א. אבא    🔗

הוא עבר את כל מוראות השואה והגיע לאמריקה כמהגר. ארץ־הזהב קיבלה אותו בדירה אכולת עכברים וצבע מתקלף. הוא הביא עמו מאירופה הון של השוק השחור שלאחר המלחמה, קנה לו חנות קטנה ואחר־כך הפסיד במהירות את הונו. עולם חדש נפתח בפניו. באו לקנות ממנו בהקפה ובחטיפה. את כל הרוח ואת ההלואות הוא השקיע בבניית בית – ביתו. שתי קומות, שטיח מקיר אל קיר, כבפולחן קדמוני עמד מזבח הטלויזיה במרכז החדר כשמסביבו הכורסאות עטופות ניילון עבה, לבל תישחתנה. ספרים מוסתרים – אין בהם צורך. ובקומה העליונה – מטבח מלכים. כל זמן שיש אוכל בעולמנו – צריך לאכול! את זאת למד בשנות־המלחמה הנוראות.

יש לו בן, שברירי. חדרו מלא מוסיקה רועמת, סטריאופונית. הספרים על המדף. דוסטוייבסקי, אסטרולוגיה, קרל מַרכּס. הוא עומד לפני שנתו השניה באוניברסיטה. אין לו מקום בביתו. מאביו הוא אוהב לקחת צ’קים, מאמו – סטייקים. משניהם ירש את העצב העמוק, אלא שההורים השקיעו ספקותיהם ברהיטים, במטבח, והוא ניסה לעופף על כנפי המוסיקה, אך לשוא.

אבא אינו הולך לבית־הכנסת, אך הוא תורם למגבית, ארץ ־ישראל היא חלום רחוק שיש לשלם עבורו. להיות שם? – אולי לעתים מתגנב הרעיון, אך לשם כך הוא חייב להודות ביותר מדי כשלונות. וחוץ מזה, שם מלחמות ובבית – בן. המוות כבר לקח פעם את המשפחה, ויש בניו־יורק בית, שטיח מקיר אל קיר, משטחי פורמייקה וחובות להרבה־הרבה שנים.

בחנות – לא הכל כשורה. קונים הרבה בחטיפה. ואין עוזר. השוטר אינו מתערב. בעל החנות השכנה כבר הוכה. ודאי יגיע גם תורו. מדי בוקר מתגנב הפחד שמא זהו הבוקר בו יותקף.

יום אחד הודיע הבן שהוא עובר למערב־אמריקה, לחיות בקומונה עם ההיפּים. נמאס לו. הוא בוחל בחוֹמרנוּת. הוא רוצה בעולם חדש. לא ייהפך לעורך־דין או לסוחר. הוא לא יתחתן, לא יבנה בית ריק ועשיר.

אבא שיקר. הוא לא סיפר מה היה שם ביערות ובגיטו. הוא לא גילה מהי החנות, ההלואות, הפחד. הוא הראה טלויזיה צבעונית ומטבח והבטיח מכונית אם יגיע הבן לאוניברסיטה.

האב באבל. בנו בגד בו, הלך אל ההיפים. הוא מוכרח לנסות להשפיע עליו שיסע לארץ־ישראל. אולי שם יבין. במלחמות? לא. אין הוא רוצה שבנו יישאר בארץ־ישראל. הוא רק רוצה שיבין את חידת חייו, את פשר שתיקותיו ואת האנחות שמילאו את הבית, עטוף הפלסטיק, בין פרסומת לפרסומת בטלויזיה.

הבן עמם – עם השחורים. עם החוטפים מן החנות. עם הבזים למאבק שלו על הבית. הם קוראים לו, לאבא, מנצל. הם טוענים שהחנות שלהם. שהוא הרויח מהם. זה נכון. וכי יכול היה אחרת? שיתאמצו וגם הם יגיעו למה שהוא הגיע. ולמה הוא הגיע בעצם? יש לו בית ובנו בגד בו. והאשה מרבה לבשל תמורת כל שנות הרעב והשלג. הם אינם מבינים. אבל הבן שלו, הבן שלו נוסע למערב. הוא אינו יודע שהעולם עשוי להתמוטט ביום אחד, השטיח יפער פיו, הפלסטיקה תִּמס והבית יבער – ואז לא יהיה כוח. אבל לא פה. באמריקה זה אחרת. רק החוטפים באים והבן הולך.

אף פעם לא לקח האב את בנו לחנות. זה לא ייתכן שיראה אותו כך, מוכר חולצות ומבקש רחמים. האם לא הגיע הזמן לספר הכל? שלא יחפש סבל אצל דוסטוייבסקי, תקות־שוא באסטרולוגיה. שינסה לנחש מהו אבא. אך גם הוא לא השכיל לנחש מיהו בנו. אמריקאי, זר. מדבר אנגלית. אוהד את שחקני הכדורגל ואת החיפושיות.

