“לא חשוב מה יש – חשובה הפרספקטיבה”, נאמר בימיו הראשונים של הקיבוץ. אז חשבו שכאשר אין כלום אפשר לחלום על הכול – וזוהי הפרספקטיבה. היום אנו יודעים: פרספקטיבה צריך גם כדי להתבונן בתשעים השנים שחלפו, ובאלו הרבות שעוד לפנינו. אך התחזית לעתיד אינה נגזרת מתוך התבוננות בעבר. גם פרספקטיבה אינה מספיקה, אם אין היא מלווה בתחושת הווה חזקה.

תשעים שנות מבוכה ישנה אין בכוחן להתיר את המבוך לקראת האופקים החדשים שלפנינו. אמנם כבר אין אנו שבויים בתמונה של קידמה בהכרח, כי יודעים אנו גם נפילות, ברירות, קפיצות. אולם אם היינו צריכים לבחור היום המנון בין ההמנונים תחזקנה, השבועה, הכניסיני תחת כנפך והתקווה, שהיו נהוגים בימי העלייה השנייה וראשית הקיבוץ, היינו אומרים בלשונו של ההוגה הזקן, “התקווה היא עיקרון” – עיקרון מחייב לעתיד, עיקרון שצריך לא רק לקוות לו לעתיד, אלא גם לגלות אותו בסבך ההווה.

לא צופים מטעם הנצח    🔗

בתשעים שנות הקיבוץ עברו על העולם מאורעות דרמטיים, אופנות אינטלקטואליות רבות פרחו מעת לידתו, ותהליכים ארוכי טווח נותרו עמנו. כשנולד הקיבוץ עדיין לא התנסה העולם במשטר הקומוניסטי, וטרם נוסדה מדינת הרווחה. הקיבוץ עבר את שתי מלחמות העולם, את זמן אושוויץ וזמן הירושימה. מיליוני קורבנות ופליטים. בביוגרפיה שלו נרשמה הקמת מדינת היהודים, התפתחו צורות התיישבות חדשות. כעשר שנים אחרי הקמת הקיבוץ היו בארץ־ישראל עשרים ושישה טלפונים ציבוריים ומאה פרטיים, שהעבירו 4,000 שיחות בשנה, לא הייתה תחנה פסיכולוגית אחת, ולקונגרסים הציוניים היו מפליגים באוניות.

הקיבוץ לא התפתח כמנזר המשקיף על התמורות הללו, כצופה מטעם הנצח. הוא היה מחובר ומעורב בתמורות, בחן את עצמו, בדק את השלכותיהן הפסיכולוגיות והחברתיות של התמורות על המיקרוקוסמוס שיצר. הוא ראה עצמו כחלק מההיסטוריה הגדולה, ההיסטוריה של תקוות האדם לתיקון, וחלק מההיסטוריה הקטנה, הקאמרית, המושפעת מעצלותו של החבר, מגירושין במשפחה, ממזיקים שפגעו בשדות, מאבל על מוות. בקיבוץ אחד, גם כאשר כבר הפסיקו לצלצל בפעמון לכל ארוחה, הקפידו לצלצל העת שהגיעה ידיעה על לידתו של תינוק.

כיצירה מעורבת במסורת ובתמורות, במשפחה ובמעמד, היה הקיבוץ צריך לבחור כל הזמן בין התאמה והסתגלות לעולם לבין יצירת אלטרנטיבה, בין הסתגלות לבין מרי, בין שימוש בהזדמנות לבין כניעה לנסיבות. כיצירה היסטורית שחיה כל כך הרבה שנים יכול היה הקיבוץ לעשות טעויות גסות, אם בגלל הערכה מוטעית של דרכים ואנשים, אם בגלל מסקנות מוטעות מבשורות ואכזבות. הוא היה יכול לחטוא בהתקרנפות או בפנטזיה של מלחמות נגד טחנות רוח. במהלך חייו התגלו הרבה חילוקי דעות. יש תמונה של קיבוץ היושב בשני שולחנות לסדר הפסח – שולחן של אלו המאמינים בקיבוץ ארצי משותף ושולחן של אלו המאמינים בקיבוץ שהוא מקום ובית. שתיקה גדולה וכאב על כך ששני השולחנות הללו לא יכלו למצוא פשרה והקיבוץ עומד בפני פילוגו לא קרתה רק בעין־חרוד ב־1928, אלא במקומות רבים, ועל עניינים שונים.

