מדי פעם מגיעות ידיעות על איים רחוקים שעברה עליהם הרוח הגדולה, והעולם, שבימינו התגמד, לא מסוגל להגיע אליהם. טייפונים, רעידות אדמה, תחושות חרדה ופחד מתקיימים גם בתוככיה של תהלוכת הפוליטיקה הגלויה. אנו יודעים כי לא הכול צף על מודעות הפרסומת, על ראיונות חפוזים והצהרות של מדינאים מקצועיים. במרתפי הבנקים השקטים, במטוסים נושאי פצצות שסבבו את העולם, במחסני הנשק האטומי – אך גם במחתרות בשכונות עוני, בנאומי דיקטטורים שלא ליצוא, ואפילו בחלונות הראווה האלקטרוניים – מצטברות חרדות שקטות, ואלה מתפרצות מדי פעם, כאשר הטייפון צובר כוח ונע לערי הבירה. האם להרדים כוחות אלו, האם לטהר אותם בכוח, האם לצפות מודאגים עד כי יתפרקו מכוחם המהרס? אלו עניינים קשים. אותה אימרה חסידית עתיקה, שיש שיגעונות שהתרופה היחידה להם היא השפיות, האם היא נכונה? לעתים, כשהערכת המצב נכונה הסכנה הגדולה היא להרדים את החולה, ולעתים הסכנה היא דווקא ניתוח מוקדם. אך עניין אחד צריך להיות ברור: צריך לעסוק בבריאותו של החולה ולא רק במחלתו. מלחמה אינה סמל לבריאות, הדרך לשלום אינה גן של שושנים.

ככל הנראה היום, דומה שאלו המציעים תרופות ארגוניות להבראת המערכת, כמו השינוי בשיטת ההצבעה בכנסת, לא יביאו להבראה מדינית־חברתית. כור ההיתוך התרסק וגברו השבטיות המתבצרת, והרצון להכניס את המלחמה החיצונית למערכת החברתית הפנימית. גם אלו המדברים בשם הרעיון המקיף את כולם, רעיון דתי מהפכני, רעיון בדבר זכות אדם אוניברסלית או לאומנות קיצונית, איבדו את התקווה לשכנע את זולתם, והם קוראים לכולם לשוב לרחם החמים – לא כתיקון זהות שיאפשר טיפוח של שוויון ערך, שיאפשר פיתוח תרבות רבגונית המכירה בערך עצמיותה ובערך חלקיה השונים, אלא כדי להתארגן לפעולת תגמול ענקית בה הלבה הרותחת תשתק את הכול.

אנו זקוקים לדמוקרטיה כדי למנוע מהשבר שנפער לבלוע את כולנו וכדי שלא לסתום אותו ולהפוך אותו למשטח בטון יצק ועקר. דמוקרטיה משמעותה עבורנו ענווה בסיסית, אתיקה חמורה, אחריות חברתית; ידיעה כי הקנאות המאמינה בפער, באבטלה, כתנאים לקידמה הכלכלית־חברתית, היא שזקוקה לטיפול הדחוף ביותר, כי היא המניעה את רעידת האדמה מבפנים. היא הלחשנית של זיופי ההצגה הגדולה, הטוענת שאנו חותרים לחברה בעלת מוסר יהודי, עם שיוויון חוקי לאזרחיה, רגישות כלפי מיעוטים והגנה על הרוב העני. לא פעם עייפנו, חיכינו לפעמוני הבשורה שתבוא מלמעלה, מהשמים של הרוח או ממעשה מלחמה שיצילו אותנו מקטנותה של ההיסטוריה ביום יום שבה ובעורמתה, אך התברר כי עייפותנו נמהלה בשיכרונם של אחרים, שבלבלו היסטוריה עם פוליטיקניות. אי האמון במעשי הברירה המוסרית, בשיתוף הפעולה החברתית, ביכולת לבקר ולקבל את הקושי שבחיים הדמוקרטיים, מסכנים את החברה.

אסור שהרעב לפוליטיקה ופירותיה יהיה הסולם היחידי שעליו יטפסו מי שהשליטה על חייהם נשמטה מהם זה זמן רב. לאלו המבקשים שלטון בלבד, אפשרות עלייה בסולם חיונית, משום שבשלטון דמוקרטי אין להנציח שכבות, עדות או מקצועות. אך דווקא אלו היודעים באמת מהי מצוקה, אלו שסבלו מסיסמאות כובלות, צריכים לחפש את המנוף המוסרי, את הראייה הכוללת ולא את הנקמה, שאם לא כן יהיו בבחינת עבד כי ימלוך. המצב בו הבוז למקצוע הפוליטי נעשה לעיקר הפעולה הפוליטית, הופך את הפוליטיקה למושחתת ומשחיתה.

בים הרעשים, שריקת השופטים ופירושי הפרשנים, מחיאות הכפיים של מעריצים, אנחות המקוננים המבטיחים לנו כי אין מה לעשות ולאן להתקדם, צריך לומר לעצמנו, למנהיגינו, לפקידינו: חפשו פחות היסטריה ויותר אפשרויות מוצא, יותר חקירות סייסמוגרפיות שיצילו חיי אדם. בקשו כלכלה המנוּוטת על בסיס של צדק חברתי, ולא צדק המנוּוט על ידי העיקרון שלא יחדל אביון מן הארץ.