במשך שנים היו דרשנים ופרשנים נותנים הסברים, מפגישים מקורות, מספרים סיפורים, משדכים זמנים באופן חופשי, מעלים תמיהות וחלומות. הם היו מתבוננים בהווה כדי לפתוח אותו אל פרקים מן העבר, וסוחטים את העבר כדי לפתור בעיות של הווה. כך בנו מגדלים נפלאים, ארגו אריגים מורכבים שהולידו תפילות, שמות קדושים, דמיון פרוע וחרדות נוראות. כך במשך דורות על גבי דורות עלו חומרים ונפלו לתוך כור היצירה, ופעמים רבות הצליחו להתגבר על עובדות היסטוריות ועל מצוקות קיומיות. לאט לאט נרקם חזון אלטרנטיבי: חזון המדרש האחרון. במקום להמשיך לפרש, להסביר, לבנות עולמות מופשטים, בואו נשנה את העולם.

המדרש האחרון היה צריך להיוולד באמצעות המעשה ההיסטורי. הוא היה צריך להיות גם פרגוד בפני הדמיוני וגם שער הפותח אפשרות להתנסות מידית. הוא היה צריך להיות המעשה המדיני והשינוי של מה שנראה כגורל, להיות האפשרות להתנסות, להזדהות עם מקור השראה של יחיד בהכרעותיו.

אך המעשה החברתי־מדיני, העלילה ההיסטורית, אינם הפן היחידי של המדרש האחרון. לא כל האנשים רצו להירשם בהיסטוריה. הם חשבו שלעת עתה ההיסטוריה היא ספר משעמם, מסוכן, ובכל אופן ספר דל מדי. הם ביקשו להירשם בשושלת הספרותית הגדולה, להיות גיבורים של רומאן חשוב, לחיות כדמויות המאכלסות את הרומאנים של טולסטוי ודוסטויבסקי. להיות האדם המתגבר של ניטשה, או פרסוניפיקציה של הפרולטר, לא בבחינת שליט אלא בבחינת מיתוס מדריך.

אי אפשר להאשים אנשים אלו, שנקראו למעורבות היסטורית. וסירבו מטעמים אסתטיים לראות עצמם כחלק מההיסטוריה המסורתית, הזרועה אסונות ועוולות. אנשי המדרש האחרון לא היו ציונים דווקא. אפילו באורתודוקסיה ניכרים סימניו: הזכות לדרוש כתהליך שמעורב בו חזון עתידי ותגובה יוצרת של ההווה, נאסרה לפתע, לפחות להלכה. כשקבעה התנועה החרדית ומנהיגה חת"ם סופר, “החדש אסור מן התורה”, הם הודו כי הגיע המדרש האחרון.

סוציאליסטים רבים הציעו לקרוא את המצוקה המשתקפת במדרש ובדת כביטוי למצוקת האדם. לדעתם אסור להסתפק בביטוי המצוקה. יש צורך לשנות את החברה. שינוי כזה עשוי לבטל את הצורך בספרות הדתית. הציונים ראו את השיבה לארץ התנ"ך, את הדיבור העברי ללא תרגום והשיבה של העם היהודי אל ההיסטוריה – כמדרש האחרון, כיציאה מגולת הפרשנות אל המקור, הארץ הנבחרת. הם הבינו יפה שהציונות מבטלת את הפרישה מההיסטוריה, אך לא היסטוריה במובן השגור על ידי ההיסטוריונים. תכליתם הייתה מעורבות, שחרור מן העוול והשקר אשר מונעים הגשמת חלומות, התנגדות לתחליפים לעשייה ממשית. הם ביקשו להצטרף אל היסטוריה אחרת, היסטוריה אלטרנטיבית, לא היסטוריה מסורתית אשר ארוגה במטאפיסיקה של כוח או שליטה כלכלית. שהרי אי אפשר להסיח את הדעת ממנה או להדחיקה על ידי שקרים חברתיים או אידיאולוגיות מאורגנות.

הגילוי שההיסטוריה הייתה למזבח שבו זובחים ללא הרף את העם היהודי גררה פרישה מחודשת מן המדרש אל ההיסטוריה, תוך אמירה דווקאית: אנחנו שניתקנו מהאדמה, מהחירות, מהכוח, מהאמנות, נשוב באמצעות הציונות אל כל אלה, כי אחרת נימחק, תיאולוגית וקיומית, תימחק הקהילה ויצירתה. אמירה זו שונה מהסיפור המקובל של היסטוריונים רבים, לפיו הקיום של האנשים, האמנות, התרבות לא באו אלא לשרת את שליטתם של בעלי הכוח.

