(בשנת מות הרצל, תרס"ד)

אחות גדולה לי, המבולבל, וכוס-היסורים שמה.

ועומדת כוס זו במעמקי המעמקים, בפנים שפנים, בקודש- הקדשים שׁבחָזי, חֲזֵה נודד, תועה ומבולבל.

מזוגה היא עומדת, מזוגה ומלאה, ונִסכּה עולה על כל גדותיה.

והנה כל מרור-המרורים, כל אסון-האסונות, כל עינויי-התָּפתה, הנכלמים מפני עצמם, – כל זה יבוא ויתערב בנסכּה של כוס זו המזוגה והמלאה…

וטיפה אחת ישנה לכוס זו.

קטנה היא אותה טיפה, זעירה, בלתי-ניכרת; אפס כי מרירה היא עד לעילא מכל אומר ודברים.

מצעָרה היא טיפה זו, אפס כי היא גדוֹשׁ תגדוֹשׁ את המלא והישׁפך תישׁפך מעל השׁולַים; היא תדכא ותכבושׁ ותשׂים מתג ורסן בסאון-הרוח; היא תטמא ותחלל ותעכיר…

זו הטיפה מעכירה את קוּבּעת-התרעלה…

ושַׁמה ושׁאיה יוּכּת הלב!

––––––––

יום-קיץ לוהט.

חוצות הגיטו שבמזרח-לונדון מזיעים מחום מעוּפּש ומעבודה קשה. הגסות, הזוהמה, המהומה והרעבון נישאים על כנפי ההבל הכבד מנשוא; הם באים ועולים מן הסימטות הצרות, מאבני החצרות המטונפות, מאשנבי החומות המוּשחרות; הם באים ועולים וזוחלים ומשתפכים…

תינוקות מזרע אברהם, יצחק ויעקב יוצאים מחוריהם, סובבים ונרמסים ברגל העוברים והשבים; יהודוניות מליטא ופולין, גליציה ורומניה, בכובעי-גברים קטנים ועגולים וב“סמוֹכטוֹת”¹ נאלחות ממהרות אל ה“ליין”², והן עוברות וממלמלות בז’ארגון המשונה שלהן על כל המעשים הנעשים ב“סטריטיהן” – מבואותיהן וב“רוּמיהן” – דירותיהן, על ה“דינֶר” וה“סַפֶּר”, ארוחת הצהרים וארוחת הערב, העולים ב“צרות גדולות”, על עולליהן שב“סקוּל”³ ועל בעליהן שב“ווֹרקשופּ”⁴… ועל ה“ירוקים”, אורחיהן וקרוביהן הללו, שבאו מארץ-מולדתם להיות תלויים בצואריהן של הני נשי, יוצאות ליטא ופולין, גליציה ורומניה…

בחורות עבריות, בעלות-מלאכה והולכות בטל, עוברות במהלכן הזקוף והנחפז ובמלבושן הצעקני והמחוצף, ומאחוריהן – בחורי ישראל, אנגלו-דז’וּאים, בצוארונים מגוהצים וגבוהים, בנעלים צהובות בעלות-שרוך ובמכנסים צרים וקצרים… וכולם, גם הבחורים, גם הבתולות, גם התינוקות מעקמים את פיהם, דוחקים בלשונותיהם, מתיזים בשפתותיהם ומדברים “שפת-הארץ”…

ויהודי שׂב בעל-פיאות וזקן יוצא לקראתם מן ה“קוֹרנר”⁵ אשר על יד “מחזיקי הדת” והוא נושא סל על זרועו:

– ששה בפּני⁶; רקיקים חמים; ששה בפּני; רקיקים חמים…

ואין קץ למנגינה!

ובצדי הדרכים, סמוך למודעות המשונות והגדולות, המודבקות לאורך כל הכותל, על דבר כל מיני מֶס-מיטינגים (אסיפות-עם) ו“פּוּבּליק-לקטשוּרס” (דרשות בפומבי), ע“ד אסונות-היום ונפלאות-היום – עיקר-התוכן של העתונים המקומיים, – ע”ד קופסת הטבק ששוויה עולה למאה ועשרים ליטרה שטרלינג ועל זקנה בת שמונים ושלוש ששיסעוה כלבים… וכיוצא בזה וכיוצא בזה – עומדים וניצבים גרי-ה“איסט”⁷ מבני עם-הארץ, מדוכאים ומחוסרי-עבודה, ועיניהם מביטות אל ההמון הזר, המלוכלך, הנתעב, המחקה כקוף, הנלעג בלשונו ורוחש בלונדון הבירה ו…מוציא טרף מבין השיניים!…

ובנות-הארץ, עלמות ה“איסט”, השחופות והצנומות, בשלמותיהן הפשוטות והמשמשות גם לתקופת טבת וגם לתקופת תמוז, ובפניהן האדומים והשובבים, יוצאות מבתי חרשתן והן נפגשות בבנות ה“בּלַדי דז’וּיז” (כלומר, היהודונים הנבזים), המקושטות והמלאות…

והמון יהודים כפופים רצים ומובילים על “בֶּרוֹת” (עגלות קטנות) איזו סחורה: איטון, שקים, נייר, פירות, ועיניהם תרות אל עברי פני השוטרים לבל יכירו בהם…

גרֵייפּס… גרייפּס… גרייפּס…. – משׁמיעים מוכרי הענבים.

אִיטשׁ א פֶּני… איטשׁ א פֶּני – מקדמים הנערים הקטנים והמגודלים את פני כל עובר במטפחות הלבנות שבידיהם, אשר כל אחת מהן נמכרת בפּני.

תְּרי הֵפֶּנס אַ פוּנד, – מכריזים האחרים על תפוחיהם.

הוא-הא; הוא-הא; טאראראם; טאראראם; אותה חיה מגואלה, שאינה יודעת למה היא באה ועל מה היא נענית, סואנת את סאונה ורועשת בדרכה.

ונושאי העתונים מכריזים על מאורעות המלחמה וחלליה הרבים והעצומים.

ואני, המבולבל, מתנהל לי לאיטי באיזה “רוֹד”, אשר לדעת את שמו אני נותן את לבי בזו השעה, מסתכל בבני עמי המתנוולים והמתנוונים וחושב את מחשבותי המבולבלות…

ומן הארץ אשא עיני השמימה… אכן השמים כאן אינם שמַים כלל, השחקים לא שחקים והשמש לא שמש…

השׁמשׁ – איזו בֵּיצה נרפשׂה, שׁלוקה ואדמדמת….

אכן, לא לנו לונדון, לא לנו… זרים, זרים, זרים…

ואני חולם חלומות בן-הגיטו – – – ופתאום לפתע…

אותיות שחורות באלכסון על פני כל מודעת העתון, שהודבקה זה כרגע…

האותיות חולפות, עוברות, ואני מתנהל לי לאט…

ועוד פעם מודעה. ושנית עומדות האותיות וצועקות…

הטראמוואי מצלצל. מה זאת? מה קרה? יד אוחזת בי והודפת. מה אני ניצב באמת באמצע-הדרך? ושׁוב תּצַלנה אזני…

אה, כן, הלא ניתּז הראש… משעיפים, מחזיונות-לילה…

ונדהם אני בא עד אותו בית, בית-העקד של החברה הקולטורית הציונית; ושולָל ונדהם אני פותח את הדלת… אמנם! קלסתר-פניו של ההוא גברא עטוף שחורים כהלכה. הוא מת!.. וקבוצות-קבוצות עומדות: אַ-אַ-אַ… “כהרעים הרעם ביום בהיר”… “מי מִילל, מי פילל”…

אני ניגש עד החלון. מה זאת? הם עודם מדברים" וכל-כך? איככה?

אַ-אַ-אַ… – מוסיף המיוחד שבהם להרעים פניו – מיתה מוקדמת כזו! אבידה שאינה חוזרת אָבדה לציוניות! שבר גדול הָשׁברו הציונים!

בלי דעת, בלי משים, בלי מחשבה, אני ניגש אליו, אל ראש המדברים ובתנועה מכונתית של הרגיל לקדם את פני חברו בשלום, כשהוא נפגש אתו, הרי אני מושיט לו ידי…

בפניו, פני המיוחד, פני ראש-המדברים, מסתמנת התנפחות מיוחדה של גאוָה.

אָבֵל אנכי! – מסלק הוא את ידו – כל בית-ישׂראל יבכּו את השׂריפה! אני, בתור ציוני אמיתי, לא אתן שׁלום ולא אחזיר שׁלום כל שׁלושׁים ימי האבל. כל ציוני אמיתי אָבֵל הוא כל הימים האלה. יתומים היינו!.. ואני יודע, מי אשם במיתה זו. אני אגיד לכם, על ראש מי תחול האשמה של מיתת מנהיגנו! אוי, אומר אני לכם, שנתי תדוֹד בלילה הזה! הכדור ניפץ את גולגלתי ביום בהיר בשחקים! מנהיגנו הלך למנוחות ואותנו עזב. – – –

פרשתי לקרן-זוית: הטיפה השתפכה…

––––––––

…יום-חורף מעוּנן; אד-ערפל ממעל ובוץ-צחנה מתחת. אני יושב כבר בחדר אחר, בחדר-המקרא ה“חפשי” של הביבליותיקה הרוסית החפשית…

אני יושב בתוך החופש, סמוך אל המודעות המבשרות שיעורים ונאומים על “המצב הפוליטי” וכו' וכו', אשר, יודע אני, אחי בני ישראל הרוסים שבכאן ינהרו למו באלפיהם וישתום בצמא.

ככה ישבתי בחופשה, בחופשה – ומסביב-סביב לי המון יהודים נודדים, צעירים, זקנים, אסופי חוץ.

אסופי חוץ… המון “ירוק”… ופניו של כל ההמון הירוק הזה – כשחוֹר שולי קדירה.

כי עברו הימים ותשועות בל נעשו.

לא נעשו תשועות לא בחייו של אותו איש ולא במותו. חלום-חייו לא עמד לגמדים לתת להם שיעור-קומה וצער-מיתתו לא ברא כנפים לזוחלים.

והפורענויות מתגברות. בראש-הומיות נפול יפלו בני-נשי. באד-הערפל יתעו בני-גולה, יתעו, יתעטפו,ילינו… קדרות על כל פנים וגם פנים לא היו. הרוח, מקור הפרנסה, של עם-הגלות, הלך לבלי שוב עוד. רוח אין, אין, אין. וצורת בן-אדם, צורת עברי, עוד אינה. והאזנים תִּצַלנה: פרעות, פרעות, פרעות…

ועומדים להם יהודים פליטים שונים שם בפינת הביאה, לא רחוק ממקום “הדיסקוסיות הרותחות” על תיקון-העולם ומלכות-השיתוף, שבין אחיהם הצעירים מהם, והם מספרים פעם בהלכות סטרטגיה ובכוחו הגדול של הכדור, פעם בכל הנסים והנפלאות שנעשו להם שם בימי התוכחה, איך ניצלו חייהם ואיך נשארו לפליטה, פעם ב“יציאת מצרים” ובכל הקושי של קריעת ים-סוף, כלומר: האגנטים ועבירת הגבול, ופעם בכל ההרפתקאות שעדו עליהם כאן מפאת חוסר-העבודה וחסדם של בעלי הטובות…

– אתמול עבר מקצה לונדון ועד קָצֶהָ – מספר על אודות עצמו יהודי נמוך בעל זקן שחרחר ופנים מקומטים ונוחים – איפה לא היה? בסיטי, במערב-העיר, בטוטנהֵים, בדלסטוֹן, בהרי-חושך! מה לעשות! אומנותו אינה נצרכת כאן…

ואילו היתה נצרכת, מה בכך? – מפסיקו אחר, בעל פנים זועפים ביותר, שטרח כל העת לדון דין קשה גם את הסדרים שב“מלכות-אֶנגלנד המקוללה” ואשר לא רצה בשום אופן להודות על איזה קוּלות וטובות שב“פולטיקה דכאן” – נצרכת לא-נצרכת: אטריות קרות! הנה לאומנותו של פייטל בן-עירו יש מהלכים פה, אבל כל הענף הזה בידי האנגלים. אמת, לו, לפייטל, לכל הפחות, יש קרוב ..

– ואני… – ממהר בעל הפנים הנוחים לתפוס את מקומו בשיחה ולהמשיך סיפורו – ואני, כמו שאתם רואים, ברדת י מן האניה היו בכיסי שלושה רובלים וששים וארבע קופיקות בכסף מדינתנו. טוב, והנה. שלשום אני מקבל מכתב משם… נוּ-וּ – המספר מרכין ראשו במהירות ומעווה שפתיו בצחוק – אוי ואבוי לי מקבלת מכתב כזה!.. טוב… לקחתי ושלחתי שׁני רובלים לשׁם. שׁילינג חסר פֶּני לקחו ממני בקונטורה דמי משלוח…

– שׁילינג חסר פֶּני?! – קופץ בעל החימה ואומר לגבות מזה את חובו ולהוכיח גם מעובדה זו, עד כמה מקולקל הכל ב“מלכות-אֶנגלנד המקוללה”…

– ובכל זאת, – מתעורר גם פייטל, זה שיש לו פה קרוב וגואל, ש“מחלק אתו את פרוסת הלחם האחרונה”, בכוונה לנחם ולעודד את חבריו, והוא מביא ראיה לזה שצריך להתעודד מ“דברי האשכנזי”. איך אומר האשכנזי? “ממונך אבד – לא הכל אבד; אומץ-רוחך כי פג – הכל אבד…”

–…וככה אני יושב במרתף כל היום… – בוקע ועולה מעבר אחר קול מספר – סכנת נפשות! מה יֵעָשׂה שׁם – איני יודע: מרתף, ואין דבר נשמע. אבל לבי צועק לאמי: גוואַלד, סכנת נפשות, איפה נחבאה? וככה אני יושב לי בלי נוע: חושך, מורא, אימת מוות ממש! מכיוָן שאני מקשיב איזה זעזוע, הריני אוחז מיד בצד החבית של הקישואים החמוצים. אתם צוחקים? חבית של קישואים חמוצים היתה במרתפנו… במלה אחת: דממה, פחד, אימת-מוות….. זו-ו-ו… זו-ו-ו… סכנת נפשות! וככה כל היום. כפוף וקפוא ישבתי. עד… אשר לא אדע בעצמי מה. בינתיים לא נשמע דבר. בקיצור, סוף-כל-סוף קצרה רוחי ואגש על בהונות-רגלי אל הדלת ואַט אוזן. אין קול. לילה. סיכנתי נפשי לבוא הביתה. והנה גם אמי יורדת מעל המעקה. שׁם מצאה מסתר תחת העורות הלחים. קַצב גר באותו בית מעל המעקה; לפיכך היו תמיד עורות מתוחים. “אַי-אַי!”, קולות, יבבות. אשה – דבר ידוע. “הסי! – אני צועק – אל תצעקי, מי יודע, סכנת נפשׁות!” ורק כשראינו, יתברך השם, שהבית עומד על מקומו…

– ובכן לא השיגתכם הרעה? – פונה פייטל אל המספר בחיבה והשתתפות…

– בחסד-אלוהים! גדולים מעשי אלוהינו. זכות-אבות… משפחתנו, ברוך-השם, אינה מן האחרונות בוואסילישוֹק. עצם המאורע היה ברחוב-הפוליציה, סכנת נפשות, ורחוב-המקולין, שבו התגוררנו אנחנו, היה מן הצד, ונס גדול נעשה שם; אלא – הוא מסיים באנחה – מה בכך?

– איך, מה בכך? – אינו מבין בעל-הפנים הנוחים.

– פשוטו כמשמעו! – מה בכך שלא היינו לבז? להישאר שם לא היתה אפשרות שוב. עולם מת… ובכל שעה ושעה אימה ופחד… בכל שעה ושעה סכנת נפשׁות! והלחם מאין יִמָצא?.. אין מִחיה!.. לך וגשׁשׁ את הקירות!..

ובפנים הביבליותיקה הרוסית החפשית אין מקום פנוי מיהודים!

ואני יושב ורואה לפני כל היום את זה הערב-רב היהודי-הרוסי המשונה, את זה הערב-רב, שאין דוגמתו בעולם, את זה הערב-רב הנובל, העקור משם והמסוער מפה, הקשור אל ארץ-מולדתו ומוכן ומזומן להיות הכל…

ואני יודע כי רבים-רבים מן המחנה הזה, רבים-רבים מאלה בעלי הדברים המשונים והדעות המשונות והחיים המשונים, דבר אין להם לישׂראל וידוע יֵדעו רק למסור את נפשׁם שׁם על חשבונות-שוא ותקוות-תוהו…

ולנגד עיני יקום ויתייצב אותו ה“מורא”, אשר שם במרתף; ולאפי יגיע ריח-הקטב, ריח הפחדים והאבק והרקבון העולה מחבית-הקישׁואים, זו החבית, שׁצִדה משַׁמשׁ חסות לתולעה נרמסה…

ואני יושב מחריש, משתאה; לבי מטומטם.

ורואה אני, המבולבל, שכבר כלו כל הקצין, שהשמים נופלים על הארץ, שננעלו שערי רחמים, שהכל אבד לנצח, שכבר אין מזור ותרופה לעולמים…

ושויון-נפש עולה ומשתטח על הכל ונושם ברקבונו הקריר. אין כל! כל הבדלים, כל מחיצות, כל חילוקים, כל שינויי-ארצות, כל סגנונים אנגליים, רוסיים, עברים – אין כל! אין כדרך הטבע ואין שלא כדרך הטבע, אין “דרך העולם” ואין “לא דרך העולם” – הכל אחת… הס… שתיקה ארוכה, זוּ-וּ-וּ…זוּ-וּ-וּ…

“כי מעוף השמים ועד בהמת הארץ נדדו הלכו”. הס כל בשר…

“ואשר לרעב לרעב, ואשר לחרב לחרב ואשר לדבר לדבר ואשר לשבי לשבי”…

הס כל בשר…

אפס כי הנה אחד מן ה“דיסקוּטאנטים” המובהקים שבביאה, אחד הצעירים התקיפים מאד בדעותיהם ובחשבונותיהם, ששנו מבּרוֹשוּרות בנות פרוטה, עומד וקורא “רוּס”…

הוא עומד וקורא ושוהה יתר על המידה, ומסביב לו ניצב המון גדול ומצפה לגליון…

ההמון ניצב ומצפה. ההוָיה המונה והמראה את הכל, תמיד, זורמת עדיין גם בעורקי הערב-רב הלז. והוא עומד ומצפה. הוא מלא עדיין תוחלת, תוחלת עולמית…

– מה נשמע שם? מה חדשות מרוסיה?

– ההיו עוד פרעות?

– שאלה היא! איככה לא?

– היו? ואיפה?

– איפה? הי-הי… עד שאתם שואלים “איפה היו עוד”, מוטב שתשאלו: “איפה לא היו עוד?”

ואולם העינים הטיפשיות והעקשניות של הדיסקוּטאנט, הקורא-השוהה, אינן רוצות לסור בשום אופן מעל ה“רוּס”; ורק לשונו, לשון-דיסקוטאנט, אינה יכולה שלא לקשקש…

מן העתון אינו סר ופיו מתחיל למלל, להוכיח, כי ערך הפרעות הוא רק ממדרגה שניה; לדרוש בהאשמות השונות והמקובלות, ובביאורים השׁונים והמקובלים, המעַוותים את הישרה, המעקמים את האמת והעוברים מיד ליד ומפה לפה כהלכה למשה מסיני. –

הכוס נעשית צרה מהכיל את כל הרעל המתכנס לתוכה!

נזול תזל הטיפה!

א

האולם בנוי בלב הגיטו. על קירותיו תלויים: דגלים שונים, אדומים, פרצופיהם של קארל מארכס ופליכאַנוב ופסוקים מרוקמים מן הקומנונה הפאריזית הגדולה. יש לאולם זה: פונוגראף, במת משחק, קיתון של מים רותחים וחדר-מבשלים… ונקרא הוא: “בית-העם”.

והעם הממלא את האולם הלז יום-יום עד חצות-הלילה – רובו ככולו מפליטי רוסיה ופולין. עדר גדול. קרועים-בלויים. מטונפים ומשונים. צער אשר אין כמוהו מששת ימי בראשית וגועל-נפש אשר אין כמוהו בכל מקום. פנים חמרמרים וגוססים. צורה שׂבעה – חזון לא-נפרץ.

צורה שבעה ובריאה למדי, אמנם, חזון לא-נפרץ הוא גם בין ה“תושבים”, כלומר, בין אלה שכבר עברו עליהם שנים אחדות בכאן ועדיין, על פי מצב-הענינים, יש להם איזו שייכות ל“בית-העם”…

ואולם אם שביעה גמורה אין גם בצורות-ה“תושבים”, הנה, לכל הפחות, הזדקפות הקומה, התפארות במידה מרובה יש בהן. מתי מספר הללו ניכּרים, למצעָר, ביותר ומסומנים ביותר בתוך כל הקהל הרב הנאסף, מין-הילוכם בשעת טיולם ארוכות וקצרות על פני ה“פוֹרֵנירס” ¹ מצטיין באופן מיוחד. העניבה, אשר בצוארוניהם, בולטת ביחוד – לפי מנהג המדינה – ומשמיעה ברמה:

– ראו, אנו כבר מתאנגלים!…

תחת אשר ה“פוֹריינרס” גופא, כלומר, הזרים, הנודדים, החדשים מקרוב באו ואשר הם המטרה לאותה הבעת הבוז והקיקלון, כמעט שאינם מטיילים כל עיקר, אלא יושבים להם מסביב לפתח חמרים-חמרים ודוממים. מי שהוא עשיר בפרוטה שותה,“קוֹפּה-טי ²ולועס פרוסת לחם, ומי שגבולו לא רחב כל כך,יושב “כך”. אוהבי השיחה שבהם יש, אמנם, אשר ימצאו להם ענין לענות בו כדי לגרש את השממון ולשכוח את הידיעה, כי אין מקום לפנות אליו, והם מספרים זה לזה בפעם המאה על כל הנודע להם היטב מתמול-שלום. הם מתארים זה לזה מחזות מלימודי הצבא ומעלים בשויון-נפש את זכרון-המהלומות. אז יתעסקו גם בפרקי-”כיצד" – כיצד היו הפרעות, כיצד היו השביתות, כיצד היו שפיכות-הדמים – ומה יש לקוות… ואולם על כל זה ממעל, ובפרט בשעת הסתכלות של קנאה בתושבים – המתאנגלים, ש“כבר יש להם לאֵלה פה ולשון” – מרחפות שתי מלות של יאוש קר:

– אנו, הירוקים…..

– – – – – – – –

ערב. האולם מתחיל להתמלאות. אלה מבעלי המלאכה הרוָקים, שהיתה להם במקרה עבודה ביום, באים – אחרי הרחצה והשפשוף ממלאכתם – לסעוד את לבם בנתח דג-מלוח מבושל, חתיכת צלי יבש, פתותי “פודינג” – כל אלה המאכלים שנותרו מארוחת הצהרים. בחורים העוסקים בטובת הכלל עוברים על פני כל הנאספים ובידיהם מיני קונטרסים שונים, תמונות של גדולים, ציורים של “לוחמים”, כפתורי קדושה ומחטי ריבולוציה – הכל למכירה בחצי הפֶּני והכל לצרכי ציבור. בתולות פרוצות וצדקניות, בלות ואידיאליות, שה“מרה-שחורה” מבצבצת כבר לפרקים באפר-עיניהן ובחגווי שפתותיהן, מסתובבות סחור-סחור, משמיעות קולן, צוחקות… וצחוקן גם הוא מלא קמטים-קמטים.

והספסלים והכסאות אשר במעמקי האולם, סמוך אל במת המישחק, זרועים כולם גופים וראשים. זהו ההמון הגדול המתעניין, המוחא כף, אשר אליו ידברו. העינים מבולבלות והאזנים נטויות.

ומעל הבמה תישמע צוָחה בלתי נפסקת. שם עומד איזה שלד-אדם, אשר עצמות-לחייו שופו וכל שיניו רקובות בפיו, והוא מתנועע, מניע את ידיו, דורש, נואם וצועק בקול ניחר:

– שמעו! אין אנכי בא אליכם בשם איזו אידיאלים, אין אני מדבר אליכם מיטאפיסית, אין… שמעו… אין פראזות רמות על בורז’וּאים על שפתי! שמעו! אני מדבר עליכם בשם הקיבה… אני… לאכול אנו צריכים! רעבים אנו! רעבים וצמאים! אין כל דבר, כל… מה משאת-נפש בשעה שהקיבה חסרה?! והדבר בידכם הוא! התאחדו! התאחדו – ולא תדעו מחסור! התאחדו ולא תרעבו! התאחדו – ותתענגו על רוב טוב… שמעו! התאחדו!! התאחדו – ואכלתם ושתיתם!..

והקהל הגדול אינו נותן להמשיך להלן ברוב התלהבותו. וַיָנע שׂפמו העבה שׁל פליכאנוב מקול-הקורא ו“בית-העם” מלא מחיאת כפים אין קץ. נפלא! הנה רק זה מדבר מה שצריך…

העינים הקטנות והמלאות מוגלה של איש-הבמה בוערות. שומעים יש לדבריו…

ואולם עוד דברים אחדים יוצאים מפיו – ומכל עברים יחלו ראשי המדברים הנשארים להפסיקו ולהתנפל עליו בפירכות, בהשגות וזלזולים.

כי אם טובה היא האכילה בלי כל ספק, אם הכל מודים בנחיצותה וכולא עלמא לא פליגי, הנה בנוגע לשאלה “כיצד משיגים אותה?” אין מחסור בשיטות משיטות שונות, ובפרוגראמות מפרוֹגאמות שונות, הנלחמות זו בזו באף ובחימה ובקצף גדול.

אין מחסור בפרוגראמות ואין מחסור גם בדברנים; אין מחסור בהולכי בטל ומחוסרי חיים המספיקים לקרוא ב“חדר-המקרא החפשי” במשך יום תמים שורות מספר של איזה קונטרס כדי לשפוך את תורתו זו בערב לפני הקהל.

וחברי השיטה האחת, מכרי הדברן וביחוד מכרותיו, מחזיקים ומחזיקות אותו, את בעל-דבָרם, במחיאת כפים ובצעקת: “היר, היר!” והנואם בעלותו הבמתה סומך גם הוא על אנשי בריתו, שיעמדו לו בשעת דיבורו, ולפיכך בכל מלה אשר תעל על לשונו, קולו בוטח…

Hear, hear! פשיטא… ודאי… подгадит! О, гриша не –

ואבן-הבוחן של כל ההוכחות תלויה רק באחת. זר הדפנים ינחל רק זה, אשר יעלה בידו להראות, כי שיטתו רחוקה מכל “אוּטוֹפיזם”, כי שיטתו מטריאליסטית היא, אקונומית ואינה מדברת, חלילה, בשם היושר, הצדק, התפארת, רגשי הלבב, וכאלה, וכאלה “ענינים מיותרים ובורז’ואיים”. גבוה מעל גבוה יהיה רק זה, אשר ירבה לקרוא “קלאַסן-קאַמפף, קלאַסן-קאַמפף” ואשר יוכיח, כי הפרוגראמה שלו אינה מתרוממת מעל אינטרסי-המפלגות, כי הפרוגראמה שלו כוּלה פרוליטארית, כי הפרוגראמה שׁלו נקַלה היא, מוכרחה היא, מתימטית היא!

אין חרפה יותר גדולה מן התואר “אידיאליסט”!

אז יחָלק העם ב“בבית-העם” לשלושה: קוראי ה“ניצוץ”, קוראי ה“מהפכה” וקוראי ה“ידיעות”, ואיש את בשר-רעהו יאכלו.

ועל פני כל אנשי העתיד האלה יתעלה ויתרומם עשן הפפירוסים הנמכרים בידי הבחורים העוסקים במצוות, וריח הדגים והצלי המבושלים מבעוד יום. וכל זה מהול באד העולה מכוסות-הטה, בחום הנודף מאורי-הגאז ובבאשת-הזיעה הנשפכת על פני הגויות הנרפשות, המדוכאות, הצפופות…

ב

וגדולה היא התכונה ביותר בכל ימות החורף הזה.

גדולה היא התכונה ב“בית-העם”, העומד בטבור הגיטו המזרחי! עושים ומעשים…

ובכל הרחובות הסמוכים ל“בית-העם” הזה עוברים במהירות יהודים צעירים פרוליטאריים ועוסקים במכירת פירות רקובים.

ויהודים בני שלושים ובני ארבעים, בעלי פנים של זקֵנים והולכי שחוח, מתנהלים כפופים תחת סבל משא כבד.

ונערים מבני עם-הארץ רודפים אחריהם להבזותם ולהתעמר בהם –

ובתולות מבנות עם-הארץ, מבנות דלת-העם, חוטפות בתנועות-ידיהן את הכובעים מעל ראשי ה“דז’וּאים” העוברים, מוסרות מיד ליד, אשה לרעותה, ממעכות את הקרעים בידיהן ומשליכות אותם בצחוק אל עבר פני השוטרים הגבוהים והמתונים…

ופתן-המשטמה הולך הלוך וגדול; וחריקת-השינים הולכת הלוך וגדול – הוי, קראו לבעלי פרוזה ויבואו!

ואתם, העיורים ההולכים בחושך, בואו בצור והיטמנו בעפר וקללו קללה נמרצת את כל יושבי תבל, אם יש עוד מלה בלשונכם, אך את הדברים כהוָייתם דעו!

מחוץ ומבית –

כי בתים הסמוכים ל“בית-העם” הזה מתרוצצים חייהם הפנימיים של יהודי הגיטו…

ובבתים הסמוכים האלה אין כל נוי, כל תוכן, כל ענין של אדם.

בבתים הסמוכים האלה אין חיים אלא שפלות, אמונות תפלות, פראות וזימה.

בבתים הסמוכים האלה אין ליושביהם כל דבר מלבד ה“פּאטייטֶס” אשׁר הם אוכלים ומלבד ה“טשֶׁסטֶר” אשׁר הם לובשים.

בבתים הסמוכים האלה מתגוררים גברים עם נשים, העוינים איש את רעהו שנאת מוות ואשר אין להם דבר בהדי-הדדי בלתי אם המיטה שעליה הם ישנים.

ריקות, ריקות נוראה שוררת בבתים הסמוכים האלה!

ישנו, אמנם, עדיין המספר המסוים של הסוחרים ביראת שמים, של כלי-הקודש הרשמיים, של מחזיקי הדת האופיציאליים.

ואולם מהמון הבתים הסמוכים כבר נגוזו ועברו מבלי כל זכר אותם צללי-הקדושה, ששכנו לפנים במשכנות-יעקב.

עוגות-מצות בפסח; יום-הכיפורים; אחרים נוהגים עדיין גם למלוח בשר.

דומן, דומן-ה“יהדות”… ואולם אמונה בכל טהור אין להם… וחמלה אין בלבם ורחמנות אין בעיניהם… וצרה עין זו בלא-אחיהם הנס מנוסת חרב… ומשיח אין לנפשם הגסה, וצורך אין לה במשיח… וכי תגיע אליהם השמועה על אֵליאן בּיל, ולא יֵדעו את המלות “גזירת רעה” ורחקו גם מאחיותיהן: “מסירת נפש וקידוש השם”… וכי יסופר להם על המקומות והרחובות, שסכנה היא ליהודים לעבור בהם, והיה הדבר הזה תלוי רק מעל לראשיהם למזכרת-עוון…

ובנות ישראל גדלות שם בבתים הסמוכים, אשר לא היו עוד כמותן בבנות שרה אמנו למן היום אשר יצאו אבותינו מארץ-מצרים; והיה כל הרואה אותן ואמר: “רק עם שָמן ותאוותני, שחצני ומנאף הגוי הנתעב הזה!”

ולבחורי ישראל אשר בבתים ההם אין כלום מן העוז והאומץ, כוח-החיים וכשרון-המעשה, גאון-לבו ורום-עיניו של הצעיר האנגלי הזקוף, אשר ארץ-מולדתו היא בריטניה הגדולה וחוזה-חזיונותיו ויליאַם שקספיר… והיו כל חייהם של ה“אנגלו-דז’ואים” הללו רק רדיפה אחרי ה“בֶּלים” ,והמשׁתאות, רק פתגמים משובשים ומעשי-קופים, רק קנאה זוללה ורוק-הפה של האנגלית הדקה והרמה; וקללו במולדתם ואלוהים, אשר אין להם ואשר לא יוכלו הצפינם – גם יחדיו.

והילדות, אשר בבתים ההם, לומדות את מנהגי-האמונה אשר למוריהן ולמורותיהן האנגליים.

ועל רבים מן הילדים אשר בבתים ההם מוטל ללמוד “עברי”מוזרה, אחרי בואם מבית-ספרם; והמלמדים הנשכרים לתכלית זו, המלמדים הנבערים והצבועים בעל-כרחם, משניאים מאד את ה“אסון” הזה על הנפשות הצעירות והמקולקלות-כבר של חניכיהם.

ואשרי הילד, אשר לא ידע גם מ“עברי” זו!

שם בבתים האלה… הוי, אלהי ישראל!

ירידה, ירידה,ירידה בבתים האלה! קץ מכוער, גויעה נרפשה, יציאת נשמה… ואוי לעינים הרואות יציאת נשמה כזו!

וכאן… כאן, בזה האולם, ב“בבית-העם”, שוררים בטחון גדול, שמחה גדולה, פרץ וצוָחה…

כל אלה ה“אידיש שפרעכענדע גרופן” וה“רוסישע סעקציאנען” רועשים וחוגגים וניבּאים ורואים חלומות באספמיא וסומכים בכל עת על השמועות הקלוטות מעתונים ושופטים ומאריכים לשון ונעשנם לבעלי-עצות ל“אחיהם” אשר שם… בשדה המערכה..

וימות-החורף עוברים והדרשות-ההבטחות באות לילה-לילה. לעת-עתה “חולה הפרוליטאריאט משלטון הקאפיטאל”, לעת-עתה" מעוּנה הפרוליטאריאט על-ידי הקריזיסים האקונומיים" לעת-עתה – – – אפס קרוב היום!

ויש אשר תפולנה תגרות נוראות בין ה“אידיש שפרעכענדע רוסישע גרופן”: כיצד צריכים חבריהם שם להתנהג ומה צריכים הם לעשות שם?… ואז בשעת החירום תרב התכונה עוד יותר: ים זועף, מרקחה; מגילות עפות, חירופים, גידופים, בלבולים, וגם הידים מורמות… ואולם הידים הנן ידי עקב: דקות וחלשות ורק להתנועע תדענה.

והשלום ישוב על מכונו. זאת אומרת: הים ישקוט ופולמוס-הדברים מתחיל לשטוף רק כמי הניֶבה. ואולם הפסקה לוּ ליום אחד אין לו לעולם. בני בניהם של ברוכי-בלעם גדול כוחם בפה.

ג

חדשה נפלה באולם. רינה עוברת בכל המחנה. אלו אל אלו ממללים. המבט סוער וצוחק.

לא, לא, לא על החדשות האחרונות – – –

על אלו דיברו אתמול וידברו גם מחר. היום אחרת. ענינא דיומא. רק נוגע הוא בחדשות האחרונות… ואיך שיהיה והדבר מעניין… חה-חה…

– בערב הזה?

– כן, דבּאטה…

– ציונית?

– כן, עם הציונים…

– עם אחד מ“פועלי-ציון”…

– מאי “פועלי-ציון”… אחת היא…

– אה, הציונים… האומנם עוד ישנם בעולם.

– בלוֹפֶר! ³

– ומהיכן יודע זאת מיסטר סיימון? – נשאל מן הצד היהודי המגולח ועבה-הכרס, אשר כינה את כל הציונים בשם “אנשי מרמה” ואשר חזותו הוכיחה עליו שלא חדש הוא בכאן ודרכי דיבורו היו של מבקר תמידי ב“בית-העם”.

– מהיכן אני יודע? ומי זה יודע? אתה? יודע המיסטר השׁואל, כמה שׁנים הנני כבר בלונדון?! (עיני הדובר רָבות זיקים) אחת-עשרה שנה כיום אחד! יותר משש שנים הנני “אֵ טרייד-יוּניון-מאַן”⁴! “מֶנטלמייקר”⁵ אנכי! יודעים אתם, אנכי כבר מבין מה זה “בלוף”! אני אינני “גרינֶר”! מה לי לבקש ציוניזם-פיזם? יודעים אתם England is a free country.⁶

ואולם הויכוח המוקדם נפסק מאליו. השעה השמינית. מתחיל-הדבּאַטה כבר בא. ההבל והצחנה שוררים בכל האויר.

על הבמה עולה הנואם ה“פועל-ציוני”. כחוש, ממוצע-הקומה, פנים חיורים ונובלים, ולמרות זאת עדינים וכמעט נעימים. ספיח-שיער שעל פאת הלחיים והסנטר.

הוא אינו מסיר את הבגד העליון הישן והממועך שעליו, יתר-הפליטה מהוראת-שעותיו באותה המדינה, ואינו מכבה גם את הפפירוסה המחניקה שבפיו.

הוא מתייצב ומתחיל לדבר. למרות מנוחתו החיצונית והרגילה, מנוחת דברן תדירי, חולף על פניו גם מעין צל של התרגשות והתביישות בפני כל העדה הרבה הזאת, שלא די שאינה סוברת כמוהו, עוד היא מערבת אותו והדומים לו עם כל הציונים וחושבת גם אותו לטועה ולריאקציונר! מה גדול הכאב!

קול הנואם מזדעזע ועושה רושם נעים. הברתו מוטעמה ומודגשה, ורק “השפה היהודית” שבפיו קרובה יותר לז’ארגון רוסי מאשר לאשכנזי. אור הפפירוסה שבפיו הולך הלוך וכבה.

ראשית – הוא אומר בפתח-דבריו – העד יעיד בכל הקהל הזה לבל יחרדו מפניו, פני ציוני, ולבל יֵרתעו לאחור מהמלה “ציוניות” אשר בפיו. את הציוניות הבורז’ואית, את הציוניות-הציונית הוא נלחם עוד יותר מן הסוציאליסטים-הסוציאליסטים. בשאיפתו שלו לטריטוריה הוא יוצא רק מאינטרסי הפרוליטאריאט. הט-רי-טו-רי-א-ליז-מוס שלו הוא רק лрогресса! имя во הציונות שלו היא רק אמצעי לסוציאליות.

– כן, רבותי! אל תצחקו… אל-נא תסקרוני במבטיכם… אני הנני סוציאליסט! ואתם – אל תהיו-נא אֶנתוזיאסטים ביותר! אילו היתה האסימילאציה דבר אפשרי… אף-על-פי… עבדות… בכל זאת… כן, אזי לא היה איכפת לי כמוכם! ואולם… אל תהיו אֶנתוזיאסטים!

ואחרי הדברים האלה הוא מתחיל להוכיח עד כמה נורא מצבו של הפרוליטאריאט העברי, עד כמה אין היכולת בידו להיות פרוליטאריאט אמיתי, עד כמה הבורז’ואזיה וגם הפרוליטאריאט האינו-יהודי בעצמו אינם מניחים לו, לפרוליטאריאט העברי, להיכנס לפאבריקות. אמת, הוא, הנואם, אינו מאשימם. לעובדה זו יש סיבות אקונומיות שונות. ודאי שכך הוא הדבר, ואולם איה המוצא?! באופן הזה הלא מונח הוא הפרוליטאריאט היהודי, שאינו יכול להיות לפרוליטאריאט, כאבן שאין לה הופכים על דרך האינדוסטריה, וכיוצא מזה, גם על דרך התגלמות הסוציאליות!!!

– הביטו וראו אל כל מדינות-ארץ וארצות-תבל! שאו עיניכם אל אנגליה, אמריקה, גרמניה, פרַנציה… איטליה… התבוננו אל החיים! סוציאליסטים מחויבים להתבונן אל המציאות הממשית, אל המציאות הריאלית, אל… הן אני לא באתי לשיר לכם שירות יפות… הן אני איני מדבר את הדברים הנאים של הבורז’ואים האידיאולוגיים… הן…

ואולם כל זה – כל ההסכמות, כל ההוכחות, כל התחנונים – הועל יועילו כמו הקזת דם למתים. ולא עוד אלא שכל הדיסקוטאנטים ובעלי הדברים, המתנפלים עליו תיכף ומיד מכל צד ועבר, מתחילים כולם בקול לועג ומיוחד, בקול מבטל לחלוטין, בקול של “הרי אין על מה לדבר”….

רבים הם הדיסקוטאנטים-המתנגדים ושונים. והכל מסכסכים ומסרסים את דברי הנואם ומשתדלים להקל את נצחונם בחידודים על-דבר ציון הקדושה, אעפ“י שהציוני הנואם בעצמו המטיר עליה זפת בוערה… הכל מרעימים פניהם ומוציאים עליו ערעור ולעז על אמרו שלעת-עתה אין לעשות כלום במדינות ידועות, אעפ”י שהוא, הטריטוריאלי בעצמו, חצב להבות-אש על נחיצות ה“קאמפף” עם כל ה“קלאסן” האחרים…

ושוים הם לו רק באחת: גם הם כמותו קוראים:

– וגם באנגליה אנו רואים כדבר הזה… גם באמריקה, איטליה, פרנציה… גרמניה…

והם מנצחים…

ד

ומעשה בפועל-ציוני ארץ-ישראלי, שהיה גם הוא באותו מעמד ב“בית-העם” בערב ההוא.

והיה האיש ההוא מר-נפש למאד מאד. כי אמר אמוֹר: “שובו! שובו!… בלי שיבת ציון אין חיים עוד לעמנו! בלי שיבת ציון – אחרונים אנו, צעירי בית-ישראל!”

ואולם, בכל חיפושיו הקשים, לא ראה ולא מצא שום רצון בבית-יעקב לשוב לארץ-אבותיו. ורק רגש של עריבוּת גדולה היה בלבו הוא; ואחריות רבה – חש הוא תמיד – מוטלת עליו…

ואֶנתּוּזיאסט היה האיש ההוא. דוקא אֶנתּוּזיאסט. ולפיכך יש שהיה מתגבר גם על יאושו…

ועמד אותו פועל-ציון כל אותו הנשף והאזין לתוכחת “חברו” על ה“אֶנתּוּזיאזמוס” של הסוציאליסטים ועל ה“פטרָנוּת” של ה“קלויזניקים” המדברים בשם האומה, וראה שאין בין הראשונים ובין חברו ולא כלום…

וידע, כי אם מעט, מעט מאד, הוא מספרם של הציונים, הנה גם מספר הגיבורים אשר למדו לשונם לדבר: “טריטוריה, טריטוריה” ולהילחם ב“הברייאיסטן” וב“קלויזניקעס” – נער יכתוב…

ועוד ראה, כי למרות כל התאמצותו של ה“טריטוריאליסט” להרבות בלעג ובוז מול “הציוניות של הלל, של שיר ושבחה”, הנה הבתולות העומדות בכאן רואות חובה לעצמן להביע אי-רצונן גם מול הציוני המתאמר ל“סוציאליסט”!

– הסוציאליזמוס הוא דבר טוב, ועל כן גם אלה רוצים להתהדר בו…

– לא, אנחנו נלך יד ביד עם הפרוליטריאט של כל העולם…

שחורות השינַים ורקובות…

אך הנה אחת בינותן….לחיים מוארכות ופורחות, עינים שחורות ונוצצות, שמלה ישנה, צנועה תנועות רכות, טובות – חן-כלה… כנראה, לא רבים ימי שבתה פה…

והסיח אותו איש את דעתו ממנה בקושי רב. רגעים אחדים רצופים לא יכול להסיר ממנה את עיניו התרות ולבו החומד. הוי פה מדברים בגורל עם שלם, בגורל אומה נענה ואובדת, והוא יהָנה בשעה זו מאצבע קטנה שׁל אשׁה?!

הס! יושב-הראש בעצמו ניצב להשיב על דברי הציוני. הרבה ראיות לדבריו של המשיב מהחיים הפוליטיים של אנגליה ואיטליה. זכוכיות-משקפיו מטושטשות. הקומה ננסית. שערות אדומות אחדות על הסנטר. בזכות היותו בעצמו יושב-הראש ולאיש אין רשות להניאו מדבר כחפצו, הוא שוכח שעה שלמה לסגור את פיו. לשונו מגומגמה קצת, אך הוא מרבה להשתמש במבטאים: אַי תִּינק⁷, בִּילִיו מי⁸.

הוציא אותו נכה-רוח הפועל-ציוני פיסת-נייר ועט-עופרת מכיסו והתחיל לשרטט קצת מקוטב טענותיו של המשיב.