 

ב. במרד הסטודנטים    🔗

הפגנת־הסטודנטים הגיעה לשיאה. המנהיג השחור בחולצה המנומרת הצליח לשלהב עשרות סטודנטים. הם היו מוכנים לכל. רבים סביבם נשארו אדישים, אך די היה בכמה עשרות סטודנטים כדי שהאוניברסיטה, השוכנת בבנין רב־קומתי, תהיה משותקת. “למעליות!” – קרא המנהיג.

מספר סטודנטים התישבו ליד המעליות. בחור נושא תיק צבאי קרוע ורמקול קטן התהלך על־פני הפרוזדור ודיקלם סיסמאות רדיקליות. איש לא עלה במעלית. האוניברסיטה שותקה.

עמדתי בתור לטלפון הציבורי. פגשתי שם סטודנטית. היא חבשה קסקט. על דש מעילה הדהוי־בכוונה –סיכה מהפכנית. היא היתה שרויה בקדחת. היה לה צורך לדבר. עם כל אחד. למסור את התחושה כי אכן שונו פני עולם לבלי הכּר. היתה בה רצינות־עד־לכאב. החלפנו כמה משפטים וכבר הסגיר מבטאי את זרותי. כאשר נודע לה שאני מישראל – התחילה מדברת אתי… עברית. לא מזמן חזרה מירושלים – עבדה כאחות בבית־החולים “שערי־צדק”. היא יהודיה כשרה אורתודוכסית. עתה היא במהפכה. מתקנת מלכויות. השיחה היתה חטופה. תא הטלפון התפנה. היא פנתה לעודד את היושבים על סף המעלית.

עמדו שם פרופסור “יקה” ובחור צעיר והתוַכּחוּ על טיב מהפכת הסטודנטים. הפרופסור רתח. "אתם מתנהגים כמו שהתנהגו הסטודנטים הנאצים באוניברסיטאות. אתם סוגרים את האוניברסיטה בפני חופש הויכוח. המשטרה תיכנס לאוניברסיטה. בזה תצליחו, אני מכיר זאת. אני יודע. אני יהודי. “גם אני יהודי,” ענה הסטודנט המשולהב. “החופש האקדמי הנערץ כל־כך – למי הוא עזר? האם הפריע לנצל את הכושי ואת הפורטוריקאי? והמוסר היהודי – האם מנע בעד הורינו להקים את שכונות־הפאר, בעוד אחרים נמקים בסבלם? הליברליזם המעושה שלכם הוא שקר. רק המהפכה תביא פתרון אמיתי.”

המשטרה חתמה את הויכוח. באה ואסרה כמה עשרות סטודנטים. למחרת עלו המעליות וירדו. נסתיים פרק בלתי־חשוב במרד הסטודנטים. עוד שיעור בהוָיה יהודית.

 

ג. מורה־ההלכה של השמאל    🔗

הוא מהמורים של השמאל החדש, ידוע בעולם בסמכות הוראתו. בקרדום ספריו הוא גזר תקוות לצעירים ופחד למבוגרים. ציפיתי לפגוש אותו חוצב להבות, בלתי־קשוב, ממהר להשיב בתיאוריות סבוכות על שאלות ללא־מענה. כמורה־הלכה של השמאל חשבתי למצאו שופע־ארס כלפי מדינת ישראל.

עם חלוף הזמן נעשיתי חשדן לגבי מורי־ההלכה הללו, אלילי הנוער או האוניברסיטאות. התקוה של ישראלים רבים לשכנע אישים אלה ועל־ידי כך לשנות את “מעמד ישראל” נראית לי תקות־שוא. בכוחנו לשוחח עם אלה שאינם סומכים על אלילי השמאל או הימין, היודעים להתיצב בפני המציאות האכזרית בלי לשקוע בצייתנות חדשה ובלי להיכנע לאדישות ולשיגרה.

פגישתי עמו היתה ודאי אחת מהפגישות אותן שכח.ביתו במערב־אמריקה – על כורסאותיו הרכות, השטיחים וריבוי החדרים – היה בית בורגני. מתוכו, כנראה, קל יותר לכתוב ספרות רדיקלית כל־כך.

נעול נעלי־בית הוא פסע רכות על־פני השטיח, בפזרו הרהוריו על־פני החדר. הוא התישב לשאול שאלות, שהצטרפו אחת־אחת לתמונה מפתיעה – הוא שואל איך יוצאים היהודים מרומניה לישראל? כמה משלמת המדינה לגולגולת? לפתע בא לידי ביטוי הפליט היהודי שנעקר מגרמניה כמיטב האינטליגנציה היהודית, למרות היותו מתבולל; אמנם קשה היה לו לקבל את מדינת ישראל כבעלת־ברית של אמריקה הריאקציונית, אך בכל לבו הרגיש קשר למדינת היהודים. כאיש־השמאל הביע תקוה כי הסוציאליזם יפתור את הבעיות באזורנו, אך מיד הוסיף כי הוא רואה את הסוציאליזם הערבי כלא־קיים. הטון שלו היה שונה לחלוטין מהטון לו ציפיתי. לפני עמד אדם רגיש וחכם שסירב להיכנע באמונתו. בגבור המסע נגד השמאל באוניברסיטאות הוציאה אותו האוניברסיטה לפנסיה. בעיני השלטונות הוא נחשב ל“אדום” – בין השמאלנים נחשב פכחונו ליהודי.

