מקורות מקודשים העוברים מתקופה לתקופה זקוקים לפירושים ולמדרשים. תקופה מתרחקת מתקופה וצריך לתרגם אותה, להבהיר את הכתוב ולהופכו לטקסט המסוגל לפלוש לתקופות חדשות ולהשפיע עליהן. התרגום הזה הוא מסע בלשון ומסע בזמן, מדרש שעל גבו עוברת המסורת את המרחק. יש הניגשים אליו כאל מעשה תרגום על פי סדר הכתוב, מילה מילה, ספר ספר. המדרש רואה עצמו תמיד כמבוסס על המקור ונשען עליו. כחוליית בינים בין עבר לעתיד.
אולם יש מדרש הרואה עצמו כמדרש האחרון, כלומר כפיענוח אחרון של החידה, כמדרש שמוחק ושב אל המקור. המדרש האחרון אינו מבטל את המדרשים האחרים, את הקריאה הרב־שכבתית של סיפורי האבות, של יציאת מצרים, של מלחמת הקנאים. יש לנו רצון עז למתוח ביקורת על המדרשים שהתבצרו בתוך ריבוי המשמעויות של הטקסט. המדרש המתפתח המסורתי מצטיין בהגנה הטוטאלית והמודעת על המסקנה האחרונה: ההלכה. ההגנה המסורתית שהעניק המדרש להלכה, למרות שעשה אותה מגוונת ועשירה, הביא בסופו של דבר לכך שזו התבצרה ופיתחה התנזרות הולכת וגוברת מהזמן המתפתח, מהיצירה האמנותית, מהדחף למדע, מהזיקה לחיי המעשה של המודרנה.
כך המדרש הישן, בהתייצבו מול המודרניות, הגיע אל המדרש האורתודוקסי החרדי של החת"ם סופר: “החדש אסור מן התורה”. הוא גם קבע עקרונית, כי התהליך המדרשי נפסק, והוא חלק מאמירה נטולת זמן, בלתי היסטורית, אנטי־היסטורית. הנצח והטקסטים מדברים ביניהם בלי להזדקק לסמכות של תהפוכות הזמן וטלטלות הגורל. כך פקעה סמכותו של המדרש כדיאלוג מודע בין הזמנים, האנשים והקהילה, כדיאלוג שבו הרב מפגיש את המקורות עם המתפללים והאירועים שמחוץ לתחום עבודת האל. השימוש במדרש הפך להיות עוד כלי בהגנת המסורת וסמכותה מפני פיתויי הזמן.
גם מי שלא היה חרדי והכיר בסמכותו של החדש כשייך לסיפור המקורי, כיהודי שביקש את האמנציפציה, ביקש את המדרש האחר, הנטול סיפור, המדגיש מוסריות מופשטת. יש לקבל את הטקסטים שחוברו במהלך ההיסטוריה היהודית. חלק מהם זקוקים לטיהור, ואין זה ניתן באמצעות פרשנות גרידא. יש לחתור להתגלות עצמה, ואין להסתפק בערימה של טקסטים שהצטברה ברבות הימים, תוך התרחקות מהזמן והנסיבות. רק לאור עקרונות אוניברסליים אפשר לבצע את ביקורת המדרש ולחשוף את התורה הנבואית המוסרית. רק לאורה אפשר להבין באמת את משמעות הדרשה החבויה במקורות. אין מקום לסיפור המגלה מורכבות. יש מקום לחיות על פי אידיאלים החבויים בצו ובחוק המוסרי.
המדרש האחרון של החלוצים נבע מצימאון לקרוא קריאה מחודשת וישירה את המקורות הקדמוניים, לקרוא תיגר אידיאי על פירושים מאוחרים של המקרא, בלי להעמיס עליו הפשָטות, הלכות, פירושים מיסטיים. יש בו קריאה לחזור אל הקריאה הראשונית שלו כהיסטוריה, כסיפור עלילה, כנוף, כשפה וכתורת מוסר. המדרש האחרון ביקש לחזור אל הקריאה הראשונית. כאילו השיל מעצמו את כל התוספות והקישוטים, כתנועת שיחזור, רסטורציה; אך רסטורציה של סיפור העלילה הראשוני של הדילמה האנושית והנוף, כאפשרות לחזור ולחיות את סיפור האבות בארץ האבות; מדרש המחפש את מקום ההתרחשות, המנסה לעבוד את האדמה ולרעות את העדר, לשוב אל התנ"ך כסיפור ילדות וכאתגר מוסרי של חברה ריבונית.
התנ“ך הפך מפרגוד חוסם מפני הטבע, לקריאה לפעול בטבע. עבודה, אהבה וחיי היום יום היו לחלון אל הטבע. זהו חיפוש אחר הסיפור שדרכו ניתן לגלות מה מסתתר מאחורי הפולחן והטקס, לגלות את הנוף והזמן כזירה למעשה הנתבע כאן ועכשיו, מעשה שאופקיו המוסריים פתוחים להווה, שאין הוא חזרה גרידא, אלא מתאר מצבים משתנים. הטקסט הופך להיות תביעה לאחריות אישית במצבים קיומיים שבהם ניתן לאבחן אופי המתגלגל בין הדורות. אין זו חזרה רגילה, שכן חלק בלתי נפרד מהקריאה החדשה של התנ”ך היא המודעות למה שהשתנה בהיסטוריה. יש בה מודעות עמוקה להיסטוריה של אדם המתחיל לחפור בעברו, מוצא שרידים ועקבות של מה שהיה, אך איננו יכול לבוא לשם.
זהו היפוך של משה העומד בפני הארץ המובטחת ואינו יכול להגיע אליה. כאן אתה בא אל הארץ המובטחת ואינך יכול לחזור אל החזון הרחוק אלא במובן אחד: לחיות אותו או להישאר בחוץ. א"ד גורדון אמר, כי אין להישאר בהר נבו – או שחוצים את הירדן או שמתים. אי אפשר להישאר כצופים על הר נבו – כי הארץ המובטחת לא יכולה לעמוד מנגד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.