רקע
אליעזר יפה
בנעילה

אכן נהג ינהגו הסופרים-העורכים לפרסם את “הפתיחות” לבמותיהם בריש-גלי ובקולי קולות, ואת “נעילותיהם” יפרסמו (אם יפרסמון בכלל) בפינה חבויה ו“בקול דממה דקה”; אך אני הן אינני סופר-עורך שאומנותו בכך. ובכן איני הולך בכלל בדרכי הסופרים ולא אנהג כמוהם אף בענין זה; אלא במקום ש“פתחתי” שם גם “אנעול”.

באתי אל הקורא כבן-משפחתו וכה אפרד ממנו, אף אם ילעג לי גם בזה וכלל לא יצטער על נעילת הבמה העצמאית הזאת…

והנה במסרי לדפוס את “נתיב” חוברת ב' נפלתי למשכב, חליתי במחלה קשה מאוד והתגלגלתי בבתי-חולים ובבתי-הבראה כשלושת רבעי שנה, וכה נחלשתי עד מאוד; והנני נתון עוד כיום תחת פקודות הרופאים ותחת פיקוחם של בני ביתי ואני נאלץ לציית להם.

אמרו לאסור עלי לגמרי את זו השחיה כנגד הזרם, אשר אינה נוחה כלל וכלל מכמה וכמה בחינות; ומי מהם אף חפץ להכניסני לתוך “התלם המקובל”; אך בחרתי במות מהיותי בין אלה שירכינו את ראשיהם וילכו בתוך “התלמים המקובלים”. ובקושי רב הוסכם לי שאוציא עוד את החוברת הנוכחית, אך כדי שאתן בה בבת אחת את הסוף לכמה ענינים מוּכנים, שאת פרסומם התחלתי כבר, והרי רואה אני עצמי חייב (למרות שאין בעל חוב תובע) לסיימם כיום; ואת זה אוכל לתבל בעוד כמה ענינים קצרים (בעיקר מן המוכנים אצלי ל“נתיב” הקודם). “מעצורי” ניסו אף לשכנע אותי, שאך “מטורף” כמותי יעסוק בטיהורה של רשות-הרבים… ועכשיו עלי לדעת שאין לי לנגוע ב“רקבון הקדוש” שברשות-הרבים… לכל היותר אוכל להצטדד ממנו.

ולא רק בני ביתי והרופאים מידידי כן; אלא אף אחד מן הרופאים המקובלים כאן והחדש בארץ, ניסה לשכנעני, כי חליתי באמצע לטשי מאמר אחד ל“נתיב”, יען שבאותו המאמר הבעתי דעות שלא היו מקובלות בחברתי, ודבר זה השפיע עלי שאף אני אפקפק בצדקת הנחותי ואלחם בקרבי. והנה אותו רופא הנו כנראה מתלמידיו של פרויד. אני איני רופא ואף לא לכל שיטותיו של פרויד אסכים, ואת הפרכות בדבריו של אותו הרופא ראיתי תיכף: ראשית אם הדבר נעשה מתחת לסף הכרתי, הן איני יודע אותו ואיך אודה על דבר שאיני יודע. ושנית איך אפשר בכלל שהאדם לא ידע דבר אשר אודותו ילחמו בו כל כוחות נפשו? הן אף לפי פרויד תדאג גם תת-הכרתו של האדם לבריאותו ונוחיותו; וברור שבדיון הפנימי שבאדם, ברגע מכריע אשר יחוש שעליו לצאת כנגד המוקבל, ישתתפו גם כוחותיו התת-הכרתיים בבואם לידי הכרתו.. אכן למרות שאיני מסכים לרופאים, עלי להיכנע להם ולפטור את עצמי מכל חובה לציבור. אחשוב כי “לא עלי המלאכה לגמור”; ומחר אולי בכלל לא יהיה בי כבר כל יצר אף לקרוא בבמה הגונה אם תופיע, ועל אחת כמה וכמה שלא אחשוב עוד להוציא בעצמי כזו (אם כי אפשר שלוּ נמצא מי שיבטיח את ההון לכך ולתשלום לעורך שני אז לא הייתי מונע את עצמי מתת את אוני שלא על מנת לקבל פרס למטרה כזו). ובלית ברירה בודאי אשלים עם הסחורה הנפוצה ברחובנו כיום. ואולי אף אני אסתפק כבר אם לא בסחורה הנ“ל הרי ב”סחורה הקלילה" בכלל, וכמוהם לא רק שלא אכתוב (לא בדם ולא במים…) ולא אקרא עוד שום דבר רציני וכבד, אלא אף לא אגיב עליו; לא יען שאיננו לפי טעם ההמונים ואסור על כן לנגוע בו… אלא פשוט יען שאתעצל כמותם.