פריצת המסגרות הרופפות שהחזיקו בעבותות חזקים את הקהילה היהודית הייתה הדרך היחידה שיכולה הייתה לענות לעלבונם של יחידים שהתגלה בתהליך ההרס המתקדם שליווה את מאמצי החיקוי שבאמנציפציה היהודית, את הכניעה הרופסת לתרבות שקראה לעצמה הומניסטית, ומתחת לכיסויי ההבטחה שלה טלפיה היו גלויים. זה היה הומניזם התובע למחוק את העצמי. הומניזם אמיתי צריך להיות שונה. כשם שביטוי עצמי אסור שיהפוך לאגואיזם ציבורי קדוש, כשם שצריך ללכת מעבר לאגואיזם המגלה כל הזמן אויבים על מנת להתקיים – המבחן של ההומניזם הוא ביכולתו להכיר בעצמיות המגוונת של קהילות, עמים ותרבויות.

הקריאה האלטרנטיבית של ההיסטוריה מזווית ראייה דמוקרטית לא הייתה עניין מקובל על השלטון בתקופת צמיחת הציונות. הדרישה להשתתפות הציבור בשלטון לא הייתה מקובלת בתרבות השלטונית שתחתה חיו רוב היהודים. מי שהאמין ברעיונות אלה היה צריך להצטרף לתנועות שבמקרים רבים היו תנועות מחתרת, להשקפת עולם שהכתיבה שינוי בקריאת ספרי ההיסטוריה. גילוי השתיקה של המקורות והארכיונים בעניינים הנוגעים ליחידים, לתרבות, לאירועים ולתהליכים שאינם צבאיים ומדיניים, היה גורלי. נקודות מוצא חדשות ודרכי שיפוט אלו לא זכו לגיבוי שלטוני. הם נאלצו להכניס למחתרת את המאוויים וההתכוונויות, וגם את המעשים. לא באימפריה העות’מאנית ולא ברוסיה הצארית, לא באימפריה הגרמנית ולא באימפריה הבריטית ניתן היה לדבר בגלוי על דמוקרטיה לאומית מלאה, וגם לא על סוציאליזם או על הציונות, שהכילה אותם.

הבולשת אומנם הכירה את מרבית הסודות והחלומות שגובשו במפלגות הציוניות, וגם בתי הסוהר הכירו אותם. אך במשטרים אלו בדרך כלל חבורות כאלה נאלצו להיות מאורגנות כחברות סוד משימתיות, כמו ביל"ו, “בני משה”, “פועלי ציון” ועוד מפלגות צעירות ותנועות נוער. ההתארגנות המחתרתית הייתה בתחילה מעין משחק אינטלקטואלי תרבותי, אך עם העלייה לארץ הפכה לעניין קשה ומאתגר. חותם הסוד על החברה הציונית היה יותר ויותר חשוב. עד קום המדינה כמעט לכל אדם ביישוב היה סוד במסגרת מחתרת, ארגון, קיבוץ. הסוד איפשר ליצור מערכת קבלת החלטות, קשרים ומשמעת.

ציוני לפי המדרש האחרון פירושו להיות מודע לכך שביהדות יש אלמנט היסטורי המחייב הכרעה מוסרית ופעולה. אלמנט זה איננו דומה לאלמנט המצוות, כי הוא מחייב להתבונן במצבים משתנים המחייבים אותנו לקבל אחריות על בחירתנו. בחירתנו עשויה לברוא שינויים דרמטיים במציאות. היהודי ההיסטורי צריך לבחון בכל רגע ורגע מה מחייב אותו, מהי הזירה ומה המעשה שיעשה. זיקתו ליהדות לא רק כהיסטוריה משתנית אלא כמכלול עשיר יותר, מאפשרת ירושה מגוונת.

