באנו לכאן להעיד על מה שבעינינו הוא שורשיה ההיסטוריים של תפיסת השלום, כפי שעוצבו תוך ויכוח על ידי הציונות, ובמיוחד תנועת העבודה. שורשים אלו התפתחו ביישוב בתוך אותו מירוץ שליחים היסטורי שבו נמסר המקל לחברה הישראלית. החברה הישראלית היא חברה שנולדה, לפי דעתי, כשנתיים־שלוש אחרי סיום מלחמת העצמאות, עם בואם של העולים הרבים מארצות ערב ומאירופה לאחר השואה. מסירת המקל לא נעשתה בחדרים עתירי קטיפה. היא התרחשה בזמן של קרבות קשים, בעת קיבוץ גלויות ענק, ובעת משבר של החברה הפלשתינאית. הזמן עשה לא רק חסד עם המסר שנמסר לנו מאז. הוא ניפץ אשליות אך לא עקר את המשמעות, ולא שחרר באופן טוטאלי מן המחויבויות שנטלה על עצמה ישראל כחברה, כמדינה.
ננסה לבחון דברים ממעוף ציפור, הרחק מן הקרקע, ובכל זאת לחבר מעגלים של עשייה ואחריות.
שיבת היהודים לארץ־ישראל, עזיבת הגולה שהייתה להם בית במובן מסוים, באה כתוצאה מתהליך שבו העם היהודי חש יותר ויותר כי אינו יכול עוד לשבת בקולוניות שאליהן נדד במשך דורות. שיבת היהודים לארץ־ישראל היה תהליך של דה־קולוניזציה של עם שהודח בזמנים קדומים ממדינתו וקשר את גורלו עם אומות ומעצמות רבות. המשבר אירע, לדעת הציונים, משום שהיהודי הפך להיות קורבן של כל תהליך חברתי, פוליטי וכלכלי המתרחש סביבו. גזל הזכויות ושוט האלימות עקרו אותו מהווייתו והביאו עליו טמיעה או אובדן. ניצחון חלקי של טמיעה רק עודד את האלימות. היהודי ביקש להיכנס להיסטוריה כאזרח, כיחיד, הנושא ערכים אוניברסליים, אך נוכח לדעת כי עליו לעשות זאת כציבור מאורגן.
שיבה זו של היהודי להיסטוריה הייתה סיכון מחושב, כמו שכינה זאת גרשם שלום. הציונות ביקשה לברוא זירה שבה יוכלו היהודים ליצור, לקחת אחריות אישית וחברתית, לתרום את תרומתם הציבורית להפיכת הקידמה בזמן לקידמה מוסרית אנושית. השיבה להיסטוריה נראתה ראויה, משום שהציונות חלמה על היסטוריה אחרת, לא היסטוריה של מנצחים המכורים לשלטון ועוצמה. היא חלמה על הטיית משחקי הכוח להיסטוריה אלטרנטיבית של ציבור הנאבק למען צדק חברתי, המאפשר ליחידים חירות יצירה ומחויבות כלפי האחר. היא התנגדה לניכור קוסמופוליטי ולאטאביזם לאומני. היא הייתה צריכה להיאבק בכנסייה הקומוניסטית המוניסטית, בסגירות ההיסטורית של האורתודוקסיה היהודית ובשיכרון הלאומי שתקף תנועות לאומיות שהתייאשו מהאנושות. הציונות, שביקשה לשחרר את ההיסטוריה מאי־מוסריות ולשחרר את המוסר מהאי־היסטוריות, קלטה בתוכה מסרים אוניברסליים מהסוציאליזם, מהמודרניזם, מהפסיכואנליזה, אך לא ויתרה על קולו המיוחד של היחיד, על קולה של החבורה, על האנרגיות שבקהילה הדתית, על הזיכרון, שפה ונוף, השלום, לדידה של הציונות, היה הערך שענה לפן האוניברסלי והפרטיקולרי שלה כאחד.
יהודים שחשו בקשר בין היסטוריה ומוסר היו מעורבים כבר במלחמת העולם הראשונה כלוחמים. קבוצת ציונים יוצאי גרמניה שעלו ארצה עזבו את הארץ כדי להתגייס לצבא המולדת יחד עם בני המושבה הטמפלרית. ילידי הארץ שירתו בצבא העות’מאני. וייצמן, טרומפלדור וז’בוטינסקי הטיפו למעורבות במלחמה בצד הבריטי. יצחק שדה לחם בצבא האדום, אביו של יצחק רבין לחם בשורות הגדוד העברי שגויס בארצות־ הברית. אלפים רבים של יהודים נלחמו בצבאות שהיו אויבים זה לזה. הם נשאבו למלחמה מתוך תחושת חובה לשייכותם הלאומית. רק מיעוטם היו ציונים, רובם היו אנטי־ציונים, כך נחשפה מעורבות היהודים בהיסטוריה כעובדה נחרצת.
