רחל כצנלסון שז“ר, אדם כמו שהוא, פרקי יומנים ורשימות, בעריכת מיכל הגתי, עובד, תשמ”ט.

ההכרעה על שפת הדיבור העברית הייתה מהכבדות והקשות שקיבלה על עצמה חבורת העולים של העלייה השנייה. זו לא הייתה החלטה של איש אחד או משפחה, אלא של חבורות חבורות, קבוצות שבאו אל האוטופיה בידיעה שהם נוטלים על עצמם אורח חיים חדש, מעבר לארץ אחרת, לאקלים אחר, לעבודת כפיים, וגם לשפה. לרובם הגדול שפת הדיבור הייתה חדשה לחלוטין. לרבים מהם הייתה העברית שפת החומש שלמדו כילדים קטנים בחדר. גם מי שבא עם עברית שצמחה מן המסורת ופרצה שוב בהשכלה העברית, לא דיבר עברית, ואם דיבר, דיבר במבטא אשכנזי וכאן בארץ היה צריך ללמד עצמו מבראשית. הם לא באו אל שפה עילגת אלא אל שפה עשירה מאוד, הנושאת על גבה ארון ספרים ענק, אך דלה מאוד ביכולת לתפעול יומיומי. הם היו חייבים לקרוא בשם לחפצים חדשים, לתהליכים, לעבודות, לחיי היום־יום. נתיב המהפכה האישית של העולה עבר דרך השפה, אך גם השפה הייתה צריכה לעבור מהפכה. היזכרו בתמונה של אנשי דגניה החוזרים מעבודת השדה. הם נתנו לבהמות לחזור הביתה לבדן, ובעת צעידתם אל ביתם בקבוצה דקלמו פעלים בעברית, כדי להיות מוכנים לשיעור, שפירותיו צריכים להתגלות באסיפה הכללית, בפרטיכל, במכתב.

אנשים מהעלייה השנייה שלא למדו את השפה העברית בצעירותם, וקיבלו את מרותה (כלומר, לדבר ולכתוב בשיח הציבורי רק בעברית, שלא ידעו), העדיפו לשתוק. השפה העברית תבעה מהם לא לגלות את דעתם.

מה חיפשו בשפה העברית?

כשכתב אברהם מאפו את ספרו אהבת ציון, עשרות שנים לפני העלייה השנייה, הוא התכוון להציב את שפתו העברית מול שאר השפות של תקופת ההשכלה, שהכיר. הוא עצמו כתב ספר ביידיש ללימוד הצרפתית. הוא רצה לעקור את הבערות מן היהודים, להביא אותם לידיעת השפות של הציוויליזציה הנאורה. בשפות אלו הם יוכלו להופיע בפני לא־יהודים, יצדיקו את חייהם, ייאבקו בדעות קדומות, יפארו את הציוויליזציה היהודית. העברית תשמש להם שפת האוהל, שפה סודית שבה יוכלו לבטא עצמם בחופשיות; שפת מחתרת, כמו שמדברים הורים המסתירים מפני ילדיהם מה שצריך להסתיר. ושפה זו תהיה כמו השפות הקלאסיות של התקופה, יוונית ולטינית. מאפו האמין כי יוכל למשימה זו רק אם יוכל לתת לקוראי העברית יותר מאשר פרקי דין הלכתיים, חשיבה מופשטת או נאומים נמלצים. הוא ביקש להגיע דרך העברית אל חיזיון, אל תמונה המעוררת לבבות, שפה הזרועה באימרות כנף שיכוונו את הקוראים לקראת התרבות החדשה שבה האמין. את השפה הפילוסופית־מוסרית צריכה להחליף שפה שתעלה גיבורים ועלילות רחוקות. לדידו של מאפו, העברית הייתה שפה שכל כוחה בריחוקה מן החיים, ביכולתה לתאר מלכות של ארץ אחרת.