הציונות היא ענווה, במובן זה שהיהודי המכריע הכרעה היסטורית יודע כי הוא עסוק בבניית הזירה, הבמה, התשתית המתחלפת והארכיון הצומח. אולם אין ביטחון כי אלו יצליחו להביא לידי ביטוי את המכלול. הוא קשור לכל מה שהיהודי יצר במשך הדורות. קשר זה לא תובע ממנו לעצור את הזמן בהווה או להסתפק בשירות שהוא נותן לרוח הזמן. הציונות תובעת אמנם לקבל את המורשת לא כעניין שקפא, שהשתמר, אך גם לא כחובה להקריב אותו, להשכיח אותו. להיפך: את קשרינו עם המין האנושי ואת ההתמודדות על תיקונו של העולם נוכל לבטא מתוך זיקתנו החיה למקורות, לעלילות, לחלומות, לשפה ולתרגום המחודש של אלה לחיינו כיחידים וכחברה. הציונות איננה מגדירה עצמה מבחינה תיאולוגית. היא יכולה להתקיים על ידי מאמינים וחילוניים, במיוחד על ידי אלה המגלים אמונה בכפירה וכפירה באמונה.

העובדה שהציונות אינה מתמקדת באמונות ודעות תיאולוגיות חשובה להבנתה. הדתיים שבה אמנם מאמינים כי החילוניות היא תאונה זמנית בציונות, והחילונים שבה מאמינים כי אמונת הדתיים תחלוף, כי היא שימשה תחליף להגשמה הציונית. אולם אחרי מאה שנות ציונות כבר גילתה ההיסטוריה על תהפוכותיה, תאונותיה והישגיה עד כמה השקפותיהם של שני הצדדים אינן פשוטות. הביקורת של היריבים, ומשאת הנפש של התומכים רחוקות מהמציאות שנוצרה. המפגש בין גורלם העובדתי של היהודים לבין רצונם לעצב את חייהם רחוק מפיענוח. המדרש האחרון היה לטקסט התובע פרשנות.

הסיפור הציוני, שביקש להביא את ההיסטוריה היהודית לחוף מבטחים, עורר את היהודי להתייחס אל גורלו כהיסטוריה, כזיכרון שיש בו תהליכים, כאפשרות לעסוק בביקורת של סיכוייו. מורכבות זו מחייבת את הבוחר ביהודיותו לאחריות כלפי ביטחונו, לרגישות כלפי יצירתו האמנותית, לבדוק את אפשרויותיו להתקיים בתוך הכוחות הפועלים בכלכלה, בחברה ובצבא. היהדות כמכלול שקעה בוויכוח על אפשרות הישרדותה במודרנה, בין המהפכה והלאומיות, בין התיקון החברתי והקידמה. המסורת היהודית והיהדות כבר לא יכולות להתעלם מפרקים חדשים שנכתבו בעלילה הציונית, כחלק מקריאה חדשה של המקורות העתיקים ולקראת יצירת מקורות חדשים. הציונות צריכה לקבל בתוך ספרותה הרשמית והמחתרתית את המפגש המחודש עם נוף ריאלי ועם שפת קודש ההופכת לשפת היומיום. לקבל חלומות לחידוש פני החברה, וגילוי של היחיד היהודי וממדים חדשים לקהילתו. עליה לקבל אסונות שנגרמו בזמן פעילותה וגם כשלים מוסריים שלה בעת מלחמה ושלום. למרות היומרות שהתגלו בציונות באשר לשלילת הגולה, לחידוש האדם, היא הייתה ממדרש אחרון למדרש ראשון, לפירוש של המסורת היהודית. רצונה לשוב אל היסטוריה אותנטית ולא אפולוגטית של היהדות הביא אותה לאחריות אנושית גבוהה יותר.

רצונה של הציונות להביא את היהודים והיהדות למדרגה אחרת של קיום פוסט־אמנציפציוני מחייב אותה למתודולוגיה חדשה בעיצוב הפלורליזם היהודי. קיבוץ הגלויות וריבוי האמונות והדעות מחייבים לראות את הציונות כדמוקרטיה בעלת מנגנונים של שיח, הכרעה, חופש התארגנות וכיבוד המצפון וזכויות האדם, כדי למנוע הכרעה בעניינים המסורים ליחיד על ידי רוב ומיעוט. הציונות נושאת בתוכה לא רק אינטגרלים אלא גם דיפרנציאלים שעליה לכבד.

פלורליזם וכיבוד זכויות היחיד לא שוללים את המאמץ לשפה משותפת, ליצירת קהילות חופשיות, לקשר בין השונים. המורשת על כל חלקיה הופכת גם למטען המלווה את היהודים בדרכם בנופים חדשים, במטלות חדשות. נופים ומטלות אלו עוברים דרך תהליכי שינוי וחורבן, והם תובעים הגשמה של אידיאות ומימוש עצמי. ההתבוללות והלאומנות מתגלות ככוחות צנטריפוגליים מאיימים. אך היהדות והיהודים לאחר הציונות אינם יכולים להסתתר מאחורי אפולוגיה יהודית, אלא צריכים לנקוט ביקורת ובנייה אלטרנטיבית.

