(בתשובתי לחברים המשיגים)

 

א    🔗

חברי ורעי-כאח לי א. ה.! אתה הרבית לי השגות בעל-פה על “נתיב” ועוד רבים מחברינו עשו כמוך. והח' י. כ. שלח לי השגות בכתב, שאני מדפיסם בחוברת זו כמו שיצאו מעטו.

התמצית מכל ההשגות וביחוד מהשגותיך אתה – מנוסחת בעיקרה בסעיפים דלקמן:

א) ציון העובדה, שתנועת העבודה שלנו בארץ הנה היחידה כמעט, בין כל יתר התנועות שבציונות, המקיימת בגוּפה ומאודה את הגשמת התעודה להקים מחדש את העם העברי בארצו, במובן הכלכלי והתרבותי וכל כיוצא בזה. וחבריה של תנועת העבודה הם הנם היחידים, שמסירות נפשם על קיום התעודה הזאת מגיעה עד כדי “המתת עצמם” בזה…

ואיך זה – שואל אתה ושואלים עוד חברים – מתעלמים אנו ב“נתיב” מן העובדה הזאת, ומדברים משפטים דוקא את תנועת העבודה שלנו ומנהיגיה, ועוד במלים בוטות כה וחריפות עד להכאיב ולהרגיז כל חבר בתנועה?

ב) אומר אתה ואומרים עוד חברים המשיגים עלי: כי בשביל כל יתר השדרות והשכבות והמפלגות הקדשתי במאמרי “דברי אמת ושלום” רק מלים מעטות, ביחס ל“רוב-דברים” שבאתי בהם על תנועת העבודה (“דיספרופורציה נוראה!” – קורא לזה הח' י. כ.), ואף גם המלים המעטות אשר פניתי בהן את השדרות האחרות, הנן רכות ומלטפות עד שאפשר כמעט להאזין מתוכן נעימה של חונף. ובמכתבך – א. ה. – האחרון אלי אתה מספר לי, כי עברת בימים האחרונים את תל-אביב, ירושלים וחיפה, ובכל מקום ראית את בני הציבורים שמחוץ לציבור הפועלים מתמוגגים פשוט מנחת על הבקורת שלי שלא כנגדם הם. והאכרים והרביזיוניסטים “עושים סחורה מן דברי “ההרבצה” שלי במפא”י ובהסתדרות"… ולעומת זה, ואולי גם עקב זה, הרי הפועלים נרגזים ונעלבים מדברי…

אמנם בעַנוָתך אתה מוסיף ואומר: “זאת היא התרשמותי, אך יכול היות שאני מתרשם ביותר מן המגע שלי הישר את האנשים וזה מעורר בי הרגשות רק לצד אחד. ויחד עם זה יש אמונה רבה באינטואיציה שלך הבריאה, ואני נוטה גם להאמין של”נתיב“ך תהיה השפעה קולעת וחודרת למעמקים…”.

“ובכל זאת – אתה מוסיף – הנני חדור גם אמונה שלמה, שכל אחד ממנו צריך להתמיד בליכודו ודבקותו בציבור הפועלים, במנהיגיו ובכליו, ובאהבה, באמונה ובמסירות אפשר לפעול בו גדולות, כי למרות הכל ואחרי הכל הרי הוא, הוא הציבור היחידי המגשים את הציונות בגופו ונפשו…”

ג) אני בנתיבי נותן חרב בידי מתנגדיה של תנועת העבודה, שיסתייעו בי (“המנות” שחלקתי להם עצמם לא יעוררו כלל את תשומת לבם מרוב קטנן) להרחיב את פיהם על תנועת העבודה עוד יותר מאשר עד כה, ובזה יראו עצמם “יוצאים ידי חובתם לציונות”, ונמצא שאני רק מסייע בידי עוברי עבירה ותיקים. באשר “גם הערותי הנכונות (אומר הח' י. כ.) והבקורת הצודקת כלפי מפא”י וההסתדרות נשארו ללא הד בה, וזהו ענשו של מגזים, שאפילו אומר דברים שיש בהם מידה ידועה של אמת ושלום – אין שומעים לו…"

ועוד כמה וכמה דברים במאמרו של י. כ. אשר אתעכב עליהם אחרי כן, כשאעבור לפרט הדברים של המשיגים. אך קודם כל מתפרץ מלבי וידוי גלוי בפני חברי המשיגים וביחוד בפניך א. ה. חברי ורעי.

