מתוך רצפת פסיפס בשיקמונה, מנזר בשער העלייה בחיפה. התקופה הביזנטית, המאה ה־VI לספה“נ, מאוסף המוזיאון הימי הלאומי, חיפה. צילום: סטודיו ורהפטיג ונציאן בע”מ.

כתובת יוונית המשולבת בפסיפס, בעל מוטיבים הנדסיים מעוינים היוצרים דגם רשת.

“המקום הזה הוא של הימים המאושרים (או הטובים)”

מרגו, הרכבת (תחנת רכבת מרכז), דיו ואקוורל 20/25 ס"מ.

בַּדֶּרֶךְ לְשָׁם

הָרוּחַ הִתְנַפְנְפָה יַחַד עִם הַמִּפְרָשִׂים

וְעִם צִלְצוּלֵי הַמַּתֶּכֶת עַל הַתֹּרֶן

מרגו, אל האי, ליתוגרפיה, 45/40 ס"מ

רָאִיתִי פַּעַם

יַחַד אִתּוֹ

שֶׁשְּׂעָרוֹ הָיָה זָהוּב

בְּרֵאשִׁית לַיְלָה

הִשְׁתַּקְּפוּת עַל הַמַּיִם

שֶׁל שְׁלוֹשָׁה כּוֹכָבִים

בָּאֲלַכְסוֹן

חָשַׁבְתִּי שֶׁזֶּה יִמָּשֵׁךְ

וְהַאִם הַגָּחְלִילִיּוֹת

יֵשׁ פִּנָּה אַחַת

כָּאן עַל הַכַּרְמֶל הַיָּרֹק

בֵּין הַבָּתִּים

פִּנָּה כְּמוֹ שָׁם בַּמִּדְבָּר

שֶׁנַּחַל צִין מְבַצְבֵּץ

מִבֵּין פְּתָחֶיהָ וְעַמּוּדֶיהָ

כֵּן מָקוֹם שֶׁקּוֹנִים בּוֹ

אֲבָל מְעַט

וְגַם אוֹכְלִים

וְהָרוּחַ נוֹשֶׁבֶת כָּאן וְשָׁם

לֹא בְּקַו יָשָׁר

וְלִבִּי יוֹצֵא לָלֶכֶת אַחֲרֶיהָ

שֶׁתִּקַּח אוֹתִי/אִתָּהּ/אֲנִי עוֹד אָבוֹא/לְבַקֵּר אוֹתָהּ/

לֹא רָחוֹק מִשָּׁם רָאִיתִי צִפּוֹר קְטַנָּה/אֲפֹרָה כְּחַלְחַלָּה/

כְּמוֹ הָרוּחַ /שֶׁנּוֹשֶׁבֶת שָׁם/שֶׁנָּתְנָה לִי לְהִתְקָרֵב אֵלֶיהָ

חָיָה בְּתוֹךְ דְּמָמָה

וְהַבֹּקֶר

מֻקְדָּם מְאֹד

אֲנִי בּוֹחֶרֶת אֶת

טַבְּעוֹתַי הָאֲדֻמּוֹת

בְּיוֹתֵר

אִם אַשְׁקֶה מָחָר

גַּם אֶת רֹאשׁ שִׂיחַ הַהִיבִּיסְקוּס

הַצִּפֳּרִים תִּתְרוֹנֵנָּה

וְהַשַּׁלְדָּג יַגִּיעַ לְפֹה

מִמֶּרְחַקִּים

מרגו, בעיר התחתית(1), ליתוגרפיה, 37X 58 ס"מ.

הִתְאַמַּצְתִּי לִשְׁמֹעַ אֶת הַקּוֹל שֶׁמֵּהַצַד הַשֵּׁנִי/

הָיִיתִי עֲסוּקָה בְּמַחְשָׁבוֹת שֶׁל מָה שֶׁאֲנִי צְרִיכָה לַעֲשׂוֹת/

מָה קֹדֶם/ מָה הֶחְמַצְתִּי/ מָה עָשִׂיתִי בְּצוּרָה כָּל כָּךְ שְׁגוּיָה

וְלֹא הִצְלַחְתִּי לִסְלֹחַ לְעַצְמִי /

בְּאֵיזֶשֶׁהוּ זְמַן קָרָאתִי בִּשְׁמִי הַמְּרֻכָּך וְכָךְ יָכֹלְתִּי לְהַמְשִׁיךְ מְעַט הָלְאָה/ הָלְאָה/

שָׁמַעְתִּי ‘הָלוֹ’ מֶרְחַקִּים/ וְאָמַרְתִּי ‘רֶגַע’ / הִשְׁקָטְתִּי לְגַמְרֵי אֶת הַמּוּסִיקָה

גַּם אִם הָיָה מִישֶׁהוּ/ שֶׁאָמַר לִי / שֶׁהוּא כְּבָר שָׁמַע אֶת הַמּוּסִיקָה הַזֹּאת /

אֲנִי שׁוֹמַעַת אוֹתָהּ בְּאֵילוּ שֶׁהֵם בְּקָרִים/ כְּמוֹ תְּפִלָּת שַׁחֲרִית

כְּמוֹ תְּפִלָּה טִיבֶּטִית/ שֶׁמִּתְגַּלְגֶּלֶת וּמִתְנָפְנֶפֶת/

לָחַצְתִּי עַל כָּל הַכַּפְתּוֹרִים/ וְלֹא הִצְלַחְתִּי/ שׁוּב שָׁמַעְתִּי ‘הָלוֹ’/ וְהַקּוֹל נִשְׁמָע מְרֻחָק כָּל כָּךְ/

לֹא הִצְלַחְתִּי לְזַהוֹת / זֶה הָיָה קוֹל שֶׁל גֶּבֶר /

קוֹל נָעִים אֵלַי / שֶׁחָשַׁשְׁתִּי לְזַהוֹת/ קוֹל שֶׁשּׁוֹמְעִים

מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה/

יוֹם אֶחָד לִפְנֵי כָּל זֶה/ מִישֶׁהוּ אָמַר לִי שֶׁהוּא אוֹהֵב/

לְהִפָּגֵשׁ בַּבֹּקֶר/ כִּי הַלַּחְמָנִיּוֹת טְרִיּוֹת וְרֵיחָנִיּוֹת

כְּשֶׁלִּפְעָמִים מִתְגַּלֶּה סוֹד

קיוּמִי הוֹלֵךְ הַצִּדָּה

וּמַגִּיעָה הַסְּחַרְחֶרֶת וְהַנְּשִׁימָה נֶעֱתֶקֶת

כְּמוֹ לְמַרְאֶה הַצִּיּוּרִים שֶׁל אֶנְדוֹ הִירוֹשִׁיגֶה

צְרִיכִים לַעֲבֹר עוֹד זְמַנִּים עַד שֶׁשּׁוּב אַבִּיט

כְּמוֹ אוֹתוֹ גַּלְגַּל גָּדוֹל בִּשְׁמֵי הַמִּפְרָץ הַכָּחֹל

מֵעַל תַּחֲנַת רַכֶּבֶת מִזְרָח שֶׁמִּמֶּנָּה נָסְעוּ בַּיָּמִים הָהֵם רַכָּבוֹת לְבֵּירוּת

שֶׁהֵבֵאתִי אֶל בַּד הַבְּרִיזֶנְט הַגָּדוֹל

מַמָּשׁ בָּרְגָעִים שֶׁהָאִשָּׁה הַהִיא נִפְרְדָה

בְּכָל מְעַט כֹּחוֹתֶיהָ

אֶת בְּנָהּ רָאִיתִי מִיָּד אַחַר כָּךְ אַחֲרֵי שֶׁהוּא רָאָה

וְאָז בָּאָה עוֹד מִלְחָמָה גַּם אֶל אֵזוֹר רַכֶּבֶת מִזְרָח

וְהָהֵם שָׁם לֹא הֵבִינוּ

כְּשֶׁהָיִיתִי בַּת חָמֵשׁ הוֹצִיאוּ אוֹתִי מֵהַבַּיִת

לָשֶׁבֶת בַּחוּץ בְּחֵלֶק מִן הַלַּיְלָה

יָשַׁבְתִּי עַל שְׁתֵּי הַמַּדְרֵגוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת שֶׁל הַמִּרְפֶּסֶת

תַּנִּים בָּכוּ וַאֲנִי הִסְתַּכַּלְתִּי אֶל הַשָּׁמַיִם וְאִמַצְתִּי אֶת כּוֹכְבֵי

הַלַּיְלָה, שֶׁיָּנְחוּ אוֹתִי וְהַיָּרֵחַ שֶׁיָּאִיר אֶת הַדֶּרֶךְ

הָיִיתִי מֻפְקָעַת מִן הָעוֹלָם

פֹּה וְגַם לֹא פֹּה

כְּמוֹ עֲפִיפוֹן

כָּכָה הִתְרַגַּלְתִּי כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ לִהְיוֹת

בְּקִרְבַת בְּנֵי אָדָם

הָיָה לִי אֵיזֶה תִּיק אָדֹם/ מְהֻדָּר/ הִתְהַלַּכְתִּי אִתּוֹ

מֵאֲחוֹרֵי הַבִּנְיָן שֶׁל קַנְיוֹן חֹרֶב/

הִתְהַלַּכְתִּי אִתּוֹ הִנַּחְתִּי אֶת הַתִּיק עַל גַּב בְּלִיטָה

אֲחוֹרִית שֶׁל הַבִּנְיָן/

לָנוּחַ מְעַט מִמַּשָׂאוֹתַי/רַק הַפּוֹעֲלִים מַגִּיעִים לְשָׁם/

שָׁם לְמַטָּה/ יֵשׁ גַּם סֻלָּם מַתֶּכֶת דֵּי קָטָן צָבוּעַ בְּלָבָן/

אָחוּז וּמְחֻבָּר אֶל הַקִּיר/ אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת

עָלָיו לִפְעָמִים וּמְצַלֶּמֶת אוֹתוֹ/ שֶׁגַּם לִי יִּהְיֶה

אוֹתוֹ/

הִסְתּוֹבַבְתִּי בַּקּוֹמָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁל הַבִּנְיָן הַזֶּה/

רָאִיתִי שֶׁמּוֹכְרִים שָׁם לְיַד דֶּלֶת הִכְנִיסָה אוֹרְגָּן חַשְׁמַלִּי/

כְּמוֹ שֶׁהָיָה לִי/ וְשׁוּב רָצִיתִי/ הַאִם הַפַּעַם אַקְשִׁיב לוֹ/

וְאֶצְבְּעוֹתַי יִתְהַלְּכוּ עַל הַקְּלִידִים/וְלֹא אַגִּיד מָחָר וְעוֹד מָחָר/

אֲנִי לֹא יוֹדַעַת לְנַגֵּן/ גַּם לֹא קְצָת/רַק לִפְרֹט עַל הַקְּלִידִים מַנְגִּינוֹת מִתְחַלְּפוֹת/ נוֹדְדוֹת/ לְאָן

חָזַרְתִּי אֶל בְּלִיטַת הַגַּג הַקְּטַנָּה הַהִיא /שָׁם

לְמַטָּה בַּבִּנְיָן/ שֶׁצְּבוּעָה בְּלָבָן/ שֶׁבּוֹהֶקֶת אֶל הַשֶּׁמֶשׁ

וְהָעֵינַיִם/

חִפַּשְׂתִּי אֶת הַתִּיק/ הַתִּיק הָאָדֹם לֹא הָיָה שָׁם/

גַּם הַפּוֹעֲלִים לֹא יָדְעוּ עָלָיו/ אוּלַי הָיָה זֶה בְּעֶצֶם הַתִּיק הַחוּם־צְהַבְהַב/

וְעָלָיו צִיּוּרִים שֶׁל סוּס יָפֶה וְכָחֹל

מרגו, בעיר התחתית (5),ליתוגרפיה וגירי דיו 40/ 50 ס"מ.

הָיְתָה לִי

גַּחְלִילִית בָּאוֹטוֹ

עַל תִּקְרַת הָאוֹטוֹ

הִיא הִתְהַלְּכָה לָהּ

דָּלְקָה כָּבְתָה

וְעוֹד אַחַת

עַל הַמִּפְתָּן

שָׁם דֶּלֶת הַכְּנִיסָה

לְבֵיתִי

הִיא דָּלְקָה וְכָבְתָה

כְּמוֹ שֶׁגַּחְלִילִיּוֹת

יוֹדְעוֹת

אֵיזֶה קֶסֶם

כְּמוֹ

בַּקָּלֵידוֹסְקוֹפּ

הִיא

נִקְלְעָה אֶל

סְבִיבוֹתַי

זְמַנִּית וְנֶעֱלֶמֶת

הָיָה לִי

בַּמִּטְבָּח

גַּם

חֶרֶק קָטָן

שֶׁהִשְׁמִיעַ

קוֹל שֶׁל פַּעֲמוֹן

מרגו, חמורים בלילה בעמק זבולון, ליתוגרפיה, 37/52 ס"מ

עָמַדְתִּי שָׁם בַּאֲפֵלָה

רַק אוֹר קָטָן

בָּקַע

הִסְתַּכַּלְתִּי עַל עַצְמִי

בַּמַּרְאָה שֶׁכְּבָר הָיְתָה שָׁם

וְהִנֵּה רָאִיתִי

אֶת רֹאשִׁי וְצַוָּארִי

הַגּוּף הָיָה בַּחֹשֶׁךְ

כְּמוֹ בְּצִיּוּר אֶחָד

שֶׁרָאִיתִי

גַּם בְּצִיּוּרֵי חֹשֶׁךְ שֶׁל רֶמְבְּרָנְדְט

הֻפְתַּעְתִּי

מִן הָרְאִי

סְפִינַת הָאֶבֶן/הַתְּפוּחָה/מִמַּיִם וּמִיֹּבֶשׁ/ נוֹטָה עַל צִדָּהּ/

נָחָה בַּשֶּׁמֶשׁ/וּבְלַיְלָה כֵּהֶה/ עַל אֶדֶן מִרְפֶּסֶת הֶחָצֵר/

מוּל הַיָּם שָׁם הַרְחֵק/יַחַד עִם אַבְנֵי

הֶחָצֵר/שֶׁאָסַפְתִּי/ שֶׁמִּתְקַלְּפִים אֵלַי/ מִצֶּלַע הָהָר/ כְּמוֹ בָּצָל

מִתַּחַת לְכַמָּה עֵצִים/מְפֻזָּרִים פֹּה

וְשָׁם/בְּלוֹקִים שֶׁל בְּנִיָּה/שְׁבוּרִים/לא שְׁלֵמִים/רִצְפָּתָם בּוֹלֶטֶת קָדִימָה/

כְּמוֹ הָיְתָה מִרְפֶּסֶת/ שֶׁחֻפָּתָהּ הַשָּׁמַיִם/

וְאוּלַי אֲנִי יוֹדַעַת מְעַט/מָה הַבְּלוֹקִים הָאֵלֶּה/

וְאִם יְכוֹלִים לָגוּר בָּהֶם/אֵלּוּ שֶׁכִּמְעַט אִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹתָם

נִסִּיתִי לְהִכָּנֵס לַמַּיִם הַכְּחֻלִּים/עָבַרְתִּי

דֶּרֶךְ מִנְהָרָה צָרָה אֲרֻכָּה וַחֲשׁוּכָה/לִפְנֵי זֶה עָבַרְתִּי

דֶּרֶךְ חֶדֶר/שֶׁקִּבֵּל מְעַט אוֹר דֶּרֶךְ חַלּוֹנוֹת/

עֶלְיוֹנִים/כִּמְעַט תִּקְרָתִיִים

לְשָׁם אֲנָשִׁים צְעִירִים הֵבִיאוּ אֶת

מִטְעָנָם/לָבְשׁוּ אֶת בֶּגֶד הַיָּם/עָבְרוּ אֶת הַמִּנְהָרָה/וְקָפְצוּ לַמַּיִם/הַמִּטְעָן כֻּסָּה/

שֶׁלֹּא יִגְנְבוּ

גַּם אֲנִי הִגַּעְתִּי לִקְצֶה הַמִּנְהָרָה/רָצִיתִי לְהִכָּנֵס לַמַּיִם/

וְהַתִּיקִים/ נִתְלִים עַל כְּתֵפַי/

בָּאֲלַכְסוֹן/נִסִּיתִי לְהִתְרוֹמֵם/הָיָה קָשֶׁה/חָשַׁבְתִּי שֶׁהָיִיתִי רוֹצָה לִלְבּוֹשׁ בֶּגֶד לַיָּם/וַאֲנִי כִּמְעַט לֹא

