“הזמן”. ירחון לעניני החיים, הספרות, האמנות והמדע, חוברת א', וילנה, תרס"ה.
“קריינא דאגרתא איהו להווי פרונקא”. ד"ר ברדיצ’בסקי שהיה תמיד מן הראשונים לקבול ולהתריע על גבולי “השילוח”, המבדילים בין עניני היהדות בין ענינים אנושיים כלליים, הוא בעצמו טורח ונותן לנו בירחון הזה, שהפרוגרמה שלו היא לבלי לעשות הבדלה, נסיונות מחקרים שונים לתולדות החיים והמוסר, מחקרים עוסקים בהשגחה, בעבדות וחרות, בטוב ורע, בצדק – בדרך כלל. “ולא להתפלסף אני חפץ בכאן”. בעל מסכת “ערכין”, כידוע, אינו דיאלקטיק גדול. וחשוב ונעלה, באמת, הוא רק הצד הפיוטי שבמחקריו, או יותר נכון בנסיונותיו הללו. גדול, עד לאין מעלה הימנו, הוא רק בשעה שהוא קושר כתרים לאותו הצדק השוכן בקרב האדם פנימה “לשם מלה (צ"ל אלה) השוכן בו”, בשעה שהוא משורר על “הלב היוצר והבורא והנותן חותמו על כל המעשים ועל כל הרגשות ועל כל המחשבות וחותך גם להמוות ולצלילי המוות”. לנו, הצעירים היהודים, היבשים והחשבנים ביותר, המדברים כל היום בשם “שניים כפל שניים” ובשם “השכל הקטן”, צריך לשנות ולחזור ולשנות את שיריו הנשגבים של בעל “ספר חסידים”.
“ומעט פילוסופיה סוביקטיבית”, כלומר ליריקה בפרוזה, נותן לנו גם הלל צייטלין במשנתו על חייו, שירתו ופילוסופיתו של פרידריך ניטשה. בחוברת זו באה רק ההתחלה, התחלה של ספר מקורי, כנראה, ע“ד הפיטן-הפילוסוף הגרמני, כי בעיקר הדבר, אומר הביאוגרף-המחבר בהקדמתו, “לא הלכתי בדרכים הכבושים והנני נותן תיאור שלם של חיי ניטשה והטרגדיה שלו כפי שאני מבינם. ספרי ניטשה קראתי לא כמו שקוראים דברי פילוסופים בעלמא, כי אם כמו שקוראים דברי פילוסוף ומשורר היותר קרוב והיותר יקר”. יתר דברי ה”הקדמה" אינם חדשים: כבר שמענום במאמר “לחשבונו של עולם”. ואולם תחת זאת עמוקה וחדשה היא “הפתיחה” ביחוד".
“יהדות על יסודות אנושיים-כלליים” הנם גם “כתבי-החסיד” של בן-יאיר. ויש גם אשר נשמע בהם את הד “הכוונות והיחודים” (לוח אחיאסף תרס"ג) אפס לצערנו רק את ההד נשמע וגם זה לא בכל מקום…
אחרי “כתבי החסיד” יבוא תרגום ממאמרי ברנדס על פושקין ולרמונטוב. כוונה זו של בעלי “הזמן” להכניס את האירופים לתוך מחננו ודאי שרצויה היא מאוד מאוד, ואולם בנוגע למאמר של גדול זה – כבודו בודאי ינוח במקומו – צריך להגיד את האמת, כי המטרה לא הושגה: לקורא העברי שאינו יודע את “סופרי רוסיה” במקורם אין מאמרים כאלה מספיקים כלל, ולמי שקרא את יבגני אוניגין ואת פיטשורין במקורם, ונשמתו השיגה את כל הצער והתועבה גם יחדיו שב“גיבורי היום” הללו – לו הלא אין מאמרי-הברנדסים אומרים כלום..
ומאקסי נורדוי נעתר לבקשת עורכים עברים במזרח והוא כותב כת“י בשביל “הזמן” בכדי ללמדנו פרק “בתורת החברה והתפתחותה במערב”. גם זה ברוך יהיה! התרגום הוא של ד”ר נחום סלושץ.