אחר־כך ראיתיו נואם בפני אלפי סטודנטים ופתאום הופיע אדם אחר – גרזן־אמונתו כרת וכרת, ושוב הופיע התיאורטיקן חוצב־הלהבות, אולם אז כבר ראיתיו אחרת. מדבר אל מחנה, שבעצם לא ידע אם הוא קיים. על מדינת ישראל דיבר בזהירות גדולה, מתוך רצון לשמור על איזון, לא לחשוף את הרהורי לבו ולהישאר בעל־הלכה. באישיותו הפומבית כאילו נמחק החום האנושי שגיליתי בין כורסותיו. הוא הוסב לאהבת־אנושות נלהבת ולאוביקטיביות זהירה כלפי היהודים.

היהודי שבא לאמריקה עשה מבחינתו צעד לשחרורו מצרת היהודים. מבחינה זו הוא עומד בעמדתו של העולה ארצה.¹ כישראלים קשה לנו להבין את עמדתו זו של היהודי האמריקאי. בשבילנו הוא מהגולה, דומה לאבותינו שבאו ממזרח־אירופה או מאפריקה ומאסיה. איננו מסוגלים להכיר ברבגוניות של חיי היהודי בגולה. המעבר לארצות־הברית לא היה שינוי קורת־גג, אלא ציפיה לעליה כלכלית מהירה, להסרת האיום על קיומו כאדם. במערב־אירופה השיג היהודי עמדה כלכלית ותרבותית גבוהה, אך לא הוסרה הסכנה לעצם קיומו.

באמריקה הוסרה הסכנה, אולם החריף האיום על חיי הקהילה היהודית כגוף חי.

 

ד. ביום הכיפורים    🔗

יום־כיפורים באוניברסיטה קטנה. מאות סטודנטים יהודים מצטופפים בקולנוע המקומי. פה אפשר לפגוש בכולם: בפעילה למען שחרור האשה, בנער אורתודוכסי, בפרופסור מתבולל, באיש־השמאל, בנערות המבקשות חתן, במאמיני תרבות ה“רוק־אנד־רול” ובנוטים למזרח הרחוק. התפילה נערכת בהוד ובהדר. הרב דורש דרשה נלהבת, דרשת־פרידה: עד הימים הנוראים של השנה הבאה הוא לא יראה שוב את הסטודנטים הללו. מדוע באו הנה? משהו סתום. רגש אשם כלפי המשפחה? תחושת גלות מבית־אבא? והיכן המרד, ההתנגדות, הדחיה? ואולי צמאון לפולחן שיארגן את התוהו־ובוהו?

קדיש יתום שנאמר על־ידי עשרות סטודנטים שקרוביהם נפטרו, נשמע קצת כקדיש יתום של הסטודנטים היהודים כולם.

במוצאי החג – פגישה עם חבר הפעילים.

“מדוע, מה מניע אתכם להיות פעילים כל־כך?”

“אבא שלי” – מספר אחד – “מפקח על כשרות. וגיליתי שבבית אוכלים חזיר. לא יכולתי לשאת את הסתירה. להיות אורתודוכס באוניברסיטה, פירושו של דבר בשבילי – לנתק יחסים עם הסטודנטים היהודים. ובלי יהודים – כלום יש יהדות? אך האם יהדות זו – בה אנחנו מחזיקים – היא יהדות?”

“התחלנו לארגן תפילות באוניברסיטה,” – מספר אחר, – “ביום רביעי תליתי פתקים באוניברסיטה, הזמנתי את הסטודנטים לבוא לתפילה ביום שבת בבוקר. וכאשר ביום שבת באתי לתפילה – נשארתי לבדי. ביום רביעי שלאחר ־מכן שוב תליתי פתק. ושוב נותרתי לבדי. וכך אני ממשיך. מדי יום רביעי אני תולה פתק, ומדי שבת אני נותר לבדי. מדוע אני עושה זאת? – אינני יודע.”

קשה להבין תופעות אלו: את הבדידות של היהודי המכריז על יהדותו והנאבק עליה כציוני, כאורתודוכס או כרדיקל, הרצון להשתייך לחברת הנעורים ולתרבות־הנעורים האמריקנית, והרצון למצוא ולאשר יהדות בין הספרים והמסורת ובין תפילות ישנות לבין נאומי עסקנים – מביאים לסתירות פנימיות.