מודה אני ומתודה בפניכם, חברי היקרים, שנתיבי אינו עומד בפני הדעת השקולה. ולא רק נתיבי האחרון, בהוציאי לבדי את הבמה “נתיב”, אלא אף כל נתיבי עד היום. כי מנעורי עד היום הזה הן איש ריב אני. ותמיד נוטה אני לריב דוקא את הכי קרובים לי בכל המובנים… בין בענינים שביני לבינם באופן ישר, ובין בראותי את הקרובים לי רבים את זולתם, ואני נוסף כאילו תמיד על יריבי-קרובי לריב גם אני בקרובי דוקא ולא ביריביהם.

ואף את יצירותי עצמי רב אני תמיד. ולדוגמה – אם להתעכב אך על תקופת פעולותי בתוך ארצנו: - 1) הייתי בין מעצבי הדמות ל“הפועל הצעיר” וכל הימים הייתי גם יריבו, עד שלבסוף עמלתי להבליעו בתוך “אחדות העבודה” ובלבד שיחדל מלהתקיים עוד… 2) הייתי במייסדים של “מושבי העובדים” ונהלל, ורבתי בם ובה כל הימים, עד שפרשתי מהם וממנה ואיני בא בקהלם. 3) והייתי במעצביה של “תנובה”, ואתה א. ה., אחי ורעי, הן יודע ועד כל הימים לריבי ומרי-שיחי בה, ואף לזה שכבר כמה פעמים עמדתי לעזוב אותה. ולך הן ידועים גם הנימוקים מדוע אני ממשיך לעמוד בה… לעבוד בה למרות היותי איש ריב ומדון בה… 4) ותנועת העבודה שלנו בכללה, ההסתדרות החקלאית, האם לא ממיסדיה ומטפחיה הייתי? או האין לבי נע בי לזכרה, כאשר ינוע בי לבי לזכר הילדים שלי (והן אתה אחי ורעי יודע את רגשותי לילדים בכלל ולילדי בפרט). והנה הייתי חבר במרכז החקלאי ורבתי בו – בעל-פה ובדפוס ורבתי במשקים, עד שיצאתי מן המרכז החקלאי. יצאתי, אך ממשיך לריב בהסתדרות ובמפא"י שאני חבר בהם, מסור ומקים את חוקותיהם, גם אלה שאני חולק עליהם ורב בהם…

ולמה אהיה איש ריב כל הימים, מר לעצמי ומרגיז את הקרובים ללבי, ודוקא את הקרובים לי ביותר?!…

והאמינה לי, שאני יודע רק על מה אני רב בכל אלה, אך למה אהיה אני האיש הרב תמיד בכל הקרוב ללבי – אף בעת שמעשי אלה אך יעוררו תמהון ושרקה מסביב – את זאת לא אדע.

והנה גם מפעלי זה “נתיב”, הוא במה שהועדתיו בעיקר לריב את הכל, ובראש וראשונה את הקרוב ביותר לי וללבי: את תנועת העבודה בארץ ישראל. ולמה לי כל זאת? הכי מעטים הם צרכי ביתי ומשקי בנהלל – שאין ביכלתי לספקם – כי באתי גם ללוות כספים ולהשקיע עצמי בעוד חובות וריבית וחילופי שטרות כדי לקיים את הירחון הזה? החסר חובות אני שבאתי להעמיס על עצמי חובות נוספים?! ולמה זה?

או שמא חסר עבודה אני אחרי שעות עבודתי ב“תנובה” (ועתה הן הנך גם יודע ועֵד מה רבה העבודה המוטלת עלי ושאני עושה ב“תנובה”), שהעמסתי עלי עולי עולים של עבודות, לכל שעות הערב והלילה שלי? העבודות הרבות הכרוכות בהוצאת ה“נתיב”: להיות אני הסופר והעורך והמגיה, והמפרסם והמנהל את המשא-ומתן והעסקים את חותמים ואת הסוכנים, וכותב המכתבים ושולח החבילות ועוד ועוד כמה וכמה עבודות ב“עסק” זה… או שמא חסר כבוד אני – שבאתי להתגרות בכל מפלגותינו ומעמדותינו? למן חברינו בהסתדרות ובמפא"י ועד… ועד כל חלקי ציבורנו, בעלי העור הגס כלפי כל ענין כללי, ועור רגיש מאוד כלפי עצמם, אשר אם אך תגע בהם ויסקלוך באבנים, בבוץ וברוק.

מה איפוא ידחפני אל כל זה? זאת אני יודע ותיכף אעבור לענין זה. אך למה אני נותן את עצמי להידחף אל נתיב היגון הזה – איני יודע.