בכלל, צריך להעיר, לא הצליחה החוברת בתרגומיה. הגישה לנו, למשל, סיפור של יושקביץ' שנדפס ב“מיר בוזשי”, העוסק באיזה ליוקה הם, אדם פשוט ו“בלי כל חכמות”, שאינו יכול בשום אופן “לפעול אצל עצמו” לנסוע לאמריקה, מפני שאינו מרגיש כל חיבה (!) אליה, שומעים אתם, מפני “שהאבנים (!) באמריקה – מה לו ולהן?” “בשבתך בעגלה, מדקלם ליוקה זה, בוכה לא רק לבך בקרבך, כי אם כל הארץ, כן, כן, כל הארץ”.
– ובמלחמה הייטב לך, שוטה? – ואולם “הבורח” עונה ב“ציפורים שיש להן כנפים לעוף” ובאל בשמים… “האין זאת, בתיה, הלא יש אלהים”.
וככה מלא כל הסיפור צללי בני אדם, התפלספות של מה בכך ודברים של שטות ולא טבעיים על האלהים והמלחמה וכדומה. “אל נכון צפון בזה רעיון נשגב אם בני אדם הורגים איש את אחיו”, אומר, למשל אייזיק. זהו הסיפור “שהטיל רעש”.
ומילא ה“ווסחוד” וה“פריינד” שהרימו את “הבורח” על נס – לא יפלא. הני אולי לשיטתם וצורך מצאו בו. ברם “הזמן” שלנו, שואל הייתי, למה נבהל לתרגם דברים בטלים? תבן הוא רוצה להכניס לעפריים?
ממקצוע הבלטריסטיקה המקורית יש בחוברת זו שלושה דברים: “מרים”, דרמה מאת פרץ הירשביין, “במלכות החלומות” סיפור מאת ראובן בריינין, ו“מעשה ברע אל חתור”, אגדה מאת א.א.קבק. שני הראשונים אינם אלא התחלות. הדבר הנגמר האחד – אגדתו של קבק – לא עלתה יפה, לפי עניות דעתי. הרבה יש בה מלאכותיות וגם מעין חיקוי לאגדתו של מ.גורקי: “הזקנה מאיזווירגל”. בכלל, מבעל “המעפיל” יש רשות לדרוש דברים יותר מתוקנים!
תחת זאת יפים כל שלושת השירים שבכאן. עונג דוקר גורם המעשה של פרישמן, עצבון חד נשמע בשירו של יעקב שטיינברג, ורושם הגון עושה “הערב” של שניאור. אמנם בזה האחרון, ביחוד בסגנונו, גוברת מאד השפעתו של ביאליק, ואולם היא הנותנת… מעט ביאליק אינו מקלקל לעולם.
דל ביותר הוא חלק הביקורת שבחוברת זו. לא “השקפה ספרותית”, לא עברית ולא כללית, ואף לא רשימות ביבליוגרפיות. איזה ח.נ.תלם בלבד בא לכאן ל“בקר” את “אחד העם” – ונמצא שחידודים רקובים בפיו, מאלה שכבר דש בהן ר' יהושע רדלר באחיאסף תרס"ג. “לו נהגו המוציאים החדשים מנהג המדפיסים הישנים והדפיסו את קובץ “על פרשת דרכים” יחד עם השגות והגהות, ההערות והפירושים” וגומר וגומר חכמות נוראות ונפלאות כאלה!
עם המאמר הפובליציסטי האחד: “לבירור שאלת אוגנדה” מאת ד“ר בן-ימיני ועם ה”השקפה העברית" מאת עממי נשלם כל התוכן של חוברת ינואר. “מחלקות אחדות לא יכלו לבוא בחוברת הזאת מפני סיבות בלתי תלויות במערכת”.
[“היהודי”, ניסן תרס"ה; החתימה: זעירא דמן חבריא]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.