בהיותי בשליחות בארצות־הברית הזמינו אותי לדבר על הקיבוץ. “אנו רוצים לבנות קומונה,” אמר הקול בטלפון, “אנו מעוניינים בצורת־החיים הקיבוצית.” המקום אליו הוזמנתי היה באחד הבתים העזובים־למחצה בווסט־סייד בניו־יורק. דירת הזוג היתה קטנה ודחוסה מזגן־האויר פעל בלב הדירה המתפוררת. “אנחנו מוכרחים לדאוג לבריאותנו. אתה יודע שהאויר בארץ הזאת מורעל.” תקליטים רבים היו מונחים על הרצפה. ילד בן שלוש התרוצץ בין שני החדרים הקטנים. לטיפול מיוחד זכה החתול הענק שקפץ בין ספה לכיסא, כשהוא מנתר מעל דיוקנו של בטהובן שניבט מאחד התקליטים. בני־הזוג שבביתם נערכה הפגישה – עובדים בשירות הסוציאלי של ניו־יורק – מבוגרים מן הצעירים שהיו בחדר. חותם של עצב היה פרוש על שניהם. נראה שהעבודה עם זקניה של ניו־יורק השפיעה עליהם.

הוא בא מן הדרום. היה פטריוט אמריקאי. יש להניח שהשתתף במצעדי־הענק עטורי־הדגלים. אט־אט איבד את אמונו. עתה הוא כופר. אין הוא מהפכן ואיננו מחכה לבואו של לנין לאמריקה גם אינו שייך לשום קבוצה. אולם הוא כבר בטוח שעוקבים אחריו, שמקליטים את שיחותיו. הוא רוצה להקים קומונה – אך מיד, לפני שהכל יתמוטט, כי החברה האמריקאית מטה לנפול. היא מפרפרת פרפורי־גויעה. פעולות אלימות לא יביאו כל תועלת. “אין מבטלים את המוות על־ידי ניתוץ המצבות בבית־הקברות.”

היתה זו שיחה קודרת. כל אחד מהנוכחים סיפר כיצד הגיע להכרה כי אכן האבדון קרוב. לעתים לא היה ברור אם מדובר כאן על היקום, על החברה האמריקאית או על גורלם של אנשים אלה עצמם, שגילו את גלותם. סירנות צווחניות קטעו מדי פעם את השיחה, מכוניות של כבאים הגיחו מכל צד. “כאן שריפות הן דבר של יום־יום,” הפטיר המארח.

בשביל האמריקאים ארצם היא העולם כולו. אמונה זו איננה נחלת ה“פטריוטים” בלבד. לעתים קרובות ניתן למצוא אנשים אינטליגנטיים מספיק כדי לדעת שאין הם יכולים לתפוש מהי אמריקה. אך אין בכוחה של אי־ידיעה זו למוטט את התחושה שאם יש עולם, העולם הוא אמריקאי. בענין זה אין הבדל גדול בין השמאל והימין, בין ליברלים לשמרנים, בין האוהד את חיל־הישועה הנוצרי לבין הלוחם בשוחות ארגון נוער מהפכני. יש הבדל גדול בין תפישות־העולם, אך הכל מסכימים שאמריקה כולה היא הפרובינציה של ניו־יורק ושכל העולם הוא הפרובינציה של אמריקה.

הוייטקונג וצה"ל, הקומוניזם העולמי, מאו צה טונג, צ’ה גווארה, הפאתח ואילי־הנפט – כולם משתתפים במלחמת־העולם של אמריקה עם… אמריקה.

אמריקאים רבים יודעים, כמובן, שיש ארצות אחרות. אולם לעתים קרובות אלה מיצגות לגביהם את אמריקה בחיתוליה. אם יתפתחו, אולי יגיעו לציויליזציה שלנו" – מדקלים המאמינים באמריקה, בדגלה, במשטרה ובטכנולוגיה שלה. “במוקדם או במאוחר יפלו גם הם טרף לציויליזציה ההרסנית שלנו” – קוראים הכופרים, החולמים על מהפכת־עולם. אמריקה יכולה להיות הדוֹד הטוב או המפלצת, אמא המלטפת או הנחש העוקצני, אך היא־היא העולם.

כבר מזמן אין האמריקאי רואה עצמו בצלה של אירופה. את התרבות האירופית כבר קנה. אירופה הפכה להיות המושבה של אמריקה. אליה הוא פונה כאל אחוזת־הקיץ שלו שאפשר לבקר בה ולמצוא בה מרגוע מעול חיי היום־יום או מפלט מלחצם.

כל עוד רחף “החלום האמריקאי” באויר ושמרנים וליברלים האמינו בו (אם כי חלקו זה על זה בתפישתם את מהותו), האמין האמריקאי שהעולם יידבק בתמימותו, ברמת־חייו הגבוהה, בעצמת הטכנולוגיה שלו ובאינדיוידואליזם המשיחי שהוא מבטא. אולם עתה נהרס הבטחון בחלום האמריקאי. רבים חוששים שמא לא יוכל להתגשם (“הנוער והסטודנטים המושחתים, היהודים מניו־יורק וכוחות מבחוץ הורגים את אמריקה”). אחרים הפסיקו להאמין בחלום עצמו (“אין זה חלום אלא סיוט של שעבּוּד”). כך עולה תופעה מעניינת – אפוקליפּסה בנוסח אמריקה".

האפוקליפסה איננה תופעה חדשה באמריקה. כל מטיף פרוטסטנטי מן הפּוּריטנים היה חוזה את סוף העולם מדי יום ראשון בכנסיה. אולם התופעה החדשה קשורה דוקא בהתמוטטות האמונה בכוחם של שרשי הציויליזציה האמריקאית להביא עולם חדש. העולם החדש איננו עוד כל־כך חדש. את מיתוס הארץ הפתוחה ירש הפחד מהרס הטבע על־ידי האדם. ארץ המקלט לאלפי המהגרים הפכה להיות ארץ הנעולה לרבים מחוצה לה והנועלת את עצמה בפני רבים מתושביה.

אם פעם האמינו רוב האמריקאים שאמריקה תהא הגאולה, בדמות של מכונות והמטבח האידיאלי גשרי־ענק ומבצרי־ראוָה בחלל – הרי רבים מקרב הצעירים מאמינים היום כי דוקא חורבנו של האדם מאמריקה יבוא, ומאותה דמות עצמה. סמלי הקִדמה – אנטנות הטלויזיה, היִיצוּר ההמוני, הסוּפּרמַרקט הבלתי־מוגבל שבו יכול האדם לקנות עוד ועוד – הפכו להיות מלאכי־המוות המאיימים על האנושות. כשם שבעבר האמינו בכוחה של הטכנולוגיה לפתור כל בעיה כך הופך עתה כל בקיע המתגלה בשיטה הטכנולוגית להיות סימן להתמוטטות כוללת.

כשבירושלים או בעין־גב היו הפסקות־חשמל, ידענו מיד את מי לקלל, על מה להתבדח, למי להרים טלפון; ידענו כי “הזקן מנהריִם” או חברת־החשמל חייבים לשאת באחריות. אולם אלה שחזו את הפסקת־החשמל הידועה בניו־יורק דיברו על כך שסוף העולם קרב.

בעת משבר הטילים בקובה האמינו רבים כי הטילים שיעופו לעבר אמריקה יגמרו את המחזור הנָכחי של חיי־האדם. סטודנטית אחת סיפרה כיצד היא וחברתה יצאו לחצר האוניברסיטה, אחזו זו ביד זו וציפו לנחיתתו של הטיל, למותן שלהן ולמות האנושות. הפחד האישי קשור היה בתחזית של חורבן כללי.

כל אדם בלתי־משוחד יודע לסַפּר עד כמה אמריקה איננה ארץ החופש והשפע האינסופי. כמי שביקר בגיטאות, בשכונות־המהגרים, בכפרי־האינדיאנים, בשדות המעובדים על־ידי הפועלים המֶכּסיקאים; מי שיודע כמה רבים הלחצים המפעלים על אנשי־הרוח – לא יוכל להעלות על דעתו שלפניו דמוקרטיה אידיאלית. אולם הפחד המלווה גילויים אלה מקבל ממדים כה רחבים, עד כי דומה כי לפנינו הקשבה לסימני אפוקליפסה יותר מאשר בחינת עובדות לגופן. מי שבודק כיצד התיחסו השמרנים לכל עגבניה שזרק סטודנט נזעם באוניברסיטה, או כיצד התיחסו הרדיקלים לכל מהלומה שקיבלו בעת “מרד הסטודנטים” – איננו יכול להשתחרר מהרושם ששני הצדדים רואים בכל פעולה של הצד השני לא רק אירוע, אלא סימן המבשר תהליך כולל יותר.