על הציר הצפוני, מקום הקור והקפאון, לא אנסה עוד לשפוך דמי למען חממו. את החברה, אף הכי קרובה אלי, לא אנסה עוד לטהר, פן אף אם לא אטהרנה אולי אשמש לה חלילה כמצפון מטריד. אדאג לי (ככל בני האדם) אך לביתי (וכי מי ידאג לו בלעדי) ונטל זולתי לא אסחוב עוד על עצמי אף אם יכרע תחתו לעיני. אדע כבר כי בחיים שלנו קל יותר ללכת בכלל בלי כל נטל ואחריות… ואהיה כבר “ילד טוב”; וכהתחלה לכך הריני מציית לחכמים ממני ומפסיק כעת את “נתיבי” (שכבר נפסק ממילא לשלושת רבעי שנה בערך על-ידי חליי). מעכשיו אבקש אך את הנוח והקל לעצמי ובשרי. ואם אפילו ימצאו כיום אנשים אשר יצחקו למשבתי לא אשים לב. כך יאה לתמים אשר ינסה לעסוק במה שזולתו אף לא יזום לעשותו. ואותו התמים לא ישים לב לאותם שאולי ישמחו ואולי אף יצהלו למשבתו ב“נעילתו”, אלא יחוש את כאבם של אלה, אם ישנם ששמחו ב“פתיחתו”… ואף אחרי משבתו, ידאב לבו על אשר אולי יצטער על משבתו (אכן תמים!) מישהו מאותם האנשים, אשר הזמין אותם להשתתף בבמתו “הטרפה”.

אכן, איך שהוא, נראה שקשה יותר לאדם כי יעמוד יחידי מחוץ לכל “משמרת” אף כאשר יעמוד “במשמרת” בתוך ההמונים…

ואולי בחרתי לי, ואולי נפל בגורלי אותו המצב הראשון עוד למימי נעורי הראשונים בימי כתבי עדיין ב“המליץ”, בראשית המאה הנוכחית; והוא ליוני דרך “אמריקה החמרנית” עד ימינו אלה כאן, אלא שמעכשיו כבר לא אבחר כלום. את “נתיבי” עלי לנעול, בין אם הספיק כבר לזרוע משהו ובין שעדיין לא הספיק. וכן בין אם הספיק לזרוע ומשהו מזריעתו נבט וינבוט או לא… ונדמה לי שאני מפסיקו לצמיתות, שהלא מלבד מה שמצוה עלי לשתוק אף כשאראה משהו שלא ימצא חן בעיני, ומלבד מה שעלי אולי לברר בתוכי (ולא לחוץ) את כל הערכותי, הרי אף “חכמתי” מעט ויודע אני שאין אני מחויב להכניס חטמי לענינים שאינם שלי ולהגיד לאדם מה טוב: שהאדם ישאל מעצמו את אשר ישאל מזולתו… וברור שלהוציא לבדי במה לא אבוא עוד, ואף ב“נתיב” לא אמשיך עוד, שהן להתחיל בו מחדש יקשה פי שבעים ושבעה מאשר להמשיך בו כיום.

והן הרבה יעשה אף ההרגל, והרי בינתים אתרגל להתיחס בשויון נפש לכל דבר… ואף אזקין יותר ואולי אף אחדל מחלומותי, אשר אף בלילה יעירוני מתוך מצוקה ומתוך דמיון כי מישהו קרא לי ויצפה לדברי… ועתה אדע שאין איש מצפה להם… ואם אמנם עדיין יציק משהו בחוּבי – יציק לו! שוב לא אבוא להגיד לדורי משהו שאינו שומע ואפילו אינו מגיב עליו.

והנה יוצא שהוצאתי שלוש חוברות “נתיב”. ולולא חליתי, בודאי שהייתי מוציא כבר למצער שש, כאשר הבטחתי, מבלי לשים לב שאני משקיע בו מלבד את אוני גם את הוני. אך הן “אנוס גם רחמנא פטריה”. ונטל כיום עלי ועל במתי הנ"ל להיאלם דום. ועל כרחי אעצום את עיני מראות שום דבר (מהיראות חדלתי כבר מזמן), למרות שלמשל באנגליה הרי בגילי אך יתחילו אנשים לפעול; ולמרות שעדיין איני רוצה (אודה על האמת) להישכח כמת מלב (כאשר יהיה גורלו של כל הנאלם דום), ומובן שעדיין איני רוצה להישכח מלב בלי כ' ההשואה (איני מאמין בדברי הרופאים שיבטיחו לי את ההיפך מכך: כי דוקא אם לא אנהוג, כטבעי, להידרש לאשר לא ישאלוני, אוכל להאריך ימים).