“בִּילִיו מי, אנו, בתור סוציאליסטים, איננו נותנים לבנו ליסורים סתם: לנו העיקר המצב האקונומי, ובזה ידידנו הציוני פסימי הוא ביותר. אַי תִינק, שמצב היהודים טוב בכל הארצות ממצב-האזרחים. אוֹו קוֹרס⁹, מעולם לא שמענו שתגיע העניות בין היהודים למצב כזה שאנו רואים באיטליה. חוצפה היא. סֶרטיינלי¹⁰, חוצפה גמורה לערב ציונות בסוציאליות”.

פניה של אותה עלמה היו רצינים.

עלָה אחר:

“אין שאלת יהודים. היהודי שנולד באנגליה כל השערים פתוחים לפניו. יתר על כן: אי-אפשר כלל להבדיל בינו ובין בני הארץ. וברוסיה לא יארך גם שם המצב כמו שהוא עתה. ואיך שיהיה, האֶמיגראציה מכל הארצות גדולה מזו של היהודים. היהודים נודדים לא לבקש עבודה אלא לעשות ‘ביזנס’. הציוניות אינה דרושה לשום איש. כל מה שניפטר ממנה במוקדם – יותר טוב לנו. אין צורך לנו ללכת לארץ-ישראל ולאכול שם קוּגל”…

הפסקה ארוכה ברעם של מחיאת כפים. התלהבות אין קץ. הקוּגל כובש את כל הלבבות.

“שם, הציונים – חוזר הדרשן – תאכלו קוּגל ותשירו על הרצל… ואולם הטרם תדעו, כי במות הרצל מתה גם הציוניות עמו? אין ציוניות… עובדה היא”…

– Bravo!

– היא מתה עוד מקודם לזה! – השמיע ה“טרייד-יוֹניוֹן-מאן” הגלוח ועבה-הכרס בתוך סער המחיאות.

וגם כפיה הנאות של אותה עלמה התדבקו בשמחה.

אך הנה עוד אחד. זקן קטן, צהוב, פנים אוויליים וערמומיים, דיבור מתון, ארסי, וכמעט בלחישה, ופתאום – התפעלות נוראה. ז’ארגון טהור, נקי, בתבלין ובמבטאים עממיים.

“גענאסן! ידידנו הציוני הבטיחנו פה לבל נפחד ממנו. מכלל אזהרה זו אנו למדים שבאמת יש ממה לפחד, ובאמת יש ויש. סכנה גדולה כרוכה בציוניות, בטריטוריאליות – הכל אחת. לא לחינם מתייחס עמנו אליה בשנאה כזו. קול ההמון כקול שדי. הציונים מתנגדים לשיווי-זכויות. קראו ב”פריינד". הפרוליטאריאט העברי אינו רוצה בשום שטרי-חובות ישנים ובשום דיפלומאטיות חדשות!

"גענאסן! ידידנו הטריטוריאליסט הבטיחנו, כי הם בעצמם נלחמים עם הבורז’וּאים הציונים, ואולם לא נאמין להם. אסור להאמין להם. הם הולכים יד ביד עם הבורז’ואים, ואם רוצים אתם לדעת את הפרוגראמה האמיתית שלהם, שמעו אלי ואגידה לכם הכל על הסדר. אני קראתי. שמעו אלי!

“גענאסן! אוסישקין ב’הפרוגראמה שלנו' דורש מכל הציונים שיהיו מתגנבים לארץ-ישראל, שינשלו את הערבים מעל אדמתם ושיקחו עובדי-חינם… התדעו מהיכן? מצעירי בני ישראל אשר בכל הארצות. שומעים אתם? אוסישקין רוצה לא פחות ולא יותר אלא ב’ווֹאינסקי פּוֹבינוֹסט', ב”וואינסקי פובינוסט' חדשה!"

ה“עולם” גונח מרוב אימה. רבים מנענעים בראשם. רבים באים לידי התפעלות מן ההגיון של הנואם, ורבים מן האמת וההבנה העמוקה שבדבריו. ה“טרייד-יוניון-מאן” קורא “היר-היר”, כלומר שומע אני ומסכים, וגם היא, העומדת לא רחוק ממנו, ממלאה אחרי דבריו. וקולה מה נרגש, מה רענן, מה צלול ומה נעים!

ואולם הנה ה“טרייד-יוניון-מאן” בעצמו בין הדוברים. מטפחת-המשי הלבנה אשר על צוארו מוסיפה גאון וגאוָה על גאונו וגאוָתו:

– מיסטר טשֶׁרמן, ליידיס אֶנד ג’נטלמן!

והלשון משתקשקת. זה שש שנים הוא ב“מנטל-טרייד” ואין כמוהו יודע את התנאים מפני מה אין מקבלים את היהודים לבתי-החרושת – – –

ונשתקע אותו ציוני בהרהורים, וכשנתעורר והנה היא צוחקת בחדוָה: Мистер Саймон не подгадил!

אז התבונן אליה מן הצד וַירא את לחיה האחת וקצה-חטמה הצוחק. מתחת לו היה איזה מין חריץ ואור-הגאז נפל עליו… ויהיו קווי הצחוק למכוערים ובזויים…

– את היהודי לא יוכל בן-עם-הארץ לאהוב – המה בתוך כך קולו של מיסטר-סיימון – שאלו אותי! מֶמבֶּר הנני גם ל“אַמֶלְגֶמייטֶד סוֹסייאֶטי אוֹו טיילוֹרס”! היהודי עובד בחצי-חינם! ליהודי אין צורך בשׁום “פּלֶז’וּר”. רשׁות לכם לקרוא לי אנטיסמיט, ואני אומר “חזיר הוא היהודי”…

–חי-חי… – צחקה העלמה היפה.

– – – – – – – –

ובא אותו מר-נפשׁ ונכה-רוח למעונו הבודד ושַׁועה אחת נוראה ואיומה היתה בפיו כל אותו הלילה: צוענים אנחנו. צוענים ולא בני-גולה, צוענים מקוללים…

וביום השני לא השכים אותו אדם למלאכתו, אעפ"י שפועל-ציון הוא. ורק…

בטרם יאיר הבוקר לקח את התמונה של הירשנברג הגדולה והנאדרה בטרגיותה, “גלות”, אשר היתה תלויה מעל לראשו, ויקרענה לקרעים קטנים: צוענים אינם בגלות.

[“הזמן,” אדר ב' תרס"ה; החתימה: י.ח. ברנר]

א

צעיר אחד ממכרי סח לי: רצונך לראות מה המה מזונותיהם הרוחניים של אחיך יושבי הרחוב היהודי, צא אל מקום-האשׁפה שׁבפרוזדור-בית-הספרים, אל גל ה“שֵׁמות” של כל הברוֹשוּרוֹת והגליונות הקרועים בשפות היהודית-המדוברת והרוסית, ופישפשת בהם קצת, והתבוננת וידעת.

ואקום ואלך ואעש כדבריו וארא.

המקום היותר נכבד באותו גל תופסים הניירות עם האותיות וסימני הקריאות והשאלות במידת חצי האמה שבראש כל העמודים – העתונות היהודית הצהובה שבאמריקה ובאנגליה.

כי “הפרֵיסה הצהובה” בכלל, כלומר האמריקנית והאנגלית, ואולי גם זו של שאר הארצות, צעקנית וכזבנית ושחצנית היא ביותר; כי העתונות הלזו היא פרי חיי התגרנות, הכלכלית והמדינית, המבוהלה והאכזריה עד לקיצוניות; כי כוחם של מעשי-התכונה ההמוניים הללו, העוברים את כל גבולי הדעת הנקיה והאמת, לא מעט הוא לבער את כל הניצוצות הטהורים, האנושיים – את כל זה ידעתי מאז. ואולם באמת אמרו, העתונות הצהובה-היהודית שבניו-יורק, וכמו כן בתה זו שבמזרח-לונדון, עוברת במידה ידועה גם את “אחותה האזרחית”, אשר אל דרכיה היא לומדת וממקורה הברוך היא שואבת את חיותה. ועוברת היא, כמובן, לא בחריצות, בהשפעה וכשרון- המעשה, אלא ב“מענה-לשון” שלה שאין דוגמתו, ה“מענה-לשון” של צעקנות מחרישה אזנים, כזבנות לא תדע בושת ושחצנות עוברת כל גבול. “האחות האזרחית”, איך שיהיה, היא פרי סדר “הרכוש הגדול”, ההתחרות הגדולה, הקהות הגדולה, השקר הגדול – חיה רעה גדולה בעלת ראש ברזל וזהב, פראית ומלומדת כאחת, העומדת ועובדת בכל אבריה – בלשונה, באזניה, בשיניה, בפרסותיה, בכל עצמותיה ובכל שערותיה. ברם תלמידתה היהודית, שיש לה לאכול רק את המוננו המדולדל והמסוער כמוץ מגורן, לה הן דיה היתה, לכאורה, גם “הפרודוקציה הקטנה” שלה, במובן היחס, בכדי להגיע לתכליתה. אלא שכאן יש כבר בחינת “אמנות בשביל אמנות”. אם צעקנות – אזי צריך כבר לבלבל לגמרי את חושי בן-האדם העובד עבודת-פרך כל היום, לתפוס בבגדו ולבלי תת לו להימלך פורתא בלבו או להשיב את רוחו, ולמען ישכח את הטוב והרע, האור והחושך גם יחדיו; אם כזבנות – אזי כדאי כבר להקדיר את השמש בצהרים; להשתמש באופנים שאין עומד נגדם, בחינת “הרינו יורקים בפניכם להנאתנו – ומה תעשו לנו?”; ואם שחצנות – אזי במידה כזו, שהעזות והחוצפה של הסוציאליסטים היהודים ב“פאלקס-צייטונג” וב"יודישע ווארט¹ תהיינה כנגדה לא יותר מקליפת-השום…

כי העתונות הזאת אינה נוהגת להשתמש באותה הפראזה הרגילה, הריטורית, הרכה, של האינטליגנט הפראזיאולוג בן-דורנו ומיודענו. קולה שלה אינו אלא צעקה חזקה של בעל-עגלה נשכר בלחם (להבדיל בין לחם ישר לנפשע!). נשמע, שהתקיעות המפוצצות והחזקות יוצאות מריאה חזקה-חזקה, אשר לב אין בסביבתה לגמרי. האנחות התדירות על דא ועל הא – “שערורה! עוולה! דם ואש ותמרות-עשן! הושיעו! הצילו! אני מתעלף!” – מוכיחות למדי, כי ה“גרגרת”, אשר ממנה הן עולות, לא תחר לעולם. על מה שצריך יהיה, מפני טעמים מובנים, לעבור בשתיקה – יעברו בשתיקה, אלא מה שצריך להזכיר, מפני אותם הטעמים, לא ישכחו להזכיר, ודוקא בעקמומיות מיוחדה ובהיפוך-המציאות ובסירוס-הדברים – ואולם מה שצריך, מפני הטעמים הנ"ל, להזכיר לגנאי – הו, על זה ישפכו עביטין, עביטין של שופכין, בזה אין מחסור לאותן הבריות היפות המושלות בכיפה בעתונות היהודית.

העתונות היהודית! ואולם לשוא תבקשו לשמוע בה אף משהו מן הקול היהודי, את הבעת הלב היהודי, את ההגנה האמיצה על ענייני היהודים. מצוא תמצאו בה סכסוכים בין “רברנדס”, בין שוחטים, בין מוכרי-אתרוגים, בין מוכרי-יין-ארץ-ישראל, בין אדוקים וסוציאליסטים – אולם אף לא “מעט משא-לב” להבין במצבנו בגויים, אף לא מלה הגונה אחת על חינוך בנינו ההולכים מאתנו… באחת, אין זו אלא עתונות-המעבר לאלה שלא למדו עוד לקרוא אנגלית… ואמנם, אלמלא שפתה הז’ארגונית הנשחתה – הנה בעצם תכנה אפשר היה להחליפה בעתוני-הרחוב של הארץ מהמין היותר עני וגרוע… כי רק לדבר אחד יהודי שמים עתונינו היהודיים האלה יותר לב מאחיהם בני הארץ – לפוגרומים… וזהו אכן אשרם ומקור-מחייתם! כי די לה, לעתונותנו זו, למצוא ספק-טלגרמה בעתון אנגלי: “לפי השמועה היה פוגרום במקום פלוני”, כי תרתיע ממחרת בנצחון גדול: “עוד פוגרום איום ונורא במקום פלוני ופלוני! כך וכך הרוגים! כך וכך פצועים! כך וכך שדודים! קנו את הגליון של מחר! מחר נביא תמונות גדולות ואוריגינאליות ממרחץ-הדם במקום פלוני! מעניין מאד!”

כן, כן, אין קצה לענין… הכל הוא ענין לענות בו… מת איזה מלוה-ברבית בעל-השפעה – ואיזה מלוה-ברבית אינו בעל-השפעה? – והוא היה “משלנו”… והנה גדול המספד בכל תפוצות-ישראל… עטרת-האומה הוסרה מעל ראשה… אָפס האור וחושך ימש מסביב… איש כמוהו לא היה לעולמים… אלמנת המנוח נסעה במרכבה, אבלה וחפויית-ראש… שמונה-עשר רבנים שרויים בצער… כל העתונות קוראת לבכי, למספד ולצווחה – וזה, רק זה, אמת: כל העתונות הזאת היא כעין מונופולין, ואך יפול דבר-מה, אך ירים אחד את קולו, והנה כל, כל הגליונות גדולי-הנייר, כפולי השמונה וכפולי הששה-עשר, מכים בתוף היללות והתחינות ומספידים ומשבחים ומהללים ומורידים דמעות על פני כל עמודיהם ומרעישים את העולם. איש-איש מתאמץ לעבור את חברו בקינות ובכיות ותשבחות והללויות. כל שאר הדברים נשכחים. רק ה“גזלנים” – הרומאנים הארוכים והגנובים – רק הם בלבד לא יִדָחו מאימת-המות.

ב

ופניתי מאלה אל עתוני רוסיה הנוחים, השקטים, המדברים בקול דממה דקה. הם מונחים בקרן-זוית.

אך הנה אחד בינותם – נדפס בגליציה! –ו“הדבר היהודי” שמו. “דאס יודישע וואָרט”…

וב“הדבר היהודי” הזה יש דבר על אודות העתונות, שדבר יהודי אין בה…

שחור על גבי לבן:

“הספרות העברית היתה חושבת לה לאושר גדול להכיל בקרבה אף החלק העשירי ממה שיש אצלנו בז’ארגון האמריקני” –

וכשראיתי זאת, זכרתי: פעם אחת בימים ההם, כד הווינא מהלך במדינת רוסיה, נזדמנתי לפונדק אחד עם תלמיד אחד של הבונדאים, הנער אחז בידו ובמסתרים איזה גליון מקופל ופניו נהרו מגילה-ברעדה.

כי ינהרו פני בונדיסט קטן – דבר זה, כידוע, הרי אינו מן החזיונות יקרי-המציאות ביותר (קולות-הנצחון הנשמעים ממחנה-ה"יודישע וואָרט גם הם דיים כבר להוכיח…); ואף על פי כן לא עצרתי בעצמי ושאלתיו לסיבת שמחתו.

– הֶה, הֶה, על מה אני שמח ככה? מכאן – הראה לי על הנייר שבכפו – כי מן העתונים היוצאים לאור במדינה זו – כלום אנו יודעים דבר-מה? אבל הכא – שָׁאנֵי… הנה בזה שאני מחזיק בידי מתואר כל הדבר על צד האמת… רק מזה אפשר לדעת את כל האמת…

האמת! מלה נחמדה זו! מי לא יאבה לדעתך? לדעת את האמת! מלתא זוטרתא – לדעת את כל האמת!

ואשאל את חברי המדבר בי להראות גם לי את המקור הטוב, מקור-הפלא, מקור-האמת –

ויעש האיש אחרי סירובים ופקפוקים, גדולים וקטנים, כנהוג, את משׁאלת נפשׁי הדלה ויַראני את… ה"פאָרווערטס!

דברים כהוויתם. את ה“פאָרווערטס”. את ה“פאָרווערטס” הניו-יורקי, את “הקוֹנקוּרנט של העתונים המשמרים”, שבשעה שהם, הקלריקאלים, סוחרים בהלכות הקדושות, המצוות היקרות והמידות המשובחות של העם הנבחר, הרי הוא, כלי-מבטאם של הסוציאליסטים, עומד ומתריע באותה התקיפות, באותה שביעת-הרצון, באותן ההעוויות ובאותה ההדיוטיות על הגיבורים הנוראים, הגיבורים הגדולים, הגיבורים היותר אמיצים בתבל ומלואה, גיבורי המהפכה, גיבורי המלחמה, גיבורי הנצחון הגדול, גיבורי ה“רעוואָלוציאן”, ועל התכלית הגדולה של הפרוליטאריאט היהודי הגדול נושא אבוקת-האור ועושה ההיסטוריה העתידה… וכאלה וכאלה – אגב-אורחא – גם המצוות הקדושות מצד זה וגם הפרוליטאריאט הגדול מצד שני מתובלים בסיפורי מעשיות מנשים שסטו מאחרי בעליהן ומ“בחורים שבחורות מובילות אותם אל המקוה והטבילה”.

ברם, איש-שיחי הנ“ל היה בטוח, כי במים הגנובים שבפיו, באורגן הסו”די הזה – כל האמת המתוקה…

וכשזכרתי בו באותה שעה, שיערתי בנפשי את חג-ששונו של אותו שואב האמת הגמורה מן ה“פאָרווערטס”, כשישאב את הבשורה הגדולה מן ה“יודישע ווארט” על עשירותה הנפרזה של אותה הספרות האסורה לבוא בקהל.

ומה שמצער ביותר, כי אוסר המלחמה והמבשר המפריז הזה הוא אברהם רייזין – משורר נוּגה ונלבב…

ואילו לא היתה כוונתו אלא להודיע ברבים את עניותה של העבריה – עניות מוכרחת על פי מצב כל אומתנו – כי אז, אמנם, לא היה כל חידוש בדבריו, אך גם לא דבר-שקר… ואולם, הנה נגינת קולו… הנה “החלק העשירי ממה שיש אצלנו”… הנה שאון-המלחמה: הז’ארגון! גדול ועשיר הז’ארגון!

הא כיצד?

אמת היא – על האמת, כנראה, צריך להודות אפילו כשמדברים עם משוררים – עשירה היא הספרות הז’ארגונית באמריקה בהרמלינים וטננבוימים ואַבּירים ופרשים ורוצחים ומשחקי בקוביא ומכשפים ומזיקים, וכל הרוצה לקנא יבוא ויקנא. ואולם האם נכחד מהמבשר ה' רייזין, שאין כל זה – עיקר-העיקרים ויסוד-היסודות של אותה ספרות – אלא כתבנות המונית ולא, כמו שהוא רוצה, “פאָלקס-ליטעראטור”? האם נעלמה ממנו העובדה, שהירחון “צוּקוּנפט”, שיש לו ערך בגלל מאמריו הפופולאריים בסוציולוגיה וידיעת הטבע ומיספר איזו נסיונות ספרותיים של יעקב גוֹרדין וליאוֹן קוֹברין, לא היה עומד אלמלא הטילוהו חובה על בני המפלגה? והאם קשה לו להבין, שאכן אין ספרות לאומית פוריה במלוא המובן מבלי מסורות עתיקות נבחרות ושרשים עמוקים בנשמת האומה ורכוש לאומי רוחני שנצבר מן הדורות הקודמים?

ברם מה יש להרבות בהוכחות וראיות? יבואו ה“חיים”, שבשמם באים להתהלל הדוגלים בנצחון-הז’ארגון, ויטפחו על פניהם. כי הנה אם בנדון הסגנונים השונים שבלשון-ההמונים שלנו תנא הוא א.רייזין ופלג: “גם בשאר הלשונות הסגנון משתנה על פי טבע-האקלימים”, מבלי לשים לב, שאכן ההברות של כל הלשונות מסתעפות ומשתנות על פי תנאי הטבע של ארצות-המולדת השונות, בעוד ששינויי-הסגנונים בשפה המדוברת שלנו ושפעת המלות הזרות בה באים ותלויים בסיבת הקיבוץ הנכרי, שבתוכו יֵשׁב ההמון היהודי, באופן שׁעל גבול גרמניה, למשל, הז’ארגון היהודי יותר קרוב ל“דייטש” ובערים הפנימיות של רוסיה – לרוסית; אם על הז’ארגון האמריקני-האנגלי מתנחם המשורר-הלוחם, כי רק מלות בודדות נקלטות לתוכו מאנגלית, מה שאינו נכון כלל וכלל אפילו בנוגע לדברים הבאים בכתב, הנכתבים בהשתדלות מכוּוָנה על “טהרת-הלשון”, ומה גם בנוגע לדיבור היום-יומי, שבודאי אין בו מתום; אם בפרטים יש אולי מקום להתווכח ולדון, הנה בעיקר-המעשים בעיקר-ה“חיים” – כלום אניס רז זה לא. רייזין, שבני יהודי אמריקה ואנגליה, הדור שלמד באסכולותיהם, לא יֵדעו ולא יבינו את שׂפת “הדבר היהודי” שׁלו? וגם ברוסיה כלום אין אנו רואים, שאדם מישראל, מכיון שהוא קונה לו השכלה פורתא, מיד הז’ארגון המדובר בפי אבותיו הולך ומסתלק מפיו ואפילו אם הוא מספר או משורר ז’ארגוני בעצמו? מילא, לבעלי “הספרות העשירה באמריקה” לא איכפת הדבר ביותר: הלא העיקר – חיי שעה; אולם רייזין, הרוצה דוקא בהשארת-הנפש – מדוע יעצום הוא עיניו בחזקה לבלי לראות, כי צדקו אלה התולים עתידות-הז’ארגון בעתידות רכישת-טריטוריה מיוחדה? כי אכן הסוציאליסטים היהודים-הפולנים בארצות-הגלות, בני בריתם של בעלי ה“פאלקס-צייטונג” בקראקוב, יכולים ומדברים פולנית ביניהם…

ככה הוא הדבר! על פי תנאי חיינו הגרועים, כתב אחד מבני עמנו היותר טובים, המשורר אברהם רייזין, הרבה שירים קטנים ועצובים והרבה ציורים קטנים ודוקרים בשפה הזמנית, העוברת, אשר בפי המוננו. זה מכאיב. גם לו גם לנו – אם כי מצדדים שונים, ואולם – וכי בשביל זה צריכים אנו על כורחנו לקשור לדיאלקט הזה את כתרה של נשמת האומה, את העטרה שאינה הולמתה? וכי דברים כאלה נעשים בעל כרחם? כלום עושים השארה נצחית לנפש מוטלת בספק? ובכל אופן – כלום השארת-הנפש נלקחת בתרועת-מלחמה?

כי – אם תאמינו ולא תאמינו – המשורר הנוּגה נעשה לאיש-מלחמה ואש וגפרית בפיו. מלחמת השפה בעד השפה. ומכתבים נכתבים אל המערכת מווינה, מלבוב ומשאר מקומות – והענין אחד הוא: ששם כבר התחילו לערוך נשפים ז’ארגוניים ולהקריא בהם את שיריו של רייזין ובמקום פלוני – עדיין לא. שם אין היהודים מסורים לז’ארגון…

לא מסורים? מה אתם אומרים?! והנצחון עדיין אינו שלם כל עיקר? –

ג

ומעשי שטן – דוקא בימים האלה – – –

בימים האלה! בימים, שהיא, היורשת, יושבת על גפי מרומי קראקוב, ועושה, ממש, “פימה עלי כסל” –

בימים, שאגודות מתאגדות לכבודה ונשפי-ספרות נערכים להנאתה וכריסטומאטיות בשלושה חלקים נכתבות בשבילה –

בימים שגואלים וחתנים באים אליה “מארבע כנפות-הארץ” ומלבישים אותה מחלצות ותכשיטי מטרלינק –

בימים, שאילמים לימדו לשונם, מתוך רוב עילוּי וקילוּס אותה, להטיל דופי בגבירה הרעה, הקנאית, הריאקציונית, הזקנה, הגוססת, ההולכת למות, המתה, הקבורה זה עידן ועידנים… הוי, גבירה זו, אשר “באמת לא נודע ההיתה מעולם בחיים” – – –

בימים, שעתידות גדולים ינוּבּאו לה וקול מצלצל יוצא מבית כל ה“ידידים” השונים, ש“העתיד על צדה, הדור הבא על צדה, החיים על צדה, הכל על צדה” – – –

בימים, שׁהתוף העבה אינו פוסק מִתופף על החיל והחוסן והגדולה והתפארת של “יוצרי הספרות היהודית החדשה” –

בימים… כן, בימים האלה, בימים של נצחון משמח והילולה וחינגה כאלה, נתגלגלו ובאו לידי – מעשי-שטן, אני אומר – ה“געקליבענע סקיצצען” של ז. ליבין מהוצאתה של ה“פארווערטס-אססאסיסיאיישאן” בניו-יורק.

––––––––

ליבין – צריכים הקוראים ברוסיה לדעת – הוא אחד הגדולים, אחד מאשי השם ב“מקומותינו”. ניו-יורק גופא – לעת עתה, לכל הפחות… – אינה מגדלת סופרים ז’ארגוניים מילידיה ממש. ואולם רוסיה וגליציה פולטות מקרבן… וה“מתחילים” מתוך הנודדים החדשים – כגון: שמואלזון וציפין – כמעט שכולם הולכים ב“עקבות” בן-גילם: ליבין… וכותבי מאמרי-הבקורת באמריקה שלנו – בו ידגולו.

וליבין הוא, אמנם, בעל-סקיצות אמריקני-יהודי טיפוסי. בעוד שיעקב גוֹרדין וליאון קוֹברין, למשל, מתפרנסים עדיין ב“חיבוריהם”, הראויים לשם זה, מחי היהודים ברוסיה, ויש איזו יניקה מן הסביבה המסורתית והלאומית-במקצת אשר שם ²– עוסק ליבין בכל עבודתו הספרותית רק באיסט-ברוֹדוויי. יש אמנם, בציוריו הרבים, ביחוד באלה שכתב “לפנים”, לא “מאָזעסים, מאָריסיים ואייברמים” גרידא, אלא גם “מנחמים, חיימים ושמואלים”; ואולם באמת, וכאשר יבואר להלן, אין בין אלו לאלו אלא שינוי-השם בלבד.

זאת ועוד אחרת יהיה, כמדומה לי, לא למותר להעיר בשביל הקוראים ברוסיה, וזה – בנוגע לחינוכם הספרותי של ה“טיפוסיים” שלנו. כי בית-ספרם של תלמיד-ליבין, ובנדון דנא ידמו וישוו ממש למ. גוֹרקי, להבדיל – אינו איזה בית-מדרש עליון לחכמת הפילוסופיה, כי אם “ווארקשאפ” קטן, לתפירה ולגיהוץ, “ווארקשאפ” יהודי, מוצץ-זיעה, פשוטו כמשמעו. מכאן הם יוצאים לכתוב ומ“ווארקשאפ” ל“ווארקשאפ” ילכו: מבית-חרושת לתפירת מכנסים אל – העתון האמריקני.

העתון האמריקני, כידוע, אוהב להמציא לקוראו “וכל מאמינים שהוא”, ובצד ה“שפאנעדע ראמאנען”, התופסים בו עמודים שלמים ו“החדשות הנוראות” על אודות ששה בעלי שני ראשים שנולדו בכרס אחד, הוא נוהג לתת גם סחורה פעוטה – מין ציור קטן, קל, מסלסל, מין פרי של “חד וחלק”. חובתה העיקרית של סחורה זו, כמובן, היא להתרחק ריחוק גמור מכל צל של עמקות ומכל קו הדורש לימוד והבנה. הסקיצה הטיפוסים צריכה להיות ארוכה וקצרה כאחת, “מעניינת”; התוכן – אהבת-שפחות, תעלולי-שכן, נשיקת בעלת-בית, טיולי-מישחק, גנבות, הלוואות, פגישות שונות, מיתות בידי שמים ובידי אדם; השם – לא פחות משורה רחבה: “מאיר דעם ביגלער’ס באָנדעל… און ער האט זי פערשטויסען… צוריק אין דער דעספענסערי” –

עובד ב“ווארקשׁאפ” מִתחילה ומספר עתונאי אחר כךְ היה גם ז. ליבין “כל ימיו”. “אמנם, על פי דעותיו החברתיות” וחוג מכריו איננו עובד בחנויותיהם של ה“יידישע גאַזעטין”. ואולם, באמת אמרו, אנשי בריתם בעלי-השיתוף אינם גרועים מהם, חלילה, ולא סוד כמוס הוא שכל ההבדל ביניהם הוא רק בשינוי-הסגנון של הריקלמה. ומי מדפיס “פערמויערט אין א קלויסטער”, אם לא ה“פארווערטס” הקדוש זי"ע?

ובכן – פרה ליבין ורבה. אפס עם כל אשר כתב אין לי עסק בכאן. נתגלגלו לידי, בימי-השמחה האלה, רק “כתביו הנבחרים”.

––––––––

מספר ציורי הקובץ לא קטן הוא. הנה נומר 1: “פיקניק”.

מעשה בשמואל עושה-כיפּות, שבא פעם אחת ביום השבת לביתו מעבודתו (“בימים האחרונים של אבגוסט”) והודיע לאשתו, שיש בדעתו להנות את נפשו באיזה תענוג. והתענוג הזה, שרצתה נפש שמואל בו, היה לא אמבטי, לא מי-קרח לארוחת-הערב, לא צלוחית של שֵׁכר, ולא אף אחת מאלה ה“הנאות”, שאמרה שרה אשתו להשלות את נפשו בהן (בפנים-הסיפור היא עומדת ושואלת אותו על כל הנאה והנאה בפרט, והוא עונה: “לא”; ושאלות-ותשובות הללו תופסות עמוד שלם). בקיצור, שמואל התעקש ואינו רוצה בשום דבר, אלא דוקא ב“פיקניק”, כלומר מסע-טיול מחוץ לעיר. ושרה, “פלונית” זו, כשנודע לה, ש“פיקניק” עולה לא פחות מבשמונים סֶנט, מרימה, כמובן, קול-זוועות. ברם אחרי הרבה דברי פיוס מצד הבעל היא נכנעת מפניו ונאותה לו. ממחרת, בשבת שלהם, השכימו קום בני הבית וירחצו ויטהרו וילבשו בגדיהם. הילדים צעקו בשעת סירוק – הכל כנהוג. אחר כך, כתום כל ההכנות, ישבו בקרון ויסעו. האויר הטוב, – עוד פעם, כנהוג, – השפיע לא לטוב על יושבי הצחנה התדירים. ולמרבה האסון קרה עוד למשפחה האומללה הזאת מקרה לא-טהור: שק-האוכל נפל מידי שמואל… ויפול גם לבו עליו.

"שמואל ראה את החורבן… – מספר ז. ליבין – הכד נשבר והחלב נשׁפךְ בתוך השׂק, הבַּנַנים והתופינים נמסו ונתמזמו בחלב… פני התפוח היפה נתהפכו לצורה של מכה טריה… (הנקודות בכל מקום הן של המספר, כדת!). שרה ראתה זאת ולא ידעה מה לעשות את בעלה מרוב כעס. לזעוק ולקלל בוֹשה מפני הבריות. אז קרבה אליו ולחשה לו באזנו:

– חורבן כזה יתחולל בבני-מעיך, אישי!

קיצור-הדברים, הנסיעה לא עלתה יפה. יתר על כן, ה“פיקניק” לא יכול לעלות יפה: פיקניק של בעל-מלאכה, של עובד מר ויושב-חושך… רק הפיקניקים שלהם, של סובאי-הדם, של העשירים ימח שמם, רק הם עולים יפה!

ואף על-פי כן, למרות ה“מוסר” הזה שאינו חדש ביותר ולמרות הצבעים הידועים, השכיחים, המקובלים, צריכה סקיצה זו, המשתרעת בסך-הכל על פני ששה עמודים, לעשות על הקורא רושם לא-רע. וביחוד שלפרקים יש אשר תבצבץ ותעלה גם מעין הלצת משהו, ממה שקורין הוּמוֹר בלע"ז.

––––––––

נומר 2. שם הגיבור בנומר זה הוא טוביה והוא אינו “קאֶיפען-מאכער” אלא “אָפרייטאָר”.

ואני קורא וקורא… טובע בפרטי-פרטיהם של חיי-ה“אפּרייטארים”, ממש “מאמר ראשי” שלנו… וארוך הסיפור…(לאשרנו, בן יחיד הוא) עשרים עמודים, ופרקים בשמות מיוחדים… מתחילה “סלעק-טיים”, כלומר תקופה של חוסר-עבודה… צרות… ואחר-כך – בשורה טובה: ביזי, Busy… שמחה וששון… טוביה מתחיל לעבוד… אבל כוחותיו חלשים… כן, אותו ענין… היינו, “פיקניק” אין כאן, כאן באים חיי שמואל, רצוני לאמר חיי טוביה, בלי פיקניק… אותה אשה, אותם ילדים, אותו בכי…

––––––––

ואני מתחיל לעלעל את הדפים – “א שטילער יובילעאום”, “סלעק טיים – שלאפן זיי”, “איבער א נאדעל”, “נא די פרייטאג”, “פערלארין דעם באס” – והנה בכולם, בכולם תוכן אחד, וכל הסקיצות הקטנות הללו אינן אלא קיצורו של “הסיפור הארוך”. כל “הנפשות העושות” כאן, עם שמותיהן השונים, אינן, על צד האמת, אלא אותו טוביה, כלומר, האיש העובד הרבה ומשתכר מעט או שאינו מוצא לו כל עבודה. ורק פעם יטרח המספר להראותו לנו בימי-נערותו, פעם בימי-ירידתו, פעם בשעת-מיתתו, פעם בשעת שביתה, פעם בשעת מחלוקת, פעם בשעת חילוף-מעונו – ואין לדבר סוף…

הנה, למשל, עוד סקיצה בעלת שני עמודים: “בעל-החברות ואשתו”.

כאן רוצה ז. ליבין להראות את העובדה המעציבה, שהעובד העני העוסק גם בעניני-הכלל גורם צער לזוגתו על-ידי זה שהוא עוזב אותה לבדד בערבי-האספות, והוא מספר:

מיסטער גלאק הוא מסדר-אותיות. מעבודה זו הוא מוצא את לחמו (או בלשׁונו של ליבין: “מפרנָסה זו הוא עושׂה את חייו”). ה“יוניון” (אגודת-הפועלים) שלו, שהוא הנהו “מעמבער” (חבר) אדוק בה, “מיטטעט” (כלומר, קוראת לאספותיה) פעם בכל שבוע. ועוד יש “עקזאקוטיוו קאמיטע”, שגם שם מחויב מיסטער גלאק להשתתף. ולבר מן דין יש עוד ברענטשעס (סניפים) ו“סענטראל קאמיטע” (מרכז). בקיצור, גלאק עסוק הוא ומבלה את נשפיו ברוב ענין. הכל טוב. ברם, דא עקא: אשה יש לו, והיא –

"קדרות, צלוחיות,לרחוץ, לנקות, לשפשף, לבשל, תמיד, תמיד… פי, מה מרעים הדבר, מה מעציב, מה מעורר-גועל… רק זה? לא יותר? והוא, הוא חי, הוא שמח, הוא מדבר, הוא מקווה, הוא חי… מדוע? למה יִגָרע חלקה?

"עצבת, דממה, האזנים תִצַלנה, ושׁנתה נגזלה, ומחשׁבות חשכות, מרות, ממלאות את הראש, ורעיון יתעורר בה לעשות קץ לחייה (“דער מעמבער און זין פרוי”).

וזה הכל. רק זה ולא יותר.

וב“חיי-משפחה”, לפי עדות המספר, עוסק גם הציור: “מפתח-הלילה”. מיסטער ראדסען (יותר, כמובן, אין לליבין מה להוסיף עליו) נתיישב בדעתו ללכת לתיאטרון באחד מלילות-החורף אחר ארוחת-הערב. ואירע שבשובו מן המישחק אבד לו המפתח של הדלת. האומלל הרבה לדפוק בכל כוחו, אפס לפי תכנית-הבנין לא היה אפשר שיגיע קולו לאשתו. ולכן הוכרח מיסטער ראדסאן לעמוד עד שעה מאוחרה מאד בחוץ – יד ה' היתה בו – עד שריחם עליו המשגיח העליון והמציא לו את אבידתו. אז פתח את הדלת ויִכָּנס פנימה. ואולם זוגתו (כנראה בת-גילה של מיססטרעס גלאק, אשת ה“מעמבער”) כבר חיכתה לו בקוצר-רוח וכבר בכתה, שנתה נדדה מעיניה וגם בכשֵׁרים כבר חשׁדה – בל יחשׁוב לה אלוהים את הדבר לעוון. ומובן מאליו, שבהמשך דברי ריבם קראה היא לו: “לוּמפּ” והוא לה “אידיאט” או להיפך. העיקר – שתי שורות ושני סימני קריאה, תם ונשלם.

ואנו, ה“ירוקים”, הלא רגילים אנו לחשׁוב, שׁמיצירה ידָרשׁ, כי תגלה את פנימיות-הדברים, שהיוצר ההגון מחדש ומעלה את הצדדים, שלא נראו עד בואו, שהציירים בעלי-הרוח שופכים מרוּחם הם על פני כל המעשים – – –

אכן! יסלחו לנו אלוהי-הז’ארגון שבאיסט-ברוֹדווי על “ירקוננו”, הסופרים העברים העניים והעלובים!

והרבה, הרבה, אפוא, עלינו להודות להם על התורה השלמה, שאנו יכולים וצריכים ללמוד מפיהם, מפי “האגודות המתקדמות” בניו-יורק.

כי הנה סקיצות נבחרות הן נותנות לנו כיום הזה, אשר אין בהן כלל טיפוסים נבדלים, אֳפָיים שׁונים, מלחמות-נפשׁ, רגשות מתרוצצים, מצבי-רוח מיוחדים; כתבים נבחרים, אשר חיי-נשמות לא יִזָכרו ולא יִפָּקדו בהם כל עיקר, אשׁר כל כוחם הוא רק אולי במעמדים שונים וכל תכנם – הרצאת מעשים מחיי יום-יום.

אמת, המעשים הללו, כשהם לעצמם, מעוררים עצב וצער: עניות, תחלואים, קטטות…. אמת, ציורים מעין “בעל-חשבון” ו“שאלות-הילד” היו עושים רושם מכאיב גם אילו לא היה המספר מהדר לסיים ב“וישא את קולו ויבך”, או בעדות על עצמו, שנתעצב אל לבו מכל המסופר… דבר שאינו צריך להיאמר הוא, כי מעמדו של הרוכל בשעת טירחתו הקשה ליבּש את כליו, מחמת טירדת הגשמים המרובים, בציור “דער טאטע טריקענט זיך”, נוגע אל הלב; כי טלטול האביונים המוכרחים לנדוד מדירה לדירה בציור “מופענעס” הוא מכה שלא כתובה בתורה…

ואולם, כפי אשר יבין הקורא המעיין מעצמו, כשם שאין אני בא לכאן לתת איזו כרקטריסטיקה שלמה של ליבין – בשביל זה הרי לא הייתי צריך להאריך כל כך – כך אין בכוונתי לדון על התועלת או על הערך החינוכי של אחדות מסקיצותיו, שהנן, כמו שאמרתי לעיל, מסוג “לא-רע”.

ומראש לא היתה כוונתי אלא להביע את רשמי – והנה הנם.

כוח-יצירה, פאר, גדלוּת, זרם חי וכל אותם הדברים, שאותם האנשים הטובים מתריעים עליהם כל כך ובכובד-ראש כזה, כשהם מדברים על “בוני הספרות היהודית החדשה” – כל זה הס מלהזכיר!

הלאה, איזו נגיעה, לוּ נגיעה כל שהיא, באותן הנקודות הקשות והכבדות, שעמדו עליהן בני ספרותנו העברית ה“מתה” הברדיצ’בסקים והפַיאֶרברגים – לא תראו ולא תמצאו בשום אופן; לא מינה ולא מקצתה!

מה שיש כאן: יכולת הבאה מרגילוּת להמציא סקיצות, אופן של כתבנות עתונית מצויה, פזיזות של “תעשיה” וצמצום בצבעים, קול-בוכים של מוכרת-דגים מקוננת, קוצר-המשיג של עובד פבריקאי (ולכן נטיה תמימה לכנות את הזקנה, שאין לה מקום בבתי-בניה לעת-זקנתה “המלכה ליר היהודית”…) וחזָרַת חלילה אין-סופית על הענין האחד והמיוחד: הפרוליטרי.

ולפיכך אומר אני: “ספרות חיה” לכם? תהי ספרות חיה… ואולם דעו לכם, כי ספרות מקרית, ארעית, לא-מקורית, אשר כולה המונית, אשר עבר אין לה, אשר ההווה שלה הוא רק לכאורה ודור יבוא אין לה בוודאיי, – כי “ספרות” כזו בהכרח לא תוכל לעשות פרי, “ספרות” כזו בהכרח תישאר קפואה ויבשׁה; וסופרי ספרות כזו לא יֵדעו לעולם אלא לספר “א מעשה מיט אן אווערקאוט”, וקוראיה… לקוראיה יהיה די גם בפחות מזה…

כי טעות גדולה יטעה האומר, שמפני שליבין כותב בשביל הקורא האמריקני הפשוט, יש לו רוב קוראים על צדו. לא כן הדבר. אותו החלק מן ההמון היהודי, הקורא מעשה ז’ארגוני בשבת שלהם אחר סעודת-הצהרים, בוחר דוקא באלה הסופרים, הרבים והשליטים באמריקה, שאיני רוצה לטנף את פי בשמותיהם המנוּולים.

ואת ליבין, רבותי, קוראים רק אנשים נבחרים, אשר אולי גם המלה “ריאליסמוס” אינה מוזרה להם, וכמובן מן המקור המבורך: ממאמרי ל.קוברין ב“צוקונפט” בנדון זה, המוכיחים, כי ריאליסם – הינו, תיאור פרוצסים ידועים באופן בולט.

ובשביל בעלי מדרגה כזו, אמנם, היטיב ייטיבו הליבינים לכתוב עד מאד. לא שהם משתדלים לכתוב על פי מושגיהם של “החייטים המתענינים”, בשביל למצוא חן בעיניהם. לא. הדבר נעשה מאליו, כמושגי-הסופרים כמושגי הקוראים…

כי הנה יהודֵי מנדלי מוכר-ספרים מדברים כולם בלשון מנדלי-עצמו. ואצל ליבין הדבר להיפך: הוא עצמו, כשהוא מדבר בעדו, אינו יודע להשתמש אלא בלשון ה“קערליך” וה“יאלדען” שלו….

“אויף דער אידענע איז געווען אן אימה א קוק צוא טהון. ניט דא געדאכט, ניט פאר קיינעם געדאכט, מען ווייס שוין ווי לייטישע ווייבער קוקען אויס ווען זיי רייבען אב וועש”³.

אכן קרוב ליבין אל קוראיו.

ולאידך גיסא: נסו-נא: להעיר את אזנו של אחד הקוראים הללו, כי… נוּ, ליבין ודכוותיה – נניח – סופרים-עקרים המה, אינם יוצרים ובוראים, אינם אלא עושים סקיצות ומרפרפים ממעל על פני חייהם של יהודי-אמריקה, מבלי שים לבם כלל אל תסיסת-המעבר וסכנת-הכליון שבהווייתם הלאומית של היהודים הללו; כי בציורים ובסקיצות של פלוני ופלוני, למשל, שוררת יבושת נוראה, למרות כל הלחלוחיות של דמעות ושפעת המלות הרחמניות של גניחות… נסו-נא, במטותא, ושמעתם את אשר יענכם קורא כזה:

– מי? ליבין? גומפרך" הוֹ, גומפרך שלנו הוא… הוא יודע את החיים… הוא מתאר את חיינו, הפרוליטריים… כל דבריו מן החיים… הוא מפליא לעשות…

לדוגמה?

לדוגמה? הנה…

…העריס נכנס הביתה עיף ועצב וישב על הספסל השבור. הילדים מסביבו בכו מרה.

– גיטל! – פנה העריס אל אשתו בקול כואב – מה תגישי לי היום לברעקפעסט (לארוחת-הבוקר)?

– “געפרייטע פאטייטעס” (בולבוסין מטוגנים) – ענתה גיטל באנחה.

– “געפרייטע פאטייטעס?” – קרא העריס – אלל-רייט (יהי כדבריך, טוב מאד)!

– – – נוּ?! האין כל זה All right?

ד

בסקיצה הליבינית תתהלל “הספרות היהודית החדשה”; ועל הירחון “צוקונפט” – תפארתה.

ב“חדר-המקרא הרוסי החפשי” אשר בבירת אנגליה, שבו יושבים יהודים רעבים וקוראים את ה- "Рабоуий-день וה- Работее дело” יש שיארע להיות עד-ראיה למחזה קטן כזה:

הנה אחד – בחור בעל פנים מקומטים ומושחרים – ניגש אל הממונה ומבקש מאתו ספר יהודי.