והאמינה לי, שלא רק לזולתי הנני איש ריב ומדון אלא גם בי בעצמי אני רב וממר לי. והנה אמסור לפניך מקצת מריבי את עצמי על היותי איש ריב לזולתי, וביחוד על ריבי את חברי המנהיגים של תנועת העבודה שלנו בארץ.

פעמים רבות אני רב בי להם, לחברי, בשוותי להם את הדמות של “בית הלל” הנוחים והמקילים – ואשר אגב גם הלכה כמותם – ולעצמי אני משווה את הדמות של “בית-שמאי” הזועפים והמחמירים. שהלא מכיר אני את חברי, אותו “חבר המנהיגים של תנועת העבודה שלנו בארץ ובגולה” אשר אני רב בהם, והן אֵדעם כבני “יהדות צרופה – באמת צרופה!” וכאנשי “ציונות תמימה – באמת תמימה ומשיבת נפש!”… והן אדע את האש היהודית היוקדת בלבם, ואף הן כבד אכבדם במאוד. והן גלוּי וידוּע לפני שאין אני טוב מהם אף במשהו. וכי טוב אני מהם כיהודי וכציוני? ולמה זה אריב בם? או הכי יען שמבית הלל הם – וההלכה הן כבית הלל היא – אבוא לדבר משפטים דוקא אתם, ועוד במלים בוטות כה וחריפות עד להכאיב ולהרגיז?…

או שמא פשוט: איש רע לב וסר רוח אני, נוטה למריבות מטבעו ומרגיז מנוחת זולתו להנאתו?… איש שזרה לו מידת החסד והסליחה ולבו לב אבן קרה ונוקשה, שאינו מכיר את התלבטויותיהם של אנשים בכלל, ואינו חש בכאב של זולתו?…

אך לפניך, אחי ורעי, הן אין צורך לי להוכיח שלא כן הוא. הן אתה מכירני במשך שנים כה רבות, והנך קרוב אלי ויודע עד מה רך בי לבי ונרגש למול כל כאב אנושי, ונסער אל כאב זולתי לא פחות מאשר לכאבי אני. והן לבי רך כה, עד שלא רק למראה כאב מציאוּתי כיום נרגש הוא, אלא אף לכאב שבאגדה מלפני שנים יסער. הן עוד כיום הזה, בשנות שיבתי, אני שופך דמעות למקרא גבישי התמצית האנושית בספר התנ"ך. ואפילו בהגיעי, למשל, לסיפור על מכירת יוסף, או כדוּגמה, בקראי את תחינת משה “אעברה-נא ואראה את הארץ…” יזוע בי לבי ועיני תגרנה עכשיו כמו אז בשנות ילדותי. למרות זה שמאז ועד היום עברתי על פרשיות אלה ובדומה להן ובכיתי עליהן מאות פעמים…

ואגלה לך סוד, שגם עכשיו בכתבי את וידוּיי זה לפניך תגרנה עיני דמעות. ולרוב תגרנה הדמעות מעיני גם עת אשב לי בודד בחדרי בערבים, ומעלה על הנייר את דברי זעמי אל חברי בתנועה הציונית בכלל ובתנועת העבודה בפרט. ולמה כל זאת – איני יודע!…

איני יודע למה, אך ידוֹע אדע על מה אזעם ואבכה. ושמעני-נא! הרגיל אתה אצל ספר ירמיהו ומגילת איכה שלו? מפָני אני לא ימוש הספר הזה והמגילה הזאת. ובכל עת קראי בם חזה אחזה ממש בחוּש את חורבן ביתנו הראשון באשמת בני עמנו עצמם. ולעיני יצוף ויעלה גם חורבן ביתנו השני ממש בידינו אנו בריב ובמשטמה שהשקענו עצמנו בה אז בהתפלגותנו לפלגות שונות, אשר שקדו בראש וראשונה ובכל נפשם ומאודם להצמית אחת את השניה, והדאגה להתגוננות בפני גיסות רומא – האויב המשותף הצר מחוץ לחומה – היתה להם כטפל… ומה אעשה ואני לקוּי בדמיון חולה, אשר מצד אחד מאורעות מלפני אלפי שנים ירָאו לי ממש כמתהוים הרגע לעינים ויחרידוני עד מות, ומצד שני הרי המעשים מימינו אלה, הנראים בעיני כולם כמעשים רגילים שאין להתריע עליהם – נחזים בדמיוני מבעד למשקפת המכוונת אל אותם המאורעות המחרידים שמלפנים, והם יזעזעוני עד לטרוף הדעת. ואמנם כמטורף אני מופיע בעיניכם, חברי, וכ“מגזים” הראוי לעונשין… אך אין ביכלתי להתגבר על דמיוני החולה ומחזות הפלצות יעבירוני על דעתי, ועל כרחי אזעם ואבכה למראה השקידה הרבה אשר ישקדו כיום כל שדרות עמנו, כבני אדום ב“יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה”…

ובראותי את כל אלה “הבנים המשחיתים” בשקדם על הרס ביתנו, האם לא אשלח את ידי לעצור בקרוב אלי ביותר ולמנוע מהשחית?!