אין חידוש בכך שהמהפכן קושר כל פעולה קטנה שהוא מבצע לשרשרת־הזהב של ההתפתחות ההיסטורית מן העכשיו האפוֹר אל המחר הוָרוֹד. גם השמרן מוּדע ליסוד המאגי שבמעשה המהפכני, והוא רואה במעשי המהפכן סכנה להתמוטטותו של הסדר הטוב וראשית נפילתו לתהום האנרכיה. החידוש הוא בפומביות הרבה, בידיעה המידית של החברה כולה. אין כבר אבחנה חותכת בין החוג האינטימי שתודעתו הפוליטית מפותחת וההוזה בחדר־חדרים על העולם החדש, לבין המון הצופים בתכנית הטלויזיה, השומע מדי יום פרשנות של מומחים על המתרחש.

הסימבוליקה של החבורה האינטימית והמהפכנית הפכה להיות חלק מן השוק. תודעת החורבן הקרב ובא, איננה נמדדת עוד על יסוד קונטרסים חשאיים, אלא על־פי רשימת רבי־המכר בחנויות. ניטשטשה האבחנה בין העובדות לבין הצגתן. לא רק התיאטרון עבר לרחוב – הרחוב הפך לתיאטרון. האמנות נדרשה לרדת אל העם – לעסוק בפוליטיקה. ואילו הפוליטיקה נמדדת על־פי הצלחתה האמנותית. ניטשטשה האבחנה בין שחקן־הקולנוע לבין המהפכן.

הפומביות של האינטימי, הגידול הלא־פרופורציונלי של התודעה על־ידי אמצעי התקשורת – הביאו לכך, שגלי הכפירה והיאוש באים בתכיפות לאחר גלי־התקוה הגואים ונשברים ללא הרף. תנועות קיקיוניות הפורצות ונופלות ללא סוף, בגידות של מנהיגים – אלה רק מגבירים את הלך־הרוח הנכון להאמין בכל.

“אתמול היה סופה של ההיסטוריה”, קראתי באחד מעלוני המחתרת (הנמכרים בקיוסקים…). “האלוהים מת” – קראו מאות סטודנטים באוניברסיטה הקאתולית פורדהם.

הלכי־הרוח האפוקליפטיים אינם נחלת הכלל. בפרברי אמריקה עדיין קוצרים את הדשא וקופצים לבריכה. קומץ ליברלים מנסה להגן על האמונה הרציונלית, האנטי־אפוקליפטית. הפועל בבית־החרושת נלחם להעלאת שכרו ומיליונים רואים באפוקליפסה לוּכּסוּס אינטלקטואלי.

יש גם מטורפים הטוענים כי הכל היא המצאה של יהודי ניו־יורק. אולם רבים הם השואלים את עצמם: ומה אם הצדק עם חוזי הפורענות?

א. אבא

הוא עבר את כל מוראות השואה והגיע לאמריקה כמהגר. ארץ־הזהב קיבלה אותו בדירה אכולת עכברים וצבע מתקלף. הוא הביא עמו מאירופה הון של השוק השחור שלאחר המלחמה, קנה לו חנות קטנה ואחר־כך הפסיד במהירות את הונו. עולם חדש נפתח בפניו. באו לקנות ממנו בהקפה ובחטיפה. את כל הרוח ואת ההלואות הוא השקיע בבניית בית – ביתו. שתי קומות, שטיח מקיר אל קיר, כבפולחן קדמוני עמד מזבח הטלויזיה במרכז החדר כשמסביבו הכורסאות עטופות ניילון עבה, לבל תישחתנה. ספרים מוסתרים – אין בהם צורך. ובקומה העליונה – מטבח מלכים. כל זמן שיש אוכל בעולמנו – צריך לאכול! את זאת למד בשנות־המלחמה הנוראות.

יש לו בן, שברירי. חדרו מלא מוסיקה רועמת, סטריאופונית. הספרים על המדף. דוסטוייבסקי, אסטרולוגיה, קרל מַרכּס. הוא עומד לפני שנתו השניה באוניברסיטה. אין לו מקום בביתו. מאביו הוא אוהב לקחת צ’קים, מאמו – סטייקים. משניהם ירש את העצב העמוק, אלא שההורים השקיעו ספקותיהם ברהיטים, במטבח, והוא ניסה לעופף על כנפי המוסיקה, אך לשוא.

אבא אינו הולך לבית־הכנסת, אך הוא תורם למגבית, ארץ ־ישראל היא חלום רחוק שיש לשלם עבורו. להיות שם? – אולי לעתים מתגנב הרעיון, אך לשם כך הוא חייב להודות ביותר מדי כשלונות. וחוץ מזה, שם מלחמות ובבית – בן. המוות כבר לקח פעם את המשפחה, ויש בניו־יורק בית, שטיח מקיר אל קיר, משטחי פורמייקה וחובות להרבה־הרבה שנים.

בחנות – לא הכל כשורה. קונים הרבה בחטיפה. ואין עוזר. השוטר אינו מתערב. בעל החנות השכנה כבר הוכה. ודאי יגיע גם תורו. מדי בוקר מתגנב הפחד שמא זהו הבוקר בו יותקף.

יום אחד הודיע הבן שהוא עובר למערב־אמריקה, לחיות בקומונה עם ההיפּים. נמאס לו. הוא בוחל בחוֹמרנוּת. הוא רוצה בעולם חדש. לא ייהפך לעורך־דין או לסוחר. הוא לא יתחתן, לא יבנה בית ריק ועשיר.

אבא שיקר. הוא לא סיפר מה היה שם ביערות ובגיטו. הוא לא גילה מהי החנות, ההלואות, הפחד. הוא הראה טלויזיה צבעונית ומטבח והבטיח מכונית אם יגיע הבן לאוניברסיטה.

האב באבל. בנו בגד בו, הלך אל ההיפים. הוא מוכרח לנסות להשפיע עליו שיסע לארץ־ישראל. אולי שם יבין. במלחמות? לא. אין הוא רוצה שבנו יישאר בארץ־ישראל. הוא רק רוצה שיבין את חידת חייו, את פשר שתיקותיו ואת האנחות שמילאו את הבית, עטוף הפלסטיק, בין פרסומת לפרסומת בטלויזיה.

הבן עמם – עם השחורים. עם החוטפים מן החנות. עם הבזים למאבק שלו על הבית. הם קוראים לו, לאבא, מנצל. הם טוענים שהחנות שלהם. שהוא הרויח מהם. זה נכון. וכי יכול היה אחרת? שיתאמצו וגם הם יגיעו למה שהוא הגיע. ולמה הוא הגיע בעצם? יש לו בית ובנו בגד בו. והאשה מרבה לבשל תמורת כל שנות הרעב והשלג. הם אינם מבינים. אבל הבן שלו, הבן שלו נוסע למערב. הוא אינו יודע שהעולם עשוי להתמוטט ביום אחד, השטיח יפער פיו, הפלסטיקה תִּמס והבית יבער – ואז לא יהיה כוח. אבל לא פה. באמריקה זה אחרת. רק החוטפים באים והבן הולך.

אף פעם לא לקח האב את בנו לחנות. זה לא ייתכן שיראה אותו כך, מוכר חולצות ומבקש רחמים. האם לא הגיע הזמן לספר הכל? שלא יחפש סבל אצל דוסטוייבסקי, תקות־שוא באסטרולוגיה. שינסה לנחש מהו אבא. אך גם הוא לא השכיל לנחש מיהו בנו. אמריקאי, זר. מדבר אנגלית. אוהד את שחקני הכדורגל ואת החיפושיות.