יְכוֹלָה לָזוּז/

אֵיךְ אֶרְאֶה אֶת הָאוֹר וְהַחוֹל/מָה אֶעֱשֶׂה שָׁם עִם תִּיקַי

וְאֶל מוּלִי עוֹבְרוֹת סְפִינוֹת וְגַם סִירוֹת צָרוֹת

בָּעֵת הַזֹּאת/ הִצְטַבְּרוּ הַרְבֵּה

זִכְרוֹנוֹת/שֶׁכְּבָר אֶפְשָׁר לְבַד/ בְּלִי לְדַבֵּר/אֶפְשָׁר גַּם רַק לְהִזָּכֵר/וְאָז לִשְׂמֹחַ/ אוֹ לְהֵעָצֵב/ אֲפִלּוּ לַצְּחוֹק לִפְעָמִים

וּלְשׂוֹחֵחַ לִבְתוֹךְ הַסְּפָרִים/שֶׁהֲרֵי מִישֶׁהוּ

שָׁם בְּתוֹךְ חַיָּיו/כָּתַב/ הֵבִיא אֶת דִּבּוּרוֹ/הֵם נִמְצָאִים אִתִּי/לְשׂוֹחֵחַ/לְהַקְשִׁיב בְּאוֹר צָהֹב־כְּתַמְתַּם שֶׁמֵּאִיר אֵלַי/ גם בְּלֵילוֹת שֶׁל חֹשֶׁךְ־קְטִיפָה

כְּבָר מָצָאתִי אֵיפֹה לָשִׁים אֶת הַמִּזְרוֹן/עַל

מַחְצֶלֶת /שֶׁאוֹתָהּ אָשִׂים עַל קֶרֶשׁ מֻגְבָּהּ/וְאָבִיא לְשָׁם אֶת

שְׂמִיכַת הָאַסְטְרוֹנָאוּטִים שֶׁלִּי/ לְמַרְגְּלוֹת

הַכּוֹנָנִיּוֹת

אָז בַּחֶדֶר שֶׁהָיָה פַּעַם

חֲדַר השֵּׁינָה שֶׁלִּי

הִתְגַּאֵיתִי שֶׁאֲנִי יְשֵׁנָה

עִם נְשִׁימַת הַבֶּטֶן

שֶׁל סַלְעֵי הָהָר

(יֵשׁ צוֹרֵךְ לְהִזָּהֵר

וַהֲרֵי שִׁנַּנְתִּי לְעַצְמִי)

אֶל הַחֶדֶר הַזֶּה

לֹא מַפְסִיקִים לַחֲדוֹר מַיִם

וְאַף אֶחָד לֹא יוֹדֵעַ

מִנַּיִן הֵם בָּאִים

חֶדֶר מוּצָל

מִן הַחַלּוֹן נִרְאֶה שִׂיחַ הִיבִּיסְקוּס

שֶׁצּוּפִיּוּת חוּמוֹת וּכְחֻלּוֹת־יְרֻקּוֹת

בָּאוֹת אֶל פְּרָחָיו הָאֲדֻמִּים

וְהַצִּינָּה אוֹחֶזֶת בַּחֶדֶר כָּל הַיָּמִים

שׁוּב אֵין לִי מָקוֹם וַאֲנִי נוֹדֶדֶת

וַאֲנִי יְשֵׁנָה כְּמוֹ הָיִיתִי קְטַנָּה מִמִּדּוֹתַי

כְּמוֹ שֶׁהָיָה אָז וְגַם אַחַר־כָּך

מֵהַחֶדֶר הַזֶּה נִשְׁמַעַת לִפְעָמִים

צְפִירַת מֶרְחַקִּים עֲמוּמָה וַעֲמוּקָּה

וְרַק אִם מִסְתַּכְּלִים מֵהַצָּד הַהוּא

אֶפְשָׁר לִרְאוֹת אוֹתָהּ

מרגו, בעיר התחתית(3),ליתוגרפיה, 40/60 ס"מ

וּכְמוֹ שֶׁזֶּה קָרָה כַּמָּה פְּעָמִים/

בַּחֲלוֹמוֹתַי/

הִצְלַחְתִּי לְהַגִּיעַ אַל אֲהוּבִים/שֶׁרָחֲקוּ וְאֵין

דֶּרֶךְ/ בְּרִחוּף/ מִמֶּרְחָק/נֶחָמָה קְטַנְטֹנֶת/שֶׁמַּגִּיעָה מֵאֵיזֶה קֵפֶל קָטָן/

מִאֵי־שָׁם בַּמַּעֲמַקִּים/

רִחַפְתִּי גָּבוֹהַּ /כְּמוֹ פַּרְפַּרָה קְטַנָּה/הוּא

יָשַׁן/ יָכֹלְתִּי מְעַט לִרְאוֹת אוֹתוֹ/אוּלַי גַּם לָחוּשׁ אֶת רֵיח

פָּנָיו

בְּעִמְקֵי הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים הָאֵלֶּה/דּוֹלְקִים שְׁנֵי אוֹרוֹת צְהֻבִּים

אוֹר צָהֹב שֶׁל עֲשָׁשִׁיוֹת/ מֵצִיץ אֵלֵינוּ/כֵּן אֵלֵינוּ/

וְאוֹר שֶׁמֶשׁ גָּדוֹל/ מֵאִיר לָהֶם/ אֶת עִמְקֵי הֶהָרִים/ הַיְּפֵהפִיִּים/ לְיַד נְהָרוֹת הַמַּיִם הָאַדִּירִים

מרגו, גשר־מים בערפל, (משם הפלגנו) ליתוגרפיה, 55X37 ס"מ.

הַשְּׁמָשׁוֹת וְהַיְּרָחִים הִתְרַבּוּ אֶצְלִי

גַּם בַּצִּיּוּרִים

הַנּוֹכְחִיּוֹת הִתְעַרְבְּבוּ

הַאִם הֵבַנְתִּי מַשֶּׁהוּ

אֶתְמוֹל בַּלַּיְלָה לֹא מַמָּשׁ מְאוּחָר

רוּחַ בָּאָה מִן הַיָּם הַפָּתוּחַ

מִצָּפוֹן וַאֲנִי

סָגַרְתִּי אֶת הַתְּרִיס הַגָּדוֹל

מֵהַיָּם

מֵהָאוֹרוֹת הַמְּרַצְּדִים עָלָיו

לְגַמְרֵי לֹא הִשְׁאַרְתִּי

חֲרִיר

זֶה הָיָה בְּחֹדֶשׁ יָנוּאָר

אִמִּי הָלְכָה לָהּ לִבְלִי שׁוּב

וְרָאִיתִי מַשֶּׁהוּ מִמָּה שֶׁיָּגֹרְתִּי

וְאַחַר כָּךְ לְבַדִּי כָּאן בְּתוֹךְ דְּמָמָה

הַטֶּלֶפוֹן צִלְצֵל בַּבֹּקֶר

וְלֹא יָדַעְתִּי וְלוּ בְּשֶׁמֶץ

אֶת מָה שֶׁאָמְרָה לִי

פְּקִידַת הַבִּטּוּחַ לָרֶכֶב הַשִּׁכְחָה בְּבַת אַחַת עָבְרָה אֵלַי וְהִכְּתָה בִּי

בַּלַּיְלָה הִגִּיעוּ דְּפִיקוֹת אֶל עֵבֶר

פִּנָּה אַחַת שָׁם לְמַעְלָה

שָׁם הַנֶּקֶב הַקָּטָן שֶׁהָרוּחַ רָצְתָה

לַעֲבוֹר דַּרְכּוֹ

הָרַעַשׁ הָיָה חָזָק

הַלּוּחַ כִּמְעַט נֶעֱקַר מִמְּקוֹמוֹ

(אִלּוּלֵא הַנֶּקֶב הָרוּחַ הָיְתָה מַמְשִׁיכָה

לְשׁוֹטֵט עַל גַּבֵּי הַתְּרִיס הַסָּגוּר לְטוֹפֵף וְלִבְדֹּק בְּאֶצְבְּעוֹתֶיהָ

כְּמוֹ סוּמָא, כְּמוֹ סוֹמֵאת) לֹא הָיְתָה לִי בְּרֵירָה

אֶלָּא לְרַוֵּחַ וַאֲנִי

יָכֹלְתִּי לַעֲלוֹת חֲזָרָה מֵהָאֹפֶק

הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה חוֹשְׁבִים

שֶׁהֵם יְכוֹלִים לִשְׁדֹּד אוֹתִי

וְרָצוּי גַּם צִיּוּר

אֶת הַהוּא הַחוּם הַיְּפֵהפֶה

עִם טַחֲנַת רוּחַ שֶׁעוֹד נִמְצֵאת שָׁם

כְּמוֹ שֶׁשּׁוֹדְדִים אֶת הַנָּשִׁים בִּזְנוּת

כִּי הֵם הוֹאִילוּ לְדַבֵּר

וַאֲפִלּוּ פָּנִים אֶל פָּנִים

לְהִסְתַּכֵּל בְּעֵינַיִם מִתְרוֹצְצוֹת

מְתַכְנֶנֶת/לְהַכְנִיס מֵעֵין סַפָּה/ שֶׁתִּהְיֶה/לַשֵּׁנָה /בַּחֶדֶר הַמְּעֲרָתִי

הָיוּ מַיִם שֶׁגֵּרְשׁוּ אוֹתִי מֵהַחֶדֶר/וְעַכְשָׁו אֲנִי כְּבָר יוֹדַעַת/שֶׁאָזִיז לְפֹה/וְאֶת זֶה לְשָׁם

[הָ–''אָזִיז" מְבַשֵּׂר לִי אֶת שֶׁיִּהְיֶה/וְשֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת]

אֶקְבַּע אֶת הַסַּפָּה/מִתַּחַת לַחַלּוֹן/וְאִישַׁן

/בֵּין הסְפָרִים / שֶׁכָּתְבוּ אוֹתָם/אוּלַי בְּלֵב רוֹעֵד/וְהֵם לְיָדִי/ פֹּה/וְאִם אֶרְצֶה אוּכַל לְבַקֵּר וְלִקְרֹא/ וְגַם לְהָשִׁיב בְּשֶׁלִּי/ וּבְשֶׁקֶט אֶחֱזֹר לִישֹׁן/ בֵּין אֵלּוּ/שֶׁמַּנִּיחִים לִי לְשׂוֹחֵחַ/ מֹּחִי יִתֵּן /לְלִבִּי לִנְהוֹת/ אַחֲרֵי שְׁבָלִים וּרְמָזִים

מרגו, העמק (עמק זבולון) בליל ירח, ליתוגרפיה 55/40 ס“מ.

הָרִיק/ הַחֹמֶר הָאָפֵל/ חֹמֶר דָּחוּס שֶׁמְּמַגְנֵט

/מֵטָמוֹרְפוֹזָה אוּלַי מוּטַצְיָה שֶׁל הַחֹמָרִים / הַחֹמֶר הָאָפֵל

שֶׁל הַחֹרִים הַשְּׁחֹרִים/ הָרִיק הַדָּחוּס/ וּבוֹ נוֹלָדִים זֶה לֹא

מִכְּבָר/ הַחֹמָרִים הדְּחוּסִים/ גְּדֵלִים/וּבַזְּקֵנִים/ מִתְפָּרְקִים מֵהֶם/עַד הַסּוֹף/ וְאָז הֵם עוֹבְרִים אֶל הַכּוֹכָבִים וְאֶל הַחֹרִים

הַשְּׁחֹרִים/שֶׁבָּהֶם אוּלַי הַדְּחִיסָה כָּל כָּךְ רַבָּה/עַד

לַהִתְפָּרְקוּת הַרֵיקִית / וְהַהִתְכַּוְּצוּת לִמְקוֹמוֹת

אֲחֵרִים/(וּמָה קוֹרֶה לַקְּטַנְטַנִים שֶׁנִּשְׁאָרִים שָׁם

בַּהִתְפָּרְקוּת הַזֹּאת?) וּכְדַאי לְהִזָּהֵר כְּשֶׁהָאֹשֶׁר

גּוֹדֵשׁ/הוּא נִדְחַס/וְעוֹבֵר לוֹ לְמָקוֹם אַחֵר/בְּדֶרֶךְ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דְּלִי נָטוּי/ וְהַדֶּרֶךְ הַזֹּאת הִיא דְּלִילָה/וְאוּלַי יָפָה

מִנְּשֹׂא

כְּשֶׁהָיָה לִי יַלְקוּט/קִוִּיתִי/ שֶׁיִּהְיֶה לִי

חֶדֶר/ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּלִיטָה מְצֻּלֵעֵת/נִישָׁה/ כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה לַמִּשְׁפָּחָה הַהִיא/ חֵלֶק שֶׁל מְשֻׁשֶּׁה/ הַחַלּוֹנוֹת פָּנוּ

מִזְרָחָה/אוֹר זָהֹב גָּדוֹל/ שֶׁל שֶׁמֶשׁ בֹּקֶר/ הֵאִיר/ זֶה הָיָה בְּעֵמֶק זְבוּלוּן עַל הַשֻּׁלְחָן בַּנִּישָׁה הַזֹּאת/הָיוּ מְפֻזָּרִים

בּוּלֵי דֹּאַר/ הָאוֹר הֵאִיר אוֹתָם/הַבּוּלִים הָיוּ כְּמוֹ אֶרֶץ

אַחֶרֶת/גַּם הַחַדְרוֹן הַחֲצִי מְצֻלָּע הַזֶּה/ חֵלֶק מֵהַבּוּלִים

הָיוּ מְחֹרָרִים/ (בְּכַוָּנָה)/ בְּסִימֶטְרְיָה/ הֵם שִׁוּוּ קֶסֶם/ אֶל מְקוֹמוֹת אֲחֵרִים

הַפִילוֹסוֹף עִמָּנוּאֵל קַאנְט/ אוֹמְרִים

עָלָיו/שֶׁכָּל חַיָּיו/עָבְרוּ עָלָיו בְּאוֹתוֹ מָקוֹם/ וְהוּא טִיֵּל בָּרְחוֹב/ שֶׁבּוֹ הוּא גָּר/ כָּל יוֹם/ בַּזְּמַן שֶׁהָיָה שֶׁלּוֹ/ אוּלַי הָיָה לוֹ כָּזֶה חֶדֶר מְצֻלָּע אוֹ חֵלֶק מִמְּחֻמָּשׁ (תבנית הבית)/ וּמִשָּׁם הֵאִירָה לוֹ הַדֶּרֶךְ/ וְהוּא טִיֵּל אֶת טִיּוּלָיו

הַחֶדֶר הַחֲצִי מְשֻׁשֶּׁה/ הָיָה בְּבֵיתָם/שֶׁל

אֲנָשִׁים שֶׁבָּאוּ לְעֵמֶק זְבוּלוּן/מֵאַלֶכְּסֵנְדְרִיָה

שֶׁבְּמִצְרַיִם/ וְהֵבִיאוּ אֶת הַבּוּלִים מִשָּׁם/ אוּלַי הֵם זָהֲרוּ

גַּם שָׁם/ עַל הַשֻּׁלְחָן הָיִיתִי מְבַקֶּשֶׁת לְעַצְמִי/ חֶדֶר

מְצֻלָּע כָּזֶה/ שֶׁמֶשׁ כָּזֹאת/ בּוּלִים כְּאֵלֶּה/ וְאַלֶכְּסַנְדְרִיָה

אֲפִלּוּ פִּרְחֵי עֹלֶשׁ כָּחֹל

מְלָאכוּתִיִּים

בְּעָצִיץ קָטָן

הִרְעִידוּ אֶת תּוֹכִי

בְּמִרְפֶּסֶת הַבַּיִת הַהוּא

הָיָה חֹם חוֹרֵךְ

מִרְפֶּסֶת לִצְעַדִים קְטַנִּים

מֵעֵבֶר לַקָּצֶה

הַשָּׁמַיִם תְּכוּלִים

עֲנָנִים לְבָנִים וַאֲפֹרִים

מְשָׁיְּטִים בַּשָּׁמַיִם

צִפֳּרִים עוֹמְדוֹת עַל הַמַּעֲקֶה הַמְּרֻחָק

מִסְתַּכְּלוֹת אֶל תּוֹךְ הַמִּרְפֶּסֶת הַכַּרְמֶל מֵצִיץ וְהָעֵצִים

כֵּהִים וִירֻקִּים

עַל הָאֶצְבַּע הַמּוֹרָה הַיְּמָנִית

צוֹמַחַת לָאַחֲרוֹנָה צִפֹּרֶן

שֶׁהִשְׁתַּנְּתָה וְהָיְתָה לְיָפָה

מֵעוֹלָם לֹא הָיְתָה לִי

כָּמוֹהָ

הַהִדּוּר הַזֶּה

זָר לִי

רוֹצָה וְלֹא יְכוֹלָה/לִכְתֹּב בְּשֵׁם נֶפֶשׁ אַחֶרֶת

פַּחַד גָּדוֹל דָּבֵק בִּי/לְמַרְאֶה שֶׁל מִישֶׁהוּ/שֶׁהִנֵּה הוּא אִישׁ

אַחֵר לְתָמִיד בְּסֶרֶט הַקּוֹלְנוֹעַ הַהוּא/שֶׁנִּמְשַׁךְ זְמַן אָרֹךְ

וּמְעֲנֶה/הָיִיתִי אִתּוֹ/ בְּקוֹלְנוֹעַ/ שֶׁלֹּא הִתְקָרַבְתִּי אֵלָיו יוֹתֵר/וְגַם לֹא אֶל הַשְּׁכוּנָה הַסַּבְיוֹנִית / שֶׁבָּהּ/בֵּית הַקּוֹלְנוֹעַ הַזֶּה נִמְצָא/לִפְנֵי שָׁנִים עַל שָׁנִים הוּא גִּחֵך/