אחרי תפילת יום־הכיפורים פגשתי בנער ששערו ארוך וקלוע. רק לפני שנה התחיל מחפש יהדות. הוא ביקש חיים דתיים. המוסיקה החדישה, חוסר המקום במקצב החיים החיצוני והשומם – הביאו אותו לחיפושיו היהודיים. החליט לחבוש כיפה כדי להפגין את חיפושו אחר היהדות. חדשים חש סתירה: הקונצרטים של ה“רוק” מתקיימים בליל־שבת. אמונה התנגשה באמונה – להופיע לקונצרטים חבוש כיפה – ענין המביא למבוכה. מאז החל לחבוש כיפה רק באופן סלקטיבי. “אני חושב כיפה בכל ימי השבוע אך לא בליל־שבת.”

 

ה. נוער יהודי באמריקה – אוטופיה ומציאות    🔗

פגשתי אותה בוַנקובר, קנדה, בנמל־התעופה. היא היתה לבושה שמלה ארוכה ומצויידת בתרמיל־צד ישן. החליפה נשיקות עם בחור מזוקן וציפתה בסבלנות שיבוא איש־המכס לבדוק את מטענה הגשתי את דרכוני למוכס. היא התבוננה בדרכון ופנתה אלי: “אתה מישראל?” – כן," השבתי. הגיע תור בדיקת חפציה. המוכס פתח את תרמילה והוציא הכל, בדק כל דבר. ככל שהבדיקה נתארכה, גדלה מבוכתי: “מדוע זה נתנו לי לעבור במהירות כזאת ואותה עוצרים ובודקים ביסודיות כזאת? הם חושדים בה שהיא מההיפים, שיש לה סמים, שהא מופקרת.” היא התבוננה במוכסים שהסתערו על התרמיל האומלל ולא אמרה דבר. נראה שהיתה רגילה בכך.

על כבש המטוס שאלה אותי שוב אם אני מישראל והוסיפה – ייתכן שהורי היו שם." הייתי קצת נבוך: מה זאת אומרת: “ייתכן שהיו שם?” בנמל התעופה של שיקאגו עלו כמה חיילים שניהלו ביניהם ויכוח קולני על ויֶטנאם. היא חייכה והפטירה: “אפילו להם כבר אי־אפשר לשקר.” ואחר־כך הוסיפה: “הייתי רוצה לבקר פעם בארץ אני רוצה לראות קיבוץ” ואז התחילה מספרת על נדודיה ברחבי ארצות־הברית: כיצד עברה מקומונה לקומונה, כיצד למדה את הפסיכולוגיה הגואלת של ה“גשטאלט”. כיצד עבדה עם קבוצת ילדים בקנדה. “ברחתי מביתי. אמי היתה פעילה מאוד וחפשית מאוד, וגם אני רציתי לטעום את טעם החופש. יום אחד נעלמתי מן הבית. נדדתי בטרמפים מן המזרח למערב ומשם לקנדה. הורי חיפשו אותי, אך לשוא. באותה תקופה הם עמדו לנסוע לישראל, אך אינני יודעת אם מימשו את תכניתם.” עבר זמן ממושך של שתיקות ודיבורים שאינם אלא שתיקות עד שלפתע אמרה: “עתה אני חוזרת הביתה. חליתי. לפני שלושה ימים טילפנתי הביתה, לראשונה אחרי שלוש שנים. כשדיברתי אתם בבית, הם בכו. גם אני בכיתי. הם ביקשו ממני לחזור הביתה, אך לא ידעו היכן אני. הם חשבו שאולי אני בניו־יורק, אך אני הייתי בחוף המערבי, בקנדה ועכשיו אני בדרכי הביתה.”

הטיסה היתה ממושכת מדי. היא היתה נרגשת ועצבנית, וכשנחת המטוס בניו־יורק והמשפחה קיבלה לחיקה את בתה האבודה, חשתי כי אני משתתף בסיפור־אגדה מוצלח עם הפי־אנד. באותה טיסה לילית סיפרה קצת “הבת האבודה” על עצמה. המשפחה גרה ליד אוניברסיטה בניו־ג’רסי. משפחה יהודית ליברלית. לה אין שום קשר ליהדות. “ניסיתי בחיי להיות אחרת. ניסיתי אורח־חיים חדש. אורח־החיים היהודי היה אחת החוליות המרכיבות את העולם אותו שללתי. היום אין בי הכעס הזה, השלילה, המרד – שציינו את ראשית נדודי. מצאתי את עולמי. אני יודעת שאין זה סוף הסיפור. בעוד שבועים־שלושה שוב יהיה לי צר המקום. אולי אבוא לישראל ואולי לניו־יורק; מי יודע? מקומי בעולם ידוע לי, אך אינני יודעת איפה אהיה.”

