עוד ההשגה האלילית ברוב האדם עד היום הזה. ושבעים ושבעה מתמיה, שגם בקרב הקוראים כיום בשם ה' אחד, מושרשת עדיין ההשגה האלילית בצורותיה הנבערות ביותר. את שיר היחוד לא ידע האדם.
ואין הבדל, בין אם נחזה את האלהות בהוד האחדות אשר במרחבי היקום (בין כל צבאות השמים) המקיפים אותנו, או אם נחוש אותה בקצב נשימתה של הארץ וצבאה אשר אתנו עליה; אחת היא השגתנו את האלוהות ויחודה יחד. היא הכל והכל בה. ואין לה לא שליחים ולא מלאכים ושרפים, לא מתחרים ולא עוזרים, לא אראלים ולא שטנים, ואף לא תארים. אין לתאר את האלוהוּת!… ה' אחד!…
כל תורת-כהנים היא אלילית. ואף בתורת ישראל, אשר אין דוגמתה לתורה אנושית אלוהית, הרי חלק תורת הכהנים שבה הנו שריד אלילי זר בתוכה. כי התורה האלוהית רואָה כל אדם כחלק מאלוהים, אשר סוּלם התעלוּתו מוּצב בתוך תוכו, ואין צורך לו ואף לא אפשרות לקרוֹב אל אלוהיו באמצעות מתווכים, קרובים-למלכוּת-שדי, כביכול.
כל תורות הקרבן הן אליליות. בין אם היא מטיפה להקרבת עצמו של האדם לאיזו מטרה “רמה ונכבדה מן האדם”, מטרה שמחוץ לאדם, מקומו וזמנו (הנצרוּת בראשיתה), ובין שהיא מצוה למחזיקים בה את הקרבת הזוּלת למטרות מבין אלה (הנצרוּת בהמשכה והאישלם בכל תקופותיו) – כל תורות קרבן אליליות הן.
תורות “התעודה” אליליות הן, כי תעודת האדם היא היות “אדם” לעצמו וממילא יגדיל על-ידי זה את חלק האדם שבכל החברה האנושית. כל אלה אשר ירבו להג על-דבר “תעודות” מיוחדות שישנן כביכול בפני עמים מיוחדים להביא אור לגויים, כל אלה, אם מעמים אלימים יצאו, אזי יחשיכו את עולמם של אלה אשר הביאו אליהם את “אורם”; ואם מעמים חלשים יצאו, אזי יחשיכו את עולמם הם.
ראשית ההשגה באלהוּת היא ראית האלהות בכל: למן אבק החוצות ועד גאון האנושיות. וראית הכל כאלוהוּת לעצמו, ולא כאמצעי או כטפל לזולתו.
בהכרת האלוהות הכל נשתוה: אין עליונים ותחתונים, אין עולים ויורדים ואין זכאים וחבים בפני זולתם. כללו של דבר: אין אף עצם או רעיון יכול להיות נערך על-ידי זולתו בערכי זולתו, אלא כל מהוּת – ערכיה היא מקופלים בתוכה ובלתי-מושגים על-ידי זולתה. מאזני כל הוה – הנם נושאים ונישאים בתוך הויתו הוא ובלתי-מושגים על-ידי זולתו.
הכל נברא לעצמו ובצלם עצמוּתו, ולא כדי לשמש לזולתו. מחומר אחד נעשו כל קרוּצי החומר, ורק בחילופי צורות והבדלי דמויות. וכל החומר כניגר הוא: פושט צורה ולובש צורה בזרמו. אך אחד הוא חומר הבריאה, בין בהתגלמו בגוף אדם ואם כרימה או אזוב-קיר ייראה.
במושגי האלוהוּת לא תיתכן “הקרבת” יצור אחד כופר משנהו. והאדם אינו מחולל היצוּרים אשר יקרא להם שמות ויפקדם בצבאו… היוצר-כל תיכן את כל יצורי תבל ומסילותיהם בתבל; ומסילת כל יצור היא מסילת הישרים לו. כל מסילות כל היצורים יוצאות מאת פני היוצר ושבות אליו. רק האלילוּת היא הרואה דרגות בין יצורי היקוּם.