הִסְתַּכַּלְתִּי עָלָיו/ וְגַם עַל מְגַחֲכִים אֲחֵרִים/ בַּיָּמִים

שֶׁיָּבוֹאוּ/ הַחֲפָצִים בַּבַּיִת שֶׁגַּרְנוּ בּוֹ/הֵאִירוּ בְּאוֹר

רַךְ/ שֶׁל חוּרְשׁוֹת וְיָם לֹא נִרְאֶה אַךְ לֹא רָחוֹק/וַאֲנַחְנוּ עוֹד

יוֹתֵר זָרִים/ רוֹק הַדְסוֹן הָיָה לְאִישׁ אַחֵר/אַחֲרֵי חָדַר

הַנִּתּוּחַ/אִישׁ אַחֵר/שֶׁלֹּא הִכִּיר/אֶת הַקֹּדֶם/שֶׁפַּעַם הִתְגוֹרֵר בְּתוֹכוֹ הַהוּא לֹא עָנָה/גַּם עִם דִּבּוּר רַךְ/אָז

הֵבֵאתִי/שְׁנֵי אַרְנָבִים/שָׁחֹר וְלָבָן/וְהוּא הָלַךְ/וְקָטַף/ וְהֵבִיא לָהֶם/מִן הַשָּׂדוֹת

אָז מָה אִם חוֹשְׁבִים שֶׁהַמִּין מְהַנֶּה

מִמְּעוֹף הַצִּפּוֹר /נִרְאֵיתָ הַחֻרְשָׁה/בֵּין

הַכְּבִישִׁים הַהוֹמִים/ וּבְתוֹכָהּ בֵּית אֶבֶן/אוּלַי שְׁנֵי בָּתֵּי

אֶבֶן/וְרָחוֹק יוֹתֵר/מַמָּשׁ עַל שְׂפַת הַיָּם/מֵעֵבֶר לְבָתֵּי הַמְּלָאכָה/בַּקָּצֶה / דֶּקֶל בּוֹדֵד/ מִסְתַּכֵּל אֶל הַמַּיִם/דֶּקֶל גָּבוֹהַּ וְדַק/ כָּפוּף אֶל הַמִּזְרָח/עִם כִּוּוּנֵי הָרוּחוֹת

הַנּוֹשְׁבוֹת רָאִיתִי אוֹתוֹ גַּם בַּצִּיּוּרִים שֶׁל חָיְפָה

אֶל־עַתִּיקָה/ וְהִנֵּה אֲנִי כָּאן בְּבֵיתִי הַמְּעָרָתִי/שֶׁעַל צֶלַע הָהָר/ יוֹשֶׁבֶת וּמַבִּיטָה הַחוּצָהּ/ אֶל אֵלֶּה/ וּמַשָּׁבִים של בְּרִיזַת בֹּקֶר נוֹצֵץ/ מַגִּיעִים גַּם לְפֹה

בָּאתִי אֶל טְבֶרְיָה וְהִתְפַּלֵּאתִי שֶׁמְּדַבְּרִים

פֹּה עִבְרִית רָאִיתִי אֶת בָּתֵיהָ שֶׁחֶלְקָם שְׁחֹרִים מֵאַבְנֵי

הַבַּזֶּלֶת אָסַפְתִּי לִי שְׁתַּיִם קְטַנּוֹת וַאֲנִי שׁוּב

מִתְפָּלְאָה עַל הָאֲבָנִים הַשְּׁחֹרוֹת הָאֵלֶּה שֶׁהֲרֵי הֵן בָּאוֹת

מִבֶּטֶן הָאֲדָמָה רָצִיתִי לִהְיוֹת חֵלֶק מִמֶּנָּה אֲבָל אֵיךְ אֲנִי

יְכוֹלָה לְהַרְגִּישׁ אֶת זֶה? הֲרֵי אֵין לִי כָּאן בַּיִת כִּמְעַט

הָיָה לִי אָז וְחָמַקְתִּי אֵין לִי כֹּחוֹת לַהִסְטוֹרִיָה וְאֵיךְ

אֲלַמֵּד אוֹתָהּ

(כְּבָר כָּתַבְתִּי אֶת זֶה פַּעַם אָז)

כְּשֶׁהֵצַצְתִּי שְׂמֹאלָה תּוֹךְ שֶׁאֲנִי נוֹהֶגֶת

רָאִיתִי בַּיִת לִמְכִירָה בַּיִת שֶׁל אֲבָנִים שְׁחֹרוֹת עִם חָצֵר

קִדְמִית קְטַנָּה שֶׁל אֲבָנִים שְׁחֹרוֹת מְפֻזָּרוֹת וְכָךְ כְּבָר

הָיְתָה לִי מְעַט רְשׁוּת לְהִסְתּוֹבֵב בָּעִיר אֲבָל אֵיפֹה אֲנִי

הוֹלֶכֶת לְהִסְתּוֹבֵב כָּרָגִיל שָׁם הֵיכָן שֶׁאַקִּיף אֶת הָעִיר

מִלְּמַטָּה כְּמוֹ בַּחֲגוֹרָה קְּרוֹבָה לִתְכֵלֶת הַכִּנֶּרֶת

שֶׁבָּאתִי לִרְאוֹת חִפַּשְׂתִּי סִבָּה סִדּוּרִית לְהַגִּיעַ וּמָצָאתִי

וְהִנֵּה אֲנִי פֹּה וְאֶסַּע סָבִיב וְאֶזְכֹּר

שֶׁיֵּשׁ שָׁם לַמַּעְלָה מֵעַל לַפַּס עִיר וַאֲנִי עוֹד

מְעַט יְכוֹלָה לְהַגִּיעַ אֵלֶיהָ וּבֵינְתַיִם שׁוּב אֶסַּע צָפוֹנָה

לְיַד הַתְּכֵלֶת וְאֶעֱבֹר אֶת הַכְּנֵסִיָּה הַסְּקוֹטִית

אֶת סַפְסָל הַגַּן שֶׁל הַכְּנֵסִיָּה הַזֹּאת עוֹד לֹא

סִיַּמְתִּי לְצַיֵּר גַּם לֹא אֶת הַפֶּתַח הַהוּא בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן

מִדֵּי פַּעַם אֲנִי מַעֲבִירָה אֶת הַסַּפְסָל לְבּוֹהֶמִיָה (אֶרֶץ

הָאֱלֹהִים כָּךְ אָמְרוּ לִי) שֶׁאֲנִי צְרִיכָה אוּלַי לְהַגִּיעַ

אֵלֶיהָ שׁוּב

יָרַדְתִּי אַל חוֹף פְּרָטִי שֶׁל הַכְּנֵסִיָּה הַזֹּאת

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲלוּקֵי אֶבֶן מְעֻגָּלִים מְאֹד נִלְכְּדוּ בְּנַעַלֵי

הַפְּלַסְטִיק הַשְּׁקוּפִים שֶׁהָיוּ לִי הַנַּעֲלַיִם שֶׁאִמִּי הֵבִיאָה

מִבּוּדָפֶּשְׁט הִתְהָדְקוּ אֶל כַּפּוֹת רַגְלַי

הַחֲלוּקִים נִלְכְּדוּ בַּסֻּלְיוֹת הַחֲלוּלוֹת

וְהִתְחִילוּ לִמְשֹׁךְ אוֹתִי מַטָּהּ אֶל מַעֲמַקֵי הַכִּנֶּרֶת

הִתְחַלְתִּי לִשְׁקֹעַ אָמַרְתִּי לִי לִרְאוֹת רַק עוֹד פַּעַם אַחַת אֶת

הַכִּנֶּרֶת וְאֶת הֶהָרִים

שֶׁצִּלַּמְתִּי פַּעַם יַחַד עִם סְפִינַת צַלְיָנִים

שֶׁכָּרְעוּ בֶּרֶךְ בְּתוֹךְ סְפִינָה וְהִיא רָטְטָה בַּאֲוִיר

הַצִּלּוּם הַזֶּה

הֵרַמְתִּי אֶת רֹאשִׁי וְרָאִיתִי אֶת הַכִּנֶּרֶת

הַכְּחֻלָּה וְאֶת הֶהָרִים וְאָז הִתְרוֹפְפָה אֲחִיזַת הַנַּעֲלַיִם

הָאֵלֶּה/הֵן גָּלְשׁוּ וְנֶעֶלְמוּ יָכֹלְתִּי לִשְׂחוֹת אֶל

הַחוֹף

חָזַרְתִּי יְחֵפָה אֶל הַמָּקוֹם הַסְּקוֹטִי קֹדֶם

עָבַרְתִּי בְּשַׁעַר שֶׁהוּא מֵעֵין פִּשְׁפָּשׁ שֶׁצָּרִיךְ

לְהִתְכּוֹפֵף כְּדֵי לַעֲבֹר בּוֹ

מרגו, בעיר התחתית(4) ליתוגרפיה וצבעי אקוורל 40/60 ס"מ.

אֲנִי מַמְשִׁיכָה לִנְסֹעַ לְאֹרֶךְ הַחֲגוֹרָה

הַתְּכוּלָה וּמַגִּיעָה לִשְׁתֵּי הַכְּנֵסִיוֹת שֶׁאֲנִי נִכְנֶסֶת

אֲלֵיהֶן לִכְנֵסִיַת הַ“לֶּחֶם וְהַדָּגִים”

וְאַחַר־כָּךְ לִ’כְנֵּסִיַת הַבְּכוֹרָה שֶׁל פֶּטְרוּס'

שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סֶלַע גָּדוֹל וַהֲמוֹנִי סְנוּנִיוֹת מִתְעוֹפְפוֹת בָּהּ

וְהַכִּנֶּרֶת מִתְדַפֶּקֶת עַל הַקִּיר הַמִּזְרָחִי שֶׁלָּהּ עוֹבֶרֶת

גַּנִּים וְשֶׁקֶט מַרְהִיבִים עַד שֶׁאֲנִי מַגִּיעָה לַכְּנֵסִיוֹת

הָאֵלֶּה

גַם מְחַפֶּשֶׂת אֶת הָאִישׁ שֶׁמּוֹכֵר טַבָּעוֹת מֵעֵץ

זַיִת אַחַר־כָּךְ אֲנָשִׁים שׁוֹאֲלִים אוֹתִי מֵאֵיפֹה הַטַּבָּעוֹת

הָאֵלֶּה וְהֵן נֶעֱלָמוֹת לִי דֵּי מַהֵר בְּיִחוּד אַחֲרֵי

שֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתִי

אֲנִי אוֹמֶרֶת לְעַצְמִי שֶׁבַּפַּעַם הַבָּאָה אַגִּיעַ

אֶל הָעִיר עָצְמָה אוּלַי אֶל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁבָּהֶם גָּרִים לִפְנֵי

שֶׁאֲנִי חוֹזֶרֶת אֶל בֵּיתִי אֲנִי מְבַקֶּרֶת אֶת נְהַר הַיַּרְדֵּן

הֵיכָן שֶׁהוּא יוֹצֵא מֵהַכִּנֶּרֶת

הֵיכָן שֶׁהַצֶּבַע הַיָּרֹק הַמֵּצֵל נִמְצָא בָּאֲוִיר

שָׁם אֲנִי פּוֹגֶשֶׁת אֶת הַשְּׂפַמְנוּנִים וְאֶת הַמַעֲקוֹת שֶׁבָּהֶם

מַחֲזִיקִים הַצַּלְיָנִים כְּדֵי לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְפַּלֵּל אֶת

תִּקְווֹתֵיהֶם וְגַעֲגוּעֵיהֶם/גַּם אֲנִי נוֹהֶגֶת לָלֶכֶת בְּתוֹךְ

שְׁבִיל הַמַּיִם/וּלְהַחֲזִיק בַּמַּעֲקוֹת הָאֵלֶּה/ כְּשֶׁאֲנִי

חוֹזֶרֶת מַשֶּׁהוּ מֵהַצֶּבַע הַיְרַקְרַק שֶׁיֵּשׁ שָׁם/ הוֹלֵךְ עִם

פָּנַי

גַּם אֲנִי חָשַׁבְתִּי פַּעַם

שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת אֶת הַדְּרָכִים

וְהַמְּסִלּוֹת לְחֲדָרִים שׁוֹנִים

וְעַכְשָׁו כְּבָר מְאֻחָר

יוֹם שֶׁל חֹדֶשׁ מָארְס/רוּחַ מִזְרָחִית נוֹשֶׁבֶת

לְעֶבְרֵנוּ/ רוּחַ נְעִימָה/שְׁרָבִית/קַלָּה/מְבִיאָה מִמֶּרְחַקִּים אֶת הָאָבִיב/ הִיא מַגִּיעָה מֵעִמְקֵי הַפְּרָת וְהַחִדֶּקֶל/עָבְרָה אֶת

פֶּטְרָה וּמוֹאָב/

הָרוּחַ שֶׁל תְּחִלַּת הָאָבִיב/לֹא מַמָּשׁ חַמָּה/

שׁוֹמְעִים בְּתוֹכָהּ רִשְׁרוּשִׁים רְחוֹקִיםַ/מֵהַמַּיִם/ כְּשֶׁהִיא

מוֹפִיעָה כָּאן בַּמִּרְפֶּסֶת הַדְּרוֹמִית/ הָרוּחַ

צְהֻבָּה־יְרַקְרַקָּה וּמְרַצֶּדֶת

כָּאן/ שׁוֹמְעִים בַּלַּיְלָה/אֶת הַהֶמְיָה הָרְחוֹקָה

שֶׁל מְצוּלוֹת הַיָּם/וְרַעַשׁ קַל שֶׁל מְכוֹנִיּוֹת חוֹלְפוֹת עַל

הַכְּבִישׁ שָׁם לְמַטָּה/

כָּכָה חוֹלְפִים גַּעְגּוּעַי/ וְעַל הַיָּם/מוֹפִיעַ קֶצֶף/שֶׁנִּקְרָא “בַּרְבּוּרִים”

מרגו, עץ דקל, ליתוגרפיה 40/30 ס"מ

הַיָּמִים מִתְחַבְּרִים לַלֵּילוֹת הָעֵרוּת לַשֵּׁינוֹת

הַשָּׁעוֹת לַדַּקּוֹת וְהַזְּמַן הֶעָגֹל כְּבָר פֹּה וְאֵין

חָרָךְ

אֵין לָאָדָם לְמִי לִפְנוֹת

אָז הוּא פּוֹנֶה לָאֱלֹהִים

שֶׁשּׁוֹמֵעַ וְלֹא שׁוֹמֵעַ וְשׁוֹמֵעַ

גוֹט אִיז אַ פאטֶער ¹

מַסְבִּירָה לְעַצְמִי/בְּעֶזְרַת סִבּוּבִים/שֶׁל

הָאוֹפַנַּיִם הַקְּטַנִּים/ שֶׁהָיוּ שֶׁלִּי/

הַיְּרֻקִּים/הַמַּתַכְתִּיִיּם/שֶׁהָיוּ מִשָּׁם/מֵאֶרֶץ אַחֶרֶת/ אֶרֶץ יָפָה/אֶרֶץ הַבּוֹהֵם/ אֶרֶץ הָאֱלֹהִים/אֶרֶץ שֶׁל קֹר וּגְשָׁרִים/ מֵעַל נְהָרוֹת מַיִם וּפֹה הָאוֹפַנַּיִם הִסְתּוֹבְבוּ/בְּלִי רוֹכֵב/

בְּתוֹךְ בֵּית כְּנֶסֶת/ שֶׁל אֶבֶן מְסֻתֵּתֶת/ סָבִיב סָבִיב

הִסְתּוֹבְבוּ/גַּם לְיַד אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ/וּפָרֹכֶת