אנו חיים בתקופה שבה התנועה הציונית איננה תנועה חד־דורית. מעורבים בה תהליכים רב־דוריים. אם מישהו מחובבי ציון היה מגיע בימים אלה לישראל או לקונגרס ציוני הוא לא היה מוצא בהם את ידיו ורגליו. היה לו מאוד קשה להסתדר ולהבין. אולי רק דבר אחד היה נראה לו מוכר: מצוקת הרעיון. תחושת המרחק האדיר מן המטרה. הרעיון הציוני נולד במצוקה זו וחי בה כל ימיו.

בין שאר התנועות שניסו לעצב את חיי העם היהודי, התנועה הציונית הייתה המרכזית ביותר בעיצוב גורלו. הצלחותיה היו גדולות, אבל אין בהן ערובה להמשך קיומו. ניצחונה לא היה שלם. היא לא הצליחה להציל את כל העם היהודי. היא לא יכלה למנוע את השואה. העובדה הקשה היא, שארץ־ישראל והיישוב היהודי שבה לא הצליחו למנוע את רציחתו של שליש מהעם היהודי, על כל זרמיו. אמנם שאר התנועות הצליחו עוד פחות ממנה. הציונות הצליחה לתת כיוון ודרך לניצולים וחזון לרבים. אך היא לא הצליחה להעניק ביטחון מלא, שיאפשר לנו להתרכז בכינוס התרבות וביצירת חברה מוסרית יותר. חברה כזו לא נולדת בתוך השתלטות פוליטית או צבאית.

בעבר ביקשה הציונות לגייס בהתנדבות כוחות לבניין חברה פוליטית, מתוך ידיעה כי לא תוכל להשיג את מטרותיה אלא בגיוס הרצון, הדמיון והעשייה של יחידים. עתה המדינה, שהיא חלק מהציונות – כבר זמן רב יותר מאשר קיום הציונות ללא מדינה – לא מצליחה להתמודד עם בעיותיה בכוח החוק, הצבא, המבנה בלבד. היא נקלעה לתהליכי התפוררות של היכולת לנהל מדינה באופן דמוקרטי, והתבצרות של קבוצות על פי מוצא ואינטרס. מהתפיסה הקשוחה של כור היתוך ופולחן המדינה עברנו לפיצוץ הגשרים שבין קבוצות ותרבויות. מדינת ישראל צריכה להתארגן בחוק ובריבונות כמדינה דמוקרטית הדואגת לכל תושביה. מדינת חוק המכילה בתוכה התארגנות ציונית מרצון.

הציונות היא תנועה המבוססת על התארגנות חופשית, על נטילת חובות מרצון, לא בתוקף חוק ובירוקרטיה, ועתה עליה להתרכז בקהילות על בסיס ניסיוני, וולונטרי, תוך אחריות וקירוב מרחקים הבנויים על היררכיה כלכלית וצבאית. הציונות איננה רק פילנטרופיה פוליטית, מהותה אינה העצמת כוחה של הפילנטרופיה כפוליטיקה. עליה לחתור ליצירת מדינה המכילה התאגדות של קהילות פתוחות, אשר מטפחות מיגוון של תרבויות תוך אחריות משותפת, ואין להסתפק בפוליטיקה המעמתת בין הקהילות ומנציחה קונפליקטים. עליה לחתור לקהילתיות לומדת ופתוחה, אחראית על אנשיה ומפתחת ביקורת מוסרית.

השינויים מחייבים מאבק פוליטי למען מצב שבו המדינה תעניק לקהילות שבתוכה – גם יהודיות גם ערביות – אפשרות של קיום ופיתוח, ותדאג לחוליות החלשות מבחינה חברתית־כלכלית, להעצים את כוחן ולאפשר דרכי מפגש, לימוד, התנסות משותפת ואחריות.

ברור שכאן רב הסתום על הגלוי. אנו נמצאים בשלב גיבושו של חלום והפיכתו לחזון הנמדד בביצוע. בשלב החלום אנו חשים את הכאב של מצבנו, יוצרים דפוסים ניסיוניים, עורכים תוכניות בלתי מוגדרות, מתגבשים כחבורות, לומדים, מציעים טיוטות לעתיד. זהו מצב של הריון ומעורבת בו חרדה מפני הבלתי ידוע. אך ייתכן שמצב זה יהיה לחזון ברור ומבורר, המציע גם צעדים שבהם נוכל למדוד את העשייה ולבקר את התקדמותה.

