רגלי מוליכות אותי אל המושבה הגרמנית. כבר מהכיכר שבתחתית הגנים הבהאיים אני יכולה לראות אוניות עוגנות ליד ממגורות בית דגון. זה היה יכול להיות כל כך נעים וטוב אילו אפשר היה לרדת ברחוב הזה ישר אל הים ולראות אותו, אבל הארץ הזאת קטנה, והחופים הולכים ונתפסים, צריך ממגורות לחיטה שיהיה לחם, וצריך מקומות לאניות המלחמה שיגנו עלינו וצריך מפעלים כמו חברת חשמל, שצריכים מים שהם שואבים מהים. בחוף אחר במפרץ הזה נשארו עוד כמה דקלים, שנטועים ליד הים עוד מהזמן, שהיה שם חוף עם חול זך, שנקרא ‘חוף שמן’. אי אפשר לגשת לשם. לפעמים אני מחפשת את שלושת הדקלים האלה מהחלון הגדול של ביתי, ואחרי החיפוש בין הארובות, מעבר לרכבות, בניני המוסכים וסמרטוטי הברזל אני רואה אחד מהם; את זה שצורת גידולו נטויה עם הבריזה הנושבת.

פעם במושבה הגרמנית היה שקט עמוק. זמנים שעברו נשמרו עוד באוויר. אז עוד לא דברו הרבה על יפי הבתים, שבנו הטמפלרים. היה כאן היופי הזה, ולא התקרבנו, כמו שאני לא התקרבתי אז בחודש פברואר, בדרזדן, אל גדות האלבה, אף שנמשכתי מאוד. עברתי במהירות, הסתכלתי מרחוק. גושי קרח צפו במים האדירים וזרמו עימם במהירות צפונה אל הים הצפוני וגם לים הבלטי בשתי זרועות.

כמה ספינות עגנו ליד גדות הנהר. התלבטתי לרגע, אם אתקרב ואשאל אם אפשר לקנות כרטיס ולשוט על נהר האלבה, כשגושי קרח צפים בתוכו בזרם העז, אבל ידעתי שאני צריכה להיות ליד פסל הסוס ורוכבו עליו בעוד כשעתיים. גם שאלתי את עצמי איך אדבר איתם, האם באנגלית או אנסה את הגרמנית המתערבבת עם היידיש שלי, ומה אענה אם ישאלו אותי מנין אני, שהרי זו גרמניה, ואני התכוונתי ללכת לשם לבדי. לא הצטרפתי אל אף אחד מאלה שהיו איתי באוטובוס המטיילים שבא מצ’כיה. גם חששתי מאוד לאבד את הקבוצה, שאיתה הייתי צריכה לחזור לצ’כיה.

ההתכנסות לנסיעה חזרה נקבעה ליד פסל גבוה פי שנים מגובה אדם. צריך להרים היטב את הראש כדי להסתכל עליו ולראות את הפרטים. גם המבנים שם בדרזדן דמו לחומות אדירות והגישה אליהם ארוכה והרגליים קצרות ומתייגעות עד שנכנסים והשומרים עמדו בכל מקום. גם הכנסיות גבוהות שם וקירותיהן כהים ועצומים, וכמעט אי אפשר למתוח עד כדי כך את הצוואר כדי לראות את קצות הבניינים.

אולי חששתי מפניהם, ואולי פשוט אמרתי לעצמי, “פעם אחרת” (כמו שאני נוהגת לעשות), ואיזו פעם זו יכולה להיות? שהרי אני בביתי יושבת, ומסתכלת מן הצד. מדי פעם מנסה לשחות בתוך הזרם ונהדפת החוצה אל הזיכרונות על שדות רחוקים וסלעים לבנבנים, שאפשר להשתטח עליהם, ושבהם אני ממשיכה להתהלך.