הדרך שבה הלך הקיבוץ הייתה מורכבת: כפירה באגואיזם של נרקיסיסטים וגם בהסתגלות של זיקיות המתאימות עצמן ל“מה יגידו” קולקטיבי, הקיבוץ יצר חברה, אך ידע כי אדם מאבד את זהותו בהמון. הוא לא התיימר לדעת את האדם ולהכיר את היהודי, ובכל זאת עיצב את סביבתו ואת חייו בהנחה כי עוד לא מוצה הפוטנציאל המוסרי של האדם, כי עוד לא ננעל האופק בפני תיקון. אנשיו למדו כי אין אנו יודעים את האדם, אך האמינו כי יש דרך להתמרד נגד הגורל, והטילו על עצמם לצאת מן הגלות המסתגלת למצבים, לסביבה, לסמכות. זאת למרות שדווקא בארץ־ישראל התגלתה ביתר שאת הפרובלמטיקה האנושית של קבלת אחריות על מימדים אנושיים כמו עבודה, פוליטיקה, ערבות הדדית, חינוך. אך הקיבוץ המשיך לחפש דרך, דרך מוצא.

הקיבוץ במדינת ישראל    🔗

בראייה פרספקטיבית מתברר שלידת הריבונות הישראלית לפני למעלה מ־50 שנה הייתה על גבול ההפלה. בטרם המלחמה לא הוסכם על חוזה חברתי המעניק כללים ברורים ומטרות שיהוו מסגרת מכוננת לחברה הישראלית שתיווצר. לא ניתנה תשתית מספקת לחברת ההמונים שנוצרה בעקבות קליטת המוני פליטים והרס המלחמה. לא נחקקה באופן אפקטיבי ההתכוונות למשטר דמוקרטי של יהודים וערבים החיים בה ומתן זכות לעם היהודי בגולה להשתתף במפעל או להצטרף אליו. במקום חוזה, אגרה החברה לא מעט טראומות מכוננות, פצעים היסטוריים סותרים; ציפיות הלוחמים מן המדינה, ייסורי הנקלטים, בורות וחוסר נגישות; מסורות והתנסויות סותרות זו את זו; גלות ותבוסה לערבים. אלה מעוררים לפעולה וביקורת, אך לא מספיקים כדי לבנות מצע משותף.

מלחמת העצמאות פצעה קשות את הלוחמים משני הצדדים, יצרה גלות חדשה, לערבים. המדינה אמנם פתחה שעריה לעלייה המונית, אך טיפלה באופן בלתי מספק בצורכי המהגרים – העולים החדשים. היא בנתה בתים אך פוררה קהילות, אוצרות תרבות, זיכרונות, תפיסות ישנות וחדשות. היא אמנם הקימה בתי חרושת, עיבדה שדות וסללה כבישים, לכל אלה שאיבדו בית־מולדת היא הבטיחה הקמתה של מדינת רווחה.

בשנים הראשונות למדינה רבים ראו בקיבוץ דמות המצביעה לכיוון של החוזה החברתי שלא נחתם במדינה. אמנם הריאליה בקיבוץ הייתה קשה ומלאת סתירות, אמנם הקיבוץ עבר פילוגים ותלאות, ובכל זאת רבים ראו בו סמל לדמותה של חברה שטרם קמה, המשלבת יחד אחריות לזולת, זיקה לטבע, ישיבה בספר צבאי; המבטאת חלוציות אזרחית. הקיבוץ היה מעין טיוטה לכיוון של החוזה החברתי שהחברה הישראלית דחתה יותר ויותר.

חלום כור ההיתוך קרס בשנות ה־60 והדבר הביא לא רק רנסנס של תרבויות אתניות שהוסתרו, וגילוי מחדש של בתים שנעזבו. הוא גם הצדיק צמיחה סקטוריאליות לוחמת על הבעלות של העוגה כולה. החוזה החברתי, שכל מלחמה וכל התקפת אינפלציה ואבטלה המונית היו מזעזעות אותו, הפך להיות חוזה שסוגד לפערים כלכליים. יבוא ההון לא רק העלה את רמת החיים של חלק מהחברה, אלא גם הדגיש את הסדקים בייצוג החברתי, ואת התועלת הכלכלית לעשירי החברה שהעוול החברתי מביא עמו.