הַקְּטִיפָה/הַבּוֹרְדוֹ/גַּם צִפּוֹר דְּרוֹר קְטַנָּה נִכְנְסָה לְבֵית

הַכְּנֶסֶת הַזֶּה/הִיא קִּפְּצָה בְּמֶרְכָּז הַחֶדֶר/ אִי אֶפְשָׁר הָיָה

לַעֲצֹר אֶת הָאוֹפַנַּיִם הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה/ הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁבֵּית

הַכְּנֶסֶת הַזֶּה נִמְצָא בִּבְאֵר שֶׁבַע/ שֶׁבַע בְּאֵרוֹת/לְיַד חוֹף

יָם/ זוֹהֵר/ מֵאוֹר שֶׁמֶשׁ/וּמִסְּלָעִים לְבַנְבַּנִיםַ מֵהַמֶּרְחַקִּים/וַאֲנִי בָּאתִי לִשְׂחוֹת/הָיוּ אִתִּי תִּיק אֹכֶל

שְׁתִיָּה וְכוֹבַע/ וּבֵית הַכְּנֶסֶת הַזֶּה הָיָה בְּעֵמֶק

זְבוּלוּן

הִגַּעְתִּי /לְפְּרַאג/ בַּחֹרֶף/בְּפֶבְּרוּאָר/אָבְדָה דַּרְכִּי/הִסְתּוֹבַבְתִּי בַּקֹּר/ כְּשֶׁפְּתוֹתֵי שֶׁלֶג דַּקִּים

נָשְׁרוּ מִלְּמַעְלָה/ הִסְתּוֹבַבְתִּי שָׁם סְבִיב כְּנֵסִיָּה

מְעֻגֶּלֶת/שֶׁעַל קִירוֹתֶיהָ הַלַּחִים/ וְעַל הַשְּׁבִילִים

אֵלֶיהָ/צָמְחוּ אֵזוֹבִים יְרֻקִּים וּרְטֻבִּים בֵּין פְּתוֹתֵי

הַשֶּׁלֶג /שֶׁרַק הִתְחִילוּ לְהִסְתַּחְרֵר/ בִּקְלִּילוּת/ מִן הַשָּׁמַיִם

חִפַּשְׂתִּי בַּיִת/זֶה נִמְשַׁךְ גַּם לָעַכְשָׁו/

גַּרְנוּ בְּעִיר/בְּמִדְבָּר/ שְׁנֵי חַלּוֹנוֹת בַּסָּלוֹן לֹא

נִפְתְּחוּ/הֵם הָיוּ קְבוּעִים לִמְקוֹמָם/ רַק לְהָצִיץ הַחוּצָה/בְּלִי קוֹל/ רָצִיתִי לִנְשֹׁם/

הָאִשָּׁה הַהִיא/שֶׁחָשְׁבוּ שֶׁהִיא כִּמְעַט כְּמוֹ

קֹרַח/ חָיְתָה לְבַדָּהּ/כִּמְעַט כָּמוֹנִי/ בְּעַכְשָׁוִים אֲרֻכִּים שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ/בְּיוֹם שַׁבָּת אֶחָד /שֶׁנֵּלֵךְ לִרְאוֹת אֶת

הַבַּיִת/ וְהִנֵּה הוּא הִסְכִּים שֶׁנֵּלֵךְ /(כָּכָה זֶה לֹא קָרָה

יוֹתֵר) הַשַּׁעַר הָיָה בְּגֹבַהּ בֵּית הֶחָזֶה/מֵעֵבֶר חָצֵר אֲרֻכָּה

וּבָהּ שְׁבִיל/ שֶׁהוֹבִילָה/אֶל דֶּלֶת הַבַּיִת/ לֹא הָיָה פַּעֲמוֹן / בֶּחָצֵר הָיוּ/כַּמָּה עֵצִים וּפִרְחֵי גַּן עֵדֶן/בְּצֶבַע כָּתֹם

וְסָגֹל/ קָרָאנוּ לָהּ/כַּמָּה פְּעָמִים/ בְּקוֹל זָהִיר/ הוֹלֵךְ וְגוֹבֵר/ הַדֶּלֶת נִפְתְּחָה/ וְהִיא/ לְבוּשָׁה בְּחָלוּק / שֶׁדָּמָה לְקִימוֹנוֹ/ מֵאֲחוֹרֶיהָ/בִּצְבְּצוּ גֶּבֶר צָעִיר וּפָנָיו

קַשּׁוּבִים/וְהָאַפְלוּלִית שֶׁל תּוֹךְ הַבַּיִת/ הִיא קָרְאָה לָנוּ

לְהַגִּיעַ אֶל הַדֶּלֶת/ נִסִּיתִי/לְהַסְבִּיר/ הִיא עָנְתָה בָּאֲדִיבוֹת/שֶׁהִיא/ כְּבָר לֹא רוֹצָה/לִמְכֹּר אֶת הַבַּיִת שֶׁלָּהּ קִוִּיתִי מְעַט/לִחְיוֹת בֶּחָצֵר הָאֲרֻכָּה הַזֹּאת/ גָּדְלוּ בָּהּ

שִׂיחֵי בַּנָּנוֹת/ עֵץ דֶּקֶל גָּבוֹהַּ וְדַק/מִסְתַּכֵּל עַל

סְבִיבוֹתָיו/וּפִרְחֵי גַּן־עֵדֶן כְּתֻמִּים־סְגַלְגַּלִּים/ נִדְמֶה לִי/שֶׁנִּרְאֲתָה מֵהֶחָצֵר הַזֹּאת/פִּסָּה כְּחֻלָּה/שֶׁל יָם סוּף/וְעוֹד מֵהָרֵי אֱדוֹם/ אָמַרְתִּי לִי שֶׁאוּלַי/יֵשׁ שָׁם שֶׁקֶט וְרֹגַע/בְּלִי רְמִיזוֹת/ וְלָהּ תִּסְרֹקֶת קְלֵיאוֹפָּטְרָה/ שֶׁל שֵׂעָר שָׁחֹר־ דְּיוֹ/ כָּל כַּמָּה שֶׁנִּסִּיתִי/ אֵצֶל הַסַּפָּר הַזֶּה/ וְהַסַּפָּר הַהוּא/ שַׂעֲרוֹתַי/לֹא הָיוּ מוּכָנוֹת לְהִסְתַּדֵּר

מרגו, בקעה (תמנע), מונופרינט, 20X30 ס"מ.

הִתְיַסַּרְתִּי/טִלְטַלְתִּי אֶת רַגְלִי

הַשְּׂמָאלִית/נָפַלְתִּי/קַמְתִּי/ הִגַּרְתִּי כַּמָּה טִפּוֹת מֵהַבַּקְבּוּקוֹן הַחוּם/הַתִּקְרָה הֵחֵלָּה

לְהִתְרַחֵק/מַעְלָה/מַעְלָה/וַאֲנִי הִתְקָטַּנְתִּי/לִכְדֵי אֱגוֹז־מֶלֶךְ/ אֱגוֹז מֹחַ/ מְכֻוָּץ/ שַׁטְתִּי בַּתְּכֵלֶת הַהִיא/הָרֵיקָה/רַגְלַי רִחֲפוּ/ קִוִּיתִי לִפְגֹּשׁ שׁוּב/ אֶת אִמָּא שֶׁלִּי/קָרָאתִי לָהּ ''מָאמָא"/ בִּזְמַנִּים כְּאֵלֶּה קַל יוֹתֵר

לְהַגִּיד “מָאמָא מָאמָא”/ בִּשְׁבִיל לְהַגִּיד ‘אִמָּא’/ צָרִיךְ

כֹּחוֹת

חָמֵשׁ לִפְנוֹת בֹּקֶר/יוֹם שִׁשִּׁי/לְיַד הַשֻּׁלְחָן

/לְאַחַר חֳדָשִׁים/ שָׁרַק/ הֵזַזְתִּי/ סְפָרִים/ בְּגָדִים/ תַּכְשִׁיטִים/רָהִיטִים /שָׁכַבְתִּי בְּמִטָּתִי/קַמְתִּי/וְהֵבֵאתִי עוֹד/ בְּבֹקֶר שֶׁעוֹד לֹא הֵאִיר בְּאוֹר יוֹם/שׁוּב נִשְׁמָעוֹת

פַּרְסוֹת הַסּוּסִים/פִּתְאוֹם/הֵן מוֹפִיעוֹת/לְתוֹךְ הַצְּלִילִים הָעוֹלִים מִלְּמַטָּה/ כָּאן אֲנִי/ עַל צֶלַע הָהָר/ בְּבַיִת מְעֲרָתִי/ לְמַטָּה/ רַכָּבוֹת/ אוֹטוֹבּוּסִים/מְכוֹנִיּוֹת/ אֳנִיּוֹת/כְּבִישִׁים/גַּם עָצִים/ וְהַיָּם וְנָחַל קִישׁוֹן/ עוֹד מְעַט כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תַּעֲלֶה/ הִיא תִּשְׁתַּקֵּף /כְּמוֹ שׁוּב

תִּזְרַח/בְּאוֹר כָּתֹם/מִתּוֹךְ רְאִי הַמַּיִם/שֶׁל נַחַל קִישׁוֹן/ גַּם אֶל פָּנַי/בַּחַלּוֹן הַגָּדוֹל/ כֻּלָּם שְׁקֵטִים בַּשָּׁעָה

הַזֹּאת/ מִנַּיִן עוֹלִים קוֹלוֹת הַפַּרְסוֹת/הַמִּתְגַּלְגְּלִים

בְּקֶצֶב/ מִנָּיִן הֵם מַגִּיעִים/ הַאִם הֵם מְבַשְּׂרִים/מִתְחַנְּנִים/ מַזְהִירִים/ מִמָּה שֶׁמֵּעֵבֶר לֶהָרִים/ וּלְאָן הַסּוּסִים וְהַאִם הֵם

בְּטוֹב

מרגו, בעיר (6) ליתוגרפיה 40/50 ס"מ.

השלולית הזאת בכניסה לחוף נווה ים מזכירה לי את אלישע. תיכף אחרי שהוא הגיע לביתי אחרי צהריים אחד פעם אחת ולא יותר, נסענו לחוף נווה ים. הוא אמר לי, שהוא אוהב את הים ואת החופים והרי גם אני, שהייתי פעם נערת חופים שזופה, שלא פחדה לעלות על חסקה, ואחרי שנים ניסיתי ללמוד להשיט יאכטה עד שחליתי. זה היה כל כך מתאים, שהפגישה הראשונה שלנו תתקיים ליד הים וכשנדבר נקשיב גם לקולות הגלים.

לא הייתי בטוחה לגמרי, שאני ממש רוצה להכיר אותו, אבל הלכתי איתו. יום אחד הוא התקשר אלי בטלפון, והציג את עצמו. אמי נתנה לו את מספר הטלפון שלי. היא ניסתה לעזור לי. היו לי באותו זמן פעם זה ופעם זה ושיברונות לב. וכך אמרה לי אימי,“הוא גבר נחמד, נעים לשוחח איתו, והוא עוזר, ראיתי אותו כמה פעמים, כשביקר את בן־דודי בבית חולים”. בן הדוד של אימי היה חולה מאוד וכבר לא היה יכול לחזור הביתה, אשתו ובנו גרשו אותו מן הבית וגם הכו אותו. הוא הלך לבית אבות, שם נהגו בו בטוב. אלישע היה קרוב של בן הדוד של אימי דרך אשתו שבנפרד, והוא בא לבקר אותו בבית חולים. כך אימי הכירה אותו. אף פעם לא חשבתי שאני רוצה להכיר מישהו בעזרת אימא שלי. אם אימי אפילו ניסתה אי־פעם להתערב בענייני הרומנטיקה שלי זה ציער אותי. הפעם היא אפילו מסרה את מספר הטלפון שלי. קולו היה נעים, התגברתי על הרתיעה, והסכמתי שיבוא ונפגש. הוא הגיע לביתי, והופתעתי; כמעט שכחתי, שהוא צריך להגיע. הוא נשאר רק לזמן קצר מאוד, ומיד יצאנו לחוף הים. זו הייתה שעת אחר־צהרים מאוחרת בסוף הקיץ, כמעט התחיל להחשיך. לפני הכניסה לחוף הייתה שלולית. למעשה, היא נמצאת שם הרבה פעמים. לא פעם תהיתי מה מקור השלולית הזאת בקיץ. בחורף עוד אפשר להבין.

עקפנו את השלולית ונכנסנו אל החוף המגודר. ראיתי שהוא מאותם אנשים, שבראותם את חוף הים, הם מרגישים שחרור, כמו ילד שרץ בידיים פשוטות קדימה.

כבר התחילו להראות מרחוק אורות גם מבתים שעל המורדות המערביים של הכרמל הדרומי. הכוכבים הראשונים יצאו, זו הייתה התחלה של לילה בלי ירח כשהכוכבים הם שמאירים, ובים הייתה השתקפות של אור כוכב, שהותיר שביל אור באלכסון על המים כמו היו הכוכבים מתקרבים אלינו דרך מי הים. אז התעורר בתוכי רוך. יכולתי להקשיב לאלישע, הוא היה בהול לספר את העובר עליו. הוא דיבר כמו מי שרואה את היופי שבחיים גם אם האחרים בסביבותיו לא לגמרי רואים, ומפריעים לו לראות.

צעדנו על החול הרטוב הקרוב למים, ואלישע סיפר וסיפר והפציר בי, שאבוא לבקר אותו בביתו במושב שיש לו שם שימשי כתום. שיש לו שם במושב בית מעץ, שהוא בנה במו ידיו, שמשקיף על נופים רחוקים בגליל ולעבר הכנרת הכחולה היפהפייה והמנחמת. התחלתי לדמיין את עצמי באה לבקר אותו בבית העץ היפה שלו, וממשיכה להקשיב לו, תוך ישיבה על מדרגות העץ ורואה יחד איתו את הכנרת הכחולה בכחול בהיר בבוקר וכחול כהה של מרחקים אחר הצהריים. מיד אמרתי לעצמי, שזה נשמע לי קצת מהאגדות, שהרי כמעט כל ימי אני זוכה בעיקר בפירורים אבל ככה אני יכולה כנראה שלא אחרת.

שאלתי את אלישע, אם הוא כבר נפרד סופית מאשתו כלומר התגרש. ואז בלי היסוסים מיותרים הוא אמר לי, שבית העץ הזה, שהוא בנה, גדול מאוד, והם חילקו אותו ביניהם, וכי בחצר יש עוד בית עץ קטן יותר,שגם אותו הוא בנה, ובו הוא גר רוב הזמן, אבל יש לו גם חלק בבית הגדול. אשתו, שממנה הוא נפרד, אך עדיין לא התגרש, גרה עם שלושת ילדיהם בחלק הגדול של הבית הראשי. לא הצלחתי להבין למה הם בפרוד; לפעמים לא רוצים יותר להמשיך ולהיות יחד.

אבל אז התחילו לנקר בראשי אילו מחשבות והיזכרויות במה שיש במשפחה של אשתו, תמר, שאותה כמעט ולא הכרתי; ראיתי אותה יחד עם אלישע באירוע משפחתי ולא יותר. זכרתי את תמר, שהיא אישה גבוהית, שעיניה קטנות ועורה די לבנבן, והתרשמתי, שהיא משאירה רושם של אדם מעשי, שמדבר בחופשיות צברית. באותו אירוע היא ומישהו מילדיה ישבו ליד הוריה על ספסל ובגבם ומולם היו פנסים עגולים שהאירו. פנסים של אולם אירועים ומאחוריהם נראתה צמחיה מוארת באור הזה, כך שנוצרה תפאורה למשפחה הזאת. אלישע ניגש מידי פעם אל השולחן שלהם, שוחח איתם מעט ונעלם שוב אל בין הקרואים באירוע. לחמות של אלישע היה שם מיוחד, שקשה לשכוח; מאלי. מאלי הייתה גיסתו של אִימְרֶה, בן הדוד של אימי, שחלה ויצא או הוצא מביתו ולא שב אליו. אשתו של אִימְרֶה ובנם, גרשו אותו מן הבית, והוא היה בעל כל כך מסור וסלחן, שידע לפרנס היטב מעבודתו בניהול משרד נסיעות. גם אחרי שהוא פרש מהעבודה והיה כבר חולה (הוא חזר מהשואה, ממחנות הריכוז חולה, ותיכף נלקח אל שדות הקרב במלחמת העצמאות ונפצע). אימרה־נפתלי לא הפסיק לספר איך הגרמנים עינו את אביו. שוב ושוב. גם אשתו חזרה משם, כשהיא מאוד לא רגועה, ומידי פעם נותנת לו יחס שהגיע לאלה שהתעללו בה במחנות הריכוז, והייתה צועקת עליו וגוזרת את בגדיו ונעליו, והוא המשיך לאהוב אותה, עד שעברו ימים רבים והם כבר הזדקנו, ואז היא השליכה אותו מהבית.

