רקע
אליעזר יפה
יחיד ורבים

יחיד ורבים הלכה כמי?

לכאורה הרי השאלה אינה שאלה כלל. שהלא עוד חז"ל הורו לאמר: “יחיד ורבים הלכה כרבים”. והן כתוב “אחרי רבים להטות”. ולא רק יחיד כנגד רבים כך, אלא אף מיעוט כנגד רוב, וגם בענין האחרון הרי נאמר “נמנו וגמרו”, שפירושו הוא פשוט: “נמנו וגמרו כדעת הרוב”, ובכל זאת כדאי לעין מעט בענין זה: לפנים אפשר היה לאמר כי “כולי עלמא לא פליגי” שבענין “הלכה למעשה” יש לנהוג כדעת הרבים, בימינו אנו אין הדברים כה פשוטים, שהלא בדיקטטורות (האדומה והשחורה) תשלוט “הלכת היחיד” בלבד, ושולטת היא לא רק “הלכה למעשה” אלא אף שוללת היא את כל דיון “בהלכה להלכה”. אך נתעלם ממשטרים דיקטטוריים, ונדון כאן אך על הדרך אשר עלינו אנו לבור בה.

שאלת “יחיד ורבים הטרידה, כאמור, עוד את אנשי התנ”ך: באמור התנ“ך במקום אחד “אחרי רבים להטות”, ובמקום אחר יאמר “לא תהיה אחרי רבים לרעות” (משפטים שאינם מתישבים). חז”ל ישבו את שני הכתובים הנ“ל; אולם עדיין אפשר לשאול: מה זה “לרעות”? הן ברור כי מי שאין דעתו נוחה מדעת הרבים הרי הרבים ודעתם יהיו “רעות” בעיניו, ומי הוא אשר יקבע מה הוא “רע” שלא להטות בו אחרי רבים, ומה הוא “טוב” אשר בו יש להטות אחרי רבים? ועוד דבר: כיום אשר “מלכות העתונות” גברה בכל עם ובכל מקום, הרי אמנם בכל מקום שתשלוט, העתונות מבטאה כאילו את “דעת הקהל”, אך הן בכל מקום ישנם עתונים שונים, והם מבטאים דעות קהל שונות. ואף זאת, שכל עתון יתאמר אמנם לבטא “דעת קהל”, אך הן יודעים אנו את העובדה, שבכל קהל קוראים של איזה עתון, ישנם גם רבים אשר ירננו גם על “דעת הקהל” של אותו העתון עצמו המבטא כאילו את דעתם של הרוגנים עצמם. (דוגמה אפינית ובולטת לביטוי “דעת הקהל” על-ידי עתונים, ראינו והרגשנו בעתוני השכנים והמוני השכנים במשך הקיץ שעבר). וכי אין לאמר כי כל עתון יבטא את דעת עורכו (או עורכיו) בלבד? וכי לא יהיה נכון לאמר, שבין העתונות ודעת הקהל ישנה שיכות כמו בין החיגר והעיור? ובכן בטרם נפסוק ונאמר כי יחיד ורבים הלכה… עלינו להכיר קודם לכן בין דעת יחיד לדעת רבים. למעלה נזכרה כבר העוּבדה, שבכל קהל-קוראיו של איזה עתון ישנם רבים הרוגנים על הדעות שהן מובעות באותו עתון, אלא שהרוגנים יחזיקו בכל זאת בעתון מסוּים, המתאמר להביע את דעותיהם (של הרוגנים) הם, בעוד אשר הדברים אינם בהחלט ככה, ורק שביחס לעתון אחר (אשר ישביעם מרורים עוד יותר “מעתונם”) יהיה עתון מסוּים כעתונם. בכלל יוצא כיום, כי דעותיהם של בני אדם אינן שיכות להם עצמם, אלא שיכות הן למי שיכול להכריז כי הוא הוא אשר יביען. ובכלל אין “זויות” רצויות כיום. הכל צריך להיות מעוגל וחלקלק, וכל בליטה איננה אלא “כחומץ לשנים וכעשן לעינים” ל”דעת הקהל" העתונאית. ומקומן של “דעות זויותיות” אינו אלא בסל-המערכת. או במצב הטוב ביותר, יהי מקומן בדרך חזרה לכותביהן. (למעשה הרי אין כל הבדל בין זה לזה, באשר הן אין בעל דעות כאלה, יכול להביא את דבריו בפני אותו הקהל שהוא אורהו כקהלו, ואשר משום כך יהיה קשור לעתון המסוים). ומאידך גיסא: נניח כי “לרוגן” מסוים תהיה אפשרות להוציא עתון, ולהשמיע בו את דעותיו ואת דעות זולתו הקרובות לדעותיו, הכי בכך תהי כבר “דעת קהל” נכונה? ובכן, אם “אחרי רבים להטות”, איך נדע את דעות הרבים? ואם “לא תהיה אחרי רבים לרעות”, איך נדע את הרעות? וכי אין “הרעות” בדעות אשר אני (יחיד או מיעוט) מתנגד להן? ועוד זאת: ראינו רבות אשר דעות של יחיד או מיעוט, יהיו בסופם “דעת-הקהל”, וכי אין לסייע לכך?