דמות הנערה שגלתה מרצון מבין הוריה אינה חזיון נדיר, גם לא רצונה העז להיפטר מיהדותה. היה בעמדתה ובסיפורה משהו מן התהום והגעגוע המלווים רבים מאוד מבני הנוער היהודי. קל לנו לפטור עצמנו בסיסמאות שדופות של “יוצאי־דופן”, “עוכרי־ישראל”, “שמאל חדש”. עובדה היא, שרבים מבני הנוער היהודי בגולה שותפים לגורלה של נערה זו. הרבה מאוד צעירים יהודים מסוגלים להזדהות עמה יותר מאשר עמנו או עם כל אלה המיצגים את היהדות הרשמית.

“הכל יעבור עם הגיל,” אומרים רבים. “האם לא פגשת בכל אלה שעברו במהירות דרך האֶכּסיסטנציאליזם, המַרכּסיזם, תרבות הסמים, הקומונות, ועתה הם לומדים בחריצות כדי להיות עורכי־דין?” פגשתי גם רבים כאלה. חלקם דחו אותי בגלגוליהם המאוחרים יותר מאשר בלבטיהם המוקדמים, אך נדמה לי כי אפשר לומר ברורות, שלא כולם חוזרים לפרבר האמריקני הסטנדרטי (עם או בלי בית־הכנסת). הפן החמור ביחסים שבין היהדות המאורגנת לבין הנערים היהודים השותפים לתנועות מהפכניות, לתרבות הנעורים, לקרישנא, לתנועה לשחרור האשה ולקומונות, הוא בהיות היהדות המאורגנת מיצגת תמיד את ההתפכחות, את הריאליזם, את הפשרה, את החילוני.

כיצד יוכל הצעיר היהודי להבחין בין היהדות כמורשה חיה, הקושרת את גורל היהודים עם יעודם, לבין הקהילה היהודית המאורגנת, המנסה להיות ביטוי נאמן לאורח־החיים האמריקני כגיבושיו בפרברים ומה אנו, הציונים, מיצגים? אנו מיצגים את ההיסטוריה נטולת החלומות; אנו מדברים בשם השואה, בשם הסכנה הערבית והרוסית, מאיימים באנטישמיות הכושית, נשבעים בשם הנאמנות ליהודים בצרה; אנו מיצגים את עקרון המציאות.

הויכוח בינינו לבין תנועות אחרות הוא לעתים קרובות ויכוח בין מאמינים וכופרים – בין אלה המדברים בשם מה שהיה לבין אלה המאמינים במה שיהיה. כשצד אחד מדבר בשם מציאות והשני בשם החלום, אורבת הסכנה של אבדן הקשר. שני הצדדים עלולים להיסגר בעולם טיעוניהם ולאבד את הממד האוטופי והמציאותי גם יחד.

יש ציונים המדברים על אסון היהודים בעבר כעל מציאות מוחלטת בעתיד, ויש הכופרים בציונות והמאמינים באחוַת עמים לא כחזון לעתיד אלא כמציאות בהווה (כשהם מחפשים מדי פעם גיבור אחר להיתלות בו). המשותף לעמדות הללו הוא חוסר היכולת והאומץ לראות את כוחה של המציאות וחוסר הרצון להאמין בחזון כערך המדריך והמכוון את האנשים הפועלים בה. זהו חוסר היכולת לחיות במציאות ואי־היכולת לדחות את גזר־דינה.

ההיסטוריה מציגה תמיד פרדוכסים משונים. פעם התוכח הבונד עם הציונות וטען כי אין בה ממשות וכי המציאות עומדת לצדה של השפה החיה האמיתית, היידיש. הציונות היתה חלום ולא אחת הופיעה כחלום קודר, נטול כל גרעין ממשי. היא ניהלה את ויכוחה עם היידיש לא רק בשם תפישתה את הקיום היהודי בגולה כהוָיה מתפוררת, כבנין־קלפים העלול להתמוטט, אלא גם בגלל אמונתה האוטופית במציאות שיכולה להיוָצר. סירקין, שהיה מתומכי השפה העברית, אמר פעם לז’יטלובסקי, ממנהיגי היידישיסטים: תהיה אתה אחראי על היש ואני אקבל על עצמי אחריות על האין.

והנה, כאשר התממש חלק מהחזון הציוני והוקמה מדינת היהודים, נהפכו היוצרות – הציונות החלה למחוק את ממדה האוטופי ולדבר בשם הקיים, בשם עברה ההיסטורי, בשם המציאות של המדינה, בשם ההוָיה של עם הנתון במערכת פוליטית שלעולם לא תשתנה. ועתה, משבאים צעירים ומדברים בשם חלומות חדשים, מתוך מרידה בקיים, החילונו לדבר בשם “ערכי נצח”, בזכות הדריכה במקום, בשם החובה להגן על העבר מפני העתיד.