דבר שאינו צריך לומר הוא, כי ספרים עברים – ב“לשון-קודש”, רחמנא ליצלן – הנם כאן בבל ירָאה ובבל ימָצא; ואולם מספר ספרי הז’ארגון, שיש להם ערך ספרותי, מתגלגלים גם המה תחת גל הברוֹשוּרוֹת השונות. והממונה, היודע לקרוא את ה“שערים” בקושי רב, כשיארע שאיש דורש ל“מחלקה היהודית”, הוא שולח את ידו ומושיט למבקש מתוך הגל מכל אשר תעלה ימינו או שמאלו.

– “אין הא-שלעכ-טער צייט?” [“בעתים רעות?”].

הבחור הרוצה-בקריאה לקח את הספר הקטן, עלעלו קצת, עבר בעיניו על פני השורה: “שבת בעיירה קטנה”… הפנים הביעו שיקול-דעת, אם יבחר בזה ואם ימאס.

– תנה לי איזה ספר אחר!

הממונה שולח ידו ומעלה.

–“די… די יו-דישע צו-קו-קונפ…”!вот

–די יודישׁע? פֶה, הלא ציונית היא זו.

–!? Сіониуескій журнал – חוזר הממונה בשוויון-נפש רגיל, ובקולו מבצבץ, בכל זאת, מעין תמהון: באיזו דרך מצא מין ספר כזה מקום פה?

אחד מן הצד מרגיעהו:

– מסתמא נדב מי שהוא את החוברת הזאת…

הבחור הרוצה-בקריאה מקבל אכסמפלר שלישי.

– “ספר… קיצור מסעות בנימין השלישי” – הוא עוקם את חוטמו – מה זה? לא ספר רליגיוזיי?

– אפשר שגם זה נדב איזה איש, – משער אותו העומד מן הצד.

והבחור הרוצה-בקריאה אינו סומך על אחרים.

– אמר “מענדעלי מוכר ספרים… יתברך הבורא…” לא… זהו, כנראה, ספר רליגיוזי!

והוא משיב גם את זה בחזרה.

והממונה שולח את ידו עוד פעם אל הגל. ישראל, אף על-פי שאינו יודע “יודיש”, סבלן הוא…

והגל מלא ברוֹשוּרוֹת, כאמור, “דַרוין מצא את החידה”… “מה צריך העובד לדעת ולזכור?”… “מעשה בארבעה אחים”… “צוּקוּנפט” – – –

– “צוּקוּנפט”? – התעורר הבחור הרוצה-בקריאה – האמריקני? אה, הבה לי, הבה!

היה שם באותו מעמד גם בעל-ליצנות ופנה אל הבחור השואף להשכיל בשאלה קטנה:

– נראים הדברים, שמפני ציוניות ורליגיה כבוד-אדוני מפחד כמו מפני מלאך-המות?

– מפחד? – לא רצה השואף-להשכיל להיראות כפחדן – מה שייך לאמור: מפחד… אבל אני אינני אינטליגנט… איש עסוק הנני ואי-אפשר לי לבלות את העת בציוניות. אני רוצה, יותר טוב, בדבר שיפקח את עיני, בדבר שיסיר את העוורון מעל עיני. מובן? אני איני אינטליגנט!

ולשעה, כשהניח האינוֹ-אינטליגנט הלז את ה“צוקונפט” מידו, קרבתי אני, מתוך המתנה, ונגעתי בחוברת הצנומה – שׁל ינואר היתה ומהשַׁתא – והתחלתי לקרוא בה בכוונה ולחפש ולבקש במה כוחה גדול.

––––––––

ובכן, התחלתי לחפש ולבקש…

ואולם מובן מאליו, שה“צוקונפט”, היוצא בארץ-הריקלאמות, אינו אוהב לסמוך על המחפש, שימצא בו את היותר חשוב ומועיל לו. יודע צדיק זה את נפש-קוראו. ובאמת, העולם טרוד כל כך, והכל מושכים בכנפי-בגדו של העולם הזה, ואם לא יצעקו, אם לא יכריזו, אם לא ישמרו את הדיבור הי“א של “אדווערטייזען”, כמו שאומר ה”אמעריקאנער", אם ימתינו עד שיבואו ויבקשו – שמא, חס ושלום, לא יבואו כלל?

ולפיכך – אותיות גדולות על שער-החוברת. למען השם! – “קראו בזה את המאמר ‘מה היא ההיסטוריה?’ מאת דוקטור ח. ז’יטלובסקי!”

דוקטור ז’יטלובסקי… “בן-אהוד”… “ציוניזמוס אדער סאָציאליזמוס” – – –

ועברתי בחפזה על פני המאמר הקודם לו על אמ"ד⁴ ואמהר אל “דאקטאר שיטלאווסקי”.

ואמנם, בן-אהוד יודע להסביר. “הידיעות ע”ד השתנות-העתים ותנאי החיים – זהו מה שאנו קורין “היסטוריה”, “כרוניקה”, “דברי הימים”. והשפה יפה ופוֹפוּלארית עד מאד. והמשלים והדוגמאות מיחס בעל-הבית היהודי אל ההשכלה לפנים, וכיוצא בזה, נאים ויאים, לא-רע, לגמרי לא-רע…

וגם שכן יפה נתן ה“צוקונפט” לבן-אהוד – את ד"ר ח. זוֹלוֹטארוֹב, המדבר על-דבר פרידריך ניטשה ומוכיח, שתורת האדם העליון מושפעה כולה מתורת דרווין על דבר התפתחות-המינים; וכל זה הלא כל כך חדש, כל כך עמוק!

במחילה גמורה ולמאן-דהוא הייתי מוחל אולי רק על “חתיכת הפסיכולוגיה” על-דבר החלומות, המעובדת על-ידי ראובן גיטלזוֹן. תחת זאת מצטיינת ביחוד בעזרת השם “דרשת הכוהן” של פייגנבוים, אף שגם בלי זה ידעתי למדי את האיש הזה ואת שיחו, והמחלקה בידיעת-הטבע וכו', כמדומני, שאינה נופלת הפעם כמעט גם מזו, שהיתה ב- Журнал для всех בימיו הראשונים והטובים!

אמת, יוכל היות שאני טועה… ולאידך גיסא – מי יודע? אפשר שהכוחות הנשגבים האצורים בכל אלה נשגבים מבינתי הקלושה… האין טוב לי לעבור אל הבלטריסטיקה שבחוברת זו?… כוחות של יצירה הלא תועים לפעמיים ומתגלמים גם במקצוע זה…

––––––––

כל הבלטריסטיקה שבכל החוברת הזאת – “סקיצה” אחת לא-גדולה מאת סאֶנקאֶס, ושמה – “הם נפגשו”.

וכך היא מתחילה:

"זאכר שמע את הדפיקות בכותל וייקץ.

"איפה הנני – השב כשהוא משפשף באצבעותיו את עיניו.

“החלון הקטן עם שבכת-הברזל הזכירוהו את כל הקורות אותו”.

וזאכאר מתחיל לזכור את אותו הבוקר. “השמש זרחה בבהילות ואורה. שלחה את קרניה החביבות אל הארץ והשיבה כל נפש בתקוה נעימה, כי הסתיו לא יבוא כל כך מהר. האויר היה טהור ונעים” וכו'.

ובאותו בוקר אמר זאכאר אל לבו לאמור:

“במרכבת-הטראם אבוא עד חצר-המעברה ברחוב נַדיאֶז’דינסקי, שם אעבור במרוצה את המעברה ואימינה, איכנס לסימן 12, אחץ אותו ואשמאילה, אחטוף איזה עגלון ואסע עד נַבּאֶראֶז’יני, ושם… משם אוכל לפנות לכל עבר…”

ואולם כל זה לא יפה, והנה הוא “עצור”.

"זאכאר התחיל להתהלך על פני החדר בצעדים יותר ויותר מהירים. וככל אשר הרבה למהר בצעדיו, כן הלך דמיונו הלוך וחזוק, וכן נעשו הציורים, אשר חזה בעיני-רוחו, איומים ונוראים יותר ויותר.

"ואולם מי הוא הדופק שם?

הדפיקות היו בשיטה מסויימה; נראה היה, שהדופק מתכוון לשוחח אתו באותה הלשון המיוחדת – לשון-התפיסה".

מובן מאליו, שלראשונה אמר זאכאר, כי מרגל-חרש יושב שם ודופק בכדי להתגולל עליו ולהוציא מפיו מה שאין להוציא. ואולם לבסוף, אחרי נסיונות הרבה, נוכח האסור, כי הדופק אינו דופק אלא דופקת, ושמה מאריה פּאבלוֹבנה, מכרתו מאז, שנזדמנה גם היא לפונדק זה. והם נפגשו.

וגם זה מובן מאליו, כי אילו היה זה כל תוכן הסקיצה במחשבת המחבר כמו במעשיו, כי אז לא היה מה להעיר עליה. בכבודו של זאכאר, המוסר את נפשו על דעותיו ורצונו, הלא חייבים אנו בכל אופן, ורעיוניו המרים על “החייים הרבים ההולכים לאיבוד” גם הם אינם צריכים להסכמה. ואם אמנות אין כאן אלא במידה שישנה בכל סקיצה אמריקנית – כלום אפיטרופסי האמנות אנחנו? וכלום לא סגי בלאו הכי לירחון של מאמרי-מדע פופולאריים?

אבל הוא הדבר: אנו ודאי שהיינו מסתפקים ומחרישים. ואולם סאֶנקאֶס בעל-הסקיצה אינו מסתפק בפגישה פשוטה והוא מדביק אליה גם את ה“פרובלימה” של הלאומיות. הוי, על הפרובלימות! – – –

"הדבר היה לפני שנה.

בחוץ היה חושך ואפלה. השמים היו מכוסים עבים לבנים-כהים, שטיפטפו בלי הפסקה דלף-סתיו קטן וטורד. הטיפות נפלו לאט-לאט, יגיעי-כוח, בלי בטחה, כאילו היו נמלכים בדעתם, אם שוה להם לנפול וכו‘. לרגעים התעורר הרוח וכו’.

“בחדרה של מאריה פאבלובנה שוררים חום ואור עד כדי שימסו האברים, פשוט. בכל שורר סדר גדול, הכל מונח על מקומו, הכל טהור, נקי, מחיה ממש. רוח בעלת-הבית בעצמה נסער ביום הזה, וכנראה, משיחתה את זאכאר”…

וזה הדבר. בימים האחרונים התחילה מאריה פאבלובנה להכיר בפני זאכאר לבוביטש שהם אינם כתמול-שלשום. והיא שואלת אותו לסיבת הדבר, והוא עונה, וזה לשונו: נפש בת שיחתו יודעת מאד, שעבודתו שלו היה רבה, שהעובדים שבעו רצון ממנו, שגם הוא קשור בהם מאד-מאד. והכל היה טוב. אבל… הפרעות…

ומכאן ואילך מתחיל הפירוד-בדעות בין הנאהבים והנעימים. מאריה פאבלובנה (מכל הסקיצה אי-אפשר ללמוד, אם נולדה גם היא יהודית כזאכאר, אם לא) טוענת, כי “הרגש הלאומי הוא רגש מיותר ומסוכן” ופרעות אינן אלא " טעות קטנה בדברי-הימים", והוא, זאכאר, הוא – לא כן יחשוב. היא אומרת, כי “מחויב אדם לדכא בקרבו את רגשי-הלאומיות” והוא אומר, כי “אינו רואה חובה לעצמו בזה”. גם הפרוליטריאט היהודי פרוליטריאט הוא – – –

ובאופן זה מבינים סופרי ה“עתיד” את הפרובלימה של הלאומיות. לא לחנם מחבבים אותם אלה המתגדרים בזה, שאינם אינטליגנטים!

––––––––

ואולם איך שיהיה – הללויה! ישמח ישראל בזאכריו! לאומיים הם!

ומעכשיו אין ברצוני אלא להעיר עוד הערה קטנה אחת בנוגע לסאֶנקאֶס – ואחר אחדל.

ואומר –

את הסוציאליסטים הפולנים-היהודים עוד אפשר לי להבין. דיבורים פשוטים. היהודים אינם עם כל עיקר. אין להם לא טריטוריה, ולא שפה ולא – וזה העיקר – אינדוּסטריה מיוחדת. אין היהודים אלא קיבוץ של שנוֹררים, פאנאטיקים וחדלי-אישים. הפרוליטאריאט המעט שבתוך קיבוץ זה יהיה, גם אם לא ירצה השם, לפולני ברבות הימים. ואין שאלת-יהודים בעולם כלל. מה? רצון-האומה להיות? דברי ימיה המורכבים! מלחמת קיומה הטרגית? הכוח היוצר של נשמתה? התפוררות כוחותיה הפוריים? האֶכספלואטאציה הרוחנית בה מצד האחרים, הרבים? התפתחות חפשית של קנייניה ואישיה? – מה להם ולכל אלה? רצון, נשמה, טרגיקה, יצירה, קניינים רוחניים – פויֹ, הלא אין כל זה, אלא דברי בורגנים. ולעת-עתה? והאנטיסמיטיסמוס? – צחוק! ראשית, הלא יש תרופה בדוקה ומנוסה לו – הסוציאליסמוס! ושנית, ושנית… באמת… סוף-סוף… הלא הצדק את האנטיסמיטים!

כן, על בני מיכל, על מוציאי ה“פראלעטארישע וועלט”, איני מקשה כלום. אותם אני מבין… ואולם על ה זאכאכרים – עליהם ידווה לבי, עליהם “יהמו מעי כחלילים”…

הן גם פיהם מלא צחוק כל היום על דברינו הבורגנים; הן גם הם ישליכו בנו אבנים וישבו וידברו בנו בשנאה וקצף רותח; הן גם הם מתנבאים על ה“צרות” שהנן רק חזיונות עוברים,חזיונות עוברים ותו לא; הן גם ה“יהודי”, ה“יהודית” שבפיהם אינם אלא שמות שנתרוקנו מתכנם…

ובכן, מה הוא, אפוא, הרוח, אשר ידחה אותם, את הזאכארים, ממנה, היפה, החכמה, המסורה לפרוליטאריאט כמותם? מה הוא המלאך המכה באומללים האלה? האומנם? האומנם בשביל איזה “חזיון עובר” ניטל עליהם להתרחק ממאריה פאבלובנה?

ה

זאכאר לבוֹביטש, ההולך לפנינו, מתאמר להיות לאומי, מפני שהוא מרגיש את עצמו, מימי הפרעות ואילך, קשור מאד אל הפרוליטאריאט היהודי; ולמרות הדחיפה המכאיבה והמרה, שהוא מקבל מצד מאריה פאבלובנה, אחות יקרה וחכמנית זו, הקשורה דוקא בכל הפרוליטאריים שבכל העולם, למרות כל ה“צער-בעלי-חיים” שבמצבו האומלל – הנה הוא, זאכאר הגיבור, לכל הפחות לפי דברי סאֶנקאֶס המספר, נשאר עומד על דעתו מבלי לזוז מן ה“פרינציפ” שלו בשום אופן ומבלי לחזור מדברי לאומיותו אשר אהב סלה. –

גורל שונה קצת מזה עולה בחלקו של איסאק וַאסיליוביטש, הנפש העושה בסיפורו של נאז’יבין: “השקר”.

הסיפור הזה ראה אור בחוברת-ינואר, שנה זו, בירחון הרוסי "Образование” ובלי ספק קראוהו אחי הקוראים ברוסיה מקודם לי; ומכל מקום רוצה אני, הגולה הנודד, להעיר עליו, מצדי, דברים אחדים.

כי נדמה נדמה לי, שבמידה ידועה, בנוגע לז’ורנאלים רוסיים חדשים, אינה דומה קריאתם הם, בני הגלות היושבים על מקומותיהם, לקריאתו של הגולה הנודד.

ואם אמנם, גם ידם הם רועדת, בשעה שהאצבע מפרידה בין הדפים החדשים והמחוברים, אם גם לבם הם דופק למקרא המלות: “תיקונים, קונסטיטוציה” וכדומה להן, אם גם עיניהם הם, מאמין אני, תרות בכל מקום ובבלי-יודעים לראות האין דבר בכאן גם על אודותינו ואם אין גם אותו השם הנורא – יהודים – נזכר פה… אם גם עצביהם הם מתוחים בכל הימים האלה, באוהל הנמתח בידי סוֹלדאטים בשביל ראש-הגדוד – הנה, אחרי ככלות הכל, לא דמי!…

כי הנה הם, כאמור, יושבים, סוף-סוף, על מקומותיהם ויודעים, עד כמה שניתנה רשות לדעת, את מצב הדבר כמו שהוא, בשעה שאנו, הגולים-הנודדים, רק קול-דברים אנו שומעים, ותמונה אין אנו רואים –

ובכלל – לא דמי…

כי הנה הם, בני הגלות דהתם, בני-גולה נינהו, מפני ששורש-נשמתם עקור מארץ מגורי-אבותיהם לפנים, מפני שכעין הרגשה דקה בנפשם, כי ארץ-מולדתם זו לא ארצם היא, לא ארץ אברהם, יצחק ויעקב, כי העם היושב בה, אדוני-הארץ, אפילו החלק הקטן שבו, שאינו עוסק בהקזת-דם, רחוק מהם מרחק רב; כי השפה, שפת-הארץ, השומה בפיהם לחצאין, לא שפתם היא; כ בתור בני ישראל שלמדו תנ"ך בילדותם הקשה וקראו את פרץ בן משה בבגרותם המוקדמת – הנה המקום אשר הם עומדים עליו לא “ארץ ישראל” הוא –

אֻמְלָל, אֻמְלָל, אֵיפֹה אַרְצְךָ, אֶרֶץ-מוֹלֶדֶת?!

אַיָם אַחֶיךָ, אַיָם?! – – –

ואולם אם זה אין להם, הנה “איזו סביבה” הרי יש להם שם, אם השפה לא שפתם היא, הנה בּלינסקי ודוֹבּרוֹלוּבּוֹב ומיכאילוֹבסקי שׁלהם הם, אם החֵמה והחורבן מתפרצים ועולים מכל העברים, הנה יש גם רגעים בודדים – ורגש-הזרות מתנדף והולך לו…

תחת אשר זה שעזב את אותה המדינה והוא נע ונד בעל-כרחו בארצות-החופש, ואת הבריות אשר מסביביו לא יכיר, ואת צלצלי-השפה אשר באזניו לא ישמע, ואת העוויותיהם של הנפגשים בו לא יבין, וגם גדוליהן וחכמיהן של הארצות האלה, אשר רגלו עוברת בהן, הנם לו ספר החתום – איש כזה גולה-משׁנֶה הוא, גולה בכפליִם, לגבי דידהו, הנשׁארים שׁם ונלחמים שׁם. ובתעות הגולה-הגולה הלז הלוך ותעֹה, בנשׁף בערב-יום, ואל הארץ יביט והנה זרה היא, ואל ההמון יתבונן והנה משונה הוא, ואל הדיבור יקשיב והנה אכזרי הוא – זכור יזכור את אותה “ארץ-המולדת המקיאה”; וזכר את קסרקטיה הרחבים והשוממים ואת בתי-כלאיה הכהים והמרירים, אשר אחיו בני-עמו ימלאום; וזכר גם את הפיות הפתוחים של בני לוויתו כיום הזה, יהודים הללו, שביזבזו הכל כמוהו, ונקרעו מהכל כמוהו, ועכשיו אינם יודעים לאן הם הולכים ובשביל מה הם הולכים – ונשא את עיניו, האכולות מאבק-הדרך, אל אפר השמים הזרים והעכורים, אלה השמים, אשר “נתיב אין בהם לאל” ו“רחמים אינם יכולים לבקש”, ואמר: “אני – לבי מת ואין עוד תפילה בשפתי”…

אז יעלה בזכרונו גם את דברי המכתב שכתב לו אחד משם: “ואתה, אחי, הנך כבר בארץ- החופש… מה מקנא אני בך…” –ועמד על מקומו ולא יעשה את דרכו הלאה. לא!… חלילה לו מזלזל בכל חופש, יהיה איזה שיהיה. אַל לו להיות כאלה היהודים הצעירים הנמלטים, המתאוננים כל היום על “זה החופש למות ברעב”… אל לו להיכסל גם כאותו רוסי זקן, היושב ב“פוֹליאנה הבהירה”⁵ ודואג לאיכרים ומשמיע פסוקים שגורים והבל-פיו…

לא! חופש מדיני! נחוץ, נחוץ הוא בכל מקום ובכל אופן ולכל בריה! חיים חפשים! ללכת אל כל אשר ישאך הרוח, להאמין בכל אשר תאווה נפשך, לדבר ככל העולה על לשונך, לעשות את כל שאתה מוצא לנכון לך… כן, כן…

– – – ומה שגם החיים הללו, במערב-אירופה, אינם מאושרים, מה שגם בני-האדם הללו רחוקים מהיות למופת, מה שגם כאן אין שובע, צדק ושלימוּת, ואין צריך לומר: טבעיוּת, עליה וקדוּשה – כל זה אמת, ואולם הלא רחוקים-רחוקים הם חיים אלו גם מאותם החזיונות האיומים למאד, שמשלו ביד רמה טרם נהיתה ה“מהפכה”; הלא, סוף-סוף, בעד גליונות וקונטרסים אין אנשים נאסרים כאן לימים ולשנים ובעד עבירות שבכתב אין הם מתחייבים להיגלות לקרחי-הצפון! ואם גם חופש זה לאו לכל ליהנות ניתן (וביחוד ליהודים גולים, אפילו אם הם אינם מודים לא ביהדותם ולא בכל הבדלות), אם גם חופש זה ודאי שאינו כולל לתוכו את אותו החופש של “הנפשות המיוחדות, השואפות והמחפשות” – הנה, בכל אופן, זהו, שאליו התפללו שם כל אלה הצעירים המתלוננים כאן, שרק מפני יסורי רעבונם ושממונם אין הם מרגישים בו, כמו שהיה אפשר לצפות מהם, לכאורה.

כן, ארץ-החופש! תנאי-חיים חפשיים. היטב דיבר אחיו משם בקנאתו בו אז. ומי יודע: אפשר שאף בימים האלה לא פסק עדיין מקנאתו זו… כשם שהוא, הגולה-הגולה, מצדו, התחיל לקנא בו ולהתגעגע ל“תמן אמרי”…

ומתעוררים הגעגועים ועולים ביחוד כעלות המנחה. היום רַד; מתנועע הרחוב; ומתנועעת גם קומתו הכפופה של הגולה הנודד. בין מנחה למעריב. ובקרב-נפשו שברים הומים: “ויצא יצחק לשוח בשדה”, “אשרי העם שככה לו”, “במה מדליקין ובמה אין מדליקין”, בתי-מדרשות ישנים ובתי-כנסיות קרים, קלויזים וחדרים, “רפאנו ד' ונירפא” ו“שמע קולנו ד' אלוהינו”…הוי, עלות המנחה שבין הערבַּים; הוי, פרקי אנחות ואגדות “עין-יעקב”, הוי, ההמתנה ללא-כלום שבין השמשות…

וכאן – “א פארטאגע אין דוקס פלייס שוּל”… “א מיטינג אין קענאן סטריט רויד שוּל”… אופל וגאז, אופל וגאז – ופנים כמושים, אדמדמים, נוצצים-לחים… וגוויות בולטות, נובלות, נרקבות ומתיַפות… תכשׁיטין מזוהמים בחלונות-החנויות – ועלמות שׁבות מעבודת-יומן עם מלַויהן; אוכלין נפסדים בפתחי-החנויות – ונשי-חוץ ניצבות על המדרכות ודוממות; תיבת-מנגינה – ותינוקות מחוללות. לה-לה, לה-לה; רגלים מורמות, סינרים מלוכלכים, מצנפות של שיער; אופלל ורפש וגאז.

– – – והגולה מהלך וחושב: שם… שם במקום רוב בניינו של הגוף החולה בו, שם במקום רוב מניינו של העם המתנוונה, שם במקום המשכב האחרון של הגווע הגוסס, שם במקום הפראוּת והפרעות, השחיטות וההריגות, המיתות והרציחות – שמועות חדשות הנה באות משם! דמים חדשים נשפכים, אסונות חדשים מתפשטים…

– – – והשועלים המחבלים שבכאן, החזירים המטונפים שבכאן, העתונים המשחיתים שבכאן, עושים סחורה בכל זה. זרמי-הדמעות החדשים משמשים להם לטבילה כשרה: ושלחו את ידיהם בהם, כאשׁר יפָרשׂ השׂוחה את כפיו לשׂחות. הדם השפוך מחדש יהיה להם להדחת-גרון מנעימה: והכריזו מעתה על הצריך להם בקול יותר צלול ומרעיש, וממכיתות-ההריסות יקחו למו אש להתחמם בה; דשן-התבערה ישפכו מתחת לרגליהם למען היות להם קרקע איתן; ובמפלי בשר-ההרוגים יחטטו בתענוג גדול – עסק טוב ושמן!

ושם – קול דמי בני-בניו של הבל צועק מן האדמה. האומנם תכזב גם הפעם התוחלת הממושׁכה? האומנם יִדַמו גם עתה כל הלבבות המתגעשים ותכס האדמה על כל הנפשות האמיצות והנקיות – וסוף?!

כי הנה קול-הבטחות עולה מאדום; קול-הבטחות – וחזרה בהן; קול-הבטחות – וחזרה בהן…

וחמושׁים יעלו חניכי ה“קַזַרמה”, חמושׁים, כאישׁ אחד, וחוצץ יצאו השוטרים והשופטים והשומרים; והעכברים והפשפשים, אשר בחורי-המהפכות ובסדקי-ה“אוּטשאסטקות”, זוחלים ומצפצפים וממתינים –

והרבה-הרבה דברים מתהום-הנשיה עולים במוחו של אותו גולה, דברים אשר אם יאמר לספרם – לא יאמינו לו כל הרוצים להאמין ב“מוצא”, ולא ישמעו אליו כל אלה הנוטים אוזן לרוחות החדשות… ורבים יגערו בו בנזיפה ואמרו: העת עתה להזכיר? העת עתה להתמכר לרגשות? –

אפס, הוא לבדו, בתעותו על פני המבואות המעוקלים, בחפזון של איש יוצא מדעתו, הוא שואל את נפשו על אותן הערים הקרובות אשר פקד אלהים באפו…

ניסן. הנשיאים מקריבים יום-יום איש איש את קרבנו…. העם מתנצל את עֶדיוֹ אשר נשא עד הימים האחרונים מיום עמדו על הר חורב… בניו ובנותיו, המדולדלים, מתנצלים, בהכרח ולרצונם, מכל העושר שהיה שמור לדורות, מתכחשים אל משא-הנפש של רעיון-הגאולה ואומרים: לא הוא. ונעריו, אלה הילדים אשר נתן לו אלוהים, אלה בני החמש-עשרה שהזקינו מלחץ וחלאה ורעב, אלה הילדים ההולכים בלי כוח לפני רודף, עומדים ומטיחים את ראשיהם הרופסים בצור-החלמיש, חוגרים שארית כוחותיהם הדלים, נשבעים שבועי-שבועות של התמכרות ואמון ומצפצפים את רחש דבריהם השונים על אוזן לא שומעת…

ניסן. בני ישראל נושאים את עיניהם. לפניהם – הים האדום; מאחריהם – מצרים נוסע; ולצדדין – המדבר: נחשים, עקרבים, חיים תלויים מנגד בכל רגע ורגע…

– – – ודרך אחרת אין, עלינו להיות מן הראשונים, עלינו להיות ממחנה-החלוץ. לנו, הלא אין לירוא משום דבר. לנו הלא אין מה לאבּד. גרוע מעכשיו הלא אי-אפשר להיות ולא יהיה. עתה הלא בוודאי אין על מה לדבר. ואולם אז – אז אפשׁר שׁיִמָצאו ישׁרים בלבותם אשׁר לא ישׁכחו גם מה שׁעוללנו אנו, אפשׁר שׁיִפָּתחו לפנינו שׁערי ריאזאן וקאזאן וטאמבּוֹב, אפשׁר שׁלא יכַהו בבנינו אשׁר בבתי-ספרם להיות רוסים טובים – הכל אפשר!

– …a Russian Jew! …Look here …Halloo!

והוא רץ ועובר על פני הכנופיה הבטלה הניצבת בקרן-הרחוב אצל בית-המרזח. מה יעשה להם, אם יגעו בו לרעה? הנה אותו בעל הפנים הנרגזים ירק יריקה גדולה… ומה כוונתה? מה כוונת הרקיקה הזאת? רקיקה פשוטה היא, סתמית, רקיקה בעלמא או שמא לא באה אלא בכדי לגעת בו, הגולה-הגולה?

ואף על פי כן, הרי טוב פה… טוב מאשר שם… וגם שם ברבות הימים… אמנם, עוד רחוק-רחוק היום… אבל סוף-סוף… דעת-הקהל… לא, שמדות ורדיפות מאורגנות ומוכנות לא תהיינה אז… הלא אין כאן כמו אלה… וגם חינוך טוב יקבלו ילדינו אז… כמעט כמו בכאן, והלא מוטב באמת שיוכלו בנינו להיות כבני עם-הארץ מאשר שירצו ולא יוכלו…

אכן, היה יהיה כדבר הזה. ההיסטוריה לא תכזב, הֶה-הֶה…וקושׁיות כי ישׁאלו, תתן בצחוק קולה… הֶה-הֶה… מה? למה, אפוא? למה, אפוא, נשאנו וסבלנו כל כך? למה, אפוא, עמדנו על נפשנו בשלטון-היוונים? למה, אפוא, יצאנו משם ומשם? נוּ!… מי ביקש זאת מידינו?… מה תשתוחחי, הנשמה, ומה תהמי?…

– – – ובשובו למעונו, בהיכנסו לרשות-עצמו, הוא מתנפל על הז’ורנאלים החדשים… שמא… שמא ימצא, לכל הפחות, כי גם הם מבינים קצת את הכאב…

כי אם יש חיים ואם יש התעוררות לאותו העם – מי חכם ויגיד זאת… ואולם ז’ורנאלים הלא בודאי יש לו…

וה“אוֹבּראזוֹבאניה” – הרי זה ז’ורנאל טוב, פרוגרסיבי, ראדיקאלי, ובלי ספק גם הרבה ידים של מי שנולדו יהודים באמצע…

ובכן…

טאן פותח תחילה. גיבורו נוסע מזה והוא אינו שבע-רצון ומדבר אל לבו הרבה, הרבה… מקונן גם היידאָבּוּרוֹב המשורר ואומר, כי נפשו לא תקו עוד לאביב. אחר-כך “ספנסר והאבטוביוגרפיה שלו” ושירים וסיפורים ודברים מעניינים על הספרות ההמונית ביחס למלחמה. עוד שיר אזרחי מתורגם ממאריה קוֹנוֹפניצקה… אה, כנראה, תוכן יהודי… איסאק וואסילווביטשׁ… שֵׁם מפיל אימה: “השׁקר”…נו, אדרבה, אדרבה, הבה ונראה.

––––––––

לא ארוכה היא מידת הסיפור של נאז’יבין וגם תכנו אינו מורכב ביותר –

“איסאק וואסיליוביטש ישב בעיפות על הספסל הניצב בשדרת-הצאלים בגן-העיר, ואת מגבעתו המעוכה והישנה, אשר הסיר מעל ראשו, הניח בצדו. הכל מסביב לו היה ברוח-האביב: קול-המולה, אורה, טוב. ואולם בנפשו של איסאק וואסיליוביטש היה חושך ותוגת-שממון – רעיונות טורדים וסותרים זה את זה, רעיונות טובים ורעים עינו אותו ומילאו את נפשו בחושך ו”קור".

מה קרה? אותה ה“מנגינה”.

איסאק וואסיליוביטש ש“נולד וגדל בין העם הרוסי” היה מן המתנגדים הראשונים לתנועה הציונית. “הוא – מעיד המספר על גיבורו – אהב את המדבריות אשר אין סוף להם, את תכלת-המרחק של היערות, את הכפרים הקטנים והדלים, מקום-מגוריהם של העניים החשכים, אבל הנחמדים והיקרים לבל קץ, הוא הוקיר בהתלהבות את גאוני העם הזה הקרוב אליו, וברגעי-עצב השכיח את עצמו בשירה הרוסית המלאה כליון-נפש. בצורת-העם היה הוא מן המצטערים הראשונים. במלה אחת, הוא חי בהחלט את חייו של העם הזה, ואף אילו היה רוצה לא היה יכול להיפרד ממנו”…

“ופתאום – הדבר האיום הזה”…

ומעכשיו – מתחילה המלחמה. בסקיצתו של סאֶנקאֶס שבפרק הקודם מתוארת מלחמה זו בדבק של רגשי-אהבה. כאן אין כל מאריה פאבלובנה. להלן, במשך-הסיפור, אמנם בוא תבוא אשה אחת, אך לא “אהובה” במובן המקובל. מלחמתו הפנימית של איסאק וואסיליוביטש היא רק בין “רעיונותיו הטובים ורעיונותיו הרעים”.

בכלל, כמו שאמרתי מראש, שונה קצת איסאק וואסיליוביטש מזאכאר לבוביטש. וסיבת-הדבר לא מעבר לים היא. את זה האחרון, את זאכאר, הציג לפנינו איש יהודי, בתור יושב מאז ומעולם בתוך עמו, ש“הטעות הקטנה בדברי-הימים” רק קירבה יותר את מחשבותיו אל הפרוליטאריאט היהודי, והוא, בשבתו בבור, חושב על לאומיותו – הוא קורא לזה לאומיות – ומכאובי-אהבתו – ודַיו. לא כן איסאק וואסיליוביטשׁ. הוא אוהב את המדבריות הרוסים וכו‘, את האיכרים הנחמדים וכו’ וכו' ובשבתו בשדרת-הצאלים, הוא מהרהר על הקרובים הדוחים אותו מאתם וחושבים אותו לזר ועל אותם הרחוקים הקשים לו עוד יותר: הם קוראים אותו לפלשתינה הרחוקה-הרחוקה….

ובכן – מלחמה בין רעיונות טובים ובין רעיונות רעים. ומדרך המסַפרים הטובים המשתתפים בחיי גיבוריהם להראות את הסחורה הרעה תחילה. ונאז’יבין המספר הליבראלי הטוב, אמנם, משתתף בצערו של גיבורו היהודי. הוא ראה בו את הטיפוס היחיד של האינטליגנט הרוסי-יהודי, אשר רעיונות רעים מטרידים אותו וטוענים:

“האומנם יצדקו הם עם הפלשתינה שלהם? הבאמת אין אפשרות לעשות מיהודי ולא-יהודי אדם סתם? האומנם צריכים אנו לצאת מכאן? ואולם הלא זה מכאיב. הלא זה דבר אין דעת בו”. “פלשתינה זרה לו לחלוטין, וכאן – כאן כבר נתמזג את החיים, את העם, את הארץ עצמה, בכל לבבו ובכל נפשו”. “כן, הוא נתמזג, אבל בו לא נתמזגו. אותו מגרשים, הוא נחשב לאויב. הם אינם אשמים, כמובן, אבל אתה, סוף-סוף, הנך זר”.

זהו הצד של אהוּרמין, של הרעיונות הרעים, רחמנא ליצלן, של מחשבות המרי והתיפלה ב“ליבראליות, אשר ממש כדאי היה לקרוע עליהן”. אמת, הם, הפורעים, אינם אשמים, חלילה; אמת, לעבדות הלאומית ולכליון הלאומי של העם היהודי אין גיבורו של נאז’יבין דואג, חלילה. חס ושלום! אל תוציאו שם רע. “הוא אוהב את המדבריות וכו‘, הוא קשור בעם הרוסי וכו’, הוא אינו שם פדות בין היליני ויהודי וכו'” ורק… מה לעשות… המאורעות הידועים… ואף הטוב שביהודים נופל לתוך הרהורי-עבירה: מכים אותו, זר הוא… ורעיונותיו הרעים מזכירים לו את פלשתינה, אף כי רק בדרך-שלילה… אלא שמכל-מקום אל תחרדו: גם הורמיז עומד כאן בשדרת-הצאלים, ואחרי הרעיונות הרעים באים הרעיונות הטובים, ואלו הם: “כל הרע שבחיים יוצא מזה, שבני-אדם חדלו מהיות בני אדם סתם ויהיו לשלטים מתנועעים. אם על השלט האחד כתוב “סלאוי” ועל השני “גרמני”, או “יהודי”, אזי כבר, כמו בהכרח, אין שלום בין השלטים הללו; לא נשאר, אפוא, אלא להסיר את הכתובת – ומיד תוסר גם האיבה, והיה הכל פשוט, טוב, בהיר ומשמח”.

ולידי הרעיונות הישרים, הקוסמופוליטיים, הטולסטואיים הללו בא איסאק וואסיליוביטש אחרי עברו אל איזו מאמרי-פוליטיקה בעתון שהיה אצלו וראה את יחס העולם למעשי פיוּס העשירי ואת רשעת תקיפי עלמא הדין המעוררים רגשי שובינסמוס ושנאה בין עם לרעהו…

ולפיכך? לפיכך צריך היהודי להסיר קודם כל את השלט של עצמו – ואז יהיה הכל טוב, בהיר, פשוט ומשמח.

ובעוד איסאק וואסיליוביטש הוגה את המחשבה הטובה הזאת, והנה אשה רוסית אומללה לפניו והיא מספרת לו על אסון-חייה הנורא. היה חיה את בעלה שלא בחופה וקידושין, ויוולדו להם בנים. מרוב עבודה חלתה ותוּבא אל בית-החולים. אז לא ידע בעלה מה לעשות בלעדיה את הילדים, שלא נתקבלו לבית-המחסה, מחמת שנולדו שלא כדת, ומרוב יסורים רצה לתלות את שניהם בביתו. נער ונערה קטנים היו. הנער ניצל בדרך נס, והנערה – מתה.

עוד פעם שלט! – מסתייע איסאק וואסיליוביטש.

“ופתאום זכר על אודות אשר חשב היום טרם נפגש את האשה, וכל ספקותיו היו בעיניו, פשוט, לנלעגים. האפשר להתבולל את האויב, אם לא? מה נבער! היה היא,שונאת” לו, היהודי, והוא חולה על יסוריה"…

“אור-האמת, אשר עלה בו מדבר-היפגשו את העוני של בני האדם, האיר את כל החיים, וכל השקר שבהם נתגלה ככתמים נתעבים על תמונה נהדרה. פאנגרמניזם, פאנסלאוויזם, פלשתינה, ילדים ממזרים, זה הניר הנרקב, המוליך תוהו לא דרך והמרעיל רבבות בני-אדם בשקר המרשיע שבו, השקר המתכסה בטלית של מדעיות ומסתמך אכתפם דאבוטוריטטים כזבנים, זה המת האומלל, השוטר – כל זה, מה פעוט, מה דל, מה אווילי לעומת אור-הנצח של אמת-החיים האלוהית”. “יהי אור, רק אור – חשב א.ו. בשמחה – התלהב בעצמך, הלהב אחרים, וזה הכל. אין צורך בפלשתינה, אין צורך בפיוּס העשירי”.

פלשתינה ופיוּס העשירי, עינויי אשה אומללה ופוליטיקה של “היהדות הלוחמת”, התנועה השוביניסטית הציונית – וה“פאנגרמניזם” וה“פאנסלאוויזם” – ככה מבינים הם, הטובים, חסידי אומות-העולם, את צער-האומה השנואה, ככה עוסקים הם, המיטיבים כל כך לתאר עינויי נשים אומללות, ברצון עם אחר, נרמס ומורדף, לחדש ימיו כקדם ולהשתחרר מעבדותו הלאומית. אמנם – הם אומרים – אי-אפשר להכחיש: אנחנו הליבראלים מבינים: לעת-עתה רע לכם; האיכרים הנחמדים, אשר אתם אוהבים כל כך, מכים אתכם; הריאקציונרים שבכם מדברים על איזו התפתחות חפשית של הגוף הלאומי והכוחות הלאומיים, ואולם דעו לכם,כי כל זה שקר, “לא נשאר לכם אלא להסיר את השלט”. אין צורך בפלשתינה, אין צורך בפאנגרמניזם, אי צורך בפיוּס העשירי!

וזהו – “האור הנצחי של אמת-החיים האלוהית”. מה יפות המלים!

––––––––

הארכתי יותר מדי ב“שקר” ותחת זאת אקצר באמת.

כי עוד סיפור נוגע יש באותה חוברת, שגם אותו אני רוצה להזכיר בחדא מחתא, והוא מלא יותר אמת מן הקודם לו…ואמת – רצוני לאמור: אמת יחוסית, אמת מצד הדובר ומצד גילוי-הדעת שבדבריו, אמת במובן דברים אמיתיים היוצאים מן הלב.

ובעל-האמת הוא מספר פולני ושוּמאנסקי שמו, ושם סיפורו – “סרוּל מלוּבּארטוב”.

המספר גָלה ליאקוטּסק. בדידות, קור ורגשות יפים ביחס לרֵעַ מת. שׁירה לנפשׁו החיה על פני כל העמודים הראשׁונים. לאחרונה מתגלה בעצמו – סרוּל הרוכל. צהוב-ירוק ומחודד “ונפלא הדבר! – תמה המספר – כל זה ביחד לא עשה עלי בפעם הזאת רושם רע”. בקיצור, עמידתו, דיבורו, תנועותיו ופרצופו של סרוּל הרוכל – הכל כמו שצריך להיות, כנהוג. והוא, המספר, נכנס עמו בדברים. הלשון של “אתה” לגדול ממנו בשנים וכל הסגנון בכלל מזכיר את קולו של אופיצר בשוחחו עם בני-גונדתו: עֵרב של בוז, של הכרת חשיבות-עצמו, של “מבטי-הנאה” ושל הערות סנטימנטאליות מעין: “הכל שׂונאים את סיבריה, אך החסיד הפַנַטי, כנראה, לא ידע שנאה לחצאין”. וככה נמשך הדבר עד הדף האחרון, כשסרוּל, על-פי חפץ המספר, מביע ברור את געגועיו לארץ-הפולנים ולקטניות שבה ולצפריה הקטנות, אשר, “לבשתו ולחרפתו הרבה, שכח את שמן בפולנית”. רק אז מתרכך האציל ומתחיל הפולני לדבר עם “יענקיל שלו”, על-פי עדות-עצמו. “כמו אל אחיו”. “ואולם עתה לא יספתי לענות לו – יסופר בהתפעלות – לא היה עוד ספק בידי, כי העברי הזקן, החסיד, הפנטיקן, מתגעגע אל ארץ-מולדתו”. ואז אחז בידו, ביד-יהודי, ופנה אליו במונולוג של מחצית-עמוד. “וסרוּל שמע לי, כולו היה להאזנה. פיו היה פתוח ועיניו נטויות אלי”. וראיה לדבר,שבכלות ה“יאסני-ואֶלמוֹז’ני פּאן” לדבר, פתח סרוּל ואמר:

“אוֹי, וַי מיר; אוֹי, וי מיר” –––

––––––––

הוא הדבר. נאז’יבין, המספר הרוסי הנלבב, עוסק באיסאק מצד עצמו, ובהיות לו פרטנזיות, כמו שאומרים ברוסית,לדעת את הצעיר העברי, ש“נולד וגודל בתוך הרוסים”, הוא מחזק בתוך א.ו. את “החוטים הנסתרים החזקים, המקשרים אותו אל חלאת המשטר השורר עתה ברוסיה”, ומכריח אותו לקרוא ב“שמחה” על ה“אור” וכיוצא בו בניגוד ל“פלשתינה ולפיוס העשירי”. ושומאנסקי, המספר הפולני מצדו, טרוד ביותר בדבר רגשותיו הוא לסרול מלוּבּארטוב – וסרול הלא חסיד פאנאטי הוא עד היום – ואחרי כרכורים שונים ממצה את עומק-הדין ומעלה, כי משעה שישראל מתחיל לבכות ולתנות עמו ב“אוֹי, וי מיר” על יפי ארץ-מולדתו, פולין העדינה, מאז הוא נחשב בעיניו לאח…

ונפלא הדבר – אסיים גם אני בסגנונו של המספר הסנטימנטאלי – הן היו ימים שה“אוי, וי מיר” היהודי היה לסמל-פלצות" ה“אוי, וי מיר” הביע: מרמה,חנופה, שפלות, אהבת-בצע וכו' וכו' – ועתה?…

עתה – ה“אוי ואבוי” הזה גופא מביע: הכנעה, הקשבה, רצון טוב ללמוד מהם, העדינים והמעולים, חוטים נסתרים עם צרת העם הפולני, הבנת הרמאות של הפוליטיקה היהדותית, הרוצה לשלוט בעולם, געגועים לפולין היפה ו“דמעות טהורות על פני הפנים המעונים”…

כן, כן, אחי ורעי, צעירי בני ישראל, איסאקים וואסיליוביטשים וזאכארים לבוביטשים, נעים, נעים מאד… רואים אנו בחוש, שגדולה היא יד העתים המשתנות, שתקוות גדולות לנו ועתיד מזהיר לפנינו, בעלי “אוֹי, וי מיר” – אוי ואבוי לנו באמת.

