטף במושבה הגרמנית; היופי של בתי הקפה והאורות המנצנצים בזרות מושכת, משום מה, מגרשים אותי. אולי כי נמצאים שם אנשים אחרים שגרמניות פורעת פחות את שלוותם, ואני כבר זרה שם ולא בטוחה אם אני רצויה.

אז לפני שנים לא היו כמעט חגיגות במושבה הגרמנית. עוד לא היו עליזות וצבעוניות כמו מכריזות ‘ראו איזה מקום יפה, ואנחנו יודעים ליפות יותר מכולם בעיר’. כך התהלכתי אז, ולפתע ראיתי בצד השני של הרחוב בית בן כמה קומות,והרבה חלונות ומדרגות רחבות במיוחד המובילות לדלת הראשית. הבית לא נראה כמו בית מגורים.

חציתי את הכביש, והלכתי אל הבית. הייתה על הקיר, על גבי אריח קרמיקה, מקושט בכחול קובלט, כתובת; ‘בית אֶפִּינְגֶר’. הייתי צריכה לצלם את בית אֶפִּינְגֶר גם של פעם וגם של אחר כך, ולא צילמתי. זכרתי שבפעם קודמת, כשעברתי שם, הבית הזה היה פנסיון והינה ראיתי שהבית היה סגור ומסוגר, אבל בקעו משם קולות לצד שקט עמוק. איך סגור ומסוגר? לדלתות לא היו ידיות, היה שם רק מקום למפתחות, שבעזרתם אפשר לפתוח את הדלת.

מרגו, בעיר התחתית(2), ליתוגרפיה, 40/50 ס"מ.

הסתכלתי על זה בתימהון; מה זה יכול להיות? עמדתי שם מהורהרת, ולפתע שמעתי קול צרחה נוראה, שבוקעת ממעמקיו של אדם, ואז השתרר שקט. ושוב חזרה הצעקה. הנה ראיתי, שהצעקה באה ונשמעה במחזוריות קשה ומייאשת. התקרבתי למקום שממנו שמעתי את הצעקה; מאגף צדדי של בית אפּינגר. נגשתי לצד השמאלי, ירדתי כחמש מדרגות ושם למטה, בחדר חצי מרתפי ראיתי שהיה שם חלון מסורג. חיכיתי עד ששמעתי שמשם בקעה הצעקה. התכופפתי והצצתי דרך החלון המסורג, וראיתי שם אישה שעומדת וגבה אלי. המשכתי לחכות ליד בית אפּינגר. קיוויתי, שמישהו יצא מהבניין, ואוכל לשאול, מה יש בבנין הזה, למה הוא משמש. איש לא יצא. הלכתי משם וצעקה ליוותה אותי. באותם ימים (עכשיו כבר פחות) הסתובבתי עם המצלמה, ורציתי לצלם את בית אפינגר, אבל הצעקה, הקולות והשקט והדלתות האטומות הם שהעסיקו אותי.

איזו ידיעה למה שהיה בבית אפּינגר התגלתה לי במקרה, כשלא חשבתי, שהיא עוד תתגלה לי. יום אחד כששוחחתי עם אימי, ושאלתי אותה, לשלום אישה אחת, לאה הפולנייה, שהייתה פעם שכנתנו, כשעוד גרנו בעיר אחרת, שנמצאת בעמק זבולון ובגבעות שמתרוממות מעל העמק. הקשר איתה נמשך בצורה רופפת לאורך שנות חיים. גורלה במשך זמנים רבים היה חידתי בעיני. היא הייתה אחד מן האנשים, שאימי ארחה מדי פעם בבית, ונתנה להם מאכלים, שהיא הכינה. די מהר אחרי שהם סיימו את האוכל, היא הייתה רומזת להם, שהגיע הזמן ללכת. כך היה גם עם בת דודתה של אימי, אדלה, שנלקחה שם להיות נערה קטנה זונה ואחר כך גם כאן ולסירוגין חולה בנפשה. אבי חיכה בקוצר רוח, שכבר ילכו מהבית.

אימי סיפרה לי, שלאה חייתה כמה שנים בבית אפּינגר במושבה הגרמנית, וכי חייה הסתיימו שם. שאלתי את אימי, שאיך זה שהיא הגיעה לכלל חיים בבית אפּינגר, שהרי כבר היה איזשהו תיקון לחייה. בבית אפּינגר חיו אנשים, שפגעו בנפשם, ולאומללותם לא נמצאה דרך, ומי שהיה בסביבתם הוציא אותם מדרכו, וכך הם לא יכלו להגיע אל משהו מהחיים המקווים; הם נשארו המומים, קטועים וגדועים בלי כוחות. כך גם הבנתי את המקור לזעקות ששמעתי, כשעברתי אז במושבה הגרמנית.

