א. ההפלגה ופחת החנפים

מאז היות האדם - ויתפלג לגויים וללשונות ומעמדות, אשר נחל התנחלו לארצותיהם ולאייהם ותליהם. ויקל האדם בעיני עצמו, עד אשר הטהו לבו לחרוש רע על רעהו ולעשות עוול ומדוחים. אכן בטרם דעכו האורות בנשמתו, ויבוש בוש האדם מטמא נפשו בעשותו נבלה ועוון לרעהו. אז יבדה האדם את אליליו, אם פסל ומסכה יעשה לו או פתר וחלום יחזה לו, ויכרע לפניהם ויפלל להם לאמור: אלי, אדוני ומלכי אתם, לכם אשתחוה ומצוותיכם אשמורה, כי עבדכם אני. אהבתי את עולכם! אף אם המר אמירנו – אך הסר לא אסירנו עוד מעל צוארי לנצח…

אז החל האדם עשות התועבה לרעהו, ואת כפיו רחץ בנקיון לאמור: כה ציוני אלוהי!… חזקה עלי מצות אלי ומלכי ונושא כליו וכוהניו – ואיככה אוכל ואמרה את פיהם?…" והיה אף אם יקרה המקרה אשר ירחם איש על איש חרמו – ותיחשב לו זאת כפשע, ואת עוונו ישא מידי משרתי אליליו וסובבי כחשם… הלא כי כן ישלוט, מאז, האדם באדם ואת כל עדי האדם ינצל מנו. ויחסרוהו מבהמת משאו ומכלבי צידו, ולבו לא ינקפו על זאת באמרו לנפשו: כי צדקה יעשה עם אלוהיו, בהשליכו נעלו על עובדי אלילים אחרים.

ואלילי האדם ומוראיהם הן רבו כה!… כל אשר ירָאה לאדם, אם בהקיץ ואם בחלום־לילה, היו לו לאלוהים קדושים. מלבד האדם עצמו… עצב נמאס היה האדם לעצמו, לא יצלח להמית־נפשו… ובשם “האלוהים” ידכאו גוי את גוי ותיחשב להם לצדקה. ובשם “האלוהים” גם ירעץ אח את אחיו בתוך עמו ולא יראה כזה עוון…

וברבות הימים, כאשר ירבו מחנות הנדכאים וכוח סבלם יפקע, גם אז לא ימצאו און בלבם להתפרץ מתחת יד נוגשיהם בשם האדם אשר להם לבדו… ואף הערם יערימו לבדות להם שם אלילים אחרים, אשר לא אלילי־נוגשיהם הם ולשמם ולכבוד קדשם ירימו קרנם… וכאשר לא בשם האדם אשר להם לבדו יפרקו עול, ואך בשם אדונים, כי על כן יבוזו בעיניהם מקחת רק את נפשם להם לשלל, כי אם קנא יקנאו גם לאליליהם, לבעליהם יריבון: להכות חרמה את בני האלוהים האחרים… ומאז ועד היום הזה, בהתפרץ נדכאים מתחת יד לוחציהם, וצצו כרגע להקות כוהנים וחנפים להילוות אל המתפרצים ולרומם פעלם במו גרונם לאמר: אכן משפט “האלוהים” בחורפיו עשיתם, קדושים תהיה ל“אלוהיכם”… כל אשר לא יהלל את מעשיכם ונכרתה נפשו מתחת שמי האלוהים!"… ואז בשמוע ההמון את תהילתו והתפרקד, רווי עונג, ככלבלב לפני מלטפו… והכוהנים והחנפים ישובו לחוג את נצחונם הנצחי על רוח האדם, ויחולו את מחולם שעירים, ושבו להתעלל בהמון האדם כמאז ומקדם.

אמנם ההמונים ימשיכו עוד, במשך תקופות ארוכות, ללקק את שפתותיהם מדשן החונף אשר יחלקו להם חנפיהם, וירוו נחת בחלום סנווריהם אשר יחלומו: כי אכן רוממה קרנם ב“אלוהיהם”… עדי יוצגו ככלי ריק ומלאי בושה לבלי נשוא עוד, ושבו להתפכח משכרון נצחונם, והרימו יד שניה על מעניהם. אך הנקל לכוהנים חנפיהם להטות בקסם מטה האלילות את יד ההמונים אל כל אשר יהיה עם רוח הכוהנים להטותה… כי כל עוד לא היה האדם לעצמו אדם עוד ימשיך להספיק באלילי שוא, מוקפי כוהנים תאבי קרבנות אדם להבל ולריק. וכל כמה שיתקומם האדם, מתקופה לתקופה, וימרוד בנוגשיך, רק המר ימיר עול בעול, אך את העול לא ישבר ולא יוסר העול מעל צואר האדם… אך עול בעול יָמֵרו, והעבדות והשפלות ושחות־האדם לא יעברו מן הארץ, כי אם גלגל יתגלגלו מחברה לחברה, והחלף יחליפו צורה בצורה. כל התפרצות, כל מרד וכל קשר אינם יותר מאנדרלמוסיה של שפיכת דמים, נקם, השחתה ודכאון. באשר עצם המרד בחולף יָקדש, ולא אל תיקונים בעתיד ישאו עין… ובאשר טרם היה המרד באדם, אשר על דגלו יחרתו המורדים את רצונם הם לשחרור עצמם בלבד, שמכאן הפתח לשחרור כל האדם ושלחו חפשי לנפשו… אלא כל פורקי עול נוגשים מעל צוארם, ישאוּ בידיהם עול חדש לשימו על צואר המנוצחים על־ידם…

