עוד ההשגה האלילית ברוב האדם עד היום הזה. ושבעים ושבעה מתמיה, שגם בקרב הקוראים כיום בשם ה' אחד, מושרשת עדיין ההשגה האלילית בצורותיה הנבערות ביותר. את שיר היחוד לא ידע האדם.
ואין הבדל, בין אם נחזה את האלהות בהוד האחדות אשר במרחבי היקום (בין כל צבאות השמים) המקיפים אותנו, או אם נחוש אותה בקצב נשימתה של הארץ וצבאה אשר אתנו עליה; אחת היא השגתנו את האלוהות ויחודה יחד. היא הכל והכל בה. ואין לה לא שליחים ולא מלאכים ושרפים, לא מתחרים ולא עוזרים, לא אראלים ולא שטנים, ואף לא תארים. אין לתאר את האלוהוּת!… ה' אחד!…
כל תורת-כהנים היא אלילית. ואף בתורת ישראל, אשר אין דוגמתה לתורה אנושית אלוהית, הרי חלק תורת הכהנים שבה הנו שריד אלילי זר בתוכה. כי התורה האלוהית רואָה כל אדם כחלק מאלוהים, אשר סוּלם התעלוּתו מוּצב בתוך תוכו, ואין צורך לו ואף לא אפשרות לקרוֹב אל אלוהיו באמצעות מתווכים, קרובים-למלכוּת-שדי, כביכול.
כל תורות הקרבן הן אליליות. בין אם היא מטיפה להקרבת עצמו של האדם לאיזו מטרה “רמה ונכבדה מן האדם”, מטרה שמחוץ לאדם, מקומו וזמנו (הנצרוּת בראשיתה), ובין שהיא מצוה למחזיקים בה את הקרבת הזוּלת למטרות מבין אלה (הנצרוּת בהמשכה והאישלם בכל תקופותיו) – כל תורות קרבן אליליות הן.
תורות “התעודה” אליליות הן, כי תעודת האדם היא היות “אדם” לעצמו וממילא יגדיל על-ידי זה את חלק האדם שבכל החברה האנושית. כל אלה אשר ירבו להג על-דבר “תעודות” מיוחדות שישנן כביכול בפני עמים מיוחדים להביא אור לגויים, כל אלה, אם מעמים אלימים יצאו, אזי יחשיכו את עולמם של אלה אשר הביאו אליהם את “אורם”; ואם מעמים חלשים יצאו, אזי יחשיכו את עולמם הם.
ראשית ההשגה באלהוּת היא ראית האלהות בכל: למן אבק החוצות ועד גאון האנושיות. וראית הכל כאלוהוּת לעצמו, ולא כאמצעי או כטפל לזולתו.
בהכרת האלוהות הכל נשתוה: אין עליונים ותחתונים, אין עולים ויורדים ואין זכאים וחבים בפני זולתם. כללו של דבר: אין אף עצם או רעיון יכול להיות נערך על-ידי זולתו בערכי זולתו, אלא כל מהוּת – ערכיה היא מקופלים בתוכה ובלתי-מושגים על-ידי זולתה. מאזני כל הוה – הנם נושאים ונישאים בתוך הויתו הוא ובלתי-מושגים על-ידי זולתו.
הכל נברא לעצמו ובצלם עצמוּתו, ולא כדי לשמש לזולתו. מחומר אחד נעשו כל קרוּצי החומר, ורק בחילופי צורות והבדלי דמויות. וכל החומר כניגר הוא: פושט צורה ולובש צורה בזרמו. אך אחד הוא חומר הבריאה, בין בהתגלמו בגוף אדם ואם כרימה או אזוב-קיר ייראה.
במושגי האלוהוּת לא תיתכן “הקרבת” יצור אחד כופר משנהו. והאדם אינו מחולל היצוּרים אשר יקרא להם שמות ויפקדם בצבאו… היוצר-כל תיכן את כל יצורי תבל ומסילותיהם בתבל; ומסילת כל יצור היא מסילת הישרים לו. כל מסילות כל היצורים יוצאות מאת פני היוצר ושבות אליו. רק האלילוּת היא הרואה דרגות בין יצורי היקוּם.
בין מושגי היהדות (שהתבטאה בנביאים) על האלוהוּת ובין השגות שאר האמוּנות נמצא הבדל בזה: שהיהדות משיגה את האלוהוּת כשלמוּת הטוב, הטוהר, האמת והצדק של האדם והיקוּם. ולפי ההשגות האחרות, הרי האלוהוּת הנה מהוּת בלתי ממוזגת באדם וביקוּם ולא נשלמת בהם.
היהדות רואָה חטא נגד ההכרה האלוהית, בכל פגימות האדם בשלמוּת עצמו, בטובו, טהרתו, אמתו וצדקתו. ביהדות (שהתבטאה בנביאים) אין מצוות אלוהים “נופלות על האדם” לשם אילו מטרות בלתי-אנושיות. אין המצוות אלא מעין תקנון לחיי האדם. לפי השגת היהדות, הרי האלוהוּת היא ים-אורם של חיי האדם והיקוּם; אשר כל פלגיו, נחליו ומעינותיו הולכים אל תוכו ושבים לנבוע ממנו… ההשגות האחרות רואות את האדם והיקום כטפלים לאלוהות, נתונים בידה כחפץ… ויחד עם זה יש ביכולת ה“חפץ” להתנכל לרצון האלוהוּת ולהטותו לרצון האדם, אם על-ידי נכלים או על-ידי אתנן ולגימה, ולגרותו באנשים אחרים.
בהשגה האלילית, עד היום הזה, מקנן הפחד הבהמי הקדום מפני כוחות עריצים רועצים – שהם יחד מטומטמי רגש ומחשבה. וכל עריץ-אדם וכל פריץ-חיות וכדומה זוכה לכתר האלוהות מאת ההשגה האלילית.
נאמני ההשגה האלוהית ישאפו להתעלוּת האדם ודבקוּתו במידות האנושי-האלוהי. ומובן מדוע היה מצב ישראל איתן בארצו “בעשותו את הישר בעיני אלהים” והתעלוּתו לתכונת האדם-האלוהי; והיה שפל עד דכא בחקותו את דרכיהם של עובדי האלילים וירד לידי טמטום בהמי.
כל גשר אין בין ההשגה האלוהית ובין ההשגה האלילית. כי ההשגה האלילית רואָה את האדם טפל אם לבלתי-אנושי או לאנוש זולתו. וממידת האלילוּת הן ההשתררוּת וההתעבדוּת, אדנוּת ועבדוּת, שלטון והכנעה.
לפי השגת היהדוּת, כאמור למעלה, הרי שכר-מצוה – מצוה… גמוּל המעשה הטוב הוא בטוב שבמעשה. טוהר גורר טוהר, צדק ואמת נפגשו. כל תגמולי האלוהוּת לאדם המתדבק במידותיו, הן הן מידותיו בחיי תום וטוהר עלי אדמת אלוהים.
תגמולים מחוץ לחיי אדמות אינם כלל בהשגות היהדוּת. אלה הנם מושגים אליליים בלבד.
האמונה בתחית המתים הנה אלילית. ואמנם האלוהוּת אינה מוגבלת ביכלתה ליצור יצירה חדשה, שתהי זקוקה לאגור גנזים של צורות ודמויות שחלפו.
היש אלוהים אם אָין? ואם ישנו – האחד הוא אם רבים?
שאלה זו מעסיקה את האדם מדור דור. ולא ידוע לנו אם גם בחלקי הבריאה זולת האדם נשאלת שאלה זו או בדומה לה.
ולנו האדם כי נשאל, טוב שנשאל את השתים: א) היש אלוהים לנו האדם? ב) והיש אלוהים ליקוּם בכללו? על השאלה הראשונה מתפרצת התשובה הברורה: הן מבּשרנו נחזה אלוהינו! והשאלה השניה אינה צריכה כלל להישאל על-ידינו, האדם, שכּן זוהי שאלת התחומים של היקוּם עצמו…; ואנו הן נואשנו מהשיב על שאלת התחומים של היקום, ואיך נוכל ונצפה לחדור לעצם חידת היצירה של כל היקום?!
כיום ברור לכולנו, כי אין סוף ליקום, ועם זאת לא נוכל להשיג את אפשרות ה“אין-סוף”. אנו המוגבלים בזמן ובמקום איננו יכולים להשיג את שמעבר לתחומי הזמן והמקום: את האין-סוף ואין קץ, ואיך נוכל להעמיק שאלה במהוּת היוצר של היקום, אשר לא תחילה לו ולא סוף, ולמרחביו אין קץ?!
ואגב מעניין לציין, כי קדמוני קדמונינו (בתקופת התנ"ך), בעמדם משתאים ומשתוממים לפני חידות היצירה ופלאיה אשר לא הבינוּם – הכירו במציאות היוצר… האמצעיים (בתקופת הרציונליזם), כיון שקהו חושיהם ומוחם טוּמטם עד לבלי השתאוֹת על פלאים ביצירה, קמו והכריזו: “אין יוצר! היקום יצר את עצמו!”… והאחרונים כיום, אחרי החילם לחדור אל חידות היצירה ולהשתלט על כוחותיה מתוך הבינם אותם, הרי הם שבוּ אל ההשתאוּת כקדמונים, וישאו עינים ליוצר… וככל אשר יגלה האדם יותר את פלאי היצירה ואף ישתלט עליהם, כן תחדרהו יותר רוח האמונה באלוהוּת יוצרת… אך היש יוצר ליקום או היקום יצר את עצמו? ברור שישנו יוצר. וגם האומר “היקום יצר את עצמו” רואה את היקום כיוצר…
את מהוּתו של יוצר היקום אין אנו – אבק פורח ביקום – מסוגלים להשיג בשום אופן. לא ישיגו מושגינו את יוצרנו. ברור רק דבר אחד: כי יוצר כל היקום הוא אחד בלבד. ואין הבדל איך נכנה את יוצר היקוּם, אך אחד הוא.
את זה כבר השיגו קדמוני קדמונינו, והורישו בדמנו את האמת כי האלוהים אחד ויצירתו אחת מאוחדת ושלמה.