מי מוכן לחלוק את הנהדרות הזאת עם אחרים? (שתי שמשות שונות עלולות להאיר על העמקים היפהפיים)…… מי מוכן לחלוק את השפע הגדול, את מי האדירים הנעים הלאה והלאה? והגדות החומות והירוקות עם בתים גם מעבר לגדה, שם במרחקים? את עוגות השוקולד? את יפי פרחי הגרניום התלויים מעל אדני החלונות? כמו יפי בתי הטמפלרים במושבה הגרמנית. מי יודע לבנות ככה? יודעים לגור שם, יודעים לפתוח שם מסעדות עם אורות חג המולד כל השנה. הבתים האלה בחיפה מזכירים עולמות מושכי לב כמו שם, אבל למישהי כמוני אין כל כך מקום ביופי הזה שם. לבשתי את המעיל השחור הארוך, שאותו אני שומרת כבר שנים לארצות וזמני קור, וגם כובע פרווה סינטטית מנומרת. (הכובעים האחרים לא התאימו לי). (המצלמה שלי התקלקלה, כשרציתי לצלם את נהר האלבה בדרזדן). ליוויתי במבטי את גושי הקרח, ששטו במהירות מתחת לגשר כמו ספינה שנוסעת עם הזרם או עם רוח גבית בתוספת של כוח מנוע. הדרך מפראג אל נהר האלבה באוטובוס של מטיילים באותו חודש פברואר, הייתה מושלגת כמו בסיפורי אגדות. הלובן השתרע עד לאופק מכל צידי האוטובוס בו נסענו לאחר שעברנו את הגבול בין צ’כיה וגרמניה, אבל עצרנו בדרך, עדיין בצ’כיה, לאכול בפונדק דרכים, ואנשים שלא הכרתי, התיישבו מולי בשולחן האוכל. זה היה זוג אנשים דתיים מירושלים, שכל אחד מהם נתן לי כרטיס ביקור, אחד מהם היה לשרותי עורך דין והיא נתנה לי למכירת תכשיטי זהב בסגנון קלאסי. איכשהו אני מוצאת עצמי יושבת ומשוחחת עם אנשים שהדת חשובה מאוד בחייהם, והרי אני כבר עזבתי אותה מזמנים רחוקים שלי וטובה לי החירות מהעול שלה. אולי גירסא דינקותא ניכרת עלי. ירדתי במדרגות פונדק הדרכים הזה (עדיין בחלק הצ’כי של נהר האלבה), שהיה אולי חצוב בהר, חציתי את הכביש, שמשאיות גדולות נסעו עליו, ומעבר לכביש היה שם נהר הַלָּאבֶּה. כך קוראים הצ’כים לאלבה. הגבול עם גרמניה היה לא רחוק משם. הַלָאבֶּה היה קפוא לגמרי, וספינות עגנו ליד הגדות כשהן אחוזות בקרח, מבלי יכולת לנוע, וחיכו לבוא האביב שבו יפשירו השלגים. בנסיעה באוטובוס לגרמניה לדרזדן ראיתי מן החלון איך נהר הלאבֶּה התפתל בין ההרים, שעל מורדותיהם אפשר היה לראות לאורך הנהר, שמאלה לו, בתים עם גגות רחוקים; ירוקים ואדומים ועצים בין הבתים. האדמה בצבצה מבין הבתים, והיא הייתה אדמדמה־חומה, ואני רציתי להגיע אליה. ההרים בצד השני, (בצד ימין של האוטובוס הנוסע מצ’כיה לדרזדן בגרמניה) ממש ירדו אל הנהר או השאירו רק פס צר של מישור. ההרים האלה היו בצבע שהוא בעיקר סגלגל, שבתוכו מקופל הצבע החום שמרכך את הסגול, צבע שאני מקווה שיש לי בתוכי ועלי. בדרך חזרה מדרזדן, כשהערב ירד, בחושך הבתים האלה התנצנצו באורות רחוקים, רציתי להיות מישהי שגרה באחד הבתים האלה. אם הייתי נשארת שם בילדותי הרחוקה, אולי הייתי יכולה. גם פה אני צריכה להתאמץ להחזיק מעמד. מוטת ידי לא נמתחת מספיק.

מה שהפריע ללובן היו כביש ועמודים, ועליהם מתוחים כבלי טלפון או חשמל. על אחד הכבלים ישבה לה לילית שלג גדולה ולבנה. היא הסתכלה אלינו בשקט דומם ובמבט חודר של ליליות. האוטובוס המשיך על הכביש ומסביבו הלובן.

דרזדן    🔗

בדרזדן, ליד מקום ההתכנסות, לפני היציאה לדרך חזרה לצ’כיה, ליד הפסל של הרוכב הגדול על הסוס הענק, לא רחוק מנהר האלבה, שגושי קרח צפו בו, ראיתי בית קפה עם שלט מעל לדלת הכניסה ועל השלט ציור של כוס קפה ולידה פרוסה גדולה ומשולשת של עוגת שוקולד חומה. אל הדלת הובילו כמה מדרגות שמתעגלות סביב הדלת, מדרגות שיש ורדרד, מראה ארמוני. קודם לכך טיילתי מעט בעיר דרזדן, וראיתי את מבני הפאר הגרמניים עם פסלים, שגדולים בהרבה מהאדם. מבנים ופסלים קיסריים, ביסמארקיים, וגם קניונים ובתים בולשביקיים עם הרבה כניסות והרבה חלונות שדומים זה לזה (ואין מרפסות), בתים של מה שהייתה פעם מזרח גרמניה, קומוניסטיים.