וזרח השמש ובא השמש ועוֹל האדם יסוֹב לנצח על סביבותיו… ושום צורה חברתית לא תתקן, עקב זאת, את פגימת האדם.

הסבל, הדכאון והרצח לא יתמו לנצח, והיגון, היתמות ושחות האדם לא יסופו עדי עד, כל עוד לא יחל האדם לקרוא בשם האדם אשר לו, תחת קראו בשם אלילים ואדונים לו…

כל עוד לא יחדל האדם מדאוג לגאולת כל העולם, וידאג אך לגאולת עצמו ורוחו מכל אשר ישעבדנו לאפסַיִם ויעטרנו גאוה כעבד מולך על עבדים… ואף לא בזרוע יוָשע האדם, ובדם לא יפָדה ולא יָהֵל נרו…

ב. עושי ההיסטוריה

חכמי ה“סטיכיה” יורו, כי אין אדם נוקף אצבעו ואין עם תוקף את שכנו, אלא אם כן נקבע הדבר ע"י מערכות כל גלגלי התולדה של האדם והיקום… וחכמים אלו גם השכילו לחוג את המחוגה מסביב לכל מאורע (אחרי שקרה כמובן) ולהראות: “הנה מהיקף זה הגיחו כל הגורמים אשר הכריחו את המאורע”… אכן הנקל לשער כי גם להיפוכו של כל מאורע היו חכמי הסטיכיה קושרים את אותם המאורעות שבהיקפו ומצביעים עליהם כגורמים לו.

ואכן כל ההשגה הסטיכית הנה אלילית ביסודה. שריד הימים אשר השתחוה האדם אל העצעבים עשו אצבעותיו, וראה את עצמו ככדור משחק בידי כוכבים ומזלות, ואת בכורות בניו שרף על הבמות למען כפר את פני הסערה אשר הפיח במו פיו… ואולם ההשגה האלוהית שבישראל, ידעה מראשיתה לראות בידי האדם לבדו "את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע “הברכה והקללה… ובחרת בחיים למען תחיה”… אך בידך הדבר לבחור באשר תבחַר. ואין כל כוחות זולתך קובעים את גורלך ואת חייך.

אמנם לכאורה הרי ההיסטוריה מתפרשת מתוך מסיבות וגורמים איתנים כאיתני הטבע. וכותבי ההיסטוריה ימצאו טעמים ונימוקים לכל גאות של כובשי ארצות לא להם, ולשפל הנכבשים והנלחצים על-ידם. אולם כאשר יטרוף חתול צפרים ונמר ירדוף אילות וקפדו חיתן גם אחרי שבעם… וגם אחרי אשר לא יטעם עוד אף טיפת דם אחת מטרפו, עוד ירבץ הטורף על טרפו, את עיניו יעצם כמנמנם ומבין “חרכי עפעפיו” יצפה לזעזועי טרפו ופרפוריו, למען ישוב ישלח בו את צפרניו, – אך למען שעשע נפשו…

וכאשר יחגור לו אזרח אירופי את רובהו ביום ראשון בבוקר ואת אשפתו ימלא, ויצא לצוד ציד ארנבות או צפרים, למרות רוותו מדשן ביתו, – ואך למען שעשע נפשו… וכאשר תלטף גברת גאיונה את כלביה, ולחתוליה כרים תרפד למרות ענותה את שפחותיה – אך למען שעשע נפשה…

וכאשר יכה "ג’נטלמן, חבר “צער-בעלי-חיים” את לחי עגלון אביון ונדכא – אך למען שעשע נפשו…

כה גם יָצא, יוצא ויצא “אביר” שבע עונג ומהיר החלטה, אל מחנהו באחד הבקרים, אחרי ליל שכרוּת פרוצה והוללות, וקרא אל נעריו לאמר: “כה לחי!… הבה נפשוט בגדוד”! והריעו חנפי-נעריו, משעמומם, לקראת אדונם וצהלו… ודהרו יחדו סוס ורוכבו, עוד בטרם יחשבו על מי לפשוט… ואך בהגיעם אל “אם הדרך בראש שני דרכים” ויעמדו “לקסם קסם, לקלקל בחצים, לשאול בתרפים ולראות בכבד” על מי להתנפל…

כל לחץ לא ידריכם למלחמה על אויב מסוּים, ואך מתוך בטלה ושממון, שובע, רויון ויצר הוללות ידהרו יחדו סוס ורוכבו להָשֵׂם נאות זולתם…

ויש אשר בשטפם יסתכסכו עם שונים וסכסכו עד עמים רחוקים וירכתי ארץ… ו“עשו היסטוריה” על פני תבל…

הלא כה “נעשית היסטוריה” מאז ומקדם אך ורק מתוך שרירוּת לב זדונה. עמים מסתכסכים עם עמים באפס יד וגם נגד רצונם ולהַוָתָם – אך מתוך קצף רהבם של שליטים קלי-דעת.