לנו, כישראלים, קשה דו־שיח זה במיוחד. לדידנו, הציונות היא ישראל. כל ציונות החורגת מעבר למציאות שאותה אנו חיים, התובעת מאתנו יותר משאנו סבורים כי ניתן לתבוע מאתנו – אינה מתקבלת על דעתנו. משך שנים הורגלנו לחשוב שאנו היושבים בציון הננו הציונים האמיתיים. הציונות בשבילנו היא הדבר שהושג הקיים, שאין ממנו מנוס. תושב־הארץ אינו בוחר להיות ציוני. הוא ציוני. ואת התחושה הזאת אנו מנסים ליַצא – ללא הצלחה. שהרי בשבילנו הציונות איננה פרי בחירה, אלא נקודת־מוצא חוָיָתית, העשויה להפוך גם למקור של יצירה מחדש וגם ליסוד של קבלה פּאסיבית. ואילו נער יהודי בחוץ־לארץ רואה בציונותו חירות, כי היא נולדת מתוך הסירוב לקבל את הביוגרפיה שלו ואת סביבת גידוּלו כקובעים באופן מוחלט את אפיקי חייו. הלומדים בישראל על הציונות (ומעטים מגיעים לשלב זה), לומדים עליה כפרק מן ההיסטוריה של העבר, פרק המיַצג את שרשי הוָיָתנו יותר מאשר את מצוקותיה ושאיפותיה. אך דוקא ביכולת לקשר את מצוקת האדם הצעיר ושאיפתו עם הציונות, תלויה הצלחתנו להגיע אל הנוער בתפוצות.

מה יכולים אנו להציע לנערים מחפשי־דרך וטרופי־חלומות, העוברים נסיונות רוחניים כה מגוונים ושונים? אנו יכולים לנסות לרפא אותם מן ההתחפרות בעולם של הזיות, לתבוע מהם אחריות לחלומם, כדי שלא ישקעו בניווּן שבו שקעו חלומות חברתיים במאה שלנו. אך האם זכות לנו לתבוע מהם לזנוח את רצונם לעַצב חברה שונה?

בשנים 1972־1971 רבו הסימנים לכך שמרד הנעורים באמריקה שוכך. התסיסה נחלשה. רבים דיברו על התהליך הזה כתהליך של שיבה לחיק “היהדות הטובה”, “המנומסת”, “הציונית”. זוהי טעות מדהימה. הויתור מתוך יאוש, מתוך אי־ההשלמה עם החברה והמדינה כפי שהן, מביא לנטישה מוחלטת של האמונה ביכולת לפרוץ את הגבולות הנתונים של חיי היום־יום. נטישה זו, המלווה במרירות כלפי כל תקוה מחודשת, אינה מביאה אלא להתרופפות הקשר עם ישראל; להיחלשות המתיחות בין הדורות מתוך עקרוּת משותפת. שוב עולה התביעה: “הניחונו לנפשנו”, “איש לפרבריך ישראל”.

נסעתי פעם, בעת היותי בארצות־הברית, במחיצת אם ובתה, שניהלו ביניהן ויכוח סוער על השאלה האם כדאי שהבת תסע לישראל. כעבור זמן־מה גלשה השיחה ונסבה על “שיח לוחמים”.

“חבל שהקליטו רק דברי לוחמים ישראלים,” אמרה האם. “מישהו היה צריך להקליט גם אותנו, את יהודי הגולה, מה הרגשנו בימים ההם. אתה יודע? – אילו נמשכה המלחמה הייתי באה לישראל.”

“את היית נוסעת?” שאלה הבת בלעג.

“בודאי!” אמרה האם בהתרגשות.

“אני לא מאמינה,” אמרה הבת. “היית מדברת על נסיעה, היית מקבלת קדחת־נסיעה, אך היית נשארת כאן. חוץ מזה – מלחמת ששת הימים כבר חלפה ואיננה.” משפט זה הידהד באזני משך כל השנה האחרונה לשליחותי. כשיצאתי לארצות־הברית (ב־1969) נאמר לי, כי לעולם לא היתה הקהילה היהודית כה נלהבת וקרובה לבעיות ישראל, כי משבר 1967 הביא להתעוררות מיוחדת וכי העליה תגאה ותלך. ואכן, נתקלתי בשינויים ממשיים, שנראו כאישור לדברים הללו. אך היום, כשאני משקיף אחורה, אני מוכרח לסַייג קביעה זו בסייגים רבים. השינוי ביחס הישוב היהודי באמריקה לישראל נקבע על־ידי תהליכים פנימיים בחברה האמריקאית, לא פחות מאשר על־ידי התעוררות יהודית. מלחמת 1967 באה בשעה מסויימת בהיסטוריה החברתית באמריקה, שעה שהבשילה תגובה מיוחדת זו.