יבוא של טכנולוגיות חדשות בצד דרכי הפוליטיקה הישנות, הראה כי ריבונות של מדינה כמעשה המתיימר לפתור את בעיות החברה כרוכה במוקשים רבים. האשליה שטופחה לאחר מלחמות העולם, שריבונות תהיה ריבונות לאומית משחררת, נתקלה בחברה מעמדית, באינטרסים של המשק העולמי, במעורבות של המעצמות הגדולות ושל הון בינלאומי. הלאומיות נתקלה במלחמות קטנות וגדלות, בהגירות ענק, במליטנטיות פונדמנטליסטית פורצת גבולות. הקיבוץ, כמבטא לאומיות ואותנטיות יהודית, נפגע בגלל כל המכות האלו.

במשך השנים ויתרה החברה הקיבוצית על חלק ניכר מכוחה הפוליטי. היו שעשו זאת בהכרה מלאה, והיו שהדבר נפל עליהם כהפתעה. כאשר הוויתור על ייצוג הקיבוץ נבע מפריצה של אזרחים אחרים לפוליטיקה, הוא היה מבורך. אך לא תמיד הכוח התפזר באופן דמוקרטי, לא כל מי שקיבל כוח ייצג את אלו שלא יוצגו קודם לכן, ולא תמיד הוא ייצג את השואפים לצדק ולחלוקת האחריות. התרחש ריכוז חדש של הכוח הפוליטי בידי המקורבים להון, לממסד הצבאי, לפקידות הגבוהה ולערכי הדין. לא תמיד הביא השינוי לביזור הכוח, לצמיחת הארזים ולמנהיגות, אלא לפוטש של אזובי הקיר הרואים בשלטון מקור לטובות הנאה. במקום מחויבות למילוי משימות מתוך מחויבות מוסרית צמח מימוש עצמי, אך לא של פוטנציאל רוחני ואחריות אלא של כוחניות ומעמד.

היום גדל הצורך ליצור חוזה חברתי מחודש שילווה את החברה הישראלית, שלא רק ישקף את חלוקת הכוח אלא יממש את מאוויה המוסריים, יקבע לה קני מידה וייתן לרבים את האפשרות לרקום בה חלומות שונים. הקיבוץ העתידי צריך לתרום ליצירת חוזה חברתי מחודש בחברה הישראלית. תהליך זה צריך להביא לביזור דמוקרטי של הכוח ולחיזוק הביקורת המוסרית והפוליטית בחברה.

הרעיונות שהינחו את הקיבוץ בדבר שותפות וביצור של שוויון וחירות צריכים להנחות את החברה האזרחית במדינת ישראל – שותפות המבוססת על קשר בין קהילות ואחריות של קבוצות. יצירה פוליטית המבוססת על ביקורת חברתית היא צורך, והקיבוץ על גלגוליו יכול להיות לה מקור השראה.

תורות כוללות    🔗

בדרכו הארוכה היו לקיבוץ הרבה אהבות ותורות של חסד ודין. הוא פגש בדרך את מארקס המניף דגל ואת פרויד הרושם בפנקס; הוא נכנס לסדנאות לעבודה קבוצתית; הוא שמע הטפות של סגן פקיד הממונה על האשראי בבנק. רבים התנדבו להתנבא על גורלו. סוציולוגים התכוונו לפתור את חידותיו, וכל אלה שטענו שהם פותרים אותן העמיסו עליו, בלי להתכוון, תרמילים של ציפיות חדשות וחידות ישנות. הם לימדו את כולנו: אין מפתח־גנבים לנפש, נוסחת־על לזמן, הזמנה ליקום שיעניק לנו דרך חברתית אחידה וממוסגרת. הבנת עצמנו ומציאת אתגר ברור לעשייתנו עוברים תמיד דרך אי־ודאות, בירור מעמיק וקביעת מטרות בדרך.

בשנים האחרונות החליפה תורת הכאוס את תורת הקידמה ההכרחית. אך אפילו מעריצי תורה זו התפלגו לסיעות: זו הטוענת שגילתה את התבנית הנסתרת לסדר המתגלה, וזו הטוענת שכל מהותו של הכאוס היא שבירת התבנית והסדר. לפי האחרונה, רק תודעת השבר תביא אותנו לגאולה. רק אי הסדר ההכרחי נותן מקום לחירות. אחרים חושבים שרק התאמה ל“סדר” נסתר שהודחק על ידי התוהו ובוהו, שהתגלה כמדע מסודר, היא שמאפשרת לתבוע מעצמנו אחריות מוסרית, ורק שימוש נכון במה שנראה היה בעינינו כאי סדר יקרב אותנו לקידמה בגירסתה החדשה.

