הלכתי לאכול במסעדה הזאת, המסעדה האיטלקית. היא נמצאת בנווה שאנן די קרוב אל קולנוע ‘עממי’, שבו אני רואה סרטים, שלא פעם הולכים איתי הלאה, בלי שמותיהם, שנעלמים לי. בית הקולנוע הזה נמצא לא רחוק מביתי; לעלות שבעים מדרגות, לפנות שמאלה וללכת בערך קילומטר אחד. ככה זה בעיר הזאת, שיושבת על ההר. לרוב אני נוהגת לקולנוע עממי ולמסעדה הזאת. האוכל שלהם טעים, אוכל פשוט. בייחוד טעימה מנת תפוחי האדמה עם פטריות מוקרמות ולידם סלט של ירקות טריים. רוב היושבים במסעדה הזאת הם רוסים, שמגיעים עם הילדים ועם הסבא והסבתא. גם המלצרים רוסים. פעם נהגתי לבוא לפה בקבוצה קטנה, ולא עוד. עוד לא ברור לי, אם זה בגלל ההשתנויות שלי או אולי של האחרים, בייחוד כשלא יכולתי לעצמי, ורגלי לא יכלו להחזיק אותי.
עד לא מזמן אפשרתי לאלו שהאירו לי פנים להתקרב, מבלי לשים לב למה שהם מביאים אלי. בלי לחשוד, אבל אחר כך לקלוט ולהבין, ואז בבת אחת להתרחק ולהתנתק ולא להביט לאחור. אשת לוט הביטה לאחור אל הפוגעים, והייתה לנציב מלח והפסיקה להיות היא עצמה, אשת לוט. אבל אז באה הדממה. הייתי רגילה וכבר רחקתי. הדממה שדממה עוד יותר. כך גם היה עם איתן. שנים רצתי אל חיוכו ואל דיבוריו המתוקים לרגע קל. וביתר הזמן מרורות. בצבצו גם טבעת עבה של אישה. זהב צהוב וכמה שיערות ארוכות בלונדיניות מתחת לכרית ששמתי את ראשי עליה. ושיערי שלי התחיל לקמול, שיערי השתטח על ראשי. ורק אם עוד פעם אבין אז כבר אציל אותי ואת השיער שלי מאדם שמתרוצץ מגחך ומלהטט, שרק לא יתברר.
התפנית הגדולה הגיעה: כשישבנו איתן ואני במסעדת הדגים, שבינתיים נסגרה, בשכונת בת גלים מול הים וליד הקזינו שנמצא בתוך מי הים והוא או הרוס או בתחילת בנייה שנים אחרי שנים והים נראה פה ושם דרך פתחי החלונות, המרפסות והמבואות של הבניין הזה, שהיה פעם קזינו לקצינים הבריטיים, כשעוד היה פה מנדט בריטי והיה פה ריח שאפשר למצוא באנגליה.
איתן בחיוך הצביע על אוניה יפה, שנראתה על קו האופק ועל צבע השמים התכול והמים שכמעט כבר ליד החוף יש להם צבע כחול כהה של ים בַּמּרחקים הגדולים. הוא חייך בחיוך מתוק והשתמש במילותיי שלי, המתפעלות שוב ושוב מהמראות הימיים, הוא גיחך ואמר “תסתכליייייי תסתכליייאיאיאי”. הוא נענע את הלסת ואת עיניו מצד לצד. הוא עקב בעיניו הקטנות והמתרוצצות אחר הבעות פני המתכרכמות. הוא הנמיך את ראשו והציץ מלמטה לכיוון פני. בשבילי מראות הים האלה היו מקור גם לזיכרונות ילדות של קייצים בבריכת בת גלים, שהייתה פעם ליד הקזינו, שהמים בה היו מי ים מלוחים עם היזכרות בקצף גלים לבן, של הים בסביבות הבריכה. היא הייתה בריכה אולימפית עם מקפצות וספסלים כמו באמפיתיאטרון והים הקיף אותה מצפון וממזרח עד לאופק. והאופק הזה היה ונשאר גם המקום לתקוותי, שגם אני יכולה להמשיך לראות את כל זה ולקוות גם אם הוא או מישהו אחר חושב שזה רק שלו, שהרי לאיתן הייתה ספינת עץ, שהוא טען שהוא בנה אותה במו ידיו ושהוא הפליג בה בימים של הים התיכון. הוא דיבר עליהם כאילו הם שלו.