ואם אמנם ההיסטוריה שבידינו הנה אף פרי תולדות התאבקותם של רודפים ונרדפים, כובשים ונכבשים, הרי עצם ההתאבקות אינה מחוּייבת ע"י שום גורמים חיצוניים.

ולא רק חלקם של הרודפים בהתאבקות אינו מחוּיב ע"י גורמים, מחוץ לשרירות לבם לבדה, אלא אף גורלם של הנרדפים והנתקפים יכול היה להיות אחר לגמרי לוּ כלכלו את הגנתם בתבוּנה ואחדות: ויהודה לדוגמה. כשם שלא נכבשה על-ידי יון לא היתה נכבשת אף על-ידי רומא, לולא המריבות והסכסוכים בפנים יהודה מתוך קצף-רהבם של בריונים תאבי-שלטון, מסולפי-דעת ומחוסרי-מחשבה ישרה.

וההיסטוריה אינה תולדות התאבקותו של האדם על קיומו, אלא פרשת זדון לבו של האדם, מימי קין ועד מלחמת העמים שבימינו… וכל חוק ומסלול אין להיסטוריה, כאשר פרוע הוא זדון לב האדם לבלי כל חוק…

לא מצוקות רעב בארצם דחפו לפני אלפים וחמש מאות וחמישים שנה את הגוי “המר והנמהר” “מירכתי הצפון”, “מקצה השמים” לעלות “כעננים וכסופה” על “נשרי-סוסיו” ולשטוף במרוצתו את כל הארצות מנהר פרת ועד נחל מצרים. “כולו לחמס בא” “אכזרי ולא ירחם”… שוד וחמס הִרבה… וכאשר הופיע לפתע כן נעלם חיש, ועזב שוב את כל הארצות האלה למשחק גאוה בין מלך בבל החולש על הגויים לבין מלך מצרים המסובבם בכחש. ויון ורומא, ומוקדון וכל שליטי התבל אחריהם עד נפוליאון ועד עריצי ארץ שבימינו אלה, מה מלבד תאות-כבוד ריקה, הניעם לערוץ גויים?…

הנה לעינינו אנו מלחמת העולם האחרונה. ההיסטוריונים כבדי המשקפים, בודאי יכתבו ספרים עבי כרס על “סיבות וגורמים” למלחמה זו, אך לעינינו אנו הן גלוי וידוע שרק בתאות קצינים מאריכי-דרבן באה המלחמה הזאת (ככל המלחמות הקודמות) ואך זועת שאול בתוצאותיה… הפסדי המלחמה האחרונה עצוּמים לכל העמים ושום ריוח והצלה לא באו על-ידה לשום עם. אמנם גבולות העתקו פה ושם, אך למי מן המסתכסכים הושב משהו תמורת בניו ורכוּשו אשר השקיע במשחק אוילי זה?… ומה אם לא לרשעות מופקרת וזידונה הגיעו כל העמים עקב הזעזועים בשיווי משקלם אשר באו בתוצאת המלחמה.

אך עוית שכורים של עריצי תפתה, המוכנים למגר עולם-יה בעבור שרוך-דרבן=הבל עלי עקב רגלם, היתה המלחמה… וככה כדוגמת כל התנועות הנ"ל, כן תנועות האדם ברובן הגדול – קלילות בראשיתן, כטיוּל-שובבות סתם… כאחד הזורק אבן לרשוּת-הרבים בלי צורך ובלי כוונה אלא סתם מתוך בטלה, ואך במקרה אם יעבור איש באותו רגע – אולי גם כן סתם לטיוּל בטלה, תרוצץ האבן את גולגלתו. (סופר בעל דמיון יכול ליצור ממאורע תמים כזה, סיפור רב העלילות מסובך עד למאוד…).

לב ההמונים פתוח ונפשם ריקה, כי על כן יסערו כמוץ עם כל אביר-לב, אשר ידע להטותם אף בקריצת עינו ושריקת שפתיו ככלבים אחרי הציד. אם רשע הוא האביר ועשם רשעים כולם, ואם צדיק הוא וכִוְנם לצדק.

