אנו חבר אנשים מתוך תנועת העבודה העברית בארץ-ישראל, אשר כל מעייננו בתקומת עמנו על אדמת אבות, והריחו ברוחם של נביאי ישראל ויסודות מוסרם החברתי, אנו רואים את אשיות התקומה לעמנו בארצו ראשית כל בהיותו נעבד לשדה ארצנו והתרחקו בכל האפשר מן הכרכיות ופסלתה. וגורסים אנו לא תנועת עבודה סתם, אלא תנועת עבודה חקלאית ביסודה. כן רואים אנו מבשר עמנו, כי היות נאמן לרוח עמנו הרי זה ממילא גם היות נאפד ברוח אנושי. אין אנו גורסים על כן ציוניות סוציאלית ברוּחה של מפלגת פועלי ארץ-ישראל, המזלזלת יותר ויותר בסמלינו הלאומיים (ולוּ יהי שרק בסמלים היא מזלזלת ונאמנה היא לתכננו הלאומי) ומתהדקת יותר ויותר בסמלים הסוציאליסטיים, אלא גורסים אנו, כסמל למהותנו, לאומיות עברית ברוח נביאינו, וממילא כלולה בזה רוח האנושיוּת, או קראו לזה סוציאליות, במידה כזו שכל התנועות הסוציאליסטיות לא תשוינה ברוחן לתנועתנו. כי הרי כל רוחות הסוציאליסטים מדור ועד דור אינן מגיעות לרוח הצדק של נביאי עמנו.

אין אנו משקיפים על הסוציאליזם כעל אלהות, ויחסנו אליו אינו יחס דתי. הסוציאליזם אהוד עלינו יותר מכל תנועה חברתית אחרת יען כי ההמונים העמלים נוהים אחריו, ורק משום זה ואך במידה זו. עמל העובדים מעלה את תנועתם ולא יותר. וזאת להודות, כי לחבר האנשים הבאים להתרכז כאן מסביב ל“הויתנו” אין מחסור בבמות להטיף מעליהן את רעיונותיהם. כל עתוני הארץ פתוחים לפנינו, ואמנם מזמן לזמן היינו משמיעים את דבריו זה בכה וזה בכה, מעל דפי עתונותנו הקיימת; אולם הרי אין אנו משיגים כלום ומאום אינו עולה בידינו, אם לעינינו הולכת תנועת העבודה בארץ-ישראל ונהפכת כרכית יותר ויותר. ויותר ויותר היא הולכת ומקצצת בסמלינו הלאומיים, ולעומת זה תרבה כבחממות מלאכותיות את הסמלים הסוציאליסטיים. כי על כן אמרנו, נעשה נא אגודה להשמיע את דברינו יחדו ברמה, אולי ישפיע זה על תנועת העבודה בארצנו, שתתן את לבה להיטיב דרכיה בעוד מועד, כי ראה תראה לפניה חלק מלוכד מקרבה אשר אין דרכיה דרכיו.

והנה נגשים אנו, חבר אנשים מתוך תנועת העבודה ובתוכה, לרכז את החברים תמימי הדעים אתנו מסביב לבמה מיוחדת, אשר נקרא לה “הויתנו” ותשמש כלי מבטא לכל החברים והחברות אשר דעתם כדעות אלה שבוטאו לעיל. ויכולים לשאול: אם ככה, למה האורגן במיוחד לנו? הכי תסגור המפלגה וההסתדרות בפנינו את במותיה: “דבר”, “הפועל הצעיר”, “אחדות העבודה”? נבקר אותה ואת מעשיה מבפנים, ובל ניצור במה מיוחדת, המכוונת מלכתחילה לבקורת עצמית של המפלגה וההסתדרות שלא מבמותיה.

אולם לדאבוננו חלפו עברו, לבלי שוב עוד, אותם הימים אשר לבקורת עצמית היתה איזו השפעה אצלנו. דבר כזה היה קים במפלגת “הפועל-הצעיר” עד לפני רבע יובל שנים בערך. ועד אז היה באמת מחנה הפועל-הצעיר, טהור, והיתה הקשבה לבקורת עצמית ותיקון תמידי לאור הבקורת העצמית. אולם מאז יצא הקול במחנה הפוע"צ לאמר: לא כתה אלא מפלגה, מהרה המפלגה לרוץ ולרוץ באורח המפלגות והתקדמה בכיווּן זה במהירות גדולה מאד – – –

בכל אופן חדלה “תנועת העבודה”, החל מלפני רבע יובל שנים, לבקר את דרכה או אף לשים לב לחברים בתוכה המבקרים את דרכיה בתוכה. אתה מדבר בתוכה כיום כאילו בבית-העלמין. אין תנועת העבודה כתה “סנטימנטלית” עוד, שתחשב דבר הדומה לבקורת עצמית ותאזין לו, אלא מפלגה גדולה, ומפלגה הרי עוברת בחיוּך על “סנטימנטים”, ומתחשבת בכיוון מדעי כמו בפיסיקה למשל: כמה כוחות סוס לזרם אחד ולשני הנפגשים לה בדרכה. אין לנו על כן דרך אחרת מאשר לפקוד את כוחותינו המלוכדים לעיני מפלגת פועלי א"י. ונווכחה-נא מה הם עדיין כוחותיהם של החברים בתוך תנועת העבודה, הנוטים לתת לה פנים קצת יותר עבריים ויותר כנים עם עצמם מאשר תהי כיום המפלגה. אם מפלגת העבודה קורעת עכשיו את עיניה בפוך ושרק כדי למצוא חן בעיני “השמאל”, תאולץ מעכשיו גם להתכחל במקצת לבל תשכח גם את “הימין” שבה.

והנה נקים נא במה “הויתנו” לרכז מסביבה, בתוך תנועת העבודה, את דעת החברים אשר אינה נוחה מדרך התנועה כיום, ונמנה את הכחות כעבור שנה אחת, אז ניוכח מה הם הפנים אשר לתנועה זו. ברצוננו אך לגבש את כוחותינו בתוך מפלגת פועלי ארץ-ישראל ולא להיהפך למפלגה. ונדמה שדיברנו כאן גלויות וברורות, ולא השארנו כל מקום לטעות במהות הבמה, שאנו מקימים בזה בתוך תנועת העבודה שלנו, ובכיוון שאנו אומרים לתת לה. הכל גלוי, בלי פוליטיקה ובלי להטי דיפלומטיה, כי את אלה תתעב נפשנו. ויוכל היות כי הכוחות המנהלים שבתנועת העבודה יתקפונו בדרכים שונות ואולי אף משונות. אנו לא נפנה אל ההתקפות, נמשיך את דרכנו ונסכמה בסוף שנת תרצ"ב, ואז ניוכח אם ישנו בתוך תנועת העבודה אתנו זרם די גדול המתיר את קיום “הויתנו” המגובשת, או אולי רק בודדים אנחנו בתוך תנועת העבודה בארץ, ונפרוש אל פינות בדידותנו.

כלי מבטאנו “הויתנו” יופיע מראשית תרצ“ב מדי חודש בחדשו, ועל כל המתהוה בחיינו יחוה דעו בלי כל משא פנים לקרוב ובלי הלבנת פנים לרחוק. עשיר לא נאור ודל לא נהדר; על פשעי אוהב לא נחפה ועל צדקת אויב לא נכסה; אך במידת האמת ניגש לכל תופעה ולכל מעשה בחיי עמנו. אין אנו ניגשים להוצאת “הויתנו” כאל קרדום לחפור בו מזון וכבוד, והעורכים והמו”ל העובדים במסדרה עושים מלאכתם חינם בלי כל שכר, ולכן נוכל לא להשתעבד אל קיומו של כלי מבטאנו זה.

ואין אנו קובעים בזה מסמרים לתוכן המדורים שב“הויתנו”. אנו נצעד לרגל השאלות הצפות בחיינו, ובדעתנו להקיף את כל ההוי שבחיינו: בשאלות התישבותנו בכפר וביסוסה, ושאלות התאחזותנו בעיר וכנות חיינו בה. כל שאלות הציונות בארץ וגם מהתנועה בגולה. דרכיה של תנועת עבודתנו בארץ ושבילי התנועה העולה עמה מחו"ל.

המדור לשירה ולספרות ב“הויתנו”, יהיה מצומצם ומוגבל אך להוי חיינו בארצנו.

במדור הבקורת על הספרות והאמנות, לא נשרך בדרך הסלולה ולקלס את “בגדי תפארתו” של המלך – והוא ערום ועריה…

תרצ"א (1931)

הוצאה זו מכוונת לנתיב ישר ומכונס לעצמו, אשר במקרים שיהיה נבדל ופרוש מ“דרכי הרבים” – הרי לא על כי רבים הם יפרוש מהם; ובמקרים אשר יארח בקו אחד את “דרך-הרבים” – לא על כי רבים הם יארח אתם. כיוונו של נתיב זה יצא ויבוא אך מתוך הארות פנימיות והערכות עצמיות, אשר כל משקל לא יותן בהן להערכות הרווחות ברשויות הרבים.

ואפשר שלוּ היתה “דרך הרבים” עיקרית רק אחת, המשותפת לקהילתנו העברית, בארצנו, אזי לא היתה בזה מן המידה הנכונה לפרוש ממנה ולא צורך בכך; ואולם כיום הזה, שמרובות הן למאוד “דרכי-הרבים” בקהילתנו וכל אחת מהן נפסלת בעיני חברתה ומשוקצת בפיה – הרי שלא מן הנתיב הלזה יצא פיסולן, אלא כולן כאחת פוסלות עצמן הדדית, ואין על כן לטפול על הנתיב הזה אף צל של יהירות על פרשו מכולן יחד בכיוון ישר לו לעצמו.

ואין מן הצורך להכריז כאן במוקדם ולספר הרבה על כל כיוונו של הנתיב הזה. הבמה הנוצרת בזה היא תמלל אותו; ונקוה שכבר מן החוברת הראשונה יוכר כל זה; ואך בקצרה מותר לציין בכלל, כי הכיוון של הנתיב הזה הוא לנכונות, נכוחות וכנות בכל אשר יובא בבמה זו לפני קהלנו, בלי כל כחל ושרק ובלי פרכוסים וכל שאר הסממנים ה“מודרניים” מסוגים אלה, שהם כיום מנחלתם של כל דרכי הרבים שבכל צורות הביטוי וההבעה.

ה“נתיב” לא ישא פני עשיר ולא יהדר דל בריבו, ונקוה כי ללכת בו ימָשכו ויבואו, במשך הזמן, כל אישי קהילתנו העברית בארצנו מכל המעמדות ומכל המפלגות, אשר הכּנוּת והנכונוּת הנן עדיין מיסודות נפשם לא רק במעמקיה (מה שנשאר עדיין בודאי בחלקם של כל אישינו) אלא אף על פניה. וכה ירכז הנתיב ישר-הקו הזה רבבות מבני עמנו כאן, עד היותו למעין נובע כּנוּת ונכונות בעוז ואדר, להדיח את האיבה והמשטמה הפשה בנו, ולטהר את קהילתנו מזוהמת הארס המהרס המחלחל בה ומקרקר אותה.

במה זו תהיה מוקדשת בעיקרה להבעת דעות בכיווּן הפעולות של תקומת עמנו בארצנו ולהערכות לכל הפעולות הנעשות בישובנו, וכן למאמרי בקורת על כל חזיונות חיינו וחויותיהם, וגם מדור לספרות בכל צורותיהם ימָצא בבמה זו.

בהבעת הדעות, בהערכות ובבקורת תהיה במה זו חפשית בהחלט מכל השפעה ולחץ של כוחות ובולמים, אם מפלגות או הסתדרויות, ותהיה פתוחה בפני כל דעה של יחיד כשל ציבור, בתוך התחומים של שאיפתנו לתקומת עמנו בארצנו, מתוך בנותו את עצמו כאן בהתאם לרוח נביאינו. ועזה תהיה התרעת הבמה הזאת נגד כל המעשים הפסולים מנקודת ההשקפה הנ"ל, בלי כל משא פנים לשום פרט, אף ריש גלותא וריש מתיבתא, או מוסד אם לאומי ואם מפלגתי, ולשום מחנה מכל המחנות או אישי המחנות המתגודדים בישובנו. אכן מנה אחת אפים תוקדש בבמה זו לראית הנגעים בבשרנו ועצמנו: מחנה העובדים העברים בארצנו, יען כי כל מחנה אשר טרם השלים את פעולתו בבדקי ביתו הוא, איך הוא יוכל ויפָּנה הרבה מנגעי ביתו הוא למען טפל בנגעי הבתים שלזולתו?! הן בצדק יראוהו כל זולתו כמתאמר לטהר אחרים זולת עצמו… או אם להתעכב על המצב כיום בקהילתנו העברית כאן. האין זה ברור לעין כל, שלוּ היו פניהם של כל אנשי המחנות שלנו אך לטוהר במחנותינו באמת ובתמים ולברכה לעמנו, אזי הן חכמו והבינו כי רק בטפל כל מחנה ומחנה בטיהור מחנהו הוא, היה מעורר בזה את קנאת הטהרה גם במחנות האחרות ומרבה טהרה בקהילתנו בכלל. ומתוך זה מילא לא היו דורכים איש על “יבלות” זולתו – והיה גם שלום יורד עלינו. ובעקבות השלום הן היתה גם הברכה וההצלחה שורה במעשינו…

ולכן, מתוך ראיה באמת החיים הזאת, תטפל במה זו בראש וראשונה בטיהור מחננו, מחנה העובדים העברים, מנגעינו.

ואם “תשמחנה בנות פלשתים” בשמען אותנו – בני מחנה העובדים עצמם – מתוודים בגלוי על חטאי מחננו, מה יהלוך ממחננו עקב שמחתן של בנות הפלשתים אשר טרם נגרע על-ידי עצם חטאיו?

ישמחו השמחים לחטאינו, ואנו נשמח לוידוינו המכוון לטהרנו מן החטאים ומן הפשעים, לרחצנו ולזככנו!

ולמען האמת חובה היא לצין בזה, שעם כל היות מחנה העובדים העברים בארצנו כשהוא לעצמו מלא פשעים כרימון, הרי רק בעבור גודל צדקתו של המחנה הזה – ביחס לרשעתם של כל יתר מחנותינו כאן, למן השאננים בציון ועד הפתלתולים בשעריה – תישא עוד ארצנו את ישובנו כאן בכללו…

ואולם כל אחת ממחנה העובדים “המֵשׂישׂ” את בני מעיו על צדקות המחנה הזה, הגדולות אמנם מאלה של יתר המחנות, הריהו מכלה את עמנו כאן בכלל והוא גם בעוכריו של מחנה העובדים עצמו. ולהיפך, עקב היות קהילתנו כאן בכללה דלה מצדקה ומעשים טובים עד שרק בזכותו של מחנה העובדים תישא אותנו ארצנו – הרי שהאחריות כפולה ומכופלת היא הנופלת על מחנה העובדים העבריים… ויש לדייק אתו בקלה כבחמורה לבל יפול העוזר והעזור גם יחד.

ולכן, עקב היות יוצרי הבמה הזאת נמנים על מחנה העובדים העברים שבארצנו – הרי בראש וראשונה תהיה ידה של הבמה הזאת במעשי מפא"י וההסתדרות, להפוך בו ולהפוך בו במחננו זה ולמרקו מעונותיו. ונקוה שאך לטוּב לו וממילא גם לטוב לכל עמנו.

ומהנ"ל צריך להיות גם מובן, כי במה זו תמנע עצמה במידה הרבה ביותר מלטפל בעניניהם של עמים אחרים וארצותיהם, יען כי על כל שביב מרץ ונטף אוֹן שלנו תחוס עינה מהפנותם לריק מענינינו העצמיים היגעים כה ופרועים. במה זו תראה את כל תקוות תקומתנו בארצנו אך ורק בהשקעת כל הוויתנו בלי כל שיור בביצור כל עמדותינו כאן. והדרך היחידה להתגוננות ביתנו בפני כל הקמים עליו היא להתמיד בחתירתנו קדימה קדימה בידים אמוּנות ומאוחדות מבפנים.

ועוד גם זאת: אף המדור לספרות בבמה זו יוקדש כולו, בלי שיור, לנושאים מחיי עמנו בלבד, הואיל וחיי עמנו לתקופותיהם השונות הנם עשירים למדי; אוצרות בלומים, אשר לא נספיק לשאבם לא בבמה זו ולא בעוד עשרות במות כאלה.

תרצ"ד (1933)

הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא.

(ויקרא י“ט י”ז)

האמת והשלום אהבו.

(זכריה ח' י"ט)

א.

עוד תגרנה עינינו, נדקרות במראות החורבן של ביתנו השני… עוד נפלחים קירות לבנו בחיצי המוות שמצאונו באלפים שנות נוּדנו במצוּקי הנכר ומצריו.

והנה!… הנה נעור בנו חזון שיבתנו בשלישית לביתנו. עתה אך נטינו את הקו לחומות ביתנו השלישי אשר להקמתו שלחנו נצח עמנו, בשימו באחת ידנו את המלאכת הבנין, ובשניה צווה לנו את השלח, למען התגונן בפני צרינו הרבים והעצומים הקמים עלינו לכלותנו מתחת שמי ה'…

ואוי לנו ואבוי מה היה לנו!…

הבסנורים הוכינו ובסחרחורת, כי נשבית את ידנו מעשות במלאכה; ואת השלח נהפוך איש על אחיו העומד לידו במערכת התקומה לעמנו ולארצנו?!…

והן חרדה עד לפלצות תתקפנו, כעס עד למשטמה יאחזנו לזכר מעשיהם של אבותינו אשר התפלגו על חומות ירושלים לפני החורבן השני. ותחת שיהיו כולם בעצה אחת לתושיה איך להגן אל שאריתם בפני האויב העז הצר עליהם, תחת זאת מלאו כולם בלי יוצא מן הכלל – במסירות יוצאת מן הכלל – את מאוייו של האויב הצר מן החוץ: הרגו אלה באלה, החריבו את הרכוש – אמנם של מתנגדיהם הפוליטיים, אך הרכוש שהיה נחוץ לקיום העם בתוך החומות – והם הם שהחריבו את ביתנו השני והשמידו כל שארית לנו; ולידי טיטוס מסרו רק את תהילת הנצחון.

כשאנו מגיעים לפרשה זו בתולדות עמנו, ניסער לא רק בכאב ללא נשוא אלא גם בכעס ללא הכיל על אבותינו ההם, אשר לרוב נלחמו כמטורפים ביניהם לבין עצמם, תחת להתאחד יחד להגנתם הכללית.