ועל מי לזעום ביותר ובראש וראשונה, אם לא על הטובים בבנים, על ראש וראשוני הבונים, המסוגלים למסירת נפש עד כדי “להמית עצמם” ממש על הבנין, ואשר תחת עסוק אך בבנין, הריהם גם – אמנם גם – עוסקים בזריקת אבנים וטיט וחומר מן החומה על ראשי המונים – עברים גם הם – אשר יריבו בהם?!

על מה יריבו – זהו פרק לחוד, שכדאי לברר אותו. ולברר אותו ואף לרפא את הצרה בכלל יש אך ורק בדברי אמת ולא אחרת.

והלא ברוּר שלגמרי נקיים מעוון המריבה הזאת ובדומה לזה, אין תנועת העבודה אף לדעתכם אתם המשיגים עלי. אתה א. ה. הן תתמרמר גם כן במאוד על כמה וכמה ענינים במפא"י ובהסתדרות. ואתה י. כ. הלא גם כן תאמר בראשית השגותיך עלי ועל “נתיבי” במלים אלה: “משותפת לשנינו – לך ולי –הרגשת-מרד בכמה וכמה תופעות שליליות בחיינו…”.

ובכן, כולנו רואים “תופעות שליליות” ואף “חטאים ופשעים” בחיינו ואף בציבורנו. איך לרפא את זאת?

כמדומני שהדרך, או הנתיב, צריכה להיות מתוך הנחות אלה: 1) כל פשע או חטא (או קראו לזה “תופעה שלילית” – אחת היא) אך מחלה הם; 2) כל מחלה מקורה ב“אינפקציה”; 3) כל “אינפקציה” טעונה “דיזנפקציה” קודם כל. ובטרם נעשתה הדיזינפקציה הגמורה – אך לשוא ישקדו כל רופאי ארץ לרפא את המחלה: כל משחותיהם, רפואותיהם ומרקחותיהם, מזוריהם ותחבושותיהם הבל יהיו… ולהפך אם יצליחו בזה להגליד את פני המכה מבלי שנעשתה קודם הדיזינפקציה בתוכה, הרי רק יצעידו בזה את החולה אלי קברו; 4) והנה דיזינפקציה למחלות הגוף אפשר לעשות בכמה וכמה סמים חריפים וצורבים (סמים חריפים דוקא); וסם בשביל חיטוי בפני מחלות הרוח והנפש, אם של הפרט וביחוּד של הכלל, ישנו אך אחד בלבד: האמת; כל רפאוּת לחטאי הציבור והחברה אשר תעשה בטרם חִטאום בסם האמת – אך רפאוּת אליל היא וסופה להצעיד אותה החברה או הציבור אלי קברו. ואף זאת: האמת הניתנת לשעורים אינה אלא שקר. וכל האנשים שנהגו לחַטֵא אף בדברי אמת, ואולם בדברי אמת לחצאין בלבד – הרי פעלו בזה אך “לספות” חטאת על חטאת"… ובסופם: “ספו תמו מן בלהות”…

וכי אני מה עשיתי עד עכשיו יותר מאשר זרקתי מעט מי חטאת (סמי דיזינפקציה) בדברי האמת, כדי לחַטא ראשית כל את הנגעים – בתוך הנגעים עצמם כמעט שלא נגעתי עדיין, שהלא אין לנתח את הנגע בטרם חטאוהו כהוגן… והנה אך התחלתי לחטא את נגעינו בסם-המחטא היחידי וכבר נזעקתם עלי…

ועל מה נזעקתם? מי החטאת צורבים? האמת מרגיזה? ומה לעשות אם יש כאן נגע? שהלא טבעם של מי-חטאת לצרוב אך במקום הנגע שבגוף, תחת שהבשר הבריא אינו חש כל צריבה בהם… ומטבעה של האמת להרגיז אך במקום הנגע שבנפש… תחת שהנפש הבריאה אינה מתרגזת עליה, אלא להיפך כמהה לה…

ולמה הרבה ארבה לבוא בדברי האמת דוקא אל עצמנו ובשרנו? – וכי איך אפשר אחרת?! האבוא לטהר בלתי-טהור זולתי בעודני בלתי-טהור בעצמי? הן אֵרפא קודם ואטהר אני עצמי – אם לא אהפוך אז את צינור מי החטאת כולו על הבלתי-טהורים האחרים!… וכיום הזה לא הייתי צריך לנגוע בהם כלל, ואם עשיתי את זאת במעט, הרי זה אך במידה שכתפם נגעה בי עצמי – נתזו המים גם עליהם. דוק שם בדברים בדברי ה“אמת ושלום” ותמצא שכן הוא… או אולי תכחישו בכלל שאמת דברתי שם?! הוכיחוני בזה ואיוָכח!