כמו בהבהוב של אורות התחלתי לחשוב, שאולי גם עניינים כאלה קשורים בגנטיקה; שמא תמר, שהייתה האחיינית של אשתו של אִימְרֶה שהתעללה בו לאורך שנות חיים, שמא גם תמר מתעללת באלישע, שם בבית היפה מעץ ביישוב שמשקיף על הכנרת, והוא תלוי על בלימה; בין הרצון לעזוב הכול ולהשתחרר אל חייו, כשהוא מחוסר בית או להישאר בבית היפה, ולשמוע ולראות.

אלישע הזמין אותי שוב ושוב, שאבוא לבקר אותו בבית העץ. התחלתי לחבב אותו מעט, וחשבתי שאולי יכול להיות טוב בחברתו, והתמונה של לשבת לידו על מדרגות העץ בבית העץ ולהסתכל על ההרים והכנרת התחילה לקסום לי, אבל מה אעשה, אם אלכד לתוך המריבות שלהם, ומי יודע כמה הן קשות, ואשתו ואולי גם ילדיו יצאו מאגף המגורים שלהם, ומה הם יגידו לי ומה אעשה. אולי ישרור שם שקט רועם, שגם בו לא אוכל להיות בשקט, ולשבת ולהביט יחד איתו על ההרים ועל הכנרת.

זכרתי את השיחות, שהוא ניהל ביעילות עם תמר פרודתו באותו אירוע משפחתי, שלאחריהן הוא היה נעלם במהירות כמו ארנב, כמו סנאי.

שם על חוף הים מול הכרמל המשכנו לדבר, ואלישע לא הפסיק להגיד, שהוא יקבל גט. הוא אמר את זה שוב ושוב, כמו ניסה להשביע את האלים, שיעזרו לו לקבל את הגט, ונדמה היה לי שהבנתי, שהוא לא יוכל לקבל את השחרור מאשתו. התחמקתי מלהבטיח, שאבוא ליישוב השמשי, שבו יש לו בית עץ, שהוא בנה במו ידיו.

אלישע המשיך להתקשר, ולבקש להיפגש ושאבוא לביתו, ואני המשכתי להתחמק. השיחות הלכו והידלדלו עד שכבר לא היו שיחות טלפון ממנו.

בינתיים בן דודה של אימי, אִימְרֶה־נפתלי, שאשתו ובנו גרשו אותו מן הבית, אחרי שהם הכו אותו, כשהוא חולה ומזדקק כל כמה ימים לבית חולים, מצא לו בית אבות לגור בו בעיר אחרת, מקום עם אוויר הרים נעים וקרירות של לפנות ערב גם בימי הקיץ, לא רחוק מהים. הוא קיבל שם שקט ודיבור רך וטוב אליו. גם משם אִימְרֶה המשיך לפרנס את אשתו ובנו מיכולותיו הכלכליות, שהוא צבר בשנות עבודתו.

מדי פעם בן הדוד של אימי, אִימְרֶה־נפתלי, היה מתקשר אלי מבית האבות או מבית החולים, ובאחת הפעמים הוא דיבר אלי לפתע בקול נוזף, שמעולם לא שמעתי כזה קול מפיו, מעולם. והרי הכרתי את אִימְרֶה־נפתלי מילדותי המוקדמת. כשהוא היה נכנס לבית הורי זה היה כמו שמש אור שנכנסה הביתה. הוא היה בהיר שיער ועיניים, קולו היה רך ונעים. ביקוריו בבית הורי היו תמיד מקור לשמחה גדולה שלי, ותמיד הוא בא עם מתנות שהרטיטו את ליבי ובייחוד אני זוכרת את הספלים הקטנטנים עם התחתיות בצבע אדום, שקופים מפלסטיק של אותם הימים. אהבתי לשחק בהם. הייתי מוציאה אותם בדחילו ורחימו מהמזוודה החומה הישנה, שהייתה מתחת למיטתי, ובה היו הצעצועים שלי. הייתי מסדרת את הספלים הקטנטנים האלה עם התחתיות, ומדמה את עצמי שאני כבר גדולה. כל כך רציתי להיות כבר מבוגרת ועומדת ברשות עצמי ולא נתונה לפרצים של מצבי הרוח של הורי, שחזרו משם, ממחנות ההשמדה והעבודה, ולא הפסיקו לדבר על מה שקרה, וטעו בכתובת של מי שצריך להיפרע ממנו על מה שקרה שם; הם היו מכוונים את הזעם אלי יום אחרי יום.

בימים אחרים בהיותי ילדה באתי לביתם של אימרה־נפתלי ואשתו קרוב לרחוב ארוך מאוד, שמחבר כמה ערים מזרחה לתל אביב. שהיתי בביתם כמה ימים, וְאִימְרֶה־נפתלי ידע לתת לי הרגשה כל כך טובה ורגועה. בבקרים הוא היה מביא מהמכולת לחמניות טריות, שהוא מרח בחמאה וירקות טריים, שהוא חתך לסלט עם הרבה חומץ.

באותו יום, שנפתלי־אִימְרֶה התקשר אלי מבית האבות, ודיבר אלי בטון תקיף ודי מפחיד, הוא אמר לי, שאדע לי שאלישע הוא הבעל של תמר ולא של אף אחת אחרת, ושאף אחת לא תפריע לתמר, שהייתה האחיינית של אשתו, שהשליכה אותו מהבית וגזרה את בגדיו. הנה הוא התערב לטובת קרובת משפחה של אשתו, האחיינית שלה, תמר, פרודתו של אלישע. הקול של אימרֶה־נפתלי הבהיל אותי, ולא באתי לבקר אותו; לא בבית האבות ולא בבית החולים. אחר־כך הוא המשיך להפציר בי, שאבוא, ואחרי שבאתי לבקרו, כמה ימים אחר כך הסתיימו חייו.

בימים שבאו אחר כך, נודע לי מאימי, שאלישע כבר לא בחיים, שהוא הלך לים בנהרייה. אלישע הלך לים ולא חזר ולא נודע למה.

מדי פעם אני נוסעת לנהרייה, יושבת על הספסל בחוף ומסתכלת אל הים לאחר שטיילתי בשדרות הגעתון. לפעמים לאחר שאני מביטה אל הים, אני רושמת בפנקסי.

החלום

אפילו בחלומי צריכה הייתי לצלם את המקומות, שבהם שוטטתי, ולא צילמתי. אני מתגעגעת אל החלום הזה, שנים אני חוזרת וחולמת אותו; פעם אחר פעם. רק בזמן האחרון נדמה לי שפענחתי אותו מעט. לילה אחד חשבתי על הסיפור הזה. לפנות בוקר כבר היו לי רמזים. הבנתי, שדווקא מכולם, את חייה של לאה הפולנייה אני זוכרת, וחושבת עליהם. כמו גם את חייה של בת דודתה של אימי, אדלה, שהחיים סחפו אותה להיות נערה קטנה זונה, כשהגרמנים לקחו אותה לשם, ואחר כך בארץ ישראל מחפשת אהבה בפינות של רחובות גם אם באה לבקר אצל המעטים שהזמינו אותה, מנודה, מאושפזת שוב ושוב עשר שנים, ואחר כך היא לא מצאה את הדרך אל חיים רגועים. היא הייתה מרימה את המבט הטוב והתם שלה מהמקום שבו ישבה או שכבה במיטה אל מי שבא.

כמה מזל היה לי, שאימי נתנה לה לפעמים רשות לקחת אותי לטייל איתה והגענו אל מסעדת המלחים למטה בעיר. טעמתי שם אוכל, שאני ממשיכה לחפש את טעמו. אדלה דודתי נכנסה איתי לחנות צעצועים ונתנה לי לבחור בובה וחפיסת צבעי עפרון שגם אותם אני ממשיכה לקנות ולהתרגש כמו אז בילדותי ההיא. עברו שנים עברו תלאות ויום אחד גם אלה שנהגו להזמין אותה לבוא לאכול אצלם פעם בשבוע לפני הצהרים לשעה קלה, לא הסכימו יותר, והיא החווירה והאפירה, אחר־כך היא לא רצתה לקום יותר.

על גורלן של שתי הנשים האלה אני ממשיכה לחשוב, והינה אני רואה את מראיתי מתנדנדת בראי הזה.

התחלתי להבין את הרמזים שהחלום הזה מהבהב אלי. שתיהן נשבו אל תוך המקומות האלה, שבהם אישה מחפשת את הגבר, שיקיים איתה את האהבה הגדולה, שיש בהתחברות, וזה לא קורה, והן נשבות.

בחלום הזה, בכל פעם אני עומדת באיזו עיקשות במרפסת המערבית (כמו באתי להצילה), שהייתה בבית של לאה הפולנייה, אני מסתכלת בחלומי לכיוון הים, והוא קרוב מאוד אל המרפסת ואל הבית עד שאפשר להריח את המלח והיוד שבקצף גלי הים, ואפשר לשמוע את המיית הגלים ממש מהמרפסת. מובן, שגם בחלומי הר הכרמל רוכן אל עבר הים או אולי גולש אליו. גם בחלומי, זה לא הבית שלי, והוא גם לא יהיה ולא יעזרו לי כל מאמצי; תמיד אגור מאחור. כי יתייצב שם בנין לפני או אילו קולות של תופים ומצלתיים כל היום עד תחילת הלילה. כשאני הולכת לקולנוע אני מעדיפה לשבת בשורה האחרונה ליד המעבר ואז אני יכולה לעמוד או לזוז הצידה או לצאת מהקולנוע די מהר.

בחלומי הים היה כחול במיוחד מהמרפסת המערבית של לאה; זה היה הים של חוף קריית חיים. משם הים נראה כמו פס כחול בגוון אולטרה מארין די כהה; ככה זה היה מהבית ההוא, שהיה על גבעה שהתרוממה מעל עמק זבולון. אז עוד לא היו שם על הגבעה הזאת הרבה בתים, שיסתירו את פס הים הכחול ואת הר הכרמל, שלפעמים דומה לאיזשהו גל ענק, שהתרומם מעל למים, כמו בציור היפני של קטסושיקה הוקוסאי.

לשוטט

אני מרבה לשוטט בעיר התחתית. ברחוב הנמל וברחוב שער פלמר חונות אוניות גדולות. פעם שוטטתי בחלומי לא רק ברחוב העצמאות אלא גם ברחוב שמעליו רחוב יפו, לא רחוק מהמקום בו חונות אוניות. הלילה היה כמעט שחור, הירח לא היה באותו לילה, ובאשמורת הבוקר,

רק אני לבדי הלכתי ברחוב, כשפני מזרחה אל כיוון הזריחה המתקרבת אבל עדיין לא נראית, והחושך היה אפור. תקתוק צעדי ליווה אותי. והינה ראיתי גל צונאמי אפור שמתגלגל אלי ברחוב יפו. ביום אחר ברחוב יפו, לא רחוק ממקום החלום, מעט מערבה לו, נכנסתי לחנות משקפיים. שם ראיתי שרטיבות עולה בקיר של חדר החנות, רק על זה דברתי עם מוכר המשקפיים, שהרי רחוב יפו היה פעם שפת הים (באו הבריטים וייבשו חלק מן הים), ואם אני מקשיבה ממש היטב, לפעמים אני יכולה לשמוע שם את פכפוך המים מתחת לרגלי.

מקום אחר לשוטטויות שלי הוא המושבה הגרמנית. בעבר יותר. עכשיו המקום נוצץ. כשעברתי לפני שנים במושבה הגרמנית, ראיתי בית גרמני־טמפלרי יפה מאין כמוהו, שעל הקיר הייתה כתובת על גבי לוח קרמיקה לבן וכחול “בית אֶפִּינְגֶר”. הסתובבתי סביבו לא פעם וגם סביב הבית שנקרא “בית ווינדזור”. ההסתובבות במושבה הגרמנית נותנת לי הרגשה ואולי אשליה, שהינה אני נמצאת במקומות אחרים, אירופיים, יפים ומטופחים במידה שטובה גם לעובר בהם. הסתכלתי על בית אפינגר מהרחוב, התקרבתי, הלכתי אל צד הבית, ובכל מקום ראיתי דלתות בלי ידיות, חלונות וסורגים וחצרות.

פעם כשהתקרבתי שמעתי קול קצוב של נקישות. חיפשתי וראיתי עורב צעיר מתעופף לעבר חלון, מחזיק במקורו אבן ועף אל שמשת החלון, מתנגש בה, וחוזר אחורה, ושוב. לפעמים אני מספרת שאני משוטטת עוד מילדותי הרחוקה, שיטוטי נחמה בחיפושים אחר מקום לנוח בו.

לפני כשנתיים, לפני קהל, ניסיתי להסביר בקול ובתנועות ידיים ספק תקיפות ספק מתחננות את מה שהשיטוט בשבילי. לא הייתה לי ברירה אז הסברתי. כך קורה לי ואין לי בינתיים הסבר מספק; אני לא מצליחה כמעט להתכונן; רק לעשות את הנדרש עכשיו, וביתר הזמן להיות בשקט במנוחה (גם לבחינות לא למדתי). כך היה גם אז לפני הקהל: עד לרגע האחרון לא ידעתי מה אגיד, בהחלטה של רגע, קראתי את שירי הזה;

בֵּית הַסְּמַרְטוּטִים¹

הֵיכָן שֶׁהָרְדוּפֵי נַחַל לְבָנִים/וּמְטַהֲרִים/ לֹא רָחוֹק מִשָּׁם/נִמְצָא/בֵּית הַסְּמַרְטוּטִים (גַּם סְמַרְטוּטִי בַּרְזֶל)

צָפוֹנָה מִשָּׁם/נַחַל קִישׁוֹן/נִשְׁפַּךְ אֶל הַיָּם/מִמְּעוֹף הַצִּפּוֹר/רוֹאִים.

הָיוּ שָׁם/כָּל מִינֵי/אֲפִיקִים/שֶׁהִגִּיעוּ. (אֲנִי צְרִיכָה לִבְדּוֹק אֶת זֶה/בְּסֵפֶר הַשְּׁאֵלוֹת/שֶׁלִּי/בְּגֵיאוֹמוֹרְפוֹלוֹגִיָה/ וְגַם/בְּסֵפֶר שׁוֹפְטִים).

אֲנִי מְשׁוֹטֶטֶת/עַל גַּב הָרֶכֶס/גַּם בַּלֵּילוֹת/וְרוֹאָה חֻרְשׁוֹת מוּצַלּוֹת/שָׁם לְמַטָּה.

עוֹמֵד שָׁם /בֵּית אֶבֶן נָעִים וּמוּסְתָּר/וְאוּלַי פַּעַם/זֶה הָיָה הַבַּיִת שֶׁל אִישָּׁה מְחַכָּה.

הַחֻרְשׁוֹת הָאֵלֶּה/מוֹשְׁכוֹת אֶת הַלֵּב/לְהִכָּנֵס אֲלֵיהֶן.

הַרְבֵּה יָמִים אָמַרְתִּי/אֶת זֶה/ וּפַעַם/בִּשְׁעַת צָהֳרַיִם מוּקְדֶּמֶת/

כְּשֶׁעָבַרְתִּי/הֵצַצְתִּי דֶּרֶךְ זְגוּגִית הָאוֹטוֹ/הִרְשֵׁיתִי לְעַצְמִי/

לְהִסְתַּכֵּל מִקָּרוֹב/עַל הַבַּיִת הַנִּסְתָּר ועַל

הַחֻרְשָׁה הַזֹּאת/ בֵּין הַכְּבִישִׁים הֶעָמוּסִים/וְהַבָּתִּים

הַמְּפֻיָּחִים/

אוּלַי גַּם כָּאן עָבַר לוֹ/פַּעַם/נַחַל קִישׁוֹן/

בְּדַרְכּוֹ אֶל הַיָּם/בְּזֶרֶם אִיטִּי/לֹא רָחוֹק מִבֵּית הַסְּמַרְטוּטִים.

סיפרתי לקהל, איך אני לא מוצאת מקומות, כי הם נעלמים לי עוד מילדותי, ואחר כך, כשאני כבר לא מחפשת אותם הם מתגלים אלי שוב, כפי שהיה עם בית הסמרטוטים. עכשיו הוא כבר נעלם לי לגמרי, ונשאר רק במחשבותיי. העליתי במהירות השערה, שהאנשים שהיו בקהל הזה הקשיבו לה בתשומת לב, (תוך כדי דיבור על ההשערה התחלתי להשתכנע בעצמי), שאולי זהו ההסבר לשיטוטים שלי. הנה מה שאמרתי להם; שאני הולכת בדרכים מסוימות שוב ושוב, ותוך כדי הליכה אני מסתכלת על משהו כמו על בית אחד, על עץ אחד, על חנות אחת ואומרת לעצמי, שבדרך חזרה אעצור שם, אסתכל ואתעכב בתשומת לב, שהרי קודם אני צריכה להגיע לאיזשהו מקום, למטרה. אני ממשיכה ללכת משם ועוצרת קלות פה ושם.