ומענין: את זכר חורבננו ההוא, בריב האחים מלפני כאלפים שנה, החלו רבים מקרבנו להעלות בזמן האחרון. ומסתבר, שאלה למצער המעלים את חורבן ירושלים לא יהיו עצמם שטופים כה בריב ומשטמה… אך לא כן הוא. את זכר החורבן ההוא יעלו המעלים, כנראה אך כהוכחה למתנגדיהם הפוליטיים, שעליהם – על מתנגדיהם – להניח את נשקם מידיהם ולהביא לשלום ולאחדות העם, פשוט על-ידי זה שיקבלו בשלימות את דעתם הם של המזכירים. וכדאי היה שמזכירים אלה עצמם יעלו על דעתם גם זאת, שאף הפלגות היריבות אז על חומות ירושלים היו בודאי מוכנות כל אחת לשלום ולאחדות באותו התנאי ממש: שיריביהן יקבלו את דעתן הן… ואם כן, היצדק כעסנו אנו עליהם שהחריבו את ביתנו השני?

והן אנו כיום הזה, על מסד ביתנו השלישי, עומדים באחריות כבדה ומכופלת כמה מונים יותר מאבותינו באותו הדור על חומות ביתנו השני, יען כי: א) בפנינו אנו מוצג הלקח של חורבנם הם כתוצאה ממלחמותיהם הפנימיות ושנאה ומריבה שלהם; תחת שבפניהם לא נמצא עדין כל לקח דומה לזה. ב) אנו חיים כיום ב“דור הדעה” ויודעי היסטוריה הננו כולנו ודורשיה, והם בזמנם עד מה הגיעה ידיעתם בהיסטוריה? ג) הם, באותו הדור, הן מותר היה להם להרגיש עצמם כעם מושרש בארצו במשך דורות, ולבטוח בשרשיהם החזקים כי צר ואויב לא יוכלו לעקרם משרשם, ולכן יכלו להסיח דעתם מכל תפוצות עמנו, הנמצא עדיין בגלויותיו ולא בא עדיין להכות שרשו בארצנו. ואל מה נבטח כי עצנו הרך כאן לא ייעקר מהר משרשו? ד) הם גם יכלו לבטוח בזה, אשר בעורקי העם אשר אתם זרם עוד הדם הרענן של פדויי בבל ומשתחררי יון, ובני חורין היו בארצם הם במשך דורות אחדים; תחת אשר אתנו נמצאים רק כרעים ובדלי-אוזן מוצלים משעבוד גלויות במשך אלפים שנה. ה) ולבסוף, הם יכלו לא לחשוש הרבה לחורבן, באשר עמדו על חומותיה הבצורות מאד של ירושלים בירתם ואתם בית-המקדש משגב-יה; תחת שאנו עומדים עדין, כאמור, אך ליד הקוים שנטינו לבנין חומותינו, וכל רוח תזזית תוכל להפכנו לשממה.

ואכן, חובה עלינו עתה, למראה כל מריבותינו על מסד ביתנו השלישי, כי ננסה רגע גם להבין לרחשי לבם של אבותינו ההם, ולתכן את רוחם אשר היתה אתם לשנאה הדדית תחת להיות בעצה אחת להגנת ביתם. ומהי העצה אשר היתה נכונה לפניהם להגיע אל האחדות? והן כולנו נודה, שבני כל כתות אשר התרוצצו והתנגשו אז במצור ירושלים, היו נאמנים ללא פגם ומסורים בכל נפשם ומאודם לנצח עמנו (ספק גדול אם אנו כיום, ואף המצוינים בקרבנו, נוכל להתברך בלבבנו שנאמנותנו ומסירותנו אנו לנצח עמנו מגיעות לאלה של כל הזרמים ההם לפי דרכם, החל מדרכו של רבי יוחנן בן זכאי וגומר בבריונים אשר אמרו לדקור את גופו של רבי יוחנן בארון שהוצא בו מירושלים). וכל אחד מבני הפלגות ההן הן היה בטוח כי אך דרכו היא מובילה לפדות ושחרור, תחת שדרכיהן של יתר הפלגות היו בעיניו מכשילות ומביאות לחורבן. וכה הרי אך מתוך כנות ומסירות לא הסכים אף אחד מהם לוותר משהו על דעותיו, וממילא אכלו זה את זה, כמונו היום, תחת היות כולם בעצה אחת לתושיה. ומה בכן יכלו באמת לעשות אז? הן במתנגדו שבתוך העם עצמו ראה כל מחנה סכנה לעם יותר מאשר באויבים מן החוץ – בדיוק כמונו היום – ואיך יכול היה לוותר אף במשהו על דעתו הוא, “היחידה להצלת העם והארץ”, ולקבל מה מדעת הפלגות המתנגדות “המובילות בעליל לחורבן”? הן בזה לא רק יבגוד ב“פרינציפים” שלו – על זה היה מוכן אולי לוותר – אלא ישתתף בפועל בחורבן העם… ועל כגון זה הן היה עליו ליהרג ולהרוג…

נדבו נא עצה, אחים כולכם, לאותם אבותינו שנלחמו בחרף נפשם, בנאמנות ועוז שאין מָשלם, על חומות ירושלים במצור רומא!… מה היה עליהם לעשות? איך היה עליהם לצאת ממבוך זה? הבו עצה להם, ללוחמי חרותנו מלפני אלפים שנה, אשר השביתו את חרותנו נצח בהחריבם את עמנו וארצנו, עוזנו ומשגבנו!… איך יכלו להימנע מזה?…

אכן לשוא נעמיק לבקש נסתרות. כל עצה לא היתה, איננה ולא תהיה לא להם ולא בפנינו, אלא לחדול מריב וממלחמה ולסדר ממשלה עממית שתבחר על-ידי כל הבוגרים בעם לכל מעמדותיו ופלוגותיו, לפי שיטת בחירות פשוטה ביותר; ובידי בית הנבחרים למסור את כל הנהלת הענינים: ביצור החומות, כלכלת העם והגנת העם והארץ.

תאמרו “פרלמנטריזם”?! כן, פרלמנטריזם! כי למרות כל הסילופים הנעשים עדין גם במשטר הפרלמנטרי, הן אין למצוא עכשיו שום משטר צודק באופן יחסי יותר מזה. או נקרא נא בשם כל משטר אחר הידוע לנו כיום: הכי הדיקטטורה הבולשביסטית או הפשיסטית או השלטון של חצרות המלכים? או אולי לא זה ולא זה אלא הפקרות סתם, אנרכיה כאשר אצלנו כיום וכאשר אצל אבותינו אז על חומות ירושלים, איש על אחינו נקום להשמידו ולהחריב את הכל?! או הכי לא זאת היא העצה היחידה שיכולנו לעוץ לאבותינו המגינים על חומות ירושלים: לחדול תיכף מריב אחים ומשטמה ולהכריז בחירות עממיות לביאת-כוח מנהיגה מכל העם, ולמסור לנבחרי העם אלה את הנהלת הענינים כולם כאשר תורם רוח מבינתם ויושר לבם. ואם לא יישרו מעשיהם בעיני מי שהוא, הרי הרשות בידו לבקר קבל כל העם את הכל, בתנאי אחד שיחד עם הבקורת יתיחס אל כל החוקים והמשפטים אשר יצאו מטעם השלטון הנבחר הזה כאל חוקות קודש, כל עוד לא קם שלטון אחר, וגם הוא נבחר על-ידי כל העם.

ועתה למי בתוכנו יש עצה אחרת, יואל-נא וישמענו אותה! ואם אין עצות אחרות, והן אינן, כי עתה אך זאת היא העצה היחידה, אשר ביכלתנו לעוץ לאבותיהם הגבורים הנאמנים המחרפים נפשם על חומות ביתנו השני.

ב

ומה היא העצה היעוצה לנו כיום על מסד ביתנו השלישי? למי מתוכנו עצה אחרת זולת זו שמצאנוה טובה לאבותינו אשר החריבו את ביתנו השני? אין כל עצה! ובכן, הן נקום ונקבל גם עלינו את העצה הזאת, כי אין בלתה.

ואתנו הן קיים כיום שלטון נבחר: הועד הלאומי וכנסת ישראל בתוך הארץ, וההנהלה הציונית הנבחרת על-ידי הקונגרס הציוני מכל הארצות; ובכן נרכין-נא את ראשנו ונקבל ברצון את עול שלטונם מבלי לשים לב מי הם אלה שנבחרו לתוכם. נשיאינו הם כיום! ו“נשיא בעמך לא תאור”!… הרשות לכל אחד מתוכנו לבקר את מעשיהם מתוך כוונה להישירם אל הדרכים הנכונות בעיניו הוא; אך בעצם רגעי בקורתנו, אף החריפה ביותר, עלינו גם לקיים ברצון – אם איננו אנרכיסטים פרועים ופורעים – את כל מצוותיהם. לקיים ברצון ואף בשמחה, על כי היינו לאחדים תחת ממשלה שבחרנו לנו, ויִצרנו להרס ולחורבן בביתנו נבלַם… ואף את תאוותינו אנו לשלטון נבלום-נא אך לשנתים ימים! אז הלא תהיינה שוב בחירות עממיות, אשר כל פלגה יכולה להשיג רוב לדעותיה, אם תתקבלנה על רוב העם, ותקבל את השלטון לידיה. ואלה מקרבנו הנותנים דופי בנבחרים האלה, אסור להם (כן, אסור להם! – אם אינם אנרכיסטים פרועים ופורעים, משביתי כל חוק ומוסר) לבעוט בעיטת חמור סתם בנבחרים; אף כי מותר להם בהחלט – ואף מצווים הם לכך, אם הם מרגישים כי אמנם כנים דבריהם – לאסוף חתימות לפי החוקה הציונית הקיימת כיום, בין אלה הדורשים לסדר עכשיו בחירות וקונגרס חדש… אך במשך כל הזמן שיעבור בהכרח עד התאסף הקונגרס המיוחד ותיבחר הנהלה חדשה, עד אז – בתוך מלחמתם בגבול החוקה הציונית – יצייתו לכל פקודות ההנהלה הקיימת… זאת היא הדרך היחידה ואין בלתה לאנשים כנים ומסורים לעניני עמם וארצם.

אבל אם ככה לא נעשה אלא נמשיך בדרכנו זו, איכה זה נוכל ונצפה למצוא צדק ומשפט בעמים זולתנו, קרובים ורחוקים, עת אנחנו בתוך עמנו וארצנו נסלף אחד את משפט אחיו וכזאבים נהיה משחרי טרף עצמנו ובשרנו!

ואין בכוונת הדברים האלה להניח כאילו התנהגותנו אנו, לוּ היתה צודקת בפנים מחננו, היתה מבטיחה לנו יחס צודק אלינו מהחוץ. זאת לא זאת, אלא פשוט: איכה יעיז הנוהג במשפח בתוך מחנהו, להתריע על המשפח הנעשה למחנהו מן החוץ; והאוכל את בשר זרועו בחמת פתנים, איכה ירהיב לצפות למידות אנוש מזולתו?!

הנה עכשיו נבכה כתנים ענוּת עמנו תחת תגרת התעללותה של ממשלת המנדט, בגזרה גזרות מחפירות ומצמיתות על עליתנו לארצנו; אך האם לא כולנו, על כל שדרותינו ומעמדותינו בלי יוצא מן הכלל, הננו במגבילים את העליה שלנו ומצמיתים את התבצרותה במשך כל השנים, בטובות כברעות, יתר על כל הגזירות של ממשלת המנדט?! והן בגזירותיה של ממשלת המנדט על עליתנו איננה עושה אלא שירות נדיב מאוד לציבורנו כאן, במנעה מכליותיהם את המוסר אשר אולי ואולי היה מתעורר, מצד אחד אצל המעסיקים עבודה זרה בעת שימצאו בארצנו פועלים מחוסרי עבודה, ומצד שני אצל אלה המספקים את שולחנם בתוצרת זרה בעת שמיצרינו העברים כאן נהרסים ממצבם בגלל חוסר שוק לתוצרתם… והן אנשינו מכל המחנות היו צריכים לשלוח כיום משלחות תודה לשלטון… אלה – על שהוא המציא ל“מצפונם” תירוץ על השתמשם בעבודה זרה: “כי הלא אין להשיג די פועלים עברים בארץ”; ואלה – על שהמציא למצפונם תירוץ בתוצרת זרה: “שהלא אין להשיג תוצרת עברית בארצנו”…

ומגלגלים זכות ע"י זכאי – ולוּ יהיה זכאי אך ביחס לזולתו – ולכן על תנועת העבודה העברית שלנו, שהיא מסורה לתנועת תקומתנו יותר מכל שאר פלגותינו, והיא גם זכאית וצודקת באופן יחסי יותר מן השאר, עליה, על תנועת העבודה לפתוח גם בתוך המחנה בטיהור הלבבות מכל שנאת חנם לזולתה ומהתגרות בזולתה. ולא רק זאת בלבד אלא שעליה גם לרחוץ ולהזכות בכלל ולהסיר מקרבה את כל חטאיה. והן רוח הטהרה מעוררת רוח טהרה… ואולי יתעוררו אישים גם במחנות האחרות שלנו אשר יחדלו מהתעצם בריב ומשטמה לזולתם, כדרכם עד כה, אלא יטלו את הקורות מבין עיניהם הם ויאחזו פלצות למראה הפשעים שבתוך מחניהם; ויגשו לפעולה מטהרת אצל עצמם, ואז הן יגלו לעינינו אפקים רחבים עד למאוד לבנין עמנו בארצנו באחדות הלבבות וטוהר המדות.

אכן אף אם חס וחלילה לא יהיה הד בעמנו ובארצנו למעשה הטוב אשר נתחיל בו אנחנו… אף אם יקרה כזאת, שאנו בני תנועת העבודה נשאר היחידים שהיטהרנו, בעוד שכל יתר המחנות יוסיפו להשתכשך בזוהמם כאשר עד כה, הן אף במקרה כזה ירבה שכרנו במאוד: ראשית-כל בשכר הטוהר – טוהר! ושנית אף אם מחננו בלבדו יטהר, הן על-ידי-זה יקום לעמנו בארצנו מחנה טהור עצום, וזכויות כל עמנו תרבינה ואונו בדרך תקומתו הנכונה יעצם על-ידי-זה במאוד מאוד. ואף גם זאת, שלא יאמן בשום אופן, כי גם אחרי אשר מחננו יהיה טהור בהחלט, עוד ירבו כה כל יתר הפלגות להשתכשך בטומאתם בכלל ולהשטין ולרדוף את מחננו. כי אף אם נניח שההתנגדות למחננו נובעת בחלק גדל מתוך הקנאה בנו על הברכה אשר תשרה בבניננו עקב היות ידינו אמונות ביחס, הרי אין לנו להעלים עין מן העובדה, שבמקרים רבים עד למאוד תבוא ראשית המדון על ידי “פוטרי-מים” מקרב מחננו אנו, או אף זאת שרבים וגדולים הם פשעינו הפותחים פה למשטינינו. ובל-נא ננסה להתעלם מן העובדה, שרבים הם עד מאוד משנאינו מתוך עמנו ואף ילכו וירבו. אמנם אנו, בני תנועת העבודה, הננו זרם חזק בעמנו ואף כוח עולה ומתגבר, ואפשר שלנו בעצמנו לא יזיקו מתנגדינו; אך הלא מצבה של הציונות בכללה רופף עד למאוד עכשיו והיא הולכת ונהרסת, הולכת ונגזרת כילד… בין “הנשים הניצות”. ונחפשה נא דרכינו!

האין אתם מנהיגי הסתדרות העובדים ומנהיגי מפא"י שומעים את פעית הילד הנקרע?! את המית היונה הנדרסת בין מחנות הניצים?!

ג

ונחפשה נא דרכינו: הן לא רחוקה היא התקופה עת שכל בית ישראל היה מוקסם מתנועת העבודה שלנו בארץ. ראשיתה של תקופה זו מלפני פרוץ המלחמה, גיאוּתה עם גמר המלחמה, שיאה כלפני עשר שנים, שפלה התחיל לפני כשמונה שנים וקִצה כלה כיום.

וזכורני הימים – בשנות המלחמה ותיכף אחריה – עת בידי כת קטנה בלבד מתנועת עבודתנו, כת “הפועל הצעיר”, נמצאו המפתחות ללבו של ישובנו העברי כאן. כת קטנה היתה זו לפי מספר חבריה, אך גדולה היתה השפעתה על ישובנו כאן, ודעתה היתה נשמעת בכבוד בקהלנו, ובהשפעת רוחה הכנה אז נשמר בישובנו – אף ביחידיו – רגש הבושה מפני דעת הקהל, ולא הזידו לעשות מדוּחים כאשר יזידו אצלנו כיום אף ציבורים שלמים…

ומה כיום?! הלא כל התנועה הציונית בכללה פרועה היא לשמצה וחרבה היא ללא תקומה. ולחלקיה השונים ימתקו רגבי העפר ושפך בוץ אשר יטילו אחד במשנהו, וזה את זה יכרסמו…

וביותר גדל הפרץ בין תנועת העבודה שלנו בכללה ולבין יתר חלקי התנועה הציונית… כולם כמעט ישטמוה ויבקשו הצמיתה.

או הכי אין כאן השתלבות המסיבות?…

הכי אין שמצתה של התנועה הציונית בכללה כרוכה ב“תסביך” השנאה ההדדית שבין תנועת העבודה ויתר החלקים?