בין מושגי היהדות (שהתבטאה בנביאים) על האלוהוּת ובין השגות שאר האמוּנות נמצא הבדל בזה: שהיהדות משיגה את האלוהוּת כשלמוּת הטוב, הטוהר, האמת והצדק של האדם והיקוּם. ולפי ההשגות האחרות, הרי האלוהוּת הנה מהוּת בלתי ממוזגת באדם וביקוּם ולא נשלמת בהם.
היהדות רואָה חטא נגד ההכרה האלוהית, בכל פגימות האדם בשלמוּת עצמו, בטובו, טהרתו, אמתו וצדקתו. ביהדות (שהתבטאה בנביאים) אין מצוות אלוהים “נופלות על האדם” לשם אילו מטרות בלתי-אנושיות. אין המצוות אלא מעין תקנון לחיי האדם. לפי השגת היהדות, הרי האלוהוּת היא ים-אורם של חיי האדם והיקוּם; אשר כל פלגיו, נחליו ומעינותיו הולכים אל תוכו ושבים לנבוע ממנו… ההשגות האחרות רואות את האדם והיקום כטפלים לאלוהות, נתונים בידה כחפץ… ויחד עם זה יש ביכולת ה“חפץ” להתנכל לרצון האלוהוּת ולהטותו לרצון האדם, אם על-ידי נכלים או על-ידי אתנן ולגימה, ולגרותו באנשים אחרים.
בהשגה האלילית, עד היום הזה, מקנן הפחד הבהמי הקדום מפני כוחות עריצים רועצים – שהם יחד מטומטמי רגש ומחשבה. וכל עריץ-אדם וכל פריץ-חיות וכדומה זוכה לכתר האלוהות מאת ההשגה האלילית.
נאמני ההשגה האלוהית ישאפו להתעלוּת האדם ודבקוּתו במידות האנושי-האלוהי. ומובן מדוע היה מצב ישראל איתן בארצו “בעשותו את הישר בעיני אלהים” והתעלוּתו לתכונת האדם-האלוהי; והיה שפל עד דכא בחקותו את דרכיהם של עובדי האלילים וירד לידי טמטום בהמי.
כל גשר אין בין ההשגה האלוהית ובין ההשגה האלילית. כי ההשגה האלילית רואָה את האדם טפל אם לבלתי-אנושי או לאנוש זולתו. וממידת האלילוּת הן ההשתררוּת וההתעבדוּת, אדנוּת ועבדוּת, שלטון והכנעה.
לפי השגת היהדוּת, כאמור למעלה, הרי שכר-מצוה – מצוה… גמוּל המעשה הטוב הוא בטוב שבמעשה. טוהר גורר טוהר, צדק ואמת נפגשו. כל תגמולי האלוהוּת לאדם המתדבק במידותיו, הן הן מידותיו בחיי תום וטוהר עלי אדמת אלוהים.
תגמולים מחוץ לחיי אדמות אינם כלל בהשגות היהדוּת. אלה הנם מושגים אליליים בלבד.
האמונה בתחית המתים הנה אלילית. ואמנם האלוהוּת אינה מוגבלת ביכלתה ליצור יצירה חדשה, שתהי זקוקה לאגור גנזים של צורות ודמויות שחלפו.
היש אלוהים אם אָין? ואם ישנו – האחד הוא אם רבים?
שאלה זו מעסיקה את האדם מדור דור. ולא ידוע לנו אם גם בחלקי הבריאה זולת האדם נשאלת שאלה זו או בדומה לה.
ולנו האדם כי נשאל, טוב שנשאל את השתים: א) היש אלוהים לנו האדם? ב) והיש אלוהים ליקוּם בכללו? על השאלה הראשונה מתפרצת התשובה הברורה: הן מבּשרנו נחזה אלוהינו! והשאלה השניה אינה צריכה כלל להישאל על-ידינו, האדם, שכּן זוהי שאלת התחומים של היקוּם עצמו…; ואנו הן נואשנו מהשיב על שאלת התחומים של היקום, ואיך נוכל ונצפה לחדור לעצם חידת היצירה של כל היקום?!