אמנם, אדם צדיק אינו קל-דעת ונמהר-לב להניע המונים, והקדימו כל פוחז, קל-דעת ונבל למשוך אותם בשריקתו. ולא נשאר עוד לצדיק אלא להתריע על הנעשה, לקרוע את בגדיו ולשים אפר על ראשו… וגם… להירגם כאויב להמונים…

תנועות כאלה לא ישאירו אחריהן כל רושם אנושי באדם. ימיהן כימי ה“אביר” אשר יחוללן. ואף אם גדול יהיה החורבן אשר ישאירו אחריהן לא יהוו כל שינויים ברוח האדם, כשם שאין שינויים כאלה מתהוים אחרי חורבן שבא ע“י שטפון עז או ע”י רעש האדמה, או הרי-געש וכל מגפה פתאומית… יחסי האדם והעמים נמשכים כקודם, על שולחנות הכזב (דיפלומטיה) ובדרכי האלמוּת, בין אם הורד מלך מכסאו או לא הורד, בין אם קבלו עמים אוטונומיה או לא. רק עול בעוֹל יָמֵרו, והעול לא ישָבר ולא יוּסר לנצח.

ג. היסטוריה ואגדה

על “ימים ראשונים” ועל אנשים קדמונים יכולים אנו כיום להשיג ידיעות רק משרידי הימים ההם, אם שבכתב ואם שבכל צורת ביטוי אחרת. ונדמה כי היינו צריכים לקבל את כל הידיעות האלה לא כאגדות אלא כעובדות היסטוריות, על אף האפשרות הניתנת לנו להניח, כי פני העובדות, כפי שהגיעו עדינו, אינן אלא קוים בודדים או קטעי-קוים מכל הפנים לעובדות אשר הופיעו בתקופתן. ואם אנו מחוננים בחוש-היסטורי, היוצא אצלנו מדעתנו את ההוה, כי אז הן יספיקו לנו קטעי-קוים אלה, שהגיעו אלינו מימי קדם, שנשרטט לנו על פיהם את המעגל השלם כמעט לפני החיים אז. ואם נבוא להתיחס אל דברי הימים ההם, שהגיעו אלינו, כאל אגדות, על יסוד מה נתיחס אל הדברים אשר יכתבו בימינו אנו כאל היסטוריה?! וכי בימינו אנו נרשמים בספר כל קוי הפנים אשר לחיי כל האדם של תקופתנו?! הן למרבית חויתם של מרבית בני האדם אף בדורנו, לא יבוא כל זכר בספרים. ואף יחידי האדם כיום אשר חייהם ומעשיהם נכתבים בספרינו כיום – כמה מזער הוא מחוית האדם בימי חלדו! ובכל זאת הנפקפק אף רגע קט אם לקרוא לזה היסטוריה? (אכן, מי יודע אם לא בעוד חמישים דור ומאה דור יתיחסו “חוקרים” באותו הדור אל אשר נכתב בימי דורנו אנו, באותה מידת הפקפוק כאשר יתיחסו ה“חוקרים” בדורנו אל הכתוב בתנ"ך למשל…).

אכן, נכון הוא, שהספרות בימינו הנה עשירה (בכמות) לאין שיעור מן הספרות אשר שרדה לנו מימי קדם, והספרות בימינו אף נכתבת בכמה וכמה מהדורות ובכמה וכמה צורות. למשל, מלחמת העמים האחרונה חרותה בצורה “היסטורית” על-ידי כל העמים אשר הסתכסכו במלחמה זו בכל לשונותיהם, והיא רשומה גם ב“צורות ספרותיות” שונות בכל לשונות העמים של דורנו, תחת אשר, לדוגמה, זכר מלחמת ישראל בכנען שרד לנו רשום רק בספרות עם ישראל בלבדו, ז“א: רק מנקודת מבטו של צד אחד במלחמה. נכון מאד: מצד הכמות רבה לאין שיעור ומגוונה היא הספרות לדברי הימים בדורנו מן הספרות לדברי הימים מקדם. אולם לעומת זה הן מצד האיכות הציורית וההבעה החמה והכנה, הרי שקול משפט אחד בתנ”ך כנגד עשרות כרכים של ספרות ימינו. הן פסוק סיפורי אחד בתנ“ך מחיה בתודעתנו עובדות חיים וחויות, לאין ערוך יותר מעשרות ספרים של ימינו אנו. ואשר לאמיתיותן של העובדות, הרי מה שמסופר ע”י הצד האחד בתנ“ך יש בו אמת עובדתית הרבה יותר מאשר בכל אשר יסופר ע”י כל הצדדים יחדיו כיום, בדור השקר והזיוף ללא כל בושה. אכן, אף אם בנוגע להתנגשויותיהם של העמים בדורות הקדומים ניגש בפקפוק אל המקורות אשר שרדו לנו על ידי “צד אחד” בלבד, הרי בנוגע לאישים אשר דברי ימיהם מסופרים לנו על-ידי כתבים קדמונים, אין כל סיבה שתמנענו מלקבלם כדברי היסטוריה נאמנים במאה אחוז.