[“הצופה”, אדר-ניסן תרס“ה; החתימה” י.ח. ברנר. הפרקים א' ו-ב' – לפי נוסחא מעובדת מחדש, מתוך העזבון]

“הזמן”. ירחון לעניני החיים, הספרות, האמנות והמדע, חוברת א', וילנה, תרס"ה.

“קריינא דאגרתא איהו להווי פרונקא”. ד"ר ברדיצ’בסקי שהיה תמיד מן הראשונים לקבול ולהתריע על גבולי “השילוח”, המבדילים בין עניני היהדות בין ענינים אנושיים כלליים, הוא בעצמו טורח ונותן לנו בירחון הזה, שהפרוגרמה שלו היא לבלי לעשות הבדלה, נסיונות מחקרים שונים לתולדות החיים והמוסר, מחקרים עוסקים בהשגחה, בעבדות וחרות, בטוב ורע, בצדק – בדרך כלל. “ולא להתפלסף אני חפץ בכאן”. בעל מסכת “ערכין”, כידוע, אינו דיאלקטיק גדול. וחשוב ונעלה, באמת, הוא רק הצד הפיוטי שבמחקריו, או יותר נכון בנסיונותיו הללו. גדול, עד לאין מעלה הימנו, הוא רק בשעה שהוא קושר כתרים לאותו הצדק השוכן בקרב האדם פנימה “לשם מלה (צ"ל אלה) השוכן בו”, בשעה שהוא משורר על “הלב היוצר והבורא והנותן חותמו על כל המעשים ועל כל הרגשות ועל כל המחשבות וחותך גם להמוות ולצלילי המוות”. לנו, הצעירים היהודים, היבשים והחשבנים ביותר, המדברים כל היום בשם “שניים כפל שניים” ובשם “השכל הקטן”, צריך לשנות ולחזור ולשנות את שיריו הנשגבים של בעל “ספר חסידים”.

“ומעט פילוסופיה סוביקטיבית”, כלומר ליריקה בפרוזה, נותן לנו גם הלל צייטלין במשנתו על חייו, שירתו ופילוסופיתו של פרידריך ניטשה. בחוברת זו באה רק ההתחלה, התחלה של ספר מקורי, כנראה, ע“ד הפיטן-הפילוסוף הגרמני, כי בעיקר הדבר, אומר הביאוגרף-המחבר בהקדמתו, “לא הלכתי בדרכים הכבושים והנני נותן תיאור שלם של חיי ניטשה והטרגדיה שלו כפי שאני מבינם. ספרי ניטשה קראתי לא כמו שקוראים דברי פילוסופים בעלמא, כי אם כמו שקוראים דברי פילוסוף ומשורר היותר קרוב והיותר יקר”. יתר דברי ה”הקדמה" אינם חדשים: כבר שמענום במאמר “לחשבונו של עולם”. ואולם תחת זאת עמוקה וחדשה היא “הפתיחה” ביחוד".

“יהדות על יסודות אנושיים-כלליים” הנם גם “כתבי-החסיד” של בן-יאיר. ויש גם אשר נשמע בהם את הד “הכוונות והיחודים” (לוח אחיאסף תרס"ג) אפס לצערנו רק את ההד נשמע וגם זה לא בכל מקום…

אחרי “כתבי החסיד” יבוא תרגום ממאמרי ברנדס על פושקין ולרמונטוב. כוונה זו של בעלי “הזמן” להכניס את האירופים לתוך מחננו ודאי שרצויה היא מאוד מאוד, ואולם בנוגע למאמר של גדול זה – כבודו בודאי ינוח במקומו – צריך להגיד את האמת, כי המטרה לא הושגה: לקורא העברי שאינו יודע את “סופרי רוסיה” במקורם אין מאמרים כאלה מספיקים כלל, ולמי שקרא את יבגני אוניגין ואת פיטשורין במקורם, ונשמתו השיגה את כל הצער והתועבה גם יחדיו שב“גיבורי היום” הללו – לו הלא אין מאמרי-הברנדסים אומרים כלום..

ומאקסי נורדוי נעתר לבקשת עורכים עברים במזרח והוא כותב כת“י בשביל “הזמן” בכדי ללמדנו פרק “בתורת החברה והתפתחותה במערב”. גם זה ברוך יהיה! התרגום הוא של ד”ר נחום סלושץ.

בכלל, צריך להעיר, לא הצליחה החוברת בתרגומיה. הגישה לנו, למשל, סיפור של יושקביץ' שנדפס ב“מיר בוזשי”, העוסק באיזה ליוקה הם, אדם פשוט ו“בלי כל חכמות”, שאינו יכול בשום אופן “לפעול אצל עצמו” לנסוע לאמריקה, מפני שאינו מרגיש כל חיבה (!) אליה, שומעים אתם, מפני “שהאבנים (!) באמריקה – מה לו ולהן?” “בשבתך בעגלה, מדקלם ליוקה זה, בוכה לא רק לבך בקרבך, כי אם כל הארץ, כן, כן, כל הארץ”.

– ובמלחמה הייטב לך, שוטה? – ואולם “הבורח” עונה ב“ציפורים שיש להן כנפים לעוף” ובאל בשמים… “האין זאת, בתיה, הלא יש אלהים”.

וככה מלא כל הסיפור צללי בני אדם, התפלספות של מה בכך ודברים של שטות ולא טבעיים על האלהים והמלחמה וכדומה. “אל נכון צפון בזה רעיון נשגב אם בני אדם הורגים איש את אחיו”, אומר, למשל אייזיק. זהו הסיפור “שהטיל רעש”.

ומילא ה“ווסחוד” וה“פריינד” שהרימו את “הבורח” על נס – לא יפלא. הני אולי לשיטתם וצורך מצאו בו. ברם “הזמן” שלנו, שואל הייתי, למה נבהל לתרגם דברים בטלים? תבן הוא רוצה להכניס לעפריים?

ממקצוע הבלטריסטיקה המקורית יש בחוברת זו שלושה דברים: “מרים”, דרמה מאת פרץ הירשביין, “במלכות החלומות” סיפור מאת ראובן בריינין, ו“מעשה ברע אל חתור”, אגדה מאת א.א.קבק. שני הראשונים אינם אלא התחלות. הדבר הנגמר האחד – אגדתו של קבק – לא עלתה יפה, לפי עניות דעתי. הרבה יש בה מלאכותיות וגם מעין חיקוי לאגדתו של מ.גורקי: “הזקנה מאיזווירגל”. בכלל, מבעל “המעפיל” יש רשות לדרוש דברים יותר מתוקנים!

תחת זאת יפים כל שלושת השירים שבכאן. עונג דוקר גורם המעשה של פרישמן, עצבון חד נשמע בשירו של יעקב שטיינברג, ורושם הגון עושה “הערב” של שניאור. אמנם בזה האחרון, ביחוד בסגנונו, גוברת מאד השפעתו של ביאליק, ואולם היא הנותנת… מעט ביאליק אינו מקלקל לעולם.

דל ביותר הוא חלק הביקורת שבחוברת זו. לא “השקפה ספרותית”, לא עברית ולא כללית, ואף לא רשימות ביבליוגרפיות. איזה ח.נ.תלם בלבד בא לכאן ל“בקר” את “אחד העם” – ונמצא שחידודים רקובים בפיו, מאלה שכבר דש בהן ר' יהושע רדלר באחיאסף תרס"ג. “לו נהגו המוציאים החדשים מנהג המדפיסים הישנים והדפיסו את קובץ “על פרשת דרכים” יחד עם השגות והגהות, ההערות והפירושים” וגומר וגומר חכמות נוראות ונפלאות כאלה!

עם המאמר הפובליציסטי האחד: “לבירור שאלת אוגנדה” מאת ד“ר בן-ימיני ועם ה”השקפה העברית" מאת עממי נשלם כל התוכן של חוברת ינואר. “מחלקות אחדות לא יכלו לבוא בחוברת הזאת מפני סיבות בלתי תלויות במערכת”.

[“היהודי”, ניסן תרס"ה; החתימה: זעירא דמן חבריא]

ובמכתב כתוב לאמור:

לא איגרת שלוֹמים – מגילת־וידוי אני רוצה להריץ לך בזה, אחי,

כי הנה אם, אמנם, הדיבֵּר אין בפי, אחי; אם, אמנם, כל מלה ומלה, שאני מעלה על הכתב ברגע הזה, גוזרת את לבבי; אם, אמנם כל הברה והברה, היוצאת מאתי בשעה זו, פולחת כליותי – בשעה זו, אחי, בשעה זו גופא, ניטלים, במכאובים אשר אין תואר לָמו, חייהם של אחי בני עמי – אם, אמנם, הרגֵשׁ ארגישׁ עתה בכל רגע ורגע את כובד־העוון שבכל מעשׂה, שבכל נדנוד, אשר לא להצלה יבוא, – אף על פי כל אלה, אמרתי, אחי ורעי, אדברה באזניך את אשר עם לבבי, אשפוך לפניך את שיחי, אשיחה… למען אמק ביגוני ולמען לא ירוַח לי עד נצח, עד נצח.

––––––––

השומע אתה אחי? אמנם, כן, אני הייתי כזה. אף מספר חדשים לא עברו למן העת ההיא. אני הייתי כזה. ציוני הייתי.

גולה ונידח אני בכרך גדול זה, בבירת אירופה זו – מקום הפאבריקאציה של הצעת אוגאנדה – וראה ראיתי מי המה “הציונים המדיניים” הללו, מי המה בעלי העסק של הפוליטיקה הפוליטית –

ראה ראיתי קומץ של בעלי־בתים, פחות או יותר אמידים, פחות או יותר בדאים, אשר רחמיהם נכמרו, לפי דבריהם,לשמע גורל בני דתם העניים במזרח, כלומר ברוסיה, ושמחמת עניותם יבואו לכאן, ועל־כן המה, בעלי הרחמים, אומרים, שׁישׁ צורך ביסוד איזה דבר, ביסוד “איזו מדינה”, איך שׁיַעשׂה ואיך שתיוָסד, ובלבד שיצולצל, ובלבד שיהא פתחון־פה למנוחתם.

אם צדק אותו הרושם אם לא – אחת לי עתה. כי הנה את עתוניהם, את כלי־מבטאם, את יוצרי דעת הקהל הזה קראתי אז, וארא כיצד עוסקים שם כל היום בשאלת מי בראש, מנהיג שׁל מי על צדו של מי (ובאיו תחבולות, ובאיזו אֳפנים, ובאיזה סגנון!) עד אשר נקטה הנפש בהם, בכולם.

כי חלומות נעלים, חלומות נישאים, חלומות נשגבים חלמתי בעת ההיא, אחי. לא ציוניות של רחמנות־בעלי־בתים, לא ציוניות כדבר שבצדקה, לא ציוניות של איזו כברת אדמה בכל מקום שהוא בשביל אמיגראנטים, לא איזו פינה מוטלת בספק בשׁביל מניינים אחדים מדַלת- המזרח, כי אם, כי אם… הנה ימים באים – וחי העם העברי; ושבו בנים לגבולם.

לא מדינה (כמדומני, שככה כתבתי לך בזמן ההוא, אחי) – ישוב, ישוב חפשי נחוץ לנו לשם תחיית עם ישראל ועל ידי תחיית עם ישראל. לא אוגאנדיזם בעד נודדי רוסיה, אלא ציוניות בעד יהודי כל העולם. זאת אומרת: לא קיבוץ־גלויות במובנו הגלוי של המושג הזה, לא איסוף נידחינו מארבע כנפות הארץ לארץ־ישראל, מה שהוא למעלה מדרך הטבע, אלא – קידום פני הרעה הנשקפת לעמנו כיום הזה לחדול מהיות.

ובחשבונו של הדבר לא הטעיתי את עצמי גם אז. ידוע ידעתי, כי ציוניות כזו לא תוכל לרכוש לה את לבות ההמונים, כי רבבות הלבבות לא יהיו עִם חזון אשׁר יסודותיו רק אפשׁרות קיומנו בתור עָם; כי אף על פי שׁלבסוף, לכשׁיבָּנה ויתכונן ביתנו הנאמן, לכשתוגשם משאת־נפשנו, יהיה הדבר למקור ברכה מוחשׁית לכל, הנה בכל זאת רחוק הוא מאד שׁימָסרו סתם־בני־אדם לדבר שלעת־עתה אינו מבטיח, אלא מעורר ודורש. אמור אמרתי: ה“יוּדננוֹט”, אשר האוּגאנדיזם הצעקני, הדיפלומאטי, בונה עליו את עליותיו ואשר באמת אין בכוחו להסירו ואפילו לרככו, לא די שאינו גורם וסמך לציוניות האמיתית, אלא שהוא עומד על דרכה כצר וכמפריע. ה“יוּדננוֹט” (כלומר, האנטישמיות, השנאה, חוסר־הזכויות, הגיטות, הגירושים והטלטולים), שאינו אלא גילוי אחד מכל הטרגדיה בכללה, מטשטש את השאיפה לתיקון עיקרי, כללי: שיבת ציון ויסוד המעלה. ודבר זה – שיבת החוסן והעוז הלאומי לאומה העברית, תיקון עברנו ואיחוי הקרע הנורא שבדברי ימי חיינו – יעָשׂה רק על־ידי הטובים שׁבצעירינו, על־ידי היותר שלמים, היותר אֶסתטיים, היותר מרגישים, אשר נפשם לא אֻכּלה בקרבם כנפש יתר בני גילם. הם הם יקחו על עצמם עבודת־ההכנה, זו העבודה הקשה, המרובה, הממושכה, זו העבודה־לדורות, אשר על פריה יתענגו בנים יוָלדו לעמנו.

וגם בטיבם של עצמי ושל חברי־לדעה לא הטעיתי את עצמי; וגם מצב הדבר בכללו לא נכחד היה ממני. ברם, כל זה לא נגע בהכרתי.

ולפיכך, בשעה שהייתי רואה ושומע אותם, את המדיניים, מתנפלים על “ציוני־ציון” (ובאיזו משטמה!) על אשר אין רחמים בלב אלה על אחיהם ובשרם; בשעה שהייתי מאזין אל תיאוריהם, תיאורי האושר הרב הצפון ב“הצעת הממשלה הבריטית”, אשר חוסר היסוד שבהם ותיפלוּתם היו ידועים למדי; בשעה שהייתי מהרהר על גודל קלות דעתם של אלו הרחמנים להשלות את הנפשות בשוא – בשעה זו הייתי מתחזק עוד יותר בזאת הציוניות, אשר איך שתהיה, הנה היא מה שהיא ואין לצעקנים חלק בה. אם יש לציוניות זו תקוָה, אם יש בה עובדים ואם אין בה עובדים – הנה אחת היא ואינה יכולה לבלי לדחות מאתה את הנֶחרים בה. ציוניות זו אינה מבטיחה על שׁקר; היא מביעה רק את רצונה לברוא אמצעים בשביל המשכת קיום עם ישראל ולהחיות את נשמתו הגוססת על־ידי שתילת חלק גדול ממנו בארצו הקדומה. וכאמור, למרות דעתי גם את הערך האמיתי של עצמי ושל חברי, אשר דיברו עמדי על “הציניות ההיסטורית”, לא יכולת לבלי לחשוב את עצמנו קרובים יותר לאורחא דמהימנותא מאלה המזכירים לשבח את השם האומלל של “ציון”, שגם אליה כדאי לבוא, סוף־סוף – דרך מזרחה של אפריקה – ומופיעים כמלאכים מושיעים עם ארגנטינה במהדורא חדתא.

רצויים מאלו הארציים (אני מוצא בשרטוטי פנקסי של העת ההיא), שאינם מדברים על “מקלטי־ליל” ועל “דרכי־עקלתון המובילים לציון”. נראה הדבר, שהם גם כן יוצאים מאותו הצורך גופא שאנו יוצאים, ועל־כן הם מבינים שאין מקלטי־ליל לעמנו, אשר כל ימיו כלילא אריכא דמיא ושדרכי־עקלתון אינם מובילים לשום מקום. מאוס ימאסו גם הם בעשיית “צדקות” מדברים הם על תנועה עממית, ובהכנה תחילה ובהקרבת קרבנות, אלא – רק לא ארץ־ישראל, או ארץ־ישראל לאו דוקא. ונקודה זו אף על־פי שהיא מרעימתני ומעוררת בי כאב, הנה אי־אפשר להגיד כלום נגד גילויה וישרתה. לפעמים יש גם שהנני נוטה לחשוב, שהשאלה היא, במובן ידוע, רק שימושית, אף על־פי שמאידך גיסא, ספק בידי, אם הדבר כך הוא.

והדבר, אמנם, לא היה כך. ביחוד עשה עלי אז רושם משונה הבטחון המופרז שבשלילתם, הערך המוחלט אשר נתנו להתנפלותם גרידא. קריאה של גנאי גדולה מ“פלשתינאי” לא היתה בפיהם. בכלל, היתה הרבה שובבות בכל תהלוכותיהם, ולא רק זו שבעלי־בתים נכווים ממנה, אלא גם אותה השובבות שאנשים רליגיוזיים רואים בה חילול־הקודש. הם לעגו ל“מדיניות”, בזו ל“ישוב”, אף שלחו לשונם ב“ציוניות לאומית”, הרוב של מספרם המועט היו חצאי־אינטליגנטים מפליטי ה“בונד”, ומפני המושג הזה הנקוב באחרונה – לאומיות – היתה נפשם סולדת עוד יותר מנפש בני־מפלגתם לפנים, אשר “נקודת־ההשקפה” שלהם לא עזבתם גם ב“טריטוריאליוּתם”. דבר לא נעדר: גם החשבון ה“מדעי”, גם הבוז להלך־נפש, גם הדבקת־השלטים לכל רגשות האדם, גם המסגרות הצרות לכל גוני החיים, דבר שאין צורך לאמרו הוא, אפוא, כי אסור היה לדבר באזניהם על רוח האומה, שאינו לגמרי ושהוא רק רזוּלטאט של אפני־חיים ידועים ואין להם דבר אליו, ובכלל אין להם דבר אל האומה בכללה, שצורתה ההיסטורית אינה חשובה בעיניהם לחלוטין, אלא עסקם הוא רק עם המהלך ההיסטורי של תנאי הקיום של יהודי־היום… רק היום, מבלי כל נגיעה בעבר, ר“ל. ואם ליחֲשׁם אדם על השׁנים הרבות שׁל חיי בני ישׂראל ועל כל המוצאות אותם בהמשך הזמן הרב הזה, שהרי כל זה לא עבר מבלי השאיר אחריו רשמים ידועים בתכונת בני ישראל הללו, ומעכשיו אם אנו רוצים לבנות איזה דבר בתוך אלו, הרי שעל כרחנו להתחשב עם היסוד הזה – היה הלה בעיניהם כמבלה־עולם. וממילא, אנחנו, הציונים, אשר כל העבר הקשה והמחריד שלנו היה יקר וקדוש לנו עד מאד ולא כדבר שצריך או שאפשר לשוב אליו, אלא כחומר רב־ערך העומד וקיים ומצפה שיעלוהו וייצרו מתוכו, אנחנו ראינו באלה הידענים, הבטוחים, המתלוצצים, כמו באחיהם מאמיני־ה”בּונד“, תולדת המצב הכללי של האומה הגוססת, אשר נשמות בניה פרחו מתוכם ונכנסו לתוך פראזות שאינן מעלות ואינן מורידות על המאטריאַליזמוס ההיסטורי ועל… קיצור־הדבר, אחי, רואה אני ממהלך־דברַי ההולך ומתבלבל (שעי"ז אפשׁר שׁאיני בעיניך אלא כבא בהעתקת מאמר עתונאי?), שאין ביכלתי להעלות עכשיו כמו שהם, כהוָיתם ממש, את כל הענינים האלה. צרף לזה בעצמך את מצבי המקום השונים, את המידות השונות, את מראה פניו של פלוני ופלוני העומדים בראש, של פלוני ופלוני החברים; צרף לזה את עסקי המיטינגים והלקציות והדיבאטים האין־סופיים, ובכלל את כל סכסוכי ה”מפלגות" וקינטוריהן וקיפוחיהן והבליהן ומימי־“אורגניהן”; היום נדפס נאומו של פלוני ומחר תעלה הגרה של אלמוני, היום לא הניחו אלה את אלה לבוא אל אולמם ומחר יעוותו אלה דין מתנגדיהם, בשבוע זה השׁביתו אלה את האסיפה שׁל חברה זו ובשׁבוע הבא יהָפך הגלגל – שהרי כל אלו העוּבדות, עם הוויכוחים והמחלקות וההוכחות והזלזולים והבלבולים וההתנגשויות הכרוכים בעקבם, עשו את הענין למורכב ביותר, למזעזע ביותר עד לבלי הבין כלל איש את דברי רעהו.

כי הלא באותה התקופה ה“בוערת” היו כל הדברים האלה, אחי (הוי, כמה רחוקים הימים ההם מן היום הזה!), בתקופת ההכנות אל הקונגרס השביעי, בתקופת קבלת צירקולארים מן המרכזים, אסיפות תכופות, מכירת שׁקלים בכל האֳפנים, הבלטת שנאה לצד שכנגד, לצד שצריך להכריעו ויהי מה, וכיוצא בזה, וכיוצא בזה.

וזכורני, אחי, פעם אחת בימים ההם נזדמנתי לפונדק אחד עם בחור “טריטוריאליסט”, שבשעת דיבורי עמו המליט מפיו משפטים בטוחים על ההיסטוריה הדוחפת את הפרוליטאריאט היהודי שברוסיה לריאליזציית הטריטוריאליזמוס. ואני, כמובן, יצאתי מכלי: מה דוקא רוסיה! וצעקתי מנהמת לבי: איזו דחיפה! התגשׁמות הציוניות על תנאי היא: אם לא ימָצאו בנו חלוצים ואבדנו. והוא ישב בבטחה והצטחק. זה עתה בא מהתם, ובדיסקוסיות שבתחום־המושב, כנראה, נוהגים אפילו הפלשתינאים בטרמינים יותר מדעיים. אז פקעה סבלנותי ועברתי מהגנה לתגרה: אתם – מה? מה? מה יקר לכם ובמה אתם מודים? ארץ תקוָתנו כל הימים לחיי בני־חורין – ציון– בוז ושחוק; הלבוש של כל מה שהרה והגה רוחנו בכל הדורות ובכל הארצות – עברית– בוז ושחוק. וכלום יש איזה ממש בקריאה בעלמא: ארץ? הקונגרס הבא יֵראה, כי הנכם אפס ואָין. נוּ, אין אוגאנדה – מה אתם אומרים לעשות ומה אתם רוצים לעשות? מעולם לא שמעתי שיקרא טריטוריאלי בשם איזו ארץ בפרט, שיסמן איזה דבר בחיוב. ההוכחה המתמדת שלכם היא רק: “ואתם הפלשתינאים?” אנחנו? אנחנו נכין מתחילה את אלה שאפשר להכין, נַחיה את אלה המוכשרים לתחיה, נלך לישוב־עתידנו ו“נַפרה את שדות בית־לחם”. עבודה מעשית בארץ־ישראל נחוצה מיד, וזה תלוי בקונגרס הבא. הקונגרס הזה יראה, לציוניות של מי יותר שורש וענף. שלום־שוא אַל יבוא בקונגרס הזה. האומנם, – הוספתי בקצת בדיחות־הדעת – חוששני שאתם הנכם כל־כך נגד ארץ־ישראל, מפני שלכם יש צורך רק בהתנפלות, רק בפרוגראמה שאין לגשת להגשמתה. ובציוניות שלנו יש איזה צד מעשי, כי ציוניות זו שלמה היא, מקפת היא, שלילת־הגלות מכל הצדדים, ציוניות סינתיזית, עולמית, בעוד שהטריטוריאליות שלכם תוקעת יתדה רק בדבר עובר: במצב המיוחד ברוסיה –

ככה דיברתי, אחי, בעת ההיא, בתקופה שלפני הקונגרס השביעי, קונגרס הציונים האחרון.

––––––

לפני הקונגרס ואחרי הקונגרס –

הנה כי כן הוא הדבר, אחי. לפני הקונגרס הייתי בעצמי מן הטוענים נגד מחכי הגאולה הקרובה ונגד הדורשים מקונגרס ישועות ונחמות. ואולם כפי שאני רואה עכשיו, אחרי עבור הקונגרס, היתה גם בלבי התקוָה, כי למרות כובד־הענינים יִבָּרא בקונגרס הזה גם איזה רעיון גדול,יִשָׁמע על־דבר איזו פעולה חדשה… כנראה, כך דרכם של האומללים, אחי, שנושאים עיניהם אל העתיד, אינם חדלים מקוות ומייחל ל“הבע”ל“, והיום המקווה, סוף־סוף, מביא להם מפח־נפש. לכאורה, כלום לא ידעתי כבר אז שבאמת אין למה לחכות? כלום לא ידעתי מי ומי הם ה”נוסעים" אל הקונגרס ומה אלה יכולים להביא? ברם, הלב דפק, דפק, הלב התפלל, התפלל: אלוהי אומתנו הגוועת, אלוהי שׁארית ישראל, היֵה עם פיותיהם שׁל שׁלוחי עמך, עם פיותיהם ועם לבותיהם, הורם את אשר יעשו, תן בקרבם לב טהור ונשמה חדשה, וידעו, כי בנים הם לעם הנידח והאובד. אל ירפאו את שבר־אומתם על נקלה, אל ישכחו, כי הוָתנו הות אלפים שנה וארוכתנו לא בחפזון תעלה, אך גם אל־נא יחשדו כל כך איש ברעהו, יבינו מהיכן באה צעקת־התיכף־ומיד אשר בפי רבים מהם. אל יטוחו טיח תפל לאמור: שלום, שלום ואין שלום! אך גם אל ירחיקו בזרוע. שארית ישראל ודאי שלא יעשו עוולה, אין לאל ידם לעשות עוולה, אך גם אַל ידברו כזב, יתרחקו מן הכיעור… ולכל־הפחות, במעשה אחד, בדיבור אחד יראו, כי איד־עמם קיבצם מפינות־הגולה ולא… ולא הרגשות פעוטות, לא דמיונות־הבל, לא שרירות לב טָפשׁ…והנה בא הקונגרס, והנה באו האנשׁים. והנה התחילו באות הידיעות משם. יום ה‘,יום ו’, יום השבת – פחד ורעדה… מוצאי־שבת – פלצות וזוועה… יום א' בצהרים – נצחון גמור! חברי־לדעה, אלה שהציוניות מדוקדקה בפיהם ואינה סובלת ישובים אחרים מחוץ ל“ארצנו”, פוצחים בגיל ורנן על ה“בּירור” ועל כוחה של הציוניות ה“היסטורית”. והיאוש האיום תוקף אותי פתאום: אין כלום, אין כלום. ולא על ההתפלגות נפל לבי בקרבי, אחי, לא על דבר זה, שהיה מוכרח לבוא, התלקחה אש־צערי, כי מה היה בנין רעוע זה מרוויח אילו היה השלום של חנוָנים, מעין השלום־המיתה, שהיה נוהג ו“נעשה” תמיד בין חברי הוועד־הפועל, בא לתוכו? ואף לא ה“עוולות” שנעשו למיעוט הקדוש (הלא יודע אני גם את הקדושים הללו!) הביאו רקב בעצמותי. לא, מין “יתר על כן” היה כאן. כי הנה מהלך הקונגרס הזה הראָנו את עמנו בעצם שפלותו, בעצם חולשתו, בכל תוקף נפילתו ועד כמה אין מרפא לו. הקונגרס! – כל עושר הנחותיו, סברותיו, דקדוקיו,חידודיו, המצאותיו של זה שאין לו כלום בעולמו נצבר ובא לכאן; כל השקלות־וטריות של כל הערים והעיירות בתפוצת הגולה ושל כל משך שנות הציוניות נצברו למקום אחד ולעונה אחת. ויהי המראה נורא מאד. נפתחו הפיות – וישטפו הדברים, המלים, העקיצות, ההוכחות, ותרב הכסילות אשר שאב איש מפי רעהו, וישכחו גם הטהורים את נפשם הם, ויתערבו במהומה, ויטבעו באינטריגות – ויגדל מחנק־הנפש עד לבלתי־נשוא. טובי האומה! – אברכים־נערים, ננסים, ידועי־חולי, אשר לשונם מילאה תפקיד יתר אבריהם ואשר לשון זו לא התחילה אלא ב“נעהמענדיק אין אַנבעטראכט”. הצעת הממשלה האנגלית! בעיקר הדבר שאלה הראויה רק לוויכוחים, כי מה היה פה לקבל ומה היה לקבל ומה לדחות? – והנה מאה ועשרים ברוֹצים־לדבר. מאה ועשרים – כמעט שליש! – רוצים לדבר, להשמיע את קולם, לשפוך את פלפול־מוחותיהם, להבליט את ישותם הקטנונית; ק"ך “בשר־ודם” מאמינים שעמם לא יוָשע אם לא בקולם, קול־יעקב, ובכוח־דיבורם, פסיכולוגיה עלובה, מבישה, אלמנטארית, אבל ככה הוא הדבר: שלוחי האומה הגוססת נשאו את בטנם ואת לשונם – רק את בטנם ואת לשונם. שמא תאמר, אחי, כל זה צריך היה לחזות מראש, כל זה ורק זה היה בכוחם לעשות, ומי חייב בזה שנכסלתי לצפות לאחרת? כן, אבל גם לי רשות היתה לקוות, כי האסון הגדול, הנורא, הכללי, הצער הישן, העמוק, אשר אין דומה לו, ירומם את הצירים ויהפכם לאנשים חדשים, לא־מצויים… והנה… ואלה הבאים – סולת־האומה הנם, מבשרי־התחיה, הראשונים, “האלמנטים היותר בריאים, היותר חזקים, היותר מתקדמים”; העם עומד עדיין מרחוק, אך שקולים אלה באי־כוח השוקלים כנגד הרבה, הרבה; שלוחי כל בית ישראל המה… אלה… ומה כוחנו כי נייחל?

––––––––

וכי תאמר אליהם: אין ציוניות בעולם כל עיקר – לא, לא “מתה”, אלא, פשוט, לא היתה מעולם ציוניות בגילוי זה שאנו משׁווים בנפשׁנו – יגערו בך, השׂטן המרַפּה את הידים… ואולם בלבם הם יֵדעו ידוע, כי ימים אחדים לפנים שנים אחדות, אמנם, היו לנו קולות ולפידים וסמיכה על “נסים מודרניים” ושופרו של משיח זה, שלא רכב על חמור, אלא נסע במרכבת הברזל; כי ימים אחדים לפני שנים אחדות היתה השמועה, כי תנועה זו חדרה אל כל השדרות, אל כל הפינות, ותהי לתנועה בהמון ולמחנה של רבבות; ואולם הימים ההם, שאי־אפשר היה להם להימשך הרבה, לא ארכו באמת. ועתה? עתה – לא, לא מתה הציוניות., כי אם – איננה בחיים, אין רישומה ניכר כלל. כי כלום יש עתה מוכנים להתחיל הכל מחדש, להפיץ את הקול הקורא להתעוררות מקמץ אלף – אָ! כלום יש כיום הזה מאמינים בכל לבם, מאמינים אמונה פנימית, אמונה אשר כוחה אתה, כי יש דרך לבוא אל המטרה? ומה היא הדרך המובילה לארץ־ישראל? מה שמה כי נדע? והמנצחים גופא, אלה המנצחים, אשר מיד אחר נצחונם הוּכּתה שמה ושאיה מסביבם, אשר מיד אחרי נצחונם היתה “ישיבתם” לישיבת רפאים – היש אמונה בקרבם? ואם יש – ההיה את לבבם לדאוג, אם לא לעבודה דהתם הבלתי־אפשרית, (ועל אמת זו, למצער, כלום הודו בפה מלא?), הנה, נאמר, לעבודה דהכא, בארצות הגולה? אם “הציוניות ההיסטורית” נקנית רק אחרי הכנות מרובות וחינוך אומי וכו' וכו' – מה, אפוא (לא אומר: עשו; אומר – ) השתדלו לעשות לטובת עבודה זו? אם הציוניות הלאומית היא לעת־עתה רק הכרתם של הטובים, העדינים, המעולים וכו' – שמע מיניה, שאינה אלא מפלגה אחת, מפלגה קטנה – ואיה, איפוא, ספרותה של המפלגה הזאת? במה מפלגה זו מפיצה את דעותיה? אכן, כנראה, בלע הנצחון את כל כוחותיהם של המנצחים (כלימה תכסה פני!), עיפים ביותר היו מנצחונם, ולפיכך עסקו בשאלות האורגאניזאציה והאגיטאציה והפרופוגאנדה כבאמירת מחזור!

אל תמשוך בכתפיך, אחי, אין אני מתנפל על איש: אין רשות לי להתנפל על אלה שאינם עושים דבר. ואולם לראש הדף– עד מתי לא נדע את חשבון־עולמנו ברור? מה תתן לנו ומה תוסיף לנו האונאה העצמית? נדע, לכל הפחות, מה חדלים אנו! שמא יראים אנו מן השמחים? פן ישמחו בני־הערלים שבנו? בחוצותיהם של הערלים שלנו, ברחובותיהם של ה“עברים” העיורים שלנו, גדול החג בימים האחרונים גם בלאו הכי…

כי רק שמחה ישראלית, שמחה של “אל תשמח, ישראל!”, שמחה כשהתולעת מנקרת בלב, שמחו מנצחינו, אחי, השמחים משלנו, ואולם שמחה מלאה, שמחת־ערלים, שמחו השמחים, השמחים שלא משלנו, והם מתוכנו יצאו. אכן עשירה היא אומתנו, אחי, עשירה במנצחים ועשירה בשמים.

והשמחים ההם שמחים גם בלאו הכי, גם אם לא נגיד להם, לאידנו. “נפלה, נפלה הציוניות ולא תוסיף קום. אנחנו בישרנו את מפלתה עוד מן השנה הראשונה. אנחנו ניבאנו כזאת לפני ארבע שנים, לפני שנתים. האח, חורבן בא במחנה ה”קליין־בורזשואַזיע“, הפנטאזוֹרים, האוּטופיסטים, האוּטופיסטים, אשר אמרו לגזול מאתנו את המאססע, ח”ו!.."

והשמחים ההם עוברים בסך, ורננה בפיהם ובטחה על פניהם. אפסו כוחות־החושך. אור במושבותינו. נינוה נהפכת!

ועלובים רבים מסביבם המחכים למוצא־שפתיהם – והם, השמחים, מבטלים ושופכים קיתון של קלון על כל אשר לא אִתם ומבטיחים הרים וגבעות לאשר אִתם.

ומכסים אותם ההרים והגבעות – והגמדים הללו שמחים, מכה אותם השוט והם בורחים ואומרים: ידנו על העליונה. ושום דבר אינם מבינים.

שום דבר אינם מבינים ושום דבר אין ביכלתם. רק גאוָתם גדולה ובטחונם עיור. ואת דרכיהם הם לא ידעו להיטיב. וגם שמחתם מוכת־סנוורים היא. בעלי־מפלגה הם. דומן הם – דומן מעוּנה ושמח, דומן כתות ושמח, דומן נרמס ושמח, דומן מעלה אבק ופרוקלאמאציות.. ההם יגאלו?

הם עצמם פרי חיינו הנוראים, פרי חיינו־מוות, פרי חייו של עם, אשר אין ארץ תחת רגליו.

אין ארץ… נוסח זה… ובכן, באמת, מדוע דוקא ה־ארץ?

––––––

ובדקתי, אחי, בעצמי ומצאתי כי אפילו באותה התקופה, בתקופת היותי ציוני ורק ציוני, כשהציונות היתה בעיני אחת ורק אחת, וכל מי שאינו מודה בה יוכל להיות אדם טוב, בעל־אהבה, ואפילו לאומי, אך לא ציוני, הנה גם אז, כשהייתי עושה חשבון־נפש אמיתי, כלומר, כשהייתי משתחרר ביני לבין עצמי מהשפעת הסביבה וההרגל ואי־הרצון לשנות את הדעה שכבר החזקתי בה, לא הייתי מוצא בשום אופן כל טעם הגיוני, ברור ומספיק למדי, על השאלה הפשוטה: מכיון שהנחתי, שלקיום עמנו בתור עם דרושה ארץ – מדוע דוקא פלשתינה? כלום יש בלבי חיבת־ציון טבעית? כלום יש אפשרות לחיבת ציון טבעית שתהא בנמצא? הלא רק נימוקים שונים לי, ורובם נימוקים קלושים שיש עליהם פירכא, ועקשנות זו למה היא!

אמת, הארציות הסתמית, הארציות המתנפלת, הרי היא בעיני דבר שיש בו סכנה לכל רעיון. הללו באים רק בהתנגדות תיאורית: מדוע דוקא? ועל זה יש להשיב: נוּ, יהא לאו דוקא, אבל ארצות הלא אינן נקנות בחנויות, ארצות לא ניתנו אפילו לחיפוש. אנחנו, הציונים, עינינו נשואות אל ארץ־ישראל, ואם תמצאו לאמור – שם כבר התחלנו לעבוד; אפשר, אמנם שסוף־סוף לא יעלה הדבר בידינו, אבל מאיזה טעם נעזבנה כבר עתה, כשלא עשינו עוד כלום בכדי להשיגה, בשביל הנחה פרינציפיאלית גרידא שישוב של יהודים אפשרי גם במקום אחר?!

ולא זו אף זו. אפילו לה“דוקא”, לדוקא ארץ־ישראל היו נימוקים בלבי בעת ההיא, והא חדא: ישוב באיזה מקום בעלמא לא ישלול את הגלות בהחלט, כלומר לא יספק את כל שאיפותינו, את כל חזון לב האומה מאז; ואף על־פי שאת תקוותינו ומשיכתנו אל ציון, עד העת האחרונה,לא חשבתי מעולם לדברים מיסטיים העומדים למעלה מן הזמן ויוצאים מגדר הסיבות הפשוטות, אף על־פי שהמשיכה ה“רומנטית” הזאת היתה בעיני רק התגלמות פשוטה של השאיפה לחופש ולחיים נורמאליים – הנה איך שיהיה, חשבתי, ומשיכה זו תפסה תמיד מקום הגון בפסיכולוגיה הציבורית של לאומנו, והלכך, חוץ מזה, שׁישׁ לקו־הָדֵין ערך של גורם, חשׁוב הוא גם בזה, שאם לא ימלא, ישאר תמיד כעין פגם בנשמת חיינו, כעין חסרון, מעל ובגד. הצוענוּת הגלותית שלנו תוכל להיבטל בהחלט רק בארץ־הצבי; סיפוק רגש אהבת ארץ־מולדת – רק במקום אשר אליו ננהה לבו של הלוי…

וכשהייתי מתקרב יותר לשיטתה של מפלגתנו, הייתי מתחיל לחזור אפילו על התיאוריה של “רצון־העם ואינדבידואליות פלשתינאית”. בצר לי מאד הייתי שׂם גם אל הפראקטיקה פני: הטריטוריה בארץ־ישראל טובה במעלותיה מבכל הארצות, המצב באסיה, אזרחי הארץ בהווה הנודדים, הערביאים… ושאר ההסברים כפי שקראתי מתוך המאמרים השונים.

אלא שכאן הייתי עומד ותוהה: נניח, שהצעקה “תיכף ומיד!” אין לה יסוד, ברם הא תינח בנוגע להתגשמות משאת נפשנו, אבל בנוגע לאפשרות ההתחלה־בדבר, הרי ברי, הרי לית מאן דפליג, שהתנאי העיקרי הוא, שיהא אפשר להתחיל תיכף לעשות איזה מעשה, דאם לא כן, שוב אין זו תנועה אלא ציפיה לימות־המשיח. והדרא קושיא לדוכתא: אמת, נניח שהטריטוריה שבארץ־ישראל, מקום מגורינו לפנים, הידועה לכולנו, הקרובה ללבותינו, טובה היא מבכל מקום. אך מה לנו מזה, אם אין לנו דרך אליה? ואם אין דרך, הרי היא כאילו אינה, והצורך בארץ שתהא דרך אליה – עומד בעינו!

אבל העקשנות עשתה את שלה. נעמוד ונראה. הן הקונגרס הולך. והן גם המעשים ברוסיה יוצאים תכופים ומבוהלים. אפשר לחכות בכל יום לאשר לא פיללנו. המצב הכללי ברוסיה… תקופה רבת הפעלים והרת מעשים כבירים אשר אין חקר למו… אמת, עתידותיו של עמנו כולו שם – מי יודע… אך, בכל אופן, עלינו להילחם שם מלחמת אזרחיותנו, עלינו ללכת יד ביד עם האלמנטים… עלינו ללכת בראש האלמנטים… כי המאורעות באים…

––––––

והמאורעות באו, אחי, הנה הם!

ולא כחתף באו, אחי. לא. התפתחות, התפתחות מודרגת, התפתחות על־פי חוקי מלומדי עולם, על־פי חוקי הפרוגרס, יש להם למאורעות הללו, למאורעות הללו, אחי!

התפתחות גמורה, שלמה: שנות־השמונים – הפרחת נוצות והפצעת מוחות למאות; ראשית המאה – עינוי בתולות והריגת נפשות לאלפים; ועכשיו שִׁבתנו בתוך דם אחי, בדם!

הכל הולך וכלה, אחי. מסעות־הצלב. ערים נשֵׁמות. יהודים נשמדים. כל אשר לא פני קאצאפּ לו – ידָקר; כל אשׁר האימה היהודית בפניו, כל אשר השפלות היהודית בשפתיו, כל אשר החולשה היהודית בגופו – יפול בקרדום, באגרוף.

כי גם קרדומים, גם אגרופים יש לו להמון הרוסי הכשר, הנחמד, הטוב, אשר רק ממשלתו הזדונה אשמה באכזריותו הרגעית…

רק הממשלה שלפני מתן הקונסטיטוציה, שה“סטארוֹאוֹבּריאַדצים” קשורים ואחוזים בה, עושה אותם למוציאי בני־מעים. רק היא, היא, הרשעה, גורמת לרוצחים להיות רוצחים, כי לולא היא, לולא היא…

הוי, לא יאָלמו הפטפטנים! לא יאָלמו מטומטמי־הרגש, אשר באמור האחד דבר ובא רעהו וחזר עליו מבלי כל מחשבה, יען אשר אין כאב בלבו, יען אשר אין כאב בו משלו…

לא יאָלמו המאשימים־המזכּים! לא העם הרוסי אשם בכל אלה המוראים, כי אם הפקידים והשוטרים ואנשי־הצבא; והיחפים והאיכּרים והפועלים הרוסים, העם הרוסי בעצמו, כולו, זכאי הוא, וגם ריבולוציונרים ישנם בתוכו, והם לא השתתפו בהריגת יהודים, וגם המכים אינם אשמים, כי גם הם לא הכו אלא מסיבת –

מסיבת – סיבות הם מבקשים, סיבות על מה יהודים נהרגים… יהודים – ובאותה המדינה… ארורה היא! ארורה החיה הרעה – ממשלתה, וארור הפרא השוטה והצמא לביזה ולדם – המונה!

כי כעם כמושליו, אכזר וגס בכל דברי ימי חייו, נבער ודורס־חללים בכל עברו ועבד־עבדים מאז ומעולם. עבדות נוקשה, בערוּת נוקשה, הכנעה נוקשה, ואלה קטני הקומה, אלה הערומים־בדעת, אלה העַזים, אלה הזוחלים, אלה השׂנואים, אלה הנבזים באים למרוד, לקוסס את הבשר החי היבש, הנגלד, להחם את הרציחה, לקרוע את הקרום – העל זאת לא ישָׁחטו?

וגם בלי זאת ישָׁחטו. אם חיים ישׁנים ואם חיים חדשׁים – הם ישָׁחטו! מדוע לא ישָׁחטו, אם אין דורשׁ לדמם, אם לעולם אין דורשׁ לדמם, לדם קטני־הקומה הגולים והזרים הללו?

סיבות הם מבקשים, בעלי־הפטפוט, סיבות להרג של אלה, אשר מאין מקום להם בעולם נשארו על פסגת הר־פרצים, ורבים מהם, באין ברירה, נתיישבו בדעתם לאַלף דעה את הוולקן, ורבים, רבים – לעורר את חמרי־השרפה שבתוכו… אוי להם!

