א    🔗

כל המעונין בדברי הימים עברו ובחיי יום יום של איזה עם שהוא, ידהם בהכירו לדעת: כי מהצד האחד יהיו המוני כל העמים מחזיקים בנושנות, כאילו בעקשנות מחוסרת כל טעם; ומן הצד השני יגיעו אותם ההמונים ממש, עד לידי הפכפכנות קיצונית בענינים כאלה, ומה שקדשו אתמול בדחילו ורחימו, יחללו היום כאילו מתוך הפקרות עוללים.

יש אשר איזה רעיון יוּטף להמוני העם במשך שנים ודורות, לא רק על-ידי מטיפים בלבד (אשר יהיו כפה לנביאים) אלא על-ידי נביאי אמת עצמם, על-ידי אנשים אשר ממש ימיתו עצמם על הרעיון שינבאוּ לו; בכל זאת הרי כמעט שאין אותו רעיון נאחז כלל וכלל בתודעתם של ההמונים במשך עידן ועידנים; ולפתע, והנה כאילו רוח ממרום עברה על אותם ההמונים, והם מוכנים להרוג ואף להיהרג על אותו הרעיון. ואם אמנם “אין ההמונים נוקפים את אצבעם למטה אלא אם כן הכריזו מנהיגיהם מלמעלה”, וההמונים לא יהללו את אשר מנהיגיהם יחללו, ומנהיגיהם לא ירוממו את אשר המוניהם לא יקדשו; אולם הן אין מנהיגי המונים אלא אברים מגוף ההמון (ויהיו אברים ראשיים), ואלו כאלו אינם קלי-הבנה וזריזי עצה ותושיה; ומעשה רגיל הוא כי הם ירגמו באבנים את כל אשר ינבא לערכין חדשים, פשוט יען שטרם חדרו לערכם של הערכין החדשים, ונדמה להם כי כל חדש יתנקם בישן, אשר אליו הורגלו כבר. אכן כעבור זמן רב יוכרז ביניהם כקדוש אותו הערך, אשר בשעתו נרגם על-ידם באבנים הנביא שניבא לו.

חדשה תהי אז בארץ ושינוי-ערכין מוחלט יעבור בפתאומיות ביחסם של ההמונים לאותו ענין; ושעתו תגיע סוף סוף.

ב    🔗

משה רבנו עליו השלום קרא לאמור: “ומי יתן כל עם ה' נביאים!” מתוך אמונתו המוחלטת כי כל אדם יכול להגיע למדריגתו של הנביא. חז"ל אמרו “יכול כל אדם להיות כמשה רבנו”; ומדוע אין “כל עם ה' נביאים?”| ומדוע אין לראות בכל אדם את היכולת להיות כמשה רבנו? האמנם חסר רק הרצון לכך?! אכן רבות דוּבר בספרותנו על-דבר דעת והבדלה בין אור לחושך (טוב ורע) ועל דבר הידיעה והבחירה. אז היה מובן כי אם אין ידיעה במצב ענינים, אם אין דעת את הענינים, אז אין יכולת הבדלה בהם, ואם אין הבדלה בענינים איך יבחרו ביניהם?… ההבדל היסודי בין הנביא ובין המונים ומנהיגיהם הוא בכך, שתפיסת הראשון היא מהירה מאוד ומגיעה היא לידיעה ודעת, להבדלה ובחירה בענינים מסוימים, זמן רב מאוד בטרם יגיעו לכך האחרונים. ובכן גם האחרונים יגיעו סוף סוף לכך, ואז יהיו מנהיגיהם מתנבאים במחנות ההמונים ומטיפים לאותו הרעיון אשר לפנים נבאו נביאים לו; ומחנות ההמונים – כדרכם – יתחילו “להתגודד עד שפך דם” בהגיע לתודעתם (כאילו פתאומית) כי אכן יש לקדש היום את אשר חללו לפנים. האמרה: “סלח לאשר לא ידע מה רע במעשיו שהוא עושה”, אינה חדשה אתנו. עוד לפנים הבינו כי מחוסר ידיעה יגיעו אף לידי שפך דם. כי כאמור הרי באין ידיעה – אין דעת; באין דעת – אין הבדלה (בין רע לטוב); ובאין הבדלה – בחירת הטוב מנין?

ג    🔗

לעתים קרובות יחם לבנו, ירגש ויכעס למראה המדוּחים אשר יצאו מלפני “ההמונים”; אולם לוּ זכרנו תמיד, שלא מתוך כונה רעה ירשעו המונים ורק מאפס ידיעת ענינים – כאשר ירשע העולל מחוסר דעת בלבד – אז הרי מצד אחד היתה מידת הסליחה משתלטת בחברה, ומצד שני היה מתגבר הנסיון ללמד תועים דעת לשמה, ולא דעת-קרבות בלבד. אין על כן הטפה מועילה לאיזה רעיון כעצם הסברתו של אותו הרעיון; ורק על ידי כך יקלט סוף סוף בחברה, אם קליטה של ממש או קליטה שטחית וחיקוי סנובים בלבד; וטוב הן כי תיעשה הנכונה שלא בכוונה מאשר תיעשה אי-הנכונה בכוונה.

ד    🔗

עדיין לא מוכרע אם “יצר לב האדם טוב הוא מנעוריו” או כי “יצר לב האדם רע הוא מנעוריו”. ונדמה כי הגירסה תהיה “יצר לב האדם לוח חלק הוא מנעוריו”. על אותו הלוח החלק ייחרת על-ידי החברה הקיימת בכללה, רע וטוב בערבוביה משוממת. דוגמאות רבות אפשר להביא בענין זה, אולם כאן, כדוגמה, תינתן רק עובדה אחת: היו וישנם כמה וכמה אדונים ורוזני ארץ אשר השם “אציל” לגבם אינו רק תואר ריק בלבד, אלא שהם באמת אצילי-נפש ביחס לכל אחד מבני מעמדם הם; ולעומת זה יהיו קשי-לב ואכזרים ביחס לבני אדם אשר לא ממעמדם.

בדרך כלל הרי האדם אמנם “מדבר” הוא וכל יתר היצורים אינם אלא “חי” בלבד; אולם אין ספק כי כל חי יחוש כאב לא פחות מן האדם, אף כי שכרגיל עוברים הם בשתיקה אפילו על כאבים אשר בעבורם “ירעיש אדם עולמות”. והישנו אדם אשר יחוש ממש בכאב החי? (מובן ש“חברי צער בעלי חיים” המוכנים לשחוט כל עגלון-עני המרים שוט על בהמתו, אינם באים כאן בחשבון. אלה “בני עליון” הם). לאדם מסתבר רק כי אכן בעל חי יחוש כאבים יותר מאשר צמח, אך אין זה כאבו הוא… ואין אולי לחשוב זאת כחטאה לאדם, שהן גם הבהמה אינה חשה בכאב האדם. “עולמות” שונים הם אלו מאלו, “ואין עולם אחד נוגע בחברו”… וגם בחברתנו אנו, “נזר כל העולמות”, ירבו מאוד האנשים שהם רחמנים גדולים (ולמצער: אוהדים) אל בני מעמדם הם, אולם קשיי-לב המה, עיורים וחרשים, לכל סבל של אדם אשר לא מבני מעמדם הוא. וכי אין זה מוכיח כי אכן “לוח-חלק הוא לב האדם מנעוריו”? ובהיותו גדל בקרב בני מעמדו ייחרתו על לבו כל יחסי מעמדו לקרוב ולרחוק.

(מתוך עלים בודדים של חוברת שלא ידוע שמה).