ספריו של מאפו, סיפורים היסטוריים מלומדים הכתובים בחן תנ"כי, השפיעו על אנשי העלייה השנייה. הם, שחיו בראשית המאה ה־20, העריצו ספרות וראו בה מסמך נבואי. הספרות הייתה חשובה להם לא פחות מהעלילה ההיסטורית. היא העניקה השראה לחלום האוטופי, להזיה המהפכנית. היא גם תיארה את התהומות הפסיכולוגיים של גיבוריה, והזהירה מפני טירוף מערכות, מפני בגידה וסערת המפלה. הספרות נתנה השראה לקריאה הרומנטית לשוב אל הטבע, לחייב את היצרים, למנוע את ההשחתה. היא קראה לאהבה והניפה דגל נגד הצביעות והצנזורה, למען חיים בריאים, מימוש גדול יותר לאהבה ונכונות לוותר או לשקול ויתור על מוסכמות חברתיות.

אנשי העלייה השנייה קראו להפוך את החיזיון הרחוק, המתואר בשפה העברית של מאפו, לממשות קרובה, לזירה של הגשמה אישית. אך הם גם היו ערים לחששות כבדים מפני מהפכת השפה החדשה. האם תהיה כאן הסתגרות בתוך עולם מדבר, משכילי, נואם? כאשר ביקשו להיפטר מעודף דיבורים, הם התפללו ליכולת לשתוק ולעבוד. לילות רבים עברו עליהם בתפילה שילמדו לשתוק. אך למרות הערצת השתיקה, כל הצלחה לעבור את מחסום הקול בעברית תקנית מתרוננת, עברית המסוגלת לנצח הרגלי לשון ודרכי ביטוי זרות במשפטים צחים של העברית הקלאסית, זכתה לקבלת פנים נלהבת. העברית הייתה לשפת נבואה חדשה המגיבה ויוצרת מסד לחברה חדשה. שכן העברית על רבדיה התנ"כיים והמדרשיים כוללת בתוכה לא רק שפה חיצונית, אלא גם תכנים גנוזים.

כל שפה חיה בעולם מיוחד. היא נותנת הזדמנות לחשוב נשגב, לחיות נשגב. הנבואה החדשה בעברית המתחדשת תוכל להדריך אנשים לאחריות אישית על חלומם. אנשי העלייה השנייה לא היו ממעריצי אחד־העם ולא קיבלו את תפיסתו האריסטוקרטית בדבר מהפכה ביהדות, במקום מהפכה בחייהם של היהודים; מהפכה לנבחרים. תפיסתו התיימרה לטפל רק במיעוט שמוכן לקחת על עצמו לשנות גורל של עם והשקפה. לדידם של אנשי העלייה השנייה, אחד־העם הסתפק במועט, במובן הרע. למרות שהיה ער למלכודות הזהות שהוצבו בפני היהודי הצעיר, להיאחזותו בתרבות מדומיינת של האנושות או בשפת סביבתו הלא־יהודית, הוא התייאש מלהציב תוכנית לעם כולו. אנשי העלייה השנייה ראו בתפיסתו כניעה למגבלות המציאות הבלתי אפשרית שבתוכה היו נתונים. הם חשו כי רעידות האדמה שבחייהם מחייבות התנסות אישית שתוכל לתת השראה וכוח לעם כולו.

חבריו של אחד־העם, בחלקם אנשי המחתרת “בני משה”, מחתרת של אנשי רוח וחינוך שהתקיימה בסוף המאה ה־19, התייאשו מיכולתם לעורר את כלל העם, להגיע להסדרים פוליטיים שיאפשרו פתרון לכל היהודים, ליהדות. דור זה של מחנכים, סופרים, אמנים, אנשי כסף וחזון, למדו את העברית ולימדו אותה כשפה של אליטה, לעתים מתוך תחושה כי למנהיגות אין מונהגים, ומי יודע אם יהיה מי שייהנה בעתיד מחיפושי הדרך שלהם ומהישגיהם. אך הם האמינו כי חובתם לחנך, לעשות מהפכה דרך הכניסה לשפה עמוסה ערכים של ביקורת ביחס לחברה הקיימת, ביחס לנוף, לצדק, לאדם.