אימי ספרה לי, שלאה הפולנייה התחתנה פעם נוספת, אחרי שני גרושיה מאברם. היה לה בית עם הבעל החדש בעיר הסמוכה לעיר הגדולה מדרום, ונולד להם בן, ‘שלמה’. החיים התחילו להראות טובים אפילו עבור לאה. ואז שוב חזרו והתגלגלו אל לאה הנישול והבלבול; היא לא הצליחה למנוע מהגלגל הענק, שהתגלגל אליה, מלדרוס אותה ולמחוץ. בעלה השני, דויד, החל להתיידד עם השכנה, שגרה קומה מעליהם. הקשר התהדק, והוא, כך אמרה לי אימי, שילם למישהו בבית אפּינגר, והם באו ולקחו את לאה לשם. השכנה מלמעלה עברה לגור יחד עם הבעל השני, של לאה, דויד, ויחד הם גידלו את הבן של לאה, (לפני זה, פעם כשפגשנו את לאה ברחוב היא כל כך התגאתה בבן שלה, שלוימ’לה). שם לאה נשארה, בבית אפּינגר, יחד עם הזעקות הקצובות. היא הלכה ונחלשה עד שלא יכלה יותר. אימי הייתה מבקרת אותה, והביאה לה עוגיות ומיץ ולפעמים איזה תבשיל, שהיא הביאה בקופסת פלסטיק.

אלה שנותנים רישיונות ומחליטים איפה למקם בתים לאנשים שפגעו בהם, החליטו לקבוע בית כזה באחד הבתים היפים של המושבה הגרמנית, שתושביה הגרמנים עזבו אותה בזמן מלחמת העולם השנייה, והאנשים האלה שפגעו בנפשם גרו מאחורי מנעולי הדלתות, שאין להן ידיות, בבית יפהפה עם מדרגות שייש. האם זה מנחם יותר, אם האנשים שפגעו בהם ולא יכולים יותר, גרים בבתים יפהפיים או בבתי בטון ובלוקים מודרניים, ששמעתי ממישהו שחי במקום כזה הרבה שנים, שהחלונות שם אטומים, כלפי חוץ, שם במקומות הבטוניים־בלוקיים שהארכיטקטורה המודרנית בנתה אותם? האנשים האלה, שפגעו בהם, יכולים להסתכל רק אל תוך החדר; לא לראות את מה שיש בעולם שמחוץ לבית שמיועד להם גם אם יש שם בחוץ גינה ואור שמש. אולי ורק אולי הם יכולים להסתכל אל גינה פנימית של הבית/הבנין שבו הם חיים.

הורי, כשהם דיברו על לאה, הם קראו לה, ‘לאה הפולניה’ או ביידיש ‘די פּוילישע לאה’. אני לא יכולה לשכוח אותה. היו הרבה שכנים לאורך השנים, והיא נצרבה בזיכרון שלי.

כל יום היא הייתה נוהגת לספר להורי ביידיש, (בניב פולני), את צרותיה ואת התלהבויותיה; “את יודעת מה הוא אמר”? “את יודעת, שהוא בא הביתה מהעבודה, והוא לא מדבר איתי, יושב במרפסת ולא מדבר”? את אלה לאה הייתה מספרת להורי, שוב ושוב חוזרת על הדברים, כמו מנסה להבין את הפשר, שאולי אם היא תגיד את זה שוב, אולי משהו יתבהר, יתברר או שמישהו מהשומעים יעזור לה להבין את מה שקורה לה בביתה עם אברם או לפחות ינחם אותה מתוך ההקשבה והדיבור איתה, שכל כך חסרו לה

אימי הקשיבה, וניסתה להגיד לה עצות, ואחרי שהיא הלכה לדרכה, היא חזרה באוזני אבי (שישב בצד והקשיב כל אותו הזמן, לרוב בשקט, אבל לא תמיד) על השתיקות של אברם, ותוך כדי כך ציחקקה. אבי, כך אפשר היה לראות בתוך עיניו, הצטער על מה שקורה לה, והניד בראשו כשהיא סיפרה וקוננה, לפעמים הוא היה משיא לה עיצה, ומיד לאחר שהיא הייתה הולכת, הוא אמר עליה שהיא משוגעת, ושהיא מדברת הרבה. כך היה להורי מישהו שאומלל יותר מהם וגם חלש. אצל הורי הכוחות היו מאוזנים; הם ידעו היטב למה מסוגל כל אחד מהם.