ובכן הכי בי האשמה שכזאת ואך כזאת היא האמת של תנועת העבודה היקרה שלנו ומנהיגיה הטובים כשהם לעצמם? ואם הם נוהגים כאילו בדומה ל“בית הלל”, הרי זה אך בדומה לבית הלל ולא כבית הלל ממש, שהלא בית הלל מדרכם להקל בדין לכל המון בית ישראל ולא לבית הלל בלבד, ומנהיגינו נוהגים להקל דוקא לבית תנועתם – תנועת העבודה בלבד; ולזולתם ינהגו להחמיר מאוד. והלל הזקן היה סמל הטוב, הענוה והחסד לכל, ואף למי שביקש מן התורה רק כדי עמידה על רגל אחת… ואף לאותו אדם גם שניסה להכניסו בשאלות שטות בערב שבת עם חשכה, כדי להרויח על-ידי זה את כסף התערבוּתו… אך דַבָרינו אנו הן ינהגו בחסד ובויתורים רק כלפי תלמידיהם בלבד; ואת כל זולתם ימהרו לדחוף “באמת הבנין שבידם” כשמאי הקפדן ולא כהלל איש החסד…

*

ומעכשיו, י. כ. יקירי, יכוונו דברי במיוחד להשגותיך אתה העיקריות (לסדר בדברים – לפי מוקדם ומאוחר – במאמרך איני צריך כמובן לשים לב בתשובתי).

את הדיון על העבר “מפני מה היתה תקופה וכו'” או “אם זה נכון שבידי הפוה”צ נמצאו המפתחות וכו'" וכדומה מן העבר, נניח עכשיו הצדה ונתעכב אך על ההוה בלבד.

וראשית כל לדבריך אלה: “…ההתקפה על הסוציאליזם מצד הוגי-דעות ושואפי שאיפות ומגשימי אידיאלים היא אנכרוניזם גמור. היא נשארה כיום חלקם המונופולי של ריאקציונרים, שאפילו חברה קפיטליסטית אינה סובלתם – לאחר שקיים סוציאליזם מוּסרי, סוציאליזם דתי, סוציאליזם אידיאליסטי, מרכסיזם, לניניזם ושיטות אחרות כיוצא בהן, הרי כל התנגדות סתמית לסוציאליזם שאינה… וכו'”.

והנה אנוכי לא באתי עד עתה לשאת את משָלי על התנועה הסוציאליסטית לשיטותיה, אלא בבקורת חברתנו אנו – תנועת העבודה – כאן, שהיא כוללת בתוכה אולי את כל השיטות הסוציאליסטיות שמנינו. ובאמת אשרי התנועה שככה לה! אך הכי לא התעכבתי על זאת בערך ב“דברי האמת ושלום” שאתה משיג עליהם? הן על זאת בכיתי שם: על “האחדות היצוקה ומוקשה שבכור ההיתוך” שלנו, ועל זה “שלבחירות, אם מטעם ההסתדרות ואם מטעם מפא”י יפרסמו מצעים ברוחם של המנהיגים הותיקים (שיש בהם לא רק משום סוציאליזם מוסרי, ואידיאליסטי, אלא אף ציונות תמימה ויהדות צרופה), אשר כל ציוני טוב יכול לחתום עליהם בשתי ידיו…" "אך אחרי הבחירות ימסרו המנהיגים הותיקים את “הנהלת הציבור” לידי “המנהיגים הצעירים” – אלה האוחזים בידם את הסוציאליזם המרכסיסטי הווּלגרי והאנכרוניסטי והלניניסטי, אשר גם אתה כמוני אינך גורס אותם. על הסוציאליזם המרכסיסטי הן תאמר כזאת בפירוש בהשגותיך, ואל הסוציאליזם הלניניסטי נשוב עוד מעט.