כיום ברור לכולנו, כי אין סוף ליקום, ועם זאת לא נוכל להשיג את אפשרות ה“אין-סוף”. אנו המוגבלים בזמן ובמקום איננו יכולים להשיג את שמעבר לתחומי הזמן והמקום: את האין-סוף ואין קץ, ואיך נוכל להעמיק שאלה במהוּת היוצר של היקום, אשר לא תחילה לו ולא סוף, ולמרחביו אין קץ?!
ואגב מעניין לציין, כי קדמוני קדמונינו (בתקופת התנ"ך), בעמדם משתאים ומשתוממים לפני חידות היצירה ופלאיה אשר לא הבינוּם – הכירו במציאות היוצר… האמצעיים (בתקופת הרציונליזם), כיון שקהו חושיהם ומוחם טוּמטם עד לבלי השתאוֹת על פלאים ביצירה, קמו והכריזו: “אין יוצר! היקום יצר את עצמו!”… והאחרונים כיום, אחרי החילם לחדור אל חידות היצירה ולהשתלט על כוחותיה מתוך הבינם אותם, הרי הם שבוּ אל ההשתאוּת כקדמונים, וישאו עינים ליוצר… וככל אשר יגלה האדם יותר את פלאי היצירה ואף ישתלט עליהם, כן תחדרהו יותר רוח האמונה באלוהוּת יוצרת… אך היש יוצר ליקום או היקום יצר את עצמו? ברור שישנו יוצר. וגם האומר “היקום יצר את עצמו” רואה את היקום כיוצר…
את מהוּתו של יוצר היקום אין אנו – אבק פורח ביקום – מסוגלים להשיג בשום אופן. לא ישיגו מושגינו את יוצרנו. ברור רק דבר אחד: כי יוצר כל היקום הוא אחד בלבד. ואין הבדל איך נכנה את יוצר היקוּם, אך אחד הוא.
את זה כבר השיגו קדמוני קדמונינו, והורישו בדמנו את האמת כי האלוהים אחד ויצירתו אחת מאוחדת ושלמה.
ונראה, כי במידה שאין מוח האדם מסוגל להשיג את האפשרות של ה“אין-סוף” ביצירה, בה-במידה אינו יכול להשיג את האפשרות של “אין אחד” (אלא רבים( ביוצר היקום. – ואיך יתואר יוצר-היקום ואיננו אחד?!
ומתמיה עד למאוד, שאמת מושכלת זו לא נקלטה בהכרתם של בני האדם, גם לאחר שהוכרז עליה על-ידי מאור-ישראל. ואחרי כל זאת היא נמשכת בלתי-מותאמת לאוזן האדם. עד היום הרי היא מופיעה כזמרת-מדבר רחוקה ומוזרה לתרבות האדם…
האמת היא אחת: שלימוּת עצמי, שאין כל תואר נתפס עליה. אין לומר: אמת קדושה, אמת גדולה, אמת קטנה, וכדומה מן התארים אשר בילקוט הדלוּת של האדם. כל צירוף תואר אל המושג אמת, הריהו התעלמות ממהוּת האמת. כשם שצירוף כל תואר: גיבּוֹר, נערץ, רחמן, סַלח וכדומה אל המושג אלוהים – הריהו התעלמוּת ממושג האלוהוּת.
האמת היא אחת כאלוהוּת האחת, וגם מכאן אחת הסיבות להיוֹתה רחוקה מדיבּרוֹת בני-האדם. אכן הדרך לאמת, גם זו הנראית אבילה ביותר, אך הַאֲשֵר תאשיר את חייו של האדם הישר, של העם הצודק, ושל החברה הנבונה…
והאדם, הנו רק אחד מסוגי היצורים אשר ביקוּם. ישנם בני-אדם המקלסים ומשבחים את האדם כנזר כל היצירה ופאֵרה… אכן, נדמה, שלוּ היתה אזננו מקשיבה לרחשי-לב הזמיר והחוחית וכל צפרי-הרון, בהשתוחח עליהן נפשן המשתפּכת בצלילי שירה מבין העפאים הרעננים ביער – ושמענו גם אותן, צפרים חלשות, מקלסות ומפארות עצמן כנזר היצירה… ושירה כזו נדמה שהיינו שומעים גם בצרצר הצרצר “כיד מלכותו”… ואף ברחש הדשאים יש להאזין אותה ההשתבחוּת… נראה, שיוצר-כל שיקע בכל אחת מיצירותיו את התכונה לראות עצמה במרכז כל יצירתו…
והאדם, הנו רק אחד מסוגי היצורים בלבד, ואינו כליל-השלימוּת ואינו אחד. כי כמספּר בני-האדם – מספּר מהוּיותיהם; וכמספּר בני-האדם – מספר פרשות-דרכיהם אל השלימוּת האלוהית. מבּשרו יחזה כל אדם את האלוהוּת (השגותיהם של כל היצורים זולת האדם אינם מושגות על-ידינו), ולכן כל אדם האומר להדריך את זולתו בסך אל השלימוּת, אינו אלא הורס את שביליהם הם אל השלימוּת האלוהית, ויחד עם זה יסוּר הוא עצמו מדרכו הוא, ויאבדו דרך כולם יחדיו.
