הדמעה והצחוק הם מה שביאליק תיאר כשפה הפורצת את ההסתרה והשקר. אך ברנר, המבין את הסתירות הפנימיות של הדמעה האישית־ציבורית, יודע עד כמה זו אינה ספונטנית, עד כמה היא תובעת קשב, ומחיר. עד כדי כך, שלעתים אנשי המעשה קוראים להדחיקה. ובכל זאת הוא קורא לסופר לא לכפות על עצמו דרך, אלא לומר מה שהוא חושב שהכרחי שיאמר. לקחת את הזכות ליצור לא בגלל שהיצירה נעלה מן החיים, ולא משום שקיבלה היתר משמים, אלא משום שהיא מה שמשורר יכול לעשות באמת. פרופסור מנחם ברינקר קרא לכך “רטוריקה של כנות”. אנו חייבים לעשות דברים גם בלי הוודאות בניצחון. לביאליק, אומר ברנר, יש כישרון נדיר להימלט ממלכודות השפה העברית וליצור שפה אמינה. הדלות והעושר המיוחדים לשפה העברית, אותה יפהפיה נרדמת במשך מאות בשנים, כשלא נדרשה לתת ביטוי ישיר לצרכים מתחלפים, תובעים משורר גדול, בעת שהשפה מתעוררת ויוצאת למציאות החולין. אסור לו ליפול במלכודת הפראזות שהכינו לו קרעי מקורות ישנים, ולא להיכנע להעדר המילים המותאמות לעולם החדש ולחשוף שהוא בוסר. ב־1916, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ברנר מגלה כי ביאליק נמצא במשבר יצירתי קשה.
ברנר כותב על המשבר שהבחין בו, כשהמשורר הגדול מאבד את אמונתו ביכולתו לממש את אהבתו. ביאליק אפילו כופה על עצמו בשירתו תחושה כי הוא מוותר על אהבתו. זהו ויתור כפוי אשר עוצר את הנביעה של יצירתו. אני מניח שברנר ידע על קשריו של ביאליק עם אירה יאן. הוא הרי גר בקרבתה בירושלים, והיה בקשרים עם חברי פועלי ציון שאימצו אותה. אך ברנר לא התייחס בפומבי ובגלוי לקשרים אלו. הוא הבין דברים מתוך השירה שקרא. אירה יאן במכתביה אל ביאליק כותבת לו במפורש, שהוא במשבר יצירתי מפני שלא בא ארצה, שלא מימש את חזונו ולא את אהבתו. ברנר קורא לביאליק לעשות את שהוא יכול וצריך: לגלות את האמת.
א"ד גורדון שמר אצלו שתי “צוואות”, האחת של הרצל והשנייה של ביאליק. אלו שני המסמכים ההיסטוריים היחידים שנמצאו בארגזו. הראשונה הייתה כתב התפטרותו החשאית של הרצל מנשיאות ההסתדרות הציונית – מכתב כואב שבו הרצל כותב לציונים, “הבטחתי לכם שאם תרצו אין זו אגדה, לא רציתם ותסתפקו באגדה”. השני הוא נאום שביאליק לא נאם בקונגרס הציוני בקרלסבד, שבו ביאליק מסרב לנאום משום שהוא מאמין כי נאומו בקונגרס משמש לציונים עלה תאנה תרבותי: הציונות לא מבינה מה גדול המאמץ התרבותי הנתבע ממנה, ונותנת לפראזה להשתלט עליה, במקום העבודה האמיתית שצריכה להיעשות. שתי האמירות הללו של הרצל וביאליק ביטאו עבור גורדון את האמת: שבר גדול ביכולת ההגשמה; אותו שבר שאיבחן ברנר אצל ביאליק.
אולי תחושה זו של החמצה היא שגרמה לביאליק לשתיקה הולכת וגדלה כמשורר, אך גם למעשה הגדול של כינוס ספרות האגדה התלמודית והספרות העברית בספרד. ביאליק גם טיפח יצירה של מילונים מקצועיים בעברית, יחד עם פועלי העלייה השנייה. הוא דאג להעשיר את התשתיות הלשוניות למשורר שימשיך במקום שהוא הפסיק. כנראה ציפה למשורר הצעיר, המגשים, שידע להשתמש ולהודות על מעשה הסלילה הראשוני של אלו שטיפלו, כינסו, ערכו ותרגמו את השורשים.
ברנר לעומתו נמנע מכינוס. הוא ערך, יצר, חיפש אנשים, יצירות, התפוצץ בתוכו, אך ביקש את המבע החי, המורכב, הקרוע וסדוק. ביאליק ביקש בשפת היום יום, בפרוזה הרחבה ובמסה, את הסגנון המושלם, את השתלטות התבונה; ברנר ביקש ביטוי לשבר, והצליח לחצות גבולות ולהגיע לעברית חיה, יומיומית, נוגה ואצילית, גסה ונשכנית. באופן מוזר נזקק ברנר דווקא לשפה שהוא הירבה להוקיע בביקורתו: שפת המדרש והגמרא. השפה שממנה התנזר הייתה דווקא השפה שהוא הודה כי נפשית היא קרובה לו יותר – שפת המיסטיקה והחסידות. ואילו השפה התנ"כית קיבלה אצלו פנים עירוניות. הוא היה למבשר של מצבי רוח קיומיים, של חיפושי דרך חברתיים־פוליטיים והיטלטלות עמוקה בין קטבים.