ב. במרד הסטודנטים

הפגנת־הסטודנטים הגיעה לשיאה. המנהיג השחור בחולצה המנומרת הצליח לשלהב עשרות סטודנטים. הם היו מוכנים לכל. רבים סביבם נשארו אדישים, אך די היה בכמה עשרות סטודנטים כדי שהאוניברסיטה, השוכנת בבנין רב־קומתי, תהיה משותקת. “למעליות!” – קרא המנהיג.

מספר סטודנטים התישבו ליד המעליות. בחור נושא תיק צבאי קרוע ורמקול קטן התהלך על־פני הפרוזדור ודיקלם סיסמאות רדיקליות. איש לא עלה במעלית. האוניברסיטה שותקה.

עמדתי בתור לטלפון הציבורי. פגשתי שם סטודנטית. היא חבשה קסקט. על דש מעילה הדהוי־בכוונה –סיכה מהפכנית. היא היתה שרויה בקדחת. היה לה צורך לדבר. עם כל אחד. למסור את התחושה כי אכן שונו פני עולם לבלי הכּר. היתה בה רצינות־עד־לכאב. החלפנו כמה משפטים וכבר הסגיר מבטאי את זרותי. כאשר נודע לה שאני מישראל – התחילה מדברת אתי… עברית. לא מזמן חזרה מירושלים – עבדה כאחות בבית־החולים “שערי־צדק”. היא יהודיה כשרה אורתודוכסית. עתה היא במהפכה. מתקנת מלכויות. השיחה היתה חטופה. תא הטלפון התפנה. היא פנתה לעודד את היושבים על סף המעלית.

עמדו שם פרופסור “יקה” ובחור צעיר והתוַכּחוּ על טיב מהפכת הסטודנטים. הפרופסור רתח. "אתם מתנהגים כמו שהתנהגו הסטודנטים הנאצים באוניברסיטאות. אתם סוגרים את האוניברסיטה בפני חופש הויכוח. המשטרה תיכנס לאוניברסיטה. בזה תצליחו, אני מכיר זאת. אני יודע. אני יהודי. “גם אני יהודי,” ענה הסטודנט המשולהב. “החופש האקדמי הנערץ כל־כך – למי הוא עזר? האם הפריע לנצל את הכושי ואת הפורטוריקאי? והמוסר היהודי – האם מנע בעד הורינו להקים את שכונות־הפאר, בעוד אחרים נמקים בסבלם? הליברליזם המעושה שלכם הוא שקר. רק המהפכה תביא פתרון אמיתי.”

המשטרה חתמה את הויכוח. באה ואסרה כמה עשרות סטודנטים. למחרת עלו המעליות וירדו. נסתיים פרק בלתי־חשוב במרד הסטודנטים. עוד שיעור בהוָיה יהודית.

ג. מורה־ההלכה של השמאל

הוא מהמורים של השמאל החדש, ידוע בעולם בסמכות הוראתו. בקרדום ספריו הוא גזר תקוות לצעירים ופחד למבוגרים. ציפיתי לפגוש אותו חוצב להבות, בלתי־קשוב, ממהר להשיב בתיאוריות סבוכות על שאלות ללא־מענה. כמורה־הלכה של השמאל חשבתי למצאו שופע־ארס כלפי מדינת ישראל.

עם חלוף הזמן נעשיתי חשדן לגבי מורי־ההלכה הללו, אלילי הנוער או האוניברסיטאות. התקוה של ישראלים רבים לשכנע אישים אלה ועל־ידי כך לשנות את “מעמד ישראל” נראית לי תקות־שוא. בכוחנו לשוחח עם אלה שאינם סומכים על אלילי השמאל או הימין, היודעים להתיצב בפני המציאות האכזרית בלי לשקוע בצייתנות חדשה ובלי להיכנע לאדישות ולשיגרה.

פגישתי עמו היתה ודאי אחת מהפגישות אותן שכח.ביתו במערב־אמריקה – על כורסאותיו הרכות, השטיחים וריבוי החדרים – היה בית בורגני. מתוכו, כנראה, קל יותר לכתוב ספרות רדיקלית כל־כך.

נעול נעלי־בית הוא פסע רכות על־פני השטיח, בפזרו הרהוריו על־פני החדר. הוא התישב לשאול שאלות, שהצטרפו אחת־אחת לתמונה מפתיעה – הוא שואל איך יוצאים היהודים מרומניה לישראל? כמה משלמת המדינה לגולגולת? לפתע בא לידי ביטוי הפליט היהודי שנעקר מגרמניה כמיטב האינטליגנציה היהודית, למרות היותו מתבולל; אמנם קשה היה לו לקבל את מדינת ישראל כבעלת־ברית של אמריקה הריאקציונית, אך בכל לבו הרגיש קשר למדינת היהודים. כאיש־השמאל הביע תקוה כי הסוציאליזם יפתור את הבעיות באזורנו, אך מיד הוסיף כי הוא רואה את הסוציאליזם הערבי כלא־קיים. הטון שלו היה שונה לחלוטין מהטון לו ציפיתי. לפני עמד אדם רגיש וחכם שסירב להיכנע באמונתו. בגבור המסע נגד השמאל באוניברסיטאות הוציאה אותו האוניברסיטה לפנסיה. בעיני השלטונות הוא נחשב ל“אדום” – בין השמאלנים נחשב פכחונו ליהודי.

אחר־כך ראיתיו נואם בפני אלפי סטודנטים ופתאום הופיע אדם אחר – גרזן־אמונתו כרת וכרת, ושוב הופיע התיאורטיקן חוצב־הלהבות, אולם אז כבר ראיתיו אחרת. מדבר אל מחנה, שבעצם לא ידע אם הוא קיים. על מדינת ישראל דיבר בזהירות גדולה, מתוך רצון לשמור על איזון, לא לחשוף את הרהורי לבו ולהישאר בעל־הלכה. באישיותו הפומבית כאילו נמחק החום האנושי שגיליתי בין כורסותיו. הוא הוסב לאהבת־אנושות נלהבת ולאוביקטיביות זהירה כלפי היהודים.

היהודי שבא לאמריקה עשה מבחינתו צעד לשחרורו מצרת היהודים. מבחינה זו הוא עומד בעמדתו של העולה ארצה.¹ כישראלים קשה לנו להבין את עמדתו זו של היהודי האמריקאי. בשבילנו הוא מהגולה, דומה לאבותינו שבאו ממזרח־אירופה או מאפריקה ומאסיה. איננו מסוגלים להכיר ברבגוניות של חיי היהודי בגולה. המעבר לארצות־הברית לא היה שינוי קורת־גג, אלא ציפיה לעליה כלכלית מהירה, להסרת האיום על קיומו כאדם. במערב־אירופה השיג היהודי עמדה כלכלית ותרבותית גבוהה, אך לא הוסרה הסכנה לעצם קיומו.

באמריקה הוסרה הסכנה, אולם החריף האיום על חיי הקהילה היהודית כגוף חי.

ד. ביום הכיפורים

יום־כיפורים באוניברסיטה קטנה. מאות סטודנטים יהודים מצטופפים בקולנוע המקומי. פה אפשר לפגוש בכולם: בפעילה למען שחרור האשה, בנער אורתודוכסי, בפרופסור מתבולל, באיש־השמאל, בנערות המבקשות חתן, במאמיני תרבות ה“רוק־אנד־רול” ובנוטים למזרח הרחוק. התפילה נערכת בהוד ובהדר. הרב דורש דרשה נלהבת, דרשת־פרידה: עד הימים הנוראים של השנה הבאה הוא לא יראה שוב את הסטודנטים הללו. מדוע באו הנה? משהו סתום. רגש אשם כלפי המשפחה? תחושת גלות מבית־אבא? והיכן המרד, ההתנגדות, הדחיה? ואולי צמאון לפולחן שיארגן את התוהו־ובוהו?

קדיש יתום שנאמר על־ידי עשרות סטודנטים שקרוביהם נפטרו, נשמע קצת כקדיש יתום של הסטודנטים היהודים כולם.

במוצאי החג – פגישה עם חבר הפעילים.

“מדוע, מה מניע אתכם להיות פעילים כל־כך?”

“אבא שלי” – מספר אחד – “מפקח על כשרות. וגיליתי שבבית אוכלים חזיר. לא יכולתי לשאת את הסתירה. להיות אורתודוכס באוניברסיטה, פירושו של דבר בשבילי – לנתק יחסים עם הסטודנטים היהודים. ובלי יהודים – כלום יש יהדות? אך האם יהדות זו – בה אנחנו מחזיקים – היא יהדות?”

