ביקשתי לדון בשאלות תרבות הקיבוץ משום שזוהי הקהילה בה אני חי, אך אין להסיק מכך שניתן לראות בקיבוץ את הדגם היחיד ואת המרכז היחיד של חיי ארץ־ישראל.
החברה הישראלית עברה תהליכים דומים לאלו שעברו על הקיבוץ אך בדרך סבוכה הרבה יותר; הבחישה ההדדית האנושית כה גדולה כבכל חברה קטנה. בעיותיה הן רחבות־היקף במישור הכלכלי, המדיני, החברתי והרוחני.
היו תקופות בתולדות הציונות בהן האמינו בכוחה של הסטיכיה לעצב את חברתנו. אך דוקא באותן תקופות נקראו האנשים למהפכה אישית, מהפכה מרצון, חוסר־האונים שהתגלה בהן נבע משאלות הנסיון הציוני בעולם היהודי, ממיעוט האמצעים, מאי־יכולת לבנות מסגרות חדשות. עתה, כשהנסיון הישראלי עומד במרכז ההוָיה היהודית, כשהאמצעים רבים והמסגרות מתקשחות – מאמינים פחות בכוח הסטיכיה. לכאורה כל אדם חפשי לחפש את דרכו, לעצב את חירותו, זכאי לעצום את עיניו מראות את התהליכים הגדולים, את המעשים הנעשים על־ידי המסגרות המדיניות. לכאורה רשאי כל אחד לחיות את חייו, לחוג חוגה מסביבו – לא כדי להוריד גשם על־ידי תפילה ותחנונים, אלא כדי לבטא את העוּבדה כי הוא כבר חי מעבר לחיובי המהפכה, לכפיית המסגרות. אולם המחיר הוא סטיכיה חדשה; אי־מעורבות מתוך תחושת חוסר־אונים, התיצבות נוכח המוות שאינה מלווה במאבק בעד החיים. אנו מוצפים בתביעות לכנוּת, לביטוי רגשות, לאמירת “אמת” אחרונה השאובה מהסרט האחרון בו צפינו, אך מסרבים לבנות אט־אט בנין שיתאים לקצב היצירה ולאחריות ההדדית שבינינו.
אני מאמין שאנו חיים בתקופת מעבר: בסופה יעלו כוחות חדשים שלא שיערנו שהם גנוזים בנו. כוחות מפוזרים של יחידים שיוכלו לנסות מחדש את השילוב בין היצירה האמנותית, השותפות החברתית והאחריות המדינית. כוחות אלו גנוזים בערי־הפיתוח הפורצות את דרכן אל האחריות החברתית מדינית, בקרב העולים מקרוב באו, בתנועה התישבותית, באינטליגנציה ובקרב פועלי התעשיה. כוחות אלו עלולים גם ליהרס על־ידי חלומות־שוא של ריצת אַמוֹק אחרי כוח ורוָחה. אך אני מאמין כי פריצה הכרחית שיבוא זמנה תגלה לא רק את היצר אלא גם את הכוח היוצר.
הצירוף בין המעשה החלוצי לבין האמונה בכוחות הסטיכיים הנראה תמוה במבט ראשון נראה לי ברור בתכלית. החיפוש אחרי הסטיכיה נבע מתוך רצון לשוב אל החיוני והעיקרי המקיף את רוב העם. זה היה רצון לא לאבד את הקשר עם הכלל, לא להתבצר מאחורי אידיאלים הטובים למיעוט קטן, אלא להתמודד עם הבעיות של הגושים הגדולים, עם הכוחות הראשוניים. אך היתה כאן גם רומנטיקה מזוייפת, תחושת אשם של אינטלקטואלים, פאסיביות ורצון להסתתר מאחורי דגלים ומפלגות.
אינני בטוח שנוכל להגיע היום להסכמה על האמצעים, על מנהיגות, על התארגנות מדינית. אך אם נדע מה אנו רוצים: חברה יהודית יוצרת במשפחת העמים, ואם נדע את הקשיים (סכסוך פוליטי מתמשך, עולם החי במרחב המעשים שמתחת למטריַת אושויץ והירושימה תוך שינויים חברתיים וכלכליים מהירים), ייתכן כי בעזרת התבונה ונס הרצון, נתקדם לקראת שלום, לקראת נסיונות חברתיים ורוחניים שיענו לבעיתיות זמננו, ליכולת להוריש לבנינו תקוַת־מה בעתיד האדם ואחריות לעם היהודי.
בהיותי בשליחות בארצות־הברית נתקלתי בחבורת צעירים יהודים פעלתנים, שקראה לעצמה “יש ברירה”. קבוצה זו ראתה במרידה בממסד היהודי החונק נסיונות לחינוך יהודי, את עיקר טעם קיומה. היא קראה לעצמה “יש ברירה” משום שרצתה לבטא את המרד נגד הפאסיביות והפטליזם. היא רצתה לבטא את התנגדותה למצב הקיים.