וכל חיל השטן הזה הקם נגד תנועת העבודה, מאין יצא, מי יצרו ובמה כחו גדול כה, ועד מה יתעצם וירב כה נגד תנועת העבודה? האם לא אנו במעללינו יצרנו לנו את משטינינו? האם לא רעתנו אנו תיסרנו כיום, ופרי מעללינו ישוב לנו? הבה נא ונחזה על מה התרחקו ממחננו אלפי בני הנוער, הטוב ביסודות נפשו והנאמן לכאב עמנו, מאלה המתגודדים כיום בנדודי ההבל של בית“ר והצה”ר? מי גרשם מהסתפח במחנה העובדים שלנו והעביר אותם על דעתם ודעת הציונות הבונה? האם לא אנו במו ידינו הברחנום בבהלה מ“כור ההיתוך לסוציאליזם” אשר זממנו להעביר בו את כל הקרב למחננו?! הלא עד אותם הימים אשר “הפועל הצעיר” התחיל להתאים את עצמו לרשות הרבים, רשות הרבים אשר נמשכה אז בעיקר אחרי הפרזה הסוציאליסטית, לפי המודה האחרונה, שעשתה לה כנפים עקב נצחונה של רוסיה הסוביטית – עד אז התקיימו אצלנו שתי מפלגות-עבודה עבריות: מפלגת “פועלי-ציון”, אשר הזרמים השמאליים שבתנועתנו לדרגותיהם השונות יכלו להביא באמצעותה היא את חלקם הם, “הציוני הסוציאלי” (יהי כן!), לתקומת עמנו בארצנו. והיתה קיימת מפלגת “הפועל הצעיר” (מוטב היה לו המשיכה בענותנותה של כת), “מפלגת עבודה עברית”, אשר חשה בקרבה זרם רענן של דם “סמיק” עד לבלי הרגיש כל צורך להתעטף ב“טלית אדומה”… ולשונה היתה מלאה רינת עבודתנו כעם עובד חפשי בארצנו, שומר אמונים גם ליקהת מסורתו עד לבלי רצות להרעיש עצמו בתופי האינטרנציונאל דוקא… ובמפלגת עבודה זו יכלו למצוא להם מקום בשורה הראשונה כל אותם חוגי הנוער העברי, אשר לא נתפסו ל“מודה” של אחיזה בשובל התנועה הסוציאליסטית. ולא נתפסו לכך, אם מתוך זה שחינוכם היה על ברכי היהדות וספרותה והכירו את אוצרות המאור הנאצל אשר בתורת היהדות, עד לבלי הסתנוור עוד לשביבי התורה הסוציאליסטית פרי המאה האחרונה… ואם מתוך למדם והכירם, שאת האלהים אשר לא מצאו בקול הדממה הדקה אשר ליהדות, לא ימצאו אף בסערת התנועה הסוציאליסטית…

ומלבד חוגי הנוער הזה הן היו גם רבים עד מאוד מחוּגי הציונים הקשישים נמשכים לריחו של שדה-המכורה אשר נדף מחוגי הפועל-הצעיר…

אולם אחרי ש“הפועל הצעיר” התאחד עם “אחדות העבודה”, נוצר מצב חמור עד למאוד בשביל הנוער הציוני. מנהיגי “המפלגה המאוחדת”, שרובם היו ממנהיגי “אחדות העבודה”, הטו את תנועת העבודה אל תוך כור ההיתוך הסוציאליסטי, מבלי להתחשב את כל הנוער העברי אשר נפשו נתונה בשלימותה אל “תנועת עבודה ציונית” בלבד, ואין ביכלתו הנפשית להיכנס לתנועת עבודה ציונית-סוציאלית, באשר התנועה הסוציאליסטית מזדהה בעיניו את ההתבוללות לישראל (ולא בלי יסוד – אך על זה בפעם אחרת).

והמנהיגים היו צריכים להיתקף חרדה ודאגה לגורלם של חלקי נוערנו אלה, לבל ידחו מתנועת העבודה שלנו ויפלו לאשר יפלו (לבסוף נפלו ברובם הגדול אל מחנה השטן הגדול ביותר שקם לתנועת העבודה שלנו). ואולם… ואולם הם נטו את הקו אך ל“אחדות מוחלטת” של תנועת העבודה, ואחת נגזר: “כל אשר לא לנו הוא – הריהו לצרינו!”… “דיפרנציאציה” מוחלטת: או ל“ציונות-סוציאלית” על “דגליה” ועל “המנוניה” או… “או לכל הרוחות”… ואת מבוקשם זה השיגו כבר יותר מאשר שיערו: מפא“י וההסתדרות מצד אחד והצה”ר וכמעט שאר המוני ישראל מצד שני…

ד

אכן אין להכחיש רבו ועצמו פשעיה של תנועת העבודה שלנו בארצנו. ואולם!… ואולם האף אמנם חטאיה של תנועת העבודה שלנו בארצנו הם הם ישמשו מי-חטאת לטהר את כל יתר מחנותינו כאן מזוהמתם הם?!… הבחטאת הפועלים יכופרו פשעי המעבידים?

ומה בעצם הוא המתהוה עכשיו בעמנו ביחוד כאן בארצנו: התקפה משתוללת על תנועת עבודתנו מצד “התאחדות האכרים בארץ-ישראל” בתמיכתם של כל יתר המחנות ובתוכם גם “המזרחי” והציונים הכלליים (הרביזיוניסטים הם פרק לעצמם)?!

וגם אלה: המזרחי והציונים הכלליים, עמודי התווך של ההסתדרות הציונית, אינם מסתפקים בזה שיחתו גחלים על ראש הפועלים “למען צרפם מסיגיהם”… אלא אף יחפו בדגל הציוני ובטלית הלאומית על תועבה במובן הציוני והלאומי…

מזרחי וציונים כלליים! מי הפקיד לידיכם את הדגל הציוני ואת הטלית הלאומית, שתעדום על המטיפים לעבודה ולקרקע לא לאומית ולאי-משמעת לועד הלאומי ולהנהלה הציונית; תעדום להם רק עקב זאת שהם מטיפים יחד עם זה למיגורה של תנועת העבודה?! אולי קם לכם נביא או חולם חלום ונתן לכם אות ומופת אשר דבר לכם לאמור: כזאת היא הציונות וכזאת היא לאומיות עברית, כאשר הנכם מורים כיום בישראל?!… אך אם גם קם לכם נביא וחולם חלום כזה, אשר גם אותות ומופתים נתן וגם באו אותותיו ומופתיו, הרי כבר ציוה לנו משה ראש נביאינו בתורתנו הקדושה לאמר: “לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלומות ההוא… כי דיבר סרה… להדיחך מן הדרך אשר ציוך ה' אלהיך ללכת בה” (דברים י"ג). כנסת ישראל לא תהי ככנסיות החשוכים בימי הבינים, אשר המכהנים בהן לקחו לעצמם קרנים לקרב אל “אלוהים” ולרחק – לפי שרירות לבם הישועי – –

---

אמנם רבים, רבים עד למאוד הם פשעיה של תנועת העבודה שלנו, אך העקב זאת תתנו את ידיכם למקצצים בציונות ובלאומיות שלנו ואף תכרכום בדגל ובטלית שבידכם?! וכי מהי הציונות אם לא בנין עמנו בארצנו בעבודה עברית ללא כל שיור? וכי מי שמטיף לעבודה זרה ומי שמעסיק עבודה זרה איננו אויב וצר לציונות יתר על כל אויבינו וצרינו מן הגוים? היוכל כל צר ואויב מן הגוים להביא עלינו את הקללה האיומה מכל הקללות: שנחלתנו כאן תיהפך לזרים; ולעמנו יאבד בזה ניר בארצנו?… הן אך ורק מידי יהודים בלבד אפשרית לה לקללה כזו שתבואנו… ואם פשעיה של תנועת העבודה כבדו במאוד, אך הלא פשעיה של התאחדות האכרים לא ישקלו ולא ימדוּ כבר מרוב…

ואף אל כל נידחינו המתפתלים בכל שערינו במכאובי נפשם המעלעלת שנאה, איבה ומשטמה לכל ה“בוגדים” בעיניהם, ככל אשר אכלה נפשם של הבריונים בשערי ירושלים… ומתוך נפתוליהם יקלעו אף אל מעשי זדון נקלים ומבישים, אשר אי-אפשר שנפשם במעמקיה לא תסלוד מהם…

ואת דעת הנוער הישראלי התמים והטוב יסכלו וימלאו לבם רהב של יונקרים-יחפים ומשאות שוא ומדוּחים, ואת זרועם יאמנו להרוס, למגר ולשבר, תחת לאמנם לעבודה-בונה ולשלח-פודה ומציל.

איכה זה הפכו רבים מן הבנים, הכואבים באמת ובתמים על חורבננו המזעזע ומחפיר כה, איכה נהפכתם לתועים ומתעים?! איכה תקצצו בנטיעות הפרדס של כנסת ישראל הדוויה?!

תרצ"ד (1933)

א

רבותי וחברי הנכבדים!

שאו-נא לי על העיזי פני בפניתי זו אליכם.

הן תודו, כי “עת לעשות” סוף סוף להצלת “ביתנו השלישי” מן האבדון הנשקף לו עוד בטרם קם. כשם שבא החורבן על ביתנו השני על-ידי שנאת החנם וריב המפלגות אז.

והנה חובה צורבת זו "לעשות, – תצנפני ותציקני במשך כל השנים האחרונות, ופעמים אחדות נסיתי כבר – בודד ובהיחבא – לארגן, ראשית כל מן הכוחות הקרובים אלי ביותר, “גרעין” אשר ירצה ויוכל לרכז מסביבו, בהדרגה, את בני עמנו שבארצנו הנתונים בנפשם ומאודם לתקומתו השלמה של ישראל בארצו, מבלי שישאו פני מפלגות ומבלי שיהדרו מעמדות בריבם.

ואחרי אשר לא עלתה בידי לארגן משהו עד כה, חשבתי לטוב שאנסה לפעול באמצעות במה מיוחדת שאיסד למטרה זו; ונגשתי לפני שבועות מספר לנסיון נועז: לפרסם את דבר הוצאת במה כזו ולאסוף חותמים לבמה דו-שבועית, אשר תשמש נקודה לריכוז הכוחות המתאימים לכך… אך גם בזה העליתי חרס…

והנה לפני חדשיים בערך, בגשתי לנסיון האחרון הנ“ל – יצירת במה – אמרתי בלבי שאם לא אצליח גם בזה, אחדל אז גם אני מהתחבטויות אלו ואשקוט לי בעבודת יום יומי ככל בני ישראל. אולם עכשיו – עם זה שסכמתי את תוצאות נסיוני האחרון ומצאתי את כשלונו – עלה בדעתי הרעיון להתאזר עזות עוד הפעם לנסיון אחרון: להזעיק אתכם, רבותי וחברי, אל חומות “ביתנו השלישי” אשר טרם העמדו על תלן, למען נטכס עצה יחדיו להפקיד שומרים עליהם לבל תחרבנה “אתרנגולא ותרנגולתא” ו”אשקא דרספק"…

את תעודת האירגון המוצע נוכל לברר באר היטב, ואת דרכי הפעולה שלו נַתוה בפרוטרוט, כשנתכנס יחדיו; אך נדמה שמחובתי אני, המזעיק אתכם לכינוס זה, שאביא בפניכם גם קַוי הצעה בנידון זה – ואנסה:

א) ראשית כל יש להגדיר בברור, כי האירגון המוצע בל יעסוק בשום פעולה (פוליטית, ישובית וכלכלית) שהיא מתפקידיה של ההסתדרות הציונית, על כל מוסדותיה, או של כנסת ישראל.

ב) אך האירגון יוכל לתבוע, לזרז ולדרבן את הנ"ל למלוא תפקידיהן אשר הוטלו עליהן על-ידי הכנסיות הציוניות ועל-ידי אספות הנבחרים. כן יבוא על כל המוסדות שלנו בבקורת – אשר תהיה כמובן מתוך עצם מהותו של האירגון הזה – על שגיאותיהם; ואף יוכל וינסה להתוות קוים לפעולותיהם בעתיד.

ג) את תעודתו העיקרית של האירגון אפשר לציין: להיות נושא המצפון של היהדות, המקימה את עצמה לחייה העצמיים בארצה. ואת רוח המצפון הזה ישרה האירגון על כל מהלך החיים והעבודה של כל שדרות ישובנו כאן, לבל יהיו נתפסים לדרכי ההפקרות כאשר עד כה.

ד) ודרך פעולתו העיקרית של האירגון תהיה בעוז קולו – קול מצפונו של עם ישראל הקם בארצו – נגד כל מעשה אשר אין לעשותו מנקודת ראות זו, של מצפון עמנו בארצנו. ואפשר להיות בטוח בדבר כי לקול הזה תהיה השפעה מכרעת בהחלט על כל שדרות עמנו, אשר לא ירצו להיכרת מקרב העם העברי המחיה עצמו בארצו… (פרטים הם למותר עכשיו).

אל מכתבי זה הריני מצרף את רשימת האנשים והנשים אשר אני שולחו אליהם. ובחרתי באלה – פשוט יען כי מבין העסקנים בציבורנו ובעלי ההשפעה בחוגינו השונים, זכרתי עכשיו רק אותם כאנשים כּנים עם מצפונם ורחוקים מיצרים מפלגתיים ועקמומיות מעמדיות, למרות היות מהם פעילים בתוך מפלגותיהם ונמנים על מעמדות שונים. ומובן, שבישובנו ישנם עוד רבים וכן שלמים דומים לאלה שהכנסתים לרשימה זו – ואני לא ידעתים או שנשמטו הפעם מזכרוני בסדרי את הרשימה הזאת; והם יתלקטו כולם ויבואו בוודאי לקול הקורא אשר יצא מן האירגון אחרי היוסדו.

וכן אפשר שטעיתי בנוגע לאחדים מאלה, שהכנסתים עכשיו ברשימה, ביחסי להם את הסגוּלות ההולמות חברים לאירגון המוצע; והרי הרשות כמובן בידם של אלה להוציא עצמם מכל זה.

אני, מגמתי אך ורק לכנס פעם אחת מספר מבני עמנו כאן, אשר מחרדתם לגורל “ביתנו השלישי” מסוגלים הם להסיח דעתם מכל חשבונותיהם הפרטיים, המפלגתיים והמעמדיים ולתת ידם לפעולה של ממש, או למצער למחשבה משותפת עם חבריהם-לחרדה, כדי לרפא את שברנו הגדול כבר כיום.

והנה העזתי בזה ופרצתי את גדרי הנימוס “בקפיצתי בראש” זו. אך הן כל כוונתי היא לפרוץ את גדרי החיץ מסביבנו. ואשרי הדור שגדוליו יטו אוזן גם לקטניו!… ובואו-נא רבותי וחברי ונתכנס יחדיו ונווכחה, האף אמנם אין בידי חבר בני ישראל כמותנו לנטות את הקו לבנין הנכון של ישראל בארצנו.

ובזה אבקש מכל אחד ואחת מכם שיואל-נא להשיבני במכתב – עד סוף תשרי דנא: – א) אם יראה כנכון את עצם הרעיון המוצע בזה. ב) המוכן הוא מצדו לתת את ידו לו. ג) מתי (בלי דחיות יתרות כמובן) יציע לכנס את הפגישה הראשונה ולאן.

בחוזר הנ"ל פניתי לפני כחמישה חדשים אל מספר אישים בישובנו כאן, כששים במספר (את רשימת האישים, אשר להם שלחתי את החוזר, צרפתי אז אל החוזר, למען ידעו המוזמנים, יקירי ציון, עם מי יסבו בבואם לכינוס זה שהזמנתים).

כחצי ממספר האישים אשר שלחתי אליהם את החוזר הנ"ל לא השיבו עליו כלל. ומאלה שהשיבו – רק שליש עודד את הפעולה לכנס את הפגישה, למרות הביעם יחד עם זה ספקות. ומהם יעצו להכניס אי-אלו קוים מיוחדים בענין זה, אם יעלה ויקום האירגון המבוקש. עוד כשליש אחד הודיעו פשוט, שאינם מאמינים באפשרות הדבר ולכן הם שוללים את כל הפעולה הזאת. ועוד כשליש כתבו, כי החוזר שלי הנו סתום ביותר ומעורפל, ואין לדעת ממנו דבר ברור על-דבר מטרת האירגון ודרכיו; והם בקשו שאבאר להם ביתר פרוט: מהי המגמה בהצעתי זו לכנס אישים ממפלגות שונות ומעמדות שונים? ואיך בכלל אתאר לעצמי את האפשרות לכנס אישים, הנמנים על מפלגות ומעמדות שונים, ולהביאם לידי כך שיפעלו במגמה משותפת אחת, למרות זה שהם ימשיכו להשתייך גם להבא אל מעמדותיהם ומפלגותיהם.

והרביתי אז לכתוב מכתבים – תשובות לרבים מאישים אלה – ולהוסיף פרטים על הקוים הכלליים הנתונים בחוזר הנ"ל. והוספתי, כי בכלל הרי איני מוצא את עצמי ראוי לכך שאפסוק מראש את כל ההלכות בכל השאלות האלה. אני רק התעוררתי לקרוא את הכינוס הראשון, בראותי את כל ישראל לא רק נפוצים כצאן אשר אין להם רועה, אלא אף מנפצים ראשיהם זה לזה וממגרים את מסד ביתנו בכללו.

ודיה החוצפה שלי והעזות הזאת שהרהבתי לקרוא לרבותינו ולרבים מחברי, כי יתכנסו יחד למען ידובבו במו שפתותיהם את אשר תראינה עיניהם היום בתוכנו. ומאמין אני שאם נתכנס יחדיו – אז גם נמצא על נקלה את הקו הנכון אל תקנת המצב.

אך יותר מלקרוא את העצרה הראשונה – אמרתי – אינני מעיז. כי איך אבוא גם לדון בפני מורי ורבותי בעצם ההלכות האלה – נוסף על עצם העזתי בהעירי להם על הצורך הדחוף בכניסתם לדון על הענינים?

והנה, כאמור, ענו על החוזר הנ"ל אך כחצי מספר האישים; ומאלה רק כשליש עודדו את ביצוע הכינוס המוצע.

ולוּ היוּ גם רבי עמנו כאן מתיחסים בחיוב לענין, כי אז הייתי מבצע את דבר הכינוס ההוא אף במתי המעט שנענו לו. ואולם רבי עמנו הביעו חוסר אמונה באפשרות של תיקון המצב; ומובן שלא היה כל הגיון בכינוס כזה, באשר זה היה ממעיט את דמותו של הרעיון.

וחשבתי לחדול מעסקנות זו המכוונת לעורר את תנועתנו על מצבה הפרוע כה לשמצה… ואולם שעה קלה אחרי זה שבתי ונתתי אל לבי, שהכרח הוא להתחיל לעורר את דעת קהלנו בדרך הארוכה: ביצירת במה כנה ישרת-הקו, אשר לא תישא פני עשיר ולא תהדר דל בריבו. ולאור אמת אשר תפיץ ללא מעצור, יתעוררו ויתלקטו מסביבה כל בן ובת עברים אשר בלבם יהבהב עוד זיק תקוה לתיקון המצב; ויתאמצו ללא מעצור לחַטא ראשית כל את מחנותינו מזוהמת משטמתם אשר ישתכשכו בה בהנאה ותאוה רבה.