גם אחרי שנפרדתי מאיתן; הממאירות שוב הגיעה אלי כמו נחשול בוץ, שמתקדם באיטיות, ואי אפשר לעצור אותו, והוא כבר פה. זו הייתה הפעם השלישית; אחרי שחזרתי מתערוכת ציורים שלי במוזיאון הגטו בטרזין בצ’כיה, (הגרמנים קראו למקום טריזיינשטאט). החדר שהם נתנו לי בטרזין להתגורר בו היה חמים. הריהוט בחדר הזה היה פשוט, יושן ופשטות בסגנון הבולשביקי. כשהסתכלתי החוצה מחלונות החדר הזה הרחוב היה שומם, וכמעט לא נראתה נפש חיה בכל שעות היממה. בלילה לא נדלקו כמעט אורות. דממה.
נסעתי לתערוכה. הגעתי לטרזין באוטובוס, וירדתי הפעם בתחנה הראשונה של העיר טרזין מוקפת החומה, שמוקפת באחד מיובלי נהר הַלָּאבֶּה הגועש ברעש גדול (האלבה).
ארבע שנים קודם לכך כבר הייתי פעם אחת בטרזין, כדי להציע את התערוכה. גם אז באתי אליה מפראג באוטובוס, וירדתי אז בתחנה אחת מוקדם מדי. ממש מול תחנת האוטובוס ראיתי ושמעתי את נהר הַלָּאבֶּה (האלבה) גועש בקול רם, וזורם לרגלי חומות העיר. היה שם ליד תחנת האוטובוס בית אחד לבן, לא היו בתים בסביבתו. נכנסתי לשאול. הדלת הייתה פתוחה. אולי מישהו שם יודע איפה ואיך נכנסים לעיר טרזין. מולי ראיתי מעבר לנהר הלאבה רק חומות גבוהות ועבות ומגדלים ימי ביניימיים עם כיפות ברזל שחורות מחודדות, שהציצו מבעד לחומות, שמקיפות את העיר טרזין. אף אחד לא נראה ולא ענה לי בבית הלבן הזה. בית שטוח. לא ראיתי שם איש. הדלתות היו פתוחות, ויכולתי לעבור בין החדרים, אבל לא התקדמתי בתוך הבית, רק קראתי ושאלתי אם יש מישהו ואיך נכנסים לעיר טרזין. אף אחד לא ענה. התחלתי לחשוש ויצאתי במהירות. דממה מול החומות העבות וגעש המים. דממה, שמישהו בשום אופן לא רוצה שיפרו אותה.
כשרק הגעתי לטרזין בפעם השנייה בחודש פברואר היה קר מאוד אבל עדיין לא היה בה שלג. נעשה קר יותר ויותר והתחילו לרדת פתותי שלג, קשה היה להתהלך. אפשר היה להחליק בקלות. פה ושם נראה קומץ קטנטן של בני אדם. כשעברתי את השער שבחומת טרזין ראיתי ברחוב רק סבא עם נכדו הקטן, שתוך זמן קצר נכנסו לבית, והשקט המוחלט והשממה חזרו אל הרחוב. נשמע הד תקתוק הנעלים שלי וגם של מעט העוברים ושבים. ההד חזר מן המדרכה עליה הלכתי, כי העיר הזאת כמעט ריקה מבני אדם, ומרחוק נשמעו צרחות של אישה אחת, שצעקה על הילד הקטן שלה שוב ושוב. אחר כך הלכתי אחרי קול הצעקות, וראיתי, שהיא צועקת על הילד הקטן שלה, שישב בתוך אוטו צעצוע אדום, והסיע אותו בהתלהבות ובריכוז במבואה גדולה ומרוצפת של בנין. גם שם לא נראה ולא נשמע איש מלבדם. לא נראה.