ועוד אתה אומר:… “בימינו, כשכל אדם שמהבהב בו אותו ניצוץ אלוהי הנקרא תבונה או לב, דואב ומיצר בצרת העולם השוקע ומתלבט בסתירותיו ובערבוביתו, כשכמעט כל בר-דעת נוכח (את הראיות מן הקפיטליסטים שלך אני מניח הצדה – א. ל.) שהסדרים הכלכליים והחברתיים הנוכחיים נפסדים וטעונים עקירה – רעיון רוח הוא להתנגד לסוציאליזם…” ואולם י. כ. יקירי! מה ענין שמיטה אצל הר סיני?… איזה קשר ישנו כאן בין הרישא וסיפא: בין זה שהסדרים הנוכחיים טעונים עקירה לבין הסוציאליזם?… הכי, למשל, באותה רוּסיה הצריסטית שנהפכה על-ידי קרנסקי הליברל ונעקרה אחרי זה על-ידי “הסוציאליזם הלניניסטי”… הכי אין רוּסיה זו טעונה עקירה גם היא?

ואין אני בא לדון אתך על זאת “מהשקפת עולם כללית”. אני אין לפני כלי-מודד לטוב ורע שבעולם מלבד הטוב והרע לעם ישראל. ומכיון שכה עצום הרע וכה מִצְעָר הטוב שעם ישראל סופג מן “העולם” הזה – כי על כן נתוּנות כל אנחותי ואנקותי ראשית כל לעם ישראל החלכה והנדכא; ואם אחרי זה לא ישרדו לי כלל אנחות ואנקות גם בשביל אותו הרע והסבל אשר ל“עולם” המופשט מישראל, מנוּער ומתנער ממנו… – הכי אשמתי היא זאת?! – – –

ואתה עודך טוען כנגדי על אמרי במאמרי, שיש יסוד לזהות את התנועה הסוציאליסטית בשמד ובהתבוללות לישראל! ואומר אתה ש“זה נעוץ עוד בהלך-רוח ובמחשבה שלפני יובל שנים, בימים ההם עוד משל בכיפה המרכסיזם הווּלגרי, תפיסת החברה החמרנית וכו' וכו'…” ומה בתפיסת הסוציאליזם הלניניסטי המושל כיום הזה בכיפת רוּסיה זו, שאך דברנו בה?! האם היתה עוד פעם בתולדות ישראל תנועת שמד ואבדן לישראל כתנועה זו?!…

ומפה לאוזן – לבל תשמחנה בנות פלשתים – האין גם הסוציאליסטים שלנו כאן, חברים להסתדרות העובדים שלנו, תפוּסים במקצת למעשה הזה? איך אחרת למשל תבאר את אשר נעשה ליסוד או לגדר – אחת היא – של בית הכנסת בשכונת העובדים הסוציאליסטית שלנו ליד חיפה?!…

ואף לא שמענו כלל שמנהיגי הסתדרותנו, אלה התפוסים דוקא לסוציאליזם מוסרי ואידיאלי, יקראו לבירור את החברים מאותה שכונת העובדים. ושמא תאמר שכאן הכריע ענין “החופש בדעות”, השורר אצלנו בהסתדרות (חופש דעות – והריסת יסוד או גדר של בית-התפילה שהקימו יהודים זקנים!), ובכן מדוע זה קראו לבירור בהסתדרות את החבר אשר בראשון למאי לא עזב את עבודתו במשרד העיריה בתל-אביב?… איזה תסביך ישנו בתנועתנו “הציונית-סוציאלית”.

 

ב.    🔗

י. כ. יקירי! לפני כשלושת רבעי שנה, בהפסיקי באמצע את דברי אליך לא שערתי כמובן כי תבוא הפסקה כה ארוכה באמצעם; ובודאי תסלח לי על זה.

אין חלקך עם אלה אשר ידרשו את חופש המחשבה והדיבור אך לעצמם ולא לזולתם, ומובן שתסכים כי מותר גם לי להביע בדיבוּרי את אשר אהגה במחשבתי: כי “צער האדם” וסוציאליזם אינם היינו-הך, וכן אין דבר ההתנגדות אל הסוציאליזם (בכל אופן שלי) ועקירתו מן השורש ענין אחד. ומדוע אהגה כה על הסוציאליזם, בזמן שאנכי גדלתי בשיחו, ונשאתי כל הימים לא רק בכאבם של העמלים, אלא גם בצערם של אלה הנידחים אשר אף לקהל העמלים לא נתקבלו? פשוט יען שלבי יכאב על המפנה לרע אשר אראה בסוציאליזם תנועת-פדוּתם של ההמונים; וחוששני שתנועה זו לא רק שלא תביא כל פדוּת לעמלים עצמם ועל אחת כמה וכמה לא לנידחים, אלא עדיין תוסיף לשחוּתם. ולמרות התאפקותי נאלצתי “קרא בגרון” ובעט. ואפשר שכאב האומר הנו גדול מכאב השומע…