ובמה זו תגולל לאט לאט, מתוך הארות אנושיות והערכות עבריות עצמיות פנימיות, את הגוילים לגופי ההלכות אשר לפיהן יכוונו מעשיהם של כל אישי קהילתנו העברית בארצנו, מכל המעמדות ומכל המפלגות, אל תקומת עמנו בארצנו מתוך בנותו את עצמו כאן בהתאם לרוח נביאינו.

ב

ועתה הבה נא ונחזה: היכולה להיות אפשרות, שאישים מקרבנו הנמנים על מפלגות שונות, מעמדות וזרמים שונים, יפעלו יחד עם זה במגמה משותפת אחת להיותם יחד “נושאי מצפונו של עם ישראל הקם בארצו”.

אכן גם בכל העמים לארצותיהם נצבים הם מעמדותיהם במלחמה מעמד למול מעמד. ומעמד מעמד בעיני משנהו ירָאה כנטול צלם האדם: כשור למשא, כחמור לעול וככלב לזכויות יראה מעמד העמלים בעיני הרכושנים… וכזאב וכנמר יהיה מעמד הרכושנים בעיני העמלים.

אולם בכל העמים ובכל הארצות יבהיק הקסם המאחד את כל בניהם אל מול כל סכנה האורבת לעמם ולארצם בכללם, או אף לקראת כל גיל משותף להם לחלק יחדיו עמל נכרים…

(ואף גם יתאחדו כולם מתוך תאותם המשותפת: לאכול את יעקב ולהשם את נוהו,,, כי לכל העמים, על כל מעמדותיהם, ישנו גם שטח של אחדות פנימית בשנאתם המשותפת לעם ישראל, עם-חרם-התבל ומלואה, ארץ ויושבי בה. האיבה לנו, עם ישראל, המתפרצת מדי פעם בפעם לרטש את עמנו, שב ועולל, אם על בנים…).

ואנחנו?… אנחנו… עד חרמה – ואף בחרמה – ישטמו בקרבנו ויבוזו המעמד את המעמד.

ואף כאן בארצנו, על מסד ביתנו השלישי, ניצבים אנו, מוּסָרי צלם אלוהים, דלים וריקים ממעשים שגיאים, אך מלאים עברה וחרון ואכולי שנאה ומשטמה ונפוחי רהב ובוז אלה מול אלה…

ניצבים אנו מעמד מול מעמד: “לא!… לא נעלה!”…

“גם אם עין-עתידו של עם ישראל תכוסה במאפלת משואות נצח – לא נעלה ולא נבנה יחדיו!”…

ויחסי האיבה מתחדדים והולכים מיום ליום, ועוברים כבר אף את תחומי השנאה העיורת העלולה להתפרץ מתוך ניגודי ענינים והשקפות…

לא!… זאת השנאה העיורת היא כבר מעט מאוד בשבילנו…

אנו כבר הגענו בעצם לפולחן השנאה כשלעצמה… זה הולך ונעשה “קוּלט” אצלנו: לשנוא ולשטום כל בן מחנה אחד את כל בני המחנות זולתו. וכל מידה מגונה הולכת ונעשית כשרה אצלנו בפולחן השנאה לזולת, עד שנדמה כי במקרה של משא-ומתן הדדי בין מפלגותינו ומעמדותינו, אין היריבים רוצים כלל למצוא אוזן קשבת איש אצל רעהו, אלא להיפך לבו של כל יריב מלא דאגה פן יוותר לו יריבו ועל-ידי זה יתקפח המקור לשנאתו אל יריבו… וכדי שמקור שנאתו לא יתקפח – יגזים כל צד בתביעותיו מן הצד השני ויבדה לו דרישות אשר אינו רואה אותן כלל חיוניות בשבילו, אלא סתם כדי להגדיל את הפרץ ולהרחיק את האפשרות להסכם…

ועד מתי!… הלנצח ננהוג בדרכים מחפירות אלה?!… או עד איזו מידה של חורבן נטל עליה, על תנועת תקומתנו, להגיע – למען ננחם על אשר עוללנו לה ונשוב לקוממה בחזרה?

ואם רוב בנינו משקיעים עצמם בפולחן השנאה והפירוד והם מתעצמים והולכים בזה, האמנם לא ימצאו סוף סוף אותם המעטים אשר יתחילו ליצור סם שכנגד השנאה והמשטמה – ויתנו ידם לפתוח מקור של שלום אחוה בעמנו?…

או האמנם אין אפשרות, שאלה מבני עמנו הנוטים לשלום ואחוה יתאחדו לפעולה כזו, למרות היותם נמנים על מפלגות שונות, מעמדות וזרמים שונים?

הבה וניוכחה!

ג

והנה אין חלקי עם אלה אשר שאיפתם אל “יום האדם” אחוזה בציפיה אל דמות אחת אשר תהיה לכל בני האדם: דעה אחת לכולם, מחשבה אחת לכולם, רגש אחד ומשאת נפש אחת, עד שידמו בני האדם אחד למשנהו, בכל – ככל אשר ידמו בני-העורב זה לזה, כאשר ידמו הזמירים אחד למשנהו. לא! אינני רואה כל רע בעצם השינויים ובעצם ההבדלים השוררים בין בני אדם: בהגות לבם, בנטיות רוחם, בדעותיהם והשקפותיהם. ולהיפך נדמה לי שעצם הסגולה שלאדם, מפכה מן השינויים וההבדלים שבין יחידיו אחד מחברו וכן גם בין חברותיו. (התלאה מתחילה שם, במקום אשר תפרה המזימה בלב אדם, לשוות את פני רעהו אל עצמו).

ואני רואה את יתרון האדם אך בזה, שלא נברא בדמות אחת להיות יחידיו דומים זה לזה כבני הצבוע; וחברות האדם ואגודותיו לא עוצבו שתדמינה זו לזו כלהקות החסידות וכעדרי התואים.

ואף חזקה אמונתי בי, כי אם יקום הפלא ו“יום האדם” בוא יבוא, הרי אך מנגוהות עצמיותו של האדם יהל אורו ולא מעיני האבק של ההולכים בסך לצלילי המצלתים… ויתרון על כן בעיני לחבורות ולאגודות הקטנות של האדם על הגדולות, כי ככל אשר תגדלנה כן תקטן עצמיות חבריהן בתוכן.

אולם בראותי יום יום את הקנאה האוכלת במחנותינו ואת המשטמה הפורה ראש ולענה – ובחרתי רגע את היותנו עדר כבשים – מוּרדי-ראש – נסרח אחרי רועה אחד, מאשר נמשיך להתנגח בה בהלכות הויתנו כאן.

ואולם אך לרגע קט תתעטף עלי נפשי בתפילה כזו, בעצמי את עיני למול פלצות החורבן שאנו מושכים עלינו במריבותינו; וכעבור רגע – לזכר החשכה העלולה ליפול על כל העם הנתון לשלטון של זרם יחיד בו – אתנער גם מזה ואשוב לבקש את עצמיותו של האדם אף זו המפלגת אותו מן האדם חברו. כי אך ברכה צפונה בהבלטת הויתם העצמית – של יחידים וחבורות, כל עוד יודע כל אחד לכבד גם את דעות מתנגדו, ולבקש אך את שיתוף הפעולה בנקודות המשותפות ואת הבירור הרעיוני בנקודות המפולגות.

והנה מצב ההתפלגות בעמנו תואר למעלה, ולמצב מזעזע זה הכרחי למצוא תקנה – ואף אפשר למצוא אותה – ביסוד אירגון על-מפלגתי ועל-מעמדי, שבו ישתתפו אישים כנים מכל המפלגות ומכל המעמדות, כמוצע בחוזר הפותח את המאמר הזה.

אך הישנה אפשרות, שאישים הנמנים על מפלגות מתנגדות ושייכים למעמדות מתנגשים, ישתתפו יחד עם זה באירגון מאוחד כמוצע?

כן!… אפשר!… ואף על כולנו החובה לאפשר זאת!…

כי הנה היסודות לקיומן של מפלגות בכללן, וגם מפלגותינו אנו, והן כאלה:

א) מספר עיקרים יסודיים, אשר אם רבים הם או מעטים – או אף עיקר יחידי כזה – הם הנם הלוז שבשדרת המפלגה או הכיתה, סיסמתה ודגלה, אשר אם יהרגו – לא יעברו עליהם ואם יפוררו ישובו ויתלכדו מסביבם. עיקרים כאלה כוחם אתם להריח את נושאיהם ברוח פועל להפיץ את מעיניהם ולכבוש עמדות נוספות.

ב) ויכול להיות איגוד שונה מחברו לא בעיקרים, אלא בדרכי הפעולה להקנית העיקרים לאחרים. ואין זה דבר קל, באשר לא במטרתו הסופית יהל נר האדם – אין מטרה סופית לאדם! – ואך בדרכו אל מטרתו יותזו ניצוציו, ישגא אורו ויפוץ חומו… ואשרי הדור הנותן לבו אל דרכיו שתהיינה ישרות; ולא יסלף דרכו מתוך מחשבה שבזה יקרב מהר למטרתו…

ג) איגוד ברוח נפעלת, לא מתוך נטיה לכבוש עמדות אלא מתוך ההכרח להגן על עמדות. במקרה כזה האחרון, יכולים אנו לראות אנשים הרחוקים זה מזה בהשקפותיהם הכלליות, והם מאוגדים יחד להגנת עיקר אחד נתקף על-ידי זולתם, ואשר לוּ הסתלק התוקף והסתלקה גם הרוח המאחדת את הנתקפים ונבעו פרצים ביניהם. ולדוגמה: רוח ההגנה על מולדת או על חופש האדם – המאגדת לעתים אנשים שונים זה מזה בהשקפותיהם, ומפרידה בין בעלי השקפות דומות – יש כאן עיקר נפעל יסודי, שבכוחו לאגד אנשים ביתר שאת מעיקרים פועלים יסודיים, כי רוח ההגנה הנה טבעית יותר מרוח ההתקפה.

ד) ועיקרי לוָי ישנם למכביר בכל חברה, מפלגה וכיתה. עיקרים כאלה, כשלעצמם, אין כוחם המאגד רב ביותר, ובשעות הצורך (אך לא בשעות חירום) מוכנה כל מפלגה וכיתה לוותר מהם; אולם בין העיקרים היסודיים – או אף מסביב לעיקר יסודי אחד – מהוים עיקרי-לוי מעין רשת הסבכים שבינות לעצי היער הרמים והנישאים: הם מחזקים את היער ומגלמים את צורתו המלאה.

ה) ועוד גם זאת: במפלגות בכלל, ובכיתות בפרט, וגן גם בכל צורות האיגוד שלנו בארצנו, ישנו אחוז גדול מאד של “דבק חברתי” שמקורו בעיקר ביחסים אישיים, מחוץ לכל עיקרים חברתיים וכדומה. ישנם יחסי-חברים, יחסי אהדה ואף אהבה אישית, יחסי חיבה ויחסי כבוד ועוד רגשות אנושיים, אשר קמו וחזקו בלבבות מתוך פעולה בצותא אשר זימנה לאנשים את האפשרות שיכירו סגולות ותכונות שונות איש ברעהו.

וישנם אצלנו אנשים, שהם חברים למפלגה אחת רק מתוך עיקר יסודי אחד, – אם עיקר פועל או עיקר נפעל – תחת שבדעותיהם והשקפותיהם הכלליות רחוקים הם זה מזה עד לקצוות. וחברים כאלה, מתוך ההזדמנות אשר היתה להם להקשיב ביחידות ובשקט איש לרעיונות חברו ולהיוכח ביושר לבו ונאמנותו לעצמו – מתוך כך נבע ביניהם יחס הכבוד והתפתח רגש החיבה ואף אהבה הדדית, והגיעו לידי גילויים נפשיים בחבריהם לקשרם נצח. כי הלא גילוי-האדם ישובב את נפשנו בנאמנותו לעצמיותו, ומסיר מלבנו כל מזימה לעכר את זכות עצמיותו על-ידי-זה שנעביר אותו על רצונו ורוחו העצמית ונדמה אותו אלינו.

אם אנו שמחים לרכוש נפש אדם, תועה בלא-דרך-עצמית לנפשו, הרי שמחה כזו מהולה תמיד בתוכנו בצער בו, על עצם מציאותו של אדם נטול קומה עצמית בכלל; אכן עליצות נפשנו תגדל מאוד בהיפגשנו באדם המתנגד לנו, אלא שנוכחנו בו כי ביושר לבו ונאמנותו הגמורה לעצמו הנו מתנגד לנו…

על כגון זה תתפרץ מקרב נפשנו ברכת-ההודיה: “ברוך יוצר האדם!”…

ד

ועתה נשובה נא ונחזה במצב זה שאנו נתונים בו – אנו כל בני ישראל השואפים לתקומתו של עמנו בארצנו:

א) ראשית כל יש לציין את העובדה כי רבים הם למאוד העיקרים היסודיים אשר כולנו – כולנו מעל לכל מפלגתיות ומעמדיות – מאוחדים בהם. שהלא כולנו רוצים בתקומתו של עמנו, וכולנו רוצים בגאולתה של ארצנו על-ידינו, וכולנו רוצים בהתפתחותה של לשוננו וספרותנו ועוד.

ואף גם רבים הם, רבים מאוד, הדברים שכולנו מאוחדים בהם על יסודות נפעלים, ז. א. יסודות שאנו ניצבים עליהם והם – יסודות אלה – נתקפים על-ידי צר חיצוני, להמר לנו לכולנו. או הענינים אשר כוחות חיצוניים יגזלו ממנו, כגון מעשי הקיפוח בכל זכויותינו על-ידי ממשלת המנדט, וזה מזעזע את כולנו כאחד עד תוך תוכה של נפשנו… אלא… אלא שטרם קרה כדבר הזה שכולנו נקום כאחד, בלב שלם ובדעה תמימה, ובפעולה מתמידה ונתגונן בפני התוקפים… ולכן… ולכן ערכנו מאפע… כי תוקפינו – וממשלת המנדט בתוכם – יודעים שמפורדים אנו ולא חומה בצורה… או נניח לענין זה, ענין ההתגוננות בפני התעללותה של ממשלת המנדט, שבזה אמנם ישנם לפנינו מרחבי-שטח משותפים לאחדות מוחלטת, אך אין זה נוגע ישר לעניננו. הן מלבד זה ישנם כמה וכמה שטחים פנימיים אצלנו אשר כולנו מאוחדים בהתנגדותנו המוחלטת להם, לדוגמה הנטיות להתבוללות – בכיוונים שונים ובצוּרות שונות – המתגלות לעינינו כאן בחלקי ישובנו השונים; או דוגמה בולטת יותר: נגע הספסרות בקרקע המולדת, הפשה בישובנו להרוס אותנו מכמה וכמה בחינות. הכי ישנה איזו מפלגה או כיתה ואירגון בישובנו כאן ובעמנו בכללו שאינם חדורים התנגדות לכל זה?! ובכל זאת… ובכל זאת הן אזלה ידנו מהתגונן בפני כל הנגעים האלה. ומתקבל הרושם כאלו העמדנו בזה בפני מצוקי הארץ אשר לא ימוטו; ובכל כלינו לא נצלח עליהם, למרות העובדה הברורה: שאלה השטופים בפשע הספסרות אך בודדים הם, ונוסף לכך הרי נפרדים ואף מתחרים בינם לבין עצמם; ואיכה זה אין ביכלתו של עם לבער מקרבו מספר פושעים המתנקשים בקדשיו?!

אכן אזלה ידנו – באשר נשברה זרוע עוזנו מהתרומם כנגד מהרסינו – בהיות ידנו נתונה: יד איש בפרצוף רעהו, מתנגדו על פני שטח הציונות בכללה; ואין יד אחת לנו להגנה בפני מהרסי הציונות…

ומכיון שאנו – המפלגות, הכיתות והאירגונים הציוניים – שקועים, עד לאיבוד החושים, אך בניקור העינים זה לזה הדדית – הרי אזלת ידנו כשלעצמה מרהיבה עוז ערפדי הספסרות וסנובי ההתבוללות להתעללות ברגשותינו. תחת אשר לוּ היינו מתיצבים כולנו על המצע המשותף לכולנו בשטח הציוניות; ועמידתנו על המצע הזה היתה אחידה בלב שלם ובדעה תמימה ובפעולה מתמדת; ומתוך עמידתנו כזו היינו גוערים קול אחד בכל אלה המהרסים מקרבנו – כי אז היו מתחמקים כולם כהרף עין מתחת שמי ארצנו.

כי גדול ועז כוחנו – כוח עם המתקומם לתחיתו – אלא שהוא נחבא תחת אפר כפירתנו בכוחנו זה… ואפר הכפירה הזה נערם ממוקד האש הזרה שאנו מלהיבים בשנאת החנם ומשטמת הזדון שבקרבנו… אך לולא כל זה הן היה עוז כוחנו גובר אף על כל המכשולים אשר יוקמו נגדנו על-ידי איתני ארץ, ואף כי זנבות השועלים מקרבנו אשר יתגנבו בחשכה לחבל בכרמנו…

ג) או האין מרחבי שטח מאחד, להתגוננות ולפדות, לפני כולנו יחד, כל בית ישראל הנלחצים ונמעכים על-ידי הלחץ הכביר של כל שבעים האומות, אם רשמית על-ידי צו שלטונן או אי-רשמית על-ידי תנועות מיוחדות לכך בקרבן, אם על-ידי הפליה לרע בארצות גלותנו ואם על-ידי הפליה לרע בארץ תקומתנו זו?!… והרי שמרחבי שטחים לאחדות פעולה לפנינו, כל בני הכיתות, המפלגות והאירגונים למצער אלה השואפים לתקומת עמנו בארצנו; ומדוע זה נוהגים אנו כולנו לנעוץ את קני-נסינו דוקא ובמיוחד בשטחי המריבה שבינינו? הן אם נישא עינינו אל אפקי עסקנותנו וראינו המון דגלים מתנפנפים – והם אך דגלי המלחמה ונסי המריבה שבינינו. אלה אך אלה מורמים בעוז ומתנפנפים ברטט עליז, תחת אשר אך פה ושם בצלם של דגלי-המריבה יראה גם נס-זעיר לפעולה משותפת…

והלא אף אם פי כמה וכמה יגדלו הניגודים בין מפלגותינו ומעמדותינו – עדיין לא יגדל שטחם יותר מן שטחי ההסכמה שבינינו!… שהלא ברור ומוסכם: שכולנו, בלי כל יוצא מן הכלל, הננו מאוחדים בהחלט בשאיפתנו לתקומת עמנו בארצנו. שטח מאחד נרחב מאוד. ואם מפולגים אנו, הרי אך בבואנו לבור לנו את הדרכים להגשמת מטרתנו זו, המשותפת לכולנו, אנו מפולגים. – והיוצא מזה: שלולא היתה לנו שאיפה משותפת זו להקים את עמנו בארצנו, כי אז כלל וכלל לא היה נמצא בפנינו הקרקע להתפלגותנו. והרי שהתפלגותנו הנֶהָ אך תולדת אחדותנו. צמח הלענה של מחלוקתנו – יונק אך מקרקע הסכמתנו; והיתכן שהתפלגותנו ומחלוקתנו יגדלו ויעצמו מאחדותנו והסכמתנו?!

