הציונות נשאה עמה ניתוח מצבו של העם היהודי ותכנית למהפכה חברתית ולאומית. היחס בין הצד האנליטי והצד האוטופי שבציונות אינו קבוע. הכוח לניתוח אכזרי של התהליכים הסוציופסיכולוגיים העוברים על הקהילה היהודית נובע לא אחת תוך אחיזה בחזון המהפכני, מתוך תחושה שיש לאן ללכת. אולם לעתים מביא ניתוח כזה דוקא להתבוללות קיצונית. הציוני והמתבולל המודע להתבוללות יכולים לעמוד במה שמנהיגי הקהילה היהודית אינם יכולים לעמוד: הם מכירים בתהליכי הטמיעה, הניתוק, המרי. לא כן מנהיג הקהילה, שהרי הוא נזקק לאידיאולוגיה המבוססת על הערך של חיי הארגון היהודי בגולה.
המתבולל מכיר בתהליכי־החורבן העוברים על הקהילה היהודית, אך איננו מכיר בקוטב השני של צרת היהודים – האנטישמיות. הציוני, לעומתו, שוכח כי המצוקה אינה רק כוח מגבש; היא יכולה להפוך לכוח מפורר. הוא מכיר במחלה העוברת על החברה היהודית, אך מאמין כי היא רק מחסנת את הגוף.
עלינו להכיר בעובדה שיהודי החי את המצוקה ואת ערעור חיי הקהילה היהודית, אינו חייב לקבל דוקא את הציונות. הוא יכול לשלוח כספו לבנקים בשוייץ, להגר לארץ אחרת, להצטרף לכוחות ה“מהפכה”, לחיות חיי “אָכל וְשָׁתה” כל עוד ניתן הדבר. הוא ישלח כסף לישראל, יכין לו בית בקנדה, בנו יצטרף לכוחות המהפכה והוא ינסה ליהנות מפירות רכושו.
הציוני מציג אנליזה של הגלות ומחלותיה מתוך הסיכוי לחידושה; המתבולל רואה בניתוח סיכום הדרך והיתר להתבוללות. היהודי המאורגן מנסה להתחמק מן הניתוח ונוטה להאמין בכוח ארגונו להתחמק מהתהליכים עליהם מצביעים הציונים והמתבוללים.
משמעות הניתוח הציוני אינה אמירת “הן” לתופעות אותן הוא מנתח. הציוני אינו רוצה באנטישמיות, אינו שמח בראותו שהקהילה היהודית מתבוללת. הוא רק מבחין בתופעות.
ההבדלים בין הציוני ללא־ציוני צריכים להתגלות קודם־כל ביחס לחינוך היהודי ולאנטישמיות.
הקהילה היהודית מתיחסת ברצינות הן לאנטישמיות והן לחינוך, משום שהיא רואה בהם שני מוקדים שסביבם אפשר ללכד את הקהילה. הטיפול באנטישמיות, הפעילוּת הפוליטית הכרוכה במאבק נגדה, ליכוד הקהילה סביב ההתנגדות לה – לובשים אצל מחייב הגולה אופי ברור: המאבק ידגיש את שייכות היהודי לקהילת הרוב ויאלץ אותו שלא להינתק מהארגון היהודי. המאבק באנטישמיות מחייב התארגנות, תמיכה, הגדלת כבוד המנהיגים, מתן לתוקף לארגון היהודי. כך נזקקה הקהילה היהודית לאנטישמיות כגורם מגבש המונע טמיעה טוטלית. וזאת לא מתוך אמונה בתוקף יצירת הקהילה היהודית, אלא מתוך עימוּת עם סביבה עויינת או אדישה, או מתוך הכרה כי בסביבה כזאת יוכל לרכוש כוח דרך שייכותו לקהילה היהודית.
החינוך היהודי מהווה בעיני הורים רבים תחליף לקהילה. רואים בו את האמצעי להנצחתה. אך זוהי הנצחה בערבון מוגבל; מה שההורים אינם יכולים להעניק, צריך להעניק בית־הספר, המוסד החינוכי יהיה יהודי כדי שהבית יוכל להמשיך להתבולל… “היה חילוני בהשקפותיך ובפעילותך ודתי בפולחנך”.
אף הציוני מכיר בסכנת האנטישמיות ובסיכויי החינוך היהודי, אלא שהוא איננו משלה את עצמו כי המלחמה באנטישמיות תבטיח את היותו חלק מתרבות הרחוב, ואף אין הוא רואה בחינוך היהודי אמצעי להנצחת הפשרות הרופפות עם מציאות של גולה. הוא מכיר בתהליכי ההרס של הקהילה היהודית. הוא מודע לכוחה העצום של ההתבוללות, לאו דוקא של ההתבוללות המשיחית הרואה עצמה מסוגלת לפתור את הבעיה היהודית (בלבוש שמאלי או ליברלי), אלא אותה התבוללות בלתי מוּדעת, לחצאין ולרביע, אותה השלמה אִטית והדרגתית עם תרבות, כלכלה וחברה האדישוֹת לקהילה היהודית.