נכנסתי למסעדה בקומת הכניסה של אחד הקניונים ובזהירות באנגלית הזמנתי מרק, כי לא רציתי להסגיר את היידיש שאני יודעת, ושמתערבבת לי עם הגרמנית, שלמדתי בירושלים באוניברסיטה העברית, כי כך לומדים שם, כשלומדים היסטוריה כללית. המלצרית הביאה לי את המרק עם הלחם, (התפריט הנצחי שלי), ומאוחר יותר שאלה אותי “?DAS SCHMEKT”, “זה טעים?”, ואני כל הזמן הסתכלתי סביבי לראות מי ואיך נראים האוכלים. הם היו אנשים צעירים אולי סטודנטים. הנשים לבשו חצאיות צרות והגברים התעטפו בצעיפים חמים. הם דברו ביניהם בלהט אבל בשקט. הם לא זיהו אותי, שאני מישראל ומהיהודים, כך נדמה לי. היה קר בחוץ; פברואר, ובתוך המסעדה היה חמים. הסתכלתי החוצה; בחוץ היו כמה ספסלים של בטון חשוף, שמתאימים לקיץ והנה מישהו התיישב על אחד הספסלים. התפלאתי. בגלל הקור. הוא היה בחור צעיר, גבוה, נאה ורזה. עור פניו היה יבש. ידיו התנועעו בעוויתות וגם פניו. הוא הסתכל דרך שימשת החלון אל הסועדים ואז קם וניסה להיכנס למיסעדה. נראה היה, שהם כבר מכירים אותו, ומיד ליוו אותו החוצה, והוא התחנן, רועד למשהו חם. הם ליוו אותו החוצה. הוא התיישב שוב בהרכנת ראש, והלך. ואני הסתכלתי והחמצתי את המרק והסנדוויץ', שיכולתי לקנות לו, ואז למשוך תשומת לב.

ליד הפסל הענק של הסוס ורוכבו, אמר לנו המדריך להתכנס לנסיעה חזרה לצ’כיה בשעת אחר צהריים. ראיתי משם את בית הקפה השוקולדי עם הדלת החומה, שדרך זכוכיותיה אפשר היה לראות שכנראה העוגות שם טובות. למרות חששותיי, עליתי באיטיות במדרגות השיש הורדרדות, נכנסתי והנה אני בבית קפה גרמני בסגנון המאה ה־19 וראשית המאה ה־20, סגנון קיסרי. הרהיטים היו חומים כהים, והאנשים ישבו שם על כיסאות־כורסאות נוחים עם ריפוד חום או ירוק. ליד הכניסה היה קולב חום למעילים ולידו ראי גדול ונברשות שמפיצות אור צהוב מהסוג הרך, אור שעולה כלפי מעלה ולא מסנוור את היושבים לידו. (אני צריכה נברשות כאלה בביתי, שנמצא כמעט בתוך מדרון ההר, כמעט כמו מערה). הסתכלתי סביב, כדי לבחור לי מקום לשבת בו. לבסוף התיישבתי בקצה בית הקפה, ליד הקיר האחורי, שם היה ספסל מרופד, יכולתי להישען גם על הקיר, ולראות את היושבים. הזמנתי קפה שהגיע בספל לבן, ופרוסת עוגת שוקולד גדולה, שהיו בה שכבות. בבית הקפה הזה מולי ישבו אנשים מבוגרים, שנראה היה שהם נהנים מאוד לשוחח. הם הקשיבו זה לזה בתשומת לב ודברו בפטפוט ובשקט. אכלתי ושתיתי את עוגת השוקולד והקפה באיטיות ובזהירות כמו בסיפורים, ברקע התנגנה כמעט ללא קול מוסיקת ואלס, שמושכת את שמחות החיים, אל גוף מתנועע, אל קול שרוצה להישמע החוצה מן הגוף בחמדה. בבית הקפה הזה היו מחיצות של זכוכית לבנבנה־חלבית ובתוכן חריטות של צמחים, שעוד הגבירו את תחושת הנינוחות.

התענוגות האלה משכו אותי אל מחוזות, שקשה להיפרד מהם; כך היה גם פעם; גם אז היה קשה להאמין, שחייבים ללכת משם. רציתי להישאר שם עוד קצת ולדעת שלא רחוק מבית הקפה זורמים מים אדירים בנהר האלבה עם גושי קרח בתוכם ושאולי אפשר לשוט על האלבה.

בבית הקפה הזה, ליד שולחן אחר משמאלי, ישב גבר, שהתעניינתי בו מעט בזהירות ובאלכסון. היה לו מראה מעט חומי. לא הישרתי מבט. אני לא מעיזה. בהתחלה הוא העיף מבט ועוד מבט, ואני לא החזרתי כמעט, ורק שאלתי בליבי, אם אני מוצאת חן בעיניו, ואם הוא יכול לנחש מנין אני. ואני הוצאתי את הפנקס שלי מהתיק ורשמתי את אותיות.