כל אדם המכריז על עצמו כעל שלימוּת ומנסה להעביר בזרוע את זולתו על דרכם, בלי כל הבדל מהי דרכם הם, הריהו כאילו משים עצמו אלוהוּת. וכאילו קרא: “האדם אחד!”. וזה הלא שקר מוחלט הוא. אין האדם אחד. ולוּ אחד היה האדם – והיה אלוהים… ולוּ היה אדם-אלוהים – והיה רק אחד ויחיד ואין עוד אדם בלתו… ואכן עשה האלוהים את האדם רב ועצום על פני האדמה. ולכל אַחד האדם נתן את דרכו המיוחדת לו לעצמו (האם לא יוכל רצון האדם להיותו אחד ולמצוא את סיפוקו בזה שדרכו אחת היא ומיוחדת לו לבדו?!). ואם כי דרכו אחת היא ומיוחדת לו, אך רבוּ מספוֹר נתיבותיה, שבהן יכול האדם להגיע אל שלימוּתו.
אכן, כל אדם הנו רק חלק אחד זעיר במין האדם, וכל מין האדם הנו אך חלק אפסי-כמעט ביקום כולו. ואין סוף ליקום ואין קץ לו. ואנו האדם, אף מושגי האין-סוף ואין-קץ, שוּלי-זהרו של יוצר היקום, הנם למעלה מתפיסתנו.
אכן, מאז ועד היום הזה היו כל בני האדם, יחידים כקיבוצים, שהכריזו על דרכם כעל הדרך היחידה לאדם, משחיתים את עצמם ואת כל אשר נלווּ אליהם.
השלימוּת האלוהית היא מהוּת נכספת על-ידי השלימוּת האנושית, וגשר הכיסופים נטוּי על עמודי האמת…
תורת השלימוּת האנושית, הנאצלת מאור השלימוּת האלוהית, בוּטאה בשפת אמת על-ידי נביאי ישראל. והסיבה מדוע לא נקלטה תורת ישראל בחברת האדם מאז ועד היום, היא – כאמוּר למעלה – בזאת, ששפת האמת מצלצלת כזרה וצורמת אזניהן של חברות האדם. ורק בודדים יתנו לבם עליה לקלטה.
כי הלא טרם חרזה חברת האדם את האמת בשרשרת נסיונותיה וסכום היקשיה… מתי, למשל, עמדה חברת האדם בנסיון “ואהבת לרעך כמוך” ביחס לחברת אדם אחרת, כי תשמש לה זו כעובדה חוזרת בשרשרת נסיונותיה?!… או מתי קיימה חברת האדם את תורת האמת “כגר – כאזרח”, או “לא תשא פנים”, או “לא תרצח”, או “לא תשחית את עץ הארץ” ועוד ועוד?!
אכן, אין האדם נכסף – וביחוד אין חברות האדם נכספות – אל השלימוּת. ומכל הגשרים שבּנה האדם מאז היותו, טרם היה האדם בעצה אחת לבנות, על עמודי האמת, גשר כיסופים אל השלימות האלוהית. – באלילים יספיק!…
“שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד!”…
קריאה זו נטבעה בדם ישראל והיא מתפרצת מלבותינו, כהתפרץ מפּי הילד: “אוי אמא!”…
בתקופותיו הראשונות של עם ישראל, בעוד ה' נחשב לאלוהי האומה, אך עוד הניחו את אפשרות הקיוּם של אלוהים בלתו לאומות אחרות, אז היתה הקריאה: “מי כמוך באֵלים, ה'!”.