הציוני והלא־ציוני מקימים בתי־ספר, מפרסמים מודעות נגד אנטישמיות, מזדהים עם צרת היהודים במקומות אחרים. אלא שהציוני אינו יכול להאמין כי אלה הם פתרונות ממשיים. הוא איננו משלים עם זהות יהודית חצויה ועם התבוללות לחצאין, הוא שואף להפוך את המצוקה היהודית לכוח מעורר להתחדשות. הציוני מבין שלשם מציאת פתרון לזהותו היהודית, למצוקתו היהודית, הוא נזקק לנקודה ארכימדית המצויה מחוץ לקהילה היהודית בגולה. הוא מעודד את הארגון היהודי ואת החינוך היהודי בראותו בהם כלים למרד ולביקורת, דרכים לשמירה על הגחלת מתוך תקווֹת הבעירה.
הוא מכיר בכך שההתארגנות הקהילתית איננה מסוגלת לעצור בכוחות עצמה את תהליכי־ההרס הקיימים בגולה. הוא יודע שהחינוך היהודי איננו יכול למנוע עקירתם של גושים גדולים מן העם. הוא חושש יותר מתהליך רצוף של התאפסות היהדות מאשר מהתבוללות אידיאולוגית שלמה.
עמדת ישראל בניתוח זה נובעת מתוך הגורמים שעמדתי עליהם קודם. לגבי הלא־ציוני – ישראל היא מכשיר, כלי חינוכי, חלק מהתוכן התרבותי העוזר לקהילה היהודית להנציח את קיומה היא. היא מוקד לפעילות פילנטרופית, המאדירה את כוחם ואת זכות קיומם של מוסדות הקהילה.
לציוני –ישראל היא אתגר, היא ביקורת הוָיַת הקהילה היהודית, קריאה לשינויים, נסיון לבנות חברה יהודית על בסיס רחב יותר מפולחן או יחסי ציבור.
היהודי הלא־מאורגן מודה לעתים באנליזה הציונית אך אינו מקבל את חזונה ולעתים הוא מקבל את חזונה בלי להתמודד עם הגשמתה או עם ביקָרתה על הגולה. במקרים רבים רואה היהודי הלא־מאורגן את עצמו כשייך לקהילה אחרת: לקהילת העובדים במפעלו, אנשי־מקצועו, בני שכונתו המעורבת. גם עליו משפיעה ישראל. לעתים יחסו אליה חם ולעתים צונן, אך תמיד הוא ער לעובדה שאחרים מצפים ממנו שלמרות התבוללותו העמוקה יתיחס למדינת ישראל.
המסורת הפילנטרופית של היהדות האמריקנית, שהיא ציונות־ללא־ניתוח־מצב־הגולה, נובעת מתוך כך שציונות זו צמחה במסגרת החלום האמריקני שראה בהגירה ליבשת פתרון ממשי. אמריקה לא נתפסה כמקלט בלבד, אלא כדרך. זו הסיבה שהציונות האמריקאית לא ראתה בביקורת הגלות עיקר. היא התרכזה בעזרה לבנין הארץ. הקמת מדינת ישראל רק החריפה והעמיקה תפישה זו, שהרי מדינת ישראל נזקקה לעזרת הקהילה היהודית כולה והציונות היתה צריכה לעבוד בקרב קהילה בעלת הנחת־יסוד אחרת. אפילו אותם ציונים שבאו מאירופה והביאו עמם אידיאולוגיה ציונית קלאסית, היו צריכים להסביר את העוּבדה שלמרות הניתוח הם החליטו על אמריקה. הם החליטו לסמוך על מסורתה הליברלית, על אתוס העבודה והמאמץ, על פתיחות השיטה האמריקנית.
בשנים האחרונות חלה התרוקנות בציונות האמריקנית. עבר דור. בני־המהגרים כבר הסיקו מסקנות מניתוח הוריהם. הם כבר לא דיקלמו אידיאולוגיות שלא תורגמו לשפת המעשה. הם כבר חגגו את נצחון הקהילה היהודית בכניסתה המהירה לאליטה של החברה האמריקאית.
אלא שהחגיגה היתה מוקדמת; הנצחון היה מוגבל משום שהאליטה האמריקאית נשברה. ואז התעורר שוב הצורך בניתוח מחודש של בעיות העם היהודי בגולה האמריקאית.
הציונות כביקורת הקהילה היהודית באמריקה אינה צריכה להביא דוקא להתבטלות הקהילה היהודית בפני המציאות הישראלית. התבטלות כזאת תביא רק להחרפת ההתפוררות הפנימית של הקהילה. הציונות צריכה לעודד צמיחה תרבותית ורוחנית, לפתח נסיונות חינוכיים ולעודד צורות־התארגנות מחודשות. רק נסיונות כאלה יכולים לשחרר אט־אט את הקהילה מתלותה ב“גבירים”. הציונות אמנם אינה מאמינה בפתרון כולל לקהילה היהודית במסגרת הגולה, אך דוקא בקרב אלה המחפשים דרכים לבנין קהילה יהודית באמריקה היא יכולה למצוא בעלי־ברית חשובים. שהרי הם אינם מסתפקים בפילנטרופיה וביחסי־ציבור. הם קובעים סטנדרטים אחרים לחיים יהודיים, לגיבוש תכנים וערכים העשויים לעורר רצון ליצירה. לטוָח ארוך, דוקא הם יכולים למצוא ביטוי שלם לביקורת ביצירה של יחידים במדינת ישראל.
הצעיר היהודי אינו נקרא לחפש בארץ פתרון ערוך מראש למצוקותיו וחלומותיו. הוא נתבע לחפש בה דרכי הגשמה שיהווּ ביקורת יוצרת גם כלפי הקהילה היהודית וגם כלפי עיווּתים בחברה הישראלית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.