אנשי העלייה השנייה ביקשו יותר מזה. הם ביקשו שפה עברית לכלל העם ולכלל הפעילויות האנושיות והלאומיות. מהם באה התביעה לראות בעברית הכרעה של מהפכה אישית המכוונת לבקר וליצור, ולחלום מסגרת של התחלה חדשה הנוגעת לשורשים העמוקים ביותר, לדמות היחיד, לעבודת האדמה, לעיצוב של קהילה חדשה מתוך פרספקטיבה לאומית ואנושית.

באותה תקופה היידיש נצבעה גם היא בצבעים רומנטיים. בזמן שהוכרזה מהפכת העברית הפכה היידיש לשפה ספרותית, לשפת שירה, לשפה המכוונת להשפיע על הציבור הגדול של דובריה. גם היא כוונה כדי לעצב תודעה, להפוך את נוכחותה לאמצעי להעברת מסר. דובר עליה כעל שפת העתיד שבו העם, ההמון, יהיה הגיבור. היא נתנה כוח ומשמעות ליש, להמונים היהודיים שדיברו בה וחיו בה. בפולמוס בין היידיש לעברית הציבה היידיש בפני העברית את גזר דינה: לדעת חסידיה, העברית נידונה להיות שפת הפראזות של אליטה. ואילו אנשי העלייה השנייה ביקשו לשבור את הפראזות, להגיע לחיים.

רחל כצנלסון שז"ר, מנשות העלייה השנייה, היא שהעמידה את האתגר של העברית ביצירתה הביקורתית. היא כבר לא ראתה בעברית שפת סוד של משכילים, גם לא שפת פולמוס ריק, אלא שפה שגנוזה בה מהפכה. שפת העברים הייתה לה אתגר החורג מהיש, שפה הקוראת לכל יהודי למהפכה אישית. זו הייתה שפה המפגישה את החלוץ עם העבודה הגופנית, עם הווידוי האישי, עם נופי בראשית היסטוריים. היא הגשר בין היחיד והחזון. ההתנסות של החלוץ, שצריך לבחור לחיות בשפה העברית, הכוללת בתוכה תביעות גנוזות פותחת פתח לאפשרות הטמונה בעברית. לאנשי העלייה השנייה, העברית כבר לא הייתה שפה של חיזיון מרוחק ואידילי על ארץ רחוקה ואוטופית, כמו אצל מאפו. היא נתנה כוח לעקור לארץ ממשית, להגר; אך לא כדי להסתגל בלבד, אלא כדי להגשים בה חזון.

המעבר לשפה העברית חשף תהומות רבים, לדעת רחל כצנלסון שז"ר, והיה בו סיכון רב. המעבר משפה ממסדת המשלימה עם אי הצדק, שפת גלות, לשפת מרד ומפגש עם מה שטרם היה, בארץ חדשה, היה ניסיון לכפות על השפה דקדוק קיומי קשה מנשוא. לדעתה, העברית אינה שפה נייטרלית מבחינה מוסרית, אינה ביטוי להדחקות מצטברות ולשקרים חברתיים, אלא שפה המתייצבת לעימות הגדול, שהוא הצירוף הגדול בין “ריאליות וקדושה”, צירוף שברנר הצעיר הביא לעברית כאתגר עוד לפני עלייתו ארצה.

המעבר לשפה העברית אינו פשוט כלל ועיקר, ויש לבחון את ייתכנותו. רק ביקורת אכזרית, פנימית, פסיכולוגית, וביקורת חיצונית פוליטית, כלכלית וחברתית יכולה למנוע מתביעה זו להפוך לשקר חלול. י"ח ברנר תבע בנעוריו ריאליות וקדושה בעת ובעונה אחת, וזו המשיכה להיות נקודת המוצא שלו. בהמשך דרכו זה היה הצומת שממנו השקיף על מהפכת העברית. היא הביאה אותה להכיר את שתי הסכנות הגדולות האורבות לשפה העברית: הבוסר והפראזה. נראה כאילו אלו שני קצוות, אך לדידו של ברנר הם מהווים סכנה אחת.