ונראה, כי במידה שאין מוח האדם מסוגל להשיג את האפשרות של ה“אין-סוף” ביצירה, בה-במידה אינו יכול להשיג את האפשרות של “אין אחד” (אלא רבים( ביוצר היקום. – ואיך יתואר יוצר-היקום ואיננו אחד?!
ומתמיה עד למאוד, שאמת מושכלת זו לא נקלטה בהכרתם של בני האדם, גם לאחר שהוכרז עליה על-ידי מאור-ישראל. ואחרי כל זאת היא נמשכת בלתי-מותאמת לאוזן האדם. עד היום הרי היא מופיעה כזמרת-מדבר רחוקה ומוזרה לתרבות האדם…
האמת היא אחת: שלימוּת עצמי, שאין כל תואר נתפס עליה. אין לומר: אמת קדושה, אמת גדולה, אמת קטנה, וכדומה מן התארים אשר בילקוט הדלוּת של האדם. כל צירוף תואר אל המושג אמת, הריהו התעלמות ממהוּת האמת. כשם שצירוף כל תואר: גיבּוֹר, נערץ, רחמן, סַלח וכדומה אל המושג אלוהים – הריהו התעלמוּת ממושג האלוהוּת.
האמת היא אחת כאלוהוּת האחת, וגם מכאן אחת הסיבות להיוֹתה רחוקה מדיבּרוֹת בני-האדם. אכן הדרך לאמת, גם זו הנראית אבילה ביותר, אך הַאֲשֵר תאשיר את חייו של האדם הישר, של העם הצודק, ושל החברה הנבונה…
והאדם, הנו רק אחד מסוגי היצורים אשר ביקוּם. ישנם בני-אדם המקלסים ומשבחים את האדם כנזר כל היצירה ופאֵרה… אכן, נדמה, שלוּ היתה אזננו מקשיבה לרחשי-לב הזמיר והחוחית וכל צפרי-הרון, בהשתוחח עליהן נפשן המשתפּכת בצלילי שירה מבין העפאים הרעננים ביער – ושמענו גם אותן, צפרים חלשות, מקלסות ומפארות עצמן כנזר היצירה… ושירה כזו נדמה שהיינו שומעים גם בצרצר הצרצר “כיד מלכותו”… ואף ברחש הדשאים יש להאזין אותה ההשתבחוּת… נראה, שיוצר-כל שיקע בכל אחת מיצירותיו את התכונה לראות עצמה במרכז כל יצירתו…
והאדם, הנו רק אחד מסוגי היצורים בלבד, ואינו כליל-השלימוּת ואינו אחד. כי כמספּר בני-האדם – מספּר מהוּיותיהם; וכמספּר בני-האדם – מספר פרשות-דרכיהם אל השלימוּת האלוהית. מבּשרו יחזה כל אדם את האלוהוּת (השגותיהם של כל היצורים זולת האדם אינם מושגות על-ידינו), ולכן כל אדם האומר להדריך את זולתו בסך אל השלימוּת, אינו אלא הורס את שביליהם הם אל השלימוּת האלוהית, ויחד עם זה יסוּר הוא עצמו מדרכו הוא, ויאבדו דרך כולם יחדיו.
כל אדם המכריז על עצמו כעל שלימוּת ומנסה להעביר בזרוע את זולתו על דרכם, בלי כל הבדל מהי דרכם הם, הריהו כאילו משים עצמו אלוהוּת. וכאילו קרא: “האדם אחד!”. וזה הלא שקר מוחלט הוא. אין האדם אחד. ולוּ אחד היה האדם – והיה אלוהים… ולוּ היה אדם-אלוהים – והיה רק אחד ויחיד ואין עוד אדם בלתו… ואכן עשה האלוהים את האדם רב ועצום על פני האדמה. ולכל אַחד האדם נתן את דרכו המיוחדת לו לעצמו (האם לא יוכל רצון האדם להיותו אחד ולמצוא את סיפוקו בזה שדרכו אחת היא ומיוחדת לו לבדו?!). ואם כי דרכו אחת היא ומיוחדת לו, אך רבוּ מספוֹר נתיבותיה, שבהן יכול האדם להגיע אל שלימוּתו.
אכן, כל אדם הנו רק חלק אחד זעיר במין האדם, וכל מין האדם הנו אך חלק אפסי-כמעט ביקום כולו. ואין סוף ליקום ואין קץ לו. ואנו האדם, אף מושגי האין-סוף ואין-קץ, שוּלי-זהרו של יוצר היקום, הנם למעלה מתפיסתנו.
אכן, מאז ועד היום הזה היו כל בני האדם, יחידים כקיבוצים, שהכריזו על דרכם כעל הדרך היחידה לאדם, משחיתים את עצמם ואת כל אשר נלווּ אליהם.
השלימוּת האלוהית היא מהוּת נכספת על-ידי השלימוּת האנושית, וגשר הכיסופים נטוּי על עמודי האמת…
תורת השלימוּת האנושית, הנאצלת מאור השלימוּת האלוהית, בוּטאה בשפת אמת על-ידי נביאי ישראל. והסיבה מדוע לא נקלטה תורת ישראל בחברת האדם מאז ועד היום, היא – כאמוּר למעלה – בזאת, ששפת האמת מצלצלת כזרה וצורמת אזניהן של חברות האדם. ורק בודדים יתנו לבם עליה לקלטה.
כי הלא טרם חרזה חברת האדם את האמת בשרשרת נסיונותיה וסכום היקשיה… מתי, למשל, עמדה חברת האדם בנסיון “ואהבת לרעך כמוך” ביחס לחברת אדם אחרת, כי תשמש לה זו כעובדה חוזרת בשרשרת נסיונותיה?!… או מתי קיימה חברת האדם את תורת האמת “כגר – כאזרח”, או “לא תשא פנים”, או “לא תרצח”, או “לא תשחית את עץ הארץ” ועוד ועוד?!
אכן, אין האדם נכסף – וביחוד אין חברות האדם נכספות – אל השלימוּת. ומכל הגשרים שבּנה האדם מאז היותו, טרם היה האדם בעצה אחת לבנות, על עמודי האמת, גשר כיסופים אל השלימות האלוהית. – באלילים יספיק!…
“שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד!”…
קריאה זו נטבעה בדם ישראל והיא מתפרצת מלבותינו, כהתפרץ מפּי הילד: “אוי אמא!”…
בתקופותיו הראשונות של עם ישראל, בעוד ה' נחשב לאלוהי האומה, אך עוד הניחו את אפשרות הקיוּם של אלוהים בלתו לאומות אחרות, אז היתה הקריאה: “מי כמוך באֵלים, ה'!”.
בתקופות מאוחרות יותר, כשכּבר הכירו ביחודו של אלוהים על כל היקום, אבל עוד נפגעו מאמונתם של זולתם ב“אלוהים אחרים”, אז התחילו לקרוא “אין אלוהים מבלעדי ה'!”…
אכן, לבסוף, כאשר ההכרה ביחודו של אלוהים נטבעה בדמו של ישראל, מאז נשארה בפיו רק הקריאה המתפרצת מלבבו: “ה' אחד!”…
מי שטבועה בנפשו ההכרה באמיתו, זה אינו מטפל כלל באמונותיהם של זולתו: “ילך לו כל איש וכל עם בשם אלוהיו ואמיתו!”. אך מי שנפגע על-ידי אמונותיו של זולתו, והריהו חש להכחישן בפני אמונתו הוא, סימן שעדיין אין נפשו שלוה בו באמיתו… וּויכוחיו עם זולתו הם לגביו כלחשים לעצמו בפני “מרעין בישין”…
הלהיטוּת שלבני-אדם להקנות את אמונתם לזולתם, יונקת לרוב מן ההכרח הנפשי של אותם בני-האדם “לחזק עצמם” באמונתם מתוך הד פעמיהם של המונים נוהרים אחריה… מאלה, כשהכוח בידם, יוצאים כל מרביצי התורות בזרוע, ואף בחרב נוקמת ומשמידה את המסרבים לנהור אחריהם…
אכן כל המכיר באמיתו עד לאין שיוּר של פקפוקים, באשר אמיתו טבועה בנפשו עד כדי הזדהות עם כל הויתו, זה לא יחשוש, לא ירגז ולא יקנא. זה לא יחשוש לחילוּ, אמיתו וחילולה, כשם שאין אדם חושש שהוא עצמו יהיה מוחלף בזולתו… “אלי לי ואמיתי אתי!”, לא אירא ולא אפחד, לא אקנא ולא ארדוף, לא אדאג ולא אכבוש, הלא אלי ואמיתו – אני הוא! ואינם לי כרכוש נרכש אשר ישוּדוּהו שודדים מני…
וכאן הסיבה מדוע לא נלחם עם ישראל להנחיל את אמונתו לזולתו: כי הלא הכרת האלוהים והאמת טבועה בדרכו של עם ישראל מאז.
מלחמות ישראל היו תמיד מלחמות הגנה ארציות או אף מלחמות כיבוש ארציות. רק מלך אחד, הורקנוס, היה בישראל אשר הנחיל את דת ישראל לנכבשיו על כרחם, וגינוהו חכמי ישראל. ואף אמנם גרם זה לבסוף לחורבן ישראל.
ומעניין לציין, כי הנצרוּת, למרות שלא נבדלה מישראל בתקופת “ה' אחד”, לא קלטה את האמת הזאת. בתחילתה הטיפה את אמונת האחדוּת בפה, וכאשר רק התחזקה על-ידי היסודות האליליים שנצטרפו אליה, התחילה להנחיל את אמונתה בזרוע לכל זולתה, ונעשתה יותר ויותר אלילית בכל אבריה וגידיה. היא סירסה את הקריאה על-דבר יחוּדו של אלוהים. צירפה לו בן, ולבן – אֵם. והכל חזר לקדמוּתו.
האישלם התעורר במדבר על-ידי פגישה עם דת ישראל; אולם קלט מדת-ישראל רק את הקריאה הקדומה: “אין אלוהים מבלעדי אלוה”. והיה לו צורך נפשי… להכחיש את קיומן של אמונות אחרות באלוהים ולהשמידן בדם וחרב.