לא!… לא יתכן!… אלא שאנו הפלגנו כה בהתפלגותנו, עד שעצם ההתפלגות הפכה לנו כאילו מטרה לעצמה ופולחן, שאנו מתעצמים בו עד לאבדן עצם הקרקע שעליו התפלגנו.

ודומה הדבר כאילו משפחה אחת, הנלחצת על-ידי גורמים שונים פנימיים וחיצוניים להגיע אל מבטחה מעבר לתהום רבה… והנה מעל עברי פי התהום נצבו האחים – בני המשפחה – לתכן את התכנית לגשר המעבר על פני התהום – והתפלגו בנוגע לפרטי התכנית; ויתעצמו בריב וקטטה על ענין זה עד… עד שאחזו ודחפו והפילו את כל משפחתם, על אבותיהם הזקנים (עברם) ועל צאצאיהם (עתידם) והם עצמם לתוך התהום…

היוצא מזה, שאף תחת החרב החדה של השנאה והמשטמה המונחת על צוארנו ומנתקת את פתיל חיינו כאן, אין לנו להתיאש מן הפורקן, באשר פורקננו נמצא אך בידינו אנו… ובל-נא נפיל עצמנו, מתוך היאוש, אל רפיון ידים נוסף ואל אזלת-יד מוחלטת…

ואף כי רבים הם המנהיגים במפלגות עמנו ומעמדותיו, אשר בהבל פיהם המה מנפחים את אש השנאה המכלה את עמנו… ואף אחרי אשר רַבֵי עמנו נתקפו ביאוּש זה, המביא לרפיון ידים עד כדי השלמה גמורה את המצב, בפסקם לעצמם את הפסוק הידוע לאמר: “כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע – כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע”…

אף-על-פי-כן הן ימצאו עוד אנשי אמונה בפורקן, שיקומו כיום – בשעת חירום זו לעמנו – וינסו לעמוד בפרץ, למרות זה שפני רבותינו לא ילכו עמם בזה ולא יסעדו את פעלם על-ידי צעדם בראש. – – –

הן לא יתכן שאמנם פסה האמונה, פסה כליל, מלבותיהם של כל בני עמנו כאן, עד שלא ימצאו אף מעטים – כשתי עשרות ממפלגה ומפלגה וכשתי עשרות ממעמד ומעמד – אשר יתנדבו לקפוץ בראש – על אף הלעג התפל אשר ילַום ועל אף המכשולים אשר יוטלו לפני רגליהם – יתנדבו בכל זאת לקפוץ בראש ויחלו לגדור הפרצות…

לא! טרם פסה כליל האמונה מן הלבבות! ומצא ימצאו די אנשים, אשר למרות שיהיו מגודפים ומשוקצים, מבוטלים ומגוחכים – יקפצו בכל זאת בראש והמה יתלקטו ויבואו להקים יחד אירגון עברי ציוני, אשר מעל לכל המפלגות והמעמדות ירים את קול מצפונו של העם העברי המקים עצמו במולדתו בהתאם לרוח נביאיו ומוריו הגדולים.

ה

ולמעשה הנה ניתנת בזה הצעה בפני כל האנשים והנשים העברים בארצנו, אשר לבם שלם ואף תמים את שאיפת עמנו להקים עצמו בעצם ידיו בתוך ארצו, להוות מחדש את האומה הישראלית הנאמנה לרוח נביאיה, כי יתאגדו יחד כאירגון חפשי נושא המצפון של זו היהדות המקימה עצמה לחייה העצמיים בארצנו.

והיסודות המוצעים לאירגון זה הם:

א) לאירגון זה יכול להיכנס כל בן ובת עברים בארץ-ישראל בגיל מבוגר, בלי כל הבדל לאיזו מפלגה הם נמנים – או שאינם נמנים לשום מפלגה – ולאיזה מעמד הם משתייכים ומהו מצבם החברתי בכלל: למן נשיאי ישובנו ומוסדותינו ועד אחרון השמשים או המשרתים באיזה מוסד, אם אך נושאים הם את נפשם לתקומת עמנו בארצנו לחייו העצמיים בכוחותיו העצמיים.

ב) האירגון יעסוק בדרך כלל באותם הענינים אשר עיקריהם אינם נתונים לחילוקי דעות בין המפלגות השונות שבתנועה הציונית. ומן הענינים אשר לא בכל פרטיהם הנם מוסכמים לכל – יעסוק האירגון אך באותם הצדדים מהם אשר אין מחלוקת בהם.

ג) כל פעולה (פוליטית, כלכלית וישובית) שהיא מתפקידיה של ההסתדרות הציונית על כל מוסדותיה או של כנסת-ישראל ומוסדותיה כאן, אינה נכנסת לחוּג פעולתו של אירגון זה; אולם האירגון יכול להרשות לעצמו בקורת על דרכי הפעולה של המוסדות האלה או לתבוע מהם יותר ערוּת למילוי חובותיהם, אשר הוטלו עליהם מטעם הכנסיות שבחרו בהם.

ד) מהסעיף הנ"ל צריך להיות גם ברור, שאין האירגון בתור כזה לוקח כל חלק במלחמות לבחירות צירים בקונגרסים הציוניים או לכנסת ישראל, או לאיזה מוסד עירוני או כלכלי וכדומה לזה.

ה) ראש מפעלו של האירגון המוצע יהיה בעיצוב דעת הקהל של ישובנו העברי בארצנו, דעת-קהל הפורצת אך ורק מתוך הענין המשותף אשר ליהדות המקימה את עצמה לחייה העצמיים בארצנו, מעל לכל הנטיות המפלגתיות ומעל לכל הסטיות המעמדיות.

דבר המושכל הראשון: שתחיתנו כאן בארצנו הכרחית היא ואפשרית היא אך ורק על יסודות העבודה העברית והתוצרת העברית, הן משותף הוא בודאי לרוב הגדול ביותר של ישובנו העברי כאן. כל החטאים נגד זה נעשים בעיקר מתוך כך שאין כאן מי שראוי להוכיח באמת על זה; באשר כמעט כולנו תפושים, במידות שונות, לעבירות על העיקר היסודי הזה מבלי שנשים לב לכך כלל, בהיות כל הלבבות נתונים כיום אך לניקור העינים של הזולת ולא לראות הנגעים בביתם הם.. והנה כל אשר יתן ידו לאירגון המוצע הלזה, הריהו יחד עם זה מתחייב לשמירה קפדנית, ללא ויתור כלשהו, על יסוד תקומתנו זו: עבודה עברית ותוצרת עברית בכל הנוגע לעצמו ולביתו; ובמידת ההשפעה הגדולה ביותר על כל ידידיו, יודעיו ומכיריו. (ושוב: כל אשר חטאו בעבר לעיקר זה ואין בדעתם כלל לשוב, הרי לא יבואו לאירגון זה).

מלחמה תרבותית אך תקיפה ועזה, ללא כל ויתור, בנגע הסרסרות והספסרות לכל צורותיה; ובכסל הסנוביזם של המפקירים עצמם להתבוללות מכל הבחינות… אלה הפטריות המתרבות בשערינו, יען כי רב מאוד עיפוש-המריבות אצלנו ואין יד אחידה שתטאטאם במטאטא השמד. (ספסרים, סרסורים וסנובים בודאי לא יבואו לאירגון זה).

ו) החברות באירגון זה תהיה אישית, ואחריות אישית פרטית לכל חבר בתוכו, ובשום מקרה לא תוּכר בו חברוּת לבאי-כוח אגודות או מפלגות או חברות. באשר מצפון טהור ובלתי משוחד הנו אך ורק בסגולותיו של פרט האדם, החפשי מכל משמעת לזולתן; ומן הנמנעות הוא אצל “ביאת-כוח – לזולת”. ומה גם ביאת-כוח מפלגות ומעמדות.

כל תשלומי מסים לא ידרשו מן החברים לבל תנעל הדלת בפני דלים (את האמצעים הכספיים, במידה שידרשו לפעולות האירגון תשיגם הנהלת האירגון מתרומות מקריות שונות שתאסוף לפי ראות עיניה).

ז) דרכי הפעולה של האירגון בהגשמת מטרותיו תהיינה: 1) ראשית כל בדרך ההגשמה העצמית של כל חבר וחברה בתוכו, לפי כל תקנותיו ומשאלותיו אשר תתקבלנה בו. וכל דרישה ומשאלה אשר יפנה בה האירגון אל הציבור שלנו בכללו, יהיו ראשית כל חובה קדושה על כל חבר באירגון זה. 2) הפעלת כל ישובנו לפעולות רצוּיות בהתאם למטרותינו ולהימנעות מפעולות בלתי רצויות על-ידי לחץ עז, תקיף ומתמיד של דעת קהל כנה, בלתי-משוחדת על-ידי שום דבר ולא נושאת פנים לשום דבר… דעת קהל זו תבוא לידי ביטוי באספות מיוחדות ובעלונים; ובשעת ההכרח אף בכרוזים להחרמתם של הפושעים, אף עד כדי הוצאתם הגמורה מקרב ציבורנו.

ח) את ראשית נביטתו של האירגון הזה אפשר לראות באופן כזה: מספר ניכר (עשרות אחדות) של אישים ובעלי השפעה בישובנו, אשר ימצאו לנכון בכלל את יסודו של האירגון המוצע, יתכנסו במקום מתאים וזמן אשר ייוּעד לכך על-פי הסכמתם; יבררו למעשה את כיוון צעדיו הראשונים של האירגון ויטילו על מספר חברים מקרבם, שיכינו הצעת תקנון מפורט ויארגנו סניפים לאירגון זה בכל נקוּדות ישובנו; ידונו על דרכי הפעולה המשותפים בין המרכז לסניפים ובדומה לזה…

ט) וברור, שעוד לפני כן ישנו ענין לבירור וליבון כל השאלה הזאת – ולזה נגיע, נניח, ככה: ההצעה, המובאת בזה בפני כל בני ישובנו בארצנו, תבורר ותלובן מעכשיו במאמרים בעתונות היומית הקיימת בארצנו, או השבוּעונית (כי אין להסתפק לכך בבמה “נתיב” – המופיעה רק אחת לחודש). ורצוי שמעכשיו נקבע תקוּפה מסוימת – נניח שלושה חדשים – לבירור השאלה מכל צדדיה.

אחר התקופה הזאת יוּבא ב“נתיב” סיכום לכל הדיון בענין זה: ולפי המסקנות – יבואו הצעדים שאחרי זה…

*

ועתה, אם אחרי כל זה יקשו המקשים לאמר: איך זה יתואר בכל זאת קיוּמו של אירגון, אשר בו ישתתפו אנשים שהם יחד עם זה ממשיכים להיות חברים במפלגות שונות ומעמדות שונים? – אפשר להשיב להם, שראשית כל אפשר לסלק מכאן לגמרי את גורם “המעמד”, שהלא בהופיעו גם היום – אך ורק בשטח הצר והפרטי של התנגשות בין נותן עבודה למקבלה הוא מופיע; וגם כאן אין הופעתו הכרחית כלל. ובכל אופן, אין הבדלי המעמד משמשים אף אצלנו כיום, ואינם יכולים לשמש גורם מעכב מהשתייכות משותפת לאירגון בעל מגמות ציוניות טהורות; ובעלי “ההכרה המעמדית” והקיצונית משני הקצוות בימין ושמאל הן לא יכנסו ממילא לאירגון המוצע, משום שהכרתם המעמדית מעבירה אותם ממילא על דעת הציונות… ובעצם הלא כנגד רבים ממעשיהם של הקיצונים האלה צריכה להיות מכוונת פעולתו של האירגון המוצע. ובכן נשאר רק גורם המפלגתיות. אך האמנם המפלגות שלנו כיום “מעור אחד” הן? האם למשל במפא“י ישנה דעה אחת והשקפה אחת לכל החברים בה בכל הענינים ובכל השאלות?… הרי למשל, במפא”י נמצא גם חבר כמו א. ש. הסמל “הפועל-הצעיריות”, וגם… – לא אקרא בשם – הסמל ל“פועל ציוניות-בוּנדיסטית”… או כמה וכמה ניגוּדי השקפות על פני שטחים רבים: לאומיים, חברתיים, ישוביים וכלכליים עד לאין מספר כמעט שוררים בין חברי מפא“י, ובכל זאת כולם יחד הנם חברים במפא”י… או למשל החברים השונים במפלגות הציונים הכלליים: הישנו צורך למנות בזה את רוב הניגודים בין החברים בציונות הכללית לזרמיה? ובמזרחי? האם אין זרמים מתנגדים מתרוצצים בתוכו?

ואולי ישנן בתנועה הציונית גם מפלגות – משתי קצוותיה הקיצוניים לימין ולשמאל – אשר בתוכן “הכל חלק” ואין ניגודים בין חבריהן בפנים; אך אם “הכל חלק” במפלגות אלה הרי שאין עדיין חבריהן בעלי דעות עצמיות, ולא יבואו ממילא אל האירגון המוצע… יוצא איפוא שהניגודים הגלוּיים הקיימים כיום בין החברים בתוך מפלגותינו הקיימות, אף בשטחי הפעולה של אותן המפלגות, רבים הם וגדולים במאוד. ובכל זאת אין זה מונע אותם מהימנות יחד על מפלגתם; ומדוע יהיה זה מן הנמנע שחברים מכל המפלגות האלה יתאחדו לאירגון אחד, בתנאי מגודר מראש שאך על השטחים המוסכמים ביניהם הנם מתארגנים?…

ובעצם הן היה קיים אירגון כזה אצלנו עד השנים האחרונות. הן ההסתדרות הציונית עצמה היתה מאחדת אותנו, את כולנו, על השטחים המוסכמים בינינו, ואת השטחים הבלתי-מוסכמים השאירה למפלגות בעניניהם הפרטיים… ואך משקלקלו… כולנו קלקלנו!… ומשקלקלנו, נהפכה הציונות לנו לקרקע פורה שנאה ומשטמה עד לחורבן…

כי על כן נבוא-נא ונכריז מחדש על שטח לאחדות ופעולה משותפת, לתיקונה של הציונות ביסודה. שהלא אך זאת היא בעצם המטרה לפני האירגון המוצע; ואך בכיוון זה יש להתוות את דרכי פעולותיו כמוצע בסעיפים שנמנו למעלה.

והגיעה על כן השעה ש“הקטנים”, אשר לא מנהיגים המה למפלגות בציונות, יקומו ויקחו את הענינים לידיהם; ויבקשו וימצאו בחזרה את השטחים להסכמה ולאחדות בציונות ויפעלו עליהם. ואמנם, כפי שראינו למעלה, נמצאים שטחי-פעולה מוסכמים רבים למדי לפעולתם המשותפת של החברים מכל המפלגות; אלא שכיום שטופות, כאמור, מפלגותינו בריב ומשטמה במידה כזו שאין הן נפנות עוד לשטחי ההסכמה; ויבוא על כן האירגון המוצע ויקים מחדש את ההכרה במציאות השטחים המוסכמים והמאוחדים בציונות. – וראשית פעולתו של האירגון הזה תהיה להרים את קולו של מצפון היהדות, המקימה עצמה לחייה העצמיים בארצנו.

תרצ"ד (1933)

(קטעים)

– – – אמנם כיום, הרי כל מי שאינו רץ לאחוז בכנפות איזו חברה, אם פשיסטית ואם סוציאליסטית, אין לו כל משקל בחברה בכלל. ואך כל מי שירקוד עם “כל הנערים” או ההמונים ויחניף להם, זה הנו הנערץ כיום. אך למי שאינו חולה עדיין במחלת הפחד בפני הבדידות, מוטב אולי כי יהיה בודד לנפשו מאשר יהיה מוקף בהמון ריק, המון זה אשר לא רק בענינים כלליים אינו יודע בין ימינו לשמאלו, אלא אף בעניניו כך.

– – – ואולי אפשר שבמעשינו נביא לכך, כי לעתיד לבוא לא תרצה שום מילדת לעזור לביאתו לעולם של תינוק אשר אינו “בעל הכרה מעמדית” במידה כזו, שעוד מבטן אמו יופיע עם “פנקס-חבר” בצדו, וכאשר יהיה עדיין שוכב בחיתוליו ידע כבר לקלל אף את צדקת מעשיהם של מתנגדינו ולהלל אף את רשעתנו אנו; ומובן שכבר יהיה מלא התלהבות קדושה לכל אשר “שלנו” הנו וזוועה פשוט לאשר אינו “שלנו”; וכלל לא יהיה צורך לכוונו ל“ענינינו”, באשר כבר אז ידע בעצמו לפטפט בפה את אשר אין לו בלבו כלל. ואף בגדלו תהיינה בודאי ידיו ורגליו חזקות לבעיטה לא רק בכדור נפוח אלא אף בכל זולתנו.

– – – אמנם עד “לתקופת ההשכלה”, עוד ידע רוב עמנו לשמור על עצמיותו, ולא היה בעמנו שום שבט או חבר אשר ישוה למעשה התבוללותו בגוי פני רעיון אנושי כללי. ואך בדור “ההשכלה” דברו מבני עמנו על ההתבוללות לא רק כעל דרך פרטית בשבילם להתחמק מתוך הראיה של רודפיהם, אלא אף קמו מקרב בנינו כאלה שהטיפו לכך כלאידיאל כללי. ואף כיום הן רבים עדיין מבנינו אלה שיחשבו, כי בהוּסר מהם צביון עמם (הם מחליפים את המושג “עמם” במושג “עמים”, למרות שלעיניהם יזדקר הכזב שבדבר) יוסרו בכלל גבולות העמים, ו“גר זאב עם כבש”.

