בהיותי בשליחות בארצות־הברית הזמינו אותי לדבר על הקיבוץ. “אנו רוצים לבנות קומונה,” אמר הקול בטלפון, “אנו מעוניינים בצורת־החיים הקיבוצית.” המקום אליו הוזמנתי היה באחד הבתים העזובים־למחצה בווסט־סייד בניו־יורק. דירת הזוג היתה קטנה ודחוסה מזגן־האויר פעל בלב הדירה המתפוררת. “אנחנו מוכרחים לדאוג לבריאותנו. אתה יודע שהאויר בארץ הזאת מורעל.” תקליטים רבים היו מונחים על הרצפה. ילד בן שלוש התרוצץ בין שני החדרים הקטנים. לטיפול מיוחד זכה החתול הענק שקפץ בין ספה לכיסא, כשהוא מנתר מעל דיוקנו של בטהובן שניבט מאחד התקליטים. בני־הזוג שבביתם נערכה הפגישה – עובדים בשירות הסוציאלי של ניו־יורק – מבוגרים מן הצעירים שהיו בחדר. חותם של עצב היה פרוש על שניהם. נראה שהעבודה עם זקניה של ניו־יורק השפיעה עליהם.
הוא בא מן הדרום. היה פטריוט אמריקאי. יש להניח שהשתתף במצעדי־הענק עטורי־הדגלים. אט־אט איבד את אמונו. עתה הוא כופר. אין הוא מהפכן ואיננו מחכה לבואו של לנין לאמריקה גם אינו שייך לשום קבוצה. אולם הוא כבר בטוח שעוקבים אחריו, שמקליטים את שיחותיו. הוא רוצה להקים קומונה – אך מיד, לפני שהכל יתמוטט, כי החברה האמריקאית מטה לנפול. היא מפרפרת פרפורי־גויעה. פעולות אלימות לא יביאו כל תועלת. “אין מבטלים את המוות על־ידי ניתוץ המצבות בבית־הקברות.”
היתה זו שיחה קודרת. כל אחד מהנוכחים סיפר כיצד הגיע להכרה כי אכן האבדון קרוב. לעתים לא היה ברור אם מדובר כאן על היקום, על החברה האמריקאית או על גורלם של אנשים אלה עצמם, שגילו את גלותם. סירנות צווחניות קטעו מדי פעם את השיחה, מכוניות של כבאים הגיחו מכל צד. “כאן שריפות הן דבר של יום־יום,” הפטיר המארח.
בשביל האמריקאים ארצם היא העולם כולו. אמונה זו איננה נחלת ה“פטריוטים” בלבד. לעתים קרובות ניתן למצוא אנשים אינטליגנטיים מספיק כדי לדעת שאין הם יכולים לתפוש מהי אמריקה. אך אין בכוחה של אי־ידיעה זו למוטט את התחושה שאם יש עולם, העולם הוא אמריקאי. בענין זה אין הבדל גדול בין השמאל והימין, בין ליברלים לשמרנים, בין האוהד את חיל־הישועה הנוצרי לבין הלוחם בשוחות ארגון נוער מהפכני. יש הבדל גדול בין תפישות־העולם, אך הכל מסכימים שאמריקה כולה היא הפרובינציה של ניו־יורק ושכל העולם הוא הפרובינציה של אמריקה.
הוייטקונג וצה"ל, הקומוניזם העולמי, מאו צה טונג, צ’ה גווארה, הפאתח ואילי־הנפט – כולם משתתפים במלחמת־העולם של אמריקה עם… אמריקה.
אמריקאים רבים יודעים, כמובן, שיש ארצות אחרות. אולם לעתים קרובות אלה מיצגות לגביהם את אמריקה בחיתוליה. אם יתפתחו, אולי יגיעו לציויליזציה שלנו" – מדקלים המאמינים באמריקה, בדגלה, במשטרה ובטכנולוגיה שלה. “במוקדם או במאוחר יפלו גם הם טרף לציויליזציה ההרסנית שלנו” – קוראים הכופרים, החולמים על מהפכת־עולם. אמריקה יכולה להיות הדוֹד הטוב או המפלצת, אמא המלטפת או הנחש העוקצני, אך היא־היא העולם.