הנצרוּת והאישלם פשטו בעולם במידה כה מבהילה לא רק משום שכבשו לעצמם “מאמינים” בזרוע, אלא גם משום שהם קרובים לרוח האלילית אשר במרבית בני-האדם. הן האדם, ככל חי, מראשית ברייתו רואה הוא את הכוחות העריצים-הרועצים כראוּיים לכרות עמהם ברית-חנפים. היהדוּת נשארה זרה להם, המעוֹרים בתוך האלילוּת. והן גם האמת נשארה זרה לאוזן האדם עד היום הזה…
תורת החלשוּת
אכן, אין בארץ אדם אשר יהיה רשע במידה כזוּ, שיראה עוול ולא יתחמץ לבו בו. הכל מוחין על רשעוּת זולתם, ואפילו מעוולים וחומסים.
גם האדם הקדמון, שוכני המערות, ידעו את המחאה וההתמרמרוּת נגד עושי העוול: אם דיכא הגבר האַלים, באחת להקות האדם הקדמון, את עמיתו החלש ממנו ועשקוֹ, אזי התמרמרוּ העשוּק וסיעת מריעיו לא רק על ההפסד הממשי שנגרם לעשוּק על-ידי עושקו, אלא אף התאַמרו בלבבם לקבול על עצם קיום העושק. אולם כעבור רגע, והעשוּק מצא לאֵל-ידו לעשוק את החלש ממנו, וימהר עשות העוול מבלי לשעות אל מחאת העשוק על-ידיו. ונראה שהנכונה עם אלה אשר יאמרו כי תורת המוסר והצדק היא תורת החלשים, או החלשוּת, ולא תורת האדם. כי האדם כבהמה וכל חיתוֹ ארץ והרומש עליה יודעים אך את ההתמרמרוּת על העוול הנעשה לעצמם ובשרם, ואינם רואים כל עוול ברע אשר יעשו לזולתם.
דיוק המאזנים ושחקם
והמפליא ביותר הוא זה: שגם ב“מקצוע הצדק” ו“אמנות השיפּוּט” סיגלנו לנו מונחים מדעיים מקבילים למונחים של מדעי המפעל והמלאכה. ומה רבוּ בדורנו יודעי דת ודין, ומה עצמו לפני דור זרמי הכיסופים אל הצדק והחסד… ובכל זאת נסתחף השדה הזה גם עתה כמאז ומקדם… דיוק נמרץ ינהגו בתעשית כל מכונה וכל כלי, הכל יתוּכן עד לחלק האלפי של מילימטר, של גרם ושל רגע, למען יהי המעשה מתוקן ומשוכלל. ואך ב“מקצוע הצדק” ו“אמנות השיפּוּט”, המתאַמרים גם הם להיות מדעיים באלף אחוזים, כאן ישחקו המאזנים בהכרעות של מאות טונות. הגבולות ירטו באלפי קילומטרים. והזמן עדיין לא תוּכן כלל… ומדוע זה ולמה?!… מה יתרון לנו בכל כשרון פעלינו ובכל מלאכת מחשבתנו, כל עוד ניגרים לעינינו דמעות עשוקים ואין להם מנחם. וכל עוד היו הכזב והשקר ללחם חוקנו יומם ושיקוּי עצמותינו לילה…
ומה? האף אמנם אין מוצא?! האם בכל כוחות העולם שלוֹט נשלוט, ואך על עצמנו לא נוכל לשלוט, ואת רעתנו לא נכבוש כבוֹש?!… ניווכחה נא!…
החומר הנקלה
כי הסיבה היחידה לעמדתנו המחפּירה בשדה הצדק והמשפּט, למרות התקדמותנו הנפרצת בשדות כל המדעים, היא בזה, שה“חומר” המשמש לנסיונותינו ב“מדע” המשפט והצדק, שהוא “חומר אנושי”, הנו הכי ניקלה וזול בעינינו, פשוט: הפקר לכל ריק, פוחז ופרחח. תחת אשר כל ה“חמרים” המשמשים לנסיונות “מדעים” יסוּלוּ בעינינו כיקרי-ערך עד למאוד, ומי שאינו מומחה באמת ומוסמך לעסוק בכגון זה, לא יעיז לגשת אל המלאכה, מחשש להפסיד מהחמרים ומפחד פן יהי לשמצה… אך אַיה הם בני-האדם אשר יהיו לשמצה בעיני עצמם על הקילם בערך האדם?
ועוד זאת, שלמרות יחסו הקל של כל אחד מאתנו אל זולתו, הרינו מתרתחים כאשר נקל אָנו בעיני זולתנו. ואיך נצפה להיכבד בעיניו של הנקלה בעינינו?! ואיך נדרוש יחס צודק אלינו מצד אלה אשר אָנוּ נרשיעם?!
ומדוע לא נהיה אנו הראשונים לרחוץ ולהיזכּוֹת ולהסיר רוע מעללינו מעלינו?! הן חסרה רק הדרך לכיווּן האנושי הנכון, ולוּ סללנוה אנו, אזי ירבו מיום ליום ההולכים בה אחרינו… וכי מדוע אין כל הד למחאותינו נגד העוול הנעשה לנו? האם לא עֵקב זאת, שגם נגדנו אנו ישנם המוחים בצדק?…
(שברירי מחשבה ורגש, עבושים תחת מגרפות האדם)
“עבשוּ פּרוּדות תחת מגרפותיהן”
(יואל א' י"ז)
על ערכי האדם
הוה מסתכל לתוך עצמך – ותגיע להכרת האדם ולהשגת האלוהוּת והאמת – מידתו!
ראה עצמך: יסוד לאדם, נתיב לאמת וסולם לאלוהוּת.
תיקוּן עצמך במעלות האדם שקוּל הוא כנגד תיקון כל העולם כולו; ואף נעלה הוא ממנו.
אשריך ואשרי חברתך אם אך אל תיקון עצמך תחתוֹרה. אוי לך ואי לחברתך אם אך אל תיקון החברה תשוּרה.
האדם הוא האלוהוּת לעצמו; וכל אשר מחוּצה לו אינו אלא אלילוּת לו.
אין תעודה רמה לאדם וחשובה לו – מהיות אדם.
ראשית אבדנו של האדם (הפרט והמין) נמצאת בהעדפת “זוּלת האדם” עליו: בהחל האדם לקרוא בשם “תעודות” של זולתו, ולראוֹת עצמו אך בדרגה למטרות “נעלות” מן האדם.
חייו של ילד-אדם אחד עולים בערכם על כל ערכי תרבותה של כל חברת האדם.
בכי ילד עלוב, נהי אֵם אביונה – מנבלים את חברת האדם יותר מחורבן כל מקשיה.
על שפת האדם וניבו
אף אם “שפה אחת יהי כל האדץ ודברים אחדים”, שונה יהיה ניבו של כל אדם ואדם, וכל אדם וניבו אך בניבו המיוחד לו ידבר אל רעהו ולא בחקותו את ניב רעהו.
ומדוע זה רבים מאדם ברצותם ל“למד בינה לזולתם” ישנוּ את טעמם, יינזרוּ מניבם ו“ידברוּ בניב זולתם” למען היות “מובנים” לזולתם?
הלא כה יתחכמו אנשים לדבר אל הילדים ב“שפת ילדים”, ל“המונים – בשפת המונים”; וגם אל החתול “בשפתו” ואל הכלב “בשפתו” ידברוּ.
ואולם הכי יבינו חתולים את “שפת החתולים” שבפי האדם יותר מאשר את שפת-האדם שבפי האדם?!
ואכן בדבר האדם אל חתולים בשפת האדם, והבין למיצער האדם עצמו את אשר ידבר אל החתולים; ועקב זאת אולי ישיגו גם החתולים את הגיגו. תחת אשר בדבּר האדם “בשפת חתולים” – והיה האדם חסר-דעה לעצמו והחתולים לא יבינו את “שפת החתולים”… אשר חיקה בפיו…
או הכי כמשל באדם “המדבר אל החתולים בשפתם” לא יהיה גם האדם המדבר אל “ההמונים בשפת ההמונים” ואל “הילדים בשפת הילדים”?!
אכן כל אדם אשר ינהג לשנות את טעם-ניבו העצמי בדבּרו אל זולתו, אינו אלא טועה ומתעה. וכל הבורא לעצמו “ניב המוני” לדבר בו אל ההמונים, כדי “למשוך אותם למעלה”, כביכול, אל דרגת ניבו הוא, הרי אינו אלא סיר נפוּח.
או, לוּ דיברנו אל הילד אך “בניבו” הוא, האם לא יישאר כרוּת-שפה אף בגדלו? כרוּת-שפה וחסר-דעה. דל-גא וחלכה משׂתרר… ואמנם כאלה הם ה“המונים” אשר “יחוּנכו על דרכם”, על-ידי “מחנכים” משַני טעמם; ה“יורדים” כביכול משיא-גבהם להעלות בפני ההמונים גֵרה את ניבם.
אכן אדם, אדם וניבו העצמי המיוחד לו לבדו!… וכל אדם יובן לזולתו רק כאשר בניבו העצמי ידבר ולא בניב זולתו.
אצל קדמונינו (בתנ"ך למשל) שימשה השפה רק כדי לבטא בה את חיי נפשם. וככֵנוּת נפשם כֵנה היא גם יצירתם; אצלנו תשמש השפה ככסוּת לכסות בה את דלוּת נפשנו בלבד. ונדמה לי, כי מבעד לקרעיה תיראה גם ערוותנוּ…
על מבוע האדם
האדם, כמעין הנובע, פכּה יפכּה בלי פוגות. וכאשר יירפש המעין ויחדל מפּכּוֹת מימיו – כן יזוהם האדם אשר ישקוט על קוּבּעתו.
אדם, אדם בעלותו בערב על משכבו, הריהו מוסר לתהום הנשיה את כל יחסיו, הרגשותיו ומחשבותיו; ובקומו בבוקר למחרת – יהיה נא כנולד מחדש, בלי כל שרידים לשורות-משפטים, זכרונות-יחסים ועוקצי-רגשוֹת.