איני מצטער על שום דבר. אולי יצטערו אלה אשר קראתי להם והם לא ענוני; ומעכשיו יהיה הטורח עליהם בלעדי… ואולי אף למרות צרבי את מפא“י, ימצא מן המנהיגים בתוכה אשר יצטערו על שבדיעבד היתה במפא”י במה אחת נקיה וטהורה לבקורת עצמית, והיא איננה עוד… שהן גם הם התחילו כבר בבקורת עצמית (עיין “במבחן” לב. כ.). ואולי גם לא יצטערו על כך, שהן לעת-עתה נראה שחשוב להם כל סמרטוט בגושפנקה, יותר מאשר במה הגונה בלי גושפנקה.

לעת-עתה בקבלי עלי את הגזרה להינזר מכל פעולה פוליטית, ואחרי אשר הבטחתי כזאת ופחדתי פן יגרום החומר שישאר אתי כי “אשוב לכסלה”, אף קמתי ושרפתי את יומני ואת כל הרשימות מימים עברו שהיו מסודרות אצלי. עכשיו אמנם הנני מתחרט על שלא השארתים לדור הבא; כי למרות שזכרוני עודנו טוב ו“עוללות” (רשימות מחוקות) נשארו עדיין אתי ואוכל לחדש את הכל, הרי מי יודע אם יחייני האל ואם עוד יהיה לי ענין בכך.

הן אם להאמין לרופאי, הרי חליתי בעיקר יען אשר הערכתי יותר מדי את אוני, ואף אם לא אאמין להם, הן תכניעני פקודתם שאליה אף תצטרף משאלתם של בני ביתי, אשר קמו כנגדי כמגינים על ציבורי בפני. והרי אני עומד לבדי, עזוב, עזוב גם מחברי, אשר צפיתי כי למצער אחרי פתחי להם יבואו להתחבר אלי, ולבסוף הרי יכולתי כבר לעלע את דם אכזבתי למן הימים הראשונים, אחרי הוציאי עוד את חוברת א' “נתיב”. נכזבתי, אף כי גם בטרם ניגשתי להוצאתי זו ידעתי, שבציבורי ימצאו רבים שישנאוני וינטרו לי עקב זאת ורבים אחרים, אשר אולי אמנם קצה אף נפשם (כנפשי) בדרך המקובלת, אך למראה דרכי יבהלו ויסתתרו, מתוך הישמרם לנפשם בפני ההמונים, לבל להיות גלויים לעיניהם. אמנם לא יכולתי לשער שאהיה עזוב לגמרי.

ואיני בא להתאונן על חותמי “נתיב”, שהן שום במה בארצנו טרם זכתה בתחילתה לבערך אלף חותמים, ומה גם ש“נתיב” לא רק שלא היה מפלגתי אלא אף יצא כנגד המפלגתיות שבמפלגות; אך נראה שתמיכת הון לבדה אינה מספיקה. נחוצה גם תמיכת און… בכל אופן אבקש בזה את סליחתם של חותמי “נתיב” וקוראיו.

ועוד שתי הערות קצרות:

1) מצדדים שונים העירו לי, שלוּ נתתי ב“נתיב” מקום לסגנון (בכל המובנים) זה השגור בפי המונינו בשערינו, אז היה נפוץ במידה גדולה שהיתה יכולה גם להספיק לכדי השגת עוזרים בשכר, ולא הייתי מכלה את אוני לבדי ולמצער לא הייתי מפסיד בו הון. ותשובתי הנה, כי אף לולא נעלתי אותו כיום אלא פתחתיו, לא הייתי משנה בו כלום. רוצה אני גם בסגנון חיים תנ"כיים וגם בסגנון שפתו, ואיני רוצה בשפה הסורסית ובסגנון הקליל ומדגדג שברחובותינו.

2) כמה וכמה דברים שפרסמתי ושאני מפרסם ב“נתיב” נכתבו עוד לפני כמה וכמה שנים. לו פרסמתים אז היו אולי כולם מצלצלים כ“נבואה” בלבד; ובהם אולי דברים שגם כיום יצלצלו כה, אף כי אדע שאין בהם שום “נבואה” והשערות, אלא הסתכלותיות בעובדות הקיימות ומסקנות לעתידות לבוא, והלואי וישמשו הזהרה לדור. לא פרסמתי את הדברים קודם, אף כי אמרתי לפני כארבע שנים לעשות כה, פשוט יען שלא ראיתי בשבילם במה מתאימה. – כעת שלום!


תרצ"ה (1935)


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47430 יצירות מאת 537 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!