כבר מזמן אין האמריקאי רואה עצמו בצלה של אירופה. את התרבות האירופית כבר קנה. אירופה הפכה להיות המושבה של אמריקה. אליה הוא פונה כאל אחוזת־הקיץ שלו שאפשר לבקר בה ולמצוא בה מרגוע מעול חיי היום־יום או מפלט מלחצם.
כל עוד רחף “החלום האמריקאי” באויר ושמרנים וליברלים האמינו בו (אם כי חלקו זה על זה בתפישתם את מהותו), האמין האמריקאי שהעולם יידבק בתמימותו, ברמת־חייו הגבוהה, בעצמת הטכנולוגיה שלו ובאינדיוידואליזם המשיחי שהוא מבטא. אולם עתה נהרס הבטחון בחלום האמריקאי. רבים חוששים שמא לא יוכל להתגשם (“הנוער והסטודנטים המושחתים, היהודים מניו־יורק וכוחות מבחוץ הורגים את אמריקה”). אחרים הפסיקו להאמין בחלום עצמו (“אין זה חלום אלא סיוט של שעבּוּד”). כך עולה תופעה מעניינת – אפוקליפּסה בנוסח אמריקה".
האפוקליפסה איננה תופעה חדשה באמריקה. כל מטיף פרוטסטנטי מן הפּוּריטנים היה חוזה את סוף העולם מדי יום ראשון בכנסיה. אולם התופעה החדשה קשורה דוקא בהתמוטטות האמונה בכוחם של שרשי הציויליזציה האמריקאית להביא עולם חדש. העולם החדש איננו עוד כל־כך חדש. את מיתוס הארץ הפתוחה ירש הפחד מהרס הטבע על־ידי האדם. ארץ המקלט לאלפי המהגרים הפכה להיות ארץ הנעולה לרבים מחוצה לה והנועלת את עצמה בפני רבים מתושביה.
אם פעם האמינו רוב האמריקאים שאמריקה תהא הגאולה, בדמות של מכונות והמטבח האידיאלי גשרי־ענק ומבצרי־ראוָה בחלל – הרי רבים מקרב הצעירים מאמינים היום כי דוקא חורבנו של האדם מאמריקה יבוא, ומאותה דמות עצמה. סמלי הקִדמה – אנטנות הטלויזיה, היִיצוּר ההמוני, הסוּפּרמַרקט הבלתי־מוגבל שבו יכול האדם לקנות עוד ועוד – הפכו להיות מלאכי־המוות המאיימים על האנושות. כשם שבעבר האמינו בכוחה של הטכנולוגיה לפתור כל בעיה כך הופך עתה כל בקיע המתגלה בשיטה הטכנולוגית להיות סימן להתמוטטות כוללת.
כשבירושלים או בעין־גב היו הפסקות־חשמל, ידענו מיד את מי לקלל, על מה להתבדח, למי להרים טלפון; ידענו כי “הזקן מנהריִם” או חברת־החשמל חייבים לשאת באחריות. אולם אלה שחזו את הפסקת־החשמל הידועה בניו־יורק דיברו על כך שסוף העולם קרב.
בעת משבר הטילים בקובה האמינו רבים כי הטילים שיעופו לעבר אמריקה יגמרו את המחזור הנָכחי של חיי־האדם. סטודנטית אחת סיפרה כיצד היא וחברתה יצאו לחצר האוניברסיטה, אחזו זו ביד זו וציפו לנחיתתו של הטיל, למותן שלהן ולמות האנושות. הפחד האישי קשור היה בתחזית של חורבן כללי.