קשה אף לרדת לדעתם של המונים מבני עמנו, אשר לא רק שלא ישאפו להתבוללות בגויים זולתם, אלא אף פעילים הם בתקומתנו אנו ויחד עם זה ילגלגו ליהדות וקניניה הרוחניים, על אף חפשם לשוא להקנות לחברים קנינים רוחניים חדשים; ולא ירגישו או לא יחלו על שבדרך זו אך יטשו את קניני עמם העתיקים אשר אין להם סבלנות אליהם, והחדשים אשר יצרו ויִצרו יהיו מחוסרי טעם וריח.

– – – כי אכן סכנת ההתבוללות בסוציאליות גדולה לבנינו יותר מאשר לבני כל עם. יען שמלבד הקסם אשר תנועה זו כבר קסמה פעם לנערי ישראל, ותלבבם להתנער תיכף בגיל ורעדה מכל אשר קשר אותם פעם לעמם ולצרותיו (את ארצו אף לא ידעו), הרי תנועה זו הנה אף דתית כובשת ואנו הננו הכי נוחים להיכבש לה… גם יען אשר כבר היום יחונכו רבים מבנינו ללעוג ל“יקהת אמם” היהדות. ורבים הנם כבר אף בנינו אשר לא ידעו למשל כי הפסוק האנושי “ואהבת לרעך כמוך” כתוב בתורתנו אנו, והם ירימו על נס (כמובן שלא לקיומם הם) את הבלתי-אנושי שבפי הנצרות (ולא בלבה כמובן) “ואהבת לרעך יותר מעצמך”. ומובן שאינם יודעים עוד כמה וכמה מימרות מן התנ"ך שעם ישראל כלל בתוכו, עדיין לפנים, את מיטב הרעיונות והאידיאלים של האנושיות הטובה אף מימינו.

ואם לא מבני ישראל יקומו כיום חניכים לאותם הרעיונות, מי כיום יניח את האדנים להם ולדרך האמת והשלום בכללם? הן כיום אין אף לבנינו ענין בכאלה, אלא להפך ישתרשו במפלגתיות הנלוזה ויתיזו בוץ בפני כל זולתם (אכן התקוששו וקושו!). או אף אם השלום יחזק בתבל, מהו ערכו אם אינו מיוסד על האמת?

אכן בעודני נער רק עלצתי במאוד לקראת “ספר הברית” (“הקפיטל” של מרכס) של הסוציאליזם, בציפיתי למצוא בו הד מודרני ל“פדות החלכאים” ולחזון “אחרית הימים”. ומה נכזבתי במאוד ומה עמקו פצעי לבי, כאשר פלחוני חצי הרעל והמשטמה (בלבוש מפשט של חוקר) שפרצו לקראתי מתוך תורה זו וקראו למלחמה ודם… ובנדוף לאפי מן התורה הזאת ריח דם-אדם על מזבחות גזית, כמו ב“תורת הכהנים” שלנו, אשר נפשי סלדה בה אף בעודני נער חרד ותמים בבית אבי… למרות זה שבילדותי האמנתי גם אנוכי באמונת תום ילדות, ככל היהודים, כי אכן בקדושתו עולה הספר “תורת כהנים” שלנו על כל שאר ספרי קדשינו… ובכל זאת נקעה נפשי ממנו גם אז, עקב הדם הקרוש (ודם בהמה ועוף בלבד) המבצבץ מתוכו… ואך בספרי החזון שבתנ“ך היו כבר אז כל מעיני. ואם ל”תורת הכהנים" שלנו מתוך כתבי קדשנו אנו הרגשתי כה עוד אז בעודני ילד חרד למצוות אביו, איך אם כן יכולתי לשאת את “תורת הכהנים” שמצאתי בדת הסוציאליזם, בהיותי כבר בגיל של נער חושב מחשבות עצמיות, מתקומם בנפשי כנגד כל תורות כהנים ומעשיהם… ושואף אך לחזון?

ואכן מעודי ועד היום הזה הומיה נפשי ושוקקה לקראת חזון “אחרית הימים” אשר חזו נביאינו, אף כי אדע ש“אחרית” זו לא תבוא לנצח, יען כי, או אם כי אדע גם את זאת; כי “אחרית” כזו אינה כלל מן הנמנעות, ואולי חזוה נביאינו מנפשם; אלא אם הנה מן האפשרויות בתקופתנו, אתפלל עתה כי אם היא צריכה לבוא רק אחרי שנמחה כבר, כעם, באיזה אופן שהוא מעל פני האדמה… “ימוגר-נא כסאה לעד!” ולנצח נצחים… כי איני מן החנפים לפטפט על סוציאליות וקוסמופוליטיות שהנן ריקות בשביל עמי. ואף נדמה לי, כי אם לא זכה דור הנביאים התמימים לאחרית כזו, הרי בודאי לא תבוא זו בדורות הכזב והריקנות של ימינו וימי בנינו.

בימינו מהו אשר ילבב וימשוך את נערינו לסוציאליות? מעודם לא ידעו רובם אפילו מה מן המקסים-ומושך ישנו בתורת מרכס. וללאומם יתכחשו מכיון שהרבה זמן דבר הסוציאליזם ע"ד קוסמופוליטיות; ובעצמם לא יעמלו אפילו להבין מה זאת “קוסמופוליטיות” או “אנושיות” שאודותם ידברו, ואם בגויים ירבו גם כן לעשות תורה זו פלסתר במסירתם ללאומיהם, הרי בנינו יתהדקו בתורות הסוציאליות, קוסמופוליטיות ואנושיות ריקות ויעשו פלסתר את תורתם הלאומית… ואם לפני כמה עשרות שנים היה לסוציאליות למצער ברק ויפעה, הרי כיום נכזב גם זה. ומה בכן המלבב עדיין את בנינו אנו בה, קשה לדעת.

– – – עד אשר נבלע “הפועל הצעיר” בתוך “אחדות העבודה” ויצרו יחד את “מפא”י", היו בו אך יחידים שכינו עצמם גם בשם סוציאליסטים, ואף לאלה לא היה כל “יחס דתי” אל התנועה הזאת, ואת סמלינו הלאומיים הקדימו תמיד לסמליהם הסוציאליים, כי אלה החזיקו בסוציאליזם כבתנועה המחדשת לדורותינו את מושגינו הלאומיים עוד מתקופת נביאינו, אשר כל התנועות הסוציאליות, לא תגענה אף ברוחן, ועל אחת כמה וכמה במעשיהן, לרוח האמת והצדק של נביאי עמנו. כיום אולי נשארו עדיין אך יחידי סגולה ששמרו על רגשותיהם אלה; ומי יודע כמה זמן עוד תנשא הגחלת הזאת בלבם, ואם יצליחו להורישה לבניהם.

תרצ"ה (1935)

(בתשובתי לחברים המשיגים)

א

חברי ורעי-כאח לי א. ה.! אתה הרבית לי השגות בעל-פה על “נתיב” ועוד רבים מחברינו עשו כמוך. והח' י. כ. שלח לי השגות בכתב, שאני מדפיסם בחוברת זו כמו שיצאו מעטו.

התמצית מכל ההשגות וביחוד מהשגותיך אתה – מנוסחת בעיקרה בסעיפים דלקמן:

א) ציון העובדה, שתנועת העבודה שלנו בארץ הנה היחידה כמעט, בין כל יתר התנועות שבציונות, המקיימת בגוּפה ומאודה את הגשמת התעודה להקים מחדש את העם העברי בארצו, במובן הכלכלי והתרבותי וכל כיוצא בזה. וחבריה של תנועת העבודה הם הנם היחידים, שמסירות נפשם על קיום התעודה הזאת מגיעה עד כדי “המתת עצמם” בזה…

ואיך זה – שואל אתה ושואלים עוד חברים – מתעלמים אנו ב“נתיב” מן העובדה הזאת, ומדברים משפטים דוקא את תנועת העבודה שלנו ומנהיגיה, ועוד במלים בוטות כה וחריפות עד להכאיב ולהרגיז כל חבר בתנועה?

ב) אומר אתה ואומרים עוד חברים המשיגים עלי: כי בשביל כל יתר השדרות והשכבות והמפלגות הקדשתי במאמרי “דברי אמת ושלום” רק מלים מעטות, ביחס ל“רוב-דברים” שבאתי בהם על תנועת העבודה (“דיספרופורציה נוראה!” – קורא לזה הח' י. כ.), ואף גם המלים המעטות אשר פניתי בהן את השדרות האחרות, הנן רכות ומלטפות עד שאפשר כמעט להאזין מתוכן נעימה של חונף. ובמכתבך – א. ה. – האחרון אלי אתה מספר לי, כי עברת בימים האחרונים את תל-אביב, ירושלים וחיפה, ובכל מקום ראית את בני הציבורים שמחוץ לציבור הפועלים מתמוגגים פשוט מנחת על הבקורת שלי שלא כנגדם הם. והאכרים והרביזיוניסטים “עושים סחורה מן דברי “ההרבצה” שלי במפא”י ובהסתדרות"… ולעומת זה, ואולי גם עקב זה, הרי הפועלים נרגזים ונעלבים מדברי…

אמנם בעַנוָתך אתה מוסיף ואומר: “זאת היא התרשמותי, אך יכול היות שאני מתרשם ביותר מן המגע שלי הישר את האנשים וזה מעורר בי הרגשות רק לצד אחד. ויחד עם זה יש אמונה רבה באינטואיציה שלך הבריאה, ואני נוטה גם להאמין של”נתיב“ך תהיה השפעה קולעת וחודרת למעמקים…”.

“ובכל זאת – אתה מוסיף – הנני חדור גם אמונה שלמה, שכל אחד ממנו צריך להתמיד בליכודו ודבקותו בציבור הפועלים, במנהיגיו ובכליו, ובאהבה, באמונה ובמסירות אפשר לפעול בו גדולות, כי למרות הכל ואחרי הכל הרי הוא, הוא הציבור היחידי המגשים את הציונות בגופו ונפשו…”

ג) אני בנתיבי נותן חרב בידי מתנגדיה של תנועת העבודה, שיסתייעו בי (“המנות” שחלקתי להם עצמם לא יעוררו כלל את תשומת לבם מרוב קטנן) להרחיב את פיהם על תנועת העבודה עוד יותר מאשר עד כה, ובזה יראו עצמם “יוצאים ידי חובתם לציונות”, ונמצא שאני רק מסייע בידי עוברי עבירה ותיקים. באשר “גם הערותי הנכונות (אומר הח' י. כ.) והבקורת הצודקת כלפי מפא”י וההסתדרות נשארו ללא הד בה, וזהו ענשו של מגזים, שאפילו אומר דברים שיש בהם מידה ידועה של אמת ושלום – אין שומעים לו…"

ועוד כמה וכמה דברים במאמרו של י. כ. אשר אתעכב עליהם אחרי כן, כשאעבור לפרט הדברים של המשיגים. אך קודם כל מתפרץ מלבי וידוי גלוי בפני חברי המשיגים וביחוד בפניך א. ה. חברי ורעי.

מודה אני ומתודה בפניכם, חברי היקרים, שנתיבי אינו עומד בפני הדעת השקולה. ולא רק נתיבי האחרון, בהוציאי לבדי את הבמה “נתיב”, אלא אף כל נתיבי עד היום. כי מנעורי עד היום הזה הן איש ריב אני. ותמיד נוטה אני לריב דוקא את הכי קרובים לי בכל המובנים… בין בענינים שביני לבינם באופן ישר, ובין בראותי את הקרובים לי רבים את זולתם, ואני נוסף כאילו תמיד על יריבי-קרובי לריב גם אני בקרובי דוקא ולא ביריביהם.

ואף את יצירותי עצמי רב אני תמיד. ולדוגמה – אם להתעכב אך על תקופת פעולותי בתוך ארצנו: - 1) הייתי בין מעצבי הדמות ל“הפועל הצעיר” וכל הימים הייתי גם יריבו, עד שלבסוף עמלתי להבליעו בתוך “אחדות העבודה” ובלבד שיחדל מלהתקיים עוד… 2) הייתי במייסדים של “מושבי העובדים” ונהלל, ורבתי בם ובה כל הימים, עד שפרשתי מהם וממנה ואיני בא בקהלם. 3) והייתי במעצביה של “תנובה”, ואתה א. ה., אחי ורעי, הן יודע ועד כל הימים לריבי ומרי-שיחי בה, ואף לזה שכבר כמה פעמים עמדתי לעזוב אותה. ולך הן ידועים גם הנימוקים מדוע אני ממשיך לעמוד בה… לעבוד בה למרות היותי איש ריב ומדון בה… 4) ותנועת העבודה שלנו בכללה, ההסתדרות החקלאית, האם לא ממיסדיה ומטפחיה הייתי? או האין לבי נע בי לזכרה, כאשר ינוע בי לבי לזכר הילדים שלי (והן אתה אחי ורעי יודע את רגשותי לילדים בכלל ולילדי בפרט). והנה הייתי חבר במרכז החקלאי ורבתי בו – בעל-פה ובדפוס ורבתי במשקים, עד שיצאתי מן המרכז החקלאי. יצאתי, אך ממשיך לריב בהסתדרות ובמפא"י שאני חבר בהם, מסור ומקים את חוקותיהם, גם אלה שאני חולק עליהם ורב בהם…

ולמה אהיה איש ריב כל הימים, מר לעצמי ומרגיז את הקרובים ללבי, ודוקא את הקרובים לי ביותר?!…

והאמינה לי, שאני יודע רק על מה אני רב בכל אלה, אך למה אהיה אני האיש הרב תמיד בכל הקרוב ללבי – אף בעת שמעשי אלה אך יעוררו תמהון ושרקה מסביב – את זאת לא אדע.

והנה גם מפעלי זה “נתיב”, הוא במה שהועדתיו בעיקר לריב את הכל, ובראש וראשונה את הקרוב ביותר לי וללבי: את תנועת העבודה בארץ ישראל. ולמה לי כל זאת? הכי מעטים הם צרכי ביתי ומשקי בנהלל – שאין ביכלתי לספקם – כי באתי גם ללוות כספים ולהשקיע עצמי בעוד חובות וריבית וחילופי שטרות כדי לקיים את הירחון הזה? החסר חובות אני שבאתי להעמיס על עצמי חובות נוספים?! ולמה זה?

או שמא חסר עבודה אני אחרי שעות עבודתי ב“תנובה” (ועתה הן הנך גם יודע ועֵד מה רבה העבודה המוטלת עלי ושאני עושה ב“תנובה”), שהעמסתי עלי עולי עולים של עבודות, לכל שעות הערב והלילה שלי? העבודות הרבות הכרוכות בהוצאת ה“נתיב”: להיות אני הסופר והעורך והמגיה, והמפרסם והמנהל את המשא-ומתן והעסקים את חותמים ואת הסוכנים, וכותב המכתבים ושולח החבילות ועוד ועוד כמה וכמה עבודות ב“עסק” זה… או שמא חסר כבוד אני – שבאתי להתגרות בכל מפלגותינו ומעמדותינו? למן חברינו בהסתדרות ובמפא"י ועד… ועד כל חלקי ציבורנו, בעלי העור הגס כלפי כל ענין כללי, ועור רגיש מאוד כלפי עצמם, אשר אם אך תגע בהם ויסקלוך באבנים, בבוץ וברוק.

מה איפוא ידחפני אל כל זה? זאת אני יודע ותיכף אעבור לענין זה. אך למה אני נותן את עצמי להידחף אל נתיב היגון הזה – איני יודע.

והאמינה לי, שלא רק לזולתי הנני איש ריב ומדון אלא גם בי בעצמי אני רב וממר לי. והנה אמסור לפניך מקצת מריבי את עצמי על היותי איש ריב לזולתי, וביחוד על ריבי את חברי המנהיגים של תנועת העבודה שלנו בארץ.

פעמים רבות אני רב בי להם, לחברי, בשוותי להם את הדמות של “בית הלל” הנוחים והמקילים – ואשר אגב גם הלכה כמותם – ולעצמי אני משווה את הדמות של “בית-שמאי” הזועפים והמחמירים. שהלא מכיר אני את חברי, אותו “חבר המנהיגים של תנועת העבודה שלנו בארץ ובגולה” אשר אני רב בהם, והן אֵדעם כבני “יהדות צרופה – באמת צרופה!” וכאנשי “ציונות תמימה – באמת תמימה ומשיבת נפש!”… והן אדע את האש היהודית היוקדת בלבם, ואף הן כבד אכבדם במאוד. והן גלוּי וידוּע לפני שאין אני טוב מהם אף במשהו. וכי טוב אני מהם כיהודי וכציוני? ולמה זה אריב בם? או הכי יען שמבית הלל הם – וההלכה הן כבית הלל היא – אבוא לדבר משפטים דוקא אתם, ועוד במלים בוטות כה וחריפות עד להכאיב ולהרגיז?…

או שמא פשוט: איש רע לב וסר רוח אני, נוטה למריבות מטבעו ומרגיז מנוחת זולתו להנאתו?… איש שזרה לו מידת החסד והסליחה ולבו לב אבן קרה ונוקשה, שאינו מכיר את התלבטויותיהם של אנשים בכלל, ואינו חש בכאב של זולתו?…

אך לפניך, אחי ורעי, הן אין צורך לי להוכיח שלא כן הוא. הן אתה מכירני במשך שנים כה רבות, והנך קרוב אלי ויודע עד מה רך בי לבי ונרגש למול כל כאב אנושי, ונסער אל כאב זולתי לא פחות מאשר לכאבי אני. והן לבי רך כה, עד שלא רק למראה כאב מציאוּתי כיום נרגש הוא, אלא אף לכאב שבאגדה מלפני שנים יסער. הן עוד כיום הזה, בשנות שיבתי, אני שופך דמעות למקרא גבישי התמצית האנושית בספר התנ"ך. ואפילו בהגיעי, למשל, לסיפור על מכירת יוסף, או כדוּגמה, בקראי את תחינת משה “אעברה-נא ואראה את הארץ…” יזוע בי לבי ועיני תגרנה עכשיו כמו אז בשנות ילדותי. למרות זה שמאז ועד היום עברתי על פרשיות אלה ובדומה להן ובכיתי עליהן מאות פעמים…

ואגלה לך סוד, שגם עכשיו בכתבי את וידוּיי זה לפניך תגרנה עיני דמעות. ולרוב תגרנה הדמעות מעיני גם עת אשב לי בודד בחדרי בערבים, ומעלה על הנייר את דברי זעמי אל חברי בתנועה הציונית בכלל ובתנועת העבודה בפרט. ולמה כל זאת – איני יודע!…

איני יודע למה, אך ידוֹע אדע על מה אזעם ואבכה. ושמעני-נא! הרגיל אתה אצל ספר ירמיהו ומגילת איכה שלו? מפָני אני לא ימוש הספר הזה והמגילה הזאת. ובכל עת קראי בם חזה אחזה ממש בחוּש את חורבן ביתנו הראשון באשמת בני עמנו עצמם. ולעיני יצוף ויעלה גם חורבן ביתנו השני ממש בידינו אנו בריב ובמשטמה שהשקענו עצמנו בה אז בהתפלגותנו לפלגות שונות, אשר שקדו בראש וראשונה ובכל נפשם ומאודם להצמית אחת את השניה, והדאגה להתגוננות בפני גיסות רומא – האויב המשותף הצר מחוץ לחומה – היתה להם כטפל… ומה אעשה ואני לקוּי בדמיון חולה, אשר מצד אחד מאורעות מלפני אלפי שנים ירָאו לי ממש כמתהוים הרגע לעינים ויחרידוני עד מות, ומצד שני הרי המעשים מימינו אלה, הנראים בעיני כולם כמעשים רגילים שאין להתריע עליהם – נחזים בדמיוני מבעד למשקפת המכוונת אל אותם המאורעות המחרידים שמלפנים, והם יזעזעוני עד לטרוף הדעת. ואמנם כמטורף אני מופיע בעיניכם, חברי, וכ“מגזים” הראוי לעונשין… אך אין ביכלתי להתגבר על דמיוני החולה ומחזות הפלצות יעבירוני על דעתי, ועל כרחי אזעם ואבכה למראה השקידה הרבה אשר ישקדו כיום כל שדרות עמנו, כבני אדום ב“יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה”…

ובראותי את כל אלה “הבנים המשחיתים” בשקדם על הרס ביתנו, האם לא אשלח את ידי לעצור בקרוב אלי ביותר ולמנוע מהשחית?!