וכמים הנובעים ממעין, אשר חדשים חדשים ינבעו, כן בוקר בוקר מחדש יעלו באדם רשמים ורגשות; ולמראה עיניו – חדשות ישפוט, את כל אשר ייראה לעיניו. ובל יהיה לפניו זכרון לאתמול; וגם לרשמים שיהיו לו היום בל יהיה זכרון עם שיהיה למחר.
אכן כהשתקף המראות שמסביב למעין בכל מבועי מימיו, ואף כי חדשים חדשים יבעו המים מתהומות המבוע, הרי לא ישוּנו המראות אשר ישתקפו במו, כל עוד לא שוּנוּ המראות מסביבו, – כן גם יש וחדשים לבקרים יוולדוּ באדם (הנולד מחדש לבקרים) רגשות ורשמים, מחשבות ויצרים אשר גם אתמול פעמוהו ושלשום; עקב אשר לא נולד כל חודש תחת השמש בתבל המשתקפת באדם.
הפולחן – וכל פולחן – לא במבוע האדם מקורו; “צמח” זה רק בקוּבעת האדם ישלח את שרשיו; אך כל מעין נובע – יסערהו כקש. מבוע האדם לא ידע כל פולחן, אף לא פולחן-אדם.
על האמת
האמת היא מהוּת עצמית, אשר לא ישיגוה מושגיהם של רוב בני-האדם.
ורגילים הם בני-האדם להקביל לאמת את השקר כהיפּוּכה של האמת; אך אין בזה נכונה. כי הלא מושג השקר למרות היותו שם-עצם הריהו רק תואר-מופשט מוּסב על נושא או פועל שקר, תחת אשר האמת הלא היא באמת מהוּת קיימת לעצמה ולא תואר לזולתה.
הייתכן היפוכה של מהוּת קיימת? הנוכל לאמור מהו היפוכו של האדם או של היונה ושל התפוח?
כל מהוּת קיימת יכולה להיות שונה מזולתה. וההבדלים בין מהוּת קיימת אחת לבין מהוּת קיימת אחרת זולתה, הם אולי מחוּיבים מתוך עצם הקיום של ה“מהוּיות” הרבות אשר ביקום; אך הבדלים הרי אינם הפכים…
או הכי היתה האש היפּוּכם של המים, אשר אין הם יכולים להתקיים במחיצה אחת?
וכן לא תקום האמת במחיצת השקר, כאשר לא תקום האש במחיצת המים; אך מהוּת לעצמה היא האמת.
ומעניין: שמושג האמת לא נקלט עד היום הזה בתודעתם של רוב בני-האדם, כשם שמושג האחדות והיחידוּת באלוהות לא נקלטה בהכרתם.
בחושי האדם ובשבילי הגיגיו אין “קרני תחושה” למהוּת זרה זו…
הגיון האדם אינו בנתיב האמת.
ואולי זה יען כי ההגיון של כל חברות האדם איננו יותר מסכום של היקשים אחוזים כשרשרת-נסיונות של אותה החברה… צירוף היקשים ממקרים ועובדות אשר שמוּ אותותם באותה החברה בימי עניה ואנינותה ובימי עשרה ואשרה… על כן יראו בני-האדם בהגיונם את העובדה שבה התנסו.
אך עדיין לא קרה, שחברת האדם תנוּסה בנסיון-האמת – ותעמוד בו… טרם קרה כדבר הזה…
כי על כן טרם נחרזה האמת בטבעות השרשרת אשר לנסיון האדם… ועל כן עדיין לא נקלטה האמת בתודעתם של בני אדם.
טרם קרה, שחברת אדם תתיצב על דרך האמת ולא תוסיף עוד לסור ממנה… עדיין לא קרה כדבר הזה מראשית היות האדם ועד היום הזה.
והייפּלא איפוא מדוע תצרוֹם האמת מאז ומקדם את אזניהם של מרבית האדם, כשפה זרה וכמושג נכרי?
הייפּלא איפוא מדוע לא ינעם לאדם שמע האמת, כאשר לא תנעם זמרת-מדבר רחוקה ומוזרה לתרבוּת האדם?
בתקופות הקדומות של האדם (עת חוּשיו היו רגישים יותר) היה דבר האמת צורם את חושיו עד כדי תחושת כאב ממש; ולכן היה מתנפל על נביאי-האמת שבתקופתו, רוֹגמם באבנים או שורפם באש. בתקופות האחרונות, תקופות ההתקהות של החושים באדם, אין הם חשים עוד כל כאב לשמע האמת. האמת אף לא תרגיז עוד את מנוחת נפשם של בני-האדם. נפשם שוקטת על קוּבעתם; ואל דבר אמת לא ישימו לב. פשוט “עוברים לסדר-היום”. כולם נוהגים ככה, אף “דורשי אמת” כביכול…
אכן לא ימעטו בני-האדם גם בתקופות האחרונות מלרגום באבנים, מלעפר בעפר ומלשחת עד עד למעלה ראש; אך לא על דבר האמת או הדיה יעשו כזאת.
האמת ועם ישראל
טובי בניו של עם ישראל נשאו את נפשם לדבר האמת, ובתורת-האמת גלום דברו של עם ישראל (העם אשר יותר מכּוֹל הגה את דבר האמת, הצדק והשלום). על כן יריבוהו וישטמוהו בחברות כל העמים מאז ומקדם; הויתו תגרום להם כאב ממש, ככאב אשר יחוש האדם לשמע האמת…
לא מובן החזיון, ששנאת ישרל בעמים אינה מתמעטת – אלא גוברת והולכת – למרות זה שה“צוֹררוּת” לאמת הולכת ונחלשת במידת-מה עם התקהוּת החושים של האדם… ולא מפני שהאדם מתקרב אל האמת.
על דבר האמת החלו “לעבור לסדר-היום”, וישראל נהיה ל“מנגינתם כל היום” וכל הלילות. איך נהיה כדבר הזה?! קשה להבין!…
טובי בניו של עם ישראל נשאו את נפשם אל דבר האמת ואל הצדק ואל השלום; בתקופות ההן היו כל העמים שקועים עדיין בבערוּת חשכה; אך כיום הן “נגה אור התרבות על כל העמים”, ואיכה זה! איכה ירדפו כה באף את עם ישראל?!
אכן את כל אשר ביקום כבש האדם; על הכל יעוֹז האדם; ורק את עצמו לא כבש, רק על עצמו לא יעוֹז… כי הלא רק אחת היא השרשרת בה יוכל וייכּבש האדם; רק אחת היא הרמה ממנה יוכל ויעוֹז על עצמו:
האמת – – –
הדומה למשל
דובר שקרים המטיף לאמת – אמיתו שקר נתעב היא…
השונא את זולתו ולאהבה יטיף – את רעל השנאה ידביק באזני שומעיו…
“תיקון האדם” אשר יוגשם על-ידי בעלי מעשים מקולקלים – מיטת-סדום טובה ממנו.
כל גאולה לאחד אשר הושתתה על שעבודו של השני – אך את שלשלאות הכלא תחשל.
נוגשים אשר יכריזו על חופש – את אזני אנשים יחרישו.
חירוּת שהביאוה עבדים – שעבוד כפוּל ומשולש בה.
המטיף לרעיון ואין הוא עצמו מקיימו ומהדר בו – אינו אלא מלעיג ומבזה לאותו הרעיון.
שבילים הנסללים על-ידי טמא – יטמאו את כל הדורך בם.
אנושיוּת האנושיוּת
האנושיות הולכת והופכת לבלתי-אנושית. הסיבה לכך נמצאת בנטיתה המתמדת לצמצם את חוּג האנוש היחיד לשם הרחבת שלטון החברה, ומיום ליום תרב מזימת ההתנכלות של החברה ליחיד. בכל הדרכים תתאמץ החברה להרדים ולישן את האישיות היחידה ולהפוך אותה לחומר גלמי מחוסר צוּרה עצמית, רצון עצמי ודעה עצמית. שאיפת החברה היא שכל האישים בתוכה לא יחשבו על מה שמחוץ למסלולה, ולא יביעו מה שאינו על לשונה, אלא כולם ינהרו אל תוך שפך זרמתה, וינהו כצאן אחרי חליל מנהיגיה; ואשר גם הם, מנהיגים אלה, בל תהי להם מחשבה עצמית ולא דרך ברורה לפניהם, אלא שברי-מאויים וסדקי-נטיות יקלטו מבנות-הקול אשר להמונים…
נמצא שפסקו כבר “קולות ראשונים” בחברת האדם, והיא נפעלת אך ע"י הדי-קולות בצמצום-שני או צמצום-שלישי ורביעי… וכרחוק הדי-הקול ממוצא הקול, כן רחקה עכשיו דרך האנושיות ממוצא האנושי ונשמת האדם. והולכת האנושיות והופכת לבלתי-אנושית…
שערי תשובה
כל שערי התשובה פתוחים בפני פרט-אדם חוטא, באשר מסוגל הוא כזה להרהורי-תשובה, ונמצא שלא לשוא יצפו לו “שומרי השערים”. אכן בפני חברת-אדם חוטאת, סתומים הם אף כל סדרי תשובה, באשר כזו אינה יודעת אף פעם את הרהורי-התשובה, אלא את כתמי חטאיה תכבס במדמנות פשעיה… ועוד תוסיף על אלה בשלחה שעירים לעזאזל…
נאמנוּת
אם אין האדם נאמן על עצמו לבל יעשה עול, אין יאמן אדם שני להיפָּקד כשומר עליו?! ואם ישנם בין בני האדם אשר יאָמנו ואחרים אשר לא יאָמנו, פרחים וקוצים, שושנים וחוחים בכרם האדם, אזי הן רק הקוצים והחוחים יזדקרו לקראת תפקיד השמירה לדוש בשר זולתם ולנקר עינים רכות… ולא כן השושנים והפרחים. אלה באבם ירכינו ראשם, כבדי דאגה לגורל האדם, ובגמלם יהיה ראש מאוים להציץ בזיוה של שמש, הפיץ ריחות עדנים ומזוג צוף לכל צמא לו. נמצא שליד כס הממשל והמשטר של חברת האדם, יסתופפו אך הקוצים והחוחים שבה. ואמנם מדור ועד דור יהי דרכה של כל חברה, להשליט את החלק הרע שבה על החלק הטוב שבה. ואיך בחברתנו ובחברת העתיד? היש להתפלא על אשר האנושיות הולכת והופכת לבלתי אנושית?