ובהיסטוריה צריכים אנו לראות, לאו דוקא את המקרים אשר קרו ממש בזמנם, אלא אף את המקרים אשר יכלו לקרות באותה התקופה. רק ילדים או עניי-רוח כמותם, בשמעם סיפור, יתענינו לדעת “אם באמת קרה הדבר”. (אכן, בספקנותם של הילדים למסופר להם אשמים אנו המבוגרים, אשר נמצא לטוב לילדים להלעיטם סיפורי בדים, אך לא כאן המקום להתעכב על בעיה חשובה זו), אולם אדם מבוגר נבון, רק ישקול את המסופר אם יכול היה לקרות במסיבות הנתונות, ויותר אינו מענין כלל. – ולדוגמה, נבוא-נא ונחזה באיש משה והמפעל השגיא, אשר דלה שפתנו מקרוא שם לה, שהוא רקום בו, הישנה איזה חשיבות שהיא לשאלה, אם זה האיש משה היה קיים ממש באחד הימים או שאינו אלא אגדת עם – או אינו אלא דמות ספרותית של סופר אחד.

והן אם האיש משה לא היה קיים ממש אלא סופר אחד (או יותר) יצר את דמותו כפי שהיא מופיעה לעינינו, הרי אותו הסופר שיצר את “אגדת משה”, הוא עצמו היה ראוי להיות איש משה, אשר דמותו השַׂגיאה הגה ברוחו – ובכן הרי אין משה אגדה, אלא עובדה היסטורית המופיעה עד היום לעינינו אנו בכל יציבותה. או אם נניח, כי לא סופר יוצר אחד יצר את “אגדת משה”, אלא רוח כל העם העברי יצרה, אז הן יכול היה לקרות שיהיה קיים ממש, לא רק איש משה אחד, אלא אישים משה רבים, ועוד יגדל על-ידי זה הפלא משה, פלא – אך עובדה היסטורית… ותורת משה מעידה לאמור: “לא היה כמשה ולא יהיה כמוהו”. וגם כאן לא חשוב להתפלסף, אם יצוין בזה לגבינו, כי איש משה ממש היה רק אחד או כי היצירה משה (אם כאגדת איש סופר אחד או כאגדה עממית) התגשמה רק פעם אחת בחייו של ישראל. חשוב הוא שדמות שגיאה זו: האיש משה קיימת לעינינו עד היום הזה בתורת ישראל, והרי שיכול היה כל איש ישראל, המשיג את דמות האיש משה, להגיע במעלות מתקרבות לדמותו של משה, כי על כן קבלו רק בני-ישראל את תורתו של משה וזכרוה ושמרוה, יען כי דרגת בגרותם האנושית גבהה עד כדי להקים מקרבם את האיש משה וכדי השגת התורה הנאצלה הזאת. או נניח ונתאר לנו שקם כמשה בגוי סכל או בסביבה של עניי-רוח וצרי-מחשבה, הרי אלה לא היו משיגים כלל את גאון-משה, ואפשר שהיו מצמיתים אותו בראשיתו, ואף לולא הצמיתוהו הרי “התורה” אשר היה כותב (אף אם נניח שיכול היה לכתוב “תורה” בסביבה כזו) לא היתה משתמרת אצלם, ועל אחת כמה וכמה שלא היו רושמים מפיו את תורתו לולא כתבה במו ידיו, כי הן לא היו משיגים אף את קצותיה. ועכשיו הישנה איזה חשיבות שהיא בכל ההתפלספות, אם האיש משה, החי וקיים לפנינו בתורת ישראל עמו, היה עובדה היסטורית או שאינו אלא אגדה ישראלית? הרי בין כך ובין כך חי וקיים האיש משה ביצירתו – ישראל, או חי וקיים עם ישראל ביצירתו – משה. האם לא אחת היא?

תרצ"ד (1933)

יחיד ורבים הלכה כמי?

לכאורה הרי השאלה אינה שאלה כלל. שהלא עוד חז"ל הורו לאמר: “יחיד ורבים הלכה כרבים”. והן כתוב “אחרי רבים להטות”. ולא רק יחיד כנגד רבים כך, אלא אף מיעוט כנגד רוב, וגם בענין האחרון הרי נאמר “נמנו וגמרו”, שפירושו הוא פשוט: “נמנו וגמרו כדעת הרוב”, ובכל זאת כדאי לעין מעט בענין זה: לפנים אפשר היה לאמר כי “כולי עלמא לא פליגי” שבענין “הלכה למעשה” יש לנהוג כדעת הרבים, בימינו אנו אין הדברים כה פשוטים, שהלא בדיקטטורות (האדומה והשחורה) תשלוט “הלכת היחיד” בלבד, ושולטת היא לא רק “הלכה למעשה” אלא אף שוללת היא את כל דיון “בהלכה להלכה”. אך נתעלם ממשטרים דיקטטוריים, ונדון כאן אך על הדרך אשר עלינו אנו לבור בה.