“התחלנו לארגן תפילות באוניברסיטה,” – מספר אחר, – “ביום רביעי תליתי פתקים באוניברסיטה, הזמנתי את הסטודנטים לבוא לתפילה ביום שבת בבוקר. וכאשר ביום שבת באתי לתפילה – נשארתי לבדי. ביום רביעי שלאחר ־מכן שוב תליתי פתק. ושוב נותרתי לבדי. וכך אני ממשיך. מדי יום רביעי אני תולה פתק, ומדי שבת אני נותר לבדי. מדוע אני עושה זאת? – אינני יודע.”

קשה להבין תופעות אלו: את הבדידות של היהודי המכריז על יהדותו והנאבק עליה כציוני, כאורתודוכס או כרדיקל, הרצון להשתייך לחברת הנעורים ולתרבות־הנעורים האמריקנית, והרצון למצוא ולאשר יהדות בין הספרים והמסורת ובין תפילות ישנות לבין נאומי עסקנים – מביאים לסתירות פנימיות.

אחרי תפילת יום־הכיפורים פגשתי בנער ששערו ארוך וקלוע. רק לפני שנה התחיל מחפש יהדות. הוא ביקש חיים דתיים. המוסיקה החדישה, חוסר המקום במקצב החיים החיצוני והשומם – הביאו אותו לחיפושיו היהודיים. החליט לחבוש כיפה כדי להפגין את חיפושו אחר היהדות. חדשים חש סתירה: הקונצרטים של ה“רוק” מתקיימים בליל־שבת. אמונה התנגשה באמונה – להופיע לקונצרטים חבוש כיפה – ענין המביא למבוכה. מאז החל לחבוש כיפה רק באופן סלקטיבי. “אני חושב כיפה בכל ימי השבוע אך לא בליל־שבת.”

ה. נוער יהודי באמריקה – אוטופיה ומציאות

פגשתי אותה בוַנקובר, קנדה, בנמל־התעופה. היא היתה לבושה שמלה ארוכה ומצויידת בתרמיל־צד ישן. החליפה נשיקות עם בחור מזוקן וציפתה בסבלנות שיבוא איש־המכס לבדוק את מטענה הגשתי את דרכוני למוכס. היא התבוננה בדרכון ופנתה אלי: “אתה מישראל?” – כן," השבתי. הגיע תור בדיקת חפציה. המוכס פתח את תרמילה והוציא הכל, בדק כל דבר. ככל שהבדיקה נתארכה, גדלה מבוכתי: “מדוע זה נתנו לי לעבור במהירות כזאת ואותה עוצרים ובודקים ביסודיות כזאת? הם חושדים בה שהיא מההיפים, שיש לה סמים, שהא מופקרת.” היא התבוננה במוכסים שהסתערו על התרמיל האומלל ולא אמרה דבר. נראה שהיתה רגילה בכך.

על כבש המטוס שאלה אותי שוב אם אני מישראל והוסיפה – ייתכן שהורי היו שם." הייתי קצת נבוך: מה זאת אומרת: “ייתכן שהיו שם?” בנמל התעופה של שיקאגו עלו כמה חיילים שניהלו ביניהם ויכוח קולני על ויֶטנאם. היא חייכה והפטירה: “אפילו להם כבר אי־אפשר לשקר.” ואחר־כך הוסיפה: “הייתי רוצה לבקר פעם בארץ אני רוצה לראות קיבוץ” ואז התחילה מספרת על נדודיה ברחבי ארצות־הברית: כיצד עברה מקומונה לקומונה, כיצד למדה את הפסיכולוגיה הגואלת של ה“גשטאלט”. כיצד עבדה עם קבוצת ילדים בקנדה. “ברחתי מביתי. אמי היתה פעילה מאוד וחפשית מאוד, וגם אני רציתי לטעום את טעם החופש. יום אחד נעלמתי מן הבית. נדדתי בטרמפים מן המזרח למערב ומשם לקנדה. הורי חיפשו אותי, אך לשוא. באותה תקופה הם עמדו לנסוע לישראל, אך אינני יודעת אם מימשו את תכניתם.” עבר זמן ממושך של שתיקות ודיבורים שאינם אלא שתיקות עד שלפתע אמרה: “עתה אני חוזרת הביתה. חליתי. לפני שלושה ימים טילפנתי הביתה, לראשונה אחרי שלוש שנים. כשדיברתי אתם בבית, הם בכו. גם אני בכיתי. הם ביקשו ממני לחזור הביתה, אך לא ידעו היכן אני. הם חשבו שאולי אני בניו־יורק, אך אני הייתי בחוף המערבי, בקנדה ועכשיו אני בדרכי הביתה.”

הטיסה היתה ממושכת מדי. היא היתה נרגשת ועצבנית, וכשנחת המטוס בניו־יורק והמשפחה קיבלה לחיקה את בתה האבודה, חשתי כי אני משתתף בסיפור־אגדה מוצלח עם הפי־אנד. באותה טיסה לילית סיפרה קצת “הבת האבודה” על עצמה. המשפחה גרה ליד אוניברסיטה בניו־ג’רסי. משפחה יהודית ליברלית. לה אין שום קשר ליהדות. “ניסיתי בחיי להיות אחרת. ניסיתי אורח־חיים חדש. אורח־החיים היהודי היה אחת החוליות המרכיבות את העולם אותו שללתי. היום אין בי הכעס הזה, השלילה, המרד – שציינו את ראשית נדודי. מצאתי את עולמי. אני יודעת שאין זה סוף הסיפור. בעוד שבועים־שלושה שוב יהיה לי צר המקום. אולי אבוא לישראל ואולי לניו־יורק; מי יודע? מקומי בעולם ידוע לי, אך אינני יודעת איפה אהיה.”

דמות הנערה שגלתה מרצון מבין הוריה אינה חזיון נדיר, גם לא רצונה העז להיפטר מיהדותה. היה בעמדתה ובסיפורה משהו מן התהום והגעגוע המלווים רבים מאוד מבני הנוער היהודי. קל לנו לפטור עצמנו בסיסמאות שדופות של “יוצאי־דופן”, “עוכרי־ישראל”, “שמאל חדש”. עובדה היא, שרבים מבני הנוער היהודי בגולה שותפים לגורלה של נערה זו. הרבה מאוד צעירים יהודים מסוגלים להזדהות עמה יותר מאשר עמנו או עם כל אלה המיצגים את היהדות הרשמית.

“הכל יעבור עם הגיל,” אומרים רבים. “האם לא פגשת בכל אלה שעברו במהירות דרך האֶכּסיסטנציאליזם, המַרכּסיזם, תרבות הסמים, הקומונות, ועתה הם לומדים בחריצות כדי להיות עורכי־דין?” פגשתי גם רבים כאלה. חלקם דחו אותי בגלגוליהם המאוחרים יותר מאשר בלבטיהם המוקדמים, אך נדמה לי כי אפשר לומר ברורות, שלא כולם חוזרים לפרבר האמריקני הסטנדרטי (עם או בלי בית־הכנסת). הפן החמור ביחסים שבין היהדות המאורגנת לבין הנערים היהודים השותפים לתנועות מהפכניות, לתרבות הנעורים, לקרישנא, לתנועה לשחרור האשה ולקומונות, הוא בהיות היהדות המאורגנת מיצגת תמיד את ההתפכחות, את הריאליזם, את הפשרה, את החילוני.

כיצד יוכל הצעיר היהודי להבחין בין היהדות כמורשה חיה, הקושרת את גורל היהודים עם יעודם, לבין הקהילה היהודית המאורגנת, המנסה להיות ביטוי נאמן לאורח־החיים האמריקני כגיבושיו בפרברים ומה אנו, הציונים, מיצגים? אנו מיצגים את ההיסטוריה נטולת החלומות; אנו מדברים בשם השואה, בשם הסכנה הערבית והרוסית, מאיימים באנטישמיות הכושית, נשבעים בשם הנאמנות ליהודים בצרה; אנו מיצגים את עקרון המציאות.