שמירה בסוּגרים
בכל חברות האדם, מקוּבל לראות את יחידיה כחיות רעות שדרכן להזיק, ושעל-כן יש להכניסו ב“סוגרים”; אולם הן לפי השקפה כזו מרכבת כל חברה “מחיות רעות” בלבד, וכי יחדל הזאב בזאביותו בסוגר זאבים?
חינוך
בחינוך ילדים עמדו כבר בני האדם על אי-התועלת אשר ישנה בהטפה ערטילאית. ממחנך פעוּטות ידרש כיום, כי הוא עצמו יחיה חיים הראוּיים להיות דוגמה לחניכיו; ומדוע לא ידָרש מהמתאַמרים להיות “מחנכי הדור”, כי יחנכו את הדור בכך שמעשיהם ישמשו דוגמה לו?!
נדמה לי, כי לוּ נמצא חֶבר אף קטן של בני אדם זכים מעָוֶל לזולתם, ואשר בכל מעשי ידיהם יזהרו בהחלט מעשות לזולתם אף משהו אשר אינו רצוּי לעצמם – אז היתה מלכוּת-הצדק קמה בעולם. באשר הן חֶבר בני אדם כנ"ל אך במעגלי הצדק המחלט יכון; ויש בכלל של הצדק המחלט שישמיט את הקרקקע מתחת לרגלי הרשע עד שלא יקום עוד.
נדמה לי, כי מכוח הגערה אשר תתפרץ מלבם של תמימי-דרך וברי-לבב כנ"ל יחתו כל עריצי ארץ.
עושק ועשוּק
ועשוקים ישנם עלי אדמות אשר עושק אין להם ועל כן אין להם מנחם אשר ינחמם לאמר: “סופו של עושקכם לאבדון!” תלושים הם ומנודים הם מכל העולמות.
שויון
הדורש בהלכות “שויון” – והוא על זולתו יתנשא; את קומת האדם יגדע.
שויון של חסידוּת מהו אומר? “עמך – עמי, אלוהיך – אלוהי, באשר תלכי אלך ובאשר תקברי אקבר”. שויון של זונות מהו אומר: “גם לי גם לך לא יהיה, גזורו!”.
השלימוּת והחתירה לקראתה
השלימות מי יאמר כי קיימת היא בתבל?! ובכל זאת נסה נא לאמור לאדם כי אינו שלם, אם לא על פניך יברכך!
כל החותר באמת לקראת שלימות-נפשו נעלה הוא על החובק את השלימות. השלימות יחסית היא (“יפתח בדורו כשמואל בדורו”). אנו מאמינים, כי בעלי החיים לסוגיהם ולמיניהם הגיעו כבר לשלימותם הם, אכן האדם לשלימותו הוא טרם הגיע, וספק הוא אם יגיע.
ההגיעו כבר בעלי החיים לשלימותם הם? מסופקני. לוּ היה כדבר הזה, הרי היה כל בעל חי למינו דומה בכל לבני מינו. התחקיתי וראיתי שינוּיים (אמנם קלים) לא רק בעיני הצבעים של בעלי חיים שונים מבני מין אחד, אלא אף ב“פעולותיהם”. ולמשל בדקתי ונוכחתי כי עופות-הקנים ממין אחד בונים בצוּרות שונות ובאופנים שונים את קניהם בארצות שונות, ואת בנין קניהם יתאימו לאקלים הארץ אשר בה יבנוהו.
למעלה ולמטה
רוח האדם, העולה היא למעלה או יורדת למטה?… נדמה לי כי יורדת היא. ואל מה נוחיל אם כן?! האין להסיק, כי למרות זה שכוחו של האדם גדל ויגדל כדי לכבוש את כל אשר מחוצה לו, בכל כוחות התבל שלט ישלט האדם, הרי את עצמו אין באדם יכולת לכבוש, על נפשו הוא עצמו אין לו שליטה ושליטה לא תהי לו עולמית?
כסוּת האדם
האדם כסה את ערותו בזמן אשר חטא עד כדי להיגרש מגן-העדן. הכי חזר האדם אל גן-העדן אשר לא יתביש עוד בערותו?…
מוֹתר האדם מן החי
היוצר חלק לכל חי את כליו: לפרס – מקור, קרן – לשור, לנמר – (בעיקר) צפרנים, ולאדם – ידים. ומותר האדם מכל החי הוא אך בזה, שנוסף לידים חלק לו היוצר גם לשון…
היולד וגדול, הילחם ואכול, ילוד ומות – חלק החי; הכל כנ"ל אך גם הילחם ומשול, נצח ומות – חלק האדם.
שבילים לזבול האדם
עשרת שביליהם של בני אדם הצועדים כל אחד מהם בשביל שסלל לעצמו, מוליכים הם כולם אל “זְבול האדם”, אף אם צרים ומפותלים הם. אולם “מנין” הדיוטות כנ“ל בצעדו כולו בסך בשביל אשר סלל להם איזה “מנהיג”, ספק הוא אם יגיע פעם אף לדרך המוליכה אל ה”זבול". אכן רכי-לב הם האנשים ולא יניחו לבני אדם כי יכתתו את רגליהם בשבילים בלתי סלולים; ויאמרו למנות “שליחי-צבור” להדיוטות.
אנושיות ומוסריות
נדמה, כי בעשרה בני אדם רגילים עצמיים, מצויים רגשי מוסר ואנושיות יותר מאשר בחבורה של עשרה בני אדם הכרוכים ונשרכים אחרי מנהיג אחד… ועוד נדמה, כי לוּ אפשר היה לשקול בפלס את מדות בני האדם, היו מוצאים כי בצרוף-המדות של עשרה בני אדם עצמיים ובודדים, אף פשוטים, ישנה תרבותיות אנושית יותר מאשר בצרוף-המדות של עשרה בני אדם, אף נאורים, “החיים מפיו” של מנהיג אחד…
ריכוז המחשבה והרגש ופיזור המחשבה והרגש
המלעיגים על דברי חכמינו, ינקרו לעינים את אמרתם לאמור: המהלך בדרך ועוסק בדברי-תורה ומפסיק (בכך) ואומר: “מה נאה אילן זה – הריהו מתחייב בנפשו”. אכן מדרכם של מלעיגים על דברי זולתם, שינקרו רק את אשר ייראה כמוקשה, ונמנעים הם (אם בכוונה ואם מחוסר ידיעה) מלהזכיר את הדברים אשר ישברו את הפרוש השטחי של הדברים אשר בהם ימצאו חומר ללעגם. אכן רבים ומרובים בתלמוד המשפטים אשר ישבחו עד מאוד את כל צמחי השדה, הגן והיער, ואת האדם אשר יטפל בהם. ובשום אופן לא יעלה על דעתו של בר-דעת לחשוב כי במשפט הנזכר היתה כוונת חכמינו לגנות את עצם הנאת האדם מן יפי האילן והניר. אלא שעדיין לפניהם אמר קהלת: "עת… ועת… וכך כי “טוב דבר בעתו”. וברור כי הנהנה מן יפי האילן והניר בעסקו בהם – יבושם לו וברוך יהיה; אולם בעסקו בענין אחר (כגון בדברי תורה), ורגשותיו ומחשבתו יהיו מפוזרים באותה שעה ונתונים גם אל יפי האילן והניר, הרי זה מתחייב בנפשו עקב חוסר הריכוז ועודף הפיזור שבנפשו.
צדקת “יוּפיטר”
ל“יופיטר”, אבי האלים, אמרו לאמור: כעסך יוכיח את אי-צדקתך, וכיום הזה ינסו בני התמותה להוכיח את צדקתם בכעסם.
טוב בכלל, וטוב – ביחס להיות “יותר טוב” מאחרים אינו מספיק כלל. זה רחוק עדיין מאוד מהיות טוב בלי יחס לאחרים. כל אדם רוצה להיות טוב, ואם אינו עולה הרבה בסולם זה, הרי זה רק יען שלא ישורנו מתוך נפשו, אלא יערכנו אל חברו, ועיניו רואות את רגלי סולמו הוא גבוהות מראש-סולם חברו, ונחה עליו דעתו.
מי שהוא “טוב יותר” מן הזולת עדיין אינו טוב כשלעצמו. ואם רוב האדם אינו טוב בכללו, הרי זה רק יען שברצותו להיות טוב (אכן כל אדם רוצה להיות טוב), יַשוה את טובו הוא לטובו של זולתו. ובהיות כל אדם רואה את עצמו כעולה על זולתו, הרי מובן שגם יראה את עצמו טוב מזולתו ותנוח עליו דעתו. מה רע הדבר שכל אדם ימצא חן בעיני עצמו!
הילטש
במרגליות ובאבנים הטובות מכירים אנו אחרי הילטשן. מי האדם אשר יאבה הילטש? או איה היא מכונת-ליטוש למרגליות-אדם? אכן נדמה כי את המכונה מצאתי; הלא היא הבקורת הכנה. אך את הראשון לא מצאתי! אויה לי!
טוב ורע בפרט ובחברה
כל אדם בחברה נוטה הוא להריק את עצמו אל תוך חברתו. גם את טובו גם את רעתו יפרוק מעליו ויריק מתוכו אל תוך חברתו. אלא שהרע כבד הוא, וצולל הוא על כן עד לקרקעית חברתו, ולאט לאט יסָפג בה… תחת שהטוב קל הוא בעיני החברה, ועל כן יצוף למעלה וידָחק ע"י גלי החברה לזויותיה ולאפיקיה. נמצא על כן, שככל אשר ירבו “חברים” בחברה, כן יִרֶב הרע אשר יסָפג לתוכה, וכן ירחקו ממרכזה מידות הטוב של אישיה, כי אלה ידָחו אל האפיקים של החברה, שרטוניה וחולותיה. כל הנספג בכל גוף – מפרהו ומרבהו. הריבוּי הבא מתוך הפריה הדדית מתכונה גיאומטרית הוא, נמצא שככל אשר תגדל החברה כן ירבו בתוכה יחידות הרע המפרות עצמן הדדית. ולכן אם בחברה קטנה ירע האדם שבעתים מן האדם ביחידתו, הרי בחברה גדולה ירע פי שבעים ושבעה.