שאלת “יחיד ורבים הטרידה, כאמור, עוד את אנשי התנ”ך: באמור התנ“ך במקום אחד “אחרי רבים להטות”, ובמקום אחר יאמר “לא תהיה אחרי רבים לרעות” (משפטים שאינם מתישבים). חז”ל ישבו את שני הכתובים הנ“ל; אולם עדיין אפשר לשאול: מה זה “לרעות”? הן ברור כי מי שאין דעתו נוחה מדעת הרבים הרי הרבים ודעתם יהיו “רעות” בעיניו, ומי הוא אשר יקבע מה הוא “רע” שלא להטות בו אחרי רבים, ומה הוא “טוב” אשר בו יש להטות אחרי רבים? ועוד דבר: כיום אשר “מלכות העתונות” גברה בכל עם ובכל מקום, הרי אמנם בכל מקום שתשלוט, העתונות מבטאה כאילו את “דעת הקהל”, אך הן בכל מקום ישנם עתונים שונים, והם מבטאים דעות קהל שונות. ואף זאת, שכל עתון יתאמר אמנם לבטא “דעת קהל”, אך הן יודעים אנו את העובדה, שבכל קהל קוראים של איזה עתון, ישנם גם רבים אשר ירננו גם על “דעת הקהל” של אותו העתון עצמו המבטא כאילו את דעתם של הרוגנים עצמם. (דוגמה אפינית ובולטת לביטוי “דעת הקהל” על-ידי עתונים, ראינו והרגשנו בעתוני השכנים והמוני השכנים במשך הקיץ שעבר). וכי אין לאמר כי כל עתון יבטא את דעת עורכו (או עורכיו) בלבד? וכי לא יהיה נכון לאמר, שבין העתונות ודעת הקהל ישנה שיכות כמו בין החיגר והעיור? ובכן בטרם נפסוק ונאמר כי יחיד ורבים הלכה… עלינו להכיר קודם לכן בין דעת יחיד לדעת רבים. למעלה נזכרה כבר העוּבדה, שבכל קהל-קוראיו של איזה עתון ישנם רבים הרוגנים על הדעות שהן מובעות באותו עתון, אלא שהרוגנים יחזיקו בכל זאת בעתון מסוּים, המתאמר להביע את דעותיהם (של הרוגנים) הם, בעוד אשר הדברים אינם בהחלט ככה, ורק שביחס לעתון אחר (אשר ישביעם מרורים עוד יותר “מעתונם”) יהיה עתון מסוּים כעתונם. בכלל יוצא כיום, כי דעותיהם של בני אדם אינן שיכות להם עצמם, אלא שיכות הן למי שיכול להכריז כי הוא הוא אשר יביען. ובכלל אין “זויות” רצויות כיום. הכל צריך להיות מעוגל וחלקלק, וכל בליטה איננה אלא “כחומץ לשנים וכעשן לעינים” ל”דעת הקהל" העתונאית. ומקומן של “דעות זויותיות” אינו אלא בסל-המערכת. או במצב הטוב ביותר, יהי מקומן בדרך חזרה לכותביהן. (למעשה הרי אין כל הבדל בין זה לזה, באשר הן אין בעל דעות כאלה, יכול להביא את דבריו בפני אותו הקהל שהוא אורהו כקהלו, ואשר משום כך יהיה קשור לעתון המסוים). ומאידך גיסא: נניח כי “לרוגן” מסוים תהיה אפשרות להוציא עתון, ולהשמיע בו את דעותיו ואת דעות זולתו הקרובות לדעותיו, הכי בכך תהי כבר “דעת קהל” נכונה? ובכן, אם “אחרי רבים להטות”, איך נדע את דעות הרבים? ואם “לא תהיה אחרי רבים לרעות”, איך נדע את הרעות? וכי אין “הרעות” בדעות אשר אני (יחיד או מיעוט) מתנגד להן? ועוד זאת: ראינו רבות אשר דעות של יחיד או מיעוט, יהיו בסופם “דעת-הקהל”, וכי אין לסייע לכך?

אומרים כי ישנה ארץ (או ארצות) אשר שם ישנו חופש הדעה במידה כזו, שהעתונים יפרסמו גם את הדעות שהן בניגוד “לדעת הקהל” שלהם. איני יודע אם זה נכון, או ש“סדנא דארעא חד הוא” גם בענין זה, בכל אופן די לי בדאבי על צרת עמי, אשר נוסף לכך שטרם הגיע לחיי חופש בארצו, הרי עתונותו נוהגת כבר כעתונות “המתוקנים שבגוים”, לבלום את פיהם של כל אלה אשר אין דעתם כדעת הקהל שלהם. ומה המוצא? ברור שאין להניח כי בפלוגתות על דבר ההלכות למעשה נגרוס, “יחיד ורבים כיחיד”, אולם מה בפלוגתות בענינים שהם “הלכתא למשיחא”? לכאורה תתן כל חברה נאורה את הזכות גם למיעוט וליחיד כי יטיף לדעותיו הוא, גם בניגוד לדעת הרבים; ואולם הכי אין אותן “החברות הנאורות” מונעות מהם למעשה את האפשרות לכך, ממש כמשטרים הדיקטטורים?