הויכוח בינינו לבין תנועות אחרות הוא לעתים קרובות ויכוח בין מאמינים וכופרים – בין אלה המדברים בשם מה שהיה לבין אלה המאמינים במה שיהיה. כשצד אחד מדבר בשם מציאות והשני בשם החלום, אורבת הסכנה של אבדן הקשר. שני הצדדים עלולים להיסגר בעולם טיעוניהם ולאבד את הממד האוטופי והמציאותי גם יחד.

יש ציונים המדברים על אסון היהודים בעבר כעל מציאות מוחלטת בעתיד, ויש הכופרים בציונות והמאמינים באחוַת עמים לא כחזון לעתיד אלא כמציאות בהווה (כשהם מחפשים מדי פעם גיבור אחר להיתלות בו). המשותף לעמדות הללו הוא חוסר היכולת והאומץ לראות את כוחה של המציאות וחוסר הרצון להאמין בחזון כערך המדריך והמכוון את האנשים הפועלים בה. זהו חוסר היכולת לחיות במציאות ואי־היכולת לדחות את גזר־דינה.

ההיסטוריה מציגה תמיד פרדוכסים משונים. פעם התוכח הבונד עם הציונות וטען כי אין בה ממשות וכי המציאות עומדת לצדה של השפה החיה האמיתית, היידיש. הציונות היתה חלום ולא אחת הופיעה כחלום קודר, נטול כל גרעין ממשי. היא ניהלה את ויכוחה עם היידיש לא רק בשם תפישתה את הקיום היהודי בגולה כהוָיה מתפוררת, כבנין־קלפים העלול להתמוטט, אלא גם בגלל אמונתה האוטופית במציאות שיכולה להיוָצר. סירקין, שהיה מתומכי השפה העברית, אמר פעם לז’יטלובסקי, ממנהיגי היידישיסטים: תהיה אתה אחראי על היש ואני אקבל על עצמי אחריות על האין.

והנה, כאשר התממש חלק מהחזון הציוני והוקמה מדינת היהודים, נהפכו היוצרות – הציונות החלה למחוק את ממדה האוטופי ולדבר בשם הקיים, בשם עברה ההיסטורי, בשם המציאות של המדינה, בשם ההוָיה של עם הנתון במערכת פוליטית שלעולם לא תשתנה. ועתה, משבאים צעירים ומדברים בשם חלומות חדשים, מתוך מרידה בקיים, החילונו לדבר בשם “ערכי נצח”, בזכות הדריכה במקום, בשם החובה להגן על העבר מפני העתיד.

לנו, כישראלים, קשה דו־שיח זה במיוחד. לדידנו, הציונות היא ישראל. כל ציונות החורגת מעבר למציאות שאותה אנו חיים, התובעת מאתנו יותר משאנו סבורים כי ניתן לתבוע מאתנו – אינה מתקבלת על דעתנו. משך שנים הורגלנו לחשוב שאנו היושבים בציון הננו הציונים האמיתיים. הציונות בשבילנו היא הדבר שהושג הקיים, שאין ממנו מנוס. תושב־הארץ אינו בוחר להיות ציוני. הוא ציוני. ואת התחושה הזאת אנו מנסים ליַצא – ללא הצלחה. שהרי בשבילנו הציונות איננה פרי בחירה, אלא נקודת־מוצא חוָיָתית, העשויה להפוך גם למקור של יצירה מחדש וגם ליסוד של קבלה פּאסיבית. ואילו נער יהודי בחוץ־לארץ רואה בציונותו חירות, כי היא נולדת מתוך הסירוב לקבל את הביוגרפיה שלו ואת סביבת גידוּלו כקובעים באופן מוחלט את אפיקי חייו. הלומדים בישראל על הציונות (ומעטים מגיעים לשלב זה), לומדים עליה כפרק מן ההיסטוריה של העבר, פרק המיַצג את שרשי הוָיָתנו יותר מאשר את מצוקותיה ושאיפותיה. אך דוקא ביכולת לקשר את מצוקת האדם הצעיר ושאיפתו עם הציונות, תלויה הצלחתנו להגיע אל הנוער בתפוצות.

מה יכולים אנו להציע לנערים מחפשי־דרך וטרופי־חלומות, העוברים נסיונות רוחניים כה מגוונים ושונים? אנו יכולים לנסות לרפא אותם מן ההתחפרות בעולם של הזיות, לתבוע מהם אחריות לחלומם, כדי שלא ישקעו בניווּן שבו שקעו חלומות חברתיים במאה שלנו. אך האם זכות לנו לתבוע מהם לזנוח את רצונם לעַצב חברה שונה?

בשנים 1972־1971 רבו הסימנים לכך שמרד הנעורים באמריקה שוכך. התסיסה נחלשה. רבים דיברו על התהליך הזה כתהליך של שיבה לחיק “היהדות הטובה”, “המנומסת”, “הציונית”. זוהי טעות מדהימה. הויתור מתוך יאוש, מתוך אי־ההשלמה עם החברה והמדינה כפי שהן, מביא לנטישה מוחלטת של האמונה ביכולת לפרוץ את הגבולות הנתונים של חיי היום־יום. נטישה זו, המלווה במרירות כלפי כל תקוה מחודשת, אינה מביאה אלא להתרופפות הקשר עם ישראל; להיחלשות המתיחות בין הדורות מתוך עקרוּת משותפת. שוב עולה התביעה: “הניחונו לנפשנו”, “איש לפרבריך ישראל”.

נסעתי פעם, בעת היותי בארצות־הברית, במחיצת אם ובתה, שניהלו ביניהן ויכוח סוער על השאלה האם כדאי שהבת תסע לישראל. כעבור זמן־מה גלשה השיחה ונסבה על “שיח לוחמים”.

“חבל שהקליטו רק דברי לוחמים ישראלים,” אמרה האם. “מישהו היה צריך להקליט גם אותנו, את יהודי הגולה, מה הרגשנו בימים ההם. אתה יודע? – אילו נמשכה המלחמה הייתי באה לישראל.”

“את היית נוסעת?” שאלה הבת בלעג.

“בודאי!” אמרה האם בהתרגשות.

“אני לא מאמינה,” אמרה הבת. “היית מדברת על נסיעה, היית מקבלת קדחת־נסיעה, אך היית נשארת כאן. חוץ מזה – מלחמת ששת הימים כבר חלפה ואיננה.” משפט זה הידהד באזני משך כל השנה האחרונה לשליחותי. כשיצאתי לארצות־הברית (ב־1969) נאמר לי, כי לעולם לא היתה הקהילה היהודית כה נלהבת וקרובה לבעיות ישראל, כי משבר 1967 הביא להתעוררות מיוחדת וכי העליה תגאה ותלך. ואכן, נתקלתי בשינויים ממשיים, שנראו כאישור לדברים הללו. אך היום, כשאני משקיף אחורה, אני מוכרח לסַייג קביעה זו בסייגים רבים. השינוי ביחס הישוב היהודי באמריקה לישראל נקבע על־ידי תהליכים פנימיים בחברה האמריקאית, לא פחות מאשר על־ידי התעוררות יהודית. מלחמת 1967 באה בשעה מסויימת בהיסטוריה החברתית באמריקה, שעה שהבשילה תגובה מיוחדת זו.

השינויים הדרמתיים בחברה האמריקאית הביאו את החלום האמריקני למשבר. יותר ויותר חוגים החלו לשלול אותו; יותר ויותר חוגים החלו לחוש כי הבטחון בהתגשמותו העתידה מתערער והולך. היו חוגים שהעמידו את ערכי החברה האמריקאית מול המציאות שנתגבשה בשלטון הפוריטניות, הליברליות והאמריקאיות הלבנה. הם התחילו לערער את שלטונם של זרמים אלה ואת השקפתם החברתית. מצד שני, חוגים שעמדו בתחתיתו של הסולם החברתי־כלכלי התחילו לחוש בלחץ של חוגי המיעוטים האחרים. אף הם לא יכלו להזדהות (אמנם מסיבות הפוכות) עם הליברליזם הלבן־פרוטסטנטי.