מה הייתה צריכה להיות המסקנה הציונית מאותם אירועים דרמטיים? אולי, שהיהודים כציבור מצטרפים לפציפיזם המבקש להפריד את המלחמה מן הציוויליזציה המתחדשת? כך חשבו ולטר בנימין, גרשם שלום ואחרים. בורוכוב, רוטנברג וחבריהם חשבו כי יש להילחם לטובת הצד שיבטיח להביא אחרי המלחמה צדק ושלום, וייתן ליהודי פתח תקווה. בובר תבע לצאת למלחמה לטובת מה שהאמין שהוא התרבות הגרמנית הנאצלה. אך הבין אחריה עד כמה נשבה בידי שפתו ותרבותו.
צריך לזכור שארצות־הברית נכנסה למלחמת העולם הראשונה בהבטחה כי הניצחון יביא להקמת משטר חדש; לא כיבוש אלא שלטון עצמי לכל האומות. חבר לאומים סולידרי. ההבטחה לשלום של וילסון נתפשה בעיני הציונים כהבטחה לכינון מדיני. כך, הקמת הבית הלאומי ליהודים בארץ־ישראל הייתה חלק מתפיסה אוניברסלית. גם הערבים האמינו שאביב הלאומים יגיע אליהם. אך האוטופיה ההיסטורית הגדולה של וילסון התבררה גם כמלכודת טראגית שקירבה את המלחמה הבאה. מכל מדום, הציונים הצטרפו לשבועה, כי היצירה ההיסטורית היהודית תשתלב בחזון השלום.
באותם ימים של סוף מלחמת העולם הראשונה תבע א"ד גורדון את תביעתו הנחרצת מהעם היהודי להיות עם־אדם. לא נכון לומר כי המוסר מחייב אך ורק יחידים, וכאשר מדובר ביחסי העמים רק הכוח קובע. גורדון טען שתפיסה כזו, המשחררת את הקולקטיב מאחריות מוסרית, היא טירוף שחייב להרוס את הרקמה החברתית הקושרת יחידים, משפחות וחברות. הדרך שבה ניצור חברה יהודית בארץ־ישראל אינה בריחה מן האומות ובנייה של מבצר כוחני, אלא דרך של התנסות בעבודה ובחברה שתהיה תשתית למירקם אנושי מתפתח. גורדון התנגד לתפיסה של חבר לאומים כחבר של ריבונויות עם צבא. ציונות וצבא הם סתירה.
היישוב היהודי בארץ הפך לאט לאט מקוריוז של קבוצת יחפנים ויוצאי דופן למקום מקלט ויצירה, לנקודת משען ארכימדית להצלתו של עם, בסיס לבניין של חברה. אך כאן נקשרה שאלת השלום לשכנינו הערבים. יחד עם הבית הלאומי ובמקביל לו התפתחה זהותם הלאומית של הפלשתינאים. עם התעצמות הקונפליקט היה ברור כי יש להציב מטרות. הקונפליקט התעצם בתוך סבך של אינטרסים של המעצמות הגדולות. דיפלומטיה קטנה וגדולה עשו כאן כבתוך שלהן.
ביישוב העברי נשמע תמיד קול ברור: בניין עצמאותנו הוא הרפתקה אנושית המחייבת אותנו לשלום. צריך לשמור על צלמו האנושי של המפעל. אסור שהטקטיקה שנבחר תיתן גט לאסטרטגיה ארוכת הטווח של בניין השלום. גם אם הצד השני ירצה לנצל את האסטרטגיה שלנו ולהפוך אותה לטקטיקה שלו, לא נאבד את מטרתנו.
היו שביקשו להגיע למטרה על ידי בנייה של ישויות פוליטיות נפרדות ליהודים ולערבים, כדי לשמור שהקונפליקט יהיה פוליטי ולא יהפוך למלחמת אזרחים אכזרית, שממנה קשה לחזור. היו שביקשו את ההיפך, ליצור מצבים פחות ופחות פוליטיים, להפוך את הבית הלאומי לרשת של יישובים שיתופיים היוצרים קשרים לא פורמליים עם הערבים, הפועלים לעשייה חינוכית ופיתוח כלכלי. בשני המקרים היה ניסיון, לא תמיד מוצלח, לבנות תשתית לחיים יחד שאינם בנויים על אוריינטליזם מתנשא. אנשי ארץ־ישראל השלמה, שביקשו התיישבות בלי ריבונות, בלי צבא ומדינה, מצאו שפה משותפת עם מי שביקשו ריבונות משותפת עם הערבים, מדינה דו־לאומית. ואנשים שביקשו ריבונות ויהי מה, צבא ומדינה, היו מוכנים לצאת למערכה עם אלו שביקשו את חלוקת הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית.