כל אדם בלתי־משוחד יודע לסַפּר עד כמה אמריקה איננה ארץ החופש והשפע האינסופי. כמי שביקר בגיטאות, בשכונות־המהגרים, בכפרי־האינדיאנים, בשדות המעובדים על־ידי הפועלים המֶכּסיקאים; מי שיודע כמה רבים הלחצים המפעלים על אנשי־הרוח – לא יוכל להעלות על דעתו שלפניו דמוקרטיה אידיאלית. אולם הפחד המלווה גילויים אלה מקבל ממדים כה רחבים, עד כי דומה כי לפנינו הקשבה לסימני אפוקליפסה יותר מאשר בחינת עובדות לגופן. מי שבודק כיצד התיחסו השמרנים לכל עגבניה שזרק סטודנט נזעם באוניברסיטה, או כיצד התיחסו הרדיקלים לכל מהלומה שקיבלו בעת “מרד הסטודנטים” – איננו יכול להשתחרר מהרושם ששני הצדדים רואים בכל פעולה של הצד השני לא רק אירוע, אלא סימן המבשר תהליך כולל יותר.
אין חידוש בכך שהמהפכן קושר כל פעולה קטנה שהוא מבצע לשרשרת־הזהב של ההתפתחות ההיסטורית מן העכשיו האפוֹר אל המחר הוָרוֹד. גם השמרן מוּדע ליסוד המאגי שבמעשה המהפכני, והוא רואה במעשי המהפכן סכנה להתמוטטותו של הסדר הטוב וראשית נפילתו לתהום האנרכיה. החידוש הוא בפומביות הרבה, בידיעה המידית של החברה כולה. אין כבר אבחנה חותכת בין החוג האינטימי שתודעתו הפוליטית מפותחת וההוזה בחדר־חדרים על העולם החדש, לבין המון הצופים בתכנית הטלויזיה, השומע מדי יום פרשנות של מומחים על המתרחש.
הסימבוליקה של החבורה האינטימית והמהפכנית הפכה להיות חלק מן השוק. תודעת החורבן הקרב ובא, איננה נמדדת עוד על יסוד קונטרסים חשאיים, אלא על־פי רשימת רבי־המכר בחנויות. ניטשטשה האבחנה בין העובדות לבין הצגתן. לא רק התיאטרון עבר לרחוב – הרחוב הפך לתיאטרון. האמנות נדרשה לרדת אל העם – לעסוק בפוליטיקה. ואילו הפוליטיקה נמדדת על־פי הצלחתה האמנותית. ניטשטשה האבחנה בין שחקן־הקולנוע לבין המהפכן.
הפומביות של האינטימי, הגידול הלא־פרופורציונלי של התודעה על־ידי אמצעי התקשורת – הביאו לכך, שגלי הכפירה והיאוש באים בתכיפות לאחר גלי־התקוה הגואים ונשברים ללא הרף. תנועות קיקיוניות הפורצות ונופלות ללא סוף, בגידות של מנהיגים – אלה רק מגבירים את הלך־הרוח הנכון להאמין בכל.
“אתמול היה סופה של ההיסטוריה”, קראתי באחד מעלוני המחתרת (הנמכרים בקיוסקים…). “האלוהים מת” – קראו מאות סטודנטים באוניברסיטה הקאתולית פורדהם.
הלכי־הרוח האפוקליפטיים אינם נחלת הכלל. בפרברי אמריקה עדיין קוצרים את הדשא וקופצים לבריכה. קומץ ליברלים מנסה להגן על האמונה הרציונלית, האנטי־אפוקליפטית. הפועל בבית־החרושת נלחם להעלאת שכרו ומיליונים רואים באפוקליפסה לוּכּסוּס אינטלקטואלי.
יש גם מטורפים הטוענים כי הכל היא המצאה של יהודי ניו־יורק. אולם רבים הם השואלים את עצמם: ומה אם הצדק עם חוזי הפורענות?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.