בדרך חזרה, אני לא מוצאת את מה שהבטחתי לעצמי להסתכל עליו. לא מזמן נעלם לי בית שלם, שאפילו כתבתי שיר בשבילו: בית לבן קטן עם גינה שבילית קטנטנה, שחשבתי, שאם אגור בבית הזה, אסתובב בגינונת, ויחד הם נעלמו. גם החנות של ידידיה הפרסי, חנות לרהיטים יד שנייה, נהגה להעלם לי באופן קבוע, אולי כי חששתי, כשאני עומדת מול רהיטים יפים להגיד לא, למישהו שלא מפסיק לדבר ולהשמיע קולות של כן ולא ביחד, כמו המונגולים שיודעים לשיר בשני קולות בבת אחת.

אני מחפשת. הולכת קדימה ואחורה, ואין. ואני כבר עייפה מהחיפוש. הולכת לי אל ביתי ונחה. ואז ביום אחר, ככה מופיע לו מה שחיפשתי; (לא תמיד).

והנה כך פתאום היה לי הסבר לאנשים, שקראתי להם משירי וגם את “בית הסמרטוטים”; בדרך חזרה השתנה האור, השתנו הצלילים, ואולי גם אני, ויש בי משהו שממשיך לחפש את שהיה, את שראיתי קודם שכבר איננו. כן, אני יודעת, שהמחשבה הזאת הולכת אל מה שהראקליטוס אמר, “אינך יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים”, שהרי הכול זורם הלאה והלאה. אולי אני צריכה להפעיל מאמץ רב יותר, כדי לזהות את שהיה והשתנה גם בזמן הקצר שעבר.

במושבה הגרמנית

שוב הלכתי במורד הרחוב הראשי במושבה הגרמנית, ולא ידעתי לאן להסתכל קודם; האם לסוף הרחוב, שמגיע אל הים ולרוב עוגנת שם אוניה גדולה, שמביאה גרגרי חיטה ל’בית־דגון', והיונים הומות ומתאבכות שם בענן החיטה וכחול הים, שנראה אך בקושי, כי הממגורות מסתירות אותו, ורק קצה קטן של תכול ים, ליד האנייה, נפגש עם עייני ומיטיב איתן או אולי להסתכל על הבתים היפים, שהטמפלרים הגרמנים בנו וגרו וחיו בהם עד שהלכו מכאן, והחיים עברו תלאות, ובתים גרמניים ויפים כאלה הם כמו אוויר להקלת הנשימה מהשיכונים ובנייני הקבלנים.

עברו זמנים והנה כעת במושבה הגרמנית חוגגים את היופי הזה והר הכרמל רוכן אל המושבה הגרמנית. בזמן האחרון אני רק עוברת בחטף במושבה הגרמנית; היופי של בתי הקפה והאורות המנצנצים בזרות מושכת, משום מה, מגרשים אותי. אולי כי נמצאים שם אנשים אחרים שגרמניות פורעת פחות את שלוותם, ואני כבר זרה שם ולא בטוחה אם אני רצויה.

אז לפני שנים לא היו כמעט חגיגות במושבה הגרמנית. עוד לא היו עליזות וצבעוניות כמו מכריזות ‘ראו איזה מקום יפה, ואנחנו יודעים ליפות יותר מכולם בעיר’. כך התהלכתי אז, ולפתע ראיתי בצד השני של הרחוב בית בן כמה קומות,והרבה חלונות ומדרגות רחבות במיוחד המובילות לדלת הראשית. הבית לא נראה כמו בית מגורים.

חציתי את הכביש, והלכתי אל הבית. הייתה על הקיר, על גבי אריח קרמיקה, מקושט בכחול קובלט, כתובת; ‘בית אֶפִּינְגֶר’. הייתי צריכה לצלם את בית אֶפִּינְגֶר גם של פעם וגם של אחר כך, ולא צילמתי. זכרתי שבפעם קודמת, כשעברתי שם, הבית הזה היה פנסיון והינה ראיתי שהבית היה סגור ומסוגר, אבל בקעו משם קולות לצד שקט עמוק. איך סגור ומסוגר? לדלתות לא היו ידיות, היה שם רק מקום למפתחות, שבעזרתם אפשר לפתוח את הדלת.

מרגו, בעיר התחתית(2), ליתוגרפיה, 40/50 ס"מ.

הסתכלתי על זה בתימהון; מה זה יכול להיות? עמדתי שם מהורהרת, ולפתע שמעתי קול צרחה נוראה, שבוקעת ממעמקיו של אדם, ואז השתרר שקט. ושוב חזרה הצעקה. הנה ראיתי, שהצעקה באה ונשמעה במחזוריות קשה ומייאשת. התקרבתי למקום שממנו שמעתי את הצעקה; מאגף צדדי של בית אפּינגר. נגשתי לצד השמאלי, ירדתי כחמש מדרגות ושם למטה, בחדר חצי מרתפי ראיתי שהיה שם חלון מסורג. חיכיתי עד ששמעתי שמשם בקעה הצעקה. התכופפתי והצצתי דרך החלון המסורג, וראיתי שם אישה שעומדת וגבה אלי. המשכתי לחכות ליד בית אפּינגר. קיוויתי, שמישהו יצא מהבניין, ואוכל לשאול, מה יש בבנין הזה, למה הוא משמש. איש לא יצא. הלכתי משם וצעקה ליוותה אותי. באותם ימים (עכשיו כבר פחות) הסתובבתי עם המצלמה, ורציתי לצלם את בית אפינגר, אבל הצעקה, הקולות והשקט והדלתות האטומות הם שהעסיקו אותי.

איזו ידיעה למה שהיה בבית אפּינגר התגלתה לי במקרה, כשלא חשבתי, שהיא עוד תתגלה לי. יום אחד כששוחחתי עם אימי, ושאלתי אותה, לשלום אישה אחת, לאה הפולנייה, שהייתה פעם שכנתנו, כשעוד גרנו בעיר אחרת, שנמצאת בעמק זבולון ובגבעות שמתרוממות מעל העמק. הקשר איתה נמשך בצורה רופפת לאורך שנות חיים. גורלה במשך זמנים רבים היה חידתי בעיני. היא הייתה אחד מן האנשים, שאימי ארחה מדי פעם בבית, ונתנה להם מאכלים, שהיא הכינה. די מהר אחרי שהם סיימו את האוכל, היא הייתה רומזת להם, שהגיע הזמן ללכת. כך היה גם עם בת דודתה של אימי, אדלה, שנלקחה שם להיות נערה קטנה זונה ואחר כך גם כאן ולסירוגין חולה בנפשה. אבי חיכה בקוצר רוח, שכבר ילכו מהבית.

אימי סיפרה לי, שלאה חייתה כמה שנים בבית אפּינגר במושבה הגרמנית, וכי חייה הסתיימו שם. שאלתי את אימי, שאיך זה שהיא הגיעה לכלל חיים בבית אפּינגר, שהרי כבר היה איזשהו תיקון לחייה. בבית אפּינגר חיו אנשים, שפגעו בנפשם, ולאומללותם לא נמצאה דרך, ומי שהיה בסביבתם הוציא אותם מדרכו, וכך הם לא יכלו להגיע אל משהו מהחיים המקווים; הם נשארו המומים, קטועים וגדועים בלי כוחות. כך גם הבנתי את המקור לזעקות ששמעתי, כשעברתי אז במושבה הגרמנית.

אימי ספרה לי, שלאה הפולנייה התחתנה פעם נוספת, אחרי שני גרושיה מאברם. היה לה בית עם הבעל החדש בעיר הסמוכה לעיר הגדולה מדרום, ונולד להם בן, ‘שלמה’. החיים התחילו להראות טובים אפילו עבור לאה. ואז שוב חזרו והתגלגלו אל לאה הנישול והבלבול; היא לא הצליחה למנוע מהגלגל הענק, שהתגלגל אליה, מלדרוס אותה ולמחוץ. בעלה השני, דויד, החל להתיידד עם השכנה, שגרה קומה מעליהם. הקשר התהדק, והוא, כך אמרה לי אימי, שילם למישהו בבית אפּינגר, והם באו ולקחו את לאה לשם. השכנה מלמעלה עברה לגור יחד עם הבעל השני, של לאה, דויד, ויחד הם גידלו את הבן של לאה, (לפני זה, פעם כשפגשנו את לאה ברחוב היא כל כך התגאתה בבן שלה, שלוימ’לה). שם לאה נשארה, בבית אפּינגר, יחד עם הזעקות הקצובות. היא הלכה ונחלשה עד שלא יכלה יותר. אימי הייתה מבקרת אותה, והביאה לה עוגיות ומיץ ולפעמים איזה תבשיל, שהיא הביאה בקופסת פלסטיק.

אלה שנותנים רישיונות ומחליטים איפה למקם בתים לאנשים שפגעו בהם, החליטו לקבוע בית כזה באחד הבתים היפים של המושבה הגרמנית, שתושביה הגרמנים עזבו אותה בזמן מלחמת העולם השנייה, והאנשים האלה שפגעו בנפשם גרו מאחורי מנעולי הדלתות, שאין להן ידיות, בבית יפהפה עם מדרגות שייש. האם זה מנחם יותר, אם האנשים שפגעו בהם ולא יכולים יותר, גרים בבתים יפהפיים או בבתי בטון ובלוקים מודרניים, ששמעתי ממישהו שחי במקום כזה הרבה שנים, שהחלונות שם אטומים, כלפי חוץ, שם במקומות הבטוניים־בלוקיים שהארכיטקטורה המודרנית בנתה אותם? האנשים האלה, שפגעו בהם, יכולים להסתכל רק אל תוך החדר; לא לראות את מה שיש בעולם שמחוץ לבית שמיועד להם גם אם יש שם בחוץ גינה ואור שמש. אולי ורק אולי הם יכולים להסתכל אל גינה פנימית של הבית/הבנין שבו הם חיים.

הורי, כשהם דיברו על לאה, הם קראו לה, ‘לאה הפולניה’ או ביידיש ‘די פּוילישע לאה’. אני לא יכולה לשכוח אותה. היו הרבה שכנים לאורך השנים, והיא נצרבה בזיכרון שלי.

כל יום היא הייתה נוהגת לספר להורי ביידיש, (בניב פולני), את צרותיה ואת התלהבויותיה; “את יודעת מה הוא אמר”? “את יודעת, שהוא בא הביתה מהעבודה, והוא לא מדבר איתי, יושב במרפסת ולא מדבר”? את אלה לאה הייתה מספרת להורי, שוב ושוב חוזרת על הדברים, כמו מנסה להבין את הפשר, שאולי אם היא תגיד את זה שוב, אולי משהו יתבהר, יתברר או שמישהו מהשומעים יעזור לה להבין את מה שקורה לה בביתה עם אברם או לפחות ינחם אותה מתוך ההקשבה והדיבור איתה, שכל כך חסרו לה

אימי הקשיבה, וניסתה להגיד לה עצות, ואחרי שהיא הלכה לדרכה, היא חזרה באוזני אבי (שישב בצד והקשיב כל אותו הזמן, לרוב בשקט, אבל לא תמיד) על השתיקות של אברם, ותוך כדי כך ציחקקה. אבי, כך אפשר היה לראות בתוך עיניו, הצטער על מה שקורה לה, והניד בראשו כשהיא סיפרה וקוננה, לפעמים הוא היה משיא לה עיצה, ומיד לאחר שהיא הייתה הולכת, הוא אמר עליה שהיא משוגעת, ושהיא מדברת הרבה. כך היה להורי מישהו שאומלל יותר מהם וגם חלש. אצל הורי הכוחות היו מאוזנים; הם ידעו היטב למה מסוגל כל אחד מהם.

לאה ואברם גרו בשיכון ‘עולה חדש’ בקומה השנייה של בניין בן שתי קומות וחדר מדרגות אחד לארבעת הדירות. אנחנו גרנו ממש ליד, בבית אבן מסגדי. אברם היה בעלה הראשון וגם השני של לאה. הם התחתנו, הולידו בת, שהם קראו לה מלכה’לה. הם התגרשו ושוב התחתנו, והתקוות של לאה היו גדולות; כל יום התקוות שלה היו נולדות מחדש, וכל יום היא התפלאה מחדש על שאברם לא מקשיב ולא מדבר אליה בכלל. אחרי שהם התחתנו בפעם השנייה, לאה אפילו הכינה עוגות ולבשה בגדים, שהיה בהם הידור רב יותר. הם הולידו עוד בת, שהם קראו לה ריבקה’לה. בחגיגת יום הולדת שנה לריבקה’לה, היו שם גם הוריה של לאה, אחיה ושתי אחיותיה. שתי האחיות רקדו במעגל, גם הילדים רקדו ואני איתם. אחר כך כל הילדים התיישבו במעגל על הרצפה בסלון הבית, ושרו. הייתה תחושה טובה של עתיד ביום ההולדת של ריבקה’לה. זמן קצר לאחר החגיגה הזאת, הם התגרשו לתמיד.

בימים שבאו אלי עם השנים, ראיתי שגם אני לא יודעת לרקוד את הטנגו של ההתקרבות וההתרחקות, של הפיתוי ושל החיים שבאים אחרי הפיתוי. ראיתי את ההתנפצויות שמתרגשות אלי והתלוננתי באוזני בני אדם, עד שהם החלו ללעוג לי חרש ולהתרחק. אמרתי לעצמי ואני ממשיכה ואומרת, שלי אין את הכישרון הזה, שיש להרבה נשים, לחתולות, לחרקיות ולי אין. אין. האם באתי לעולם בלי היכולת הזאת או שהיא התקהתה מפני דאגות אחרות ונעלמה? ועכשיו רק לעיתים רחוקות אתן לאלה דריסת מקום אצלי; לרוב אסגור את חלונותיי עם רדת ערב ואשמח בשקט בחלקי.

לאה לא הפסיקה להגיד, שהיא לא מבינה למה אברם לא מדבר אליה. היא חכתה לו והתכוננה לבואו כל היום, כל יום. היא ניקתה את הבית, בישלה, מרחה על ציפורניה לכה אדומה ועל שפתיה אודם אדום־גרניום, והזליפה כמה טיפות של בושם. בסביבות ארבע אחר הצהריים ההתרגשות הייתה גוברת, והיא הייתה מדברת בלחש, שהינה אברם יבוא, הינה הוא יבוא. ואז נשמעו צעדיו, כשהוא עלה במדרגות אל הדירה שהייתה בקומה השנייה. הוא הגיע הביתה ועל פניו ובעיניו הקטנות כמו גרגירי אורז, היה חיוך קטן. לאה הגישה לו את האוכל אל השולחן, שהיה במטבח קטן, צר וארוך. המטבח היה די חשוך, וכך גם חדרי הבית, כי לאה נהגה להסתיר את האור בוילונות כמעט אטומים לאור. היא סבלה מכאבי ראש, וכרכה בד לבן ורטוב סביב ראשה להמעיט מעט את הכאב. היא נהגה למשש את מצחה. במטבח ובבית היה ריח קבוע של תבשילים, שאפילו הבושם שלה לא הפיג אותו. הרצפות היו תמיד נקיות למשעי, והדיפו הרגשת קרירות נעימה.

איך שאברם היה מסיים את האוכל, וקודם לכן החליף את בגדיו ונעל נעלי בית חומות, הוא היה יוצא במהירות אל המרפסת המזרחית של הדירה. גם המרפסת הזאת הייתה צרה וארוכה. לדירה הזאת הייתה עוד מרפסת (זאת מהחלומות שלי) מערבית (אז עוד דאגו לצייד את הדירות במרפסות), וממנה ראו למרחקים גדולים את פס הים הכחול.

ואני ממשיכה לחלום על המרפסת המערבית, או אולי על אחת שדומה לה. בחלומי אני עומדת במרפסת שבקומה שנייה, ורואה את הים, אבל הוא קרוב יותר; כמעט נגיעה, רעש הגלים נשמע היטב והמים כחולים מאוד בכחול של מעמקים, ואני יודעת, שאני לא גרה שם, אבל בחלום אני מעמידה פנים אל עצמי, ששם אני גרה, ואני יכולה להביט ולהריח כמה שארצה את הים הכחול והר הכרמל שמחפה על הים וגם גולש אליו כמו גל גדול.