ועל מי לזעום ביותר ובראש וראשונה, אם לא על הטובים בבנים, על ראש וראשוני הבונים, המסוגלים למסירת נפש עד כדי “להמית עצמם” ממש על הבנין, ואשר תחת עסוק אך בבנין, הריהם גם – אמנם גם – עוסקים בזריקת אבנים וטיט וחומר מן החומה על ראשי המונים – עברים גם הם – אשר יריבו בהם?!

על מה יריבו – זהו פרק לחוד, שכדאי לברר אותו. ולברר אותו ואף לרפא את הצרה בכלל יש אך ורק בדברי אמת ולא אחרת.

והלא ברוּר שלגמרי נקיים מעוון המריבה הזאת ובדומה לזה, אין תנועת העבודה אף לדעתכם אתם המשיגים עלי. אתה א. ה. הן תתמרמר גם כן במאוד על כמה וכמה ענינים במפא"י ובהסתדרות. ואתה י. כ. הלא גם כן תאמר בראשית השגותיך עלי ועל “נתיבי” במלים אלה: “משותפת לשנינו – לך ולי –הרגשת-מרד בכמה וכמה תופעות שליליות בחיינו…”.

ובכן, כולנו רואים “תופעות שליליות” ואף “חטאים ופשעים” בחיינו ואף בציבורנו. איך לרפא את זאת?

כמדומני שהדרך, או הנתיב, צריכה להיות מתוך הנחות אלה: 1) כל פשע או חטא (או קראו לזה “תופעה שלילית” – אחת היא) אך מחלה הם; 2) כל מחלה מקורה ב“אינפקציה”; 3) כל “אינפקציה” טעונה “דיזנפקציה” קודם כל. ובטרם נעשתה הדיזינפקציה הגמורה – אך לשוא ישקדו כל רופאי ארץ לרפא את המחלה: כל משחותיהם, רפואותיהם ומרקחותיהם, מזוריהם ותחבושותיהם הבל יהיו… ולהפך אם יצליחו בזה להגליד את פני המכה מבלי שנעשתה קודם הדיזינפקציה בתוכה, הרי רק יצעידו בזה את החולה אלי קברו; 4) והנה דיזינפקציה למחלות הגוף אפשר לעשות בכמה וכמה סמים חריפים וצורבים (סמים חריפים דוקא); וסם בשביל חיטוי בפני מחלות הרוח והנפש, אם של הפרט וביחוּד של הכלל, ישנו אך אחד בלבד: האמת; כל רפאוּת לחטאי הציבור והחברה אשר תעשה בטרם חִטאום בסם האמת – אך רפאוּת אליל היא וסופה להצעיד אותה החברה או הציבור אלי קברו. ואף זאת: האמת הניתנת לשעורים אינה אלא שקר. וכל האנשים שנהגו לחַטֵא אף בדברי אמת, ואולם בדברי אמת לחצאין בלבד – הרי פעלו בזה אך “לספות” חטאת על חטאת"… ובסופם: “ספו תמו מן בלהות”…

וכי אני מה עשיתי עד עכשיו יותר מאשר זרקתי מעט מי חטאת (סמי דיזינפקציה) בדברי האמת, כדי לחַטא ראשית כל את הנגעים – בתוך הנגעים עצמם כמעט שלא נגעתי עדיין, שהלא אין לנתח את הנגע בטרם חטאוהו כהוגן… והנה אך התחלתי לחטא את נגעינו בסם-המחטא היחידי וכבר נזעקתם עלי…

ועל מה נזעקתם? מי החטאת צורבים? האמת מרגיזה? ומה לעשות אם יש כאן נגע? שהלא טבעם של מי-חטאת לצרוב אך במקום הנגע שבגוף, תחת שהבשר הבריא אינו חש כל צריבה בהם… ומטבעה של האמת להרגיז אך במקום הנגע שבנפש… תחת שהנפש הבריאה אינה מתרגזת עליה, אלא להיפך כמהה לה…

ולמה הרבה ארבה לבוא בדברי האמת דוקא אל עצמנו ובשרנו? – וכי איך אפשר אחרת?! האבוא לטהר בלתי-טהור זולתי בעודני בלתי-טהור בעצמי? הן אֵרפא קודם ואטהר אני עצמי – אם לא אהפוך אז את צינור מי החטאת כולו על הבלתי-טהורים האחרים!… וכיום הזה לא הייתי צריך לנגוע בהם כלל, ואם עשיתי את זאת במעט, הרי זה אך במידה שכתפם נגעה בי עצמי – נתזו המים גם עליהם. דוק שם בדברים בדברי ה“אמת ושלום” ותמצא שכן הוא… או אולי תכחישו בכלל שאמת דברתי שם?! הוכיחוני בזה ואיוָכח!

ובכן הכי בי האשמה שכזאת ואך כזאת היא האמת של תנועת העבודה היקרה שלנו ומנהיגיה הטובים כשהם לעצמם? ואם הם נוהגים כאילו בדומה ל“בית הלל”, הרי זה אך בדומה לבית הלל ולא כבית הלל ממש, שהלא בית הלל מדרכם להקל בדין לכל המון בית ישראל ולא לבית הלל בלבד, ומנהיגינו נוהגים להקל דוקא לבית תנועתם – תנועת העבודה בלבד; ולזולתם ינהגו להחמיר מאוד. והלל הזקן היה סמל הטוב, הענוה והחסד לכל, ואף למי שביקש מן התורה רק כדי עמידה על רגל אחת… ואף לאותו אדם גם שניסה להכניסו בשאלות שטות בערב שבת עם חשכה, כדי להרויח על-ידי זה את כסף התערבוּתו… אך דַבָרינו אנו הן ינהגו בחסד ובויתורים רק כלפי תלמידיהם בלבד; ואת כל זולתם ימהרו לדחוף “באמת הבנין שבידם” כשמאי הקפדן ולא כהלל איש החסד…

*

ומעכשיו, י. כ. יקירי, יכוונו דברי במיוחד להשגותיך אתה העיקריות (לסדר בדברים – לפי מוקדם ומאוחר – במאמרך איני צריך כמובן לשים לב בתשובתי).

את הדיון על העבר “מפני מה היתה תקופה וכו'” או “אם זה נכון שבידי הפוה”צ נמצאו המפתחות וכו'" וכדומה מן העבר, נניח עכשיו הצדה ונתעכב אך על ההוה בלבד.

וראשית כל לדבריך אלה: “…ההתקפה על הסוציאליזם מצד הוגי-דעות ושואפי שאיפות ומגשימי אידיאלים היא אנכרוניזם גמור. היא נשארה כיום חלקם המונופולי של ריאקציונרים, שאפילו חברה קפיטליסטית אינה סובלתם – לאחר שקיים סוציאליזם מוּסרי, סוציאליזם דתי, סוציאליזם אידיאליסטי, מרכסיזם, לניניזם ושיטות אחרות כיוצא בהן, הרי כל התנגדות סתמית לסוציאליזם שאינה… וכו'”.

והנה אנוכי לא באתי עד עתה לשאת את משָלי על התנועה הסוציאליסטית לשיטותיה, אלא בבקורת חברתנו אנו – תנועת העבודה – כאן, שהיא כוללת בתוכה אולי את כל השיטות הסוציאליסטיות שמנינו. ובאמת אשרי התנועה שככה לה! אך הכי לא התעכבתי על זאת בערך ב“דברי האמת ושלום” שאתה משיג עליהם? הן על זאת בכיתי שם: על “האחדות היצוקה ומוקשה שבכור ההיתוך” שלנו, ועל זה “שלבחירות, אם מטעם ההסתדרות ואם מטעם מפא”י יפרסמו מצעים ברוחם של המנהיגים הותיקים (שיש בהם לא רק משום סוציאליזם מוסרי, ואידיאליסטי, אלא אף ציונות תמימה ויהדות צרופה), אשר כל ציוני טוב יכול לחתום עליהם בשתי ידיו…" "אך אחרי הבחירות ימסרו המנהיגים הותיקים את “הנהלת הציבור” לידי “המנהיגים הצעירים” – אלה האוחזים בידם את הסוציאליזם המרכסיסטי הווּלגרי והאנכרוניסטי והלניניסטי, אשר גם אתה כמוני אינך גורס אותם. על הסוציאליזם המרכסיסטי הן תאמר כזאת בפירוש בהשגותיך, ואל הסוציאליזם הלניניסטי נשוב עוד מעט.

ועוד אתה אומר:… “בימינו, כשכל אדם שמהבהב בו אותו ניצוץ אלוהי הנקרא תבונה או לב, דואב ומיצר בצרת העולם השוקע ומתלבט בסתירותיו ובערבוביתו, כשכמעט כל בר-דעת נוכח (את הראיות מן הקפיטליסטים שלך אני מניח הצדה – א. ל.) שהסדרים הכלכליים והחברתיים הנוכחיים נפסדים וטעונים עקירה – רעיון רוח הוא להתנגד לסוציאליזם…” ואולם י. כ. יקירי! מה ענין שמיטה אצל הר סיני?… איזה קשר ישנו כאן בין הרישא וסיפא: בין זה שהסדרים הנוכחיים טעונים עקירה לבין הסוציאליזם?… הכי, למשל, באותה רוּסיה הצריסטית שנהפכה על-ידי קרנסקי הליברל ונעקרה אחרי זה על-ידי “הסוציאליזם הלניניסטי”… הכי אין רוּסיה זו טעונה עקירה גם היא?

ואין אני בא לדון אתך על זאת “מהשקפת עולם כללית”. אני אין לפני כלי-מודד לטוב ורע שבעולם מלבד הטוב והרע לעם ישראל. ומכיון שכה עצום הרע וכה מִצְעָר הטוב שעם ישראל סופג מן “העולם” הזה – כי על כן נתוּנות כל אנחותי ואנקותי ראשית כל לעם ישראל החלכה והנדכא; ואם אחרי זה לא ישרדו לי כלל אנחות ואנקות גם בשביל אותו הרע והסבל אשר ל“עולם” המופשט מישראל, מנוּער ומתנער ממנו… – הכי אשמתי היא זאת?! – – –

ואתה עודך טוען כנגדי על אמרי במאמרי, שיש יסוד לזהות את התנועה הסוציאליסטית בשמד ובהתבוללות לישראל! ואומר אתה ש“זה נעוץ עוד בהלך-רוח ובמחשבה שלפני יובל שנים, בימים ההם עוד משל בכיפה המרכסיזם הווּלגרי, תפיסת החברה החמרנית וכו' וכו'…” ומה בתפיסת הסוציאליזם הלניניסטי המושל כיום הזה בכיפת רוּסיה זו, שאך דברנו בה?! האם היתה עוד פעם בתולדות ישראל תנועת שמד ואבדן לישראל כתנועה זו?!…

ומפה לאוזן – לבל תשמחנה בנות פלשתים – האין גם הסוציאליסטים שלנו כאן, חברים להסתדרות העובדים שלנו, תפוּסים במקצת למעשה הזה? איך אחרת למשל תבאר את אשר נעשה ליסוד או לגדר – אחת היא – של בית הכנסת בשכונת העובדים הסוציאליסטית שלנו ליד חיפה?!…

ואף לא שמענו כלל שמנהיגי הסתדרותנו, אלה התפוסים דוקא לסוציאליזם מוסרי ואידיאלי, יקראו לבירור את החברים מאותה שכונת העובדים. ושמא תאמר שכאן הכריע ענין “החופש בדעות”, השורר אצלנו בהסתדרות (חופש דעות – והריסת יסוד או גדר של בית-התפילה שהקימו יהודים זקנים!), ובכן מדוע זה קראו לבירור בהסתדרות את החבר אשר בראשון למאי לא עזב את עבודתו במשרד העיריה בתל-אביב?… איזה תסביך ישנו בתנועתנו “הציונית-סוציאלית”.

ב.

י. כ. יקירי! לפני כשלושת רבעי שנה, בהפסיקי באמצע את דברי אליך לא שערתי כמובן כי תבוא הפסקה כה ארוכה באמצעם; ובודאי תסלח לי על זה.

אין חלקך עם אלה אשר ידרשו את חופש המחשבה והדיבור אך לעצמם ולא לזולתם, ומובן שתסכים כי מותר גם לי להביע בדיבוּרי את אשר אהגה במחשבתי: כי “צער האדם” וסוציאליזם אינם היינו-הך, וכן אין דבר ההתנגדות אל הסוציאליזם (בכל אופן שלי) ועקירתו מן השורש ענין אחד. ומדוע אהגה כה על הסוציאליזם, בזמן שאנכי גדלתי בשיחו, ונשאתי כל הימים לא רק בכאבם של העמלים, אלא גם בצערם של אלה הנידחים אשר אף לקהל העמלים לא נתקבלו? פשוט יען שלבי יכאב על המפנה לרע אשר אראה בסוציאליזם תנועת-פדוּתם של ההמונים; וחוששני שתנועה זו לא רק שלא תביא כל פדוּת לעמלים עצמם ועל אחת כמה וכמה לא לנידחים, אלא עדיין תוסיף לשחוּתם. ולמרות התאפקותי נאלצתי “קרא בגרון” ובעט. ואפשר שכאב האומר הנו גדול מכאב השומע…

אפשר היה אולי לפטרני כיום כליל מהמשכת תשובתי; אך לכבודך אעשה זאת, אלא שאצמצם מאוד בזה; ואף אסתפק עכשיו רק בהדגשת אי אלו ענינים. ונא גם לסלוח לי אם תשוּבותי תהיינה כאן פסקניות לשם קיצורן, וכן אם לא אדייק בסדר המוקדם ומאוחר כפי שבאו אצלך. ואבקש שוב, כי תסלח נא לי על אשר הסוציאליזם הקדוש לך נידון בסגנון בוטה. דע לך, שלא נעלם ממני כמעט, כי כל רעיון שרשו או תחילתו בטוהר-השמים, ואך כאשר ירבו ענפיו, שריגיו ובדיו ינעץ את צפרני קיומו, כצמח הזה, בדומן ובזבל… ואין אני בא לכפור בטוהר לבם של כמה וכמה מן הראשונים בתנועת הסוציאליות, אלא שמבטא אני (אמנם במלים בוטות, אך גם בצער רב) את שמות הדומן והזבל אשר זו מהרה לנעוץ את יונקות בדיה בם…

ושואל אתה “איך למשוך את הנוער?” “הכי בדברי הנביאים?”… יקירי! אנוכי למשל לו באתי למשוך את הנוער ואת ההמונים, הרי בודאי שלא הייתי משחק בפניהם ב”פולחן הבעיטה" ושאר דברים קלוקלים אשר ההמונים נמשכים אחריהם, אלא הייתי בוחר במתי מספר “מלקקים” מכל ההמון הזה. כי מה לי, למשל, בסולמות, אם תחת להעלות בם את מי שהוא ישמשו עדיין לירידתם של אלה שכבר עלו מעט.

אומר אתה, כי הנוער שלנו אינו מרגיש בטרמינולוגיה התנ“כית את אשר ירגיש א. י. ואף אין להשוות את השאיפות והרוּחות השונים. אך החושב אתה שלו חונכתי גם אני לא ברוּח היהדות לא יכולתי להיות “גוי גדול” כמותם? או החושב אתה שלענין החינוך אין לגרוס את ההיפך מן הנ”ל? ובכן על מה קא בכינא? הכי לא על החינוך הריק והקלוקל? ואולי הנך צודק בשחרך בשביל המונינו ונוערנו אל המעיינות “המודרניים”. אולי זה נחוץ לחיכו של מישהו, אך לחיכי אני, הרי דוקא אותו לחם האבירים הנוקשה הנו “מלא טעם גן-עדן”. ואם עמי הארצות יתגנדרו באי-הבנתם את שפת ישעיהו ויחזקאל, ולדידם הרי הסגנון הנ"ל “מערפל את ההבעה”, הכי גם עלי, אשר אותו הסגנון הנהדר הנו בשבילי זך ומצלצל כשיר יפה, להרכין ראשי בפני שפת-השוּק של דורי, המוחקת בשבילי כל הבעה בהירה וכל מחשבה גדולה?

ואף אין לי כל אמונה באותו הנוער אשר הלבוש האדום “המודרני” ימשכהו. זה אף מסוּגל להמיר את הלבוש האדום בחום… ואין בי כל שאיפה להיות בנושאי כליהם של הנוער וההמונים בעלי “תרבות-הגוף” ו“דלדול המוח והלב”. או הכי גבורת-נצחם של גבורינו הקדמונים, כגון המכבים, חושלה על “מגרשי הבעיטה” בקריאות-השחץ הפראיות, ולא בקריאות ההדר: “מי כמוכה באלים ה'”? והן אף “פולחן הבעיטה בכדור הנפוח” אינו מתאים לאנשים עובדים. ולקוח הנו בחיקוּי מסטודנטים, בני הלורדים המנצלים, הבטלים והבוּרגנים מאנגליה.