הישוב היהודי המאורגן על בתי־הכנסת, בתי־הספר, המגביות והמרכזים הקהילתיים שלו – נתון היה במצב קשה: שנים רבות ניסו כל הגופים הללו להיות גשר בין החברה היהודית לבין הליברליזם הלבן של המעמד הבינוני – על השקפת־עולמו, על דרכי הארגון החברתי שלו ועל ערכיו הכלכליים והתרבותיים. והנה נמצא, שדוקא עולם זה נתון ללחץ הגדול. המיעוטים באמריקה התחילו ליַצג את כל מה שאמריקה זקוקה לו: הם מבטאים עולם לא מנוּכּר, אמת מוסרית ואף עתיד מדיני. המהגרים, שהצליחו סוף־סוף למצוא את גן־העדן של החברה האמריקאית בפרבר, מצאו עצמם נתונים לביקורת של בניהם, לאיום של מיעוטים אחרים, ולתוצאות מלחמת ויֶטנאם שעירערה את בטחונם במוסריותה של המדיניות האמריקנית. גם היהודים שלא הגיעו לפרברים, בני משפחות שהיגרו לארצות־הברית אחר מלחת־העולם, יהודים השרויים במצוקה כלכלית וציבור אורתודוכסי – חשו שמשהו מתערער בעולמם: מיעוטים אחרים התחילו להגיע להישגים חמריים ומדיניים במהירות רבה יותר. הפער בין המיעוטים האחרים וביניהם לא התרחב באותו קצב בו התרחקו שאר היהודים מהכושים והפּוֹרטוֹריקאים.

הנהלת הארגונים היהודיים מצאה את עצמה אילמת. מטרותיה לא היו ברורות. ההנהגה המסורתית הצליחה כה יפה להביא את האמריקניזציה לרחוב היהודי עד כי תחושת הניכור של בניה הלכה וגברה. חלקי הקהילה היהודית שהיו עדיין מגובשים סביב הענין היהודי ביחוד מחוגי האורתודוכסיה והעניים, לא מצאו במנהיגות הליברלית היהודית ביטוי לצרכיהם היסודיים.

רבים מבני היהודים הליברלים חיו התעוררות גדולה. השייכות לעולם־הנעורים המבוסס על ניכור לעולם המבוגרים הזעיר־בורגני – העניקה להם תחושת בטחון; סוף־סוף נפרצה חומת ההיסטוריה והגורל סוף סוף הגיע הזמן לבריאת עולם חברתי חדש שלא יתחשב בטראומות של ההורים מתקופת השואה ומתקופת השפל הכלכלי.

מלחמת ששת הימים פרצה בדיוק בשעה שהר־געש חברתי זה רתח.

בקרב חלק מהנוער היהודי הפכה ישראל להיות סמל העמידה מול הכוח הגס, מול תככי הפוליטיקה העולמית. היא היתה חלק מן המאבק על עולם צודק יותר. אולם גם המבוגרים נאחזו בישראל. רבים מן ההורים, שבניהם התקיפום על כך שקיבלו את העולם החומרני והשומם של הפרבר האמריקני, נאחזו בישראל כדי לבלום את תהליך הרדיקליזציה של בניהם. נמצאו הורים, שכל ימיהם היו ליברלים מקצועיים, אמריקאים כלפי חוץ ויהודים במחתרת, שהיו מוכנים לשלוח את בניהם לארץ כמקום־מרפא מחיידקי ההיפים או הרדיקליזציה ההרסנית.

קרנו של הקיבוץ עלתה (כדי שהבנים לא יברחו אל הקומונות) ומדינת ישראל, שהותקפה כל השנים בגלל היותה סוציאליסטית מדי, זכתה לפתע להיות התגלמות הסוציאליזם (הטוב…). מצד שני, יהודים שמצאו עצמם נתונים בהתחרות קשה עם כושים ופורטוריקאים, חיפשו בישראל סמל לכוח, שחסר להם, להדיפת התקפות.

העמדה הפרו־ישראלית ינקה ממקורות שונים. היא היתה שטחית ודי נפוצה. היו לה תוצאות. ארגונים יהודיים, בתי־ספר והורים היו מוכנים שישראל תתווך ביניהם לבין בניהם. כך נולדה מין ציונות של אנוסים. כשם שהיהודי הולך לבית־הכנסת למען בנו והבן הולך לשם אביו, הורים היו נאמנים לישראל למען בניהם והבנים למען הוריהם. בדרשות בבית־הכנסת, בזרם התרומות, היתה ניכרת תזוזה ממשית. היתה נכונות־יתר לקבלת שליחים ומורים. אולם כל זה בא מתוך פחד שמא “את כולם סחף הרוח” ורצון, שבסופו של דבר האחריות לכך תפול על ישראל.

המתיחות של סוף שנות הששים נתפוגגה במקצת מחמת כוח ההרגל והיאוש. “הכוח השחור” כשאיפה, מקובל על רבים מהכושים בצפון, אך הכל יודעים שאין לו סיכוי לנצח כשמולו עומדת עצמת המדינה. תרבות־הנוער, שהיתה תרבות לוחמת של מיעוט, הפכה לנחלת הכלל. היא עתה חלק מן הפולקלור האמריקני. סמליה הפכו לחלק מתרבות־המסחר. אולם השינוי המיוחל במערכת הפוליטית לא חל. הממשלה לא התחשבה בתגובות הציבור. העינים, שהיו נשואות למהפכות מחוץ לאמריקה, הוסבו לעבר בעיות מקומיות, מידיות. את מקום המהפכה תפשה הפסיכולוגיה. מגמות אלו של הפנמה והסתגרות, פחד מפני התערבות־יתר ותחושת חוסר־האונים של הפעלתנות – הם הגורמים לכך שהענין בישראל נמצא שוב בירידה.

בתקופה שלאחר 1967 הותרה המלה “גולה” לפרסום, ועמה גם המלה “עליה”. בשינוי האקלימי שחל מסביב, שוב לא היתה המצוקה היהודית ענין שיש להתירו, או להתבייש בו, להיפך, הגאוה האתנית היתה חלק בלתי־נפרד מן המערכה להתקרבות מחודשת אל תרבות המיעוטים. התקוממות הכושים נגד הנסיון של החברה האמריקאית לכפות עליהם את התרבות הלבנה, הליברלית, הולידה תגובת שרשרת: בשמאל ובימין היהודי התחילו לצמוח תנועות שהתקוממו נגד ההתבוללות התרבותית של הקהילה היהודים המאורגנת.

אחדים ביטאו זאת בהיצמדוּת לישראל, בהכנסת גורם התיירוּת לישראל ובאי־הימנעות מעיסוק בעליה; אחרים התחילו לעסוק, מתוך נוסטלגיה כנה, בקהילה היהודית שאבדה במזרח־אירופה. היו גם נסיונות של יצירת חבורות־לימוד שאמורות היו לכונן קהילה יהודית בעלת סגנון־חיים חדש.

כך התחילו לצמוח ציוֹנוּת חדשה וחיוב־גלות מחודש. הקו המשותף להם היה – מתיחת ביקורת על הקהילה היהודית המאורגנת.

אך גם בנסיונות הללו התחילה מסתמנת ירידה. הפריפריות שלהן דעכו, ושום אלטרנטיבה לא צמחה. במצב זה דעכו הכוחות שדחפו לעליה, הן החיוביים והן השליליים. ושוב אנו עומדים בפני קהילה יהודית, הגדולה בתבל, הנתונה לתהליכים בלתי־פוסקים של שינוי, רגישה כלפי הסובב אותה, מגלה אותות מובהקים של התפוררות וניווּן, בצד נסיונות אמיצים של התחדשות – קהילה ללא דחף של פוגרומים וללא פיתוי של המרת־דת; קהילה חילונית בעיקרה, אך בעלת פילוסופיה דתית, אוהדת את ישראל, אך מסרבת להינתק מהישגיה החמריים.