אברם היה מתיישב בכיסא הנוח שלו, העשוי מעץ ובד מתוח אל קצותיו. במרפסת המזרחית כבר היה צל כשאברם היה מגיע הביתה אחרי העבודה. מיד הוא התחיל לקרוא בגב זקוף מאוד או לשכב ולבהות בדממה. לאה הייתה מגיעה כל יום מחדש מתיישבת על שרפרף לידו, ורוכנת אליו בעדנה ובציפייה, מספרת לו ושואלת אותו. הוא לא היה עונה, והיא המשיכה, עד שהוא הסתכל לעברה והציץ מתוך חרירי עיניו הקטנות והרחוקות, ונשמעה שאגה, ‘שקט’. היא הייתה נעלבת, כאבי הראש שלה היו מתחדשים מיד. היא הייתה כורכת סביב ראשה את הבד הלבן והרטוב ומספרת על כאבי הראש, ושוב נשמעה צעקה, ‘שקט’. היא הלכה מחדר לחדר ולמרפסת המערבית, אולי היא הביטה ממנה למרחקים. תיכף אחר כך היא הייתה יוצאת ומגיעה אלינו עם הבד על הראש והיד על המצח ומספרת. נראה שההקשבה שהקשיבו לה הורי הקלה עליה מעט וגם חוות דעתם כמו היו שופטים בבית דין.

אחרי שנולדה התינוקת הראשונה מלכה’לה כאבי הראש של לאה גברו, והלכָּה האדומה כבר לא הייתה מרוחה היטב על הציפורניים הקטנות שלה, וגם האודם נעשה מרוח מעבר לשפתיים, ואברם הסתגר עוד יותר בשתיקותיו. לאחר לידת התינוקת התחילו להופיע בבית יותר ויותר האחיות של לאה. לאחות הבכורה לא נולדו ילדים. היא הייתה אישה אלגנטית מאוד ותכשיטי זהב קשטו אותה בייחוד צמידי זהב רחבים וכבדים. האחות הזאת הציעה את עזרתה ללאה, והתינוקת מלכה’לה בילתה זמנים ארוכים בבית האחות הגדולה של לאה. אברם ולאה התגרשו, ושוב התחתנו, הולידו את רבקה’לה, ולא השתנה דבר; השתיקות, הצעקות, כאבי הראש והמטפחת הלבנה סביב הראש, האודם והלכה האדומים והמרוחים, ריח האוכל בבית שוילונותיו כהים ומכסים את החלונות. את יום הולדת השנה הראשונה של רבקה הקטנה חגגו שם בשיכון ‘עולה חדש’, בקומה השנייה. זמן קצר אחר כך, לאה ואברם התגרשו, והיא באה לספר בביתנו, שאברם לקח ממנה את רבקה’לה הקטנה ועבר לגור באחד הקבוצים בסביבה. ואחותה לקחה ממנה את מלכה’לה, הילדה הבכורה שלה, וגם היא סירבה להחזיר את ילדתה של לאה. לא עזרו ללאה כל תחנוניה. לימים, הילדה מלכה גדלה. פגשתי אותה במקרה בנסיעה באוטובוס, וראיתי, שהיא דומה לאביה; עיניה קטנות כמו חרוזים חריריים. מלכה סיפרה לי, שאימה נטשה אותה, שדודתה אימצה אותה, ושהיא לא תדבר עם אימה יותר. וכך היה. ניסיתי לספר לה משהו על אימה האומללה, וזה לא עזר. להיפך, מלכה התבצרה עוד יותר בדיבור על אימה שנטשה אותה ושהיא לא תסלח לה. מה החליש כל כך את לאה? השתיקות? ואילולא השתיקות, האם היא הייתה יכולה להגן על כל ילדיה? גם על הילד שנולד לה אחר כך מהבעל השני, שאחרי כמה שנים הקים קשר עם השכנה מלמעלה ואת לאה דאג להעביר, לשלוח לבית אפּינגר ואז יחד עם השכנה מלמעלה, שעברה לגור איתו, הוא גידל את שלמה’לה, הבן שלו ושל לאה?האם ואיך היא הייתה יכולה להגן על עצמה מפני בית אֶפִּינְגֶר? שוב עברתי, לאחרונה, ליד בית אפּינגר, והוא חזר להיות מלון קטן ומהודר מאוד בסגנון אירופאי, שדלתותיו פתוחות, על גגו מרפסת עם ספות ושמשיות, ומשם האורחים יכולים לראות את הר הכרמל ולהרגיש ולשמוע את רוח הבריזה מהים הקרוב.

מרגו, במושבה הגרמנית,שמן על בד 45/40 ס"מ.

עכשיו יולי, בעוד חמישה ימים יום ההולדת שלי. תמיד קייצית.

ברכבת לתל־אביב ומשם לבלינסון בפתח־תקווה, שיש בה בית ספר לגננות ושתלנות, שפעם הרביתי להסתכל על גינותיו ועל עצי הדקל שבו מחלון ההוסטל ההוא. מתרגשת מחדש אולי בגלל הרכבות שמזכירות לי, קצת מחנק בגרון כמו לפני בכי או שההתרגשות היא שהינה אני, וממשיכה לנסוע גם להמטואונקולוגיה. מחכה בתור הרבה שעות. מדי פעם מסתכלת על המסך הקטן, ומבינה איפה מקומי. כשסוף סוף אני נכנסת, הרופאה שלי תשאל לשלומי, וכשאגיד לה, אקבל איזו נזיפה, שהנה שוב אני מתלוננת.

ובעולם, אלו היו החודשים האחרונים של הנשיא השחור של ארצות הברית, אובמה ועכשיו כבר טראמפ הוא הנשיא. בסוריה, אנשים לא מפסיקים להרוג, והרוסים והאיראנים מנסים להשתלט כמה שיותר. כמעט ואפשר לשמוע את קולות הנפץ מעבר להרים, מסוריה ומהכורדים בסוריה שהטורקים מסתובבים גם הם שם וטובחים. יוצאים למסעות ההרג והאונס והילדים. כשאני יושבת במרפסת־החצר, שאליה אני יוצאת ומסתכלת אל הים, אל ההרים, אל הנחל שלי נחל קישון, אל מפרץ חיפה היפה, אל הגלים המלחכים את חוף קריית־חיים. קו החוף הולך ופולש פנימה אל היבשה; הסינים בונים נמל פרטי־מסחרי חדש, ככה מול העיניים, והים כובש שטחים. אז אולי הקריות תדמינה לוונציה. מי יודע. גרים פה גם סינים, פועלים על אופניים, פניהם וידיהם אפורות מעבודה. אני יודעת שהשכנים מסתכלים עלי, כשאני יושבת שם בחצר הקטנה הזאת. לאף אחד מהם אין מרפסת, חוץ מאשר למשפחה אחת. והקנאה. לקח לי כמה שנים, עד שהתרגלתי לשבת במרפסת הזאת מבלי לחשוב על מי שמסתכל עלי. רגש הקנאה הוא קשה, וצריך להיזהר. גברים, שיש להם כוח פיסי רב יותר אז למה שהנשים תיהנינה במיטה מבלי לשלם על כך, בשליטה על מצבן.

אנשים לא מפסיקים להגיד, שעלולה להגיע לסופה הדמוקרטיה בארץ הזאת; נחקקים חוקים, הכול יקר מאוד. אנשים ממורמרים ולאליטות יש מיליארדים.

המחלה הזאת, שקבלתי, ושאני מנסה לחיות יחד איתה כל יום קשורה במה שעבר עלי עם איתן, שאיתו הייתי בקשר למעלה מעשר שנים. עשר שנים שבהן לא הבנתי את מה שהיום ברור לי. אז רק מיררתי בבכי. נאלמתי מול מה שקורה, עד ששערותיי התחילו לנבול.

הלכתי לאכול במסעדה הזאת, המסעדה האיטלקית. היא נמצאת בנווה שאנן די קרוב אל קולנוע ‘עממי’, שבו אני רואה סרטים, שלא פעם הולכים איתי הלאה, בלי שמותיהם, שנעלמים לי. בית הקולנוע הזה נמצא לא רחוק מביתי; לעלות שבעים מדרגות, לפנות שמאלה וללכת בערך קילומטר אחד. ככה זה בעיר הזאת, שיושבת על ההר. לרוב אני נוהגת לקולנוע עממי ולמסעדה הזאת. האוכל שלהם טעים, אוכל פשוט. בייחוד טעימה מנת תפוחי האדמה עם פטריות מוקרמות ולידם סלט של ירקות טריים. רוב היושבים במסעדה הזאת הם רוסים, שמגיעים עם הילדים ועם הסבא והסבתא. גם המלצרים רוסים. פעם נהגתי לבוא לפה בקבוצה קטנה, ולא עוד. עוד לא ברור לי, אם זה בגלל ההשתנויות שלי או אולי של האחרים, בייחוד כשלא יכולתי לעצמי, ורגלי לא יכלו להחזיק אותי.

עד לא מזמן אפשרתי לאלו שהאירו לי פנים להתקרב, מבלי לשים לב למה שהם מביאים אלי. בלי לחשוד, אבל אחר כך לקלוט ולהבין, ואז בבת אחת להתרחק ולהתנתק ולא להביט לאחור. אשת לוט הביטה לאחור אל הפוגעים, והייתה לנציב מלח והפסיקה להיות היא עצמה, אשת לוט. אבל אז באה הדממה. הייתי רגילה וכבר רחקתי. הדממה שדממה עוד יותר. כך גם היה עם איתן. שנים רצתי אל חיוכו ואל דיבוריו המתוקים לרגע קל. וביתר הזמן מרורות. בצבצו גם טבעת עבה של אישה. זהב צהוב וכמה שיערות ארוכות בלונדיניות מתחת לכרית ששמתי את ראשי עליה. ושיערי שלי התחיל לקמול, שיערי השתטח על ראשי. ורק אם עוד פעם אבין אז כבר אציל אותי ואת השיער שלי מאדם שמתרוצץ מגחך ומלהטט, שרק לא יתברר.

התפנית הגדולה הגיעה: כשישבנו איתן ואני במסעדת הדגים, שבינתיים נסגרה, בשכונת בת גלים מול הים וליד הקזינו שנמצא בתוך מי הים והוא או הרוס או בתחילת בנייה שנים אחרי שנים והים נראה פה ושם דרך פתחי החלונות, המרפסות והמבואות של הבניין הזה, שהיה פעם קזינו לקצינים הבריטיים, כשעוד היה פה מנדט בריטי והיה פה ריח שאפשר למצוא באנגליה.

איתן בחיוך הצביע על אוניה יפה, שנראתה על קו האופק ועל צבע השמים התכול והמים שכמעט כבר ליד החוף יש להם צבע כחול כהה של ים בַּמּרחקים הגדולים. הוא חייך בחיוך מתוק והשתמש במילותיי שלי, המתפעלות שוב ושוב מהמראות הימיים, הוא גיחך ואמר “תסתכליייייי תסתכליייאיאיאי”. הוא נענע את הלסת ואת עיניו מצד לצד. הוא עקב בעיניו הקטנות והמתרוצצות אחר הבעות פני המתכרכמות. הוא הנמיך את ראשו והציץ מלמטה לכיוון פני. בשבילי מראות הים האלה היו מקור גם לזיכרונות ילדות של קייצים בבריכת בת גלים, שהייתה פעם ליד הקזינו, שהמים בה היו מי ים מלוחים עם היזכרות בקצף גלים לבן, של הים בסביבות הבריכה. היא הייתה בריכה אולימפית עם מקפצות וספסלים כמו באמפיתיאטרון והים הקיף אותה מצפון וממזרח עד לאופק. והאופק הזה היה ונשאר גם המקום לתקוותי, שגם אני יכולה להמשיך לראות את כל זה ולקוות גם אם הוא או מישהו אחר חושב שזה רק שלו, שהרי לאיתן הייתה ספינת עץ, שהוא טען שהוא בנה אותה במו ידיו ושהוא הפליג בה בימים של הים התיכון. הוא דיבר עליהם כאילו הם שלו.

גם אחרי שנפרדתי מאיתן; הממאירות שוב הגיעה אלי כמו נחשול בוץ, שמתקדם באיטיות, ואי אפשר לעצור אותו, והוא כבר פה. זו הייתה הפעם השלישית; אחרי שחזרתי מתערוכת ציורים שלי במוזיאון הגטו בטרזין בצ’כיה, (הגרמנים קראו למקום טריזיינשטאט). החדר שהם נתנו לי בטרזין להתגורר בו היה חמים. הריהוט בחדר הזה היה פשוט, יושן ופשטות בסגנון הבולשביקי. כשהסתכלתי החוצה מחלונות החדר הזה הרחוב היה שומם, וכמעט לא נראתה נפש חיה בכל שעות היממה. בלילה לא נדלקו כמעט אורות. דממה.

נסעתי לתערוכה. הגעתי לטרזין באוטובוס, וירדתי הפעם בתחנה הראשונה של העיר טרזין מוקפת החומה, שמוקפת באחד מיובלי נהר הַלָּאבֶּה הגועש ברעש גדול (האלבה).

ארבע שנים קודם לכך כבר הייתי פעם אחת בטרזין, כדי להציע את התערוכה. גם אז באתי אליה מפראג באוטובוס, וירדתי אז בתחנה אחת מוקדם מדי. ממש מול תחנת האוטובוס ראיתי ושמעתי את נהר הַלָּאבֶּה (האלבה) גועש בקול רם, וזורם לרגלי חומות העיר. היה שם ליד תחנת האוטובוס בית אחד לבן, לא היו בתים בסביבתו. נכנסתי לשאול. הדלת הייתה פתוחה. אולי מישהו שם יודע איפה ואיך נכנסים לעיר טרזין. מולי ראיתי מעבר לנהר הלאבה רק חומות גבוהות ועבות ומגדלים ימי ביניימיים עם כיפות ברזל שחורות מחודדות, שהציצו מבעד לחומות, שמקיפות את העיר טרזין. אף אחד לא נראה ולא ענה לי בבית הלבן הזה. בית שטוח. לא ראיתי שם איש. הדלתות היו פתוחות, ויכולתי לעבור בין החדרים, אבל לא התקדמתי בתוך הבית, רק קראתי ושאלתי אם יש מישהו ואיך נכנסים לעיר טרזין. אף אחד לא ענה. התחלתי לחשוש ויצאתי במהירות. דממה מול החומות העבות וגעש המים. דממה, שמישהו בשום אופן לא רוצה שיפרו אותה.

כשרק הגעתי לטרזין בפעם השנייה בחודש פברואר היה קר מאוד אבל עדיין לא היה בה שלג. נעשה קר יותר ויותר והתחילו לרדת פתותי שלג, קשה היה להתהלך. אפשר היה להחליק בקלות. פה ושם נראה קומץ קטנטן של בני אדם. כשעברתי את השער שבחומת טרזין ראיתי ברחוב רק סבא עם נכדו הקטן, שתוך זמן קצר נכנסו לבית, והשקט המוחלט והשממה חזרו אל הרחוב. נשמע הד תקתוק הנעלים שלי וגם של מעט העוברים ושבים. ההד חזר מן המדרכה עליה הלכתי, כי העיר הזאת כמעט ריקה מבני אדם, ומרחוק נשמעו צרחות של אישה אחת, שצעקה על הילד הקטן שלה שוב ושוב. אחר כך הלכתי אחרי קול הצעקות, וראיתי, שהיא צועקת על הילד הקטן שלה, שישב בתוך אוטו צעצוע אדום, והסיע אותו בהתלהבות ובריכוז במבואה גדולה ומרוצפת של בנין. גם שם לא נראה ולא נשמע איש מלבדם. לא נראה.

גם את בית הכנסת הנסתר, ראיתי בטרזין עם התחינות אל האל, שיציל. תחינות כתובות בעברית על הקירות בלבוש של פסוקי תהילים וציורי נרות ארוכים ודולקים. קרוב לבית הכנסת הנסתר ראיתי גם את הדירה שהייתה אז דירת מסתור ליהודים, דירה בקומה שנייה, שחללה הפנימי כמעט שחור, שלא יראו את מי שהיה שם, והסתתר מפניהם, מפני מבקשי נפשם. כשהייתי שם ראיתי שבחוץ, בחצר עמד עץ אחד בודד. כל החצר הייתה סגורה בחומה והיא הייתה מושלגת בשכבה דקה של שלג והקור היה מקפיא. אחר כך באתי וראיתי במקום אחר בטרזין גם את המגורים ואת המיטות הצפופות, שהם צופפו ליהודים, כמו בקסרקטין אבל צפוף יותר ואת הכלים ואת הספרים ואת המנגינות ואת הציורים שהיו שם. והינה במקום הזה הבנתי שכבר מלפני שנים אני מסדרת לעצמי את הבתים שאני גרה בהם (כי אני לא מפסיקה לעבור דירות) כמו המקומות האלה; מעין מחבוא או קסרקטין ליהודים. רק ככה אני יכולה לחיות בביתי. אימא שלי לא הפסיקה לתאר את דרגשי העץ, שהיו במחנות ההם בקומות. שם בטרזין הבנתי עד כמה דייקתי מתוך מה שהורי ספרו לי. הבית הזה היה למוזיאון גטו טריזיינשטאט. את הציורים שלי, שהבאתי מהארץ לטריזיינשטאט, תלו במבואה של המוזיאון הזה. רביעיית מיתרים מהתזמורת של פראג נגנה בתערוכה ממנדלסון. מתאים לפתיחת תערוכה של אישה יהודייה, שנדדה מהמחוזות ההם למרחקים וחזרה עם תערוכת ציורים ועליהם גם כיתוב. חזרתי מטרזין, ושוב חשבתי, שאני רק תשושה מהתלאות שראיתי, ואולי גם עצלה מעט, עד שהתברר.