אוי להם, לקטני־הקומה, בין כך ובין כך… ואוי־אוי להם שבעתים על בניהם ואחיהם, הקטנים בקומתם מהם, רואי החללים, אשר ההרגשה האנושית הטבעית זרה להם ואשר על שחיטת עצמם ושחיטת אבותיהם ישיחו כעל “ערשיינונג אין בעצוג צו דער יודישער בעפעלקערונג, וואָס פון שטאַנדפּונקט” –

אוי־אוי לו לעם, אשר רוב מניינו ורוב בניינו, בשביל שלא היה לו מה לאבד, השליך אך נפשו מנגד, ונפשו היתה למרמס. ואי־אוי לו שבעתיים על אשר הנשארים, החיים עדנה, נעשים לשופטים מן הצד, למדברים על חזיון הרמיסה מנקודת המבט של פרוגרמה פלונית, שממנה יוצא, שצריך למחות נגד הממשלה הישנה ונגד הקונטר־ריבולוציה שלה –

מה לנו מחאה, עדר־פטפטנים, אם מחאה זו מעוררת רק מעשים מעוררי־מחאה עוד יותר? מה לנו הממשלה הישנה או החדשה, דומן־חוצות, אם ממלכה זו משתמשת רק במה שנקל לה להשתמש, אם היא מסיתה רק במי שנקל להסית, אם היא מפייסת את פראי־יערותיה, במה שאפשר לפייסם? מה לנו ריבולוציה וקונטר־ריבולוציה, מה לנו נחש חדש, מה לנו נחש ישן, מה לנו נמר צהוב או חברבר? מה תועילו ומה תושיעו הבל, אם הרבה מסמרי־ברזל בידי הרוסים הטורפים לתקוע בכרסי קרבנותיהם – – –

לא! אין לחלש, לזר, לשכן, כל אפשרות להתגורר עם המונים אשר רק אל רצח עיניהם נשואות, אשר רק בהמצאת מיתות משונות לילדים קטנים גדול כוחם, אשר רק ארסם לא על עמדו יעמוד, אשר רק חמת־הפתנים שבקרבם תלך ותגדל מעת לעת – – –

אתם אומרים: אין זרוּת, אין שכנוּת, יש זכויות, זכויות אזרחיות, זכויות אנושיות – אכן, כנראה, עוד נשארו לשונות בפיותיכם, לשונות המוכשרות לאמירה, לשונות אשר לא הוצאו עדיין במלקחיים…

אתם אומרים: העם הרוסי, הוא מתעורר…נעוררוֹ… בו ישעֵנו…. אכן, אנחנו הפיקחים, האומללים, חולי־העצבים, הטובעים – אי־אפשר לנו,לבלי לעורר, לבלי לאחוז בקש; ואולם, מי יודע, אם ישאירו מאתנו הנעוֹרים אחד בעיר ושנים במשפחה. ואם ישאירו – האם ישכחו הנשארים את כל מה שהיה? האם יוכלו לחיות כאילו לא קרב דבר? האם לא ישָׁאר כל רושׁם בלבם מעינויי־אחיותיהם, ריטושׁי עולליהם והמתת־אמותיהם? האם לא תעלה על לבם ההתעללות אשר התעללו המשוחררים בגופות ילדותיהם המומתות? האם לא יזכרו כלל את שעת ההמתנה להלמות הברזל, את אותו השאון השואן פוגרום… מוחי הולך ונפגם, אחי.

כי אם רואה אני את כל אשר קרנו כיום הזה רק כחוליה אחת (עבה בלי שיעור מחברותיה) בשלשלת הגדולה, הממושכה, האין סופית; אם רואה אני ברור את השאול הרחבה הפתוחה אשר אין מפלט ממנה; אם יודע אנכי שגם אלה שיש להם ארץ ויש להם הכל – אין להם כלום… אבל דמם, דמם הלא יש להם, דם־נפשם אינו נשפך בחוצות, מומי־מוות אינם מוטלים בהם לכל ימי חייהם – מוחי נפגם והולך, אחי.

אלא שבכל־זאת, אילו הייתי רואה אפשרות בעיר־מקלט – דעתי פגומה, אחי.

דעתי פגומה וידי רפו, רפו לגמרי. תאמר: ידים אינן רפות בעת כזאת? כן. אבל מה יעשו הידים הבלתי־רפות, אני שואל אותך, אי הדרך ילכו הבלתי־רפים, אי?

אני איני רואה שום מקום, איני רואה דרך לשום מקום ולא רוצים בזה, איני רואה מבקשי ישע ומפלט.

רואה אני רק קנטרנים ופחותים.. ואני? “הציוניות שלנו אינה רק בשביל יהודי רוסיה אלא בשביל כל חלקי העם העברי בכל הארצות”.

הבושת והחרפה! דאגה ליהודי־אמריקה, בשעה ששישה מיליונים תלויים בשׂערה שׂרופה? בשׁעה שׁכפלַים כיוצאי מצרים נתונים ביד חיתו־טרף ומוכנים לטבח – דברים על “תנאים רצויים להתפתחות־היהדות”?!

איזו יהדות?! לפעמים, אמנם, נדמה לי, שבכל הקונצפּציה של חיינו, חיי העברים שבכל המקומות ובכל הזמנים, מתלונן איזה סוד מוזר, חי, כולל, מסובך, קשה, שכינתי, הסובל ומעונה, הבוער ואינו אוכּל – צפורת כלואה, מרוטה המסתירה את פניה בכנפיה ומבקשת רחמים… קדקוד־ראשי מתהפך, אחי.

ובכלל מה לי וליהדות? מה לי ולטרגדיות? מה לי ליופי ולעוז ולחזון־נביאים? מה לי ולדברים שאפשר לכפור בהם, שאפשר להטיל ספק בהם, שאפשר לשקול ולטרות בהם?

יסורי־מוות. אחי בני עמי נהיים להרג ולמשיסה. הגילוי האחד של הטרגדיה עולה באימתו על כולה. וכל דבר שאינו בא לרפא את השבר הזה לא לנו הוא.

מה לנו ארץ־אבות, מה לנו ארץ־צבי שאין דרך לה? מה לנו העבר שלנו, אם עבר איננו, אם לנו אין עבר ואין עתיד, אלא הוֹוָה על הוֹוָה – ימי הביניים?! מערה, למערה אנו צריכים, למערה בשביל הנמלט…. הבו לנו מערה וניחבא בה – – –

יוצא אני החוצה. ותמה אני, כיצד הני אנשי יכולים לדבר ולשפוט על כל זה ולמצוא צדדים שונים בכל זה. מה לנופלים, לנרצחים, לשדודים,למעונים – ולכל תנחומיכם־רשע?

אודיסה הגדולה… קיוב אחותה… ערינו הקטנות… עיירותינו הנכחדות… כל עמנו! בנערינו ובזקנינו, בנשינו ובטפנו, כולנו, כולנו על המוקד – ואתם… תמה אני, תמה אני.

ותמה גם אתה, היושב שם, כיצד הלה בעצמו יושב וכותב אגרות כאלה ובלה"ק –

ומגלה אני לך, אחי, כי אילו היה בלבי אף צל, אף אחת מששים של תקוָה, אילו לא היה חרות באש על לוח־לבי: “בגויים יכלו ושׁם יתַּמו” – כי אז באמת לא הייתי מבלה לריק שום דבר, שום כל־שהוא ממה שיש לי. כי גם את שמלתי לעורי הייתי מקדישׁ לבנִיה; וערום ויחף הייתי מסובב בחוצות וצועק: “יתר הפליטה, אל תתנו דמי לכם! המדברה!”

ואולם, אחי, יודע אני, כי נעולים לפנינו גם שערי מדבר, כי מות נמות שם ברעב־המדבר וכי שומע אין לקול קורא למדבר; כי חבוּש, חבוּש העם; כי חרוב, חרוב העם; כי רקוב רקוב העם, כי אם יש בו מתי מספר אשר אזנים להם לשמוע, כבר אין מקום פנוי להם וכי עולם ינהג כמנהגו, ינהג כמנהגו –

ואני כותב לך, איפוא, את מגילתי זו. כי לא אדע, לא אדע, לעשות אחרת

[י“א במר־חשון התרס”ו, הוצ. ברנר, לונדון; החתימה: י.ח.ברנר]

… עומדים אנו בתקופה מלאתי עובדות נמרצות, אשר תוצאות מאוד נכבדות נשקפות להן ובטוחים אנו, אפוא, כי הקהל העברי ימצא חפץ במפעלנו, אשר אנו אומרים לעשות: להגיה אור על כל החזיונות האלה העומדים ברומו" – לא! לא בשפה זו נבוא לדבר אליכם כיום הזה, כי כזאת וכזאת כבר שמעתם דייכם, ולא סגי בזה שתואילו, המכובדים, לשבוע רצון ועונג עוד פעם במה שאזנכם הכבדה רגילה לקלוט לתוכה, במה ששגור על פיכם הפתוח ובמה שלבכם הגס גס בו.

לא סגי בזה וגם לא כדאי. סמי מכאן “בטוחים”… סמי מכאן “תקופה”…

כי “התקופה המלאתי”, אשר בשמה תקראו או תשמעו קוראים כל היום – הנה הלא רק לפני ימים מספר לא היה איש שיטיל ספק בה או שיאמר לבטל את חשיבותה המוחלטה לנו. הכל ידעו אז, כי ב“תקופה אשר אין ערוך לה” אנחנו חיים, כי עולמות חדשים מתהווים, אופקים חדשים מתגלים, אפשרויות חדשות מתרקמות וחזיונות בלתי-נפרצים עולים. הכל ראו את המראות ואת קולותיהם ולפידיהם ואת השופר אשר בתוכם ואת אלה התלויים בין שמיא וארעא, שלא נעו לכל זה ולא עמדו מרחוק…

ימים מועטים לא עברו עדיין מן האתמול הלז, שהכל ידעו בו, הכל ראו והכל הודו!… ואם היתה נפש, אשר יחד עם “האתמול והמחר” ידעה גם את ה“הם ואנחנו”, אם היתה עין, אשר ראתה גם כן כי, סוף-סוף, רק באינטליגנציה רוסית שרובה יהודים הכתוב מדבר כאן, והולכת-קדימה זו הלא חשבה תמיד גם את שעת השלום היותר איום, גם את ההווה היותר עומד וקיים, לתקופת-“סערה”, לתקופה של הרת מעשים כבירים ושינויים מתחוללים – אם היתה נפש יחידה כזו ואם היתה עין בודדה כזאת – מי השגיח בהן, מי יכול להשגיח בהן, בשעה שכל העובדות הצומחות, כל המעשים שנעשו היו על הדגלים למבשרי “תקופה מיוחדת במינה, שאין אחרת זולתה”?!

והנה… המיוחדה-במינה הלזו, אמנם, הביאה, סוף-סוף, גם את ההתעוררוּת המיוחדה במינה, אך… בכל בית-ישראל שמחוץ לארץ ההיא… אספות ונדבות… לא כמו אחרי ז’יטומיר ובנותיה, שלא היה להן מזל, כידוע, ולא עוררו…

והלכך, אף על פי שכולנו, כולנו חייבים תודה לתקופה הגדולה הזאת, שלימדה אותנו, כי רק במיליוני חביות דם ומוחי-עצמות ובשר כתוּת יש כוח בכדי לעוררנו לנדבות… לנדבות שיפרנסו את האויב… אף-על-פי-כן נוטים אנו לאמור: הבו גודל לה, לתקופה זו – והניחוה!… כי כל דבר שאינו בא לקָרבֵנו אל אותה המטרה, אל המטרה של בנין בית-ישראל ההרוס, אל המטרה של רכישת מקום בשביל הנדידה שלנו, זו הנדידה הישראלית התדירית, זו הנדידה שלא תיפסק ושאי-אפשר לה להיפסק, זו הנדידה-הנזילה של מכה טריה מעל גופים זרים לה ודוחים אותה; כל דבר שאינו בא לאחד את כל כוחותינו בשביל בקשת המפלט – אינו כלום!

והלכך, אף-על-פי שכולנו, כולנו, מוץ נידף, שארית-המעט, יודעים ומכירים כמותכם, בני-דעת, את האויב-החיה אשר בו תילחמו, הנה אנחנו שכוח לא נוכל לשכוח – ולנצח – גם את לא-האויב, את השכן הטוב, שתמיד הרי אנו כצנינים בעיניו, שתמיד הוא נכון לרדת לתוך חיינו, שתמיד הוא נכון לעמוד על דמנו ושאחר לא יכול להיות ולא יהיה…

והלכך, אנו אומרים: “העובדות הנמרצות, אשר תוצאות מאוד נכבדות נשקפות להן” – לעולם לא מפיהן אנו חיים! יחסנו אליהן צריך להיות תמיד רק יחס של אנשים עברים חפשים השואפים לגאולה עצמית.

– – – – – – – –

“השו-א-פים?… אהא… ובכן שוב ה”צעירים“, חֶה-חֶה… וברעם וברעש, ומהפכות, אה?”

חס ושלום, נוחי-עדן, לאט לכם, נוחו על משכבותיכם! לא להפוך, כי אם לקיים את הבלתי-מהופך ולהמשיך את העבודה להלן – הנה רצוננו; ולא “ברעם וברעש”, בכל חרדת-הקודש ובכל דממת-הקודש שבלבותינו אנו ניצבים היום לנטור את הכרם, הכרם שלנו, אשר לא ייזמר ולא ייעדר ואשר קמשוניו עלו חרולים ואשר עוד מעט וגם קמשונים לא יהיו לו.

“אַ-אַ-אה….. ובכן עוד נסיון חדש להעשיר את השרידה היחידה… אדרבה, אדרבה, הבה ונראה, מה יהיו חלומותיכם… כבר ניסו בזה גדולים וטובים מכם, חֶה… התבראו יש מאין”?

לא, בעל-פיהוק, לא יש מאין, כי אם יש הגון, עֶרכי, מן היש המסוער, ההולך ונפחת, את ההתחלות ההרוסות רואים אנו. ואולם אם רוח הטובים שבנו לא יפול עליהם לגמרי – ייעשה הדבר הצריך להיעשות.

כי מה אנו שואלים מעצמנו כיום הזה ומה אנו רוצים?

רוצים אנו, כי האדם העברי, זה בן העניה והסוערת שנשבעה בשמים ובארץ לבלי לוותר על קיומה, זה האיש, אשר נפשו דקה וחדה בו מקדמת דנא ואשר אותו הצער נתון בלבו, ימצא בשפתו, שפת מנעימי זמירות-ישראל ובעלי-האגדה, שפת הפייטנים והמקובלים והחסידים הראשונים, שפת “המחשבה והכינור” ו“מעבר לנהר”, שפת “בעמק-הבכא” ו“משא-נמירוב” – מכל הקרוב אל לבו, מכל הנוגע להשקפת-עולמו, מכל משאות-נפשו, מכל זהרורי-נשמתו, מכל הדי-רעיוניו, מכל קרני-דמיונו, מכל דברי אלוהיו העולים מן הארץ…

וקרוא נקרא לכל אחינו הספורים, המעטים: יעשו-נא מן הקטנות, אשר יינתנו להם, אותן הגדולות, אשר בהן תהלך נפש כולנו. יהי ראשיתנו מצער, אך אל-נא תיהפך שאיפתנו העזה לאפס מוחלט. אל-נא יהי המות הדומם מנפנף עלינו בכנפיו…

“מליצות! הוא הדבר: מליצות ותו לא. העיקר: הפרוגראמה…אָה…ופרוגראמה – ברור הדבר, שפרוגראמה אין להם”!

אהה. תבענים מפהקים, שאין לכם צורך בשום דבר ושיש לכם צורך בארבע סעודות, בשלוש חליפות-בגדים – ובפרוגראמה!

כי האיש, אשר אזנים לו ולב לו לשמוע ולהבחין בין אומר לאומר, בין מלים למלים ובין קריאות לקריאות, הוא ידע ויבין מעצמו, כי לא מקרירות-רוח ומחוסר-פרינציפים או מרצון למצוא חן בעיני הכל לא נחרות על השער: כיתה זו אנחנו, בשיטה זו אנו מחזיקים וכל הזר לא יבוא פנימה. כל הזר לאותו הקול המדבר מתוכנו לא יבוא פנימה. כל הזר לאותו הקול המדבר מתוכנו לא יבוא גם אחרי “הגדה” מיוחדת עם ל"ג פּירוּשים מצדנו ולא יתבונן גם אחרי אשר נוסיף לאין סוף קווים מוגבלים ומסומנים. והאיש, אשר לבו ער בו, הוא יבוא וישמע לקול המעורר הבא.

– – – – – – – –

כי כה יאמר המעורר:

ראה, בן הגלות. הנה לדפוק בדלתי לבך הכואב באתי כיום הזה.

כיום הזה – יום אשר לא היה עוד כמוהו לרוע מיום אשר הלכנו בגולה, יום של פחדים בלתי נפסקים ואי-אמון בחיים לשארית הנמצאה, יום שכולו כזבח ארוך דומה –

כיום הזה – יום אשר עין בעין אנו רואים את כל ההתנוונות של זרעו של אברהם אבינו בכל הגיטאות אשר הודחו שמה, את כל התפוררות-האומה, התרוקנות-תכנה והמות השחור האורב לה, הבא עליה, את כל עומק-היסורים של גסיסת-ענק…

כיום הזה – יום שהאדם נמכר בו למולך, הנשמות העדינות הולכות ונמקות משעבוד ומכבלים, העניוּת והגסוּת והזדון שופכים את ממשלתם על כל “והשכינה תכבוש בענן ראשה ומעוצר כאב וכלימה היא פורשת ובושה”…

כיום הזה – אשר אי-הדעת מולכת בכיפה, ודברי-תורה נתמעטו, וכעיוורים נגשש באפלה, והספקנות אוכלת לב ונפש, והמרה השחורה משתפכת בכל, והעצבות מתרבה, והעמודים נופלים, והאמונה בשמים שבארץ מתמוטטת, ונדדו היחידים הבודדים, הנזירים, לבקש את האלוהים – ולא ימצאו…

כיום הזה – הנני בא אליך אח נדכה.

ולא להתימר לפניך בדרכי הסלולה, לא להתנפח בדוגמַטים שלי הקבועים, לא לצַוותך: זו המסילה האחת והיחידה, לְכה בה ותמצא מרגעה!

כי לא מרגעה תדע אתי, אחי, אף לא שלוה ולא הנאה.

כי לעוררך אני בא, אחי, לעוררך לאמור: שאל, בן-אדם, לנתיבות-עולם, שאל, אי-הדרך, אי?

לעוררך ולהעלות את מחשבתך אני בא; להעלותה ולהרחיבה ולחזקה למען לא תאבד בחיפושיה הקשים.

וכה ייאָמר לה: "שמע, בן-ישראל, שמע בן-הצער, שא ראשך, שא ראשך – ויינשאו פתחי-עולם. אַל מנוחה ואל הונאה עצמית, תהי איזו שתהיה, אַל יראה מפני כל תוצאות, תהיינה מה שתהיינה. אַל קורט של שקר ורכות-הלב. הלאה עננים, צא מניקרת הצוּר. הסר מעליך את הכף. גשה עד הערפל, עלה לפרדס, ראה את פני ההוויה. השג את מהותה, את כבודה. התקדש!…

[“היהודי”, תרס“ו (דצמבר 1905); הרשימה נדפסה שנית ב”המעורר", חוברת ו', יוני 1906; החתימה: זעירא דמן חבריא]

לספר ולתאר לכם, אַחי, את כל הנעשה אתה בתוככם, כמדומני, שאין בזה צורך. הן כולכם, כולכם לא רק שומעים אלא גם רואים את האבדן המחפיר של רבבות נפשות קרובות, חיות, מרגישות, שואפות, מייחלות, חפצות בנשימה, בטובה, בעונג; כולכם, כולכם לא רק יודעים, אלא גם רואים את נהרי נחלי הדם שלא נקרשו עדיין, האברים הדקורים והשסועים שלא ניתנו לקבורה ואלפי הקברים שעפרם תחוח עדֶנה; עיני כולכם, פני כולכם מעידים על הכליון שאין דוגמתו ורגלי כולכם עומדות, עומדות ממש, על מכיתת החורבן שאין דוגמתו, החורבן הנמשך, החורבן של שכול ואלמון, של יתמות ואימה, של רעב ועירום בראש כל חוצות.

יתר על כן. בשעה שאדם אשר לבו עוד לא מת בו לגמרי, מתחיל בכל זה, הרי בהכרח לשונו תדבק לחכו וכלימת-נצח תאחזהו כולו להמשיך את מדברו, שהרי איך שינדנד את שפתיו, איזה סימן של רוח-חיים יהיה בזה, ורוח-חיים עתה – היש לך חרפה יותר גדולה מזו? רוח-חיים עתה, בזמן הזה, בזמן שצריך… שצריך… אין איש יודע מה צריך

פונה אתה מסביב ורואה, כי למרות הכל הארץ לא הוכתה בתמהון, הירח לא נדם והחמה לא נשֵמה, והכל, הכל ואתה בעצמך, עושים את כל צרכיהם, בשעה שהכל, הכל היה צריך להיפסק, הכל, הכל אבד ערכו, הכל, הכל נהפך לצחוק-סמאל, ונשמתך טובעת במים עכורים…

הסופרים, העתונאים והעסקנים השונים – לא, לא על אלה שאינם שמים את לבם כל עיקר ל“עסק הלז” ישתומם הרוח שבאנוש; להיפך, מוזרים, יותר מוזרים, הם אלה, אשר המוראים שאין אחריהם כלום משמשים להם לזבל, להשביח בו את שדותיהם, להרבות את האנרגיה בעבודתם ולהפרות את כוח חייהם…

“קאַמפף, קאַמפף, קאמפף”.

ואמרת לנפשך אז: “דומי! הלא בכל מה שתביעי – לא יֵאָמר כלום; הלא בכל דבריך הרבים לא יהיה אותו דבר, שאותו, ורק אותו, אולי כדאי להגיד; הלא איך שיהא כתוב – יהיה הכתוב פרי האסון, פרי האסון… על כן, נפשי, מוטב לך שתבואי בצור, שתיטמני בעפר, לגמרי, לחלוטין… הגיעה השעה האחרונה של קבורת-נשמות!”

ואולם חלש הוא ילוד-האשה, חלש. ירא הוא את פני אי-החיים. ירא הוא את הדממה העבה. ואני פותח את פי ומדבר אליכם, אחי, אליכם – וממרחק.

והיתוש המכלה היושׁב במעמקֵי נדם לרגע. ואני משׁלה את נפשי: אולי יש באמת דברים אשר אני ממרחק איטיב לראות מהם.. בכל אופן, יוכל היות, כי מפני זה שהנני ממרחק, עדיין אני מוכשר לדיבור… איך שיהיה, כל זמן שלא נאלמו שפתי…

לא, לא “עצות”! לא עצות מפי זה שאת נפשו המליט לאלה, אשר בתוך ההפיכה –

ואף לא ניחומים! תיבש הלשון המנחמת! אין תנחומים לנו לעולם. אין תנחומין ואין שכחה אחרי כל אלה. הכל עושים בנו שפטים. הכל מוכנים ומזומנים בכל עת ובכל שעה לעקרנו מן העולם. נערינו החלשים נשמדים טרם יספיקו להרים את ידיהם הרזות להאהיל על פניהם. מיתה עקומה, מיתת חתולים נחנקים, ימותו ילדינו הרכים. עינויי-תפתה מעוררת הנחמה, עינויי-תפתה וגועל-נפש מעוררת גם הקריאה, שכולה קהוּת-קהוּת: “ממון לכלי-זין! אל הנשק!”

ה“בּונד”, ה“בּונד”! אמיץ הוא ה“בונד”, תקיף הוא ה“בונד”! ונוחי-הנפש שבמערב, משלנו ושלא משלנו, אשר בלב דשן יהגו – הראשונים על סיפוקו של אותו הרגש, שגם בקצתו אינם מודים, והאחרונים על חיבתם היתרה לעם הנרדף – רואים חובה לעצמם לספר בשבח ה“בונד”, שהוא, הוא זקף את קומת ה“יהודים”, שהוא, הוא “יוצא ירך החשמונאים והמכבים”, שהוא המציל את כבוד-בית ישראל…

עלובים הם הס.-ס.–ים השונים המתקנאים בירכה זו של “האורגאניזציה היחידה”. כסילות היא גם מצד אחרים להילחם בה. כפופים-מרימי-ראש הם בחורי ישראל, אומללים הולכי-בטל הם בחורי ישראל, נרגשים עקומי-המוח הם בחורי ישראל, ומרגשות מהופכים ומאפס מעשה הם נכונים תמיד, לצורך ושלא לצורך, לקרוא קריאות שונות, להפקיר את נפשם האמולה ולאמור “קשר, קשר”. כן הבונדיסטים בחורי-ישראל נינהו. אולם ה“בונד” כשהוא לעצמו עם מרכזיו בשוויצריה ובשאר מקומות – מה לכל אלה ולכוהני-מודעית?! הסתדרות להתקומם נגד “שלטון הבורז’ואזיה היהודית?” – יהיה מארכס עמהם! ואולם גיבורי-ישראל? אנשים אשר צער עמם נגע עד נפשם אשר חיי אומתם וכבודה לנגד עיניהם, אשר יסורי אחיהם ונאקתם יעלו באזנם? מתי ובמה? שמא בזה שהביאַליסטוקאים הוצאו תמיד ובלי כל חשבון להורג בשל ספק “דוֹלוֹי”? שמא בזה שממונות נאספים ע“י ה”מאמינים" דוקא בפירוד משאר המאספים? שמא בזה שבאקדחים טמונים מבטיחים לרפא את שׁברנו? שׁברֵנו… כן, מה לעשׂות, אחים, באמת? סוף-סוף, מה לעשׂות? קָרא תגר מי שׁקרא, השׁתתף בפרוטה מי שׁהשׁתתף… מה לעשות… מה לעשות…

ועדיין התשובה מוכנה! עדיין המחותנים יניעו ראשיהם: ה“לאומיים”! לא יבושו ולא יכּלמו! צווחים על שברם, על איזה שבר המיוחד להם, בעוד שהיה מעשה ובאחד הכפרים אירעה תקלה למורה רוסי, רוסי ממש. הוי, האובדים דרך והשוכחים את הלוֹזוּנג, בעוד שרק הלוֹזוּנג הזה יביא את הישועה לכל… הלאָה האַבסולוטיזם!

הנה כי כן, איפוא, הוא הדבר, אחי הנמַקים. אמותינו אומרות: מלאך-המוות שוחט – ולעולם יצדק.

להילחם עם האבסלוטיזם – ובאמת, היש דרך אחרת לכל מיני בני רוסיה באשר הם אדם? היש דרך אחרת לכל המתגוררים שׁם, אם לרצונם ואם על כרחם? אם גֵרים ואם אזרחים – היש אפשרות לבלי לפרוץ גדרה של החיה הרעה הזוללת הכל, המשעבדת הכל והאוסרת הכל?!

הלא אפילו מוּרשי הציונים חוששים לבלי לדבר במלחמת-מצוה זו; הלא גם הם באִים כיהודא ועוד לקרָא וגובלים את טיח הריבולוציה בטל-חרמון היוד על הררי ציון –

ואולם – אוי ואבוי לנו ולכולנו! שאלת עמנו הלא אינה תלויה באבסולוטיזם הרוסי. שאלת המון-בית-ישראל הלא אינה נפתרת ע"י מפלת האבסולוטיזם. אין מרפא להמון-בית-ישראל החרוב מכל מה שעולל לו הגוי הרוסי. אחרי אשר ראה המון-בית-ישראל לאיזו מעשים מוכשר הגוי, אשר בתוכו הוא יושב – מה יש לדבר אחרי כל אלה?! מה יש לדבר, אם אין מה לעשות אם אין מה לעשות.

כי אין מה לעשות! ברגע זה, בשביל רגע זה, אין אנו יכולים לעשות דבר. תחבולה להושיע את עצמנו תיכף – אָין. מקום לנידחי עמנו כיום הזה – אָין. תבוסתנו שלמה. הפרק הזה, שאולי הוא האחרון בדברי ימינו, מלבין את שערותינו.

ורק קול אחד, קול יונה הומה, עודנו עצור בתוכנו, האובדים והנואשים, והוא יהגה אמרתו:

למדו, למצער, דלים ונמלטים,למדו,למצער, מן הפרק הזה, אתם שרידי-הכידון ופליטי-הרעב! תהי השעה הזאת, השעה שהררי-נשף נערמו עליכם בה,למקור-דאגה לעתידותיכם. שכחו את כל הארגוּמנטאציות השונות, המקובלות! שכחו את כל הדברים הפעוטים והטענות מן המדרגה השניה! עזבו את כל אליליכם-הבל ואמונותיכם-שוא! שימו נגד עיניכם רק אחת, אחת: ישע ומפלט. בקשו אפשרות הישע והמפלט, בקשו את האמצעים להתגלמות משא-הנפש של השגת ארץ!

כי לא רק על אמונתנו אנחנו נשחטים, בני ישראל, לא על רשעתנו אנחנו נהרגים, לא על צדקותינו אנחנו נדקרים, לא על קידוש-השם אנחנו נשרפים; יד כל בנו רק מפני ששנואים אנו, ושנואים אנו מפני שכל בני-האדם-הזאבים שונאים ושנואים, ואולם כל בני-האדם-הזאבים ביערותיהם המה, ואנו גולים, אנו זרים.

נחדל-נא מהיות זרים בתוכם. ילכו-נא בנינו מאתם. נכין בעד בני-בנינו ארץ, אשר לא תדרוך בה עתה-רגל-איש.

נעזבה-נא את התיאוריות! לנוגה-ברק-החַלף יאבד זהרן. ננסה-נא להציל, אם יש הצלה.

ארץ! כל ארץ שיש יכולת להשיגה, כל ארץ שיש אפשרות להתחיל בקרוב לבנות ביתנו בה; ארץ לא בשביל היום שכבר אבד לנו, ארץ בשׁביל המָחֳרָת, בשׁביל הדורות הבאים, בשׁביל יתומי נמירוב לאחר עשרים שנה, לאחר חמישים שנה, לאחר מאה שנה.

כי הלא גם אחרי ההרג מהדורא קמא אמרו: הִרבה התלין לזבוח לאלוהיו, גדש את הסאה, הפריז על המידה, תהום-הרעה כל כך רחב ועמוק, הצרה כל כך עוברת כל גבול, עד שכבר אין גדולה הימנה –

ומי יודע אחים, מי יערוב לנו, מי יאמר לנו, כי בנינו ובני בנינו לא יזכירו שנות תרס“ה-תרס”ו כמו שאנו מזכירים היום את תר“ם-תרמ”א.

התאוששו, יהגה השכם והערב קול הדממה הדקה שבתוכנו, רק נסיון זה נשאר. כל המעיָנים צריכים להיות בו. הכל צריך לפניות אליו. חוץ ממנו – כל המעשים תוהו והבל.

– – – – –

משואות, חרָבות; עצמות נשברות, מרוסקות…

ואולם יש אשר יד ההתעוררות, ההתחדשות, הוֹיה בנו. אז ינבא הלב, ינבא: הנה ימים באים…

הנה ימים באים – והמקום אשר עלינו ללכת שמה יהיה לנו; והתעוררו כל חלשינו הגיבורים, השופכים עתה דמם על כבוד אחיותיהם וחיי אמותיהם לשוא, ובאו שמה ברינה, והחלו את העבודה…

בוא נבוא ברינה, אך העבודה הארוכה, עבודת ההכנה, עבודת הדורות לא תהי ברינה. ימים רעים, יסורים קשים. ואולם חזון אחד יחַיה את כולנו, אחי, את כולנו העובדים: לא למעננו, עינינו לא תראינה – בשביל כל עמנו הרוה-דם אנו בונים בית.

וכיום הזה – תהיינה עינינו אך נשואות ופקוחות. נשמור על שארית-כוחותינו. נקמה? אבל היכולים אנו להינקם אחת? היש נקמה ממעשי בראשית ומכל שבעים הזאבים? היש גאולה לתהום-דמנו? היש גמול ושילם לכל, לכל?… לא, אל נקלל. אין קללה כזו. תהיינה שפתינו סגורות. יהיו פנינו נחוּשים. יתגדל ויתקדש האדם העברי.

[“המעורר”, תרס"ו חוברת א', ינואר 1906; החתימה: בר-יוחאי]

(מפנקסו של סופר עברי)

הם באים אלינו בשאלה ובשם החיים: מה לשפת עבר ולחיים?

או לא! הם אינם באים בשאלה. הם באים בבטחה, הם באים בשׁצף-קצף: פֶטישׁ! אין כל צורךְ בזו השׂפה המתה!

בזו השפה המתה – אמנם כן, אין צורך בשפה מתה, גנאי הוא לדרוש אל המתים, חרפה היא לאנשים חפשים לעבוד לשפה מתה, לעשות אלילים מקומץ של מלים, שאין בני אדם נזקקים להם –

ואולם מה נעשה, אם בשפה המתה הזאת יש לנו ספרות בת שלושת אלפים שנה ולא מתה? מה נעשה, שאם אנו באים למחוק לגמרי את השפה המתה הזאת מספר-חיינו, הרי אנו מאבדים בידים את כל אשר רכש רוחנו בהמשך כל הדורות? מה נעשה עם המתה הזאת, שיש לה התכוּנה המשונה הלזו, שׁמדַברי ערבית וספרדית כרבי שׁלמה ן' גבירול ורבי יהודה הלוי ומדברי פולנית ורוסית כבעל “המחשבה והכינור” ובעל “בין המצָרים” כותבים ויוצרים בה, ולפעמים – דוקא בה?

– – – – – –

הם באים בשם החיים. אבל מה זה – חיים? כלום סוד הוא שלחיים במובן המקובל אין צורך בשום ספרות? שלחיים במובן המקובל יש צורך רק בשביסים ובשהרונים ובבתי-קפה ובקרקסים? שספרות-החיים במובן המקובל אינה אלא גליונות-נייר גדולים עם מודעות גדולות על עסקים גדולים ואכילה ושתיה ומחול?

אנן בבעלי-הרוח הכא עסקינן, בבעלי הרוח שבחיים, ובבעלי הרוח מבני ישראל –

– – – – – –

ועדיין הייתי מבין את כל טענותיהם אילו היה ישראל הלז חטיבה אחת, יושב על אדמתו ומדבר דוקא גרמנית ישנה, מסורסה ומעורבבה בלשונות שמיות וסלאוויות – אז, לכל הפחות היה מקום לצעקה: גם אנגלית אינה אלא ז’ארגון! גם את הז’ארגון הגרמני מדברים היהודים ברוחם! למה לנו ה“הכבדה” של לשון-הקודש?!

ברם עכשיו, עכשיו שכולנו, כולנו נידחים בגיטות שונים באירופה ובאמריקה ובאסיה ובאפריקה, וכל גיטו וגיטו יש לו ז’ארגון שלו, ולילדי הגיטות שבמערב, הנה גם הז’ארגון של מֶנדלי אינו אלא שׂפה מתה, והרי שׁאינו יכול להיות לעולם השפה המקשרת והמאחדת את כל אברינו הכתותים ופשיטא שאין רשות ל“אידיש” זו לאמור: “אני השפה הלאומית, שפת נשמת האומה, שפת רוח האומה, שפת יצירת האומה”, ומה לכם, איפוא, כי נזעקתם?

– – – – – –

תמן אמרי: וי, וי להני בני נשי, שבמקום שהצער הקשה מפעפע בו, הרי הם באים בגאוָה ובגודל-לבב ובהתנפלות בטוחה –

כאן – צער וכאב, כאב וצער; כאן כוחות עמוקים וכשרונות עמוקים נפזרים, מתפוררים והולכים לאיבוד מפני שנולדו לעם מפוזר ומפורד על שבעה ימים, לעם שאין לו נקודת מרכז בכל חייו ובכל מעשיו, לעם שהניגודים והסתירות ולא-הטבעיוּת וכל מיני השיבושים המוכרחים מלווים אותו על כל צעד וצעד, לעם שאינו עם אלא גלגול-עם; והגלגול הזה, אשר שבע לשונות בפיו, לא שבר עדיין את עט-הברזל שבו נכתבו ספריו בגלגולו הראשון; וכי יוָלד לו בן, בן ולא בת, ודיבר נכונה או לא נכונה בכל השפות המתהלכות, ושפת אמו – עברי-טייטש, אך שפת ספריו – עברית ולא טייטש, כל זמן שהוא בתוך המחנה!

כאן – “גדול מאד הכאב וגדולה מאד הכלימה”; כאן – עינויי-שאול והטחה כלפי הגורל המר, הרע והאכזרי; כאן – רקיעה ברגל וצעקת מפני מה? מפני מה זכו כל אלה הנשמות, יוצרי דור ודור ועם ועם, שתהא שפת אמם שפת ספרותם, ועלינו, עלינו העברים, להמשיך את חיי ספרותנו העברית בשפה מתה?

הרבה אובד לנו, העברים, הרבה. להרגשה אחת,להרהור אחד, לצלו של דמיון אחד, אנו מוצאים שֵׁם, ודוקא בשׂפה מתה זו, ואולם אלפי אלפים מאלו נכבשים בענן, כלים בעשן, עולים בתוהו… דמדומי החיים ורפרופי החיים, פטפוט-ילדים וצהלת עלמות, סיפורי-זקנות ושיחות-מטורפים – כל זה בכלי שני, בכלי שני…

עולמות אובדים! וספקות מרירים ובכי רב והתעוררות עצומה מתוך הדממה: היארכו ימי עמידתנו במצור? הנחדל, סוף-סוף, להתחיל ב“מעֵין” ו“כעֵין”? היש בכוחנו לעשות פרי ישווה לנו? האפשר ל“מוכרי כל חושיהם לעבריה לצמיתות” לשבת על אבני טולסטוי ודוסטוייבסקי ואיבסן והאופטמן – וליצור כמותם?

כאן – האבדון עם חירוף-הנפש נלחמים בכל נשקם, והני גברי באים בבטחה כזו, בפשטות כזו: ז’ארגון – ותו לא! אידיש –והכל כאן.

– – – – – –

ולמי? לנו, הכוהנים, אתם מגלים אמריקה זו? ואנחנו – כלום מפאריז או מפדואה הננו? כלום מעוזבי הגיטו או מיוצאי מן הגיטו אנחנו? כלום “אינטליגנטים, פריצים מיסודם של ה”יודישע קולטור" שעזבו את עמם ואת שפתם, בעוה“ר, ועכשיו הרי הם שבים אליו” הננו? כלום לא דיברנו “אידיש” מעודנו? כלום חדלנו מעולם להשתמש בלשון זו שבני עמנו משתמשים בה? כלום לא דם-נפשנו ב“אידיש” זו ואהוב לא נאהבה והוקר לא נוקירה והכר לא נכיר בחשיבותה ובערכה בתור דבר עומד וקיים, החביב וקרוב לנו כשהוא לעצמו ובתור אמצעי הגון לעשות מיהודינו-סתם אנשים מישראל?

הלוא שחוק הוא, פשטנים ויודעי הכל! כלום ידעתם דבר ולא נדע אנו? כלום אין בן-העם שבנו סובל על זה בכל תוקף-יעודו לסבול? כלום אין נפשנו הגלותית, הטרגית, נושאת גם מן החטא הזה? כלום לא אמרנו לנשמתנו בשעות ידועות: שרטוט זה – בשפה המדוברת יכירנו מקומו יותר? או אולי שכר בהאי עלמא איכא לכתב ללא קוראים וללא קוראות?

אלא מאי? אדרבא, בארו אתם, מבארי-הכל! נו, התחילו: קליין בורזשואזיע, בטלנים, ריאקציונרים, לשון-קודש, שונאי הפרוליטאריאט, שנואי הפרוליטאריאט…

הוי, גבאי הפרוליטאריאט! במה עלינו לכפר את פניכם, אנחנו, הסופרים העברים בני הפרוליטאריאט היהודי? מה נאמר ומה נדבר לפניכם, אנחנו, אלה שרכושם גדול כל כך ב“צפרני-שמיר” ובעפצים-לדיו? אין בפינו אלא אמירה זו: תבוא ברכה על כל הכותבים בטוהר-לבם בכל לשון שתהיה בשביל הפרוליטאריאט ובשביל אלה שאינם פרוליטאריים. ואולם “ז’ארגוניסטים”: קול ענות גבורה, סימן לפרוגרס, אות לבני מרי, חרב על ירך – טיפשים וקהים!

ושקרנים! כי דבר-כזב אתם עונים בנו, קלי-דעת; שוא, נבערים, תעיזו מצחכם לאמור: לשון הקודש! שפת-הדת! – כאילו היו “מתי מדבר” עוסקים בטומאה וטהרה, ו“הנאוה מדילסברג” – מגדת תחינות, וכאילו היו השו“ת שבדבר שמירת שׁבת וגטין ועגונות ומקוָאות שכותבים רבני אמריקה ב”גַזֵטין" שלהם לא בז’ארגון.

ואם לא ה“שו”ת" הללו, אם החשובים שבספרי הדת הישראלית, אם “היד החזקה” ו“תשובות הרא”ש" וארבעה ה“טורים” כתובים בלה“ק – הנה לא פנינו, פני האנשים החפשים הכותבים עברית,יחוורו מזה. לנו אין כל צל של אמונה באלוהי “ראשית חכמה” ו”של“ה” ואפילו לא באלוהי “חובת הלבבות” ו“בחינת עולם”; מהלך ת“ק פרסה רחוקה ממנו דתם שׁל אמוראי בבל ותַנָאי ארץ-ישׂראל ולא כל שׁכן דתם של הט”ז וה“באר היטב” – אך עברית אנו כותבים מפני שאין אנו יכולים לבלי לכתוב עברית, מפני שהניצוץ האלוהי אשר בתוכנו יוצא מאליו רק בשלהבת זו, מפני שזיק זה אינו מתלבה, אינו מתגשם במלואו אלא בשפה זו ולא בשפה אחרת, ואפילו לא בשפה הבלולה, החביבה, שפת אמותינו, אשר בפינו.

– – – – – –

“מה תתן ומה תוסיף לנו שפת עבר?” – באיזו שפה מדוברת מאז מעולם בין היהודים לא נשמעה ההתמרמרות הזאת על השפה הזאת, המתה ובלתי מתה, הנשכחה ובלתי נשכחת? שני אלפים גלות, ובאיזו שנה מן השנים האלה לא נשאלה השאלה הזאת ובאיזו שנה מן השנים האלה לא נכתב שום דבר בשפה הזאת?

– – – – – –

גדולה מזו. עתה, בעת הזאת, גם מבלי שיגידו לנו ה“ז’ארגוניסטים”, יודעים אנו, כי הולכים הימים ורעים לספרותנו הלאומית. קצרה נפשׁ עמנו בה בעַצמה מרוב הפורעניות שׁלה: ואולם ספק הוא גם, אם גדול כל כך כוחה של ה“אידיש” בגילויה הרוסי להפוך לכולנו שפה אחת.

אמנם, להם, השמחים בחלקם, הבטוחים בכלל כי הגדילו לעשות, אין צורך בכל זה. די להם החזקה של הז’ארגון במה שיהיה לעתיד-לבוא השפה השלטת בפרוגראמה של ה“בונד” ובשעת הדחק גם של חבריהם הצועקים: “טריטוריליזמוס” בלשון מדברת מארכסיסטית. ואולם אנחנו, אנחנו, אשר הצעקה הכבושה: “ארץ!” יוצאת מתוכנו לא בכדי לקיים את המצוָה המטריאליסטית-ההיסטורית של פרוליטאריזאציה, כי אם מפני שאנו חוששים, בגודל-יסורינו, לכליוננו הלאומי, לכליון-עם-היהודים, מפני שעינינו פקוחות לראות את אפשרות האבדן המוחלט שלנו ואתו גם אבדן-לשוננו, לשון אליעזר בן חנניה ויוחנן מגוש-חלב. אנחנו אומרים: אמת, ספרותנו העבריה בזמן האחרון, כפי הנראה, הולכת וחדלה מהיות האבוקה המאירה שלנו, עמוד האש והענן שלנו, ואם עוד שנות מספר כאלה, אם עוד שנות מספר של רפיון-רוח ולא-גאולה – ולא תהי עוד ספרותנו העבריה האוצר הגדול לנשמת אומתנו. ואולם אנחנו איננו כמוכם להתפאר כל היום, כי החיים על צדנו הם; אנו העברים, יודעים, כי הזרם אל מול פנינו הוא, כי קשה היא דרכנו, כי החיים באים לכלות את נפשנו. ברם אנו,היהודים הצעירים, בני העברים הקדמונים, אנו אשר סופרי יהודה וחוזיה מימות מיכה וירמיהו עד פרץ בן משה ואחריו, נתנו את העולם בלבנו; אנו, אשר העבריה החיתה והעשירה את נפשותינו, אשר שיור אין לנו מבלעדיה, אשר היא-היא מקור-חיינו, חלק מסוד הוָיתנו ואחוזה וקשורה בכל עצמותנו – אנו איננו רוצים בזה, ולעולם איפוא ובשום אופן לא נשלים את הרעה הזאת, ולעולם איפוא ובשום אופן לא נוכל להישקט ולראות ניר אובד ליתר הפליטה. אחרונים נישאר על החומה.