אהרון שידלובסקי ובן־ציון ישראלי התווכחו ביניהם: “בניתם את הארץ מהר”, אמר שידלובסקי, “אך צריך לבנות אותה טוב.” “אכן בנינו את המדינה מהר, אבל אולי עכשיו הגיע הזמן לברוא אותה טוב.”

העולם היהודי בישראל ובתפוצות    🔗

בתוך הציונות מתקיים היום דיסוננס קשה. הוא נובע מכך שהקהילות היהודיות בעולם המערבי הפתוח פועלות אמנם כבר שנים על בסיס של גיוס התנדבותי, אך הוא מבוסס על מערכת של יחסי ציבור, על התגוננות מול ה“מה יגידו” של הלא־יהודים, מול האנטישמיות והאנטי־ציונות. קהילה המאוגדת על בסיס יחסי ציבור אינה מרשה לעצמה ביקורת עצמית, חשיפת נקודות חולשה וכאב, חרדות ואתגרים קשים. הזכות לביקורת בציונות המסורתית התמסדה על ידי התארגנות מפלגתית, וזו הייתה ליותר ויותר תוקפנית וצפויה מראש. היא הייתה מפלגתית ונוקשה, אך לא בגלל ביקורת אמיתית ופתיחות, אלא בגלל האינטרסים של חבריה. האם יש דרך ביניים בין פילנטרופיה אפולוגטית וסמכותית לבין מפלגתיות נוקשה?

הקהילה היהודית במערב, שכבר לא הכירה את המבנה של ההתגוששות בין המפלגות הציוניות במזרח אירופה, הציגה מודל של פילנטרופיה שנוסדה על ידי מי שהיה מקורב לשלטון הכלכלי והפוליטי. כוחות אלו יחד עם הכוחות המייצגים של מדינת ישראל קיבלו לא פעם החלטות בהתאם לריאל־פוליטיקה, ולמה שנראה נוח להציג כדי להביא תרומות, ולא מתוך אחריות לפרט היהודי או לקהילתו.

ממצב שבו נדחפו יהודים לעלות ארצה לחיים על קו התפר הכלכלי והפוליטי, בעולם עתיר זעזועים, כששאר המדינות נועלות שערים, עברה הציונות היום למצב שבו מדינת ישראל פרצה את שערי העולם לנדודי יהודים. קיומה של מדינת מקלט ליהודים פתח בפניהם את שערי מדינות העולם. העולם כבר אינו פוחד מהיהודי הפליט. באופן פרדוקסלי, נפתחו השערים ליורד הישראלי. צמחה גולה ישראלית מפותחת ביותר, המתגעגעת לישראל ותורמת תרומה משמעותית לחינוך העברי ולארגונים הציוניים, אך שומרת על ייחוד תרבותי משלה במסגרת היצירה הקהילתית המגוונת של חברות מהגרים.

נוצר מצב שבו יהודים החיים במדינה העוברת משבר פוליטי או כלכלי יכולים כבר להגר לאו דווקא למדינת היהודים. גם כאשר הציונות וניתוחיה מהווים מפתח להבנת מצבם כגולים, היהודים פונים למדינות שפתחו שעריהן. חלק גדול מהקהילה הציונית בדרום אפריקה היגרו לאוסטרליה וניו־זילנד. לציונות יש תוצאות לא צפויות מראש.

הניסיון להפריד בין ישראל לתפוצות הוא ניסיון מסוכן. הפרדה כזו תשחרר את החברה הישראלית מאחריות לעם היהודי. היא גם תשחרר את היהודי מלראות בישראל בית ספר לזהות יהודית בת זמננו, הזדמנות לביקורת עצמית וליצירה ממשיכה ומורדת. הקשר עם יהודי התפוצה מעניק לישראל ניסיון קהילתי, ראייה עצמית רחבה יותר ודו־שיח משמעותי לנוכח תהליכי הגלובליזציה.

