נראה כי פועלת בתוכנו שוב מגמה מסוכנת שהתגלתה כבר בגלגולי המשיחיות היהודית למשיחיות־שקר: לא במקרה ביטל שבתאי צבי דוקא את הצומות, שהרי כוחו היה באותו שִׁכנוּע פנימי כי אכן בימי הגאולה הוא חי. שכנוע זה איפשר לו לשכוח את הגלות ואת האסון. גם בנו חזרה הכמיהה לראות את עצמנו נגאלים בטרם גאולה; הרצון לברוח בדרך השקר מעוּבדת הגלות ולסרב להכיר באתגר שבמרחק מן הגאולה על־ידי שכנוע עצמי שאכן כבר נגאלנו. אין לבכות על חורבן הבית, כי עתה כבר נגאלנו. השוֹאה היא, כביכול, ענין השייך לעבר, לזכרון ההיסטורי – עתה אנו חיים בעידן אחר.

מגמה זו פועלת גם בקרב ישראלים, שציונותם נראים להם לא כאתגר, אלא כענין שכבר הושג. היא פועלת גם בקרב יהדות־המערב, המסרבת להכיר בעצם קיום הגלות. היא פועלת בקרב המהפכן היהודי הנתון לשכנוע־עצמי כי הוא בן לעולם נגאל – עולם בו אין גולה משום שאין בו יהדות.

ברל כצנלסון ראה בחרדה רבה את רצונם של צעירים יהודים למחוק את ט' באב מלוח לבם:

"עוד בראשית ימי הגדוד העברי ביקשתי ליַחד בתוך הגדוד את זכר יום האבל הלאומי, שלא יהיו בו פּאראדים ותרגילים והליכות של חול. התקוממו כנגדי כמה חברים שראו בזה הוכחה ל’גלותיות' שלי. דרשו להפוך יום זה להילולא וחינגא כי ‘כבר נגאלנו’ ".

[ברל כצנלסון, במבחן, עמ' 43.]

לא היו אלה צעירים שבגדו בעמם; להיפך, הם היו מגשימיה של הציונות, אולם הם לא אבו להכיר בחורבן כחלק מחייהם הנפשיים ונטו להפוך חורבן לגאולה לא על־ידי יצירה, אלא על־ידי השקר. כאשר הופך השקר להיות חלק בלתי־נפרד מחייה של תנועה, הוא מכה בה שרשים כגידול סרטני.

החגיגה הנצחית מחליפה את חשבון־הנפש והתנועה מוכּה. היא יכולה עדיין להשתמש באותם מטבעות־לשון, לטפח אותם מוקדי־הזדהות ובה בעת לחיות בעולם של שקר המוליד שאננות.

הפיכת כל ניצן של פרח לפרי בשל וכל קצה־הישג להישג, נובעת אולי מתוך צרכיהם הנפשיים של תנועה ושל עם היודעים את סוד המפלה והחורבן והחייבים לבנות את חייהם מחדש על הריסות. אך הם מטשטשים את הגבולות בין המציאות לבין הדמיון כשמערכי־לבם מחליפים את הפעולה הממשית.

זו דרכה של מציאות שבמאוחר או במוקדם היא חושפת את צפרניה. ברק מאיר לפתע את התהום ולפתע מתברר כי הגלות עוד עמנו. מתברר, כי הדיבורים על גאולה אינם אלא משאלות־לב, המכסות על חששות גוברים. תחושת הגלות פורצת לחיי היחיד, הבורח אל דגלים מבטיחי גאולת־עולם. היא פורצת לחברות המסרבות להכיר בצורך בגאולה – הן לאלו המתימרות לומר שכבר נגאלו והן לאלו שמחקו מן הלכסיקון הרוחני שלהן את הגולה על־ידי ששיכנעו את עצמן כי אין להן צורך בגאולה כלל.

מצבים פוליטיים חמוּרים, החושׂפים את אימת הקיום היהודי, מאירים פעם נוספת את המרחק הגדול מן הגאולה. במשך שנים ניתן היה להכחיש אפשרות של חזרה לימי השוֹאה, אולם נוכחנו שכל איום על הקיום היהודי מחזיר כל אחד בלבּו אל הפּלַנֶטָה הנוראה ההיא.

ההכרה באפשרות החורבן הטוטלי – הכרה בקיום הגולה, עשויה להפוך לכוח גדול. כמובן, אין זו אותה השלמה עם הגולה שנתן למצאה בשלבים שונים של ההיסטוריה היהודית. לכך אין אנו מסוגלים. לא מסוגלים לכך אלה שהיו כאן והתחנכו על יכולת ארץ־ישראל לבטל את הגולה ולא אלה שחיו תוך ניתוק מן ההיסטוריה היהודית בתפוצות ונשאו בלבם את התקוה כי הם כבר בני דור שאת הגולה לא יכיר.