לשפה היסטורית יש אוצר גדול של פראזות מוכנות, שאינן מתעכבות כדי להתבונן, להתעמת ולפעול בחיים. השפה הקאנונית, שפת הלימוד, התפילה והפסיקה, כשהיא הופכת לשפה יומיומית, נוטה להיסחף אחרי הצירופים והציטוטים ולאבד את רצונה להתמודד עם התגלות החיים ומעקשיהם בתוכה. מצד שני, תצפיות ומחשבות שאינן מוצאות עוגן בשפה יוצאות לאוויר העולם בלתי מגובשות ומעוקמות בגלל דלות השפה, אשר במשך שנים לא הדביקה את השינויים החברתיים והטכנולוגיים. וכשהשפה מנסה להדביק בבת־אחת את השינויים, מופיע הבוסר, השואף לבטא את מה שעדיין לא עוכל. זה הופך להיות סכנה גם למחשבה, גם לדיבור. כך מתנהלת שפה בין היתקעות פראזיולוגיות לשברים של אימה ושבירה. יכולתה להתמודד עם האמת שבביטוי מאוימת. הביטוי המגומגם והחלקי חונט שקרים. המעבר לעברית יכול להביא לבריחה הן מהריאליה המחייבת והן מהקדושה. מי יציל את החברה ואת השפה מפראזות קלות, לא אפויות מספיק? מי יספק לה מילים חדשות שיתמודדו עם נופים חדשים? מה יכול לעשות סופר עברי, פועל עברי איש העלייה השנייה כדי לא לשקוע בשקר עצמי, בקצר לשוני?

בשנת 1918 כתבה רחל כצנלסון את רשימתה “נדודי לשון”, שביטאה את תחושתה, כי העם היהודי יכול לחולל מהפכה בחייו באמצעות המעבר לעברית. זו הייתה שעה דרמטית ומבטיחה, שבה העולם טבע בהצהרות על עולם חדש העומד בפתח: התמוטטות שלטון הצאר הרוסי, כיבוש הארץ על ידי הבריטים והצהרת בלפור, הצהרותיו הבומבסטיות של הנשיא וילסון על הקמת עולם של הגדרה עצמית ודמוקרטיה לאומות.

רחל כצנלסון הייתה סגורה בארץ־ישראל בזמן המלחמה, והכינה עצמה למהפכה אחרת, מהפכה חינוכית לשונית. לימים עמדה בראש ועדת התרבות והחינוך של ההסתדרות, שהקימה את זרם העובדים. ב“נדודי לשון” ביטאה חזון רחוק. אך המעבדה שלה לא הייתה מעבדה של משיחיות שקר, ולא התעלמה מהסכנות האורבות בעצם האמונה כי שימוש בשפה יכול לבוא במקום שינוי בעולם החומרי, בהתנהגות, בדרכי גיבוש הקהילה ובפוליטיקה. בימי המלחמה, מלחמת העולם הראשונה, עברה רחל עם היישוב שעות של אימה ואובדן, אך ניסתה למצוא נקודת אחיזה קיומית, שכללה ניהול של יומן אישי חודרני וקשה בשפה העברית. היא יכלה לחוש עד כמה מודעות עצמית המנסחת עצמה בעברית יכולה להוביל לדרך שתהיה יותר מדרך המשך, יותר מהנצחה של הווי קיים.

כאן המקום לחבלי הביטוי של הסופר העברי. הספרות והלשון מוגבלים. הם מסתירים וחושפים בעת ובעונה אחת. רחל כתבה את “נדודי לשון” בשעת ציפייה גדולה לשינוי מהפכני. אך היא ליוותה את כתיבתה ביומן שנכתב בשפה העברית, כשזו לא הייתה שפת האם ולא שפת התרבות שלה בילדותה. היומן שיקף את הלבטים ואת ההכרעה לא להמיר את האמת בחזון. היא תבעה מעצמה וממי שכותב את ההיסטוריה להביע את האדם כמו שהוא, על שיאיו ועל תהומותיו, על שיגרת ימיו ועל חלומותיו. היא אמנם לא פרסמה את יומנה בחייה, וברשימותיה ניתן לראות עקבות ברורים לצנזורה פנימית, אך היא כתבה את יומנה כל הזמן, וזה הותיר לנו את מה שהייתה רוצה שיעבור מדור אל דור.