[“המעורר”, תרס"ו, חוברת א', ינואר 1906; החתימה: ח.ב. צלאל]

בעיקר-הדבר צריך היה לכתוב בשביל “המעורר”, אורגן ספרותי חדש, המתכוון לומר דבר-מה, לא “רפרופים”, ואפילו לא “נסיונות”, אלא מאמרים גמורים, שלמים ומקיפים, על ספרותנו העברית; שהרי למרות הפזמון המקובל: “כל עיר ועיר על תלה בנויה ועיר-האלוהים מושפלת עד שאול תחתיה”, הנה יש ומחשבה תקיפה עולה על הלב, שאיך שיהיה, ובאוצר ספרותנו כעת יש כבר נשמות גדולת, מצויינות. יש פרץ, הריאליסט החד והרומטיקן המעולה בחדא מחתא, הריאליסט – שאינו מחטט בפרטים וקטנות, אלא הולך ומעלה צדדים שלמים מן החיים בתמונות קטנות, נפלאות, והרומנטיקן – שאינו מושכנו אל העבר, אלא יוצר לנו חדשות,יצירות ההווה והעתיד מ“שיחותיו של ר' נחמן’קה”; יצחק-ליבוש פרץ, משורר “העוגב” ו“מנגינות הזמן” ו“חורבן-בית-צדיק” וי ל. פ. ובן-תמר ולצפ“ר והל”ץ והפרצ“י של תקופת “החץ”; זאת אומרת, פרץ הידען החריף של נשמת-האדם, פרץ החשבן הנוגה ופרץ המהתל, המבקר, המפיץ השכלה, הכותב-הכל. יש מנדלי, הנשר הגדול והזקן, עם עיניו הפקוחות על עצם מהותה של כנסת-ישראל, עם שפתיו הלועגות-המרירות ועם הרחמנות המתיאשת שלו, אשר כתביו ביהודית, לפי מה ששמע “בעל-מחשבות” באחד מפיליטוניו ב”דער וועג“, מקשטים את כלי-ביתו של כל פועל יהודי בלונדון (הלונדוים גופא הלא יודעים עד כמה יש אפילו מקצת אמת בשמועה זו!…) ואשר כל כתביו הבטיחו משכילי-אודיסה קודם החורבן, כמובן…) לתת לנו ליום-חגנו, שהיה צריך להיות, ואנחנו השיבלים הבודדות, כה שמחנו… יש ברדיצ’בסקי, תלמיד-חכם ומשורר זה, ששנה ופרש ונכנס לפרדס ואינו פוסק עד היום הזה מלהפליאנו בגילויי-נפשו, שכולם פיוּט קרוע ומשונה והעצב הישראלי שבהם עורג תמיד אל עולמות שאינם שלו, והוא נכנס וחוזר, חוזר ונכנס… יש, לאחרונה, ביאליק – גולת-הכותרת; ירמיהו ויחזקאל בהתפתחותם הנשגבה… והנה – דוד פרישמאן, האירופי היהודי, שבצחוקו המיוחד ממוזג שלנו ושלהם באופן יפה למאד והספקנות המרירה עוד סוככת עליו בכנפיה… יש גם הלל צייטלין, טהר-הלבב וגדל-הצער, יש… בקיצור, אילו היו לנו מאירים, אילו היו לנו רוצים-להבין, אילו היו לנו בֶּלינסקים, ישׁ, סוף-סוף, אצלנו מה להאיר ומה להבין! ובמחשבתם של קומץ האנשים העברים העובדים כבר ב”המעורר" אכן תתנוסס התקוה, כי לעתיד יעלה בידם לעשות איזה דבר במקצוע זה, אלא שלעת-עתה הן עולה בחלקם של אלה רק להצטער ולבלתי הסתפק…

– – – – – – – –

“ספרותנו שָׁמם עליה עולמה”, “תלויה היא בנס”,“פרוצה היא ואין חומה”, “אינה כלום נגד הספרויות של כל עם ועם הגדֵלות ומתפתחות על פי דרכן” – מי לא ידע כל אלה? מי לא יראה כל זאת? למי סוד, שאין כל קהל עברי? מי תם לבלי להכיר את חזון-הגוויעה? מי עיור לבלי לחזות, שהכל הולך לבאר-שחת… אלא על מה יש לדון? על דא יש לדון, מדוע אין רואה גם את כל כובד-המלחמה, ששארית חיינו הלאומיים זו שופכת מול כל הפרוצסים השונים, שיש בהם חשובים ויש בהם רק מדומים, הבאים כולם לבלעה חיים? מדוע אין רואה ואין מתאושש להרים מאשפות את “הדלה והראשה”? מדוע לא יבואו לעזרתה הגואלים, הסמולנסקינים, אשׁר אליהם תשַׂבֵּר, תחת בניה, הרוזנפלדים השׁונים, אשׁר עזבוה ובנחת-רוח?

– – – – – – – –

כי, יאמרו מה שיאמרו וספרותנו העברית, על אף אויביה ולמרות שויון-הנפש המחפיר של בניה, נכונה עדיין להילחם על קיומה, לפרנס את רוחו של העברי בן-הדור, ליצור מתוכה, להכניס “מן החוצה האוהלה” ולבלי היכנע. אמנם, כל אורגני-חייה בכבדות יתנהלו; אמנם, “הוצאותיה” נתונות במצור ובמצוק. “אחיאסף” הרי היא כאילו אינה; “השילוח” אינו מתקבל, ול“הברכה” שׁהיתה צריכה לבוא בו, כבר כלו עינינו מיחל…ובכל זאת… ובכל זאת!" – יאמרו הבונים.

– – – – – –

… בעת האחרונה יצאו לאור קובצי מאמריו הדעתנים של אחד-העם והיהדותיים-האנושיים של יוסף קלוזנר תלמידו. זלמן אפשטין הוציא לאור את הכרך הראשון של כתביו העדינים; כתבים אלו, אומנם, מִסִפריהם של בינונים הם, ויש שהנם גם זרים לנו קצת, אבל חביבים-חביבים הם גם בזרותם ובקולם של לפני עשרים שנה… נדפסו גם כתביהם של האדונים: נ.סוקולוב, בוקי בן יגלי ומרדכי בן הלל הכהן. הוצאות “תושיה”, “הספר”, “יבנה” ו“האור” חזרו והדפיסו את פייאֶרברג, יעקב כהן, יעקב רבינוביץ, יעקב שטיינברג, נומברג. נאספו גם ציוריו הנלבבים של א. ז. רבינוביץ, זה בעל הכשׁרון לא-הגדול, אך היהודי הרַגָשׁ, הישׁר, הקרוב, הפשוט; א.ז.רבינוביץ – בן פלך מוהליב, בן רוסיה הלבנה, מקום היהדות הממוזגה, בן ארצם של צדיקי חב“ד ושל עודרי ספרותנו החדשה כסמולנסקין ז”ל וראובן בריינין יחיה. הוצאת “חברים” בווארשה התחילה לתת קונטרסים פופולאריים ונאים להמון-קוראינו. וכשרונותיהם של שניאור, ברקוביץ, שופמאן, גנסיון והירשביין הולכים וטובים לעינינו, למרות הכל, למרות הכל… סוף דבר: לא דעכו עוד כל הניצוצות, לא תמו!

[“המעורר”, תרס"ו, חוברת א', ינואר 1906; החתימה: זכאי]

נשמת פייטן אמיתי כי תיוולד אצלם, אצל אומות-העולם, היא תופסת את מקומה הראוי לה רק אחרי מלחמה ארוכה קודמת מצד עובדי-הפארנאס המושבעים והמקובלים; תחת זה אחרי נצחונה המוכרח – חיה היא ימים רבים בפי הדורות הבאים והעתידים לבוא. הפייטן העברי היותר גדול שבדורנו לא פגש מלחמה על דרכו: איש לא עמד לפניו על הדוכן, איש לא ראה בו מתחרה, יורש-מקומו; לא מלחמה ולא נצחון: הכרה קלושה בחייו מצד חצי-מנין… והדורות הבאים – אחרי אשר תשוב נפשו המרה אל האלוהים?…

*

המהלכים והפייטנים הגדולים מזמן לזמן שורפים את עגלי-הדור ופוסלים להם לוחות חדשים; הסופרים והדרשנים השונים עומדים מאחריהם ופוסלים את הלוח הישן בשם: “תקופת-המעבר!” והבריות? הבריות לועסים תמיד ובתאוה צפיחיות-בדבש ושותים תמיד ובהנאה מי-מדמנה וחוזרים תמיד ובעקשנות על “הכל כדאתמול”.

“תקופת-המעבר, תקופת-המעבר” – והכל על מקומו עומד בשלום! איש אינו עובר…

*

כותבי תולדותיו של שֶׁלִי מספרים, כי ה“בעלנים” בבני-אנגליה על ספרי שיריו של הפּייטן הענוג והסוער הזה, בן-דורו ובן לויתו של בּיירוֹן, לא עלו בחייו אפילו למאה, האפשר למצוא בזה צד-נחמה לביאליקים שלנו?

*

החושבים לבדד ולא לרוח הזמן כותבים לרוב גם כן באופן של “המחשבות לא לפי רוח-הזמן”; המיושבים והפיקחים בעיניהם זועפים על הסגנון המטורף והבלתי- מובן" אך בכדי: הם לא היו מבינים בכל אופן…

*

הטהורים חיים חיי-טובים, אך חליפתם הלא בוא תבוא; הקדושים נותנים נפשם לממיתים, המות מפסיק הכל, מסיים הכל ומכסה על הכל; ואולם החי שבטהורים ובקדושים, כל זמן שהנשמה בקרבו, נותן אל לבו שהחיים והמות שלו יתנו תוכן להמשכת-החיים שאחריו…

*

הבא בזמן הזה לחיינו או לספרותנו ואומר “לסתור!” – הרי זה מעיד על עצמו שאינו אלא כקורא בגרון… אין אצלנו מה לסתור! הגיעה השעה – או לבנות או לשתוק.

*

טיפוסו של בן-מפלגה מהו? – בריה אשר שם-מפלגתה תשַׁוה תמיד נגד עיניה. והיה כי תקראו לפניה את גיטה – וענתה ואמרה: הלא את השם ההוא, שם מפלגתי פלונית, אינו מזכיר, ולמה הוא בא? ומקרא זה אינו מדבר עדיין אלא בבינונים ובענווים שבבני-המפלגה. הרתחנים שבהם מתחילים זועקים: אאה, את זה אינו מזכיר! את זה הוא מבטל! לזה הוא מתנגד!… נוציאהו – ויישרף!…

*

ארבע מידות ביחס לסוציאליות: בעל-הנאה שפל ובטל, הרוצה בשלוה ובמנהג-העולם; המוני נבער ובז, הניצב תמיד כקיר-חומה נגד כל שינוי בלתי-רגיל; דק-הרוח, שתיקון זה אינו מספיק לו ואינו כדאי בעיניו; חולה-הרוח, המכיר היטב בטבע בני-האדם ויודע את “המעוות לא יוכל לתקון” – ואולם הסוציאליסטים המובהקים אינם מבדילים: כל מי שאינו מודה בתורתם – בּוּרז’וּאה!

*

חירות אומרת: הנַציוֹנליסטים והאנטי-נציונליסטים, הסוציאליסטים והאנטי-סוציאליסטים, המוֹרליסטים והאי-מוֹרליסטים, גשו הנה ושמעו אלי: היו לאנשים, לבני-חורין. כי אם ממאסים אתם בהוויה של קופים, אם נאמנים אתם למה שהנכם – למה לכם פלפולי דאורייתא על ה“היזק” של הלאומיות או על רוחה ו“הגדרתה” והרבותא שבה? ואם חזקים אתם, אם אינכם תלויים בדעת אחרים – מה לכם פחדנותה וקהותה ועבדותה של האנטי-סוציאליות או גאותה וצעקנותה ובטחונה הכסילי של הסוציאליות? ואם פורצים אתם כל הגדרים, אם הכל רשאים אתם ועליון ניתתם – מה לכם המוסריות ואי-המוסריות? זה הדבר בני עליה: אם אני כאן – הכל כאן.

*

דממה אומרת: גדול צער הבדידות של הנאסר, המרוחק-בזרוע; עולה עליו צערו של המתרחק מאליו, של המתבודד לרצונו-על-כרחו; קשה משניהם צער הנתון במאורה בודדה והוא חושב על צדקתו ויתרונו של לא-הוא… וחמדה בלבו…

*

נסיון אומר: הקברנים, הרגילים בגופים מתים, מזלזלים בהם; סופרי סת“ם, הרגילים במזוזות, אינם חרדים עליהן; העסקנים, הרגילים בהמונים, אינם נוהגים כבוד בהם; ובעלי הנפשות העמוקות, הרגילים בכל מצבי-הרוח, אינם מתפעלים ביותר מערכם של ה”אידיאלים".

[“המעורר, תרס”ו, חוברות א' ו-ב', ינואר-פברואר 1906; החתימה: ב., י.ח.ב.]

“לכהני גוונא¹ – אומר פ.מ. זיידמן במאמרו “מי ומי החלוצים?” (חו' א' של “המעורר”) – לבנין בניננוּ החדש, נחוצים אנשים בעלי אינדבידואליות חזקה, ואני חושב, כי קרובים יותר מהפועלים אל מחנה-החלוץ המה המשכילים שבעם”. והנה מניח אני לו את ה“פועלים”, שבזה ודאי שכיוון אל האמת, ואולם “המשכילים שבעם” – כלפי לייא²?! המשכילים, כלומר אינטליגנטינו הידועים, העושים כל ימיהם דיסקוסיות, ושכל עסקיהם היא איזה ורמינהו מתורה שלמה זו של מאַרכּס – ההם הנם “בעלי האינדיבידואליות החזקה”? אמת, מר זיידמן מסיים את מאמרו בסימן-השאלה, אך בכל זאת, כמדומני, שבמקום – “מי ומי החלוצים?” צריך היה לעמוד על שאלת “מי ומי האנשים?”, מי ומי בתוכנו אנשים, אנשים ממש, אנשים היודעים לבוז לתיאוריות של מה בכך, אנשים שאינם זקוקים לכל תורות שבכתב ואינם נתלים באילנות יבשים, אנשים זריזים, נאמנים, חיים, מרגישים, אוהבי-עבודה ומוכשרים-לעבודה… כי במקום שאנשים כאלה עומדים – שם גם חלוצים – –.

אחינו בני עמנו, החרבים והקבצנים, אינם יודעים מה לעשות ומה לאכול, והללו יושבים ומורים: היהוּדים הולכים ונעשים לעניים, הרי שנכנסים הם בגדר הפרוליטאריזציה… הביאו קרבן-תודה!

*

“לחם וחופש” של פטר קרוֹפּוֹטקין, נסיך אדמת רוסיה הגדולה והפראית, הרגיל לדבר בדחילו ורחימו על צדקת העם וגדולתו, מגישים אדוקיו מבני-ברית לפליטי-הפרוגרומים, אלה הלומדים כאן, בגיטו הלונדוני, להכאיב האצבע במחט.

*

בשעה שאני שומע את מנביאנו בני דת-קארל עומדים ודורשים על היהודים ועל גזירת ההיסטוריה עליהם. שמכיוון שהפרוֹדוּקציה והחיים האקונומיים שלהם – של היהוּדים – תלויים בהתפתחוּת האקונומיקה של הארץ שבתוכה הם יושבים, הרי ברי ומחוּור, שאין להם, ליהודים, שום צרכים מיוּחדים בעתיד ולא כל שכן גרגירי קוּלטוּרה בהווה, אם לא לחשוב את הפאנאטיזם וגו' – אני יושב ומהרהר: כן, קארל אמת ותורתו אמת… ואוּלם… מנדלי מו"ס למי יינתן?

*

“גזירת ההיסטוריה” – מנבאים הם ואינם יודעים מה.

י.ל.פרץ – בימים ההם, כש“כל חלום חייו ושיריו” היה ה“קסם על שפתי שושנים”, כבר היתה “אצבעה הרזה” של “אשת חבר” תקועה לתוך פי תינוקה הבוכה… “ותתקע את אצבעה הרזה”… הקוּרסיב הוא של בעל “העוּגב” גוּפו.

כן, בעת ההיא דייקן היה; רצה וטרח שיבינוהו. ועכשיו?

“מעשיותיו העממיות” – הנוי והרוממות!

אפס השאר… רובו של השאר…

אפס –

*

יותר מדור שלם התכחשו הסוציאליסטים היהודים שבאיסט-ברוֹדבי לעמם ולרגשם הטבעי. ואולם, סוף-סוף, פורץ לו זה גדרו ומפלס לו נתיבו. בני-חורין פוסקים להיות עבדים ומתחילים לדבר בלשון הוגנת. הקראתם “דאס פאלק”?

*

עוד אלוהי ישראל חי הנהו! יצאו לאור “משירי הזעם” של ח.נ.ביאליק.

[“המעורר”, תרס"ו, חוברת ג', מרס 1906; החתימה: ח.ב.צ]

בר-יוחאי, אחד מחברי “מסדה” שבפנים, כותב לחבריו בחוץ:

                                                      *

“הנה קונטרס-”המעורר" בא אליכם, אחי המעטים, בשלישית.

קשה הדרך –

קשה ומדכאת, ואולם הן הוא לא הבטיחכם דבר מראש.

לא הבטיחכם, וגם אמנם, תאמרו, לא ניתן לכם יותר משהבטיח. אפס, הבוֹ האשם?

הן לב טהור נתן לו אלוהים…

לב טהור ושאיפה טהורה לזו השארית הנמצאה…

[“המעורר”, תרס"ו, חוברת ג', מרס 1906]

דאס נייע לעבען, צענטראל-ארגאן פון דער יודישער טעריטאריאליסטישער ארבייטער-פארטיי (פועלי-ציון).

["החיים החדשים, בטאון מרכזי של מפלגת הפועלים הטריטוריאליסטית היהודית (פועלי-ציון)]

אם רוצה אדם לעמוד בזמן הזה על אופיה של התנוולות-כנסת-ישראל, ילך ויסתכל במהות מפלגותיה וכיתותיה והארגניזאציות שלה השונות והרבות.

יש, אמנם, המסוגלים למצוא גם בזה טעם לשבח: ההמונים היהודיים אינם “אינדֶפֶרֶנטים”; צובאים הם על דגליהם; המחשבה היהודית עובדת.

אולם מי האיש שאינו יכול להשלות נפשו בשוא, ויש לו הכרה בעצם כל ה“מעשים” האלה, אי-אפשר לו שלא להבין, שאם בזמן הזה, בשעה שהעם כולו – עמם – יוצא מדעתו מפני האימה הבלתי-נפסקת, מוכשרים הם, בניו ה“מתקדמים”, לחזור בניגון נלהב אחרי הבליהם של מנהיגי “בונד”, ס.ס. ושאר “הלוחמים הפרוליטאריים”, אין זה אלא שמרוב העקה והפורעניות נתנוולה לגמרי נשמתם של צעירי-ישראל.

כי מובן-מובן היה, אילו היינו אנחנו, צעירי-בני-ישראל, מבלי דבר דבר, מנפצים את ראשינו אל הריבולברים החלודים שבידינו, לאמור: אין תקוה לנו עוד, אין מנוס לנו עוד. מובן היה גם כן מאד מאד אילו היינו, מבלי דבר דבר, מעבירים אש ואבק שרפה בכל הארצות, ארצות אויבינו הגלויים, אויבינו הגלויים והחיים עדנה! ואולם כשאנו “בונדיסטים” ו“סוברים” ומוכיחים, שכל “מצבנו הרע” אינו אלא באשמת הריאקציה הפוליטית, שכמעט אין בינינו ולשכנינו ולא כלום, שכל מה שיהיה עם כל הפרוליטאריאטים יהיה גם עם הפרוליטאריאט שלנו, שסיבת האמיגראציה שלנו היא היא סיבת האמיגראציה של כל ההמונים הפרוליטאריים: התפתחות-הקאפיטאל; ששחיטת עוללינו ועינויי-אחיותינו אינם אלא קונטר-ריבולוציה עוברת; שהפרוליטאריאט היהודי הולך ומתרושש בעזרת הפרוצס ההיסטורי, כדבעי למהוי על פי דין, ושלום על ישראל הלוחם, המחויב להילחם, המחוייב להיות האוואנגארד… מה אנו אז? מתנוולים! או כשאפילו אנו מתחילים להבין את “הסטרוּקטוּרה של התפתחות האקונומיקה אצל הפרוליטאריאט היהודי” ומתחילים להוכיח בחילוקים דקים מן הדקים, ש“המומנט הטריטוריאלי” דרוש בכדי להשלים (ערגענצען) את ה“קלאססענס-קאמפף” של המעמד הרביעי בישראל, שהוא, מעמד זה, הוא הכוח היוצר והמחדש והמיועד להפיל את חומת הבורז’ואזיה היהודית, שהאידאולוגיה שלה אסימלאטוֹרית וה“קלאסען-אינטערעסען” – פאלעסטינא וכו' וכו' וכו', בקיצור: כשאנו נעשים לס. ס.; או כשאנו מתהפכים ל“סיימוֹביצים ווֹזרוֹז’דֶנצים” ומעלים את ה“סוּמבּוֹר”¹ שהם מעלים; או כשאנו מקבלים עלינו עול הרה“גים האחרים שבפולטאבה ויקאטרינוסלאב ונעשים ליהודים סוציאל-דימוקראטים פועלי-ציון; או כשאנו, לאחרונה, כופרים בכל ולוחמים תחת דגל ס”ד וס"ר בתור רוסים ממש – מה אנו אז? –

“המחשבה היהודית עובדת” – שקר הדבר! הפראזיאולוגיה היהודית עובדת, הפראזיאולוגיה של מתנוונים, של עוברים בטלים, שבעצם כבר אין להם צורך בשום דבר. כי העם כולו, כמובן, אין נפשו אל כל אלה והחושך והבערות וההבל שבחייו הולכים ומתרבים, וכל ה“אורגאניזאציות” אין אלא אבק פורח, ורק המניינים האחדים של “מנהיגי ה הפרוליטאיאט” הסוחרים בו ומושכים אותו מחנות לחנות, הם הם הממציאים את מהומת המלים הריקות במשכנותינו הנחרבים.

––––––––

“החיים החדשים” – איזו חיים חדשים? אולם אם חיים חדשים אין כאן, ספר חדש וטוב – כמעט שלא יאומן – יש כאן. כעין קרן אור דק עולה האורגן הזה בתוך עב הבלבול הקודר של מפלגותינו. אי-אפשר, אמנם, לומר, שהוא אינו משלם מס כל עיר לפוֹרמוּלות המתהלכות. כלום אפשר בלי זה? שם מאמר-הפרוגראמה שלו הוא, למשל, “דער אביעקטיווער היסטארישער פראצעס”. אלא שבכל זאת עושה הסגנון של כל המאסף, הטון היסודי שלו, רושם של פשטות, בהירות ודעה צלולה ובריאה. הגיוניותם של היהודים האלה אינה זו של ה“ברוֹשוּרקות”. עין פקוחה להם על מצבנו כהוויתו. מבינים הם שמהלך-האמיגראציה שלנו, של עכשיו, אינו אלא המשך הנדידה והמנוסה התדירית ושטבע-חיינו יחייב אותו גם לכשיתחלפו התנאים הנוספים, המקריים. אפשר, אמנם, להטיל ספק ב“היוצא מדבריהם” של בעלי “החיים החדשים”, בהוכחתם, למשל, שהפרוצס הזה מוליך בהכרח ללכידת פוזיציות חדשות… אבל, איך שיהיה, ונפתולי פראזיאולוגיה אָין. מבינים הם גם כראוי את מהלך הריבולוציה ברוסיה, שאם בתקופת האחרונה גם הם אינם יכולים לבלי להשתתף בה, הנה על כל פנים, “ציפרים אינם מניחים להם בחיקם” ואינם מכסים כל וכלל מה שהרגישו, מה שהיו מוכרחים להרגיש, בתור יהודים, בימי השביתה של אוקטובר… גלוי וידוע לפניהם כהוגן גם הצד החיוני והפסיכולוגי של הפוגרומים, המשך מסעי-הצלב וגזירות-ת“ח, וההגנה העצמית, לפיכך, צריכה להיות, לשיטתם, מין מיליציה לאומית-יהודית. ויחס ישר בריא והגיוני כזה יש להם כמעט לכל שאלות-חיינו. למרות דבּרם גם הם “מפני הכבוד”, על “הפרוליטאריאט עם השדרות הרחבות של ההמונים היהודים”, הם מבינים היטב את מצבו האמיתי של ה”קליין-בירגערטום" היהודי וערכו המעמדי… וגם הארציוּת שלהם אינה באה להיות כלי-שרת לאידיאה הסוציאלית שהחזיקו בה. הארציות שלהם שלמה היא, גלויה, מקיפה ולאומית. מבינים הם, כי בלי התגשמות האידיאל הזה – כלו לכולנו כל הקצין.

[“המעורר”, תרס"ו, חוברת ה', יוני 1906; החתימה: ח.ב.צלאל]

נהרסה ה“דומה”, הושקטו לאט-לאט המחאות המתפרצות, הושתקו הקוראים-תגר, נשתכחה גם הזעקה שהקיפה לרגע את הפרֵיסה האירופית, והממשׁלה הרוסית מושׁלת. ההמונים בפנים רוסיה שותקים. שתיקה זו בימים הראשונים להריסת הדומה נדרשה לכמה פנים. הללו דרשו אותה לשבח (מתכוננים…) והללו לגנאי (עם גולם!). בין כך וכך, והשתיקה גברה, סוף-סוף, על האמירות השונות של דרשנים שונים ועל קולות המחלוקת שבין מנהיגי-הכיתות השונים… נשמע בתוך השתיקה הגדולה והנוראה הזאת רק קול השחזת הסכין בשביל אלה, שהקדרוּת שבפניהם נעשתה עבה ביותר ומלאה-פחד ביותר…

ואלה – הן מבינים אתם מי אלה. יהודים! אחינו בני ישׂראל, אשׁר אם נשׁארים הם בחיים שָׁם, ואם נמלטים הם על נפשם לארץ מקיאה אחרת,יודעים הם, על כל פנים, לכוון לבם נגד ימי החופש הבאים ונגד האפשרות ליהנות מזכויות ושאר מילי מעליותא ולהתלהב באופן מיוחד…

התלהבות מיוחדת זו מצד אחינו-יהודינו זכינו לראות אנחנו, העברים הנותרים, גם בלונדון הבירה בשעת קבלת פני אחד הדפוטאטים הרוסים…

אניקין, אלאדין, אלאדין, אניקין… “אליהם אשא עיני!” – אמר ישראל.

ומחשבה עלתה על הלב: ישראל… יהודים… כן, מיני בני-אדם לא-אדם ששמם יהודים… ויש שסוברים, כי הם יוצאי גזע העם העברי, שחי לפני איזו אלפים שנה… ויש מתפארים עוד: שני אלפים גלות לא הכחידו אותנו מגוי…

ורעיון אחד בא באותו רגע והטריד: מה אתם רוצים, נותרים אומללים ומקטרגים? למה יהמה לבכם על בני גזעכם השפלים? הן עפר-ארץ הם אשר נשמה באפו ורוצים הם לחיות… חיי כלבים פצועים, אבל לחיות…

חיי כלבים פצועים – כן… אבל אם כן, למה זה לדבר עוד על עם-היהודים בזמן הזה? לא-פוגרמים, זכויות – כן, כן… אבל למה עוד לדבר על זכויות לאומיות ואבטונומיות רוחניות? למה עוד לשקר בנפש?

הן עם של יהודים אין בעולם, הן הגלות, סוף-סוף, יכול יכלה לנו. אין כבר עם. יש בהולים-מטומטמים ומופלגי-תורה בליטה, טיפשים ופראים בפולניה, הדיוטים ונבזים בגליציה, נרקבים ומעלי-באשה באונגריה ורומניה, גסים וקהים באנגליה ובאמריקה, שנוררים ומזוהמים בפלשתינה, צבועים-אנוסים ודשֵׁנים-כרסנים בגרמניה ובפרנציה ובאיטליה, וכולם, כולם ספחת הם לעצמם ולעם אשר בתוכם הם יושבים – אבל לא עם!

כי אלמלי היתה בתוך כל אלה אף מקצת ממה שרגילים לסמן בשם רגשי עם בריא, כי אז היה צף ועולה יחס אחר אל כל התופת הגופנית והנפשית, שאנו, השרידים, נמצאים בה.

אלמלי היתה בתוך אלה אף קצת ממה שצריך להיות לנבראים בצלם שמעון בן-גיורא ושמעון בר-כוכבא, היתה תנועת-השחרור שבקרבנו אחרת, לגמרי אחרת… לא היו בני-היהודים האלה מבטאים את השם,ציוניות" בזו הנגינה שהם מבטאים אותו כיום! לא היו הם מבטאים גם את השם " פוגרום" באותה הנגינה שהם מבטאים אותו כיום.

– – – – – – – –

על הדומה הנהרסה ועל המאורע בוויבּוֹרג ועל השביתה שלא הצליחה ועל מעשי סטוליפין נואמים הנואמים. ודאי גדול הכאב. ודאי נורא לראות את החזירים הנמאסים והאכזרים – המושלים הרוסים – דורסים בטלפיהם כל נסיון לשחרור ולתיקון. ודאי שמשחרור ותיקון ברוסיה תצמח איזו טובת-הנאה למספר ידוע של יהודים… אבל – יחד עם זה – העיקר, העיקר איכה אנו שוכחים?! כשיש סער בלבבות על טפל לחיינו, על צד אחד של חיינו, על דבר שיש לו רק יחס אלינו, על דבר שלעם היהודים כולו אין לו כל שייכות – כיצד מתו הלבבות האלה לגמרי לדָבר אשׁר בו התשׁועה היחידית, האפשרות היחידית להציל את עצמנו מאביונותנו ומגוויעתנו ולהמשיך את קיומנו בתור עם – הציוניות?!

פיקחים אתם! אינכם מאמינים בציוניות! אפילו המיטיבים את חסדם ומודים כבר בצורך זה אינם יכולים להודות באפשרות ה“קוֹנקרטיזציה”. הסדר האנרכי-הקוֹמוּני או אפילו הסוציאלי-המדיני קרוב יותר לדרך-הטבע… כי יתישב עם תלוי באויר על אדמה נשַׁמה – דבר זה יוצא לדידכו מגדר העולם… כך?! אם כן… אם כן… למה זה אתם? למה כל הדיבורים והתנועות?! חיי חרפה נצחת וכליה נמשכת – מה יש לדון בהם?

צאו וראו: בבורא יושב-שמים אין אנו מאמינים; לדת מסוּרה אין כל מקום בתוכנו; והנה גם אבותינו הקדושים רחוקים ממנו; והנה גם מסירות-הנפש שלהם זרה לנו; ושפה אין לנו; ויצירה לאומית כבר אבד זכרה; וכל משאת הנפש של “שדרותינו” בכל מדינה ובכל מקום – טשטוש-הנשמה והסתר-העצמיות; וילדינו שבויים בין הנכרים בלי כל חינוך עצמי, בלי כל צל של ספרות עצמית; וכל חיים, כל תוכן לחיי בני-הנעורים שבנו – אין; ופנינו זבים רוק, ודלותנו הגיעה עד הדיוטה האחרונה, והסַיף מעופף על כולנו בכל רגע ובכל מקום. ואם כל זה אינו כלום, אם כל זה ראוי וכשר שיהא כך – במה יש עוד לדון?!

ואולם אתם אינכם יוצאים ואינכם רואים, ולא לבבכם סוער, אלא פיכם, וכלואים אתם במסגרת הדיבורים המתהלכים ומשם אתם מיידים אבן.

– – – – – – – –

ממכתב פרטי: שואל אתה אותי: מפני מה אני שונא את המארכסיזם, מפני מה אני שונא את הסוציאליזם? עונה אני לך: איני שונא את המארכסיזם, איני שונא את הסוציאליזם. בקרירות-נפש אני מתיחס אליהם. שונא אני – ושנאת פתנים – את מארכס של רחוב-היהודים, את הסוציאליסטים ברחוב-היהודים. זה הסוציאליזם שאין בשבילו לא שדה-מלחמה ולא נושאים-עובדים ולא אחיזה כל-שהיא; זה הסוציאליזם של שבעי-רצון קהים ובני-בעלי-בתים למדנים; זה הסוציאליזם במקום כזה, שהמלים “פרוליטאריאט יוצר-הכל” ו“סוציאליזציה של הקרקעות ומכשירי הפרודוקציה” מצלצלות בו כאירוניה מרה עד מות –

– – – – – – – –

… ובמנוחה גמורה ובהכרה צלולה חוזר אני ואומר: אם בשעות כאלו, אם בימים כאלו אין לנו כל תנועה ציונית, הרי ראויים וכדאים אנו לכל מה שׁקָרנו ולכל מה שׁיקרנו!

גם גזירות-הרועים, גם מסעות-הצלב, גם הריגות-ת"ח היו בתקופות של מהפכות! גם אז היו מסיתים; בנו מסיתים; את מי להסית ימצאו תמיד… ועדיין לא שבנו!

לא שבנו. ויודעי שירת הזעם מעטים. והמקום שתופסות במציאותנו ה“אורגניזציות” הציוניות והטריטוריאליות גם יחדו, ערך מנהיגיהן ועניניהן והכוח אשר להן וההשפעה אשר להן הלא ראינו לפני איזה זמן בנסותם מגודל-הבלבול ונגיעת-החרב להתקרב אשה אל אחותה…

מֵתות יצאו על הבמה! ומתות בלי הדרת-לבנים, בלי קולות מרעידים ומפילים אימה וחתת; מתות בעלות-קטטה וכבדות-פה…

מכתב אחד דל בערכו, בסגנונו ובתוכנו, הוציאו ביחד, וגם על צעד כזה נבהלו תיכף משני הצדדים. היתכן?! לעשות “מעשים” ביחד בשעה שצריך רק להשליך שיקוצים אשה על רעותה?!

מתות! ולמאן דאמר: “גשר בין הציונות והארציות אי-אפשר לבנות” – בת-קול עטופה שחורים יוצאת ומכרזת: “אין מה לבנות”…

– – – – – – – –

אמר מר: “גשר בין הציונות והארציות אי-אפשר לבנות” (“הקרע”, א.ציוני): “תורותינו יונקות ממקורות אחרים לגמרי”.

הוראה זו, לפי שיש לשער, נאמרה, אמנם לפני הרבה ירחים, לפני הירחים הידועים של השנה הזאת,לפני האימות שלאחרי הקונגרס, טרם היו גם בעלי חום-הנוער שבתוכנו, הרואים תהומות גם במקום שאינם, ליהודים זקנים; אבל – וגם כן כפי שיש לשער – אינו חוזר אחינו זה מדבריו אלה ולבו לא נהפך עליו גם כיום. הציונות במהותה – הוא מהרהר – הלא הכירה, למן יומה הראשון, את המאורעות המתרגשים לבוא, ואם לא בכל התגלמותן שעברה כל גבול; התוכל, אפוא, להשתנות על ידיהם?

ופוסק אחינו זה את פסוקו לא להלכה בלבד אלא גם למעשה. השלום, הוא אומר, לא היה מביא אלא לידי קטטות שבפנים. ועכשיו? אבל כאמור לעיל, מוכרח אני להניח את הצד המעשי-הפוליטי, שהרי באמת אין למי להתאחד ועם מי להתאחד, ולהעיר מה שיש לי להעיר רק בנוגע ל“התורות היונקות”.

קצתי בחיי מפני מלאכת הדיסקוסיה… אבל לבי לא ינוח בי והוא קובל; קובל הוא גם על הטובים שבנו, הטרגיים שבנו, הציוניים שבנו. לכאורה הן מכירים הם בערכם האמיתי של הפרוגרסיסטים ובעלי הנפש היפה מכל המינים ובלגלוג הם עוברים על היוּז’אַקוֹבים של לפני עשר שנים ושל היום, על היוּז’אקוֹבים משלהם ומשלנו, ולבסוף אינם נמלטים בעצמם מהמושגים “תנועה פרוגרסיבית” ו“לא-פרוגרסיבית” והציונות הטהורה שלהם היא, סוף-סוף, איזה מין “ודלא כיוּז’אקוֹב”. “הארציות היא פילאנטרופית ויונקת מצרת הרגע”. אל שדי! אם אפילו נכון הדבר, שהיט“איות במערב-אירופה שרשה ברחמנות גבירית, או יותר נכון: ביראה בל יבואו האחים העניים לערי מגוריהם “להשחיר את עיניהם” ולערער על אזרחיותם – מה בכך? אם להתגלמות,לעבודה ממשית הדורשת כסף ועזר – הרי זה גורם חיובי, אבל, בכל אופן, כלום יכולים אנו ללמוד מזה על מהותו של הצורך הטריטוריאלי לנו כשהוא לעצמו? “צרת-הרגע”… אבל, הוי, כלום לא באה העת להכיר, שצרת-רגע זו צרה עולמית היא, שצרת-רגע זו לא פסקה ולא תיפסק לעולם, לא תוכל להיפסק, שפוגרומים, ואם לא בהמון ומאורגנים, אינם חזיון עובר כלל וכלל, שהאנטישמיזם אינו דבר, שעוברים עליו בקריאת “חרפה!” ויוצאים בזה, שהשנאה לנו והשפטים שעושים בנו הנם חזיונות נורמליים ובלתי משתנים? למה הדבר דומה: לקריאת-הגנאי הנהוגה בין שדרות ידועות: “פאָגראָם-ציוניסטן!” מבלי לתפוס שכל דברי ימי עמנו אינם אלא כפוגרום ארוך ושכל העמים שאינם סובלים אותנו – ובצדק! – עוסקים בהשמדתנו בתכיפות… ובורחים וגולים אנו ממקום למקום… והציוניות צריכה, אפוא, להיות תנועה לבנות בית-ישראל בשביל הנדידה התדירית שלו ועל-ידי הנדידה התדירית שלו. ומי שאינו מאמין בבנין בית כזה, מי שרואה שאנו היהודים כבר איננו בני-אדם ופליטי הזביחות שבתוכנו יברחו מארץ-עתידם מיד כשתיראה איזו אפשרות לשוב מצרימה – אז בכלל אין כבר על מה לדבר. אבל, בכל אופן, אין הארציות של זנגביל ההפך מן ההכרה הציונית של הרצל רוח-אפנו! ותמה אני, כיצד נפתח פיו של יהודי נלבב לדבר על ציוניות של ציון דוקא, על ציוניות של תחיה דוקא, של תחיה ולא של הצלה?! ודאי! ודאי היה חטא נורא לשאת עיננו אל ארצות בעלמא, אילו היינו רואים שפלשתינה קרובה יותר להיות בזמן הזמנים לארץ-ישראל, אילו היינו רואים שיש בה באמת כוח-משיכה גדול, שאוירה מהפך באמת את בני הגלות לבני-חורין. ואולם הן כל זה – לא מניה ולא מקצתיה! את יהודי פתח-תקוה הלא יודע אתה כמוני, אחי, ואת ה”תחיה" שבציוניות ה“מעשית” בימים האלה הלא יודע אתה גם כן כמוני, אחי, ומה, אפוא, העוז והגדולה שאתה רואה בפוליטיקה הפרייבוּרגית עם העסקן הבריא שלה, בראשה, מ. אוסישקין, שבריאות אמנם יש לו, אך גאולה אין אתו… אינה דרושה לו?!…

– – – – – – – –

מענין לענין באותו ענין.

מהותם של היהודים בזמן הזה.

ב“המעורר”, קונטרס ו' נדפסו טורים אחדים מאת א. מ. גוֹנצר בשם “זכוֹר!” בחוברת זו ¹ימצא הקורא מכתב מאת חבר אחר, בן-בג-בג, הדן באותו דבר ומעלה שׁהדֵביז “זכור את אשר עשה לך העם הנוצרי” אינו מעשי, שדגל “אַנטי-נוצריות” אינו דגל, ששנאה אינה פרוגראמה כל עיקר, וש“זכור!” אחר עלינו לזכור –

נעניתי לו למעיר ולמזכיר זה, וצער גדול הוא, אמנם, שגם מקראות שהשיגו במקצת את התהום החשוך, לא מצאו בכל זאת את ביטויים הנכון, והאסון האפל לא הבריח מהם את ה“אין כדאי” ואת “האנושיות הנוצרית” ואת ה“על חַרבנוּ” –

אבל הן לא זה העיקר, לא בזה, כמדומני, היא נקודת-הכובד. הן לא בהם, השותים את דמינו כמים, אנו עסוקים. הם, מצד אחד, הלא אינם שותים אלא את דמיהם של הצנינים בצדיהם, של הפגעים הרעים, של אלה שאינם נחוצים להם כלל, ומצד שני יחרקו שן ויבוזו לחלוטין לנפשם ול“חרבם” גם יחד של אלה הקבצנים הזרים התלושים מן הקרקע ומכל עבודה יצירתית.

העיקר הוא – אנחנו, אנחנו. העיקר הוא הטעות הנוראה, כי אנחנו אובדים בצדקתנו, כביכול, ש“אנחנו תמיד סולחים תמיד מוחלים”, שהם, הרשעים, “העדה הרעה”, עושים תמיד אכספלואטציה בנו…

מבין אני שנאה בלי חשבונות. שנאה לכל בני אדם אשר על פני האדמה. טירור נורא – בלי תיאוריות ודברים הרבה… פשוט: להעלות מתהום-האבדון את שירת החרבן, לשאתה בגוים, לזרוע כליה מסביב, סביב…

אבל אם מבינים אנו, היחידים והמעטים, את הרגש הזה, ורגש אחר, באמת ובעצם, אינו מקנן בלבותינו בימים האלה – לא לכל בית-ישראל נטיפו, לא לכל בית-ישראל!

כי אין בית-ישראל בימים האלה אלא חתיכת עץ רקוב, שריד ופליט נבזה מארזים בלבנון. וחתיכת עץ רקוב לא תשנא…

כי בהתאסף בני ישראל הללו להיוועץ על הגנה, ראשית מחשבתם היא לבל יחשדו בהם, חלילה, שאינם “מתקדמים” כדבעי, רחמנא ליצלן, שמודים הם, אל תפתח פה לשטן, בקיומו של עם יהודי, שאינם מכירים, חס ושלום, כי רק בממשלה צריך להילחם בממשלה…

מצדיק בן-בג-בג את חברו, כי אחרי הטבח בביאליסטוק כתב את דבריו, אבל דא עקא! דא עקא שזקוקים אנו לטביחות כאלה, שמוכשרים אנו לקבל טביחות כאלה – ולדון בהן! דא עקא, שאנחנו הננו עם-הפוגרמים, עם שעושים בו פוגרמים מאז ומעולם. דא עקא, שלכוס-היגונים אנו אומרים: “לאט, הרפי מעט!” דא עקא, שגם ליאוש הגון, ליאוש עושה-שַׁמות איננו מוכשׁרים! דא עקא, שׁ“עלילות-הדם שׁמחפשׂים עלינו” אינן, להוותנו, אלא עלילות!

ושפיל לסיפא דקרא: " וכברת ארץ הבה ונרכוש לנו" – מי?! יהודי הזמן הזה? זוחלי הגיטאות ומתקני העולם? נושאי האבוקה של הסוציאלדימוקריה? – – –

– – – – – – – –

דיסקוסיה גוררת דיסקוסיה.

והענין אחר לגמרי.

מר. י.ליוֹן יושב ותוהה במקום זה “על המשבר בספרותנו”. ומחכה הוא לקריאה המרעידה: “אני מאשים!”. ומאשים הוא לא רק את הסופרים העברים על אשר פרשו איש איש לעברו, על אשר נבהלו מפני מיעוט-קהלם, על אשר עזבו את הבמה או על אשר לא שמו נפשם בכפם להילחם בעד במתם. אלא גם את הספרות העברית בכלל על ש“לא התחזתה אחרי עקבות החזיונות החדשים”.

ובכן, יודעים אתם מפני מה מתה הספרות העברית? מפני שלא הלכה יד ביד עם התפתחות-החיים.. יודעים אתם, מפני מה נתכּווצה ונתבטלה ספרותנו? – מפני שהחיים הלכו הלאה – והיא לא הלכה…

“גורדון וסמולנסקין ניבאו להשקפות חדשות ולמושגים חדשים”, ואנחנו… בקיצור: אנחנו איננו מבני-הפרוגרס; איננו מקיימיים מצוַת-קידמה…

אבל, מאריה דאברהם! מצוָה זו מה היא? מה זה המושג הערפלי “התפתחות-החיים”? מה זו ההתבטלות השטותית בפני השקפות חדשות ומושגים חדשים, יהיו מה שיהיו?!