איה הם תחומי “דעת הקהל” של עורכי העתונים שבארצות החפשיות ביותר? אולי אפשר להתגבר על אלה בכוחות של דעת הקהל ממש?… אולם איפה תבוטא אותה דעת הקהל אשר לא תהיה מתוצרתם של בעלי תעשיה מיוחדים? אמנם נאמנים הם בעלי התעשיה של דעת הקהל “שיודעים הם למשש את הדופק” ואת הדו הוא ישמיעו… אולם הכי לא יעידו לנו דברי הימים למימי קדם ועד היום, כי לא דוקא ההדים שישמעו בדורותיהם הם הם הנכונים? מזמנים קדומים הגיעו אלינו גם הדים אשר בדורותיהם לא האזינו להם, אך מה ינחיל דורנו אנו לבאים אחריו? הכי יותר מאשר את הד פעמיהם של הקלגסים השחורים והאדומים ההם המחרישים כיום את קול זולתו, בתוספת חריקת נעלי הלַכּה של “הסנוביזם” הבלתי-מנוצח מעולם עד עולם, ואשר מימי נוח עד ימינו יותך עלי תבל במבול הקילוסים לשכיחות, למעוגל ולחלקלק? אומרים כי האנושיות התקדמה (אני כופר בכך. רואה אני כי היא השתלמה מתוך צבירת הכלים שעמדו בנסיון של דורות קודמים; ואולם להתקדם לא התקדמה, שהלא אין גאון המחשבה שבדורנו עולה ברגשותיו על גאון הרגש מאז), אך בין אם לגרוס התקדמות ובין אם לגרוס השתלמוּת, ספק הוא אם לא דוקא היחידים והמיעוטים הביאו את האנושיות לאשר באה כיום. וכי אין אפשרויותיהם של היחידים והמיעוטים מצטמצמות והולכות בדורותינו? איך נוכל לצאת מעסק ביש זה, איני יודע. אך נדמה לי, כי לוּ רבו המקדישים תשומת לב לשאלה זו, אפשר היה גם למצוא איזה פתרון שהוא.

חסר התאריך

א

כל המעונין בדברי הימים עברו ובחיי יום יום של איזה עם שהוא, ידהם בהכירו לדעת: כי מהצד האחד יהיו המוני כל העמים מחזיקים בנושנות, כאילו בעקשנות מחוסרת כל טעם; ומן הצד השני יגיעו אותם ההמונים ממש, עד לידי הפכפכנות קיצונית בענינים כאלה, ומה שקדשו אתמול בדחילו ורחימו, יחללו היום כאילו מתוך הפקרות עוללים.

יש אשר איזה רעיון יוּטף להמוני העם במשך שנים ודורות, לא רק על-ידי מטיפים בלבד (אשר יהיו כפה לנביאים) אלא על-ידי נביאי אמת עצמם, על-ידי אנשים אשר ממש ימיתו עצמם על הרעיון שינבאוּ לו; בכל זאת הרי כמעט שאין אותו רעיון נאחז כלל וכלל בתודעתם של ההמונים במשך עידן ועידנים; ולפתע, והנה כאילו רוח ממרום עברה על אותם ההמונים, והם מוכנים להרוג ואף להיהרג על אותו הרעיון. ואם אמנם “אין ההמונים נוקפים את אצבעם למטה אלא אם כן הכריזו מנהיגיהם מלמעלה”, וההמונים לא יהללו את אשר מנהיגיהם יחללו, ומנהיגיהם לא ירוממו את אשר המוניהם לא יקדשו; אולם הן אין מנהיגי המונים אלא אברים מגוף ההמון (ויהיו אברים ראשיים), ואלו כאלו אינם קלי-הבנה וזריזי עצה ותושיה; ומעשה רגיל הוא כי הם ירגמו באבנים את כל אשר ינבא לערכין חדשים, פשוט יען שטרם חדרו לערכם של הערכין החדשים, ונדמה להם כי כל חדש יתנקם בישן, אשר אליו הורגלו כבר. אכן כעבור זמן רב יוכרז ביניהם כקדוש אותו הערך, אשר בשעתו נרגם על-ידם באבנים הנביא שניבא לו.

חדשה תהי אז בארץ ושינוי-ערכין מוחלט יעבור בפתאומיות ביחסם של ההמונים לאותו ענין; ושעתו תגיע סוף סוף.