ישראל מהווה מרכז רגשי חשוב לקהילה היהודית: היא מוקד הגעגועים והמען למחדלים; היא התירוץ הפוליטי הגלוי היחיד להכרעה הפוליטית של היהודי, אולם אין היא הגורם החשוב והאמיתי להכרעתו. ישראל היא מקום החינוך הטוב ביותר להכשיר את הצעיר היהודי להישאר יהודי בגולה. היא אחראית להזדהות היהודית ולכשלון החינוך היהודי (רוב המורים בתחום החינוך העברי הם ישראלים או יורדים). ישראל היא נושא לדרשות, מטרה לעריכת מגביות, אך היא גם הנותנת גושפנקה לשלטון העשירים, פתחון־פה לדמגוגים, עיסוק מלא לחברות של יחסי־ציבור. כוחה הוא קיומה כחברה חיה, אך חולשתה נעוצה בכך שהקיום עצמו אינו מבטיח את יכלתה לעורר את הדמיון וההעזה. ישראל נושאת על עצמה את האחריות לגורל היהודי בימינו, אך עדיין אין בכוחה להעניק את תחושת חירות הבחירה ביהדות.

בגולה האמריקנית אפשר למצוא כאלה שבחרו ביהדותם, אך עדיין קשה להם לקבל על עצמם את הגורל היהודי.

הציונות נשאה עמה ניתוח מצבו של העם היהודי ותכנית למהפכה חברתית ולאומית. היחס בין הצד האנליטי והצד האוטופי שבציונות אינו קבוע. הכוח לניתוח אכזרי של התהליכים הסוציופסיכולוגיים העוברים על הקהילה היהודית נובע לא אחת תוך אחיזה בחזון המהפכני, מתוך תחושה שיש לאן ללכת. אולם לעתים מביא ניתוח כזה דוקא להתבוללות קיצונית. הציוני והמתבולל המודע להתבוללות יכולים לעמוד במה שמנהיגי הקהילה היהודית אינם יכולים לעמוד: הם מכירים בתהליכי הטמיעה, הניתוק, המרי. לא כן מנהיג הקהילה, שהרי הוא נזקק לאידיאולוגיה המבוססת על הערך של חיי הארגון היהודי בגולה.

המתבולל מכיר בתהליכי־החורבן העוברים על הקהילה היהודית, אך איננו מכיר בקוטב השני של צרת היהודים – האנטישמיות. הציוני, לעומתו, שוכח כי המצוקה אינה רק כוח מגבש; היא יכולה להפוך לכוח מפורר. הוא מכיר במחלה העוברת על החברה היהודית, אך מאמין כי היא רק מחסנת את הגוף.

עלינו להכיר בעובדה שיהודי החי את המצוקה ואת ערעור חיי הקהילה היהודית, אינו חייב לקבל דוקא את הציונות. הוא יכול לשלוח כספו לבנקים בשוייץ, להגר לארץ אחרת, להצטרף לכוחות ה“מהפכה”, לחיות חיי “אָכל וְשָׁתה” כל עוד ניתן הדבר. הוא ישלח כסף לישראל, יכין לו בית בקנדה, בנו יצטרף לכוחות המהפכה והוא ינסה ליהנות מפירות רכושו.

הציוני מציג אנליזה של הגלות ומחלותיה מתוך הסיכוי לחידושה; המתבולל רואה בניתוח סיכום הדרך והיתר להתבוללות. היהודי המאורגן מנסה להתחמק מן הניתוח ונוטה להאמין בכוח ארגונו להתחמק מהתהליכים עליהם מצביעים הציונים והמתבוללים.

משמעות הניתוח הציוני אינה אמירת “הן” לתופעות אותן הוא מנתח. הציוני אינו רוצה באנטישמיות, אינו שמח בראותו שהקהילה היהודית מתבוללת. הוא רק מבחין בתופעות.

ההבדלים בין הציוני ללא־ציוני צריכים להתגלות קודם־כל ביחס לחינוך היהודי ולאנטישמיות.

הקהילה היהודית מתיחסת ברצינות הן לאנטישמיות והן לחינוך, משום שהיא רואה בהם שני מוקדים שסביבם אפשר ללכד את הקהילה. הטיפול באנטישמיות, הפעילוּת הפוליטית הכרוכה במאבק נגדה, ליכוד הקהילה סביב ההתנגדות לה – לובשים אצל מחייב הגולה אופי ברור: המאבק ידגיש את שייכות היהודי לקהילת הרוב ויאלץ אותו שלא להינתק מהארגון היהודי. המאבק באנטישמיות מחייב התארגנות, תמיכה, הגדלת כבוד המנהיגים, מתן לתוקף לארגון היהודי. כך נזקקה הקהילה היהודית לאנטישמיות כגורם מגבש המונע טמיעה טוטלית. וזאת לא מתוך אמונה בתוקף יצירת הקהילה היהודית, אלא מתוך עימוּת עם סביבה עויינת או אדישה, או מתוך הכרה כי בסביבה כזאת יוכל לרכוש כוח דרך שייכותו לקהילה היהודית.

החינוך היהודי מהווה בעיני הורים רבים תחליף לקהילה. רואים בו את האמצעי להנצחתה. אך זוהי הנצחה בערבון מוגבל; מה שההורים אינם יכולים להעניק, צריך להעניק בית־הספר, המוסד החינוכי יהיה יהודי כדי שהבית יוכל להמשיך להתבולל… “היה חילוני בהשקפותיך ובפעילותך ודתי בפולחנך”.

אף הציוני מכיר בסכנת האנטישמיות ובסיכויי החינוך היהודי, אלא שהוא איננו משלה את עצמו כי המלחמה באנטישמיות תבטיח את היותו חלק מתרבות הרחוב, ואף אין הוא רואה בחינוך היהודי אמצעי להנצחת הפשרות הרופפות עם מציאות של גולה. הוא מכיר בתהליכי ההרס של הקהילה היהודית. הוא מודע לכוחה העצום של ההתבוללות, לאו דוקא של ההתבוללות המשיחית הרואה עצמה מסוגלת לפתור את הבעיה היהודית (בלבוש שמאלי או ליברלי), אלא אותה התבוללות בלתי מוּדעת, לחצאין ולרביע, אותה השלמה אִטית והדרגתית עם תרבות, כלכלה וחברה האדישוֹת לקהילה היהודית.

הציוני והלא־ציוני מקימים בתי־ספר, מפרסמים מודעות נגד אנטישמיות, מזדהים עם צרת היהודים במקומות אחרים. אלא שהציוני אינו יכול להאמין כי אלה הם פתרונות ממשיים. הוא איננו משלים עם זהות יהודית חצויה ועם התבוללות לחצאין, הוא שואף להפוך את המצוקה היהודית לכוח מעורר להתחדשות. הציוני מבין שלשם מציאת פתרון לזהותו היהודית, למצוקתו היהודית, הוא נזקק לנקודה ארכימדית המצויה מחוץ לקהילה היהודית בגולה. הוא מעודד את הארגון היהודי ואת החינוך היהודי בראותו בהם כלים למרד ולביקורת, דרכים לשמירה על הגחלת מתוך תקווֹת הבעירה.

הוא מכיר בכך שההתארגנות הקהילתית איננה מסוגלת לעצור בכוחות עצמה את תהליכי־ההרס הקיימים בגולה. הוא יודע שהחינוך היהודי איננו יכול למנוע עקירתם של גושים גדולים מן העם. הוא חושש יותר מתהליך רצוף של התאפסות היהדות מאשר מהתבוללות אידיאולוגית שלמה.

עמדת ישראל בניתוח זה נובעת מתוך הגורמים שעמדתי עליהם קודם. לגבי הלא־ציוני – ישראל היא מכשיר, כלי חינוכי, חלק מהתוכן התרבותי העוזר לקהילה היהודית להנציח את קיומה היא. היא מוקד לפעילות פילנטרופית, המאדירה את כוחם ואת זכות קיומם של מוסדות הקהילה.

לציוני –ישראל היא אתגר, היא ביקורת הוָיַת הקהילה היהודית, קריאה לשינויים, נסיון לבנות חברה יהודית על בסיס רחב יותר מפולחן או יחסי ציבור.

היהודי הלא־מאורגן מודה לעתים באנליזה הציונית אך אינו מקבל את חזונה ולעתים הוא מקבל את חזונה בלי להתמודד עם הגשמתה או עם ביקָרתה על הגולה. במקרים רבים רואה היהודי הלא־מאורגן את עצמו כשייך לקהילה אחרת: לקהילת העובדים במפעלו, אנשי־מקצועו, בני שכונתו המעורבת. גם עליו משפיעה ישראל. לעתים יחסו אליה חם ולעתים צונן, אך תמיד הוא ער לעובדה שאחרים מצפים ממנו שלמרות התבוללותו העמוקה יתיחס למדינת ישראל.

