כשעסקתי בכתבי שבתאי בארי, ממייסדי קיבוץ בית־השיטה, סיפר לי בנו עובד, שכאשר ותיקי בית־השיטה עמדו להוציא את השירון המקומי, הציע שבתאי לתת לו את השם “מוּפּים וחוּפּים”. שם מוזר זה, של בנֵי בנימין, בנו הצעיר של יעקב, שמציין לפי המסורת עצב וחרטה, הופיע בשירו המוזר של ביאליק “למנצח על המחולות”. הדבר נראָה לי קצת תמוה. ידעתי כי הומור אינו בדיוק התחום של שבתאי בארי, ומה פתאום יקרא לשירון בשם שמופיע בפזמונים ה“לא רציניים” של ביאליק? אך הבן ענה לי בשירה מתגלגלת: “ואל ידע אויבכם ואל ידע אוהבכם את כל המתחולל בקרב לבבכם.” – וסיפר: “אבא שר קטע זה בפני מלקטי השירון. בגלל מילים אלו של השיר הציע מה שהציע, והחברים קיבלו את הצעתו.” שבתאי בארי, שכתב את עצמו כל ימי חייו במילים, השמיע את הסתייגותו מעצם האמביציה לכתוב במילים דין וחשבון על מה שחש, על מה שרצה מחייו, וזאת עשה דרך שירו של ביאליק. “למנצח על המחולות” הוא כאילו שיר עם שכתב לנו ביאליק, שיר שלא נכנס לקובץ שיריו האישיים.

כשקראתי מחדש את השיר, שאת לחנו אינני מכיר, ראיתי בבירור כי חבוי בו המנון לשבירת גבולותיו של אדם מנומס. זהו תיאור של ריקוד מוות של קבצנים, קובעת זיוה שמיר במחקריה. הוא כל כך לא מתאים לקלאסיקה של שירתו. בדקתי את התאריך שבו נכתב: אב תרע"ה. באותו מקום ובאותו תאריך כתב ביאליק שיר אחר, שיר אישי שנכנס לקובץ שיריו: “יהי חלקי עמכם, ענווי עולם, אילמי נפש, רוקמי חייהם בסתר, צנועי הגות ועלילה, חולמים נעלמים, ממעטי דברים ומרבי תפארת…”

זהו שיר התהילה הגדול ביותר שכתב המשורר לחיי המעשה. שיר תהילה לחלוץ, למממש את החלום בלי הרבה דיבורים, בלי להג מיותר. “אט אט, כמו על ראשי אצבעות, תעברו בנתיבות חיים, ולבכם ער ואוזנכם קשובה, ועינכם משוטטת תמיד ונפשכם חרדה לקראת כל רחש יופי ונדנוד תפארת, עבור וזרוֹע סביבכם באפס יד ובלי כוונה את האמונה ואת הטוהר, הרועפים מכל־ישותכם כערוֹף משמים תכלת וצללים מיער רענן.” ממש המנון לדיאטה מילולית, לשמירה על צלילות הנפש בלהט המעשה.

והנה ב“מוּפּים וחוּפּים” מופיע הצד השני: פריצת המציאות באקסטזה של ריקוד, בבוז גלוי לגבולות הנימוס הטוב, לתהילה ולרדיפה אחרי הכבוד: “וחמת כל נפשנו, לבנו הבוער, תישפך כיום במחולנו הסוער… והלך וחזק וגבר מחולכם, ופניכם הצהילו וצהלו קולכם.” “לא אח ולא קרוב, לא דוד ולא גואל – על מי אתה נשען? ממי אתה שואל? נתלכדה־נא יחד, איש באחיו יתמזג – חזק וחזק וחזק ונתחזק!” זהו הימנון לאקסטזה, לריקוד החורג מן המילה ומן הדיבור המסודר, התפרצות שחורגת מן הנאום או התיזה, רטוריקה של חברות, התבסמות הדדית – אך לא בדיבורים אלא בחציית גבולות. חלקו האחרון של השיר נמחק מן המנגינה ששרו החלוצים ושר שבתאי בארי, והוא מבטא את היסוד האפוקליפטי שבשיר:

והיה מחולכם מחול עיוועים וגבורה,

להצית את־כל־סביבותיכם כמדורה.

ובסופת המחול ובנהם הזמירות –

ינוּפצו ראשיכם אל אבני הקירות.

שני צדדיו של המטבע בשני שירים: שתיקת החלוץ בבדידותו, מצד אחד, ושירתו וריקודו הפורצים אל היחד מצד שני. הוא היודע כי אין לדעת את המתחולל בנפשו, הוא רוקד את עצמו עם חבריו ומודע לכך שהוא חוצה גבולות. בחיי היומיום הוא שתקן, עובד, לא חי על פי המילים שרק משורר יכול לבטא. אך יש שהוא מתפרץ בריקוד נלהב וחש יחד עם חבריו, כי “ברוך שברא את גג הרקיע, ולנר לנו – שמשו על מסמר הוקיע, וברוך על שאר כל טובותיו הגדולות – הללויה בחצוצרות, הללויה במחולות!” את שני השירים הללו כתב ביאליק באותו הזמן: האחד הימנון לאיפוק, לעושר הפנימי שאינו מבקש ביטוי חיצוני אלא במעשה העניו, השני הימנון לאקסטזה של היחד.

האם לפנינו הטיוטה הרוחנית למה שידגיש כל ימיו כמתח בין הלכה ואגדה? האם לפנינו עוד אחד מהמפתחות לשתיקה הביאליקאית, מסקנה ברורה מ“גילוי וכיסוי בלשון”? מה שלא תוכלנה המילים להבקיע יוכלו הזמר והריקוד, הדמעה, המוסיקה והצחוק. האם נכון יהיה לומר מה שאמר הוגה הדעות בן ימינו, ז’אק דרידה, כי לדמעה ולמוסיקה “אין כתובת” כמו למכתב הכתוב, ולַכּתוב בכלל? דומה כי על כך יש להשיב בשלילה: גם כאשר השתיקה והאקסטזה באות לקעקע או למחוק נוסחאות מקובעות בשיגרה, יש להן נוכחות חזקה, הפונה לאנשים, לזמן, למקום. לא רק במילים יש גילוי וכיסוי, גם בהתאפקות ובאקסטזה. גם בשפות הלא מדויקות של הדמעה, הריקוד, הצחוק והמחווה.

בין “יהי חלקי עמכם” ו“המנצח על המחולות” יש מתח רב, שהוליד אותה מסה שנכתבה כעבור כמה חודשים, “הלכה ואגדה”, המסכמת באופן ברור את הפרובלמטיקה הקשה שביאליק כבר לא יצליח לפצח בחייו, זו שבין יצירה לבין מסורת. מה שכתב המשורר ב“מופים וחופים” אולי על סף הסאטירה לגבי מחול המוות שהתחולל מסביב במלחמת העולם הראשונה, קיבל אצל הנערים העבריים פירוש של היתר לאקסטזה של חלוצים. ביאליק ראה לתהומות. הוא גם פחד מהמוסכמות והשיגרה. החלוצים הצעירים ביקשו להתנסות ולבנות, והסתכנו בשתיקה, בהשתקה ובחורבן פנימי – מתוך אמונה כי ניתן למצוא דרך של התחדשות ציונית.