את כ“ץ גראד הכרתי בנסיבות מוזרות. כשהייתי מזכיר התנועה הקיבוצית הוא בא לתבוע תביעה משונה. מלון “הילטון” בתל־אביב נבנה במקום שבו שהה גדוד העבודה בימי העלייה השלישית ואחריה. איך ייתכן, שאל כ”ץ, שאין במקום שום ציון לגדוד העבודה? האם זהו המשך לצנזורה המכוונת נגד זכרו של הגדוד? אתה הרי עסקן, אמר, תעשה משהו! הדברים נאמרו בחצי חשד, שהרי הייתי בעיניו פקיד, ועל פקידים אין לסמוך. ובכל זאת ניסה.
באופן מפתיע הצלחנו להביא להחלטה בעירייה, לקבוע לוח נחושת במקום. “הילטון”, שסימל אז את תרבות־הנגד לגדוד העבודה, קיבל את הדין בתמיהה.
כ“ץ גראד החל להאמין כי אולי אני מבין עניין, והזמין אותי אליו הביתה. ליד הספרייה עמד פטיש גדול. “בזמנו היו פטישים של שנים־עשר קילו, של חמישה קילו ושל תשעה וחצי קילו”, הסביר לי כ”ץ, כלאחד הרחוק מן החיים האמיתיים. “זה הפטיש שלי”, המשיך הישיש. “יום יום אני מניף אותו ומוריד, כדי לדעת אם אני עדיין אדם.”
התברר לי כי לאיש יש ארכיון פרטי מסודר ובו חומרים שונים ומשונים, פרטי פרטים שאסף מאוחר יותר, מכתבים שנכתבו משך שנים, צילומים, וגם רשימות הסבר משלו. ככל שחש שכבר אין מבינים את השפה ולא מכירים את הנפשות הפועלות, כן נאלץ להסביר יותר. הרי הנוף השתנה לבלי הכר. הוא ראה עצמו מחויב לכתוב, לפרש, להבין.
כ"ץ היה איש גליציה בגדוד העבודה, חבר בקבוצה שהתלקטה בעיירות קטנות ונקראה קבוצת כוח. דרכה של הקבוצה לארץ היתה הרפתקה ארוכה ומוזרה, כשאונייתם מיטלטלת זמן רב מנמל לנמל והם מצטופפים בפינת הסיפון. באונייה נסעו כשלוש מאות חלוצים, שזמרתם הנלהבת המריאה אל על. מה שהיה משותף לכולם הוא אי הידיעה לאן הם נוסעים, וידיעה עמוקה מדוע הם נוסעים. החבורה הגיעה לבית העולים ביפו והתקבלה כקבוצה השייכת למפלגת “הפועל הצעיר”. אנשי גדוד העבודה באו דווקא אליה כדי לגייס חברים לחבורה הגדולה שעמדה לסלול את כביש טבריה־צמח. אחר כך הצטרפו חבריה למחנה האוהלים הלבנים ליד מגדל. שם התגוררו עם מאות הפועלים שסללו את כביש מגדל־טבחה.
את ארכיונו הפרטי של כ"ץ סידר בנו המלומד שאול, שידע היטב כי היסטוריה לא לומדים רק ממסמכים הנחשבים בתקופה מסוימת ובאקדמיה למסמכים היסטוריים. מכשירי עבודה, יומני עבודה, דרכי עיבוד אדמה הם מסמכים חשובים לא פחות מפרטיכלים של דיונים פוליטיים, מספרים לבנים שמפרסמות ממשלות, או מספרי חוקים ישנים. הוא חש בצדק, כי בארכיון של אביו מצוי ניסיון מתמשך להגדיר מחדש זיכרון היסטורי, וגם דרך לגלות את מהמורותיו.
ארכיון כזה יכול לשתוק ולדבר באופן שילמד אותנו פרק חשוב בדרכי הזיכרון הציבורי. למרות שהיה ארכיון פרטי, האיש לא הכיר בפרטיותו. הוא רשם הכול כדי שההיסטוריה תכיר בחבריו, באנשים שהוקיר, ואשר לא הוכרו על ידי הדורות הבאים. הוא חשב שהיעלמותם מהזיכרון הציבורי היא שגיאה או חטא מכוון.