המסורת הפילנטרופית של היהדות האמריקנית, שהיא ציונות־ללא־ניתוח־מצב־הגולה, נובעת מתוך כך שציונות זו צמחה במסגרת החלום האמריקני שראה בהגירה ליבשת פתרון ממשי. אמריקה לא נתפסה כמקלט בלבד, אלא כדרך. זו הסיבה שהציונות האמריקאית לא ראתה בביקורת הגלות עיקר. היא התרכזה בעזרה לבנין הארץ. הקמת מדינת ישראל רק החריפה והעמיקה תפישה זו, שהרי מדינת ישראל נזקקה לעזרת הקהילה היהודית כולה והציונות היתה צריכה לעבוד בקרב קהילה בעלת הנחת־יסוד אחרת. אפילו אותם ציונים שבאו מאירופה והביאו עמם אידיאולוגיה ציונית קלאסית, היו צריכים להסביר את העוּבדה שלמרות הניתוח הם החליטו על אמריקה. הם החליטו לסמוך על מסורתה הליברלית, על אתוס העבודה והמאמץ, על פתיחות השיטה האמריקנית.

בשנים האחרונות חלה התרוקנות בציונות האמריקנית. עבר דור. בני־המהגרים כבר הסיקו מסקנות מניתוח הוריהם. הם כבר לא דיקלמו אידיאולוגיות שלא תורגמו לשפת המעשה. הם כבר חגגו את נצחון הקהילה היהודית בכניסתה המהירה לאליטה של החברה האמריקאית.

אלא שהחגיגה היתה מוקדמת; הנצחון היה מוגבל משום שהאליטה האמריקאית נשברה. ואז התעורר שוב הצורך בניתוח מחודש של בעיות העם היהודי בגולה האמריקאית.

הציונות כביקורת הקהילה היהודית באמריקה אינה צריכה להביא דוקא להתבטלות הקהילה היהודית בפני המציאות הישראלית. התבטלות כזאת תביא רק להחרפת ההתפוררות הפנימית של הקהילה. הציונות צריכה לעודד צמיחה תרבותית ורוחנית, לפתח נסיונות חינוכיים ולעודד צורות־התארגנות מחודשות. רק נסיונות כאלה יכולים לשחרר אט־אט את הקהילה מתלותה ב“גבירים”. הציונות אמנם אינה מאמינה בפתרון כולל לקהילה היהודית במסגרת הגולה, אך דוקא בקרב אלה המחפשים דרכים לבנין קהילה יהודית באמריקה היא יכולה למצוא בעלי־ברית חשובים. שהרי הם אינם מסתפקים בפילנטרופיה וביחסי־ציבור. הם קובעים סטנדרטים אחרים לחיים יהודיים, לגיבוש תכנים וערכים העשויים לעורר רצון ליצירה. לטוָח ארוך, דוקא הם יכולים למצוא ביטוי שלם לביקורת ביצירה של יחידים במדינת ישראל.

הצעיר היהודי אינו נקרא לחפש בארץ פתרון ערוך מראש למצוקותיו וחלומותיו. הוא נתבע לחפש בה דרכי הגשמה שיהווּ ביקורת יוצרת גם כלפי הקהילה היהודית וגם כלפי עיווּתים בחברה הישראלית.

נזכיר כאן יונה אחר, יונה הבורח מנבואתו. יונה היהודי המודרני, הגולה מרצון, האינטלקטואל החדש המבקש נדודים. “ויקם יונה לברוח תרשישה מפני ה'”.

הוא מבקש להימלט “מלפני האלוהים” משום שהוא עייף ובודד ורוצה להשתחרר מגורלו. לדעתו לא גורש האדם מגן־העדן אלא יצא ממנו מרצון משום שחשב כי בחוץ אלוהים איננו שואל “איכּה”. הוא מבקש לברוח “מלפני ה'”, מארץ־ישראל, שהרי בה הוא נתבע בלי הרף להתנבא.

ארץ־ישראל היתה ביתו, אך בה הוא נקרא אל ההרים ובה אין הוא יכול להתחבא. הוא רוצה לברוח ממנה כדי שיוכל לחיות את בדידותו עד תום, להתבשם משירה זרה וליהנות מבחינה אינטלקטואלית. יונה מבקש לרדת מהפסגות ומהתהומות של ארץ־ישראל. “וימצא אניה באה תרשיש ויתן שכרה, וירד בה לבוא תרשישה מלפני ה'”. הוא בורח למרחקים בספינה של מלחים זרים שאינם מכירים אותו. על עצמו אין הוא מספר דבר והמלחים אינם מדברים עמו. הוא רק נותן להם את שכרם ומתבונן בסקרנות כיצד הם נוהגים בספינה.

סופה משתוללת, הספינה מיטלטלת, המלחים מפסיקים לשחק קלפים. יונה איננו רוצה שידעו כי הוא בורח, אין הוא רוצה שיכירו בו כי הוא זר, וביחוד בשעת סכנה זו. כל המלחים מסירים מעל עצמם משאות ומתפללים לאליליהם, אך הוא הולך לישון בבטן האניה. “ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב ויירדם”. הוא אינו רוצה שיאשימו אותו, שיקראו לו, שתתגלה אשמתו, אך הוא יודע כי הם מתפללים לשוא.

"ויקרב אליו רב החובל ויאמר לו: “מה לך נרדם, קום קרא אל אלוהיך אולי יתעשת האלוהים לנו ולא נאבד. ויאמרו איש אל רעהו לכו ונפילה גורלות ונדעה בשלמי הרעה הזאת לנו ויפילו גורלות ויפול הגורל על יונה, כי אכן הזר הנרדם בירכתי האניה הוא שמביא להם את הסערה. הוא עצמו שכה זילזל במלחים ששׂכר וידע שלאלילי־שוא הם מתפללים, מתמלא עתה רגשי אשמה ורחמים. בגללו באה הסופה לעולם – כי ברח מן האלוהים תרשישה. הוא מחליט לעשות מעשה. מעשה גדול שיכפר על החטא שחטא להם. הוא ימות למענם. הוא ישתיק את הסערה. הוא מתודה בפני המלחים כי בורח הוא מפני האלוהים; עתה ברור להם הכל, הסערה פרצה בגללו: “וייראו האנשים יראה גדולה ויאמרו אליו מה זאת עשית?”, ויאמרו אליו מה נעשה לך ויִשתוק הים מעלינו כי הים הולך וסוער.”

אם בים הגדול הזה המרוחק כל־כך מהרי־יהודה החשופים אין הוא יכול לברוח מאשמתו, אולי מוטב למות, לטבוע? אז אולי לפחות יאהבו אותו אלה שלמענם הוא עושה כל זאת. אם יתן עצמו למים הרבים ייגאל מזכרון ארץ־ישראל ומעול הנבואה. שם במעמקי הים יימלט סוף־סוף מהחוטים הנסתרים הקושרים אותו עדיין אל השאלה העתיקה. אך האם מותו יהיה תחליף לנבואתו?

המלחים רוצים להישאר נקיים, ללא יסורי מצפון “ויקראו אל ה' ויאמרו אנה ה' אַל־נא נאבדה בנפש האיש הזה”. הרי הוא עצמו הודה באשמתו ורצה בהקרבתו “וישאו את יונה ויטילוהו לים”.

כאן מסתיים הסיפור. המלחים לא ידעו דבר על הלויתן ואף לא על נינוה. ואולי שמעו פעם את סיפור הדג והקיקיון, אך זה היה סיפור על יונה אחר. יונה שלנו הוא אדם מתקדם ואיננו מאמין במיתוסים. הוא טבע במעמקים, ומצפון מטביעיו שקט. כפילטוס הם רוחצים בנקיון כפיהם.

מסעם של המלחים תרשישה נמשך. כשבאה הסערה השניה לא היה מי שיירדם בירכתי הספינה, זרקו כמה מזוָדות, התפללו אל האלילים, אף הפעם אף אחד מן המלחים לא הסכים שיטילוהו אל המים.

לא היה גם ממי לבקש סליחה ואת יונה ההוא שלמענם טבע שכחו, כי הרי בכוח הקרבן לא היה למנוע את חזרתה של הסופה.