אנחנו, הסופרים העברים הנשארים, אין לנו להתפעל כל עיקר לא מפניהם ואף לא מפני מדליות ותארי-כבוד: “סופרים מתקדמים” ו“ספרות ריבולוציונית”. אנחנו מתקוממים בכל עוז נגד כל ממשלות הכיעור והזדון ונגד כל שוררות השומן והשפלות שבחיים, אבל לא לשם התקוממות בעלמא. עיקר אחד לנו והוא – התקדשות האדם בכל גילוייה, מילוי הוויתו, עושר נפשו. מזה נובעת גם הכרתנו הציונית, ציונית פשוטה ותמה, בלי כל תעודות וריקודים לפני מהלך-ההתפתחות; מזה יוצא גם יחוסנו השלילי אל האוסישקינים ושאר מנהיגי הציוניות בהווה; בהבחנה זו אנו ניגשים גם אל כל המושגים החדשים המצלצלים.

ודאי! נשתתק קולה של ספרותנו. ורוב צעירינו רואים בזה אות לטובה. וגם אלה שלכאורה אינם שבעים רצון מזה אינם נוקפים באצבע. הסופרים נאלמו, ספרים אינם יוצאים; יודעי-עברית שנים בעיר, שוכחי-עברית – קצת יותר מזה; רוב היודעים ממהר לעזוב את ה" еврейский -Древие "²לבל ימָנו חס ושלום, על הנחשלים… כי הפורענויות איומות והמוחות מבולבלים והלבבות נתמעטו וכוח היצירה שלנו עומד להיפסק לגמרי וקלות-הדעת בכל ומחניפי השוק יוצאים דחופים ומבוהלים והקונקורנציה בפרוגרס גדולה. ידנו רוממה! רוח-הזמן! כל מי שאינו אתנו, תגרפהו העת!

העת… העת… היא תגרוף את כולנו… אבל אנו, בני-האדם המועטים, כסלעים איתנים עומדים הננו בתוכה, בתוך המגרפת הזאת, ומגלמים את עצמוּתנו… הם, בני הקידמה, ילעגו לנו, הריאקציונרים, ייֵסדו מאה כיתות, יוציאו אלף עתונים וישָׁארו מה שהנם… ואנו, הנחשלים, ברצותנו להיות מה שהננו, ברצותנו להרחיב ולגדל ולקדש את חוסן נפשותינו, נשאף ליצירה אנושית-לאומית בשפתנו האנושית-הלאומית. כי קצרה ידנו – לא נעלים מזה עין: לא לנו להעלים עין משום דבר. לא נכסה על ירידותינו, על דלדולנו, אך גם לא ניסחף בשביל זה אחרי התוף שלהם המכה ברמה. נשיר את שירת צערנו ומותנו – וניעלם!…

“המנהיגים הלאומיים התיחסו עוד אל הספרות העברית באיזה יחס-הכבוד שמתיחסים לאם זקנה”, אבל החיים הלכו עוד הלאה וַיקומו גם לא-לאומיים…

מה לעשות? עם לא-הלאומיים שלנו איננו יכולים ללכת… יתר על כן: יש שמעיזים אנו להטיל ספק, אם גם הפרוגרס בעצמו על צדם הוא… והמנהיגים ה“לאומיים” ויחוסם אל ספרותנו, אמנם, ידוע לנו – איני יודע מי עירבב פה את המושגים: השפה העברית (האם הזקנה) עם הספרות העברית (שאינה אם זקנה כלל וכלל): מר ליוֹן או המנהיגים הלאומיים – ויחס אחר, אמנם, אי-אפשר לצפות מצדם, מאחר שמנהיגים הם, ובשפה העברית, זו האם הזקנה, אפשר לפעמים רק לעשות מעין ריקלמה או תכסיס של התנפלות על הצד שכנגד (“הוי, הטריטוריאליסטים פנו עורף אל שארית-מחמדינו!”) אך לא לנהוג… תוצאה מפלגתית בלשון-הקודש – מה תושיעם זו?

“סמולנסקין וגורדון נלחמו נגד הבערות” – כן, אבל הלא הם הגנו על הקדוש להם נגד אחי-מלחמתם גופא; הם נלחמו נגד הבערות וכתבו עברית למרות מה שגם אז נחשבו, מפני זה, ובמחנם גופא, למבלי-עולם.

“סמולנסקין וגורדון ניבאו להשקפות חדשות” – יהי זכרם היקר ברוך ומבורך! ביאליק וברדיצ’בסקי נותנים לנו את כתביהם הם ואותם נשמור להגות בהם ולהרחיבם וליצור מחדש בדמותם ובצלמם…

ואם לא “כוח עצום” אנחנו בשוק, הנה בנינו העברים שאינם מתפעלים מן השוק לא יעזבו את ספרותנו העברית, לא יעזבו את יצירתנו המקורית המקיימת את נפשותינו הישראליות – עולמותינו המלאים, העמוקים. ואם לא “שלמים” אנו – כי מי שלם בעת הזאת? מי יכול להיות שלם? הנה גם נשמותינו הפצועות גדולות הן. ואם לא " רב ים" אנו, אם גם אין לנו התקוה להיות לרבים – מי מתוכנו נוטה אחרי הרבים?

[“המעורר”, תרס"ו, חוברת ז‘-ח’, יולי-אוגוסט 1906; החתימה: בר-יוחאי]

ב“ידישע גאָזאטן”, ¹היו“ל ²באמריקה, מזהיר מר תשר”ק באזהרה חמוּרה את “אחת האגודות הספרותיות שבלונדון” לבל תתמוך, חס וחלילה, ב“המעורר”, מפני ספרות-הזנות הנמצאת בו (קטעי-רשימותי “מא. עד מ.” ושירי ז. שניאור). ומפני שהרושם של ה“אזהרה” הוא, כי “המעורר” מקבל תמיכה מכל צד וסכנה גדולה נשקפת לעולם-היהדות ממנו, לפיכך הריני מוצא לנכון להרגיע את הכותב והדומים לו ולהודיעם, כי מו“ל “המעורר” לא פנה מעודו בשביל שום תמיכה לשום אגודה ספרותית בלונדון, והמציע באותה אגודה (כפי שנזכר ב“דז’וּאיש וורלד” ³) עשה זאת על דעת עצמו. “המעורר” נוסד בראשיתו ע”י אגודת “מסדה” (סניף לאגודת “דוברי עברית”), שאספה בשביל הקונטרס הראשון למחצית הוצאת הדפסתו, ומני אז אין “המעורר” יוצא אלא על ידי הח“מ ⁴(חבר אגודת “מסדה” הנשאר) ולמן הקונטרס הרביעי גם ע”י אגודת “מפיצי שפת עבר” באמריקה, שקיבלה על עצמה להפיץ ממנו מספר מסויים של אכסמפלארים. כפי שרואה הקורא, לחינם, איפוא, היה כל הצלצול מצד סופרו של ה“טאַגעבלאַט” ⁵ואולי לשוא הוא גם פחדו, כי במהרה יהיו ילדים קטנים מתים בעוונו של “המעורר”.

י.ח.ברנר ⁶

הם ואנחנו. ים ויבשה. מכל מה שיש בים שלהם יש גם, כביכול, ביבשה שלנו. מה להם שאלות-הספרות, אף לנו שאלות-הספרות; מה להם סופרים וטרגדיות אף לנו כן.

הסופרים שלהם, טרגדיות מיוחדות להם. טרגדיות המיוחדות רק לסופרים ולחיי-הסופרים. מוֹפּאסאן מתרעם על האסון שבהוויית הסופר, שאין ביכלתו לבוא ביחס ישר ובלתי-אמצעי אל החיים, בהיות הכל, והוא עצמו, לגבי דידיה אַנאליזה וחומר לציורים; אחרים מתאוננים על ירידותיהם, על היותם ל“כוכבים נופלים”, על קלקול הבא מתהילה נפרזה, מאיבוד הכוחות לענינים צדדיים; והנה גם טיפוסי טריגוֹרין וסוֹלוֹמוב ביצירותיהם של צ’יכוֹב וגוֹרקי, שה“חיים” וה“סביבה” שללו את כשרונותיהם ועשו אותם לשפלים,לזוחלים… ולעומתם אלה שבני דורם לא הכירו בהם וגרמו להם עגמת נפש…

זה קצת בנוגע לדגי הים שלהם. וביבשה שלנו?

בן שמונה-עשרה להתחלה, ל“דיבּיוּט”, והלב כבר זקן וקורא “הבל הבלים”, והשערות פרועות, וידיעות-עולם כמעט שאינן, ונסיונות-חיים כמעט שלא היו, והשחפת צדה את הנפש. נדפסה “רשימה” ראשונה. למי הדבר נוגע? נשלחה שניה, שלישית – והמחסור מציק. איזו תקוות בלתי-ברורות מרחפות פנימה: העתיד! אבל ברגעי חשבון-הנפש הן ממהרות לפרוח להן. נתקבלה, לאחרונה, “הזמנה” מאיזה מקום בבקשה “להשתתף” – מלים נעימות. אמנם, מי הוא המבקש? בשביל מה מבקשים? כיצד ובאיזה אופן? אף על פי כן! צריך לכתוב, צריך ליצור, צריך לצאת אל החיים, לקבל רשמים וליצור… הנה אצלם הלא יש יצירות גדולות… “האחים קאראמאזוֹב”… אבל לאן לצאת? לאן? לאיזו חיים? הלא קפאון מסביב, קפאון, קפאון ושויון-נפש של קבצנים-ברוח, שאינם אוהבים דבר ואינם שונאים דבר; אַי! תכנית של דבר גדול, גדול, גדול… בעוד שנה… אבל… ואולי לכתוב את הדבר הזה בז’ארגון?מי מבין עברית? בשביל מה ומי כותבים עברית? וכלום אפשר לכתוב כראוי בשפה מתה? ז’ארגון יקרא העם… בכל אופן, הקורא העברי יוכל לקרוא גם יהודית…

והשנה עוברת. עוד שנתים עוברות. בין כך וכך – בעברית אין מקום להדפיס דבר חדש. מתו כל ההוצאות. על דבר פרוטות להחיות את הגוף אין כבר מה לדבר. ובכן, נעזב המקור הנרפש, אך הפצע אינו מעלה קרום. ראשית מחשבותיו, דבריו הראשונים, הלא שם הם, שם… “כל מי שמתה עליו אשתו ראשונה – מזבח מוריד עליו דמעות”. חביבה יהודית זו, שפת-האם, מתחבבת היא על עובדיה, אבל את ההתמכרות השלמה אינה רוכשת; המקוריות הגמורה אין גם אתה; מקור מתבקע לגעגועים על השרידה, היחידה, הנשכחה, עם עברה הגדול… כף-הקלע… נפגמת היצירה… וגם ה“חשבון” אינו צודק לגמרי… יש יותר קוראים מלעברית. אבל אין קוראים… אינטיליגנציה – מאן דכר שמה… העם – איזו צרכי שירה יש לעם?… דור נולד והוא מתחנך ברוסית, בפולנית, באנגלית… “מי ניפץ כנורי ויקרא נהי?!”

הרגשות מתחילים מתים. הסערות קמות לדממה, הכנפים נקצצות, העינים נפקחות, העצלות משתררת, רפיון בכל. מלאך-הכתיבה יש, אמנם, שהוא מכה לכתוב… וכותבים… כותבים ויודעים שאין בזה ממש… והנה תפיסה או קסרקטין, והנה אורגניזאציה פוליטית, והנה פוֹגרוֹמים, והנה גיטו זר שבלונדון ובניו-יורק. סביבה זרה. בדידות מוחלטת. אילוזיות מחוורת. הוּשרה השירה.

ולכאורה, הן יודע אתה את המקור של געגועיך לחיים שאינם ולא יוכלו להיות…לכאורה, הן יודע אתה גם כן, כי גם שם – בים – כותל חלק עומד לפניהם, ודבר אינם יודעים, ובעלי- בתים מבאישים מסביב, ותהום בולע-הכל מתחת לרגליהם… אך איך שיהיה, אם גם שם אין אושר ואין המשכת האושר, על כל פנים יש רגע ותוֹכן לרגע זה: יש ברכות הטבע, יש שדה ויער, יש בתי-מוּזיאוֹת והיכלי-מדע, יש אניות מתהלכות וספינות טעונות, יש אהבת נפש יפה,יש מלחמת עתונות מרעישה והעמדת אמת מענגת, יש ירושת שקספיר וביירון, גֶטה ושׁילר, יש בקורת חריפה ורבת גוָנים, ישׁ תיאטרונות וכוהניהם הגדולים, יש תאוות סוערות ומהפכות-ארץ, יש חיטוב, פיסול, ציור, זמרה, יש כוסף-החיים ופשטות-החיים. וכל זה משפיע זה על זה ומרכיב את החידה ומעשיר את ההוָיה ונותן מקום ליצירה חדשה ולשירה חדשה ולמעין-חיים חדש.

וכאן – מעגל, אשר אין מוצא ממנו. פתגמים אחדים, אשר אין מנוס מהם. יאוש, אשר אין לנטות ממנו ימין ושמאל. היצירה מאין תימצא?

אחרית-החלום, אחרית-החלום… ומעלה אתה זכרונות מן העבר… רוצה אתה לפרנס את כשרונך, את מתנת האלוהים שבך, בחיי עצמך, לינוק מתוך-תוכך, מתוך עצמת-יסוריך… רוצה אתה לבלי להיכנע… אבל סוף-סוף: הרי אתה דג, אשר יאורו חרב…

אנחנו והם. הם ואנחנו. דגי הים ודגים אשר יאורם חרב.

והולך אני אל אבותינו, אל אבותינו שבספרות, ומאזין אני לקולם. איך שיהיה – הם היו מאושרים ממנו.

אין אני הולך אל סוֹקוֹלוֹב. לא! אין אני הולך אפילו אל בוקי בן יגלי ומרדכי בן הלל הכוהן. הולך אני אל אחד מאבותינו היותר רצויים, היותר חביבים – זלמן אֶפשטיין.

יודע אני, כי בינוני האיש, בינוני בדעותיו ובמושגיו; יודע אני את דבריו בהקדמתו למאמר על דבר טוּרגניב (“כתבים”); יודע אני גם את חקירתו במאמר “התורה והחיים”, כי “רק האיש, אשר הרוח והחומר עולים בו בקנה אחד ולא יעבּטו אורחותם, רק איש כזה הוא אדם-המעלה, אשר בידו להגיע אל מרום האושר האמיתי” (שם); רואה אני את אמונתו זו ב“אושר אמיתי” ונטייתו זו לפשרה גם במאמר “הפּוֹאֶזיה ביחוסה להמציאוּת” וב“בין ישראל לעמים”… והנה – “ישיבת ולוֹז’ין” ו“הגיון לחמשה-עשר בשבט”…

כן, האדם הטראגי, האדם שאין לו בעולמו אלא צעקה איומה, האדם מתּחתיוֹת, האדם של המרתף האפל, – כל זה זר לו לזלמן אפּשטיין. אבל הלא, בכלל, לא בשביל ללמוד ממנו אני הולך אליו, אלא בשביל לראות מה הגו ומה הרגישו אבותינו הטובים והקרובים האלה.

הטובים, הקרובים והזרים. הנפשות העבריות הנאות, הרגשים הנאים, העדינים, נשמתו של שלמה האלקושי – מה תהמה, לבי?

נשמתו העדינה של שלמה האלקושי. זכרונות-ילדותו בעודו באביב ימי חייו ונר-אלוהים טרם יכבה מעל ראשו – זכרונות-שחרותנו באותם הימים, כשהתגלגלנו בישיבות הסמוכות לסלוּצק, ואותם העלמים, שכבר היו כובעיהם כמעט בעלי מצחונות נוצצים, היו מביאים לנו את ה“כנסת-ישראל” ומגלים לנו, כי ל. הגדולה כמלוא כף איש והשוכנת בדוּדה וגלמודה בעמקי הביצות והאגמים – זוהי לוּבּאן הקטנה הסמוכה…

ההמשך של אותם הזכרונות ב“לוח-אחיאסף” כבר לא עשה אותו הרושם… ברם את זה הלא קראנו כבר במינסק ובווילנה…

ולאחר כך: “שני עולמות”, “רחוב היהודים וסופרה”, “הגאון מוילנה”, “קלמן שולמאן”, “הספר והחיים”, “לבירור רעיון חיבת-ציון”, “ליב טוֹלסטוֹי”.

והנה: “ישראל החדש”… כאן יש שנדמה לך, שהוא עצמו, מחברנו טוב-הלב, עומד על עברי פי פחת…

ואף על פי כן: “שפת-עבר”… “אל ציון”… “ספרותנו הצעירה”… לא! יש ספקות, יש הרהורים מרים, יש תקוות נכזבות, יש מחשבות טורדות, אבל יש גם ודאיוּת, יש נעימוּת, יש ניחומים…

ואותו הטל, שכבת-הטל המשיבה נפש… ואותה ההתרוממות, אשר אם כי אינה עמוקה ביותר, הנה יש ובגללה תקבל גם הפשרה צורה אחרת ותגיע למדרגת סינתיזה… ואותן העינים הנשואות…

כי עינים נשואות – ואם לא למרחק – היו לאבותינו היקרים האלה, בני “תקופת-המעברה”; משאת-נפש היתה לאלה ש“רגלם האחת עמדה כולה בתוך התחום והשניה צעדה על ארץ רבה”; ציפיה לימות-המשיח היתה להם…

להם ולא לבניהם. להם ולא לאלה אשר אין להם לאן לעבור… אשר לא “תחום” ולא “ארץ רבה” לפניהם…

ועדיין יש שהקול אנו פוסק: הבו גודל ליהודים החדשים!

אבל יהודים חדשים אלה מה טיבם? מהיכן צמחו? מהיכן יכולים הם לצמוח? לאן הם הולכים? אֵי הטל אשר יחַים?

הן לא תתנו את כל אותן הכנופיות הנבהלות של סטודנטים ופועלים יהודים, אשר שבתם בתוך בארות-החומר של הכלכלה המדינית וכצל יתהלכו על פני אדמות, לטיפוסים של יהודים חדשים, שהרי עיוורים וקהים המה ודבר אינם רואים ואת העיקר לא ידעו ולא יבינו, וברוֹשוּרוֹת של שיטות נושרות מפיהם, וכל יצירה פנימית אין אתם.

ושב אני אל שרידי החרבות שבספרותנו כיום הזה ורואה אני את כוס-היאוש מלאה על כל גדותיה ושירת היאוש בפי הנשארים… אכן גם היאוש מידה היא בחיים וזקוק הוא למשוררים…

חוזר אני על אותם ההמשכים הארוכים, הנוקבים והנוראים של ה“מוות” לשניאור (“הזמן”, שנה שעברה); רואה אני את הצבעים הלבנונים, הרכים והעמוקים של ז. י. אנכי בסיפוריו החדשים (“דאס יוּדישע פאלק” שנה זו); עובר אני על פני הרמזים החדים והחודרים, אותן תחיבות-המחט, שבציורי שוֹפמאן האחרונים – ובכולם אין אני מוצא אלא את אותה השירה…

והנה דבר חדש מבעל-“הצדה”, מאת א. נ. גנסין: “בינתים” – וגם בו אני שומע את השירה ההיא…

נפתלי בֶּרגֶר, “אותו ברגר גופא, שׁהיה תוסס שׁמונת ירחים רצופים בחדר הצהוב של מרת חַשקיס וראשו היה מוטל על כפיו וברכיו שלובות אשה ברעותה”, אינו מדבר הרבה, אינו מקריא מונולוגים מחוכמים ואינו מתפלפל לברר את חוסר התוכן לחייו במה שהורגלו לפרש ולבאר. פשוט: “כשרוח אחרת מסביב, ובשטח מתחילים מהלכים כתמים, ומשחירות זמורות-האילנות, ובמרום עוברת הרינה, ופלגים משתובבים ברננה, ובלבבות מתחילים רוקדים נצנוצי-אורה הוללים וזורמת חדוות-חיים חצופה ושובבה”, חרוד יחרד אז גם לבו של נפתלי ב“חדווה כמוסה”, ו“שוטפת אליו זרמת געגועים נוּגים-איתנים ומתחילים מוצצים אותו חלומות צנועים-נוֹשׁים והוא כָּמיהּ הרהורים שׁבילדות תַמה ומאויים אמיצים שׁבאביב צוהל וחולם עינים חולמות המביטות לנשמה”… אבל זהו חלום, והוא “מכחש בבני אדם”.

נו, כן, אותו הפיוט…

ובדרך-אגב: הרצאת הדברים – נוֹי ודקוּת. הרי, למשל, מינה, אותה הריבה הנחמדה, שהיו לה מעין-יחוסי-אהבה אל ראטנר בעוד זה חי, “היתה עומדת לבדה אל השער (באותו יום שמצאו את ראטנר מוטל מת בחדרו), והיתה חיוורה, וטיפלה בקדחת בציצת שמשייתה המרוקמה תכלת, ולו (לברגר) נדמה אז משום-מה, כי פגע מי בכבודה”…

וקוראים הלאה. וגומרים את הסיפור, והנה חזות-הכל: חוסר האחיזה שלנו בתבל, השמטת הקרקע, החפץ לחיות, לחיות, מבלי אשר תימצא האפשרות לזה, היגון הדומם, שנכווה בכל מיני הדיבורים המתהלכים ברחובנו, הנפש הדקה שאין לה מקום בעולמה, הגעגועים המענים לאהבה, לאהבת אשה, החולשה המחפירה לאחוז בקש שׂרוּף, הנדידה המגוחכה והבלתי-תכליתית ממקום למקום, הריקנית עם כל פחדיה וביעותי-לילותיה, התהום הבולע גם את המחשבה על אודותיו גופא…

וגומר אותו גם אני – ושוב אשקע בו. ומסתלקת ממני, לאחרונה, גם הרגשת האריכות והמונוטוניות שלו. וככל אשר אוסיף לקרוא בו כן אוסיף להכיר את אותו עיקר-העיקרים, את אותה המהות: את עומק האימה שבעיני הדגים המפרפרים, אשר יאורם חרב!

[“המעורר”, תרס"ו, חוברת ט', ספטמבר 1906; החתימה: ח. ב. צלאל]

לסופר ד.ב. בל.

“נסיונותיך” (למה קראת להם גם “בחלום ובהקיץ”?) אנקדוטיים הם ביותר בשביל “המעורר”. מה שנוגע ל“חירות-הדיבור”, הנה, אמנם, נכון אני לתת מקום גם למאמינים בגאולה ועובדים אותה וגם למטילים ספק, למתיאשים או לבלתי מאמינים בשום בניה בכלל, אבל בשום אופן לא למתיחסים בזרות או בקלות-ראש ל“אותו הדבר הנקרא ציונות”. “המעורר”, כידוע לך, אינו כלי-מבטאו של המחנה הציוני (שלאסוננו כמעט שאינו), אבל בהכרח הוא צריך להביע ומתאמץ להביע, ובכל תוקף, את הכאב הציוני; ומי אשר באיזו מידה זר לו הכאב הלז, הוא לא יבוא אלינו ולא יגש אל הקיר הנטוי, שלפניו אנו, סופרי “המעורר” שופכים את לבותינו.

[“המעורר”, תרס“ז, חוברת י”א, נובמבר 1906]

מראש חושב אני לנכון להודיע לכם, כי יסודו של “המעורר” אינו “הון בטוח”, שבטחונו הוא רק עד שהוא נושא פירות, ואף לא תמיכת אנשים פרטיים או מפלגות שונות, שתמיכתם תלויה לרוב בקאפּריזים שונים אלא: בכוחי ובעמלי אני החתום מטה, ובעזרתם הנפשית של אחים־ברוח ואחים־לעט; ולפיכך, יוכל לבכם להיות סמוך ובטוח, כי דמי־החתימה שלכם לא ילכו לאיבּוד בשום אופן. כמו כן יש בטחון עז, כי האסונות ואי־הסדרים, אשר מצאו את חוברות־“המעורר” של השנה העברה, לא יישנו עוד. כל מעצורים לקבלת “המעורר” ברוסיה לא יהיו מעכשיו.

… והנה תקופת השנה הראשונה שעברה על “המעורר” לדרך כבדה, מייגעת וריקניה ולהרפתקאות קשות מאוד, הרפתקאות פנימיות וחיצוניות, צפויות ובלתי־צפויות, כבר יש בה, כמדומה, כדי להוכיח לאחיו הקוראים את צביונו הרוחני, את מגרעותיו הדורשות תיקוּן והעלולות לתיקוּן ואת המגמות, אשר אליהן הוא נושא את נפשו.

בימי מצוקה, שאין דוגמתם, מצוקת־חוץ ומצוקת־בית, מצוקת־הרג ומצוקת־אין־דרך, יוצא “המעורר” לאור. ראשיתו – מיד אחרי ימי־אוֹקטוֹבר של אשתקד, מהלכו – בימי ביאַליסטוֹק וסדלץ מחוץ, וטיפשות רעה וקהות־לב והתקטנות ובָאשה בבית; הגנתו על קיומו והמשך־קיומו להלן – בעת שהכל באים ומבטיחים גאולות שלמות לעולם, להמונים, לפרולטאריים וגומר, והוא אינו מבטיח כלום ואינו נושא מִדבָּריו לאלפים ואינו צופה לנחמות שבעתיד ואינו מתאמר לנושא־ישועות…

“המעורר” אינו בא אלא לסַפּק, כפי האפשר לסַפּק בכמוּתו הדלה הזאת, את צרכי המחשבה והרגש של העשרות מבני־ישראל הקוראים עברית ולברר לפניהם מזמן לזמן את המציאות של חיינו כמי שהיא, כהווייתה; להראות לעצמנו את מצבנו הגשמי והרוחני בלי כל כחל ושרק, להעמידנו על עצם מהותנו ועל האמת שבעבדוּתנוּ וגלוּתנו, למען נדע להיות ניצבים נגד גורלנו בדעה צלולה, בעינים פקוחות ובלי כל שקר בנפש ולמען נהי מוכשרים לשאת את כל [הכאב] הגדול והצער שבתוכנו בעוז. רוצה הוא “המעורר” לשפר את נשמתו של האדם היהודי על־ידי קומץ של דברי ספרות מעוּלים, מבפנים או מן החוץ, שיגיש לו בשפתו הלאומית הקרובה לו והיקרה עליו. והשפה הלאומית, העברית, והלאומיות גופה – גם הן אין חשובות עליו כל כך אלא בשביל שהנן הגילוּיים הנאים והחשובים של עומק־עצמותנו, של נפש כל יחיד ויחיד מאתנו, השניים והשלושה שבעיר, שארית־המעט שבכל מדינה ומדינה…

כי הן עוד חיים, חיים אנו, שארית־ישראל, וזקוקים אנו לדברים שבכתב – שמלב ללב.

תעודת־“המעורר” היא, אפוא: תעודת הרוח הישראלית־האנושית שלנו, הרחבתה והקדשתה של היצירה הלאומית שלנו, העלאת העברי־האדם שבנו…

תפילתו של “המעורר”: יתכנסו למתיבתא שלי כל אלה, אשר חלק ונחלה להם בחוזי־יהודה ונביאיה ובמתפללים לעני כי יעטוף, בגיבורי־המרד החסונים ובבעלי־המשנה השקדנים, במנעימי זמירות הלוי ואבן־גבירול ובהולכים בעקבות רבי שלמה יצחקי ורש“ל, במתכסים בטליתו של האר”י זי"ע ובנוהים אחר קברו של ר' נחמן מבּרַצלב; יבואו הלום כל אלה, אשר דבר אלוהי־ישראל ואלוהי־האדם בלבבם ובפיהם, ויעשו חטיבה אחת מפוארה, נשגבה, קדושה!

יתעוררו האחים הקרובים, גם אלה שלא נדרשו וגם אלה שנדרשו ולא נענו עד כה, יקומו איש איש ממקומו ויגשו אל המקדש – הן לא לקח עוד אלוהים את כל חמודותינו ממנו…

(ליובל השבעים שלו)

מן הגולה אשר בליטא הוא, מן הכאב והשפלות שבגלות ומן האפסות של יהודי-הגלות הוא מספר לנו, ובשתי שפותינו ידבר אלינו: בשפת עברי-דייטש, שכולה מרה וקללה ובלבול וצחוק יבש, ולא תואר לה ולא רוך לה ולא עומק לה, ובשפה בלתי מובנה אלא ליחידים, לשון-קודש עתיקה ומשונה, לשון-קינות מורתחה; וב“השתדלותו” גופו נמסרים כתביו לדפוס, והוא המו“ס שלהם, והוא המפיצם ומחלקם ביעקב, ושמוֹ לפנים – ש”י אברמוביץ.

בן שבעים האיש. לפני שבעים שנה, בכ' לדצמבר, אירע אותו המאורע. ביום ההוא נולד לאחד מיהודי-קאפּוּליה, קאפּוּליה זו הסמוכה לסלוּצק, אותו השלום-יעקב הקטן, אשר בגדלו, בגדלו מאוד, נהיה למנדלי מוכר-ספרים.

בן שבעים האיש. ועולמות רבים קבר בחייו. מן הקליפה התמימה, שבה היה נתון אותו הירשילי שב“ווינשפינגעריל”, אל עולם המשכילים עם תקוותיו התמימות-המגוחכות ואמונותיו התמימוֹת-המגוחכות ומלחמותיו התמימוֹת והיותר ממגוחכות שב“האבות והבנים” מצד אחד ועם עבודת-ההשכלה הממשית של הפצת ידיעות-הטבע ומשפט-שלום ומאמרי-חיים הרבה מצד שני. משם – אל העממיות, אל דרישת טובת-העם האמיתית, אל המלחמה נגד בעלי-טובתו המדומים ואל אותו הרוח הפובליציסטי-הדימוקראטי שב“קליין-מענשעלי”, ה“טאקסה”, ה“פריזיוו” ו“הסוסה”. משם – אל צחוק הרעל, אל הסארקאסמוּס הנורא והחד, אל הבוז האיום והלעג-הביטול האיום שב“מסעות בנימין השלישי”, ב“בימי הרעש” וב“ספר הקבצנים”. נטפלה לו על דרכו אותה הבנת האסון, אותה הבנת-הסוף, אותה ההבנה של “מעוּות לא יוכל לתקון”, וזו מצאה את ביטויה הגמור באותה היצירה המלאה פיוּט כולה ורחמנות כולה – לא רחמים אלא רחמנות – “בעמק הבכא”.

“לכו, בנים, שמעו ואספר לכם דרכי היהודים, שבתם וקוּמם, מלבושם והילוכם, מחשבותם והגיונם, משאם ומתנם” (“בסתר-רעם”) – עד כאן מנדלי מדרגה שניה. רחוק הוא כבר מרחק רב מן “ה”השכלה" המובהקת, עם שאיפותיה ה“קאזיוֹניוֹת” ומליצותיה הטיפשיות. והנה הוא מתעלה גם על תקופת ההתקוממות נגד רישעת-הקהל. שלמה וועקער עם קולו המשווע: “הוי, על הרועים הרעים!” הולך ונשכח. ה“מלחמה” בעד מקומה של “האשה העבריה”, חאסקיל ורייזיל שב“פרּיזיוו”, טענותיה של שפרינצה לבעלה, דעותיהם של מנדיל המשרת (המדבר בלשונו של אברמוביץ) ושל דוואשע המשרתת – כל אל מפַנים את מקומם. המספר הגדול מוצא קצת את עצמוֹ. הוא נעשה למה שהוא צריך להיות – למצייר ציורים, הוא מתחיל לכַתֵּב את מראה-עיניו ומשמע-אזניו, ובכיתוּב הלז, ב“ארומשרייבען” זה, כמו שהיו אבותינו אומרים, הוא רואה את עולמו. מלא הוא אז מן החידוד של סביבתו, מן החידוּד הליטאי, מן הליצנות של איש-הרחוב אשר אין לו כל. לפרקים יש אשר כוח-יצירתו מתעמק והוא שותק אז לגמרי (יעויין בהקדמה להוצאת ה“פריזיוו”), אך לא יארכו הימים. הסאטירה הקלאסית שב“פישקע הפיסח” ו“בנימין הנוסע” הולכת ונעשית יותר ויותר עמוקה, יותר נוקבת, יותר חודרת, מקבלת לאט-לאט גם קווים של הומאניות חומלת מיוחדה, עד שהוא מגיע למדרגתו ש“בעמק-הבכא”. פה מתגלה הוא בכל מידת-רחמנותו הגדולה. פה אנו רואים כיצד אמו של הירשילי מבשלת ארוחת-ערב, וכיצד הכל מסייעים לה בזה, ומה מורגש בבית באותה שעה; כיצד יהודים שותים מעט משקה ומה פניהם באותה שעה; כיצד יהודים חשים את עצמם במוצאי-שבת וכיצד ילדי-יהודים משחקים אהדדי ומה הרגשות אשר הם מעוררים בכלל בלב היוצר. פה אנו רואים את רייזא הפונדקאית, את ר' אברהם, את הריבונו-של-עולם היהודי בעצמו, זקן זה שירד מנכסיו. פה השתפכות-נפשו של מנדלי והתגלויות-עצמיותו מגיעות עד מרום-קצן. פה יושבת והומיה בכל עמודי המעשיה הארוכה אותה הטראגיוּת המדכאה של בנים עלובים שגלו מעל שולחן-אביהם והוטלו לארץ רחוקה, ותקוה לשוב כבר אין, ומסביב טס הרקבון-הכליון בדמות מידות מרוֹת-משונות ומעשים מפסידים-משונים. קלקוּל גדול!

קלקול גדול וצער גדוֹל המלה “נעביך” (צער-בעלי-חיים!) אינה סרה מעל שפתיו של מנדלי. נכמרו ניחומיו מאוד על הדלות הנוראה וכפיפת-הקומה הנוראה עוד יותר. אמנם, גם כאן אין רחמנותו זו מגיעה עד לאותה החנינה העולמית, המיסטית של כל גדולי-האנושיות, שהעמיקו לחדור לסודה של הבריאה. יחוסו של מנדלי אל החיים והבריות הוא קלאסי, ברור, ברור ביותר. יש, אמנם, שאיזה חזיון מעורר בו רגשות שונים (הילד היהודי, לדוגמה, בדבריו הידועים), ואולם גם עירבוב זה קרוב יותר למזיגה מאשר לתהיה. בכלל זרה לו למנדלי לגמרי זו התהיה, הרפלכסיה, האי-ידיעה של מסַפּרינו העברים בני הדור הזה. זרה לו לחלוטין הנפש הרצוצה האצילית העליונה של אמנינו החדשים, ולפיכך זר לו גם השרטוט הקצר והדק מן הדק של אלה, אשר לא אל הקהל, כי אם לעצמם יציירו. מנדלי, בכל שיעור-הקומה שלו, היה תמיד בעצמו “מתנגד” קבציאלי יותר מדי מכדי שירד אל התהום, מכדי שיתפוס את הטרגאדיה של פרפורי המחשבה העברית, את הטראגדיה של אנשי-הרוח העברים, של בעלי הקבלה והחסידות העברים. ..מנדלי הוא כולו מספר גלותי, והגלות עם פיכחותה וקטנוּניוּתה ועקימת מוחה וקוצר-כנפיה וגועל-הנפש שבה מניחה עליו את חותמה גם בהתרוממו למעלה. הצער העולמי בכלל, “הצער העמוק הישן-נושן”. כמבטאו של פרץ, אינו מתגלם אצלו מעולם בתור דבר הקובע ברכה לעצמו, אלא נכנע ומטושטש הוא תמיד מפני החוג המוגבל של ליקויה של יהדות-הגלות. (יעויין, לדוגמה,“הסוסה” פרק “ישראליק חושב חשבונו של עולם”), שִׁבתו של מנדלי היא בתוך הגלות וכל מעייניו והגיגיו בגלות. האבן השניה מ“ארבע האבנים הטובות” (בחזונו של פרץ) מתנוצצת בכתר בת-שירתו ביחוד ועולה בה על חברותיה. “אומלל-האומללים ויהודי-היהודים אשר בארץ” מושפע כולו ממנה ולית ביה אתר פנוּי מינה. העברי רחוק ממנו ואינו נוגע בו; יצירתו היא כולה בת-יהודים: חריפה, מחוכמה ומתחכמת. יודעת את כל מדורי הכסלוניות ורואה את כל דכדוכה של נשמת הדלפונאי. ישעו ממנו תלמידי ה“בוּנד”, כי לא ימצאו פרוליטאריאט יוצר, פרוליטאריאט מחדש-עולם, ב“ספר-הקבצנים”וב“עמק הבכא”. כאן התנוונות טיפוסית: מכאוֹב של יוסיף דעת ויוסיף פיקחות ודלות של נשרפים ומקבלים ובטלנים (אם אלה הולכים ופוחתים קצת, הלא אין זה מפני שמצאו מִחיה, אלא מפני שתמו בעלי-היכולת ליתן). אַל יכניסו אותו לתוך קהלם גם אלה בעלי ה“תחיה” מכל המינים, אשר גילה, רינה, דיצה פזמונם ואשר מתוך התלהבות מעושה ופאתוס מלאכותי הם רוצים להונות את עצמם ואת אחרים. מנדלי זקננו הביט אל המציאות הפשוטה בכל פניה. הוא יודע, כי מסעותיו של בנימין השלישי לא העשירו את האנושיות. הוא יודע, כי אנחנו לא יצרנו ואיננו יוצרים דבר בגלותנו, כי מהבל המה יחד כל אידיאלינו שבכאן ומשאות-נפשנו שבכאן. הוא יודע אפילו את הסוד, שאף “ושבו בנים לגבולם” ו“בית יעקב לכו ונלכה” – אין פירושם אלא: קלגסים התנפלו על קבציאל ושבו את סוסו של מנדלי במלחמה וצריך לבקש פרנסה. העליה של השנים האחרונות לארץ-ישראל מראה מה חודר הוא מבטו של מי שכתב “בימי הרעש”. את מהותם האלמנטארית והאמיתית של יהודי-הגלות לא השיגה שום בריה כנשמתו הגדולה של מנדלי.

גם בלי שאגיד יבינו אחי הקרובים, כי לא “כאראקטריסטיקה” מר' מנדלי מוכר-ספרים באתי לכתוב היום. למה כאראקטריסטיקות? צריך לא לדבר על-דבר מנדלי, כי אם לקרוא את מנדלי, ואז בוודאי ימצא כל קורא וקורא, לפי שורש-נשמתוֹ, את אותו ה“עפעס”, את אותו ה“דבר-מה”, אשר בכל כאראקטריסטיקה חסור יחסר. נתכוונתי רק לציין איזו חצאי דברים, איזו מעין-הערות שהתעוררו בי לזכרון יום-השבעים של הישיש הגדול והאהוב שלנו.

[ט“ז טבת, תרס”ז; “המעורר”, שנה ב' חוברת א', ינואר:1907; החתימה: ח. ב.צלאל]

האמן לנו, ששמחתנו על התחדשותו של “השלוח” היא אולי לא קטנה משלך, ובכל-זאת אין דעתנו כדעתך, שבשביל שלא יתחלקו הכוחות המעטים וכו' על “המ.” לפַנות מקומו ולהיכחד. ל“המ.”, ואפילו מצד כמותו הדלה בלבד, לא היתה מעולם פרטנזיה למלאות מקום ירחון כ“השלוח”. “המעורר” לא התחיל לצאת כל עיקרו אלא מפני שנמצא בו צורך מחשבתי לקומץ קטן של יהודי-המשבר מאתנו, אשר בהיותם מצד אחד מלאים מגעגועי כל הדורות שבעבר הישראלי, שאין דוגמתו, ולפיכך נשמתם עברית כולה ועטם עברי כולו, ומאידך גיסא הם חפשים מכל שעבוד רוחני ודיסציפּלינה מפלגתית מוגבלה ומבינים את המשבר ואת שלאחר המשבר. – רצו ועמלו בבניינה של במה זו, שתתן להם את האפשרות המלאה להיות בני-חורין בעטם ונאמנים לעצמם, להבנתם-תוגתם ולרוחני שבהם; והאנשים האלה עוד לא מתו – הננו. ילך לו, אפוא, “השלוח” בדרכו הכבושה והמיושבה, יורה, ידין, יעלה מעלה-מעלה ויהיה לרב טוב לך, לנו ולכל בית ישראל, ואנו, הקלים והבלתי-מיושבים, לא ניעף ולא ניגע לבוא אל הבקעות והעמקים, ומשם נשמיע את כל הדבר, אשר יהיה עם לבנו לאמרו. בקונטרסינו הקטנים, כל זמן שיהיה לאל ידינו להוציאם, נגלם את עצמוּתנו, את נשמת-נשמתנו ואף את זה אשר לא יבין זר; בהם נשיר ונתפלל, נאהב ונשנא. נטיף ונקלל, נתלהב ונבנה, נתגדל ונתרומם, נתריע ונתַנה את תוקף מכאובינו, נברך ונשווע מעצמת יסורינו, נכפור ונערוך, נפקפק ונחפש – כי לא אל השלוה-המרגעה ולא אל הנתיב הסלול עינינו נשואות.

[מתוך “קורספונדנציה” ב“המעורר”, תרס"ז, שנה ב' חוברת א', ינואר 1907]

בקונטרס זה של “המעורר” הולכים ונמשכים דברים מדברי ת. קארליל על האדם-הגיבור בתור אלוהות. הדברים כשהם לעצמם, עם האופטימיות שבהם כלפי העבר והעתיד ועם אי-ההבנה העקשנית בעצם הענין שבהרבה מקומות – ביחוד האמרות מעין: “בני אדם יגעו תמיד לחדור אל האמת” – מצלצלים לפעמים כהד רחוק מעולם רחוק של הוגה-דעות אנגלי ורומאנטי תקיף. אבל מפני שהמושגים השוררים בדור הזה ברחוב-היהודים הצעיר ושאין מהרהר אחריהם הנם ההפך הגמור מן הרעיונות המובעים בכאן, מפני שעכשיו הכל אצלנו זובחים זבח להמונים ומביאים קרבן-עולה לפרוליטאריאט והמושג של גיבוריוּת נהיה לאות לבני-מרי, לבעלי “אידיאולוגיה בורז’ואזית”, ר“ל – אולי כדאי הוא מאוד לשמוע גם את הקול הזה שמאידך גיסא ואת המחשבות האלה, שבכל אופן יש להן ערך ועלולות הן במידה ידועה לבוא כשמן בעצמות בני-נעורינו היבשות. מריקו של השמן הזה מכליהם לכלינו הוא גם כן אחד הקרובים-הרחוקים; הוא המרצה והוא המוסיף נופך מדיליה, ודא עקא, שבנופך הנוסף יש שהוא רחוק לגמרי. לכאורה, דברים הנשמעים והראויים להישמע, אע”פ שהם נראים קצת כמתמיהים, אע“פ שאינך תמים-דעים עמהם, ופתאום – “התקשרות(!) עם גרמניה” – ופתאום – שיר-תהילה משונה ל”אשכנז"… ופתאום – “גיטה וביסמארק לא היו ולא נבראו רק בשביל בני עמם בלבד אלא גם בשביל הרבה אומות אחרות”.. גיטה וביסמארק – אויה לי!

כוח, כוח, כוחו של היחיד, של הגיבור – שפיר; אוֹדין, כפי שהוא מצוּייר במוחם של עובדיו, אלכסנדר מוקדון, יהודה החשמונאי, מוחמד, גריבלדי – שפיר טובא! מכל דין סמוכו לנו! אבל ביסמארק – מאריה דאברהם, מה לו פה? כלום פוליטיקן ערום ביותר ואכזרי ביותר, האומר לדכא ארץ בעזרת חוקים רשעים וחיילים-אבטומאטים, בעל כוח עצמי הוא? מִכָּזֶה אתה רוצה ש“נוציא ניצוצות בשביל אור-נשמתנו”? לאן הובילך רעיונך, הכותב?