לאה ואברם גרו בשיכון ‘עולה חדש’ בקומה השנייה של בניין בן שתי קומות וחדר מדרגות אחד לארבעת הדירות. אנחנו גרנו ממש ליד, בבית אבן מסגדי. אברם היה בעלה הראשון וגם השני של לאה. הם התחתנו, הולידו בת, שהם קראו לה מלכה’לה. הם התגרשו ושוב התחתנו, והתקוות של לאה היו גדולות; כל יום התקוות שלה היו נולדות מחדש, וכל יום היא התפלאה מחדש על שאברם לא מקשיב ולא מדבר אליה בכלל. אחרי שהם התחתנו בפעם השנייה, לאה אפילו הכינה עוגות ולבשה בגדים, שהיה בהם הידור רב יותר. הם הולידו עוד בת, שהם קראו לה ריבקה’לה. בחגיגת יום הולדת שנה לריבקה’לה, היו שם גם הוריה של לאה, אחיה ושתי אחיותיה. שתי האחיות רקדו במעגל, גם הילדים רקדו ואני איתם. אחר כך כל הילדים התיישבו במעגל על הרצפה בסלון הבית, ושרו. הייתה תחושה טובה של עתיד ביום ההולדת של ריבקה’לה. זמן קצר לאחר החגיגה הזאת, הם התגרשו לתמיד.

בימים שבאו אלי עם השנים, ראיתי שגם אני לא יודעת לרקוד את הטנגו של ההתקרבות וההתרחקות, של הפיתוי ושל החיים שבאים אחרי הפיתוי. ראיתי את ההתנפצויות שמתרגשות אלי והתלוננתי באוזני בני אדם, עד שהם החלו ללעוג לי חרש ולהתרחק. אמרתי לעצמי ואני ממשיכה ואומרת, שלי אין את הכישרון הזה, שיש להרבה נשים, לחתולות, לחרקיות ולי אין. אין. האם באתי לעולם בלי היכולת הזאת או שהיא התקהתה מפני דאגות אחרות ונעלמה? ועכשיו רק לעיתים רחוקות אתן לאלה דריסת מקום אצלי; לרוב אסגור את חלונותיי עם רדת ערב ואשמח בשקט בחלקי.

לאה לא הפסיקה להגיד, שהיא לא מבינה למה אברם לא מדבר אליה. היא חכתה לו והתכוננה לבואו כל היום, כל יום. היא ניקתה את הבית, בישלה, מרחה על ציפורניה לכה אדומה ועל שפתיה אודם אדום־גרניום, והזליפה כמה טיפות של בושם. בסביבות ארבע אחר הצהריים ההתרגשות הייתה גוברת, והיא הייתה מדברת בלחש, שהינה אברם יבוא, הינה הוא יבוא. ואז נשמעו צעדיו, כשהוא עלה במדרגות אל הדירה שהייתה בקומה השנייה. הוא הגיע הביתה ועל פניו ובעיניו הקטנות כמו גרגירי אורז, היה חיוך קטן. לאה הגישה לו את האוכל אל השולחן, שהיה במטבח קטן, צר וארוך. המטבח היה די חשוך, וכך גם חדרי הבית, כי לאה נהגה להסתיר את האור בוילונות כמעט אטומים לאור. היא סבלה מכאבי ראש, וכרכה בד לבן ורטוב סביב ראשה להמעיט מעט את הכאב. היא נהגה למשש את מצחה. במטבח ובבית היה ריח קבוע של תבשילים, שאפילו הבושם שלה לא הפיג אותו. הרצפות היו תמיד נקיות למשעי, והדיפו הרגשת קרירות נעימה.

איך שאברם היה מסיים את האוכל, וקודם לכן החליף את בגדיו ונעל נעלי בית חומות, הוא היה יוצא במהירות אל המרפסת המזרחית של הדירה. גם המרפסת הזאת הייתה צרה וארוכה. לדירה הזאת הייתה עוד מרפסת (זאת מהחלומות שלי) מערבית (אז עוד דאגו לצייד את הדירות במרפסות), וממנה ראו למרחקים גדולים את פס הים הכחול.

ואני ממשיכה לחלום על המרפסת המערבית, או אולי על אחת שדומה לה. בחלומי אני עומדת במרפסת שבקומה שנייה, ורואה את הים, אבל הוא קרוב יותר; כמעט נגיעה, רעש הגלים נשמע היטב והמים כחולים מאוד בכחול של מעמקים, ואני יודעת, שאני לא גרה שם, אבל בחלום אני מעמידה פנים אל עצמי, ששם אני גרה, ואני יכולה להביט ולהריח כמה שארצה את הים הכחול והר הכרמל שמחפה על הים וגם גולש אליו כמו גל גדול.