לא בחבורת־צעירים זו ברצוני לעסוק, בפשר התמרדותה ובכניעתה. אלא במושג “אין ברירה” – לאן התגלגל ומה הוא מבטא כיום. לעתים נדמה, כי מטבע שחוּק הוא, הנישא על כל שפתים. “אין ברירה” נתפש כדרך פוליטית וכהשקפה בטחונית; זהו הסבר לדיוקנה של החברה ואין כמוהו להצדיק כל חטאת.
הקורא היום דברי עתונאים ופוליטיקאים עשוי להתרשם שה“אין ברירה” הנוֹ כניעה פשוטה למהלכי העולם; אמונה בכוח כמודד יחיד במישור המדיני; אמונה בטכנולוגיה במישור החברתי טיפוח העשירוּת החדשה והחלל הריק במישור התרבותי.
“אין ברירה” התגלגל לפאסיביות הסובבת אותנו בכל מעשינו; לאמונה המוצקה בכוח מנגנונים; לתפישה שאין תועלת בגילוי כוחנו היוצר בתחום החברתי והתרבותי. זוהי תפישה המולידה שאפתנות ריקה שמטרתה להשיג מקום נוח בצמרת או פרישה מוחלטת מכל פעילוּת. העובדה שאנו חיים במדינה עשויה לנטוע אשליות כאילו מסלול־חיינו כבר נקבע על־ידי כוחות חיצונים: הערבים והממשלה.
מי שיצא לקרבות, או – להבדיל – משוטט בין משרדים, עשוי לקבל רושם, כי בעת השלום היחסי הוא אחראי רק על קטע קטן בחייו: אחריותו חלה לכאורה רק על אותן שעות בהן הוא יושב־בית או ממלא תפקיד כלשהו בעבודה.
אינני פאציפיסט וכן אינני מאמין בניתוץ מכונות. אינני חושב שיש לבטל מנגנונים וליצור חברה אנרכיסטית. אך אולי דוקא משום כך אינני יכול להאמין בכוח האבסולוטי של הנשק, הטכנולוגיה והמנגנון ההִירַרכי.
הנני חסיד של המטבע “אין ברירה”. לדידי, אין הוא מבטא פרישה מאחריות. זהו ביטוי עליון לחירות, לעשיה היודעת למרוד במצבים הנכפים עליך ובתהליכים הנראים כחסרי־מוצא.
“יש ברירה” היתה תמיד סיסמת המוצא הזול, הרצון לעקוף במלים ובדיפלומטיה את האמת במערומיה. יעקובובסקי, גיבורו הנבון עד אימה של פראנץ וֶרפֶל, האמין שבכל מצב יש שתי אפשרויות. היהודי היה תמיד חכם להפליא בעקיפת המציאות. הוא הבין את המציאות אולי טוב יותר מאחרים, כתוצאה מהסבל שהיה מנת חלקו, אך הוא למד אותה כדי להתחמק ממנה, כדי למצוא את ה“יש ברירה”, שהיתה בדרך־כלל, תקוַת־שוא, אשליה.
הזעקה שעלתה מכתבי י. ח. ברנר, ברל כצנלסון וממעשה החלוצים, היתה מזעזעת דוקא משום שהטילה על נושאיה את האחריות לגורל שלא הם בראו. היא לא אבתה להיכנע לפאסיביות הנוראה של קבלת הדין. ה“אין ברירה” היה דרכם של אלה שגרסו כי המציאות איננה יכולה לשחרר אותנו מן המעשים שחייבים להיעשות. שהרי אם לא כן נאַבּד צלם אנוש, ניכנע לעריצות ונאמר הן למהלכו של עולם.
“אין ברירה” היתה סיסמת מורדי הגיטאות. “יש ברירה” – של זורעי תקוות השוא.
עצוב לראות כיצד הפּרגמאטיסטים שבינינו מתחבאים מאחורי ה“אין ברירה”, כאילו כל המעשים אינם בידינו; והאוטופיסטים זועקים “יש ברירה”, כאילו אין אנו חיים בעולם בו אנו חיים. אולם, מעניין להיוָכח כיצד אלה מזינים את אלה וחיים מפי אלה. זה מצביע על הפּרגמאטיסט בבוז בגין כניעתו למציאות, וזה בז לאוטופיסט בגלל הנאתו מעצימת עין נוכח הכוחות האפלים בעולם. שניהם חיים בפאסיביות, מחלקים ביניהם את השלל: זה חי ללא קנה־מידה, וזה – ללא התחשבות עם הסובב. אין לברוח מן המציאות אפילו לעבר החלום, אך בל נחיה בה מתוך השלמה פאסיבית נעדרת אמות־מידה להכרעות הנדרשות מאתנו. אנחנו אחראים. אין ברירה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.