טוּב-האדם בחברה, שאין מטבעו לצלול ולהיספג בתוכה אלא לצוף ולהידחות לקרנות, נדבק שם התדבקות פשוטה אל היחידים שמקצות ההברה, אשר נדחו שמה מהיותם “קלים בעיניה”… ומפני זה אם נחפש טוב בחברה גדולה, נמצאהו בעיקר בקצותיה ולא במרכזה.
פרט וכלל
נדמה, כי ברור לעיני כל ש“אין בכלל אלא מה שבפרט”. אך האם פרטים יחידים רבים ממנו ישימו לב לקשט עצמם תחילה באותן המידות אשר יאמרו לקשט בהן את הכלל?…
בונים והורסים
ישנם אשר יתאמרו להרוס למען בנות, אך היהיו פעם בוני בנין אשר לא יהיה ראוּי להריסה?
בנין והריסה
לוּ השקיע כל אדם (וכל חבר אנשים) את כוחו בבנין עולמו הוא, מבלי לפגוע בעולמותיהם של זולתו, אז הרי, בכל דלות כוחותיו, היה מצליח לבנות משהו – “והעולם” היה נבנה. אולם מארת אלוהים נתכה על האדם, להיותו סותר את אשר בנו זולתו, ונמצא העולם נסתר ונחרב… כל אחת האבנים משכיחה מלבה את האמת: כי רק אם היא תהיה “אבן בקיר” יקום איזה בנין שהוא, וזוכרת היא כל אבן אך את זאת כי צר לה המקום יחד את זולתה, והיא דוחפתה מן הבנין וגורמת לסתירתו…
חבר ובקש
קל לבקר מלחבר. אכן קשה לאדם כי יבקר את עצמו, וקל לאי-אלו בני-אדם לחבר כזבים ולרדוף אמרי שוא.
משוך בעול ורגון על העיקו
משוך בעול, מי יאבה? ומאין הם כל הרוגנים על מעיקת העול?
עבודתנו ותוצרתה
התוצרת מהי? הוי אומר: תוצאת העבודה! בכן מיהו ומהו אשר יאמר עבודה עברית ולא יאמר תוצרת עברית?!
עקביות
האדם העקבי הוא דוקא זה, שאינו מחייב את עצמו לחזור תמיד על דבריו ועל דעותיו כעל “מסמרים נטועים”, למרות זה אשר “החברה תאמר” את ההיפך מכך. אדם עקבי הוא זה, ש“מוחו עמו בכל עת”, וכחיים השוטפים כך יזרמו רעיונותיו. רק נקודת המוצא למחשבותיו תישאר קבועה, ולאורה של זו יסתכל בכל אשר זימנו החיים לפניו. וכשם שבין כל גווני החיים ישנו בעצם קו מאחד, אף כי מרובים הם הגוונים ושונים הם זה מזה, ככה תהיינה גם הגבותיו של אדם כנ“ל; אלא מכיון שלעיני הזולת יראה כל צירוף של גווני חיים שונה מזולתו, על כן גם אדם כנ”ל כהפכפך יראוהו; ולעקביים יחשבו בחברה דוקא את הריקנים; שאין להם “רכוש” משלהם אלא “שבים הם אל קיאם” פעם בפעם…
שפעת אור והפצת אור
השמש – המאור הגדול מקור כל האורות – שופעת את אורה; אך “מפיצת-אור” לא היתה השמש מעולם.
אור וצבעים
אור אחד לשמש; וצבעים שבעה לקשת. אמת רק אחת לאלוהים; ומי ימנה את מספר הדרכים, אשר יהלכו בהן בני האדם, בשאפם אל האמת היחידה? אכן כפריזמה לאור, כן בינת האדם לאמת, יש אדם, ויש חֶבֶר אנשים אשר דרך הפריזמה-בינתם תגלה האמת בכל שפעת צבעיה, אף אם ירָאוּ לעתים לזולתם כהפוכים וסותרים זה לזה; כי על כן יאמר: “אך משוגע הוא איש הרוח”. ויש אדם, ויש חבר אנשים אשר דרך הפריזמה-בינתם יחדר צבא רק אחד מאור האמת; ולהם מופיע הכל סלול, עקבי, פרוגרמתי… ומובן כי אלה יאמינו בכל לבם כי לאמת קו אור רק אחד: זה אשר אליהם חדר.
כזה הוא “הדור”
כזה הוא “הדור” מדור דור. ואם נראה לעינים כי רכושה של חברת האדם עלה, הרי אך ורק ברכוּש המרי עלתה החברה, כי דור לדור הורישו עד שנצבר לערמות. אכן ברכוש רוחני, אין בן דורנו עולה אף במשהו על דורו של אברהם אבינו. כי רכוּש רוחני אינו ניתן לעבור בירוּשה.
עדיין לפני כאלפים שנה, בעוד שהפראות סערה סביב בכל עוז, ידעה כבר אשה מישראל להבדיל בין חטאים לחוטאים, והטיפה לאדם כי ישא את נפשו אל כך, שיתמו חטאים ויחונן את החוטאים; ומה המצב כיום? נדמה, רבים הם שמבקשים חטאים, כדי להצמית את “החוטאים” להם…
כובשי ארצות ויורשי ארצות
יורשי הארצות מאז ומעולם היו, הווים ויהיו ה“ענוים”: אותו העם המסתפק במועט, אוכל מיגיע כפיו ואינו מתנשא למשול על זולתו ולנצלו, ולכן לא יפתח בקרבו את הנטיות לעצלות ולהתפנקות ולהג שפתים מרובה. עם כזה יירש את הארץ אשר ישב בה, אף אם יעצם עליו הלחץ והשעבוד מצב כובשי ארצו או מצד מנצליו. – כובשי ארצות לא להם, סופם להידחות מהארצות ההן ואף ארץ מכורתם תישמט מתחת לרגליהם. ואם בימינו אין עדיין עדוּת לזאת, הרי דברי הימים עברו יספרו לנו זאת: כל כובשי הארצות הקדמונים, אשר רמת חייהם (חיי מותרות ופינוק) התנשאה מעל לרמת החיים של העמים אשר כבשו, כולם נשמדו לבסוף גם מארצות כבוּשיהם וגם מארצות מכורתם. ולהיפך, כל העמים “הענָוים” ברמת חייהם, ירשו לבסוף את כובשיהם ולוחציהם. ורק בכוח הענוה אשר ברמת חייהם ירשו את העמים המפונקים והעצלים… אכן “ענוים יירשו ארץ!”…
הגבורה שבמלחמה והגבורה שבהכנעה
שלושה לוחמים הם ושלשה הם המנצחים. יש הלוחם על קיומו ההכרחי: צר מצעו, והוא נדחק על כרחו לארצות אשר כבשו זולתו. הכרח קיומו יאלצהו לחפש לו עמדות חדשות, ואף אם לבו יכאב עליו מהדוף את רגלי זולתו. לוחם כזה, יפנה תמיד רק לעמדות המרווחות למדי, כדי הכיל גם אותו וגם את משנהו; כי יודע הוא את נפש זולתו. – ויש לוחם על צרכי מותרות ותשמישי פינוק החסרים לו. כזה אינו מחשב כלל את עולם זולתו; כשועל בכרם יזלול וירמוס. – ויש לוחם אך בשל הנטיה למלחמה אשר בדמו. היום יערוך ציד על חיות יער ומחר יָשֵׂם ארצות בני אדם. עם ישראל גם בימי גבורתו ומלחמתו, רק על כרחו נלחם.
אף המנוצחים שלושה הם: 1) יש אשר יבחרו כי “תמות נפשם עם פלשתים”. רגש כזה במלחמה, אם גם עצה ותבונה מלווים בו, יש שיביא את הנצחון למגינים על עמדותיהם, ביחוּד בפני אלה הלוחמים לא על קיוּמם ההכרחי. 2) יש אשר יאמרו לנפשם “חבי עד יעבור זעם”, ויאספו אונים לעמוד על נפשם בשנית. 3) ויש אשר ישלימו את כובשיהם, אם אלה נלחמו בהם לשם רכישת עמדות הכרחיות לקיוּמם, ויחפשו וימצאו דרכים חדשות לחייהם.
גבורים
“אין גבור כמתיאש”. אכן הגבור אינו מתיאש.
מחוקקים
המחוקקים אשר אין הם עצמם שומרים על חוקיהם ואך ל“המונים” יגישו אותם, אינם אלא אנשי פלסתר.
שאננים
שאנני עולם הם אלה, החיים חיי זמרי וישיגו הערצת המונים כפנחס.
ידידים
כרגיל יהיה האדם גלוּי בפני ידידו וחברו הקרוב אליו. ידידים ידברו ביניהם לבין עצמם באופן גלוּי על כל עניניהם. הידיד לא יפקפק מהוכיח את ידידו בפניו על אולותיו ופגימותיו. אכן הזר לא יקרב לזולת עד כדי כך. להיפך: ינהג אתו בנימוּסיות הרחוב הקרה. את מעשיו יהלל בפניו, אף אם רעים הם בעיניו. ובכן אלה אשר יוכיחונו בפנינו על פגימותינו וחטאינו מה המה, ידידי נפשנו או שונאינו? – והמחפים על מעשינו הרעים מה הם לנו?