התיישבתי במסעדה האיטלקית, שלא רחוקה מביתי שעל ההר, ליד קיר הזכוכית שממנו רואים את הפנס, שמאיר באור צהוב מבין השיחים. התיישבתי מול הסועדים האחרים, כך שאוכל לראותם. גבי פנה אל הרחוב, דבר שאני לא נוהגת לעשות. אני מתגעגעת לנוכחות בני אדם. בני אדם זרים לגמרי.

ממש לפני שיצאתי למסעדה האיטלקית, בדרך החוצה, קראתי שהעיתונאי גדעון לוי מ’הארץ' כתב מאמר על כך, שאנו עוד נתגעגע לביבי, ראש הממשלה. חשבתי גם על זה.

פעם אחרת במסעדה אחרת; כשהייתי בתערוכה קודמת בצ’כיה, בעיר קָדַנְיְיְ, העיר שבה נולדתי, בהרי הסודטים, והצגתי תערוכה בכנסיה לבנה, שפעם בעבר בקשתי שכך יהיה, וגם קראתי בכנסיה הלבנה הזאת שירים שלי והאיש הצ’כי הגבוה קרא את תרגום השירים לצ’כית. הכנסייה הלבנה הזאת היא ממש על גדות נהר הָאוֹחְזֶ’ה, שמימיו מלחכים את קירות הכנסייה מדרום. ראיתי כבר כנסייה, שהמים מלחכים את קירותיה הדרומיים, כנסית הלחם והדגים, שהכנרת באה עד לקירותיה, ושם קניתי את טבעות עץ הזית, שאהבתי ושכבר אינן.

אכלתי במסעדה האיטלקית פיצה טעימה ומרק ירקות, ותיכף התחלתי לכתוב, לאחר שימים על ימים לא כתבתי. הכתיבה שלי באור הרך והמועט שבמסעדה, העלתה חיוך של נעימות והבנה מצד המלצרים, שבתחילה ראיתי על פניהם פליאה שבאתי למסעדה לבדי.

רגלי מוליכות אותי אל המושבה הגרמנית. כבר מהכיכר שבתחתית הגנים הבהאיים אני יכולה לראות אוניות עוגנות ליד ממגורות בית דגון. זה היה יכול להיות כל כך נעים וטוב אילו אפשר היה לרדת ברחוב הזה ישר אל הים ולראות אותו, אבל הארץ הזאת קטנה, והחופים הולכים ונתפסים, צריך ממגורות לחיטה שיהיה לחם, וצריך מקומות לאניות המלחמה שיגנו עלינו וצריך מפעלים כמו חברת חשמל, שצריכים מים שהם שואבים מהים. בחוף אחר במפרץ הזה נשארו עוד כמה דקלים, שנטועים ליד הים עוד מהזמן, שהיה שם חוף עם חול זך, שנקרא ‘חוף שמן’. אי אפשר לגשת לשם. לפעמים אני מחפשת את שלושת הדקלים האלה מהחלון הגדול של ביתי, ואחרי החיפוש בין הארובות, מעבר לרכבות, בניני המוסכים וסמרטוטי הברזל אני רואה אחד מהם; את זה שצורת גידולו נטויה עם הבריזה הנושבת.

פעם במושבה הגרמנית היה שקט עמוק. זמנים שעברו נשמרו עוד באוויר. אז עוד לא דברו הרבה על יפי הבתים, שבנו הטמפלרים. היה כאן היופי הזה, ולא התקרבנו, כמו שאני לא התקרבתי אז בחודש פברואר, בדרזדן, אל גדות האלבה, אף שנמשכתי מאוד. עברתי במהירות, הסתכלתי מרחוק. גושי קרח צפו במים האדירים וזרמו עימם במהירות צפונה אל הים הצפוני וגם לים הבלטי בשתי זרועות.

מרגו, בעיר קָדַנְיְיְ `KADAN על גדות נהר האוֹחְזֶ’הֶֶOhr`e, צ’כיה. 43X30 ס"מ, גירים יבשים על נייר

כמה ספינות עגנו ליד גדות הנהר. התלבטתי לרגע, אם אתקרב ואשאל אם אפשר לקנות כרטיס ולשוט על נהר האלבה, כשגושי קרח צפים בתוכו בזרם העז, אבל ידעתי שאני צריכה להיות ליד פסל הסוס ורוכבו עליו בעוד כשעתיים. גם שאלתי את עצמי איך אדבר איתם, האם באנגלית או אנסה את הגרמנית המתערבבת עם היידיש שלי, ומה אענה אם ישאלו אותי מנין אני, שהרי זו גרמניה, ואני התכוונתי ללכת לשם לבדי. לא הצטרפתי אל אף אחד מאלה שהיו איתי באוטובוס המטיילים שבא מצ’כיה. גם חששתי מאוד לאבד את הקבוצה, שאיתה הייתי צריכה לחזור לצ’כיה.

ההתכנסות לנסיעה חזרה נקבעה ליד פסל גבוה פי שנים מגובה אדם. צריך להרים היטב את הראש כדי להסתכל עליו ולראות את הפרטים. גם המבנים שם בדרזדן דמו לחומות אדירות והגישה אליהם ארוכה והרגליים קצרות ומתייגעות עד שנכנסים והשומרים עמדו בכל מקום. גם הכנסיות גבוהות שם וקירותיהן כהים ועצומים, וכמעט אי אפשר למתוח עד כדי כך את הצוואר כדי לראות את קצות הבניינים.

אולי חששתי מפניהם, ואולי פשוט אמרתי לעצמי, “פעם אחרת” (כמו שאני נוהגת לעשות), ואיזו פעם זו יכולה להיות? שהרי אני בביתי יושבת, ומסתכלת מן הצד. מדי פעם מנסה לשחות בתוך הזרם ונהדפת החוצה אל הזיכרונות על שדות רחוקים וסלעים לבנבנים, שאפשר להשתטח עליהם, ושבהם אני ממשיכה להתהלך.

מי מוכן לחלוק את הנהדרות הזאת עם אחרים? (שתי שמשות שונות עלולות להאיר על העמקים היפהפיים)…… מי מוכן לחלוק את השפע הגדול, את מי האדירים הנעים הלאה והלאה? והגדות החומות והירוקות עם בתים גם מעבר לגדה, שם במרחקים? את עוגות השוקולד? את יפי פרחי הגרניום התלויים מעל אדני החלונות? כמו יפי בתי הטמפלרים במושבה הגרמנית. מי יודע לבנות ככה? יודעים לגור שם, יודעים לפתוח שם מסעדות עם אורות חג המולד כל השנה. הבתים האלה בחיפה מזכירים עולמות מושכי לב כמו שם, אבל למישהי כמוני אין כל כך מקום ביופי הזה שם. לבשתי את המעיל השחור הארוך, שאותו אני שומרת כבר שנים לארצות וזמני קור, וגם כובע פרווה סינטטית מנומרת. (הכובעים האחרים לא התאימו לי). (המצלמה שלי התקלקלה, כשרציתי לצלם את נהר האלבה בדרזדן). ליוויתי במבטי את גושי הקרח, ששטו במהירות מתחת לגשר כמו ספינה שנוסעת עם הזרם או עם רוח גבית בתוספת של כוח מנוע. הדרך מפראג אל נהר האלבה באוטובוס של מטיילים באותו חודש פברואר, הייתה מושלגת כמו בסיפורי אגדות. הלובן השתרע עד לאופק מכל צידי האוטובוס בו נסענו לאחר שעברנו את הגבול בין צ’כיה וגרמניה, אבל עצרנו בדרך, עדיין בצ’כיה, לאכול בפונדק דרכים, ואנשים שלא הכרתי, התיישבו מולי בשולחן האוכל. זה היה זוג אנשים דתיים מירושלים, שכל אחד מהם נתן לי כרטיס ביקור, אחד מהם היה לשרותי עורך דין והיא נתנה לי למכירת תכשיטי זהב בסגנון קלאסי. איכשהו אני מוצאת עצמי יושבת ומשוחחת עם אנשים שהדת חשובה מאוד בחייהם, והרי אני כבר עזבתי אותה מזמנים רחוקים שלי וטובה לי החירות מהעול שלה. אולי גירסא דינקותא ניכרת עלי. ירדתי במדרגות פונדק הדרכים הזה (עדיין בחלק הצ’כי של נהר האלבה), שהיה אולי חצוב בהר, חציתי את הכביש, שמשאיות גדולות נסעו עליו, ומעבר לכביש היה שם נהר הַלָּאבֶּה. כך קוראים הצ’כים לאלבה. הגבול עם גרמניה היה לא רחוק משם. הַלָאבֶּה היה קפוא לגמרי, וספינות עגנו ליד הגדות כשהן אחוזות בקרח, מבלי יכולת לנוע, וחיכו לבוא האביב שבו יפשירו השלגים. בנסיעה באוטובוס לגרמניה לדרזדן ראיתי מן החלון איך נהר הלאבֶּה התפתל בין ההרים, שעל מורדותיהם אפשר היה לראות לאורך הנהר, שמאלה לו, בתים עם גגות רחוקים; ירוקים ואדומים ועצים בין הבתים. האדמה בצבצה מבין הבתים, והיא הייתה אדמדמה־חומה, ואני רציתי להגיע אליה. ההרים בצד השני, (בצד ימין של האוטובוס הנוסע מצ’כיה לדרזדן בגרמניה) ממש ירדו אל הנהר או השאירו רק פס צר של מישור. ההרים האלה היו בצבע שהוא בעיקר סגלגל, שבתוכו מקופל הצבע החום שמרכך את הסגול, צבע שאני מקווה שיש לי בתוכי ועלי. בדרך חזרה מדרזדן, כשהערב ירד, בחושך הבתים האלה התנצנצו באורות רחוקים, רציתי להיות מישהי שגרה באחד הבתים האלה. אם הייתי נשארת שם בילדותי הרחוקה, אולי הייתי יכולה. גם פה אני צריכה להתאמץ להחזיק מעמד. מוטת ידי לא נמתחת מספיק.

מה שהפריע ללובן היו כביש ועמודים, ועליהם מתוחים כבלי טלפון או חשמל. על אחד הכבלים ישבה לה לילית שלג גדולה ולבנה. היא הסתכלה אלינו בשקט דומם ובמבט חודר של ליליות. האוטובוס המשיך על הכביש ומסביבו הלובן.

דרזדן

בדרזדן, ליד מקום ההתכנסות, לפני היציאה לדרך חזרה לצ’כיה, ליד הפסל של הרוכב הגדול על הסוס הענק, לא רחוק מנהר האלבה, שגושי קרח צפו בו, ראיתי בית קפה עם שלט מעל לדלת הכניסה ועל השלט ציור של כוס קפה ולידה פרוסה גדולה ומשולשת של עוגת שוקולד חומה. אל הדלת הובילו כמה מדרגות שמתעגלות סביב הדלת, מדרגות שיש ורדרד, מראה ארמוני. קודם לכך טיילתי מעט בעיר דרזדן, וראיתי את מבני הפאר הגרמניים עם פסלים, שגדולים בהרבה מהאדם. מבנים ופסלים קיסריים, ביסמארקיים, וגם קניונים ובתים בולשביקיים עם הרבה כניסות והרבה חלונות שדומים זה לזה (ואין מרפסות), בתים של מה שהייתה פעם מזרח גרמניה, קומוניסטיים.

נכנסתי למסעדה בקומת הכניסה של אחד הקניונים ובזהירות באנגלית הזמנתי מרק, כי לא רציתי להסגיר את היידיש שאני יודעת, ושמתערבבת לי עם הגרמנית, שלמדתי בירושלים באוניברסיטה העברית, כי כך לומדים שם, כשלומדים היסטוריה כללית. המלצרית הביאה לי את המרק עם הלחם, (התפריט הנצחי שלי), ומאוחר יותר שאלה אותי “?DAS SCHMEKT”, “זה טעים?”, ואני כל הזמן הסתכלתי סביבי לראות מי ואיך נראים האוכלים. הם היו אנשים צעירים אולי סטודנטים. הנשים לבשו חצאיות צרות והגברים התעטפו בצעיפים חמים. הם דברו ביניהם בלהט אבל בשקט. הם לא זיהו אותי, שאני מישראל ומהיהודים, כך נדמה לי. היה קר בחוץ; פברואר, ובתוך המסעדה היה חמים. הסתכלתי החוצה; בחוץ היו כמה ספסלים של בטון חשוף, שמתאימים לקיץ והנה מישהו התיישב על אחד הספסלים. התפלאתי. בגלל הקור. הוא היה בחור צעיר, גבוה, נאה ורזה. עור פניו היה יבש. ידיו התנועעו בעוויתות וגם פניו. הוא הסתכל דרך שימשת החלון אל הסועדים ואז קם וניסה להיכנס למיסעדה. נראה היה, שהם כבר מכירים אותו, ומיד ליוו אותו החוצה, והוא התחנן, רועד למשהו חם. הם ליוו אותו החוצה. הוא התיישב שוב בהרכנת ראש, והלך. ואני הסתכלתי והחמצתי את המרק והסנדוויץ', שיכולתי לקנות לו, ואז למשוך תשומת לב.

ליד הפסל הענק של הסוס ורוכבו, אמר לנו המדריך להתכנס לנסיעה חזרה לצ’כיה בשעת אחר צהריים. ראיתי משם את בית הקפה השוקולדי עם הדלת החומה, שדרך זכוכיותיה אפשר היה לראות שכנראה העוגות שם טובות. למרות חששותיי, עליתי באיטיות במדרגות השיש הורדרדות, נכנסתי והנה אני בבית קפה גרמני בסגנון המאה ה־19 וראשית המאה ה־20, סגנון קיסרי. הרהיטים היו חומים כהים, והאנשים ישבו שם על כיסאות־כורסאות נוחים עם ריפוד חום או ירוק. ליד הכניסה היה קולב חום למעילים ולידו ראי גדול ונברשות שמפיצות אור צהוב מהסוג הרך, אור שעולה כלפי מעלה ולא מסנוור את היושבים לידו. (אני צריכה נברשות כאלה בביתי, שנמצא כמעט בתוך מדרון ההר, כמעט כמו מערה). הסתכלתי סביב, כדי לבחור לי מקום לשבת בו. לבסוף התיישבתי בקצה בית הקפה, ליד הקיר האחורי, שם היה ספסל מרופד, יכולתי להישען גם על הקיר, ולראות את היושבים. הזמנתי קפה שהגיע בספל לבן, ופרוסת עוגת שוקולד גדולה, שהיו בה שכבות. בבית הקפה הזה מולי ישבו אנשים מבוגרים, שנראה היה שהם נהנים מאוד לשוחח. הם הקשיבו זה לזה בתשומת לב ודברו בפטפוט ובשקט. אכלתי ושתיתי את עוגת השוקולד והקפה באיטיות ובזהירות כמו בסיפורים, ברקע התנגנה כמעט ללא קול מוסיקת ואלס, שמושכת את שמחות החיים, אל גוף מתנועע, אל קול שרוצה להישמע החוצה מן הגוף בחמדה. בבית הקפה הזה היו מחיצות של זכוכית לבנבנה־חלבית ובתוכן חריטות של צמחים, שעוד הגבירו את תחושת הנינוחות.

התענוגות האלה משכו אותי אל מחוזות, שקשה להיפרד מהם; כך היה גם פעם; גם אז היה קשה להאמין, שחייבים ללכת משם. רציתי להישאר שם עוד קצת ולדעת שלא רחוק מבית הקפה זורמים מים אדירים בנהר האלבה עם גושי קרח בתוכם ושאולי אפשר לשוט על האלבה.

בבית הקפה הזה, ליד שולחן אחר משמאלי, ישב גבר, שהתעניינתי בו מעט בזהירות ובאלכסון. היה לו מראה מעט חומי. לא הישרתי מבט. אני לא מעיזה. בהתחלה הוא העיף מבט ועוד מבט, ואני לא החזרתי כמעט, ורק שאלתי בליבי, אם אני מוצאת חן בעיניו, ואם הוא יכול לנחש מנין אני. ואני הוצאתי את הפנקס שלי מהתיק ורשמתי את אותיות.