בתקופות מאוחרות יותר, כשכּבר הכירו ביחודו של אלוהים על כל היקום, אבל עוד נפגעו מאמונתם של זולתם ב“אלוהים אחרים”, אז התחילו לקרוא “אין אלוהים מבלעדי ה'!”…
אכן, לבסוף, כאשר ההכרה ביחודו של אלוהים נטבעה בדמו של ישראל, מאז נשארה בפיו רק הקריאה המתפרצת מלבבו: “ה' אחד!”…
מי שטבועה בנפשו ההכרה באמיתו, זה אינו מטפל כלל באמונותיהם של זולתו: “ילך לו כל איש וכל עם בשם אלוהיו ואמיתו!”. אך מי שנפגע על-ידי אמונותיו של זולתו, והריהו חש להכחישן בפני אמונתו הוא, סימן שעדיין אין נפשו שלוה בו באמיתו… וּויכוחיו עם זולתו הם לגביו כלחשים לעצמו בפני “מרעין בישין”…
הלהיטוּת שלבני-אדם להקנות את אמונתם לזולתם, יונקת לרוב מן ההכרח הנפשי של אותם בני-האדם “לחזק עצמם” באמונתם מתוך הד פעמיהם של המונים נוהרים אחריה… מאלה, כשהכוח בידם, יוצאים כל מרביצי התורות בזרוע, ואף בחרב נוקמת ומשמידה את המסרבים לנהור אחריהם…
אכן כל המכיר באמיתו עד לאין שיוּר של פקפוקים, באשר אמיתו טבועה בנפשו עד כדי הזדהות עם כל הויתו, זה לא יחשוש, לא ירגז ולא יקנא. זה לא יחשוש לחילוּ, אמיתו וחילולה, כשם שאין אדם חושש שהוא עצמו יהיה מוחלף בזולתו… “אלי לי ואמיתי אתי!”, לא אירא ולא אפחד, לא אקנא ולא ארדוף, לא אדאג ולא אכבוש, הלא אלי ואמיתו – אני הוא! ואינם לי כרכוש נרכש אשר ישוּדוּהו שודדים מני…
וכאן הסיבה מדוע לא נלחם עם ישראל להנחיל את אמונתו לזולתו: כי הלא הכרת האלוהים והאמת טבועה בדרכו של עם ישראל מאז.
מלחמות ישראל היו תמיד מלחמות הגנה ארציות או אף מלחמות כיבוש ארציות. רק מלך אחד, הורקנוס, היה בישראל אשר הנחיל את דת ישראל לנכבשיו על כרחם, וגינוהו חכמי ישראל. ואף אמנם גרם זה לבסוף לחורבן ישראל.
ומעניין לציין, כי הנצרוּת, למרות שלא נבדלה מישראל בתקופת “ה' אחד”, לא קלטה את האמת הזאת. בתחילתה הטיפה את אמונת האחדוּת בפה, וכאשר רק התחזקה על-ידי היסודות האליליים שנצטרפו אליה, התחילה להנחיל את אמונתה בזרוע לכל זולתה, ונעשתה יותר ויותר אלילית בכל אבריה וגידיה. היא סירסה את הקריאה על-דבר יחוּדו של אלוהים. צירפה לו בן, ולבן – אֵם. והכל חזר לקדמוּתו.
האישלם התעורר במדבר על-ידי פגישה עם דת ישראל; אולם קלט מדת-ישראל רק את הקריאה הקדומה: “אין אלוהים מבלעדי אלוה”. והיה לו צורך נפשי… להכחיש את קיומן של אמונות אחרות באלוהים ולהשמידן בדם וחרב.
הנצרוּת והאישלם פשטו בעולם במידה כה מבהילה לא רק משום שכבשו לעצמם “מאמינים” בזרוע, אלא גם משום שהם קרובים לרוח האלילית אשר במרבית בני-האדם. הן האדם, ככל חי, מראשית ברייתו רואה הוא את הכוחות העריצים-הרועצים כראוּיים לכרות עמהם ברית-חנפים. היהדוּת נשארה זרה להם, המעוֹרים בתוך האלילוּת. והן גם האמת נשארה זרה לאוזן האדם עד היום הזה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.