במקום הגיטו היהודי הישן של ניו־יורק, בין בתי־המלאכה הישנים וחנויות הבדים פגשתי בסַפָּר זקן. הוא ישב על כיסא ישן והתבונן בעוברים ושבים. כשהחילונו לשוחח עמו דיברנו ספרדית. הוא דיבר במבטא פורטוריקני (רבים בסביבה זו הם עתה מהגרים מפורטו־ריקו). מלים בודדות שהשתרבבו לשטף דיבורו נשמעו לי כמלים עבריות. כששמע שאני מישראל התחיל לצטט פסוקים מהסידור. לאדינוֹ היתה מסתתרת מאחרי הספרדית הניו־יורקית. הוא היה יהודי מתורכיה. לאמריקה הגיע לאחר מלחמת־העולם הראשונה. "אחי הבוגר הגיע לאמריקה עוד לפני המלחמה. הוא התחיל לשלוח לנו קצת כסף ומכתבים. כשפרצה מלחמת־העולם הוא התגייס לצבא האמריקאי. אבא גוּיָס באותה עת לצבא התורכי: כך נלחמו אבי ואחי בשני המחנות. אבא נהרג במלחמה. אחי חזר בשלום לארצות־הברית ודאג להביא עמו את כל המשפחה. הוא אמר: “אם תהיה עוד מלחמה בעולם, הייתי רוצה שכל המשפחה תהיה בצד אחד.” דמותו של סַפָּר יהודי זקן זה החזירה אותי לברק, בשירו של טשרניחובסקי, שהאיר את האחים הנלחמים זה בזה.

יהודים מצאו עצמם לוחמים, משתתפים אקטיביים במלחמה. היום נראה לנו, מתוך חוסר פרספקטיבה, שהציונות היא שהכניסה את היהודים למעגל המלחמה. אך לי נדמה שהציונות היתה רק אחת התגובות לעוּבדה של ההשתתפות הפעילה של היהודי במעגלי האלימוּת המודרנית. בעת מלחמת־העולם הראשונה ישב פראנץ רוזנצוייג כקצין־תותחנים בחפירות של הצבא הגרמני וחלם על “כוכב הגאולה”. טרוצקי היה עסוק בהכנת המהפכה. בּוּבּר הטיף להגנה על האם־המולדת (גרמניה), משה שרת ישב בתורכיה וטרומפלדור אירגן לבריטים את גדוד נהגי הפרדות היהודי. העם היהודי היה נתון במערבולת המלחמה. הציונות לא יצרה את המאורעות הללו, היא רק הגיבה עליהם; לעתים חשבה לנצל אותם לתועלתה, לעתים חשבה כי היא צריכה לפרוש מהם כליל.

בחברה הטרום־השכלתית נטו היהודים להתיחס לפוליטיקה ולמלחמה כאל תופעות לא־אנושיות; כאל רעידת־אדמה או שטפון. לעתים ראו במלחמה “סימן” טבעי להחשת ההתרחשויות ולקירוב הגאולה בהיסטוריה היחידה בה הכירו: ההיסטוריה של העם היהודי. מהמלחמה אפשר היה להתלהב או להיבהל, אך להשתתף בה היה בלתי־רצוי ובלתי־אפשרי. הכוחות שתקפו את היהודים או אלה שתמכו בהם, היו נושאים להערצה או לפחד; היהודים היו משוּלים לאדם המצפה לגשם־ברכה או פוחד מרעמים. ההשכלה, שהביאה עמה בשורת שויון, אמונה ביופי (באמנות) ובקִדמה – בישרה ליהודים גם את כניסתם למלחמה. עתה הם רצו לקחת חלק בגורלה של החברה בה הם זכו לזכויות או נאבקו עליהן. ההתלהבות היהודית מבשורת השויון והחירוּת הולידה משבר קשה. לאחר שקיבלו זכויות, או בתוך מאבקם לרכישת זכויות, הם הפסיקו לראות בלא־יהודים כוחות־טבע. רצח היהודים בעולם של שויון־זכויות נתפס מעתה כפגיעה אנושית ולא עוד כאסון. ככל שהיתה האמונה באנושות גדולה יותר, גדול יותר היה העלבון. יהודי רוסי שיצא במערכות לגיון־הזרים הצרפתי במלחמת־העולם הראשונה, כתב לידידיו מכתב שפורסם בבטאון ציוני גרמניה:

"לידידים לא מוּכּרים, שלום.

בערב הקרב רגשות בלתי־מחוּוָרים לעצמי ממלאים את לבי.