אלו גם אלו מאמינים כי אל לנו לחכות לסדר עולמי, ואינם כופרים בצורך להעביר את הפתרון דרך החירות האנושית שהוזנחה בתבניות אחרות. אחרי שגורשנו מגן העדן של הוודאות אנו חשים בחרב מהפכת העומדת מעלינו עם המלאך, הסוגר לנו את האפשרות לחזור לתמימותנו הראשונה. אולי בכל זאת נגלה, לא רק כי פרח שפרח ביבשה אחת עלול להביא לסופה וברקים ביבשת אחרת, אלא שסופה וברקים המתרחשים בצד זה של העולם עשויים להנביט ולהפריח פרחים בצדו השני. לפחות בתחום ההכרעה האנושית עניין זה אפשרי. גם חשיפת מבנים של אי־ודאות והשתאות על אי־הוודאות המתגלית במה שנראָה והבטיח לתת תשובות מושלמות, מביאות אחדים למצוא את תיקונם בקרב המקוללים והנידחים של השיטה. הזדהות גרידא עם האחר המוכה והמודח לא תפטור אותנו בלי נסיון לחידוש, ליצירת אלטרנטיבות, בלי לשנות דפוסי התנהגות, להעז לחנך.

דווקא בימי הכפירה הגדולה, בשנות ה־30 וה־40 של המאה ה־20, מול סערת האובדן של אירופה הנופלת קורבן לטוטליטריות, בעת מלחמה בביתם של מייסדי הקיבוץ, בית שהיה לחלום רחוק, דווקא אז לא דובר בארץ באמונה בכאוס חשוף ורצחני כאופציה מוסרית. בעת שוודאות קשה של אימה הייתה פרושה על העולם, בימי הפאשיזם, הנאציזם והמלחמות ניסה הקיבוץ ליצור בקפיצה נחשונית יצירה חברתית נועזת, ופיתח ציפיות לחברה אלטרנטיבית קיצונית.

את המחיר של אותה קיצוניות, הכרוכה בדלות קשה בשנות ה־30 וה־40, משלם הקיבוץ היום. בעת התבגרותו והיחלצותו מן העוני הראשוני הוא הפסיק לאבחן את מחלות העולם שביקש להיות לו אלטרנטיבה. הוא התאהב בקלות הקיום הבורגני, שנראתה כה טבעית. הוא חרג מן האלטרנטיבה אל השיכרון המיתולוגי־צרכני, מיתוס הצרכן הכול־יכול עורר בו תהיות על עצמו, בנדודיו של הקיבוץ אל הרחוק שנתגלה כציור תיירותי ולעתים רוחני, הוא ביקש יותר את המנוסה מן ההווה הקרוב ופחות את האתגר האנושי. הקיבוץ הפעיל ביקורת על עצמו והפנים את הביקורת עליו, ופנה למצוא פתרונות אלטרנטיביים שיהיו טוטאליים, שיביאו להסתגלות וטמיעה במשטר החברתי־כלכלי שסביבו, כאילו בו נמצא הפתרון. למרות שהקיבוץ ערך הרבה שינויים, שבחלקם היוו פתרון למצוקות יומיומיות, התרופה שהוא חיפש לא נמצאה. הוא גם גילה, בדרך הקשה, כי החברה סביבו לא מוצאת אלטרנטיבה, ומה שנראה כמסע פנטסטי אל רווחה דמיונית של העשירים החדשים הסתיים במשבר כבד.

ילדות במאבק עם הזיכרון    🔗

בימינו מתקיים מאבק על הזיכרון. לעתים הוא הופך למאבק וולגרי על השם, המקום והתהילה.

אחרי מלחמת העולם הראשונה נפלה באנגליה החלטה רבת חשיבות: כל המצבות של חיילי אנגליה באירופה יהיו אחידות. אבדה האצילות והמידרג החברתי חשך עליו עולמו. אבדה ההבחנה בין יוצרים לבין מובטלים, בין השקועים בשגרה והמטפסים בסולם החברתי. בפני המוות הכול שווים. המוות היה המערער הגדול על זכות אבות והיררכיה. החלטה זו היא מן המפורסמות בפרשיות המאבק על הזיכרון.