אומרים כי ישנה ארץ (או ארצות) אשר שם ישנו חופש הדעה במידה כזו, שהעתונים יפרסמו גם את הדעות שהן בניגוד “לדעת הקהל” שלהם. איני יודע אם זה נכון, או ש“סדנא דארעא חד הוא” גם בענין זה, בכל אופן די לי בדאבי על צרת עמי, אשר נוסף לכך שטרם הגיע לחיי חופש בארצו, הרי עתונותו נוהגת כבר כעתונות “המתוקנים שבגוים”, לבלום את פיהם של כל אלה אשר אין דעתם כדעת הקהל שלהם. ומה המוצא? ברור שאין להניח כי בפלוגתות על דבר ההלכות למעשה נגרוס, “יחיד ורבים כיחיד”, אולם מה בפלוגתות בענינים שהם “הלכתא למשיחא”? לכאורה תתן כל חברה נאורה את הזכות גם למיעוט וליחיד כי יטיף לדעותיו הוא, גם בניגוד לדעת הרבים; ואולם הכי אין אותן “החברות הנאורות” מונעות מהם למעשה את האפשרות לכך, ממש כמשטרים הדיקטטורים?

איה הם תחומי “דעת הקהל” של עורכי העתונים שבארצות החפשיות ביותר? אולי אפשר להתגבר על אלה בכוחות של דעת הקהל ממש?… אולם איפה תבוטא אותה דעת הקהל אשר לא תהיה מתוצרתם של בעלי תעשיה מיוחדים? אמנם נאמנים הם בעלי התעשיה של דעת הקהל “שיודעים הם למשש את הדופק” ואת הדו הוא ישמיעו… אולם הכי לא יעידו לנו דברי הימים למימי קדם ועד היום, כי לא דוקא ההדים שישמעו בדורותיהם הם הם הנכונים? מזמנים קדומים הגיעו אלינו גם הדים אשר בדורותיהם לא האזינו להם, אך מה ינחיל דורנו אנו לבאים אחריו? הכי יותר מאשר את הד פעמיהם של הקלגסים השחורים והאדומים ההם המחרישים כיום את קול זולתו, בתוספת חריקת נעלי הלַכּה של “הסנוביזם” הבלתי-מנוצח מעולם עד עולם, ואשר מימי נוח עד ימינו יותך עלי תבל במבול הקילוסים לשכיחות, למעוגל ולחלקלק? אומרים כי האנושיות התקדמה (אני כופר בכך. רואה אני כי היא השתלמה מתוך צבירת הכלים שעמדו בנסיון של דורות קודמים; ואולם להתקדם לא התקדמה, שהלא אין גאון המחשבה שבדורנו עולה ברגשותיו על גאון הרגש מאז), אך בין אם לגרוס התקדמות ובין אם לגרוס השתלמוּת, ספק הוא אם לא דוקא היחידים והמיעוטים הביאו את האנושיות לאשר באה כיום. וכי אין אפשרויותיהם של היחידים והמיעוטים מצטמצמות והולכות בדורותינו? איך נוכל לצאת מעסק ביש זה, איני יודע. אך נדמה לי, כי לוּ רבו המקדישים תשומת לב לשאלה זו, אפשר היה גם למצוא איזה פתרון שהוא.


חסר התאריך


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 13293 יצירות מאת 537 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!