כנעניות לטנטית, המבטיחה שילוב במזרח התיכון על ידי ניתוק מהעם היהודי, היא אוטופיה מסוכנת. למרות שהצו לרדוף שלום ימשיך להיות האתגר הציוני החשוב ביותר, השלום צריך לשמור על מדינה שחלק מאחריותה הוא העם היהודי; מדינה שגם אם תהיה מדינת כל אזרחיה, ובמיוחד אז, עדיין תצטרך להיות מקלט ליהודי ובית היוצר ליהדות; מדינה שייכונו בה מפעלים וקהילות שיוכלו לעצב את היהדות כתרבות, כמערכת קשר, כביטוי למאוויים הרוחניים והמוסריים של היהודים באשר הם יהודים; מדינה שחייבת לתת לכל אזרחיה זכויות אנוש על פי חוק, שתעודד את קהילותיה לקבל וליצור אוטונומיה, לא רק כמאבק על זכויות אלא כעיצוב חיי תרבות ולימוד, חיפושי דרך בדת ובאמנות. אולי אז תהיה מדינת ישראל מדינה שבתוכה נעשים ניסיונות המעוררים תקווה בעולם סוער וקשה.

יהודים רבים נמצאים בנקודות תפר מסוכנות בעולם המתרקם לפנינו, על חולייו הלאומניים, על הטוטליטריות שבו, על הגלובליזציה המשוחררת מכל אחריות אקולוגית וחברתית, על מצוקת האדם מול ניכור ורשע. בעולם המתהווה הזה יש ליהודי סיכוי רק במערכות דמוקרטיות. אימפריאליזם וטוטליטריות אינם יכולים לסבול בתוכם את היהודי. על כן הציונות חייבת לתמוך בדמוקרטיה. ראיית היהודי בקונטקסט של החברה האנושית וכאביה היא תנאי הכרחי ליצירת הרקמה העתידית של החברה היהודית.

שמירה על אופיה הדמוקרטי של החברה הישראלית איננה מחייבת עמדה תיאולוגית מוגדרת. תהליך הנסיגה מהאירופוצנטריות והשחרור מקולוניאליזם וגזענות הכיל בתוכו את הקמת מדינת ישראל. היה זה תהליך של נדידת היהודים שניצלו מהמדינות הטוטליטריות ויצירת מוקד לפזורה היהודית, המבוסס על אוטונומיה ותרבות עצמית. ריכוז חלק גדול מהעם היהודי בארץ־ישראל התקיים תוך תהליך הדרגתי של ביטול שלטונן של מדינות אירופיות על מדינות במזרח התיכון ובצפון אפריקה. תהליך זה טרם הסתיים, כשם שטרם הסתיים התהליך הציוני. אך היום כבר נראה קצהו הגיאוגרפי. התהליכים הללו לא הביאו לשלום עד היום, אך יש לדעת שהם גם לא תלויים בהמשך קיום הקונפליקט.

הציונות יצרה למעשה הפרדה בין החברה וקהילותיה לבין כוח החוק, השלטון והצבא. הצדדים שבהם היהדות התמחתה בגולה – התכנסות בקהילה, ערבות הדדית, תרבות, מערכת מוסרית ערכית – עלו מחדש בתוך מסגרת המדינה המודרנית, ואלה מהווים הרפתקה ואתגר חשובים. לא פחות חשוב המאמץ לחדש אותם תוך זיקה לשינויים החלים בכלים התרבותיים, במערכת התקשורת, ותוך זיקה לביקורת המערכת החברתית והכלכלית בעולם.

הציונות אינה מציעה חוויה אוטומטית של גאולה. היא עדיין ניסיונית ופתוחה. אין בה ביטחון טוטאלי. היא נתונה לביקורת, לעתים מובנת מאליה ואפילו משעממת. הצלחותיה וכישלונותיה מעמידים אותה כל פעם בפני אופקים חדשים ובפני הלא ידוע. היא מעייפת ומתישה.

הגיע הזמן להתחדשותה. שילוב השאלות הציוניות עם עיצוב החברה הישראלית והמערכת הדמוקרטית יכול לעזור בקידומה ובקידומו של העם היהודי כאחד.

המדרש האחרון לא היה אחרון. הוא היה ראשון בתהליך ארוך של חיפושים קדחתניים אחר העתיד, תוך מודעות גוברת והולכת למצבים ומערבולות, לכיווני מחשבה ותוכניות, ולמעשה חברתי־תרבותי. את המדרש הישן ירשו לא התגלות חדשה אלא תמיהות חדשות הנובעות מנקודות התצפית שהתגלו. החיפוש אחר המפתח הנסתר לאחר החורבן עדיין נמשך בחברה בעלת סוציולוגיה חדשה, בעולם טכנולוגי שעדיין הוזה, לוחם ובונה, ועדיין מצוי במצוקה אנושית נמשכת וכואבת.