זהו מאבק על הייצוג בתרבות, על ההשתתפות והנכונות לשמוע את מי ששתק. הרצון לדחוף לבמה את הביישן הוא אקט של תיקון חברתי כולל. בזיכרון יש תמיד משהו הקשור דווקא לעתיד. השאלה היא כיצד ייזכר מפעל תרבותי שנרקם בעבר כחלק בלתי נפרד מבנייתו של עתיד רחוק שהוא בבחינת חלום.

ספרות הזיכרונות הקיבוצית משקפת את הקרב הזה על הזיכרון. בשנים הראשונות התמצתה תרבות הזיכרונות בסיפור על הכרעתם של המייסדים לעלות ארצה, עדות לשנים של התבגרות. סיפורם היה הסיפור הקשה של פרידה ואחריות לעולם שבחלקו הגדול נרצח. הדור השני לא נותר אילם, גם לא חסיד של דרך אבותיו. ספרות הזיכרונות על הקיבוץ מהולה בוויכוח על החינוך הקיבוצי ומחירו. הוויכוח פרץ בשנים האחרונות, והוא הד חוזר למשבר הקיבוץ.

בספרות זו טמונה האפולוגטיקה של הדור הראשון. היא חשפה את קוצר ידו להנחיל את חוויותיו ואת דרכו ולהופכם למסורת מחייבת. הדור הצעיר, בני הקיבוץ, חשפו את ההבדלים ואת הקצרים בתקשורת, את המחיר ששילם הדור השני, שהוא כבד לא פחות משל דור המייסדים. אך הם חשפו גם את עוצמת החוויה של ילדות בימים של גורל וחירות, את אי היכולת שלהם להישאר אדישים נוכח דרך הראשונים, גם כשלעיתים פגעה בהם.

הדמוניזציה או האידיאליזציה של הילדות בקיבוץ היא פרי הזיכרון המשותף, היא ההתבגרות של הקיבוץ כמסמן המהפכה הצינית, והקרעים שלה. תכלת וקוצים, קרא ע' הלל לספר זיכרונות ילדותו בקיבוץ משמר־העמק, ובו קטעי תמונות אידיליות וכואבות של בן שבסופו של דבר עזב את הקיבוץ. הוויכוח האקטואלי על ההיסטוריה של הקיבוץ, בין התכלת לקוצים, הופך לערעור על המהפכה בשם המסורת, או תביעה נחרצת למימושה. בילדות הקיבוצית בתקופות הראשית, כבילדות בארץ־ישראל כולה, התגלו הציפיות והחרדות של ההורים לגבי צדקת דרכם ויכולתם להתמיד בה. הוויכוח על הילדות בקיבוץ מסמן את הרצון לעבור מן ההיסטוריה לפסיכולוגיה. אך הוא גם משקף התמודדות עם הצד הנזירי שהתקיים בקיבוץ: אין ירושה אלא בדרך; לא בהולדה, לא ברכוש. הערעור על צד נזירי זה בא לביטוי כאשר הבן נזכר ומדגיש את הירושה הפסיכולוגית שקיבל מן הקיבוץ, את העובדה שאין הוא יכול להשתחרר מתכונות, מפצעים, מחלומות וסיוטים שימיו הראשונים של הקיבוץ הטביעו בו: דווקא ימי המשימתיות הנועזת של חברי הקיבוץ, שבהם השתתפו במלחמות, בשמירות, בשליחויות, הם בשביל הילדים ימים ארוכים של נטישה ואובדן.

מה עומד כאלטרנטיבה לפחדים של הילדות הקשה בקיבוץ, לעריצות הרעיון, לקולות תנים ויריות; מה שעומד כאלטרנטיבה לקור התבונה הקולקטיבית ולריחוקה, להדחקה ולעוני, לכפייה על ילד לאכול עד תום מהצלחת כדי להזדהות עם רעבי העולם ועם האוכל הדל של הוריהם; מה שעומד כאלטרנטיבה להצנעת מקומה של האהבה והמשפחה, לחדר הזעיר של ההורים, לפחד של המטפלת מפני ילדי הטבע המתמרדים, ופחד הילדים מעריצותה; לחשיפת היתר של היחיד ולחדירת הכלל לחיי הפרט – הוא לא השיבה אל המשפחה המסורתית. מה שעומד כאלטרנטיבה למרד אינו פיקוח יתר על חיי הצעירים, שידוך, צנזורה וריבוי ילדים. גם לא משפחה הנתונה למתקפת הפֶטישים של פירוק המשפחה והמגפה הגדולה של המאה – הדיכאונות של יחידיה. גם לא העמסת עול של שיגרה אינסופית.