אפשר היה אולי לפטרני כיום כליל מהמשכת תשובתי; אך לכבודך אעשה זאת, אלא שאצמצם מאוד בזה; ואף אסתפק עכשיו רק בהדגשת אי אלו ענינים. ונא גם לסלוח לי אם תשוּבותי תהיינה כאן פסקניות לשם קיצורן, וכן אם לא אדייק בסדר המוקדם ומאוחר כפי שבאו אצלך. ואבקש שוב, כי תסלח נא לי על אשר הסוציאליזם הקדוש לך נידון בסגנון בוטה. דע לך, שלא נעלם ממני כמעט, כי כל רעיון שרשו או תחילתו בטוהר-השמים, ואך כאשר ירבו ענפיו, שריגיו ובדיו ינעץ את צפרני קיומו, כצמח הזה, בדומן ובזבל… ואין אני בא לכפור בטוהר לבם של כמה וכמה מן הראשונים בתנועת הסוציאליות, אלא שמבטא אני (אמנם במלים בוטות, אך גם בצער רב) את שמות הדומן והזבל אשר זו מהרה לנעוץ את יונקות בדיה בם…

ושואל אתה “איך למשוך את הנוער?” “הכי בדברי הנביאים?”… יקירי! אנוכי למשל לו באתי למשוך את הנוער ואת ההמונים, הרי בודאי שלא הייתי משחק בפניהם ב”פולחן הבעיטה" ושאר דברים קלוקלים אשר ההמונים נמשכים אחריהם, אלא הייתי בוחר במתי מספר “מלקקים” מכל ההמון הזה. כי מה לי, למשל, בסולמות, אם תחת להעלות בם את מי שהוא ישמשו עדיין לירידתם של אלה שכבר עלו מעט.

אומר אתה, כי הנוער שלנו אינו מרגיש בטרמינולוגיה התנ“כית את אשר ירגיש א. י. ואף אין להשוות את השאיפות והרוּחות השונים. אך החושב אתה שלו חונכתי גם אני לא ברוּח היהדות לא יכולתי להיות “גוי גדול” כמותם? או החושב אתה שלענין החינוך אין לגרוס את ההיפך מן הנ”ל? ובכן על מה קא בכינא? הכי לא על החינוך הריק והקלוקל? ואולי הנך צודק בשחרך בשביל המונינו ונוערנו אל המעיינות “המודרניים”. אולי זה נחוץ לחיכו של מישהו, אך לחיכי אני, הרי דוקא אותו לחם האבירים הנוקשה הנו “מלא טעם גן-עדן”. ואם עמי הארצות יתגנדרו באי-הבנתם את שפת ישעיהו ויחזקאל, ולדידם הרי הסגנון הנ"ל “מערפל את ההבעה”, הכי גם עלי, אשר אותו הסגנון הנהדר הנו בשבילי זך ומצלצל כשיר יפה, להרכין ראשי בפני שפת-השוּק של דורי, המוחקת בשבילי כל הבעה בהירה וכל מחשבה גדולה?

ואף אין לי כל אמונה באותו הנוער אשר הלבוש האדום “המודרני” ימשכהו. זה אף מסוּגל להמיר את הלבוש האדום בחום… ואין בי כל שאיפה להיות בנושאי כליהם של הנוער וההמונים בעלי “תרבות-הגוף” ו“דלדול המוח והלב”. או הכי גבורת-נצחם של גבורינו הקדמונים, כגון המכבים, חושלה על “מגרשי הבעיטה” בקריאות-השחץ הפראיות, ולא בקריאות ההדר: “מי כמוכה באלים ה'”? והן אף “פולחן הבעיטה בכדור הנפוח” אינו מתאים לאנשים עובדים. ולקוח הנו בחיקוּי מסטודנטים, בני הלורדים המנצלים, הבטלים והבוּרגנים מאנגליה.

וגם זאת: אתה רוצה להביא את הסוציאליזם אל נוערנו או להיפך. והנה אני לא הייתי חולק עליך בכך, אלא אולי עוזר בידך, לוּ היה מובנו של הסוציאליזם לא “מלחמת המעמדות” בלבד (עיפה נפשי למלחמות ולהורגים!), אלא גם טוהר, צדק, יושר, שויון, אחוה ומוּסריות. עכשיו שמכל הנמנה לאחרונה מוצא אני דוקא בתנ“ך הישן שלנו, הרי למרות שנאמניו מחרישים את אזני בצריחותיהם ע”ד “מלחמה במלחמה”, נקטה נפשי ממנו.