מותו המוקדם של ברנר החריף את אימרתו של גורדון על אנשי נבו – ברנר אכן לא הגיע אל הארץ המובטחת של מדינת היהודים, וגם לא נותר על הר נבו לצפות מרחוק באוטופיה. גורדון אמר: על הר נבו אי אפשר לשהות, אפשר לחצות את הנהר או למות על ההר. ברנר חצה את הנהר. ביאליק נותר על הפסגה, והשתתק כיוצר.
מאז עברה העברית גלגולים רבים. בניגוד להירואיקה של ימי העלייה השנייה היא ניצחה דווקא בתוקף שיגרת הימים, ההגירה, הילדות הארצישראלית, האורבאניזציה של החברה הישראלית. היא המירה חזון של שפה בחשש עמוק מפני כל חזון. היא ברחה מהפראזות, אך לא תמיד מהבוסר. היא הנמיכה את הסף כדי להגיע לשפה שתשתחרר מתביעתיות יתר, כדי להביע מיגוון של קולות. היא הכירה בכך שמאמציהם של אנשי העלייה השנייה להביא עולם חדש נתקלו באימת המציאות, בקוצר היכולת, ובחרושת תרבות שהגיעה יחד עם הפתיחות לתרבות העולם, ובמקום להרחיב אופקים התכוונה להיות אידיאולוגיה המצדיקה עוול.
את שפת היחיד, את אתגר השדה והבית, את גילוי החזון החברתי של קבוצות קטנות שלא יודעות מה הסיכוי של חלומן, ירשה שפת היסטוריה גדולה הרוויה בדם ובחורבן. אך אחרי שתי מלחמות עולם ומלחמת העצמאות, ואולי בגללן, הגיע חלום הבית, חיפוש שפה המבקשת את המוסיקה הקאמרית היומיומית, את שפת הרחוב והזוג, את נעלי הבית והתריסים הסגורים; זו שפה עירונית ובה מצד אחד פחד מפני הקרוב ומצד שני אנטנות גבוהות המחפשות אותות רחוקים.
תמורות אלה הסתירו את מקורות השפה העברית, את הספרות הקאנונית הישנה, את השפה היהודית הזקנה, שפת ההלכה והתנ"ך, המדרש והאגדה, הפילוסופיה והקבלה, החסידות ושאלות ותשובות. השתקפותן בשפת הציונות התקבלה בחששות ובהאשמה כי העברית החדשה נעה בין פאתוס יתר לבין אירוניה. עצם ההסתרה הפכה את שפת המקורות למחוז געגועים, היא נדחקה כשם שנדחקו שפת היידיש והלאדינו, המרוקאית והערבית, ופרקים מתרבות מדינות המוצא ומדינות הפזורה. ככל שגברה התביעה להרים את האנטנה ולפרוץ את כבלי כור ההיתוך, הכבלים החברתיים והתרבותיים, ולהשתלב בעולם, כך גדלה תחושת הנטישה של מחוללי מהפכת התרבות. אותה התכה הדדית אינטנסיבית ופריצה לתהומות בעברית שהובילו לספרות העמוקה בראשית המאה, בהתייצבותה מול העולם, הפכה במשך השנים לספרות הווי מנותקת ולשפה אוניברסלית קצוצת שורשים.
הנטייה בשנים האחרונות לשוב למקורות, לארון הספרים היהודי, מבטאת תחושה דיאלקטית, שבה המקורות איבדו את הסדר הפרשני שלהם ומחפשים פתרון דרשני פתוח, בה ספרים עבי כרס היו לדפים מצולמים לקבצים של מחשב. ההתגלות מחפשת אנטנות ומפגשים רחוקים, ולא מסתפקת בסדר הלימוד של רבנים מדופלמים.
כשם שהרפואה החדישה מחפשת רפואה אלטרנטיבית, ומתרעמת על כך שהיא נמצאת, כך אנו מדברים את העברית החדשה ומחפשים שפה שאבדו שורשיה. הקריאה במקורות לא נעשית מתוך חזרה בתשובה סמכותנית אלא גם מתוך בקשת הד, פתיחות ליברלית־אישית ואפילו מתוך חיפוש חופשי של קשרים, ותפיסה אנרכית. מחפשים שפה עברית שאינה כפופה לסדרים היסטוריים או למחקר בלשני, אלא שפה הבנויה לפרקים קרועים שיכולים להיות מראה מתמיהה. מגלים את הפער בין הזמן ההיסטורי הרחב, סדר הסיבות והתוצאות, לבין החיפושים האישיים של יחידים וקבוצות.