גם את בית הכנסת הנסתר, ראיתי בטרזין עם התחינות אל האל, שיציל. תחינות כתובות בעברית על הקירות בלבוש של פסוקי תהילים וציורי נרות ארוכים ודולקים. קרוב לבית הכנסת הנסתר ראיתי גם את הדירה שהייתה אז דירת מסתור ליהודים, דירה בקומה שנייה, שחללה הפנימי כמעט שחור, שלא יראו את מי שהיה שם, והסתתר מפניהם, מפני מבקשי נפשם. כשהייתי שם ראיתי שבחוץ, בחצר עמד עץ אחד בודד. כל החצר הייתה סגורה בחומה והיא הייתה מושלגת בשכבה דקה של שלג והקור היה מקפיא. אחר כך באתי וראיתי במקום אחר בטרזין גם את המגורים ואת המיטות הצפופות, שהם צופפו ליהודים, כמו בקסרקטין אבל צפוף יותר ואת הכלים ואת הספרים ואת המנגינות ואת הציורים שהיו שם. והינה במקום הזה הבנתי שכבר מלפני שנים אני מסדרת לעצמי את הבתים שאני גרה בהם (כי אני לא מפסיקה לעבור דירות) כמו המקומות האלה; מעין מחבוא או קסרקטין ליהודים. רק ככה אני יכולה לחיות בביתי. אימא שלי לא הפסיקה לתאר את דרגשי העץ, שהיו במחנות ההם בקומות. שם בטרזין הבנתי עד כמה דייקתי מתוך מה שהורי ספרו לי. הבית הזה היה למוזיאון גטו טריזיינשטאט. את הציורים שלי, שהבאתי מהארץ לטריזיינשטאט, תלו במבואה של המוזיאון הזה. רביעיית מיתרים מהתזמורת של פראג נגנה בתערוכה ממנדלסון. מתאים לפתיחת תערוכה של אישה יהודייה, שנדדה מהמחוזות ההם למרחקים וחזרה עם תערוכת ציורים ועליהם גם כיתוב. חזרתי מטרזין, ושוב חשבתי, שאני רק תשושה מהתלאות שראיתי, ואולי גם עצלה מעט, עד שהתברר.
התיישבתי במסעדה האיטלקית, שלא רחוקה מביתי שעל ההר, ליד קיר הזכוכית שממנו רואים את הפנס, שמאיר באור צהוב מבין השיחים. התיישבתי מול הסועדים האחרים, כך שאוכל לראותם. גבי פנה אל הרחוב, דבר שאני לא נוהגת לעשות. אני מתגעגעת לנוכחות בני אדם. בני אדם זרים לגמרי.
ממש לפני שיצאתי למסעדה האיטלקית, בדרך החוצה, קראתי שהעיתונאי גדעון לוי מ’הארץ' כתב מאמר על כך, שאנו עוד נתגעגע לביבי, ראש הממשלה. חשבתי גם על זה.
פעם אחרת במסעדה אחרת; כשהייתי בתערוכה קודמת בצ’כיה, בעיר קָדַנְיְיְ, העיר שבה נולדתי, בהרי הסודטים, והצגתי תערוכה בכנסיה לבנה, שפעם בעבר בקשתי שכך יהיה, וגם קראתי בכנסיה הלבנה הזאת שירים שלי והאיש הצ’כי הגבוה קרא את תרגום השירים לצ’כית. הכנסייה הלבנה הזאת היא ממש על גדות נהר הָאוֹחְזֶ’ה, שמימיו מלחכים את קירות הכנסייה מדרום. ראיתי כבר כנסייה, שהמים מלחכים את קירותיה הדרומיים, כנסית הלחם והדגים, שהכנרת באה עד לקירותיה, ושם קניתי את טבעות עץ הזית, שאהבתי ושכבר אינן.
אכלתי במסעדה האיטלקית פיצה טעימה ומרק ירקות, ותיכף התחלתי לכתוב, לאחר שימים על ימים לא כתבתי. הכתיבה שלי באור הרך והמועט שבמסעדה, העלתה חיוך של נעימות והבנה מצד המלצרים, שבתחילה ראיתי על פניהם פליאה שבאתי למסעדה לבדי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.