השינויים הדרמתיים בחברה האמריקאית הביאו את החלום האמריקני למשבר. יותר ויותר חוגים החלו לשלול אותו; יותר ויותר חוגים החלו לחוש כי הבטחון בהתגשמותו העתידה מתערער והולך. היו חוגים שהעמידו את ערכי החברה האמריקאית מול המציאות שנתגבשה בשלטון הפוריטניות, הליברליות והאמריקאיות הלבנה. הם התחילו לערער את שלטונם של זרמים אלה ואת השקפתם החברתית. מצד שני, חוגים שעמדו בתחתיתו של הסולם החברתי־כלכלי התחילו לחוש בלחץ של חוגי המיעוטים האחרים. אף הם לא יכלו להזדהות (אמנם מסיבות הפוכות) עם הליברליזם הלבן־פרוטסטנטי.

הישוב היהודי המאורגן על בתי־הכנסת, בתי־הספר, המגביות והמרכזים הקהילתיים שלו – נתון היה במצב קשה: שנים רבות ניסו כל הגופים הללו להיות גשר בין החברה היהודית לבין הליברליזם הלבן של המעמד הבינוני – על השקפת־עולמו, על דרכי הארגון החברתי שלו ועל ערכיו הכלכליים והתרבותיים. והנה נמצא, שדוקא עולם זה נתון ללחץ הגדול. המיעוטים באמריקה התחילו ליַצג את כל מה שאמריקה זקוקה לו: הם מבטאים עולם לא מנוּכּר, אמת מוסרית ואף עתיד מדיני. המהגרים, שהצליחו סוף־סוף למצוא את גן־העדן של החברה האמריקאית בפרבר, מצאו עצמם נתונים לביקורת של בניהם, לאיום של מיעוטים אחרים, ולתוצאות מלחמת ויֶטנאם שעירערה את בטחונם במוסריותה של המדיניות האמריקנית. גם היהודים שלא הגיעו לפרברים, בני משפחות שהיגרו לארצות־הברית אחר מלחת־העולם, יהודים השרויים במצוקה כלכלית וציבור אורתודוכסי – חשו שמשהו מתערער בעולמם: מיעוטים אחרים התחילו להגיע להישגים חמריים ומדיניים במהירות רבה יותר. הפער בין המיעוטים האחרים וביניהם לא התרחב באותו קצב בו התרחקו שאר היהודים מהכושים והפּוֹרטוֹריקאים.

הנהלת הארגונים היהודיים מצאה את עצמה אילמת. מטרותיה לא היו ברורות. ההנהגה המסורתית הצליחה כה יפה להביא את האמריקניזציה לרחוב היהודי עד כי תחושת הניכור של בניה הלכה וגברה. חלקי הקהילה היהודית שהיו עדיין מגובשים סביב הענין היהודי ביחוד מחוגי האורתודוכסיה והעניים, לא מצאו במנהיגות הליברלית היהודית ביטוי לצרכיהם היסודיים.

רבים מבני היהודים הליברלים חיו התעוררות גדולה. השייכות לעולם־הנעורים המבוסס על ניכור לעולם המבוגרים הזעיר־בורגני – העניקה להם תחושת בטחון; סוף־סוף נפרצה חומת ההיסטוריה והגורל סוף סוף הגיע הזמן לבריאת עולם חברתי חדש שלא יתחשב בטראומות של ההורים מתקופת השואה ומתקופת השפל הכלכלי.

מלחמת ששת הימים פרצה בדיוק בשעה שהר־געש חברתי זה רתח.

בקרב חלק מהנוער היהודי הפכה ישראל להיות סמל העמידה מול הכוח הגס, מול תככי הפוליטיקה העולמית. היא היתה חלק מן המאבק על עולם צודק יותר. אולם גם המבוגרים נאחזו בישראל. רבים מן ההורים, שבניהם התקיפום על כך שקיבלו את העולם החומרני והשומם של הפרבר האמריקני, נאחזו בישראל כדי לבלום את תהליך הרדיקליזציה של בניהם. נמצאו הורים, שכל ימיהם היו ליברלים מקצועיים, אמריקאים כלפי חוץ ויהודים במחתרת, שהיו מוכנים לשלוח את בניהם לארץ כמקום־מרפא מחיידקי ההיפים או הרדיקליזציה ההרסנית.

קרנו של הקיבוץ עלתה (כדי שהבנים לא יברחו אל הקומונות) ומדינת ישראל, שהותקפה כל השנים בגלל היותה סוציאליסטית מדי, זכתה לפתע להיות התגלמות הסוציאליזם (הטוב…). מצד שני, יהודים שמצאו עצמם נתונים בהתחרות קשה עם כושים ופורטוריקאים, חיפשו בישראל סמל לכוח, שחסר להם, להדיפת התקפות.

העמדה הפרו־ישראלית ינקה ממקורות שונים. היא היתה שטחית ודי נפוצה. היו לה תוצאות. ארגונים יהודיים, בתי־ספר והורים היו מוכנים שישראל תתווך ביניהם לבין בניהם. כך נולדה מין ציונות של אנוסים. כשם שהיהודי הולך לבית־הכנסת למען בנו והבן הולך לשם אביו, הורים היו נאמנים לישראל למען בניהם והבנים למען הוריהם. בדרשות בבית־הכנסת, בזרם התרומות, היתה ניכרת תזוזה ממשית. היתה נכונות־יתר לקבלת שליחים ומורים. אולם כל זה בא מתוך פחד שמא “את כולם סחף הרוח” ורצון, שבסופו של דבר האחריות לכך תפול על ישראל.