אתה שואל אם במחנה הפועלים נולדה סיסמת השבירה. והנה איפה נולדה הסיסמה ההיא איני יודע, אך על השבירה עצמה אוכל לענותך: “כן”! ואולי לדעתך אין שבירת רצונו של הזולת נקראת שבירה, אך לדידי אני הרי שבירת רצונו של הזולת בכוח פיזי, הנה גרועה לאין שיעור משבירת כל עצמותיו, שגם בכך אין המונינו “שלומיאלים” חלילה.

כי הרביזיוניסטים הנם מחוסרי כל רעיון פורה, בזה איני חולק עליך כלל וכלל; אני עוד אוסיף לך, כי הנהלתם נראית גסת-רוּח ואוילית כבר בזה שתפסו איזה בחור מפולניה (נניח, שאפילו לא נאשם ברצח) והעמידוהו בשוּרה אחת עם הרצל ונורדאו.

אתה עושה השוואות בין דאגתם של האכרים לנפשם ובין נדבנותם של פועלינו. והנה בנוגע לאכרים איני בר פלוגתא שלך, אלא בנוגע לפועלינו, הרי אולי נדבנותם הרבה, למשל, לטובת אוסטריה הגוית לא היתה נחשבת אף בעיני לצנינים, לולא קמצנותם היתרה ביחס ל“תרבות” היהודית בפולניה… ו“לפיכך מוזר מאד לשמוע” וכו' שבדבריך, אינו כה מוזר בעיני אני, שהנני מחשיב למשל את נדבנותם ומסירותם של הבילוּיים בצעירותם יותר מאשר את זו של פועלינו עתה בצעירותם הם, ואת אלה האחרונים בזקנתם הן טרם ראינו…

וכי מקשה אני לשאול אם אצפה מידי הסוציאליסטים, ל“חופש” המצפון למצער במידה כזו, שיעזבו למנוחות את הצמים ביום הכפוּרים או השובתים בשבת ובחג, כשם שאלה יעזבו אותם לחוג בראשון למאי כנפשם? אמר-נא לי מה זה חופש הפרט אשר הסוציאליסטים ידגלו בשמו? האם יש לזה איזה פירוּש מוסמך אשר אינו לעיני אני? ועוד אומר לך, כי בחלקי את הסוציאליסטים לטובים ורעים, מוצא אני את הטובים שבהם (בעיני כמובן, אך נדמה שכה יהיה גם בעתיד) בין חניכי היהדות מן הדור הישן בעיקר; ואת הרעים – בין חניכי “המודרניות” מן הדור החדש בעיקר; ונקטה נפשי מהם. ואיך אתה? והאמינה לי גם זאת כי התקפתי על המנהיגים שלנו באה, דוקא על שאני חש את עצמי קרוב אליהם והייתי רוצה למנוע מהם את האחרית אשר אחזה להם. הכי לא אקרא להם ואזהירם מאותן המחנות, אשר אם תתן לעיניהם אך מעט “תבלין” מנזיד שהנך נוזד למענם, ינזדו הם את הנזיד מתבלין בלבד?… או הכי ירצה נזיד כזה אף בפני מנהיגינו? הן אתה בודאי קראת את “במבחן” לב. כ., האם יש יותר מאשר סגנון ביני ובינו? ואם לאלה יהיה לבסוף התוקף לצאת גלוּי כנגד ההמונים אשר חנכו, הכי לא יהיה כבר מאוחר? הן כבר כיום אין דרכי ההמונים לפי רוּחם של אותם המנהיגים, אשר ירָאו כמפקדים עליהם אף עכשיו, והם היו מפקדיהם אך בעת שחנכום…

וצודק אתה באמרך כי הסוציאליזם התנגד ללאוּמיות אך לפנים (בימי אנגלס). ואולם נדמה לי, שזה נכון אך ביחס לכל הלאומים זולתנו ולא ביחס ללאומיותנו, אשר אף בנינו, חניכי הסוציאליזם, יזלזלו בה; וכי מהי אדיקותם של אלה בסמלים ובהמנון הסוציאליסטי, ושכחתם (במלה רכה) בסמלים ובהמנון הלאומי שלנו?

היה שלום, ובל-נא תזכירני לרע! אני יכול להיות בר פלוגתא של איש, ובכל זאת לכבדו ואף לאהבו, ונדמה לי שגם אתה תוכל.

תרצ"ד-ה (1934–5)