פרק קשה ביומנו הוא הפילוג בגדוד העבודה בין השמאל והימין, האירוע הטראגי, שבמסגרתו עזבו למעלה משמונים חברי הגדוד ונסעו לברית־המועצות, כדי להקים בה מה שחשבו שלא נותנים להם להקים כאן: את חזון החברה הצודקת. מה שכ“ץ ראה בהם לא היה התפיסה המקובלת הרשמית. אמירת אגב של בן־גוריון הייתה עבורו אמירת מפתח, הודאה של נאשם. בן־גוריון אמר כי עזיבתו של אלקינד, מנהיג השמאל שירד לרוסיה הקומוניסטית, הייתה פרי מחדל, כאשר לא התייחסו נכון אל אנשים שהיו חשובים למהפכה הציונית. לדעת כ”ץ, הפילוג בגדוד לא בא מתוך הגדוד אלא היה תוצאה של התערבות פוליטית מבחוץ.
חבר נערץ על כ"ץ היה יוסף אטקין מקבוצת “אחווה” (הקבוצה שסיפרנו עליה בקובץ זה). הוא היה פועל שהפך להיות מהנדס, מנהל עבודה, איש בעל כישרון וידיעה מעמיקה של עבודת הבניין. יוסף אטקין ארגן בגדוד העבודה סיעת מרכז שלא השלימה עם תהליך הפילוג, ואפילו הביאה לכך שהגדוד החליט לשתוק שנה כדי לדלג מעל המחלוקות. אך הדבר לא עזר, והפילוג החריף והלך. במחנה שעליו דיברנו, מחנה הגדוד בתל־אביב, אחרי ליל ויכוחים סוער שנגמר בהעמקת הקרע, שרף אחד החברים את חדר האוכל לאות מחאה.
הגדוד קרס ועמו הרבה חלומות על בניין של חברה חדשה. אז הקים יוסף אטקין קבוצת עבודה בירושלים, שנקראה קבוצת יוסף, על שם יוסף טרומפלדור. זו היתה קבוצה של אבלי הפילוג בגדוד העבודה, “פליטים” שלא היו בשמאל הקיצוני או בימין הקיצוני. רובם השתייכו לסיעת המרכז. כיון שהקבוצה התנגדה בכל תוקף לפילוג, היא נחשדה על ידי הימין בפזילה לשמאל, וההסתדרות נמנעה מלתת לה עבודה.
הקבוצה ביקשה עבודה מאנשים שהבינו בבנייה ולא ידעו על השסעים הפוליטיים בין הפועלים היהודים. אטקין היה אומן בנייה, ולכן קיבל עבודה מלא־יהודים. הוא נקרא לבנות את אחד מאתגרי הבנייה באבן בירושלים החדשה, בניין י.מ.ק.א. בבניין זה, שהוא מהיפים בעיר, הגיעו להישגים מיוחדים במלאכת הסיתות והבנייה. קישוטיו עוצבו על ידי בצלאל, והוא הפך למצבה מוזרה וסודית של שבר הפילוג של גדוד העבודה. קבוצת אטקין קיבלה על עצמה לבנות גם את יסודותיו של מוזיאון רוקפלר ועוד אתרי בנייה לא־יהודיים.
כ“ץ היה בטוח כי יש לשמור כל פרט מחיי החלוצים, כולל את פרטי אהבתו המיוחדת לצביה אשבל אשתו. צביה הייתה בת למשפחה מהעלייה הראשונה. אחיה הבוגרים היו צעירים ארץ־ישראלים שהצטרפו מרצון לפועלי העלייה השנייה. כיון שצביה היתה צעירה, היא קשרה את גורלה עם צעירי העלייה השלישית. לא תמיד עמדה באש ההתלהבות של הגדודניק כ”ץ. הוא כמעט נפרד מאהובתו, לאחר שבני משפחתה תבעו ממנו להיות רציני ולהתחתן, והוא סבר שהסוציאליזם אוסר עליו לקיים טקס קלריקלי שכזה. כאשר צביה עבדה בבניין מלא אבק והתברר לה כי היא נותרה הפועלת היחידה במקום, היא עזבה את העבודה בייאוש ונמלטה למשפחתה. כ"ץ ראה בעריקתה מהעבודה עריקה מאהבתם, מהברית שנכרתה ביניהם. בארכיונו נותרו פרטי פרטים של תמונה שקשה לשבץ את כולה בהיסטוריה הרשמית. אולם המשפחה נשארה מאוחדת.