הכוח הגדול של הצעיר היהודי נובע מתוך ההתנגשות בין המציאות לבין החלום אותו הוא נושא בלבו. הסירוב לחיות בגולה הוא ירושת־דורות, אך האמונה ביכולת של הדור הצעיר לעמוד בסירוב על־ידי הפעלת הכוח היא, כמובן, פרי השנים האחרונות: פרי המדינה ופרי ההתבוללות. הן המדינה והן ההתבוללות היהודית מחקו את התחושה כי האסון הוא גורל חייו של היהודי.

אולם, העמידה מול איומי־חורבן יכולה להיות פיתוי. היא יכולה לעורר אשליה, כי הנצחון אינו רק מניעת החורבן – הוא גאולה. העמידה במלחמה מצביעה על סירוב לקבל גזר־דין, מתוך אמונה כי יש טעם לקיום. אך הדיבורים על גאולתנו שכבר באה, ואלה הציפו את הספרות והעתונות לאחר מלחמת ששת הימים – מולידים שקר, טשטוש וסכנה בצדם. לנגאלים כבר מוּתר ליהנות מפירותיה של הגאולה (במיוחד מפירותיה החמריים..).

אותו עם שידע להימלט מהחורבן מתוך שאיפתו להיגאל, יכול למצוא עצמו נתון בגאולה מדומה. הבנים יאמרו: לא ייתכן כי גאולה היא זו הנישאת על חוָיַת האימה וההרס. על־כן אין מקום לגאולה כלל. התמימים יאמרו: מה משקל יש לאימת המלחמה מול הוד הגאולה? והפרסומאים יאמרו: נוּחוּ, לוחמים, נוחו – אפשר עתה לאכול ולשתות, לבנות בתים, לחנך ילדים – אולי כך תשכחו מה שהיה.

לנושאי שתי תפישות של גאולה אין, כמובן, כל בעיה: הרואים בגאולה ענין תיאולוגי המנותק מן ההיסטוריה של עמנו ולאלו שרואים בה ענין היסטורי־פוליטי המנותק מן הבעיה הדתית. לגבי הראשונים מלחמת־הקיום של העם היהודי היא בעלת ערך משני בלבד ולעמידה מול הגלות אין בעיניהם כל שייכוּת לגאולה. היא ענין חילוני, כל עוד לא קיבל העם כולו על עצמו את סמכות התורה והמצוות. לגבי האחרים, עצם הנצחון הצבאי מהווה גאולה אם לא יתלווה אליו כשלון מדיני. אולם, שתי ההשקפות הללו נוחות מדי פשוטות מדי.

יש משמעות רוחנית למלחמת הקיום של העם היהודי. כל הנסיונות להתרת הקשר בין דת ישראל ומאבקיו ההיסטוריים של עם ישראל, הן מצד חילוניים והן מצד דתיים, מסולפים הם בעיקרם. אין זה אומר כי בידינו היכולת להצביע על הקשר המדוייק ביניהם בחיים המודרניים.

הנצחונות הפוליטיים והצבאיים של מלחמת ששת הימים והבעיות שהתעוררו במלחמת יום־הכיפורים, אינם מבטלים אלא מעלים מחדש שאלות דתיות, חברתיות, מוסריות. אם הנצחון הצבאי־מדיני ישחרר אותנו מתשובות לשאלות הללו – הוא רק יוביל לתרדמה רווּית־עונג, לחזרה למצב של גולה המעוטר בזרי־הדפנה של גאולה מדומה. אם בעקבות מלחמת יום־הכיפורים יתפוס הפטליזם את מקום תחושת הגאולה המדומה, אזי שוב נימלט מבעייתנו האמיתית: מדינת ישראל היא יצירת העם היהודי והיא חייבת להיות כּוּר־היתוך של נסיונות חברתיים, תרבותיים ורוחניים, שיקנו ביטוי לעולם הרוחני של העם היהודי. העובדה שהעם יכול היה לעמוד על עצם קיומו או ממשיך במלחמת־הקיום הזו איננה פותרת את בעיותיו, היא רק נותנת בידו אפשרויות ומסגרות. שלא כבעבר, עָצמתנו כיום גלויה הן מבחינה צבאית והן מבחינה כלכלית. עוּבדה זו דוקא מביא עמה תחושה פנימית של חוסר־אונים, חוסר־מוצא, חוסר־דרך; הרגשה, כי הדברים כבר אינם תלויים בכוח הרצון של יחידים. “אין לסמוך אלא על כוחנו” – מה שהיה ביטוי לתחושת אחריות, להסתמכות על כוח הרצון, לאי־האפשרות להישען על תהליכים ועל כוחות חיצוניים, עשוי להפוך לתפיסה המעמידה במרכז את הכוח שאינו תלוי ברצונו ובאחריותו של כל יחיד, אלא בעצמה שהצטברה בידי המדינה.