אני רואה בחוש כי אפול חלל בשדה. שוב לא אוסיף לראות את זיו העולם, השמש, תכלת השמים. נפשי כולה חרדה: לעולם לא אתראה עם אשתי, עם ילדי. ואולם כל כמה שהפחד גדול כן יגבר חפצי להראות לעולם איך יהודים יודעים למוּת למען החירות, למען האידיאל!

כשאנו, היהודים, התנדבנו לצבא, שכם אחד עם יתר האזרחים, בימים שריחפה סכנה על הרפובליקה – קיוינו שהשלטונות הצבאיים יקבלונו כיאות להרגשות שהניעונו להתנדב. מה מרה היתה האכזבה! עינויי־נפש התענינו בעמדנו בחפירות החזית כל ימות החורף. כל צעדינו היו מלוּוים חשדות. את רצוננו העז לשפוך את דמנו למען צרפת הבינו כרצון ליהנות מכלכלה שלחיילים היא מובטחת. אוי, סיר התבשיל המקולל! כמה וכמה הגעיל אותנו, ומה יקר המחיר שאנו משלמים בעדו. וכי מה היה בפינו להשיב? היש אוזן שומעת לדברים? היש מי אשר יבין לנו? לא, בנו חושדים…

כעת עומדים אנו לפני Arras. כעבור שעות מספר נצא להתקפה. נקבל אף את הפקודה למות – ובלבד שלא לסגת.

אולי זה הערב האחרון. אני נושא עמי מצב־נפש של יהודי, כשהכל אין רוחשים לו אהבה. אבל אני יודע: נילחם כראוי. הוכח נוכיח לכל העולם כי יהודים יודעים למות בגאוה.

הרבה תודה לכם על משלוח עתונים רוסיים אלי. אבל תודתי מהולה במרירות: עתונים אלה סיפרו לנו על הנוראות שבאו על אחינו אשר נשארו במולדת הרחוקה. הקו האדום שמתחתם מתחת לשורות – כמו בדמו של החייל היהודי נרשם. כל שסימנתם החריד את לבנו ועורר בנו יצר־נקם – נגד מי אינני יודע. מכל־מקום נגד מי שהמציא אי־צדק זה. היינו מאושרים לוּ מצאנו באחד מעתוני צרפת מלה של הסתייגות מאי־צדק רב כל־כך. אף לא אחד. פרט לקול בודד, אם אמנם יש שומע לאותו אדם נועז.

האם לא מילאנו חובתנו, את מלוא חובתנו? לוּ האמנו כי לא יחלוף מותנו ללא רושם, וכי ממנו תצמח טובה כלשהי לגזע היהודי – כי אז לא ידעתי פחד. עלינו להראות לצרפתים, כי יהודים יודעים למות למען מולדת שאינה מפלה בין בניה. אני מאושר שניתן לי למות בעד צרפת האצילה והרפובליקאית, הראויה לכל קרבן. היא לא תִטוֹש את אשתי ואת ילדי אשר לא ידעתיו. ידע־נא בני: אביך הולך למות למען אידיאה גדולה. הלואי שתבער להבת האידיאה גם בלב ילדי.

בעוד שעה נצעד ונפול למען צרפת, למען חירותם של כל היהודים. תחי החירות, תחי הרפובליקה, תחי צרפת החפשיה, האצילה, הדמוקרטית.

אני מחבק אתכם

ליטבק"

[אגרות ברל כצנלסון בעריכת יהודה שרת, כרך ב' עמ' 23.]

הציונות היא אחד מפירות התהליך הזה. הכמיהה לציון קדמה אמנם לציונות, אולם כאן התרחש משהו שונה: רצון לממש זכויות אנוש, לשחרור לאומי. מהפכנים יהודים ביקשו לממש זכויות אלו בביטול הלאומים, במהפכה רדיקלית. ציונים ביקשו להגיע לכך על־ידי מימוש זכויות היסטוריות בארץ־ישראל. גם אלה וגם אלה רצו לקחת חלק בתרבות האנושית ולכן נאלצו להשתתף במערכה. (אפילו יהודים אורתודוכסים, ממיסדי פתח־תקוה, היו מושפעים עמוקות על־ידי המהפכה הלאומית ההונגרית, שבישרה עבורם אמנציפציה.) התנועה הציונית נשענה אז לא רק על קומץ אידיאליסטים שרצו לראות בתחיית ארץ התנ"ך כארץ האבות, אלא על פליטים שניטלה מהם האפשרות לחיות כבני־אדם ועל לוחמים למען עולם חדש, שעשו הכל כדי להיות ראויים לציויליזציה שהבטיחה להם להיות מתקדמת ונאורה. “אין ברירה” – סיסמת ההגנה העצמית היהודית בלבושיה השונים, היתה לא רק סיסמה של אנשים שלבבם נפתח לסמלים היסטוריים, אלא גם של ציבור שעמד תחת איום ממשי וכבר הספיק לקלוט כי המאיים איננו רק סמל אלא כוח אנושי. כך הפכה הפוליטיקה מאסון טבע או נס לזירה אנושית קשה. שינויים אלה התחוללו בקרב הציבור הדתי ובקרב הציבור המכוּנה “חילוני”.