אידיאליסטים
ככה יכנו עכשיו את כל אדם הפורש מן החיים הקלים הנוחים לרבים. ולכאלה יתיחסו מי בהערצה ומי בלעג; אך כולם יראום כמקריבים עצמם לטובת רעיון כללי. אכן באנשים כאלה יש לבחון שני סוגים: א) אנשים אשר החיים שהם קלים ונוחים בעיני החברה אינם מספקים את נפשם הם, מרגישים הם מחנק ועיפוש בתוכם, ועל כרחם בורחים הם אל אשר הוא קשה אולי ורע בעיני זולתם, ואולם להם הרי זה אויר נשמתם, חמדת נפשם וכמיהת בשרם; ולמה בכן יראום כמקריבי קרבן למי שהוא? ב) אנשים אשר לנפשם נוח אמנם יותר בחיים הנוחים לרבים, ורק מתוך אמונתם בצורך הקרבן הם “מקריבים עצמם”. אלה אין “עוֹלתם תמימה”, קרבנם אינו לתועלת מי שהוא; ולא יירצה.
“מתקני עולם”
בשתי דרכים שונות ילכו “מתקני העולם”: א) ישנם אשר יקראו פשוט לאמר: “בית יעקב לכו ונלכה באור!”. ב) וישנם אשר על כל זולתם יכפו את הר מצוותיהם, או שירצפו בפני ההמונים את הדרך בשטרות מזוּיפים המבטיחים שכר בעולם העתיד…
דעת האדם את עצמו
על דבר עצמו אין אדם מסוגל לחשוב גבוהה עד להערצה ולא לתעב את עצמו. כי הן יודע האדם את עצמו פחות או יותר. ההערצה וההשפלה יוצאות תמיד אל אדם או אל דבר בלתי מוכר למדי.
מנהיגים
במה כוחם של המנהיגים? כוחם בכך שידעו לרומם רעיונות בפיהם, וידברו גבוהה על ענינים עד לידי הערצתם האלילית? ראיתי, למשל, כי אנשים מתוך העבודה ממש יתיחסו בבקורת אל עצמם ואל מחניהם, ובאי-רצון ואף בגועל יתיחסו אל הערצת מחניהם מצד זולתם. והדבר מובן מאד: כי העומד על ההר רואה את עצמו עומד על הקרקע ולא רוכב בעננים. תחת אשר זה שיביט אליו מלמטה למעלה, יראהו רוכב ברקיע השמים ושמי השמים.
בין ההמון למנהיגיו ישנה תמיד השפעת-גומלין: ההמון כאילו יהלך בדרך מנהיגיו, כי יודעים מנהיגים אלה לבור להמון את הדרכים הרצוּיות ביותר להמונם.
ישנם מנהיגים, אשר, אם כה ואם כה, את צעדיהם יכוונו בכל אופן לקראת מטרות נעלות. מנהיגים כאלה הרי כל הווייתם היא: קשב, האזנה, שיקול-דעת, כובד-ראש, דאגה לאחרית ועוד. אולם ישנם מנהיגים, אשר ב“כתר המנהיגות” יספיקו, ואך כדי להסיח את דעת מונהגיהם מעצמם “יעסיקום בתנועה” והליכה הלוך ושוב, כגננת בגן הילדים, אשר תמיד אך תשיר לפניהם לאמר: “סובו, סובו במעגל! במעגל, במעגל! לכו, לכו בשורה! בשורה, בשורה!”.
ההמונים – אחרי מי?
ההמונים לא ילכו אחרי מי שילך בדרכים בלתי סלולות – כי ההמונים יבקשו את הנוח ואת הבטוּח. אך אם יש מי שהולך בדרכים סלולות וחלקות, עד שאפשר לו ללכת בהן כשגבו קדימה ופניו אל ההמונים, הרי אחריו ינהרו ההמונים. גם יען אשר סלוּלה היא הדרך שיצעד בה, וגם יען שעיני “המנהיג” תבטנה אליהם (אל ההמונים), בפיו אליהם ישרוק וישיר להם את הישר בעיניהם…
הדרך למי?
חסידי קוצק מספרים, כי רבי מנדל היה אומר: “באמצע הדרך, על גבי הכביש, יהלכו סוסים”. בנוסח תנ"כי אפשר לאמר: הדרך? דרך לסוסים! והשביל? ניתן לבני אדם!
מי יעלה
“מי יעלה בהר ה (כי בצלם ה' ברא את האדם) ומי יקום במקום קדשו? נקי-כפים ובר-לבב, אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה”!
ניצול
הניצול הגופני מוכר הוא לכל. הלא הוא ניצול כוחותיו הגופניים של האדם. אכן, הישנם גם רבים אשר יכירו את הניצול הרוחני, הלא הוא ניצול רוחניותו של האדם? אכן התנועה החברתית, אשר על דגלה (לא בלבה!) חרתה את חובת המלחמה בניצוּל הגופים, גסה היא מדי הבין כי הניצול הרוּחני קשה ממנו.
שׂררה
מתמיה מאוד: א) למה יתאוו בני אדם להשתרר על זולתם – והלא לנפש היפה אין בחילה ופיגול גדול יותר מלראות בני אדם הנכנעים ומקבלים מרוּת כעדר בהמות. ב) ולמה זה יהיו אנשים להוטים כה לתקן עולם, להצדיק (עשות צדיקים) את הרבים – והלא גם אם אלף שנה יחיה איש, וגם אם יקדיש את כל רגעי חייו הארוכים אך ורק לתיקון עצמו, לא יספיק לעשות זאת; והזמן לתיקון הזולת מאין ימָצא?
מולכים
“הלך הלכו העצים למשוח עליהם מלך. ויאמרו לזית: מלכה עלינו! ויאמר להם הזית: החדלתי את דשני – והלכתי לנוע על העצים? ויאמרו העצים לתאנה: לכי אַת מלכי עלינו! ותאמר להם התאנה: החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה – והלכתי לנוע על העצים? ויאמרו העצים לגפן: לכי את מלכי עלינו! ותאמר להם הגפן: החדלתי את תירושי והלכתי לנוע על העצים? ויאמרו כל העצים אל האטד: לך אתה מלוך עלינו! ויאמר האטד אל העצים: בואו חסו בצלי, ואם אין – תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון”.
(שופטים ט').
רֶשַע ורָשָע
לפנים בהעשות רֶשַע למישהו, יכול היה להכיר את הרָשָע אשר מאתו יצאה הרעה לו. ואף אם לא היה לאל ידו של העשוק כי יגמול לעושקו, והיה למצער לאל ידו לקללו. אכן כיום ירבץ על כל אדם הרי הרים של רֶשַע אשר נעשה לו, ולפניו אין אישיות אחראית לכך… אכן יאָמר כי המשטר הוא האחראי לרֶשע; אולם הישנה נפש חיה בכל משטר?… עוד זאת, שלפנים בהיות זה שעשה הרֶשע, והיה גם צדיק המנחמך בטהרתו. אך אים הצדיקים שבימינו? הגם כיום ישנו אדם צדיק, או הכל אינו אל “סטיכיה” מרשעת מצד אחד ואזלת ידים מצד שני?
כוח העושק ואונו
נדמה לי, כי למען יוכל האַלים לעשוק את החלש ממנו אין כוחו הגופני מספיק, אלא הכרח הוא שיהיה לו גם און רוחני. ממה יינק העושק את אונו? האם לא מזה אשר גם בלב החלשים, עשוקיו, תתעלם התאוה לעשוק גם הם את החלשים מהם?
חידה ופתרונה
יש אשר כחידה תראה לנו העובדה, שאף גדולי ישראל ישוקצו ע"י בני אדם מסוימים, בעת שגם זאטוטי הגוים הקדמונים יסולדו על ידיהם. אך נדמה לי, שקל למצוא את הסיבה לכך: העמים הקדמונים מתו עוד לפני תקופות רבות; וישראל חי הנהו. ומדרכו של האדם, היא לקלס ולהלל את המתים ולריב את החי…
אמנות
לפנים הבינו כאמנות (בין אם קראו כה לכך או לא), אם עלה לאדם שיחקה את הטבע (בכל צורות החיים). בדורותינו יקראו אמנות לזיופים ממראות הטבע. ואכן הנקל לזייף את הטבע מאשר לחקותו. הזיופים גדלו ורבו בכל צורות “האמנות”, אך ביחוד בציור. “עץ עגול”, “אנוש מרובע”, אלה הם מאמנותם של “המושחים במכחול” אשר בימינו… אך האם לא יימצא ילד תמים, אשר יאמר לצַיָרי דורותינו הדקדנטים כי “ערומים הם”?
בענין הדרמה: כותבי הדרמות, למאחרי התנ“ך ועד ימינו, אין כנראה ביכלתם לכתוב דרמה מבלי שיהיו סבכים בין גבר ואשה או בין גברים ונשים; אך האמנם אין האמן יכול לספר סיפור דרמתי, אשר רק אישים ממין אחד בלבד או בלי תסבכות מיניות יפעלו בו?! האם בתנ”ך למשל אין סיפורים דרמטיים רבים אשר תסבכות מיניות אין בהם? ההבדל המקרי שבין הסיפור בצורה הדרמתית ובין הסיפור שבצורות אחרות הוא זה, שאת הסיפורים הרגילים אפשר לשמוע או לקרוא, תחת שהסיפור הדרמתי בנוי בצורה שאפשר גם להציגו בפני העין הרואה והוא ימשוך את הלב. ובכן, הכי הכרח הוא שבסיפור כזה האחרון יפעלו דוקא אישים משני המינים במצב המגרה את הסקרנות המינית שבאדם, או דוקא בעל הכשרון הגדול יוכל לגרות את סקרנותו של האדם בלי סימנים מיניים?