המתיחות של סוף שנות הששים נתפוגגה במקצת מחמת כוח ההרגל והיאוש. “הכוח השחור” כשאיפה, מקובל על רבים מהכושים בצפון, אך הכל יודעים שאין לו סיכוי לנצח כשמולו עומדת עצמת המדינה. תרבות־הנוער, שהיתה תרבות לוחמת של מיעוט, הפכה לנחלת הכלל. היא עתה חלק מן הפולקלור האמריקני. סמליה הפכו לחלק מתרבות־המסחר. אולם השינוי המיוחל במערכת הפוליטית לא חל. הממשלה לא התחשבה בתגובות הציבור. העינים, שהיו נשואות למהפכות מחוץ לאמריקה, הוסבו לעבר בעיות מקומיות, מידיות. את מקום המהפכה תפשה הפסיכולוגיה. מגמות אלו של הפנמה והסתגרות, פחד מפני התערבות־יתר ותחושת חוסר־האונים של הפעלתנות – הם הגורמים לכך שהענין בישראל נמצא שוב בירידה.

בתקופה שלאחר 1967 הותרה המלה “גולה” לפרסום, ועמה גם המלה “עליה”. בשינוי האקלימי שחל מסביב, שוב לא היתה המצוקה היהודית ענין שיש להתירו, או להתבייש בו, להיפך, הגאוה האתנית היתה חלק בלתי־נפרד מן המערכה להתקרבות מחודשת אל תרבות המיעוטים. התקוממות הכושים נגד הנסיון של החברה האמריקאית לכפות עליהם את התרבות הלבנה, הליברלית, הולידה תגובת שרשרת: בשמאל ובימין היהודי התחילו לצמוח תנועות שהתקוממו נגד ההתבוללות התרבותית של הקהילה היהודים המאורגנת.

אחדים ביטאו זאת בהיצמדוּת לישראל, בהכנסת גורם התיירוּת לישראל ובאי־הימנעות מעיסוק בעליה; אחרים התחילו לעסוק, מתוך נוסטלגיה כנה, בקהילה היהודית שאבדה במזרח־אירופה. היו גם נסיונות של יצירת חבורות־לימוד שאמורות היו לכונן קהילה יהודית בעלת סגנון־חיים חדש.

כך התחילו לצמוח ציוֹנוּת חדשה וחיוב־גלות מחודש. הקו המשותף להם היה – מתיחת ביקורת על הקהילה היהודית המאורגנת.

אך גם בנסיונות הללו התחילה מסתמנת ירידה. הפריפריות שלהן דעכו, ושום אלטרנטיבה לא צמחה. במצב זה דעכו הכוחות שדחפו לעליה, הן החיוביים והן השליליים. ושוב אנו עומדים בפני קהילה יהודית, הגדולה בתבל, הנתונה לתהליכים בלתי־פוסקים של שינוי, רגישה כלפי הסובב אותה, מגלה אותות מובהקים של התפוררות וניווּן, בצד נסיונות אמיצים של התחדשות – קהילה ללא דחף של פוגרומים וללא פיתוי של המרת־דת; קהילה חילונית בעיקרה, אך בעלת פילוסופיה דתית, אוהדת את ישראל, אך מסרבת להינתק מהישגיה החמריים.

ישראל מהווה מרכז רגשי חשוב לקהילה היהודית: היא מוקד הגעגועים והמען למחדלים; היא התירוץ הפוליטי הגלוי היחיד להכרעה הפוליטית של היהודי, אולם אין היא הגורם החשוב והאמיתי להכרעתו. ישראל היא מקום החינוך הטוב ביותר להכשיר את הצעיר היהודי להישאר יהודי בגולה. היא אחראית להזדהות היהודית ולכשלון החינוך היהודי (רוב המורים בתחום החינוך העברי הם ישראלים או יורדים). ישראל היא נושא לדרשות, מטרה לעריכת מגביות, אך היא גם הנותנת גושפנקה לשלטון העשירים, פתחון־פה לדמגוגים, עיסוק מלא לחברות של יחסי־ציבור. כוחה הוא קיומה כחברה חיה, אך חולשתה נעוצה בכך שהקיום עצמו אינו מבטיח את יכלתה לעורר את הדמיון וההעזה. ישראל נושאת על עצמה את האחריות לגורל היהודי בימינו, אך עדיין אין בכוחה להעניק את תחושת חירות הבחירה ביהדות.

בגולה האמריקנית אפשר למצוא כאלה שבחרו ביהדותם, אך עדיין קשה להם לקבל על עצמם את הגורל היהודי.