ב

משה רבנו עליו השלום קרא לאמור: “ומי יתן כל עם ה' נביאים!” מתוך אמונתו המוחלטת כי כל אדם יכול להגיע למדריגתו של הנביא. חז"ל אמרו “יכול כל אדם להיות כמשה רבנו”; ומדוע אין “כל עם ה' נביאים?”| ומדוע אין לראות בכל אדם את היכולת להיות כמשה רבנו? האמנם חסר רק הרצון לכך?! אכן רבות דוּבר בספרותנו על-דבר דעת והבדלה בין אור לחושך (טוב ורע) ועל דבר הידיעה והבחירה. אז היה מובן כי אם אין ידיעה במצב ענינים, אם אין דעת את הענינים, אז אין יכולת הבדלה בהם, ואם אין הבדלה בענינים איך יבחרו ביניהם?… ההבדל היסודי בין הנביא ובין המונים ומנהיגיהם הוא בכך, שתפיסת הראשון היא מהירה מאוד ומגיעה היא לידיעה ודעת, להבדלה ובחירה בענינים מסוימים, זמן רב מאוד בטרם יגיעו לכך האחרונים. ובכן גם האחרונים יגיעו סוף סוף לכך, ואז יהיו מנהיגיהם מתנבאים במחנות ההמונים ומטיפים לאותו הרעיון אשר לפנים נבאו נביאים לו; ומחנות ההמונים – כדרכם – יתחילו “להתגודד עד שפך דם” בהגיע לתודעתם (כאילו פתאומית) כי אכן יש לקדש היום את אשר חללו לפנים. האמרה: “סלח לאשר לא ידע מה רע במעשיו שהוא עושה”, אינה חדשה אתנו. עוד לפנים הבינו כי מחוסר ידיעה יגיעו אף לידי שפך דם. כי כאמור הרי באין ידיעה – אין דעת; באין דעת – אין הבדלה (בין רע לטוב); ובאין הבדלה – בחירת הטוב מנין?

ג

לעתים קרובות יחם לבנו, ירגש ויכעס למראה המדוּחים אשר יצאו מלפני “ההמונים”; אולם לוּ זכרנו תמיד, שלא מתוך כונה רעה ירשעו המונים ורק מאפס ידיעת ענינים – כאשר ירשע העולל מחוסר דעת בלבד – אז הרי מצד אחד היתה מידת הסליחה משתלטת בחברה, ומצד שני היה מתגבר הנסיון ללמד תועים דעת לשמה, ולא דעת-קרבות בלבד. אין על כן הטפה מועילה לאיזה רעיון כעצם הסברתו של אותו הרעיון; ורק על ידי כך יקלט סוף סוף בחברה, אם קליטה של ממש או קליטה שטחית וחיקוי סנובים בלבד; וטוב הן כי תיעשה הנכונה שלא בכוונה מאשר תיעשה אי-הנכונה בכוונה.

ד

עדיין לא מוכרע אם “יצר לב האדם טוב הוא מנעוריו” או כי “יצר לב האדם רע הוא מנעוריו”. ונדמה כי הגירסה תהיה “יצר לב האדם לוח חלק הוא מנעוריו”. על אותו הלוח החלק ייחרת על-ידי החברה הקיימת בכללה, רע וטוב בערבוביה משוממת. דוגמאות רבות אפשר להביא בענין זה, אולם כאן, כדוגמה, תינתן רק עובדה אחת: היו וישנם כמה וכמה אדונים ורוזני ארץ אשר השם “אציל” לגבם אינו רק תואר ריק בלבד, אלא שהם באמת אצילי-נפש ביחס לכל אחד מבני מעמדם הם; ולעומת זה יהיו קשי-לב ואכזרים ביחס לבני אדם אשר לא ממעמדם.

בדרך כלל הרי האדם אמנם “מדבר” הוא וכל יתר היצורים אינם אלא “חי” בלבד; אולם אין ספק כי כל חי יחוש כאב לא פחות מן האדם, אף כי שכרגיל עוברים הם בשתיקה אפילו על כאבים אשר בעבורם “ירעיש אדם עולמות”. והישנו אדם אשר יחוש ממש בכאב החי? (מובן ש“חברי צער בעלי חיים” המוכנים לשחוט כל עגלון-עני המרים שוט על בהמתו, אינם באים כאן בחשבון. אלה “בני עליון” הם). לאדם מסתבר רק כי אכן בעל חי יחוש כאבים יותר מאשר צמח, אך אין זה כאבו הוא… ואין אולי לחשוב זאת כחטאה לאדם, שהן גם הבהמה אינה חשה בכאב האדם. “עולמות” שונים הם אלו מאלו, “ואין עולם אחד נוגע בחברו”… וגם בחברתנו אנו, “נזר כל העולמות”, ירבו מאוד האנשים שהם רחמנים גדולים (ולמצער: אוהדים) אל בני מעמדם הם, אולם קשיי-לב המה, עיורים וחרשים, לכל סבל של אדם אשר לא מבני מעמדם הוא. וכי אין זה מוכיח כי אכן “לוח-חלק הוא לב האדם מנעוריו”? ובהיותו גדל בקרב בני מעמדו ייחרתו על לבו כל יחסי מעמדו לקרוב ולרחוק.

(מתוך עלים בודדים של חוברת שלא ידוע שמה).