מה שעומד מול כל זה הוא משפחה המוצאת בקהילה עזרה והשראה לחינוך ילדיה וטיפול בזקניה, המוצאת את ההעזה והכוח לגדל ילדים ולטפל לאורך שנים בזקני הקהילה שאינם מושלים בה; משפחה המפתחת חירות לאישה, לגבר, לילדים, לסבים, ומעניקה להם תרבות המסוגלת להתמודד עם זעזעים רבים.

האם הקיבוץ יוכל להעניק לבניו את היכולת הפסיכולוגית להתמודד עם שאלותיו של אדם המתגלות לו תוך כדי צעידתו? סיפורו של הקיבוץ מעלה שאלות לא פתורות של מעמד האישה, של היכולת לחנך, של יכולתו של האזרח החבר להשפיע. מה שעומד כאלטרנטיבה הוא שותפות המלווה את המשפחה לדורותיה על כל צרכיה, מתוך יוזמה ולימוד, מתוך אחריות כלכלית לקראת העתיד.

פרדיגמת הקיבוץ    🔗

עברנו מתקופת העדוּת וספרות הזיכרונות לניתוח היסטורי ארוך טווח, שבו התהליכים מתממשים תוך רעידות אדמה, התבגרות איטית, לידות פתאום. הניתוח הזה הוא לא אוסף צוואות שהותירו ותיקי העדה, ולא רק זיכרונות ציוריים על ילדות שחלפה. הוא יצטרך להתגלות כביקורת, כשחרור מכבלים של מיתוסים שקריים, כול מיתוסים בדבר שבירת מיתוסים, וכהתפכחות המובילה לבגרות.

בתוך שפע האפשרויות של ההיסטוריוגרפיה של המדע נולדה גם תפיסת הפרדיגמה. זוהי אפשרות נוחה משום שבכוחה להפוך אירועים מבודדים למסכת כוללת. תפיסה זו מדברת על שינויים דרסטיים המשקפים שידוד מערכות כולל בתפיסה ובהתכוונות, בדרכי הארגון ובהשקפה המוסרית. אלה שינויים המקרינים על כל פרטי החיים. גישה זו, מבית המדרש של מייקל קון, אמנם נתונה לוויכוח סוער בין ההיסטוריונים של המדע והחברה, אך היא נתקבלה כמעט כמובנת מאליה על ידי שמרנים וחסידי השינוי בקיבוץ כאחד. ממנה נולדה התפיסה של “הקיבוץ הקלאסי”.

כשם שהרציונליסטים עשו קונסטרוקציה של ימי הביניים החשוכים, והרומנטיקאים צבעו מחדש את לחייהם של ימי הביניים, כך תכונותיו של הקיבוץ הקלאסי נקבעו על פי תכונותיו של הקיבוץ המשתנה, בשנים האחרונות. כניגוד לקיבוץ העכשווי, כחוכמה לאחר מעשה. הקיבוץ הקלאסי מתואר כקיבוץ סגור ומשימתי כאחד, כעריץ וכמעורב פוליטי, כשוויוני וכמתוקן, כמכוון כל הזמן לשרת את הקולקטיב ואת האידיאות. הוא אחראי לסיוטי הלילה של ילדיו ולקומוניזם של בוגריו, והוא עתיר סמכות וחשיבות כחברת מופת. הוא קולקטיביסטי ולאומני והומני וביקורתי, הוא לא מגלה רגשות, מסתפק במועט, מדכא את היצרים ומעלים עין מן הרגש, הוא מסתיר את חומו ומתגלה בביצועיו.

