תורת החלשוּת    🔗

אכן, אין בארץ אדם אשר יהיה רשע במידה כזוּ, שיראה עוול ולא יתחמץ לבו בו. הכל מוחין על רשעוּת זולתם, ואפילו מעוולים וחומסים.

גם האדם הקדמון, שוכני המערות, ידעו את המחאה וההתמרמרוּת נגד עושי העוול: אם דיכא הגבר האַלים, באחת להקות האדם הקדמון, את עמיתו החלש ממנו ועשקוֹ, אזי התמרמרוּ העשוּק וסיעת מריעיו לא רק על ההפסד הממשי שנגרם לעשוּק על-ידי עושקו, אלא אף התאַמרו בלבבם לקבול על עצם קיום העושק. אולם כעבור רגע, והעשוּק מצא לאֵל-ידו לעשוק את החלש ממנו, וימהר עשות העוול מבלי לשעות אל מחאת העשוק על-ידיו. ונראה שהנכונה עם אלה אשר יאמרו כי תורת המוסר והצדק היא תורת החלשים, או החלשוּת, ולא תורת האדם. כי האדם כבהמה וכל חיתוֹ ארץ והרומש עליה יודעים אך את ההתמרמרוּת על העוול הנעשה לעצמם ובשרם, ואינם רואים כל עוול ברע אשר יעשו לזולתם.

דיוק המאזנים ושחקם    🔗

והמפליא ביותר הוא זה: שגם ב“מקצוע הצדק” ו“אמנות השיפּוּט” סיגלנו לנו מונחים מדעיים מקבילים למונחים של מדעי המפעל והמלאכה. ומה רבוּ בדורנו יודעי דת ודין, ומה עצמו לפני דור זרמי הכיסופים אל הצדק והחסד… ובכל זאת נסתחף השדה הזה גם עתה כמאז ומקדם… דיוק נמרץ ינהגו בתעשית כל מכונה וכל כלי, הכל יתוּכן עד לחלק האלפי של מילימטר, של גרם ושל רגע, למען יהי המעשה מתוקן ומשוכלל. ואך ב“מקצוע הצדק” ו“אמנות השיפּוּט”, המתאַמרים גם הם להיות מדעיים באלף אחוזים, כאן ישחקו המאזנים בהכרעות של מאות טונות. הגבולות ירטו באלפי קילומטרים. והזמן עדיין לא תוּכן כלל… ומדוע זה ולמה?!… מה יתרון לנו בכל כשרון פעלינו ובכל מלאכת מחשבתנו, כל עוד ניגרים לעינינו דמעות עשוקים ואין להם מנחם. וכל עוד היו הכזב והשקר ללחם חוקנו יומם ושיקוּי עצמותינו לילה…

ומה? האף אמנם אין מוצא?! האם בכל כוחות העולם שלוֹט נשלוט, ואך על עצמנו לא נוכל לשלוט, ואת רעתנו לא נכבוש כבוֹש?!… ניווכחה נא!…

החומר הנקלה    🔗

כי הסיבה היחידה לעמדתנו המחפּירה בשדה הצדק והמשפּט, למרות התקדמותנו הנפרצת בשדות כל המדעים, היא בזה, שה“חומר” המשמש לנסיונותינו ב“מדע” המשפט והצדק, שהוא “חומר אנושי”, הנו הכי ניקלה וזול בעינינו, פשוט: הפקר לכל ריק, פוחז ופרחח. תחת אשר כל ה“חמרים” המשמשים לנסיונות “מדעים” יסוּלוּ בעינינו כיקרי-ערך עד למאוד, ומי שאינו מומחה באמת ומוסמך לעסוק בכגון זה, לא יעיז לגשת אל המלאכה, מחשש להפסיד מהחמרים ומפחד פן יהי לשמצה… אך אַיה הם בני-האדם אשר יהיו לשמצה בעיני עצמם על הקילם בערך האדם?

ועוד זאת, שלמרות יחסו הקל של כל אחד מאתנו אל זולתו, הרינו מתרתחים כאשר נקל אָנו בעיני זולתנו. ואיך נצפה להיכבד בעיניו של הנקלה בעינינו?! ואיך נדרוש יחס צודק אלינו מצד אלה אשר אָנוּ נרשיעם?!

ומדוע לא נהיה אנו הראשונים לרחוץ ולהיזכּוֹת ולהסיר רוע מעללינו מעלינו?! הן חסרה רק הדרך לכיווּן האנושי הנכון, ולוּ סללנוה אנו, אזי ירבו מיום ליום ההולכים בה אחרינו… וכי מדוע אין כל הד למחאותינו נגד העוול הנעשה לנו? האם לא עֵקב זאת, שגם נגדנו אנו ישנם המוחים בצדק?…