וכמובן מאליו, שבא אני להעירך על זה לא מפני שאני רואה, חס ושלום, איזה חשש-סכנה בנכבדות שאתה מציע לנו – ממש כהַנֵי חסידי ופרישי לאחר שמכבים את העששית – עם האופי של מרת גרמניה ואפילו לא באפולוגיה המשונה שלך בנוגע לאחד מרוצחי-העולם. סכנה עצומה יש בדברים כמו אלה, בהערצת שם ביסמארק, כשיש להם השפעה אצלם, במקום שתלמידיו וההולכים בעקבותיו לא מתו, אבל אצלנו – למעשה הן אין זה נוגע כלל, הן אין זה אלא דברים-בעלמא בפועל ממש, ולהלכה – אנחנו העברים המדוכאים גדולי-הרוח לא נשלוף לעולם את נעלינו נגד המושלים בחניתות. יודעים אנו היטב, מבשרנו נחזה זה, כי קָטנוֹ של איזה באלמאשוב עבה וכבירה בגבורה גופנית ונפשית מכל מתניהם של הביסמארקים הארורים ההדוקות בחרב. מעיר אני על אמירתך כשהיא לעצמה ובשביל עצמך. למה הסנוורים הללו? למה סגירת העינים במקום שהדבר ברור כיום? איזה איתן למשל, אפשר לראות, – נו, אומַר – מזה הפגם ההמוני, האידיאוטי, שהצבת למוֹטוֹ? “אנחנו האשכנזים יראים רק את ה' וזולתו לא דבר בתבל”. כל הרוכבים והתליינים שבכל הארצות. אלה חזירי-היער הפראים היושבים על כיסאות, אמרו ואומרים כאמירה המחוכמה הלזו, אלא שבמקום “האשכנזים” הם מנסחים: הרוסים, ההישפּאנים, התוּרכּים, האנגלים, וגומר. הבה גודל, איפוא!

“חלום האדם העולה למעלה” וביסמארק, יוצרו של “פאוסט”, ב' חלקים, ויוצרו של החוק נגד הסוציאליסטים – שומר ישראל עמך, ר' בנימין!

[“המעורר”, שנה ב' חוברת ב', פברואר 1907; החתימה: בר-יוחאי]

אני מודיע בזה, כי במקום הקונטרסים י' וי“א וי”ב, שאין לאל ידי להוציאם מחוסר חומר ספרוּתי, יקבלו לא יאוחר מבחודש דצמבר את קובץ-כתביו של ג. שופמן.

ותו: העוּבדה הנ"ל היא גם אחת הסיבות הראשיות, שגרמו לאיחוּר החוברת הזאת.

ויקבלו-נא אותה ואת התנצלותי בסליחה, נפשי בתקותי, כי לא אוסיף עוד הטרידם.

המו"ל.

[“המעורר”, תרס"ז, שנה ב' חוברת ח‘-ט’, אוגוסט-ספטמבר 1907]

(מלים אחדות)

מה היה לי אוּרי-ניסן עד בואו אלי ללונדון – לא הייתי יכול להגיד גם אילו חפצתי. על פי מסיבות חיי אין לי אף שורה אחת מכל המכתבים הרבים אשר כתב אלי עד שנת תרס"ז, ולא אוכל לזכור גם דיבור אחד ממה שכתבתי אני אליו. יחס אמיתי, שרשיי, היה בינינו תמיד, מיום שהכרנו איש את רעהו, אך כמו מתוך הערפל נשקף לי היחס ההוא. אהבה? – בוודאי ובוודאי, בכל אופן, מצדי, את האיש העדין, רם הקומה והרַגש וטהור הנפש והרוח הזה אי-אפשר היה שלא לאהוב, ביחוד בבחרותו. לו היו אז תנועות כל כך גראציוזיות, מיוחסות-מלידה, ויחד עם זה מלאות איזו פשטות עצורה, הגובלת עם בּיישנות של ילדה בת שש. ואופן-דיבורו: “אין הוא מבין, בכל זאת,לרעו של איש-שיחו. אין הוא יודע היטב למשל, את ‘זו פלשר’, אבל אפשר, כמדומה, להגיד בבטחה, כי עָצמה לה כבירה, אם לא בלתי מצויה… כלומר…נוּ, כן…. מלבד זאת – מוזר!” (“צללי-החיים”, “ג’ניה”). את קולו אני שומע בזה ואת זעזוע-כתפותיו של אותו אציל…

היתה, היתה אהבה – בלי כל ספק. הערצה? – זו כבר אולי לא היתה כל כך חזקה ועמוקה, ביחוד מעת שנפלנו שנינו לתוך מה שקוֹרין “החיים”. כמדומני, שתמיד – יחד עם הקנאה, ההתקנאות שמן הנמנע, התקנאות רוחשת וצורבת במעלותיו הרבות עלי – קיננה בלבי מעין הרגשה, מצד אחר, שהוא עוד חלש גם ממני, שהוא עוד פחות ממני מוכשר להביע את רחשי עולמו הפנימי, ובמה שנוגע לקשי-חיינו החיצוני, הרי גם בזה הוא עוד פחות ממני מוכשר לעמוד בקשרי המלחמה. יותר מדי היתה מידת היחסנות והרכות באורי-ניסן, פחות מדי עקשנות וברזל, בכדי שאעריצהו.

כאמור: ערפל, ערפל, לא אזכור דבר מסויים. לא אזכור כמעט כלום. ואולם זה נחרת בקרבי – ועכשיו הוא צף ועולה. בביאליסטוֹק היה היום ההוא. אנחנו שנינו כבני שבע-עשרה – שמונה-עשרה. אני כבר עזבתי את הישיבה ולמדי “מלאכה נקיה וקלה”, והוא, הגדול ממני בשנה או בשנתיים, עדיין ישב בבית-אבא, אפרוח בקליפתו. אני קראתי אליו לצאת “מן הבצה”, כנהוג (“בצה”, כמובן, על דרך המליצה וביחס לסביבה של עיירה על גבול “ערי המרכז” של רוסיה הפנימית; מה שנוגע לאביו הרב, מורנו לפני שתים-שלוש שנים בגמרא ופוסקים, אי-אפשר היה שלא לשמור אליו רגשות נאצלים בלב גם ימים רבים לאחר כך). אז קיבלתי ממנו בתור תשובה איגרת בת ארבעה או חמישה גליונות-פוסטה – ואולי עוד יותר – כתובים מפנים ומאחור. והנה במקום אחד בתוך כתב-ידו הצפוּף-הסַפּירי הנפלא, אשר עליו ישתומם כל רואה, היתה נקודת-כתם אחת קטנה, ומתחתיה רשום: פה נפל אֵגל-דמעתי. אגל-דמעה על אָבדן-החיים. הנה הוא שׂורף את הנייר, אחא! אחא! – את הלשון בדיוק לא אזכור ולא אוכל לזכרה כמו, אבל כי היה הדבר הזה וכי נכתבו אז כדברים האלה, דברים שהיו בעוד שנים אחדות ליקוֹד שירת “בינתים” – לא אפונה. אחא! אחא!

אֵגל-הדמע ההוא צף ועלה בינינו אחר זמן-מה בוארשה. הוא החל למשוך בשבט-סופר, זאת אומרת להדפיס מזמן לזמן קצת ממה שהוא כותב, לצאת ולבוא “במערכת “הצפירה”; השׂתכר כשמונה רוּבלים לחודש וגר ברחוב דילנאיא, מספר 21, מעון 21, ואני באתי לוארשה ולנתי אצלו בגניבה שנים-שלושה שבועות (בגניבה – כי לא היה בידי כל פאספּוֹרט, והממונה על החצר נתן בי עין לרעה). ההרגשה העצמית לא היתה לעילא ולעילא. ואף על פי כן היתה איזו השראת עלומים, ציפיה לאיזה דבר, קילוּט רשמים עם כל העונג שבקילוּט זה. התראו עם נוֹמברג, עם רייזין, שהוציאו אז איזה קובץ בשפת-האם; קראו בספרים, ובפרט במאמרי ביקורת. אורי-ניסן בעצמו כתב איזו רשימת בקורת על “דימון יהודי” והדפיסה ב”הצפירה" ב“פסידוֹנים”. “פסידוֹנים” – הרי אף במלה זו היה איזה כוח-משיכה של חידוש. בקיצור. היינו מן ה“נכנסים”; עמדנו בתפילת “שחרית”.

והנה בערב אחד הביא הוא מן הרחוב איזה “לוח-אחיאסף” חדש, שיצא באותו יום מבית-הדפוס, ודוקא בערב שהיה לנו גם לחם, גם טה, גם נפט במנורה, גם כירה מוּסקה. ישבנו שנינו בעת ארוחת הערב והתחלנו: “ביום קיץ, יום-חום, עת השמש ממרום-הרקיע תלהט כתנור היום, עת יבקש הלב פינת-שקט לחלום” וכו' וכו' – שיר מאת ח. נ. ביאליק! – וכעבור שעה קלה, כתוֹם האוכל, כבר התגדרנו מעוּמדים איש לפני רעהו בידיעת השיר בעל פה…

–“לי יש גן, ובגן תחת אוֹג כבד-צל” – הטעים הוא כל מלה ומלה בתענוג מוחשי, פיסי…

– “ובליל חוֹ–רף, ליל-קוֹר, עת מַחש – כּים ושחור” – משכתי בנהימה לעומתו…

– “ביתי קטן ודל, בלי מכלולים ופאר” – צהל הוא והשתובב, ומתוך השתובבות “ישב אצלי וחיממני” בשעת אמירת פסוק “אצלי שב והתחמם”, חיקה “סוּפת ליל קול כאוֹב”, תיאר בפישוּט ידים ורגלים את “ענוּת רש גוֹוע ברחוב”, קפץ, התנער ו“לחצני אל לבו”, “רעוֹ, אחיו הטוב” –

ופתאום –

הדמעה שנשלחה במכתב מפּוֹצֶ’פּ לביאליסטוֹק נוֹצצה בעין, ואחריה נשרה עוד אחת…

וּרְסִיס נֶאֱמָן אוֹרִידָה עָלֶיךָ,

רֵעַ נְעוּרִים!

רחפו עצמותינו, ועל האח בערה אש, על השולחן הנר..

רק עשר שנים עברו מן הערב ההוא, והיו ימי קיץ דומים לתוֹר-הסתיו. “ימי סגריר ועב, עמוּם שוֹמם היקוּם, רפש הולך ורב, דלף טורד על גג, עש בקרב לבב” – בלונדון.

לבוא ללונדון לא יעצתיו, אף כי גם מנוֹע לא מנעתי את הדבר ממנו. כתבתי לו בפירוּש: – זה אני זוכר – לא בשבילך המקום, אך אם אינך מחכה כבר לכלום ואין לך מה להפסיד – בוא!

והוא ענה: איני מחכה לכלום. המקום הבא אינו בשבילי. ואֵי המקום אשר הוא בשבילי? אני נוסע. מה אפסיד?

והוא בא! אבל ביום הראשון לביאתו, בשעה הראשונה נוכחתי, שכל זמן שהנשמה באדם – עדיין לא כלו כל קִצָיו, כל חשבונותיו, עדיין הוא, סוף-סוף, מחכה ומצפה ועדיין יש לו – לעולם יש לו – מה להפסיד. וכתוצאה מזה ראיתי, שאורי-ניסן, גם אחרי ככלות הכל, לא היה צריך לבוא לעיר ההיא ולמה שחיכה וציפה לו בעיר ההיא.

כי אצלו כבר אחרי ככלות הכל, כי הוא כבר מקודם – גם בלעדי מזרח-לונדון – הגיע עד זיבולא בתרייתא – זה היה גלוי. אך הוא כאילו הסתיר. והסתרתו זו פגעה בנו, בי, רעו הישן, ובאָשׁר בּיילין, ידידו החדש. למה תסתיר, הגבר? לא שחפצנו כי הוא ישפוך לפנינו את לבו – בזה לא היה צורך. בפניו, כבכל מה שכתב, היתה אז המלחמה בין השאיפה לגלות ולשפוך שיחו ובין השאיפה לכסות על כל הנעשה בו פנימה – וזה היה די, בעיקר, לדעת מה אתו. דיות היו גם תנועות-הפנים, ההערות הקצרות; ולא על שלא הרבה לדבר על עצמו, על העיקר, שבשבילו נגמר אצלו הכל, רעם הלב – כלום היה יכול והיה צריך להיות אחרת? כלום האנשים מסוגו, מסוגנו, צריכים לפירושים יתרים, על מה חשך או יחשך עליהם העולם? ואם, כאמור, רע היה בעינינו הדבר, הרי לא היה זה אלא על שהוא כאילו נושא עליו צינה וסוֹחרה של סבלון שתקני, על שהוא כאילו מתיחס ומתגדר בזה, בסבלונו הנסתר, ובז לנו, הבלתי-סובלים. למה? באיזו זכות? ביחוד הייתי אני, לבָשתי ולכלימתי, עיוור בנוגע לזה. ממחלתו הפיסית, אשר מת בה, לא ידעתי, כי הוא לא הגיד לי. אילו ידעתי, כי אז אולי היתה אחרת. ואולם מפני שלא ידעתי, לכן לא ניצלתי מן המחשבה המדאיבה: למה יתפנק: היאה לאציל-רוח שכמותו להתפנק? שבור ורצוץ הוא כמונו כולנו – ובכן? ובכן למה יתהלך ככה? הלא כמונו כמוהו. וכי דמא דידן סומק טפי? וכי אנו פחות חיוורים ממנו? ובאיזו רשות יביט עלינו מלמעלה למטה? ולא טוב מזה היה גם בעת שחשתי, כי אכן הדבר אינו פשוט כל כך, כי אכן איזה דבר-סתר יצוּק בו, כי אכן עולה הוא עלי בסבלונו – להפך, אז דאבתי עוד יותר: למה איפוא יחריש ויכסה גם ממני? למה גם לי לא יגיד? האם לא כדאי אני לזה? אורי-ניסן! אורי-ניסן!

פעמים אחדות בעת ההיא פגשתיו בחוצות ווייטשפל, עמדתי ממש בד' אמותיו, והוא היה כל כך אבוּד-עשתונות או כל כך מהלך שקוּע בשרעפים, עד כי לא השגיח בי כלל. נראה ואינו רואה. לא יכולתי לחשוב, כי מתחפש הוא – שמרני, אלוהי, ממחשבה כזו! – ההוא, אציל-הרוח, יתחפש לראותני ולבלי הכירני, לעשות את עצמו כאינו רואה? אך זאת חשוב חשבתי, לא יכולתי שלא לחשוב, שהוא רואני ואינו רוצה לראותני. ואז אמרתי אל לבי: אך ישׂטמני אורי-ניסן, אך ישׂטמני. הוא אינו רוצה במשׂטמה זו, קשה עליו המשׂטמה, אך הוא ישׂטמני…… מה אתו? על מה ישׂטמני? מה פשעי ומה חטאתי נגדו? האומנם על אשר גרמתי לו לבוא הנה?… אי-אפשר…. הוא – בעל היושר העילאה, בעל הלב הגדול באמת? ואולם מי יודע… נפתל לב אנוש… אולי דוקא מפני ישרוֹ הגדול, דוקא מפני שקשה לו כל כך לשׂנאני ולבוּז לי, לכן ועוד יוסיף לשׂנאני ולבוּז לי. – – –

ויש גם אשר אמרתי, ולא לעתים רחוקות: דברים בטלים. יש על מה לשׂנאני… וכי אני אוהבו?

כן, נפתל לב אנוש… והיו רגעים. שנתתי לו את הצדק הגמור… מלבד הנימוקים הפסיכיים, שהאנשים השבורים והרצוּצים, האנשים כבדי הרוח, האנשים היודעים מסתרי נפש חבריהם, אי-אפשר להם, שלא ישׂטמו איש את רעהו, יש שמצאתי, כי גם מהצד החיצוני איני נוהג בו בכל הדיליקאטיוּת הראויה, הן אני הייתי הפעם ה“אזרח” והוא הגֵר – ואני תובע ממנו יותר מדי, איני מתחשב עם הרגליו ועם צרכיו המיוחדים, כמעט שאני מאַלצהו לעבוד במה שלא הסכין… אין אותו היחס הצפוי!…

נפתל לב אנוש, וביחוד לב אנוש, אשר האושר יזרנו כמו דווה. אין צדק ואין מוסר ואין רגשות טובים את האיש, אשר הישָׁהו אלוהים מעט אושר. הן גם אני גם הוא לא ציפינו לכלום מבּוֹאוֹ לוֹנדוֹנה, ואף על-פי כן כאילו שנינו היינו מרוּמים…כאילו שנינו קווה קיווינוּ, כי הפגישה תהא אחרת, כי היחסים יהיו אחרים, כי חיינו יחדיו יהיו אחרים.

ויש אשר חשבתי: הכל מדברים על יסורים. המלה יסורים נישׂאת על כל לשון. גם ביחס אלינו. בעלי יסורים אנו. סופרים עברים, גולים במזרח-לונדון, חולנים, עניים וכו' וכו'. אבל מה יוּכלו האנשים לדעת על מידת היסורים של היחס הזה, אשר ביני ובין אורי-ניסן, בין אורי-ניסן שלי…

ברגעים הטובים המעטים, שבוודאי היו גם אז, נצטרפו הלבבות וזוּקקוּ מסיגי הטינה. אז הבינונו שנינו, כי אין אני אשם, כי אין הוא אשם, כי אין אנו אשמים, כי רק האסון רובץ עלינו. ואולם בכל הימים ובכל השעות ראה ראיתי, כי לצנינים אני בעיניו, כי אין הוא יכול נשׂוֹא את כל הבלי וקלקולי, את כל מבוכותי ותעתועי, את כל נטיותי הרעות ופשרותי הרעות, שהייתי מתפשר אז, כמו תמיד, עם התנאים הרעים ועם החיים המרים. והוא, מצדו, היה בעיני לקורע בזדון את קרום התפשרותי עם מקומי ועם מצבי במזרח לונדון ועם העובדה של מזרח-לונדון בכלל ועם דבר הוצאת הקונטרס החדשי המדולדל שהוצאתי אז. איני יודע, אם כך היה הדבר, אבל נדמֹה נדמה לי עתה, שאני בימים ההם, אחרי עבוֹר עלי שלוש שנים למגורי בווייטשפל, כבר למדתי, אם כי לא בלי עמל, כמובן, לקבל את פני המציאות אשר מסביבי, כאילו התעריתי בה ואין לשַׁנות, ואין להחליף, ואין לצאת מתוכה. לא רק שאי-אפשר, אלא שגם לא כדאי, אין מן הראוי, אסור. אני אפילו למדתי למצוא בה איזו הנאה, איזו נחת-רוח, שאין למסרה בשום שׂרטוטים ספרותיים. בכל אופן, אני הייתי אז כמתחנן בכל מעשי, בכל מנהגי: תנו לי לחיות – ואחיה! והנה בא הוא והפריע לי, הפריע לי בכל. הוא, אמנם, לא דיבר כלום, לא הוכיחני, לא יעצני, אבל אי-דיבורו היה קריאת תגר נוראה על כל אשר מסביב לנו, ועלי בכלל. שתיקתו והוא כולו היו – תגר.

ירא אני, שלא הייתי צריך להזכיר את העובדה ההיא, ירא אני, שאורי-ניסן לא היה נותן לי לעשות זה, אילו נמלכתי בו, אבל מכיון שהתחלתי לדבר – לא אכחד גם אותה:

זה היה ביום צאת החוברת הכפולה והאחרונה של אותו קונטרס חדשי. אני הייתי אז רחוק ממקום-הדפוס, שבו נדפסה, כי עבדתי בבית-דפוס אחר. הוא – כמעט מתוך אונס – ערכה וגם הגיהה. בהודעת ההתנצלות שלי לפני ה“חתומים” על איחור החוברת, על צאתה כפולה ועל הפסקת ה“ירחון” בכלל, כתבתי: “ויקבלו-נא אותה (כלומר, את החוברת הכפולה והמאוחרה) בסליחה”. בערב שבתי מבית-הדפוס וראיתי בעמודים הנדפסים: “ויקבלו אותי בסליחה”. נפשי המרה מרה לי על התרשלותו של המגיה:

– אוי, אורי-ניסן! אוי, אורי-ניסן! מה זה עשית לי?

הוא לא הוציא הגה. רק הצטחק מעין צחוק של התנצלות ובקשת סליחה, ועם זה הביט בי בדממה. ואת המבט ההוא קשה להשכיח מן הלב.

ההצטחקות היתה של איש רך, טוב, זוכר חסד-נעורים ואינו רוצה בריב, הצטחקות מפייסת, עדינה וחלשה. למה תצעק? אַל תצעק! – הצטחקותו הרגילה. אך המבט – – –

אלמלי אפשר היה להביע בדברים כל מה שאמר אותו מבט, כי אז היו הדברים האלה אולי דוקרים יותר מן הסיפור הכי-דוקר שלו – מ“בטרם”.

במקצת, משהו, כל שהוא, אחת מששים, היה פירושו:

–אי, אתה, אתה, הצועק, המתקצף, הטיפש… לפניך איש אובד, איש שמתהפך על משכבו לילות שלמים בעינויי מות, ובשרו ישׂא בשיניו, איש אשר על כרחו הוא חי ואין קץ, אין קץ לסבלונו, איש אמן ואוהב אמנותו, אשר לא יכתוב רק מתוך שנאתו את התיבות… ואתה, ידידו, כביכול, מדבר אתו משפטים – בשעה שעולמו חשך בעדו מַחשך אחרון – על איזו תיבה כסילית באיזו הודעה כסילית משלך: אותה – אותי…

אבל הקורא יקרא, שאני מבקש, כי יקבל אותי בסליחה… הגע בעצמך… אותי… הלא בושה היא! – הוספתי לדאוג מתוך הרהורים על מבטו ולא על בת-צחוקו.

ואולם הוא כבר עמד ופניו אל החלון. בלי-אומר.

כעבור שבועות אחדים אחר זה נסע אורי-ניסן מלונדון.

– כמו אבן נגוֹלה… – אמרנו אני וביילין איש לרעהו, כששבנו מן הלוויה.

ומאז עד יום מותו, גם מפּוֹצ’פּ, גם מוארשה, הוסיף לכתוב לביילין, אך אני לא יספתי לקבל ממנו אף שורה אחת, אף דרישת שלום ארעית.

הוא ודאי חשב, כשזכרוני עלה על לבו:

וּבְהִתְעַטֵף הַלֵב, וּבִהְיוֹתוׁ לִמְסוֹס

לֹא תְשׁוּרֵנִי עֵין זָר…

יש עולמות שהדומיה הגמורה שלטת בהם. מפני הכרת הצער האין־סופי, האי־תיקון שעד לאין קץ, או בגלל איזו התלהבות שעתית בלתי־מצויה, שדא ודא, בעיקר, אחת היא, אבל באותו עולם אינך יכול להביט בפני שום בריה ואינך יכול לשמוע בקולה של שום בריה, והשאון הטיפשי הולך ומשתתק, התחומין נמחקים והפרגוד – כמו שאומר החבר בר־טוביה במקום אחד – נשׂרף. באותו עולם אין לונדון ואין לבוב, אין מזרח ואין מערב, אין אנאלוגיות ואין פּאראלֶלים, אין דיבור ואין ויכוח. באותו עולם אין מדברים ואין מתווכּחים לא על מוסר היהדות הלאומית של המופלג והמפורסם אחד־העם ולא על חובותיו של הד“ר קלוזנר, תלמידו, להמון הפרוע לשמצה בעוה”ר; לא על יובל־העשר של ה“בּוּנד” ההולך ומנצח בלי הרף ולא על חכמתם של המנבאים מראש מפלת הריבולוציה הרוסית; לא על שאלת מרחיבין או לא מרחיבין את הלשון העברית ששבה לתחיה ולא על הצעדים הכבירים של התפתחות התיאטרון הז’ארגוני, לא על החסידות וההשכלה ולא על ההתבוללות והבתים לחכמת ישראל, ואפילו לא על זה שנתנה לנו ארץ ישראל!…

אולם מאידך גיסא, יש שאתה, יושב־האי, נמצא בשפל, בשׁפל, שִׁבתךּ בהאי־עלמא, בהאי עלמא, ואף על פי כן הרי אתה שותק! לבך הולך ונמק מן התעלולים והרמאות העצמית שמסביב; עד לאופן נורא קשה לך להתאפק, לבלי לשווע בקול, לבלי לנַהם כ“כלב רעב אסור בשלשלת”, לבלי לנאוק על האָבדן האיום ועל השממון הנמשך שבאָבדן זה – והגה אינך מוציא.

אומר אתה לעצמך: “הבליגה! למה הדיבור? למה הצעקה? דיבורים לא הועילו מעולם. צעקות לא תיקנו דבר. כך מנהגם של בני־האדם. בהכרח הם מתנהגים כך. לא הבינו דבר מעולם ולעולם לא יבינו. כיצד יבינו? ואתה גם אתה מה תאמר להם? איזו הדרך תראה להם? ועוד תתן למו פתחון־פה, שאתה וחבריך, ‘בעלי המרה השחורה ומגדישי הצבעים’ מרפּים את ידיהם ומניאים אותם מעשות את ש”י מעשיהם הגדולים ומהפוך ומהעמיד את תרפ“ט העולמות שיש בכוחם להפוך או להעמיד. הן הם לא יֵדעו לעולם להבדיל בין התאוננות המלוּוה בפיהוק ובהתרשלות של קורת־רוח ובין התאוננות יאושית קיצונית הבאה בחירוק־שינים וטפטוף־דם, שלפעמים – אגב־אורחא – דוקא היא, ורק היא, מדלגת שוּר ועולה כליל בעשיית מה שאפשר ואף מה שלא אפשר. הם יטענו: איש, שהקריאה: ‘חברים, אנחנו מנצחים!’ אינה על שפתיו, אַל ישמיע את קולו, אַל יבוא אלינו להשמיע את קולו, כי איננו צריכים לכגון דא, ולהם הצדקה: הקריאה ‘אנו מנצחים’ כבר הורגלו בה ואינה מחייבת אותם לשום דבר, לשום צלוֹ של דבר, אבל אלה שנושׂאים עיניהם בחרדת נפש לתקוָה ואין תקוָה, אַל יבואו לאלה, שבאמת אין להם צורך בתקוָה והתקוָה בפיהם…”

ובשעה כזו, בשעה שיש צורך ורצון לדבר ואין כוח, אין יוצרים “יצירות”, אין מקיפים בנקודת ראות אחת את כל חיי התקופה, אין עוסקים באמנות. אמנות – הלא אין זו בוודאי אלא “מלךּ־הקבצנים” של זנגביל, “הנביא החדשׁ” של יוּשׁקֶביץ, “ימות־המשיח” של אַש או אותם הציורים, שהורתם ולידתם בקדושת הארץ, המתחילים ב“לקחתי את מקלי וקראתי לכלבי” ומסיימים ב“שלום, היפה!”. ברם כאן, כאמור, אין יכולת אלא לשרטט זעיר שם, שעיר שם, ולכל היותר: לכתוב אגרת־שלום שלמה לאדם קרוב ולקרוא אגרת־תשובה מאת האדם הקרוב. זה הכל.

ומצרור האגרות האלה הבה ואברור איזו קטעים.

… שואל אתה אותי, אחי, מפני מה באָמנה הוָיתי קשה כאן כל כך? מה לי לענות לך על

זה, קטן שבפתאים?

מפני מה הוָיתי קשה כל כך? אכן, כיצד תהא אחרת מזה, כיצד יכולים חיי היות אחרים מאלו?

מפני מה קשׁה – והן יודע אתה, רֵע, שׁקשׁה לאדם שׁנברא בכלל, שלא נוחים חיי אדם שנברא בכלל! אדם זה, שאינו יודע מהיכן ולהיכן, למה ולשם מה; שנכחד ממנו לחלוטין, מה פירוש כל אלה, מה זו תבל, איה מקום־סתר מפני כל המכאובים והנוראות, והאורה מאין תימצא; יתר על כן: אדם זה שנולד לבלי דעת מה זו אורה, מה אורה ומה לא־אורה ומפני מה זו אורה ומה לא־אורה; כן, כן, אדם זה שנולד לבלתי דעת ולבלתי דעת – ולדעת ברור מאז ומעולם רק אחת: שלכל אלה הפּגעים ומַרעין בישין יבוא במרה־במהרה ומוכרח לבוא במהרה קץ חשאי, קצר ולא מושכל ביותר, שיבלע הכל ויכסה על הכל, כאילו לא היו, לא היו דברים מעולם, כאילו לא נכתבו מעולם כל מכתבים לחבר רחוק, השואל קושיות מצדו: מפני מה קשה?…

הלא כך הוא הדבר, אחא. הלא יתירות הן הטענות הארוכות, קשים באופן מוזר ובלתי־מובנים באופן מוזר, לחלוטין בלתי מובנים (יְרוק על הפּוזיטיביסטים, ההיסטוֹריקים והאֶקונומיסטים, אחא שלי!) הם חיי האדם על פני האדמות. באָמנה איני יכול לזוז מנקודה זו. ברם לית ברירה, אם רק רוצה הנני לכתוב לך: מוכרח אני לזוז קצת להלן ולהוסיף, שאיך שלא יהיו קשים חיי האדם, האדם בתור אדם, בן־איש, ילוּד־אשה, הרבה מרירות מתווספת לקושי זה, כשהוא נצמד אל התנאים השטותיים של העשירות העניה, השוררת בעולם, אל ההכרח ליגע יגיעת־הסוס במחנק־האויר של בית־הזיעה בעד לחם ומי־נזיד־עדשים – וגם זה לרכוש לו רק מזמן לזמן! קיצור־הדברים, מתקשה ההוָיה, יקירי, כשעוד אין בה לפחות מעט חופש יחוסי, מעט ששון־בטחה, מעט גיל־רעננות וריח שדה אשר בירכוֹ אלהים…

השליך הס! לא טוב לכל; אולם רע מזה לזה האינטליגנטי במקצת, לזה האיסטניסי פורתא, לזה בעל הבחינה של “יוסיף דעת”… ומר מזה, כשהדחקות החמרית, השטותית, גדר לך… כשהעניות־הדלות הפשוטה כפויה על כולך… ומה, אם בנוסף לזה הנך גם יהודי?…

יהודי… יהודי… הוי! בריה זו, הטובעת ברוֹק ולדָמָה אין אפילו ערכו של רוֹק; בריה, שׁהנה לחרפה ולמשׂא לכל, וקודם כל על עצמה; בריה, המטפלת לרצונה ובעל־כרחה בכל מקום, ובכל מקום צורת־“חוֹזק” לה; בריה, שאינה יוצרת מעולם את הצריך לה לעצמה ואינה נהנית מעולם מפירות־עבודתה; בריה, שׁכל מקום ומקום גלות לה ושׁאין לה לא רצון, לא אֱיָל ולא תקוָה לבוא אל מקום אשר לא גולה יהיה; בריה, שאין לה שפה משלה ולה, שאין לה חיק־טבע ונאות־שדה קרובים לה, שאין לה כתבים גדולים מאחים גדולי־רוח ואין לבות חמים מאחיות יפות־מראה; בריה שאין לה לא שמיא ולא ארעא, שאין לה כלום, כלום, בהחלט לא מאומה, במה לחיות, בהחלט לא פינה לאן לברוח…

ומעכשיו ואחרי כל אלה, כלומר, אחר כּוּר־העוֹני הלז להיות בבת־אחת: סן־אדם, קצת אינטליגנט חולה, עני ומדוכא, יהודי – הרי אירע לך ועוד נתגלגלת, כדומה למשל, לאיזה מזרח־לונדון, המקום שמתנוססים בו לתפארה הרחובות המפוארים “בְּלֶק ליין יארד” ו“בֶּק טשׁרטשׁ ליין וה”ליין" אשׁר בוֶנטוֶרת־סטריט בעצמו ובהדרו; המקום שׁפרים ורבים בו ה“הֶניס” וה“בֶּקיס” שׁלנו – שׁמות־בתולות – וה“הֶריסֶס” וה“דזֶ’קס” – שׁמות־בחורים; המקום שׁמעלים בו הבל ועיפושׁ בתי־הזיעה מכל מיני עושי־כובעים ותולי־נייר ופורחים בו כחבצלת כל אותם העסקים היהודיים למן בתי־מזון עד אבק־רפואה לאבעבועות שברגליים; המקום שנמסים ונמקים בו לחלוטין בצחנה, כדגים ופירות הללו שמובילים על העגלות הקטנות באותו ה“ליין”, ושנושמים בו באויר ערפלי, מלא וריק כאחד, אויר זה מתכּוונים הכל “להמשיך את החיוּנה”, אבל לא!… תאר כל זה בנפשך… ברם, הלא מתאר אתה כל זה בנפשך…

לא צל של חיים חברותיים. עדיין, אמנם, גוססים ומפרפרים מיני כיתות קטנות של שיטות שונות: אנארכיסטים, סוציאליסטים, פועלי־ציון, ציונים “בּוּרז’וּאַזיים”, ויש עדיין שהם מתכנשים ל“המֶמְבֶּר־מיטינגס” (אסיפות־חברים) שלהם, ל“פובליק ליקטשורס” (שיעורי־ציבור), “קונצרט אֶנד באלס”. אולם אפילו מנהיגי ה“סוסייטיס” הללו בעצמם אינם נותנים לזה כל חשיבות בלבם. מחוּור להם למדי עד כמה משוֹלל ערך, עד כמה “דבר מת” הדבר…

מסתכל אני בחיים הרוחשים מסביב ותמה אני תמיהה גדולה על אותם אידיאליסטי הגיטו, על אותם הדוּבּנוֹבים, הבירנבוימים, הז’יטלוֹבסקים וחבריהם, שמשקפיהם רואים איזה דבר כאן, רואים… שחוזים הם לנו חיים יהודיים לאומיים בתוךּ הרפש הזה, שׁאפילו עַוולות יהודיות ספיציפיות אין בו… שכל נדנוד ונדנוד שבתוכו לועג בפה עקום ומגואל על כל מלותיהם היפות־המגוחכות מעין “קיום לאומי” ו“רוח האומה”…

אין כאן כלום, אחא. אין כלום! לא אף צל של תוכן חברותי יהודי. רואה אתה, אחי, הנה “שכנינו” האנגליי – להם לא יחסר המזג של תוכן חברותי אנגלי: יש להם התחרויותיהם הנפלאות בשׂחיה על פני הנהר ובזריקת־כדורים, ודוקא “באויר ובמרחב”, ודוקא בהדי־הדדי; בלתי־חשובה היא ספרותם המודרנית, ריקים ומרפרפים ממעל כתבי־עתם, אך הנה גם רוחניות לא תחסר להם בשביל הרוחניים שבהם: ירושת הדורות – בּיירוֹן ושקספּיר, שֶׁלי וקארלייל… אולם אנחנו… אנחנו יהודים יוצאי־רוסיה… בשבילנו… בשבילנו, חצאי־אינטליגנטים…

וחינוךּ ילדינו שבכאן… בתי־התלמוד־תורה… ה“רֶבֶּניוס” בשילינג לשבוע והאבות הדורשים מהם רק שבבוא הנער לבית־התפילה ידע “צו אופמישן”… אין חינוך עברי־תרבותי, ו“רֶבֶּניוּס” ישׁנם וישׁנם. אלמלא שׁכך – הלא נקל היה קצת מאשר עתה…

וספרות, ועתונות, ואמנות דרמתית – שאל־נא את אותם הבירנבוימים וידרשו לך על־דבר החסרונות והמגרעות של אלה ויבארו לך גם את עומק הסיבות שבמגרעות. הוי, הוי, בעלי־משקפים אשר לא יחזו נכוחות ואשר יעמיקו לבאר מפני מה לא זכו דרכי הבִּצה, בִּצה זו אשׁר רגל ישׁרה לא תדרוך בה מעולם ואשר כל נפש יפה תרחק ממנה בהכרח ואשר מדרס היא בהכרח רק להולכי על ארבע, רק להולכי על ארבע…

עתידות התיאטרון היהודי, עתידות התיאטרון היהודי – איזו עתידות לדבר, שבהכרח אין לו הנפש הרכה של העלם הגדל, של היונק העולה?!…

והשאר… אך חכה, ידידי, ואגיד לך חצי־דבר על דבר לונדון בכלל, וזה גן־העדן, מקום־מגורי, אשר מזרח־לונדון ייקרא לו בפרט: אפשר כשתדע היאך ומהיכן אנו חיים ונזוֹנים, אפּטר להאריך על הכל בפרוטרוט.

לונדון בכלל – הלא יודע אתה את זה מספָרים, אם לא מגיאוגרפיה – היא עיר גדולה, גדולה מאד. וחשכה, חשכה מאד, בעלת הרבה רחובות וסמטות עקומים ומעוקלים. ימיה ולילותיה מעושנים ומאובקים, והרבה הרבה מאנשיה תועים בהם, ערומים ורעבים, כשהם מחפשים ומחפשים אחרי כל דבר ואינם מייחלים כבר, בעצם, לשום דבר. על גביהם עומדים סכום הגון של יצורים עסוקים ביותר, קוראי־עתונים, נוסעים בצַבּים ונתונים בצילינדרים שׁחורים גדולִים. ישׁ בה, כמובן, גם צדדים נעימים, שאזרח־הארץ נהנה מהם; יש בה גני־עץ הרבה, יש בה פרוָרים שלוים, יש בה חופש פוליטי חיצוני, שאין לזלזל בו כלל וכלל, יש בה תרבות על כל צעד, אבל כל זה הלא אינו מענינא.

מה שהוא יותר מענינא – אותו קריזיס הדמיונות והחלומות של כל אותם השנים והימים בערי־הפלך הרוסיות בתוך כנופיות־האֶכּסטרנים; אותה השיבה אל עיר־המולדת המדולדלה ואל החיפוש אחר פרוסת הלחם; אותה כיכר־השוק המתגחה בטבור־העיירה, אשר לה כל העינים ייחלו וללא עזרה; אותם הצינורות הסתומים מכל עברים, אשר הריח הרע והמכאיב של החונים עליהם עולה למרחוק; אותה הדירה של האב, הדירה הבעל־ביתית, בת המפלגה הבינונית בישראל, עם השולחן הרחב והמפה הפרושה וחוסר־הפת שעליה; אותם הפוגרומים ואותה השעה של ביקור־בחשאי את האגנט המעביר, מלאך הנדידה היהודית.

וכבואך, אתה ה“ירוק”, אל לונדון זו, לאחר עברך בשלום את מדורי חוקי הכניסה, והנך זוכה להיות מוּבל עד הבית המלא הכנסת אורחים, כוָנתי אל ה“שאֶלטר” אשר בלאֶמן־סטריט, ולחזות בנועם פני מנהיגיו, שבכוחם לרכך הלב היותר מאובן במבטיהם הרכים ובידיהם האדומות כדם, והנך משקיף מתוך חלון־כלובך, אשר סוּגרת בו מיד (לטובתך, כמובן), אל קירות־האבן אשר לנוכח פניך עם המודעות הגדולות המודבקות בהם והצועקות: “געוואַלד!!!” מפני מה אין קוראין את “ליאוֹנוֹרה היתומה” או מפני מה אין משתמשין בנעלים של המכירה הפומבית (בז’ארגון־לונדון: “ווארים יוזט מאן ניכט דיכ בוטס פון די האלסייל?”!!!), או מפני מה "אין מזמינין מקומות־מושב במשחק של אולם פלוני (באותו זארגון: "בּוּקט סיטס פאר די פּליי אין שארדיטש היפאדריום האלל!!!) וכדומה אוצרות אמיתיים (ריעל בארגענס") כאלה, שיש להם הסיבה (“ריזאן”) לעמוד לשכירה (צו זיין “פערלאָזן”, מן המקור האנגלי to let) – ובין כך אתה נושא עיניך אל השמים האפורים, התלויים, השבלוניים, אבל לא תראם באופן בהיר, ומסביב־סביב השאון הרגיל – אז, אחי שלי, אומר אני לך, התבלבל תתבלבל לגמרי, ואבדו עשתונותיך, ואמור תאמר בלבך, כי אין רוחות שונים וצדדים שונים ללונדון זו, אלא הכל גוש אחד, אשר לא תדע בו מוצא…

כן, אחי, אל תאמר, כי דמיונך זה, פרי־התבלבלותך יוליכך שׁולל לגמרי ורמִיה בימינך. מן הסתם אין צורך לומר לך, שלפעמים קרובות יחזה דמיונו של המבולבל יותר נכון, יותר בהיר (עמוק – פשיטא!) מכוח־הדרישה של החוקרן והמיוּשב. לונדון, במובן ידוע, היא, אמנם, גוש כדורי משונה, אשר לונדון ייקרא, אולם על גבי הגוש הזה ישנן נקודות שונות… וככל אשר תוסיף לחיות, לנוד ולנוע, בכרך גדול זה של אנגליה, תכיר ותדע יותר ויותר את מהותן של הנקודות הללו.

נקודה אחת (לשוא יהי אָמרנו: כתם!) מכובדת ביותר, וביכחוד בשטח זה, היא, בלי ספר, הסיטי, בתי־הבנקים של לונדון (ממזרח נוסעים אליהם במחיר הפּני או הולכים ברגל!), המקום אשר העבודה והיגיעה של כאן, של מזרח־לונדון, מתחלקות בדמות ניירות בין המפלגות העליונות, השוכנות ונוסעות באוטומובילים עשנים ומעלי־באשה במערב־העיר, בדרום וגם בצפון… ברם, עוד פעם, לא זה הענין ואין זה נוגע. הן אין זה נוגע? אנחנו הלא איננו מתעניינים בפרובלימות סוציאליות. כלום אנחנו מתעניינים?

רואה אתה, איש־חברה נאה, זו התמונה של חוזר ושואל, למדתי כבר מן האנגלים: We do not; do we?. אה, אנחנו לומדים מהם הרבה… עכשיו אחזור לענין ולנקודה, ששמה איסט־אֶנד, מזרח לונדון, אשר חלק גדול מהיצורים השוכנים עליה הנם אחינו בני ישראל, ואשר אחינו בני ישראל אלה נתגבשו ויצרו בה גיטו לכל פרטיו ודקדוקיו, ואשר אחינו בני ישראל הללו עסוקים בה ב“טרייד” (עסק) של עשיית פפירוסים, ואשר החייטים מתוך אחינו בני ישראל אלה ואחיהם ניסו בה להנהיג שׁביתות, אבל ללא תועלת, מפני שׁהרֶזֶרב שׁל הולכי־בטל הנהו גדול ביותר ומפני שהמצב של נותני העבודה בעצמם הוא תלוי באויר ביותר ומפני שגיטו זה מגדל אורגאניזאטורים ומנהיגים הנכונים למכור את אלה הבוטחים בהם ומאמינים להם – בנעלים ובטַפֶּנס היפֶּני ובכלל – מפני שאנו כולנו שׁרויים כאן ב“פוֹגה”, בערפל חוֹשךּ עשֵׁן ומאובק…

אלא שאתה אינך יודע, כמובן, ברור, מה זו “פוגה”. בלשונם של משכילים ואינטליגנטים גמורים הרי זו אֵד, ערפל, דבר־מה מיסטי, כהה, פיוטי… ברם במציאות ובשביל חצאי־אינטליגנטים כמונו, הרי אין זה אלא בשעה שהכל יחשך וייעשה לעב, לעב מחניק, ושפמים נעשים לחים (אשרי האנגלים העושים בהם כלה!) ונשים וגברים עדינים מאהילים על פיהם וחולי־שחפת וזקנים לימים משמיעים קול־נגינה בריאותיהם וצורות־הבריות בכלל מקבלות תמונה של כליות מלוחות… ובני בלי בית אין להם מחסה ומסתור… ובצאתך הרחובה, הרי אתה רואה כמעט את העששיות הדולקות ביום, אבל לא את קרני־הזויות…

בשעה של “פוֹגה” אינך עומד על דבר, אלא עד שאתה מכשיל חָטמך בו; ואף אז אינך רואהו, אלא מתוך הפוֹגה, מתוך האֵד…

יום ביאתי הלום, נכבדי ונחמדי, היה דוקא ביום בהיר, אבל, כאמור, היה הכל בלאו הכי מכוסה לנגד עיני בערפל… ואולם כלכ כמה שאני שוהה פה מתגלים לפני מתוך הערפל הזה הצדדים השונים של לונדון, של לונדון התפורה לא מעור אחד: המזרח עם בריותיו הכפופים, הנחשלים, העיפים, הקטנים; אחר כך רחוב־הבנק עם תגרניו הענקיים, הגבוהים, אנשי הקומה, הזקופים והבטוחים והני כתבניא וספרניא המתנודדים לאין ספרות; אחר כך ה“סטרֶנד” עם שׁאונה־המייתה ומרכבותיה המשתקשקות ותיאטרוניה הרבים ומבקרי־תיאטרוניה באלפי לבושי־צבעונין; אחר־כך “הייד־פּאַרק” וקנזיגטון שבמערב וקנזיגטון שבדרום – – –

ברם לא. די הפעם. בחיי ראשי, אין כוח אתי, ואגב, אבד לי בינתים גם ה“טון”. נראים הדברים, שלא נוצרתי לכתיבת מכתבים ארוכים כאלה. אלא שאתה הוצאתני מכלי בשאלתך על דבר הקושי ומפני מה קשה… ולבר מן דין הרי אני עיף באָמנה. ובאָמנה, כרגיל, לא לגמרי בקו־הבריאות. האומנם, הנני לא לגמרי בקו־הבריאות? אחי שלי!…

[“הד הזמן”, תרס"ח, החתימה: י. ח. ברנר]