אברם היה מתיישב בכיסא הנוח שלו, העשוי מעץ ובד מתוח אל קצותיו. במרפסת המזרחית כבר היה צל כשאברם היה מגיע הביתה אחרי העבודה. מיד הוא התחיל לקרוא בגב זקוף מאוד או לשכב ולבהות בדממה. לאה הייתה מגיעה כל יום מחדש מתיישבת על שרפרף לידו, ורוכנת אליו בעדנה ובציפייה, מספרת לו ושואלת אותו. הוא לא היה עונה, והיא המשיכה, עד שהוא הסתכל לעברה והציץ מתוך חרירי עיניו הקטנות והרחוקות, ונשמעה שאגה, ‘שקט’. היא הייתה נעלבת, כאבי הראש שלה היו מתחדשים מיד. היא הייתה כורכת סביב ראשה את הבד הלבן והרטוב ומספרת על כאבי הראש, ושוב נשמעה צעקה, ‘שקט’. היא הלכה מחדר לחדר ולמרפסת המערבית, אולי היא הביטה ממנה למרחקים. תיכף אחר כך היא הייתה יוצאת ומגיעה אלינו עם הבד על הראש והיד על המצח ומספרת. נראה שההקשבה שהקשיבו לה הורי הקלה עליה מעט וגם חוות דעתם כמו היו שופטים בבית דין.

אחרי שנולדה התינוקת הראשונה מלכה’לה כאבי הראש של לאה גברו, והלכָּה האדומה כבר לא הייתה מרוחה היטב על הציפורניים הקטנות שלה, וגם האודם נעשה מרוח מעבר לשפתיים, ואברם הסתגר עוד יותר בשתיקותיו. לאחר לידת התינוקת התחילו להופיע בבית יותר ויותר האחיות של לאה. לאחות הבכורה לא נולדו ילדים. היא הייתה אישה אלגנטית מאוד ותכשיטי זהב קשטו אותה בייחוד צמידי זהב רחבים וכבדים. האחות הזאת הציעה את עזרתה ללאה, והתינוקת מלכה’לה בילתה זמנים ארוכים בבית האחות הגדולה של לאה. אברם ולאה התגרשו, ושוב התחתנו, הולידו את רבקה’לה, ולא השתנה דבר; השתיקות, הצעקות, כאבי הראש והמטפחת הלבנה סביב הראש, האודם והלכה האדומים והמרוחים, ריח האוכל בבית שוילונותיו כהים ומכסים את החלונות. את יום הולדת השנה הראשונה של רבקה הקטנה חגגו שם בשיכון ‘עולה חדש’, בקומה השנייה. זמן קצר אחר כך, לאה ואברם התגרשו, והיא באה לספר בביתנו, שאברם לקח ממנה את רבקה’לה הקטנה ועבר לגור באחד הקבוצים בסביבה. ואחותה לקחה ממנה את מלכה’לה, הילדה הבכורה שלה, וגם היא סירבה להחזיר את ילדתה של לאה. לא עזרו ללאה כל תחנוניה. לימים, הילדה מלכה גדלה. פגשתי אותה במקרה בנסיעה באוטובוס, וראיתי, שהיא דומה לאביה; עיניה קטנות כמו חרוזים חריריים. מלכה סיפרה לי, שאימה נטשה אותה, שדודתה אימצה אותה, ושהיא לא תדבר עם אימה יותר. וכך היה. ניסיתי לספר לה משהו על אימה האומללה, וזה לא עזר. להיפך, מלכה התבצרה עוד יותר בדיבור על אימה שנטשה אותה ושהיא לא תסלח לה. מה החליש כל כך את לאה? השתיקות? ואילולא השתיקות, האם היא הייתה יכולה להגן על כל ילדיה? גם על הילד שנולד לה אחר כך מהבעל השני, שאחרי כמה שנים הקים קשר עם השכנה מלמעלה ואת לאה דאג להעביר, לשלוח לבית אפּינגר ואז יחד עם השכנה מלמעלה, שעברה לגור איתו, הוא גידל את שלמה’לה, הבן שלו ושל לאה?האם ואיך היא הייתה יכולה להגן על עצמה מפני בית אֶפִּינְגֶר? שוב עברתי, לאחרונה, ליד בית אפּינגר, והוא חזר להיות מלון קטן ומהודר מאוד בסגנון אירופאי, שדלתותיו פתוחות, על גגו מרפסת עם ספות ושמשיות, ומשם האורחים יכולים לראות את הר הכרמל ולהרגיש ולשמוע את רוח הבריזה מהים הקרוב.

מרגו, במושבה הגרמנית,שמן על בד 45/40 ס"מ.