שואת היהודים לא באה פתאום. היא לא פרצה כתופעה מקומית. היו לה אותות וסימנים. אמנם אי אפשר היה לחזות לאן תגיע, אך זמן רב קודם לכן היא שידרה את רעידת האדמה שלפני אסון. כשפרצה, היא חצתה גבולות והפכה להיות אירוע עולמי. היא חלק מההיסטוריה היהודית, אך גם חלק מההיסטוריה האנושית. היא לימדה אותנו את החובה לא להתעלם מכוחות אפלים בהיסטוריה. היא לימדה אותנו את המחויבות המוסרית לאדם באשר הוא אדם; את תהומות השימוש בכוח וההתעלמות מן האחר, ואת עיוורון הכניסה לכוח ולפחד. היא תבעה מן היישוב העברי בארץ להיות מחויבים כלפי פליטי העם היהודי, להעניק ליהודי בית כמי שהיה לקורבן של מעמדו בין האומות. אך דאגה זו לעם היהודי מחייבת אותו להיאבק על צלמה של משפחת העמים.
הציונות במקורה לא הייתה מענה לשואה. היא גם לא הצליחה להציל את היהודים מהאסון. אך אחרי השואה היא קבלה על עצמה עול כבד הנובע ממנה. אין היא מעשה תגמול אלא מפעל שיקום פנימי אנושי, וככזה היא מחייבת את האנושות ואת העם היהודי. זיכרון השואה הוא חלק מתהליך של בניית האנושות והעם היהודי, אך תהליך כזה אפשרי רק בעת שלום.
לאורך 120 שנות הציונות יש רבים המגלים במציאות רק את האותות המתאימים לחלומותיהם. אלה סובלים מדיסלקציה היסטורית חריפה: זה אינו רואה את הטרור המשתלט על המהפכה, וזה אינו רואה את השתלטות ההון ואחריותו לחלק מהקונפליקטים הבינלאומיים; זה בטוח כי הטכנולוגיה תמיד מקדמת, ומוכן לבלוע את הפצצה הגרעינית ככתר הקידמה; זה מגלה בכל אירוע פרק מהתנ"ך, וזה בטוח לא רק בהשגחה של הקדוש־ברוך־הוא, אלא בכך שהוא יודע לאן היא מובילה. כולם קיביצערים במשחק השחמט העולמי, מייעצים עצות לשחקנים. אין הם מאמינים המבקשים על גורל העולם, אלא מומחים למה שיהיה.
כתלמיד המנסה להבין את המסר שנמסר לחברה הישראלית, האסטרטגיה היא לדעת כי הנתונים לא משועבדים לחלומות; כי ברכבת הקידמה האביזר החשוב ביותר לפעמים הוא פעמון האזעקה שמסוגל לעצור אותה. אך דווקא משום שאין לנו ביטחון וידיעה לאן מועדות פני העולם עלינו לגייס את אמונתנו הפנימית כי אנו מחויבים לשלום, ואם נעריך שהוא עשוי לבוא, לא נדחה אותו, כפי שנדחתה השיבה לארץ־ישראל.
אותם האותות שהתגלו בימים ספורים של חסד בין יהודים וערבים, שהתגלו במשך השנים אצל יחידים וקבוצות, יתעצמו מחדש אם שני הצדדים יעריכו לא רק את תועלתם הטקטית והדיפלומטית, ואת האינטרסים הכוחניים שיכולים לקדם את דרכם. אינטרסים יכולים להתהפך ולהתגלות כמכשירים המשרתים את השקר. עלינו להתקומם נגד קהות חושים, נגד אובדן הזכות לחשבון נפש, ולדעת כי תמיד נצטרך להיאבק בקולות הגזעניים וההתאבדותיים שבתוכנו. עד אשר יבוא השלום, עלינו ליצור תשתית חברתית־כלכלית שתוכל לצמוח בו, לא כפנטזיה כוחנית של מי מהצדדים להשתלט על העולם ברוח קנאית או באוניברסליות טכנוקרטית. תשתית חברתית־כלכלית המרפאת את העוני, הזעם, הרעב לכוח, תבוא רק כפרי ההכרה בגורלנו המשותף.
מרטין בובר אמר: אחרי המהפכה הצרפתית החירות הלכה מערבה ושכחה את השוויון; השוויון הלך מזרחה ושכח את החירות; ואת האחווה שכחו כולם. אנו מודעים למתחים הערכיים הללו, ונמשיך לחפש דרך למימושם האנושי. למרות התלאות הרבות, לא נוכל ולא נרצה לוותר על אופק התקווה, על השלום.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.