“אני צריך להשלים תרגום של כמה מכתבים ביידיש לעברית, ואז אוכל למות”, אמר כ“ץ. כשסיפר לי על כך לא ידעתי למה התכוון, אך לימים הגיעו אלי המכתבים שתרגם. אלו היו מכתבים בינו לבין משפחתו בגליציה, ביניהם מכתבים על אודות אחותו ומשפחתה, שרצו לעלות ארצה בסוף שנות ה־20. כ”ץ עוד לא היה מסודר, לא היה לו בית משלו. הרעיון שהאחות תגיע ותחיה כמוהו, או תיפול לעול על משפחתו הצעירה שעדיין נלחמה על קיומה, לא היה לרוחו. האחות נספתה בשואה עם כל משפחתה. כ"ץ לא היה יכול לסיים את חייו ללא כתיבת כתב אשמה על עצמו, על שלא הציל את אחותו. הוא, ששמר כל פרט בארכיונו, היה חייב להשאיר מסמכים על המחדל הגדול של חייו. עובדה זו חייבת להישמר לדורות, ולא ביידיש הלא מובנת לדורות הבאים, אלא בשפה העברית, כדי שכולם ידעו מה ליווה את חיי החלוץ בארץ במשך שנים רבות. לא רק שלא הסתיר את הכאב ותחושת האשמה, הוא רצה לקבוע אותם כחלק בלתי נפרד מחייו.
עכשיו הובן לי צילום אחד באלבום שהשאיר. זוהי תמונה של המחנה של גדוד העבודה בתל־אביב, שהיה מפוצל לשניים: אנשים שלא יכלו להימנע מלשלוח כסף להוריהם נאלצו לצאת מן הגדוד. הם לא יכלו לתרום את הכנסתם לגדוד, והגדוד לא יכול היה לעזור להוריהם. בממלכת השוויון לא יכלו לשמור על שוויון בין בני עשירים ובני עניים.
כ“ץ לא גילה את כאבו הנסתר עד שהזקין. חברו, בן עיירתו, חלוץ צעיר גם הוא, היה יותר רציונלי, לכאורה: כשהגיע ארצה וראה מה מצפה לו כחלוץ, ירד חזרה לביתו בפולין. אך בפולין הוא המשיך להיות רציונלי, ושב לארץ. כאן בארץ־ישראל נוכח לדעת כי אין לו סיכוי, וחזר לפולין. הטלטלות הביאו אותו עד לימי השואה. בעיירתו בגליציה הסתתר יחד עם עוד כמה יהודים בתוך בור, במשך זמן רב. אחרי שניצל עלה ארצה שוב. הוא שהביא לכ”ץ דרישת שלום אחרונה מהמשפחה: אביו של כ"ץ, שהיה אופה העיירה, נראה בפעם האחרונה ברחובותיה כשהוא מבקש לחם מן העוברים ושבים. כל המשפחה בפולין נספתה.
כך הושלם הארכיון האישי בפרק לא שייך לכאורה: רגש האשמה כלפי המשפחה שאבדה. כ“ץ סיים את המשימה של חייו והלך לעולמו. דרך מסמכיו אפשר לראות כיצד הזיכרון הציבורי והזיכרון האישי חותכים זה את זה, אפילו פוצעים זה את זה. לעתים מתפקידנו כהיסטוריונים לבקש אחר המשמעויות המשתנות של האירועים. ארכיונו של כ”ץ המשמר פריטים של גדוד העבודה, ורצונו להנציח את המחדל שלו כלפי המשפחה, עומדים כקוטב נגדי לשלוש השנים הראשונות שלו בארץ, שמהן לא הותיר אף מסמך, רק זיכרונות מאוחרים. מה שהיה המנון של גאווה הכיל גם האשמה עצמית כבדה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.