סדר הימים לא יכול להישמר, כי בתביעתו הסמכותית של ההווה נשמע הד קולו של העבר הרחוק, המתיימר להיות נציג של הנצח. השפה ההיסטורית באה לדבר בשם רצפים ארוכים של קולות ובני קולות. כוחם של קולות אלו לדבר אל מעבר לזמן אמירתם שונה מהאמירה ההיסטורית הרגילה, שלכאורה מדברת בשם זמנים מתהווים וכלים ללא סוף בהתפתחות חזויה מראש.
שפה חדשה זו המדברת בשם הסוד, הנצח, ובשם עולמות עליונים, נאחזת ביכולתה לפרוץ אל הרגע הקיומי של היחיד והציבור. אנשי העלייה השנייה ביקשו להתחיל לבנות תשתיות לשפה כזו. המטלה שהטילו על עצמם הייתה לשוב לדיבור העברי, לעבודה, לנוף, לחזון גאולה המשחרר מן התקיעות והכניעה שבגולה. הגדולים בין מוריה נזהרו מהכללות, מניתוחים שיכולים להציב אותם בפני אתגרים כה רחוקים, כה גבוהים, כה בלתי אפשריים, שיהפכו לפראזה גבוהה וריקה ולבוסר מגמגם. לכן אנשי העלייה השנייה העדיפו את העדות האישית, את המכתב. הם חששו מלוחות אבן המקדשים ברית. הם לא האמינו ברצון להתמוסס בנצח, בהכללות רציונליות בנוסח אחד־העם, או הכללות שהמהפכנים היהודים בראשית המאה נשבו בקסמן. זו הסיבה שלאחר מאה שנה היה מי שתהה, האמנם לא היו אנשי העלייה הזו בעצם פרגמטיסטים שמגיבים, לא יוצרים, ממציאים שיטות ריקות ומרבים בהרצאות מנופחות, מעין מבשרי הצבריות השטוחה וחסרת הרגישות.
האין להטיל על חלוצי העברית את המשבר שלה, את עקירת השפה מיסודותיה? האם לא הם התחמקו מהשאלות התיאולוגיות שיצרה שיבתם לשפה? – כמו מי שמודיע שהוא עוסק בתשתיות כבישים בלבד, ולא מוכן לקחת אחריות על רשת הרמזורים?
אך לפני שאנשי העלייה השנייה הספיקו להצליח או להיכשל בפרויקט שלהם לטווח ארוך, אירופה והעולם שקעו במשבר וחורבן מתגלגל והמוני של יהודים. ההיבריס של מהפכת העלייה השנייה נעוץ דווקא בענוותנותה. היא כתבה את ההיסטוריה שלה, לא ניסתה לנסח את האוטופיה שלה ולא את התיאולוגיה שלה. אנשיה חשבו כי מפעלם, מחוותיהם, הכרעותיהם ידברו בעד עצמם.
בתקופת העלייה השנייה הייתה השפה העברית לראשונה שפת מרד ושפת חיים, והתגלתה ככוח רב עוצמה. אך כבר בעלייה הרביעית תוהה גרשם שלום על גלגולה הפראזיאולוגי במובן חדש: לא כביטוי ריק, כפי שמזהיר ברנר, וכפי שהעיד יחסם האירוני של בני הארץ לעברית ולרטוריקה הציונית, אלא דווקא כשפה המכילה ביטוי עמוס מדי. גרשום שלום טען, שהפראזה הציונית מכילה אמירות הנושאות מסר תיאולוגי לאומני מסוכן, שיכול להתפוצץ ביום מן הימים. השימוש החופשי בשפה טעונה, כאילו הייתה ריקה מתכנים ומשמעויות, כאילו ניתן להסיק ממנה כל מסקנה שנחליט להסיק, הוא לדעת שלום ניהיליסטי ואקסהיביציוניסטי. התפרצות זו של השפה העמוסה בעלייה הרביעית איננה המשך של השפה של העלייה השנייה אלא קריקטורה שלה. כוחה של מהפכת העברית והעבודה של פועלי העלייה השנייה ורבים מן האינטליגנציה שלה היה ביכולת לפעול ולהפעיל את האדם, לעורר בו כוחות סמויים, אנטירטוריים. אך אם לא מקפידים על היגיינה אותה שפה עלולה בקלות להפוך מספרות חופשית לאידיאולוגיה סמכותית. השימוש בשפה טעונה יכול לפוצץ אותה מבפנים.
התבוננות מאוחרת שלנו על תרבותה של העלייה השנייה צריכה להיעשות מתוך ידיעה שלנו כי היא כבר אינה מנהיגה את המדינה והחברה הישראלית. היא לא הותירה אחריה מצבות ענק, או תרבות חומרית יוצאת דופן. גם לא חוקה לדורות. היא הותירה אחריה קולות אדם, דו־שיח, מאבק על דרכים אנושיות אלטרנטיביות, ניסויי רצון של יחידים ונאיביות שיכולים לעבור מדור לדור כהשראה למפעל חברתי־יהודי־אנושי, מפעל שעשוי להפוך את החברה הישראלית לזירה שבתוכה יוכל העם היהודי לנווט לו דרך.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.