וגם זאת: אתה רוצה להביא את הסוציאליזם אל נוערנו או להיפך. והנה אני לא הייתי חולק עליך בכך, אלא אולי עוזר בידך, לוּ היה מובנו של הסוציאליזם לא “מלחמת המעמדות” בלבד (עיפה נפשי למלחמות ולהורגים!), אלא גם טוהר, צדק, יושר, שויון, אחוה ומוּסריות. עכשיו שמכל הנמנה לאחרונה מוצא אני דוקא בתנ“ך הישן שלנו, הרי למרות שנאמניו מחרישים את אזני בצריחותיהם ע”ד “מלחמה במלחמה”, נקטה נפשי ממנו.

אתה שואל אם במחנה הפועלים נולדה סיסמת השבירה. והנה איפה נולדה הסיסמה ההיא איני יודע, אך על השבירה עצמה אוכל לענותך: “כן”! ואולי לדעתך אין שבירת רצונו של הזולת נקראת שבירה, אך לדידי אני הרי שבירת רצונו של הזולת בכוח פיזי, הנה גרועה לאין שיעור משבירת כל עצמותיו, שגם בכך אין המונינו “שלומיאלים” חלילה.

כי הרביזיוניסטים הנם מחוסרי כל רעיון פורה, בזה איני חולק עליך כלל וכלל; אני עוד אוסיף לך, כי הנהלתם נראית גסת-רוּח ואוילית כבר בזה שתפסו איזה בחור מפולניה (נניח, שאפילו לא נאשם ברצח) והעמידוהו בשוּרה אחת עם הרצל ונורדאו.

אתה עושה השוואות בין דאגתם של האכרים לנפשם ובין נדבנותם של פועלינו. והנה בנוגע לאכרים איני בר פלוגתא שלך, אלא בנוגע לפועלינו, הרי אולי נדבנותם הרבה, למשל, לטובת אוסטריה הגוית לא היתה נחשבת אף בעיני לצנינים, לולא קמצנותם היתרה ביחס ל“תרבות” היהודית בפולניה… ו“לפיכך מוזר מאד לשמוע” וכו' שבדבריך, אינו כה מוזר בעיני אני, שהנני מחשיב למשל את נדבנותם ומסירותם של הבילוּיים בצעירותם יותר מאשר את זו של פועלינו עתה בצעירותם הם, ואת אלה האחרונים בזקנתם הן טרם ראינו…

וכי מקשה אני לשאול אם אצפה מידי הסוציאליסטים, ל“חופש” המצפון למצער במידה כזו, שיעזבו למנוחות את הצמים ביום הכפוּרים או השובתים בשבת ובחג, כשם שאלה יעזבו אותם לחוג בראשון למאי כנפשם? אמר-נא לי מה זה חופש הפרט אשר הסוציאליסטים ידגלו בשמו? האם יש לזה איזה פירוּש מוסמך אשר אינו לעיני אני? ועוד אומר לך, כי בחלקי את הסוציאליסטים לטובים ורעים, מוצא אני את הטובים שבהם (בעיני כמובן, אך נדמה שכה יהיה גם בעתיד) בין חניכי היהדות מן הדור הישן בעיקר; ואת הרעים – בין חניכי “המודרניות” מן הדור החדש בעיקר; ונקטה נפשי מהם. ואיך אתה? והאמינה לי גם זאת כי התקפתי על המנהיגים שלנו באה, דוקא על שאני חש את עצמי קרוב אליהם והייתי רוצה למנוע מהם את האחרית אשר אחזה להם. הכי לא אקרא להם ואזהירם מאותן המחנות, אשר אם תתן לעיניהם אך מעט “תבלין” מנזיד שהנך נוזד למענם, ינזדו הם את הנזיד מתבלין בלבד?… או הכי ירצה נזיד כזה אף בפני מנהיגינו? הן אתה בודאי קראת את “במבחן” לב. כ., האם יש יותר מאשר סגנון ביני ובינו? ואם לאלה יהיה לבסוף התוקף לצאת גלוּי כנגד ההמונים אשר חנכו, הכי לא יהיה כבר מאוחר? הן כבר כיום אין דרכי ההמונים לפי רוּחם של אותם המנהיגים, אשר ירָאו כמפקדים עליהם אף עכשיו, והם היו מפקדיהם אך בעת שחנכום…

וצודק אתה באמרך כי הסוציאליזם התנגד ללאוּמיות אך לפנים (בימי אנגלס). ואולם נדמה לי, שזה נכון אך ביחס לכל הלאומים זולתנו ולא ביחס ללאומיותנו, אשר אף בנינו, חניכי הסוציאליזם, יזלזלו בה; וכי מהי אדיקותם של אלה בסמלים ובהמנון הסוציאליסטי, ושכחתם (במלה רכה) בסמלים ובהמנון הלאומי שלנו?

היה שלום, ובל-נא תזכירני לרע! אני יכול להיות בר פלוגתא של איש, ובכל זאת לכבדו ואף לאהבו, ונדמה לי שגם אתה תוכל.

תרצ"ד-ה (1934–5)

אכן נהג ינהגו הסופרים-העורכים לפרסם את “הפתיחות” לבמותיהם בריש-גלי ובקולי קולות, ואת “נעילותיהם” יפרסמו (אם יפרסמון בכלל) בפינה חבויה ו“בקול דממה דקה”; אך אני הן אינני סופר-עורך שאומנותו בכך. ובכן איני הולך בכלל בדרכי הסופרים ולא אנהג כמוהם אף בענין זה; אלא במקום ש“פתחתי” שם גם “אנעול”.

באתי אל הקורא כבן-משפחתו וכה אפרד ממנו, אף אם ילעג לי גם בזה וכלל לא יצטער על נעילת הבמה העצמאית הזאת…

והנה במסרי לדפוס את “נתיב” חוברת ב' נפלתי למשכב, חליתי במחלה קשה מאוד והתגלגלתי בבתי-חולים ובבתי-הבראה כשלושת רבעי שנה, וכה נחלשתי עד מאוד; והנני נתון עוד כיום תחת פקודות הרופאים ותחת פיקוחם של בני ביתי ואני נאלץ לציית להם.

אמרו לאסור עלי לגמרי את זו השחיה כנגד הזרם, אשר אינה נוחה כלל וכלל מכמה וכמה בחינות; ומי מהם אף חפץ להכניסני לתוך “התלם המקובל”; אך בחרתי במות מהיותי בין אלה שירכינו את ראשיהם וילכו בתוך “התלמים המקובלים”. ובקושי רב הוסכם לי שאוציא עוד את החוברת הנוכחית, אך כדי שאתן בה בבת אחת את הסוף לכמה ענינים מוּכנים, שאת פרסומם התחלתי כבר, והרי רואה אני עצמי חייב (למרות שאין בעל חוב תובע) לסיימם כיום; ואת זה אוכל לתבל בעוד כמה ענינים קצרים (בעיקר מן המוכנים אצלי ל“נתיב” הקודם). “מעצורי” ניסו אף לשכנע אותי, שאך “מטורף” כמותי יעסוק בטיהורה של רשות-הרבים… ועכשיו עלי לדעת שאין לי לנגוע ב“רקבון הקדוש” שברשות-הרבים… לכל היותר אוכל להצטדד ממנו.

ולא רק בני ביתי והרופאים מידידי כן; אלא אף אחד מן הרופאים המקובלים כאן והחדש בארץ, ניסה לשכנעני, כי חליתי באמצע לטשי מאמר אחד ל“נתיב”, יען שבאותו המאמר הבעתי דעות שלא היו מקובלות בחברתי, ודבר זה השפיע עלי שאף אני אפקפק בצדקת הנחותי ואלחם בקרבי. והנה אותו רופא הנו כנראה מתלמידיו של פרויד. אני איני רופא ואף לא לכל שיטותיו של פרויד אסכים, ואת הפרכות בדבריו של אותו הרופא ראיתי תיכף: ראשית אם הדבר נעשה מתחת לסף הכרתי, הן איני יודע אותו ואיך אודה על דבר שאיני יודע. ושנית איך אפשר בכלל שהאדם לא ידע דבר אשר אודותו ילחמו בו כל כוחות נפשו? הן אף לפי פרויד תדאג גם תת-הכרתו של האדם לבריאותו ונוחיותו; וברור שבדיון הפנימי שבאדם, ברגע מכריע אשר יחוש שעליו לצאת כנגד המוקבל, ישתתפו גם כוחותיו התת-הכרתיים בבואם לידי הכרתו.. אכן למרות שאיני מסכים לרופאים, עלי להיכנע להם ולפטור את עצמי מכל חובה לציבור. אחשוב כי “לא עלי המלאכה לגמור”; ומחר אולי בכלל לא יהיה בי כבר כל יצר אף לקרוא בבמה הגונה אם תופיע, ועל אחת כמה וכמה שלא אחשוב עוד להוציא בעצמי כזו (אם כי אפשר שלוּ נמצא מי שיבטיח את ההון לכך ולתשלום לעורך שני אז לא הייתי מונע את עצמי מתת את אוני שלא על מנת לקבל פרס למטרה כזו). ובלית ברירה בודאי אשלים עם הסחורה הנפוצה ברחובנו כיום. ואולי אף אני אסתפק כבר אם לא בסחורה הנ“ל הרי ב”סחורה הקלילה" בכלל, וכמוהם לא רק שלא אכתוב (לא בדם ולא במים…) ולא אקרא עוד שום דבר רציני וכבד, אלא אף לא אגיב עליו; לא יען שאיננו לפי טעם ההמונים ואסור על כן לנגוע בו… אלא פשוט יען שאתעצל כמותם.

על הציר הצפוני, מקום הקור והקפאון, לא אנסה עוד לשפוך דמי למען חממו. את החברה, אף הכי קרובה אלי, לא אנסה עוד לטהר, פן אף אם לא אטהרנה אולי אשמש לה חלילה כמצפון מטריד. אדאג לי (ככל בני האדם) אך לביתי (וכי מי ידאג לו בלעדי) ונטל זולתי לא אסחוב עוד על עצמי אף אם יכרע תחתו לעיני. אדע כבר כי בחיים שלנו קל יותר ללכת בכלל בלי כל נטל ואחריות… ואהיה כבר “ילד טוב”; וכהתחלה לכך הריני מציית לחכמים ממני ומפסיק כעת את “נתיבי” (שכבר נפסק ממילא לשלושת רבעי שנה בערך על-ידי חליי). מעכשיו אבקש אך את הנוח והקל לעצמי ובשרי. ואם אפילו ימצאו כיום אנשים אשר יצחקו למשבתי לא אשים לב. כך יאה לתמים אשר ינסה לעסוק במה שזולתו אף לא יזום לעשותו. ואותו התמים לא ישים לב לאותם שאולי ישמחו ואולי אף יצהלו למשבתו ב“נעילתו”, אלא יחוש את כאבם של אלה, אם ישנם ששמחו ב“פתיחתו”… ואף אחרי משבתו, ידאב לבו על אשר אולי יצטער על משבתו (אכן תמים!) מישהו מאותם האנשים, אשר הזמין אותם להשתתף בבמתו “הטרפה”.

אכן, איך שהוא, נראה שקשה יותר לאדם כי יעמוד יחידי מחוץ לכל “משמרת” אף כאשר יעמוד “במשמרת” בתוך ההמונים…

ואולי בחרתי לי, ואולי נפל בגורלי אותו המצב הראשון עוד למימי נעורי הראשונים בימי כתבי עדיין ב“המליץ”, בראשית המאה הנוכחית; והוא ליוני דרך “אמריקה החמרנית” עד ימינו אלה כאן, אלא שמעכשיו כבר לא אבחר כלום. את “נתיבי” עלי לנעול, בין אם הספיק כבר לזרוע משהו ובין שעדיין לא הספיק. וכן בין אם הספיק לזרוע ומשהו מזריעתו נבט וינבוט או לא… ונדמה לי שאני מפסיקו לצמיתות, שהלא מלבד מה שמצוה עלי לשתוק אף כשאראה משהו שלא ימצא חן בעיני, ומלבד מה שעלי אולי לברר בתוכי (ולא לחוץ) את כל הערכותי, הרי אף “חכמתי” מעט ויודע אני שאין אני מחויב להכניס חטמי לענינים שאינם שלי ולהגיד לאדם מה טוב: שהאדם ישאל מעצמו את אשר ישאל מזולתו… וברור שלהוציא לבדי במה לא אבוא עוד, ואף ב“נתיב” לא אמשיך עוד, שהן להתחיל בו מחדש יקשה פי שבעים ושבעה מאשר להמשיך בו כיום.

והן הרבה יעשה אף ההרגל, והרי בינתים אתרגל להתיחס בשויון נפש לכל דבר… ואף אזקין יותר ואולי אף אחדל מחלומותי, אשר אף בלילה יעירוני מתוך מצוקה ומתוך דמיון כי מישהו קרא לי ויצפה לדברי… ועתה אדע שאין איש מצפה להם… ואם אמנם עדיין יציק משהו בחוּבי – יציק לו! שוב לא אבוא להגיד לדורי משהו שאינו שומע ואפילו אינו מגיב עליו.

והנה יוצא שהוצאתי שלוש חוברות “נתיב”. ולולא חליתי, בודאי שהייתי מוציא כבר למצער שש, כאשר הבטחתי, מבלי לשים לב שאני משקיע בו מלבד את אוני גם את הוני. אך הן “אנוס גם רחמנא פטריה”. ונטל כיום עלי ועל במתי הנ"ל להיאלם דום. ועל כרחי אעצום את עיני מראות שום דבר (מהיראות חדלתי כבר מזמן), למרות שלמשל באנגליה הרי בגילי אך יתחילו אנשים לפעול; ולמרות שעדיין איני רוצה (אודה על האמת) להישכח כמת מלב (כאשר יהיה גורלו של כל הנאלם דום), ומובן שעדיין איני רוצה להישכח מלב בלי כ' ההשואה (איני מאמין בדברי הרופאים שיבטיחו לי את ההיפך מכך: כי דוקא אם לא אנהוג, כטבעי, להידרש לאשר לא ישאלוני, אוכל להאריך ימים).

איני מצטער על שום דבר. אולי יצטערו אלה אשר קראתי להם והם לא ענוני; ומעכשיו יהיה הטורח עליהם בלעדי… ואולי אף למרות צרבי את מפא“י, ימצא מן המנהיגים בתוכה אשר יצטערו על שבדיעבד היתה במפא”י במה אחת נקיה וטהורה לבקורת עצמית, והיא איננה עוד… שהן גם הם התחילו כבר בבקורת עצמית (עיין “במבחן” לב. כ.). ואולי גם לא יצטערו על כך, שהן לעת-עתה נראה שחשוב להם כל סמרטוט בגושפנקה, יותר מאשר במה הגונה בלי גושפנקה.

לעת-עתה בקבלי עלי את הגזרה להינזר מכל פעולה פוליטית, ואחרי אשר הבטחתי כזאת ופחדתי פן יגרום החומר שישאר אתי כי “אשוב לכסלה”, אף קמתי ושרפתי את יומני ואת כל הרשימות מימים עברו שהיו מסודרות אצלי. עכשיו אמנם הנני מתחרט על שלא השארתים לדור הבא; כי למרות שזכרוני עודנו טוב ו“עוללות” (רשימות מחוקות) נשארו עדיין אתי ואוכל לחדש את הכל, הרי מי יודע אם יחייני האל ואם עוד יהיה לי ענין בכך.

הן אם להאמין לרופאי, הרי חליתי בעיקר יען אשר הערכתי יותר מדי את אוני, ואף אם לא אאמין להם, הן תכניעני פקודתם שאליה אף תצטרף משאלתם של בני ביתי, אשר קמו כנגדי כמגינים על ציבורי בפני. והרי אני עומד לבדי, עזוב, עזוב גם מחברי, אשר צפיתי כי למצער אחרי פתחי להם יבואו להתחבר אלי, ולבסוף הרי יכולתי כבר לעלע את דם אכזבתי למן הימים הראשונים, אחרי הוציאי עוד את חוברת א' “נתיב”. נכזבתי, אף כי גם בטרם ניגשתי להוצאתי זו ידעתי, שבציבורי ימצאו רבים שישנאוני וינטרו לי עקב זאת ורבים אחרים, אשר אולי אמנם קצה אף נפשם (כנפשי) בדרך המקובלת, אך למראה דרכי יבהלו ויסתתרו, מתוך הישמרם לנפשם בפני ההמונים, לבל להיות גלויים לעיניהם. אמנם לא יכולתי לשער שאהיה עזוב לגמרי.

ואיני בא להתאונן על חותמי “נתיב”, שהן שום במה בארצנו טרם זכתה בתחילתה לבערך אלף חותמים, ומה גם ש“נתיב” לא רק שלא היה מפלגתי אלא אף יצא כנגד המפלגתיות שבמפלגות; אך נראה שתמיכת הון לבדה אינה מספיקה. נחוצה גם תמיכת און… בכל אופן אבקש בזה את סליחתם של חותמי “נתיב” וקוראיו.

ועוד שתי הערות קצרות:

1) מצדדים שונים העירו לי, שלוּ נתתי ב“נתיב” מקום לסגנון (בכל המובנים) זה השגור בפי המונינו בשערינו, אז היה נפוץ במידה גדולה שהיתה יכולה גם להספיק לכדי השגת עוזרים בשכר, ולא הייתי מכלה את אוני לבדי ולמצער לא הייתי מפסיד בו הון. ותשובתי הנה, כי אף לולא נעלתי אותו כיום אלא פתחתיו, לא הייתי משנה בו כלום. רוצה אני גם בסגנון חיים תנ"כיים וגם בסגנון שפתו, ואיני רוצה בשפה הסורסית ובסגנון הקליל ומדגדג שברחובותינו.

2) כמה וכמה דברים שפרסמתי ושאני מפרסם ב“נתיב” נכתבו עוד לפני כמה וכמה שנים. לו פרסמתים אז היו אולי כולם מצלצלים כ“נבואה” בלבד; ובהם אולי דברים שגם כיום יצלצלו כה, אף כי אדע שאין בהם שום “נבואה” והשערות, אלא הסתכלותיות בעובדות הקיימות ומסקנות לעתידות לבוא, והלואי וישמשו הזהרה לדור. לא פרסמתי את הדברים קודם, אף כי אמרתי לפני כארבע שנים לעשות כה, פשוט יען שלא ראיתי בשבילם במה מתאימה. – כעת שלום!

תרצ"ה (1935)