הזכרונות והסמלים ההיסטוריים היווּ לעם מוקד של הזדהות. אך לא היה ביכלתה של הזדהות כזאת – כל עוד אינה מלאה תחושת אחריות היסטורית ואקטיביזם מדיני – להציל את העם מנטל האסון. היום מנסים להפריד בין תהליכים שהתרחשו באירופה לבין תהליכים שהתרחשו במקומות אחרים בהם התגורר העם היהודי. קשה, כמובן, לערוך יותר מאשר הערכות. אך לי נדמה כי אותם תהליכים שעברו על יהדות אירופה בטרם שוֹאה, היו עוברים גם על היהודים בארצות אסיה ואפריקה. אלא שתהליכי־המודרניזציה, שהביאו להתלקחות של אלימות בד בבד עם שקיעת משטרים ישנים, התרחשו במזרח־התיכון כבר בהיות הציונות גורם פעיל. את עקבותיהם של התהליכים הללו אפשר לראות היום בארצות שונות באסיה ובאפריקה. הם כתשו מיעוטים, יצרו הר־געש פוליטי תוך מאבק לשחרור ופיתוח. התהליך המכוּנה בפינו “קִדמה”, איננו תהליך פשוט וחד־משעי. השחרור משעבּוּד זרים אינו מוליד דוקא חברה נאורה וסובלנית. יציאת היהודים מאירופה, מאסיה ומאפריקה היתה חלק מאותן תהפוכות. האנטישמיות הלאומנית רואה ביהודי סמל לתרבות זרה, קוסמופוליטית; המהפכנוּת הקיצונית רואה בו סמל לריאקציה, לבורגנות. לכולם הוא מסמל את הרס הסדר הטוב. הפרוגרסיבים והריאקציונים– הרגישים ביותר לשינויים המתרחשים מסביבם – נוטים לראות ביהודי שמסביבם סמל שיש לעקרו מבחינה פיסית או לבטלו מבחינה רוחנית. לא נראה לי שהתפתחות כזאת היתה פוסחת על המזרח־התיכון, לוּ הציונות לא היתה קיימת. הציונות שינתה את הפרספקטיבה, את דרכי הגישה לפתרון הבעיה, אך לא היא שהציגה את השאלות הללו. נכון שהציונות העניקה ממד סימבולי חדש למעמדו של היהודי במזרח־התיכון, אידיאולוגיה שגרמה לזירוז תהליכים, הן בתוך הקהילה היהודית והן בחברות בהן היא פעלה. (גורלה של הקהילה היהודית גם בלי הממד הריאלי של המפעל הציוני, שהרי בקהילות אלו הציונות לא יכלה להיות גורם פוליטי ממשי ומאיים כמו בארץ־ישראל, ואחר־כך בשכנותיה. ובכל־זאת התהליכים שעברו על ארצות ערב לא פסחו על צפון־אפריקה.)

חזרתו של העם היהודי לחיים פוליטיים התקבלה באופן מוזר. הקלפים שהיו בידו כדי לשחק את המשחק החדש, היו חלשים. הוא גילה שבפוליטיקה חשובה מאוד העָצמה, ותוך כדי כך גילה עד כמה הוא מחוסר כוח. תחושת חוסר־האונים היתה פועל יוצא ממוּדעוּת החובה של העם היהודי לחזור ולמצוא את מקומו במה שמכוּנה “משפחת העמים” (שלא היתה משפחה רחמנית ביותר). הנסיונות של הציונות לשׂחק בפוליטיקה ודיפלומטיה היו לא פעם ילדותיים. יומנו של הרצל רק מוכיח עד כמה פּאתיטי ונטול־תקוה היה הנסיון להסתמך על צ’רטרים והבטחת הון יהודי כתמורה פוליטית ריאלית. אין פלא שהיאוש היה מנת חלקה של הציונות כל הימים.