דרכים ומטרות
היש להצטער על זה, שכל מטרה תהיה מוארה לבני אדם שונים בדרכים שונות? האין כל הדרכים התמימות מובילות (או בכל אופן מכוונות) אל המטרה היחידה? ולמה בכן לערוך מלחמות על-דבר הדרכים?! ילך לו כל איש וכל חבר אנשים בדרכם המיוחדת המוארה להם באורם המיוחד!…
גאולה
לכל גאולה (ויהי באיזה מובן שהוא) ישנה רק דרך יחידה ואין בלתה: גאולת כל יחיד את עצמו. כל גאולה ושחרור לחברת האדם לא יקומו, אם לא בשחרור העצמי של כל יחיד ויחיד. ויען כי פעולת השחרור העצמי היא הקשה ביותר שבכל פעולות האדם, ויען אשר בנסות האדם לשחרר את עצמו ייתקל תיכף בהרגשת הקושי אשר בכך, כי על כן יתחמקו בני אדם (באופן אינסטינקטיבי) מפעולת השחרור העצמי; ואת תביעת נפשם לפעולת שחרור יספקו בפעולה לשחרור זולתם. אולם, כשם שאין האדם השקוע הוא עצמו בבוץ, יכול להוציא מן הבוץ את זולתו, ככה לא יוכל האדם הבלתי משוחרר לשחרר את זולתו. אכן, לא זכר כל אדם את זה, אזי היה מרכז את כל כוחותיו רק לשחרור עצמו, וממילא היה בא שחרור החברה וגאולתה.
הצער והשפעתו
ההתיחדות את הצער עד כדי רפיון-ידים – יש שהיא באה מתוך הרגשת היתמות והכליון; ויש להיפך – מתוך אמונה שיש בפני מי להתחטא… והדחיפה לשוב אל המעשה – יש שתבוא מתוך קסם החיים המבטיחים; ויש – מתוך הכנעה לסבל; ויש – מתוך בוז לחיים וליוצרם.
עצמים ותארים להם
ביקום קיימים רק עצמים; ואולם כל התארים לעצמים נובעים אך ורק מתוך יחס האדם אליהם. גם התארים לפעולות: קשה, נוח, מענין, משעמם ועוד, נמצאים הם אך ורק במחשבת האדם. את המשא הקל ביותר לא ירים האיש אשר יאמין כי אותו משא כבד הוא ממנו; ואת המשא הכבד ביותר ירים איש אשר יאמין כי בכוחו לעוז עליו (את המנופים להרמת אותו המשא ימצא כבר). וכמשא חמרי כן סבל נפשי: אין סבל אשר עליו לא יגבר אדם המאמין ביכלתו לשאתו… וכן אין דרגה בסולם האדם אשר עדיה לא יוכל להגיע אדם המאמין שביכלתו להגיע עדיה.
בצלם אלוהים
בצלם אלוהים (כביכול) נעשה האדם. אכן, לאדם יירָאה צלם האלוהים, מבעד לשברירי קרני אורו של אלוהים, ברבי-רבבות צבעים וגונים. ויבקשו בני האדם את צלם האלוהים.
אכן בצלם האלוהים נוצר האדם, אך בצלם האדם אין לבקש את האלוהים, כאשר אין לראות בגרגר חול מן המדבר את עצם המדבר.
כל אדם אשר יראה עצמו כאלוהים באשר נברא בצלם האלוהים, את ארץ-יה למדבר ישים.
גילוי האלוהות
לקדמונים נגלו האלוהים; בלבם הרגישו את אפסות עצמם וקוצר השגתם ביקום הרחב, ויעריצו את יוצר כל היקום. בדורות הבינים (עד קרוב – לדורותינו), אשר היה בהם מחסור בתומת-הלב ובעמקות ההרגשה ולעומת זה היה להם עודף גדול ביהירות, האמינו כי התרוממו מעל לאלוהוּת; ובהצליחם להפוך את הברזל לסוס-משא נושף קיטור, התברכו לאמור כי אלוהים הם עצמם ואין להם מה להשיג באלוהות. בדור שלפני זה הקם עכשיו, החלה התשובה אל התבונה ואל ידיעת האדם שאינו יודע ולא ישיג כלום ממעשי היוצר; ואך את זאת השיגו: כי עד נצח לא ישיג בן האדם את סוד היצירה. ובסיכום: אנשי הרגש התמים לפנים חשבו כי אין כלל מה להשיג. לפני זמן קט העפילה מחשבת האדם עד הידיעה שאינו ידוע. האין הדור החדש מראה כי שב הוא אל אי-הידיעה שאינו יודע כלום?
רמת האדם
הנביאים שבכל דור (בהגיעם הם עצמם לרמה האנושית הגבוהה ביותר), המריצו תמיד את האדם שבדורותיהם כי יתעלה מעלה, מעלה עד לרמה האנושית הגבוהה ביותר; מול הנביאים קמו (בכל דור) הכהנים, אשר בשם הדור (שהיה להם ענין ל“שמור לו למען ישמור להם”) ויכלתו היו מגינים תמיד על הרמה (כביכול) אשר הדור הגיע עדיה. אכן כהן ונביא – מה עדיף?
הנעלה יעלה
נדמה כי כל אדם יכול להגיע לרמת הנביא במוסריותו, ואף לרמת הגאון בכשרון מעשיו (“יכול כל אדם להיות כמשה רבנו”). לשם כך נחוץ כי האדם יהיה בטוח (בכל הרמ“ח ושס”ה שלו), כי מי שאינו עומד על הרמה האנושית הגבוהה ביותר “חסר הוא מן האדם”; ואפשר שהאדם היה מגיע לדרגה זו, לולא היו חנֵפיו נוצרים כבבת עין את משעולי ההמון הרגילים. אך מכיון שככה הוא המצב מדור ועד דור, על כן תהי דרגת האנושיות של האדם ירודה כה עד אשר יסקלו באבנים את הנביא, או ידריכוהו מנוחה בתועבותיהם, עד כי זה ישאף לעזבם ולברוח המדברה…
סלוח והתרצות
סלוח? כן! לסלוח אפשר על הכל; אולם האם הסליחה לחוטא הריהי הליכה בדרכיו?!
סלח למי שאינו יודע מה הוא עושה! אך הכי גם אתה אינך אלא ראוי לסליחה?!
התקדמות האדם
מכל השערות חכמים אשר אדע, לא ידוע לי עדיין מה ארכה של התקופה למן האדם הקדמון שבקדמון ועד אדם-דורנו. אכן עד כמה אשר אוכל להשיג מן ההשוואות בין שרידים מלפני כמה אלפים שנה ובין מה שישנו באוצרו של אדם-ימינו, נראה לי, כי למרות זה אשר ירושת הדורות החמרית הלכה ונצברה למעלה ראש, באופן שאדם-ימינו הוא בודאי ובודאי עשיר יותר מאבותיו, הרי בנוגע לירושה רוחנית (מחשבה ורגש) אין אדם-דורנו עולה על אבותיו אלא יורד מהם.
שד האדמה
יותר מאשר ירצה האדם לינוק – תרצה האדמה להניק לו… גדול חטאי האדם עלי אדמות הוא זה, שאין האדם מתרפק עלי חיק אמו אדמה לינוק ממנה את שפעתה אשר תָמֵר לה באין יונק לה… חטא שני (הנגרר ע"י הראשון) הוא זה, שאדם ימוץ לשד מן האדם זולתו תחת ינקו מן האדמה. חטא שלישי (כנ"ל) הוא אשר בחברת האדם יחיו אלה בעתרת (מותרות) ואלה במסכנות ולא יתערבו יחד, למרות זה שאמם אדמה נתנה את אונה לכולם יחד. והן מה שלא יוקח מן האדמה איננו כלל במציאות…
העבודה כשירה וכיצירה
מטבע השירה, כי תפרוץ כמבוע-מים, בלי תחילה ובלי תכלה. יש כאן ערגת הנפש וכמיהת הגוף בכל האברים להתפרק בעבודה מלחץ הכוחות, בכל עבודה שהיא, בכל מקום שהוא ובלי כל קשר את העבודה ואת תוצאותיה. כל עצמותינו תאמרנה, כי עצם “העבודה היא חיינו”. אכן לעבודה יוצרת יש להביא בחשבון את סוף המעשה בתחילתו, ומתוך חופש אפשר להביאה להשלמה.
שירת העבודה כשלעצמה עדיין אינה מבטיחה את שיתוף היצירה בה; ויצירה בעבודה היא ממילא גם שירת עבודה, וכל היוצר בעבודה חפשית ממילא יחרזנה כחרוזי שיר. גם העובד כמשורר-סתם וגם העובד כמשורר-יוצר, חביבה עליהם העבודה, “צל לא ישאפו” ולפרס לא ישאו עין… אל פרס העבודה יקרצו עין רק “עבדי העבודה”, “שואפי הצל”, אלה אשר “יאנחו תחת עולה”.
עובד אדמתו
בראותי איש עובד אדמתו בשדהו, וצפה לנגד עיני דמות יונק מלפף את שד אמו הישנה, ומתאמץ להדביק את שפתו אל פטמתה.
יצר לב האדם
אכן יצר לב האדם טוב מנעוריו, ועלינו לדון אותו תמיד לכף זכות. אף אם מעשיו אינם רצויים, יתכן שכוונתו רצויה. ואם מעשיו רצויים – כוונתו בודאי טהורה היא.
יד המקרה
משול כל אדם לנודד, הנעכב ליד ציוני תחנות על דרכים מתפרשות… בכל תחנה נמצאת האפשרות, כי יפנה הנודד אל שביל האושר או אל חתחתי אסונות. כל אדם יתעכב, בתקופות חייו השונות, בתחנות האלה. ואך במקרה, בלי כל ידיעה והבחנה, פורשים אלה לשבילי האושר ואלה למשעול האסונות.
אל תקלקלו את שורת האדם
האדם בילדותו, תודעתו מופנית אל מחוצה לו לספיגת דעת. בנערותו, יפנה אל פנימיותו, תוהה על מיהות עצמו ותעודתו.
על המחנך לזכור זאת, ולכן: לגיל הילדות הבו ידיעות, הרבו דעת, ואל תקלקלו את שורת האדם בהפניתו אל פנימיותו. ולגיל הנוער הבו חבר טוב ומבוגר, אשר מנסיונו ילמד הנוער איך לעמוד על מהות עצמו ודרכו.
מתוך השלמה
את גורל חיי מוטב לי לשאת מתוך רגש השלמה, כי אז יקל לי למצער לשאתו. תחת אשר אם אבעט ואתמרמר, רק לי לעצמי אמרר את החיים שבעתים, ומעול גורלי לא יגָרע מאומה.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.