המפעל הציוני הצליח, במידה שהוא הצליח, דוקא בזכות אלה שסירבו לקבל על עצמם את הפוליטיקה ואת גיוס העָצמה הצבאית כדרך יחידה לשינוי גורלו של העם. אלה שראו ביצירת חברה חדשה, בשותפות ביִצוּר או בשיבה לעבודה – תנאי למהפכה, הם שהצליחו, בסופו של דבר, להפוך לנושאי עָצמה, מתעלמים, לדעתי, מהגרעין היסודי, שהניע את האנשים ומניע את האנשים עד היום להיאבק לשחרור העם היהודי.

המעבר לחיים פוליטיים ואי־ההימנעות מהכרעות פוליטיות הוא קשה מבחינה פסיכולוגית. בסיפורי יצחק בּבּל אפשר למצוא הד ספרותי לבעיה הפסיכולוגית הזאת. סיפורים אלה הריהם יצירה של אדם יהודי שנקלע למהפכה אליה התפלל, ועליו למצוא את הדרך להשתחרר מתחושת חוסר־האונים שהוא נושא עמו כיהודי וכאינטלקטואל גם יחד. באותו אדם מתרוצצים שני רצונות – הרצון להוכיח כי הוא מסוגל להפעיל כוח וההזדהות היתירה שלו עם קרבנות האלימוּת. בסיפור אחד הוא מסַפּר על עצמו בהיקלעו לחבורה של קוזאקים מהפכנים, הצוחקים “למשקפים שעל חטמו, לסתיו שבלבּו”, והוא, מתוך רצונו “להשתייך” אליהם, מולק בפראות ראשו של אַוָז, השייך לזקנה אחת ורוכש לו בכך “מעמד”. ובלבו הבכי על הזקנה בעלת האַוָז. אך בּבּל מתאר גם את גדליה, איש האינטרנציונל של האנשים הטובים, אלה הבטוחים כי “המהפכה אינה אוהבת יתומים בביתה”, השואף למהפכה בלתי־אפשרית – מהפכת האנשים הטובים. הוא מזדהה עם קרבנות הסוּפה ההיסטורית שלה הוא שותף. הפעלת כוח כדי להתגבר על תחושת חוסר האונים ובריחה מאחריות מדינית אל עבר הפאסיביות – הן תגובות אפיניות של יחידים שעברו את המהפכה שהתחוללה בקרוב היהודים במאה האחרונה. שתי התגובות הללו אינן נובעות רק ממצבים חיצונים.אלו הן תגובות פסיכולוגיות העשויות להשפיע השפעה מכרעת על עמדות מדיניות אלו או אחרות. היהודי גילה אותן הן בתמיכתו בציונות והן בתמיכתו במהפכה האוניברסאלית, הן בקבלו על עצמו צוי מסורת והן בהטיחו את אגרופו נגד השמים; הן בהיאבקו בכוחות הריאקציה והן באמצו אותם כגורל; הן בהאבקו למען הכושים בארצות־הברית והן בלחמו נגדם.

אם ננסה לבחון בעיתיוּת זו, כפי שהתגלתה בישוב היהודי ובמדינת ישראל, ניתן לומר שבמשך המאה האחרונה היהודי בארץ־ישראל היה נתון לאִיוּם ממשי ביותר על קיומו: בימי התורכים במלחמת־ העולם הראשונה; בידי הפלשתינאים ב־1920, 1929, 1936; בידי הגרמנים שהתקרבו לארץ־ישראל בראשית שנות הארבעים ובידי צבאות ערב ב־1948, 1967 ו־1973. בתחילה היתה תגובת הישוב בארץ דומה לתגובת כל קהילה יהודית בגולה. המאורעות נתפסו כפרעות וננקטו נגדם אמצעי שתדלנות וחיפושי חסות. לאחר־מכן עברו אט־אט לשיטות של הגנה עצמית שהיו נהוגות ברוסיה על־ידי ציונים ועל־ידי מהפכנים (שהושפעו על־ידי המהפכה, אותה תיארתי קודם). רק אחרי משברים ובאופן הדרגתי הפכה הקהילה היהודית בארץ־ישראל לחברת מדינה האחראית לגורלה המדיני.

אלו שגדלו בארץ עד מלחמת־השחרור ובתוכה, והמנהיגים עתה את המדינה, עוצבו במשברים הראשונים; הם עדיין חיים בזכרון המצור, חוסר־האונים וההישענוּת על יחידים. הנוער הישראלי הגדל היום רואה את בעיות הבטחון של המדינה כבעיה מדינית, המצינת את ההתגברות על תנאי החיים של קהילת מיעוט, אך גם את הפיכת ישראל למוקד של אינטרסים ממשיים ביותר של המעצמות. הפכנו לחשובים עד כדי שיפחדו מאתנו וגם עד כדי שיאיימו עלינו.