קשה לי להתאפק ולא להתפרץ ולהוכיח כי מודל זה הוא קונסטרוקציה מאוחרת ומזויפת, אף אם הוא מזכיר תכונות שהתגלו בחיי הקיבוץ בתקופות שונות, וכי הוא נשען על פירורים מלוקטים, תוך התעלמות מכוונת מתופעות והשקפות סותרות. הוא מתעלם מהמתח בין רצונו של הקיבוץ לענות על שאיפת צעיריו לבנות אלטרנטיבה מוסרית, לבין אורח חיים קבוע הנמסר מדור לדור. הוא מתעלם מהקונפליקט בין הצד המשימתי והמשקי שלו, מהקונפליקט בין היותו דתי ופוליטי וחלק מתנועה ציבורית, לבין תחושת התבדלות מחריפה והולכת. הקיבוץ הבנוי כאנטיתזה חדשנית שבוי בידי חלומותיו הרטובים והסותרים של הקיבוץ. הקיבוץ החי, המגוון היה לדעתי הרבה יותר מורכב ורווי סתירות בהשוואה לקונסטרוקציה המכוונת לשנותו בעתיד להיות מסתגל למחלותיה של החברה שמסביבו. דווקא הקיבוץ המבקש להיפטר מעול מסורתי צמוד לתכונות שהוא ביקש לגנות, משעבד את היצירתיות לשוק, את המוטיבציה לפער הכלכלי.

כדוגמה אנסה לנתח את חדר האכילה הקיבוצי.

חדר האכילה    🔗

חדר האכילה ליווה את החברה השיתופית עוד לפני הקיבוץ. היה זה מטבח משותף לפועלים רעבים שלא יכלו לבשל, אוהל עם סירים ענקיים על תנור פחמים, ובו ספסלים. על כל ספסל ישבו ארבעה אנשים; וצריך היה “למלא שולחנות”. בזכות רעיון העבודה העצמית הונהגה טבחות עצמית, שהתגלמה בהכנת סלטים מפוארים על ידי כל אוכל.

כך הופיעו בקיבוצים הכלבויניקים המלאים בקליפות, הוויכוחים על בזבוז של עדשים ולחם, הפעמון הקורא לארוחה, המיפקדים לפני הארוחה, אך גם חלוקת שוקו ועוגות למיטת החברים בשבת בבוקר. בממוצע אכל חבר קיבוץ כ־500 גר' לחם ליום. על הילדים הייתה מוטלת חובת אכילה עד להתפקע, בזמן שבחדר האכילה של הבוגרים היה רעב קשה. התוספות היו לחולים בלבד, וסחיבות לאכילה לא פורמלית היו נחלת חברמנים מצויים. המטבח ארגן ארוחות בקופסאות מתכת גדולות לאכילה בשדה ובעבודות חוץ, שלעתים הפכו לחגיגה. באחד הקיבוצים עשו עובדי חוץ שביתה, מפני שקיבלו רק אשכול ענבים לעבודתם היומית בעיר הקרובה. צריכת אוכל בחצרות ובאוהלים הייתה אסורה.

עם עליית היקים החלה פלישת הקפה לאוהלים. גניבות מהלול על ידי חבורות שונות, למן “חבר’ה טראסק” בעלייה השלישית ועד פלמחניקים ובני נעורים היוו סימפטום מסוכן ומקור לדאגה.

חדר האכילה נשען על גן הירק המקומי, על עודפי הפרי בימי חמסין וסופה, על אסונות בלול. שיא תפארתו היה הלילות של הדחת הכלים אחרי ליל הסדר. כל הזמן נעשה בו מאמץ להתאים את האוכל לאנשים שהתגעגעו אל ביתם הרחוק ורצו להקים בית משלהם.

בהדרגה מגיע הזמן שבני הקיבוץ עוברים ביעף על פני עגלות ההגשה העצמית באורך קילומטר ואומרים: אין מה לאכול. הם לא מדברים על ויטמינים או רעב אלא על שעמום, על פחד משיגרה, על פנטזיה קולינרית מן העולם הפתוח שלא באה על סיפוקה.

מאז חדרי האוכל הראשונים עד היום התחוללה מהפכה בשטח האוכל גם בעולם. עולם המסעדות שהציע אוכל ביתי לנזקקים ולעוברים ושבים, ולכל מי שהתגעגע למטבח הביתי, או אוכל המוגש ברחוב, השתנה: המסעדות היו הביטוי הגדול להגירת העמים הגדולה, לגלובליזציה של הטעם; אוכל מכל העולם המביא לרחוב אפשרות של תיירות קולינרית: יום אחד אני בסין ויום אחד באינדונזיה, היום אני איטלקי ומחר צרפתי. פולחן צמצום המרחקים דרך הצלחת היה הצד השני של תיעוש האוכל והאחדתו. השאלה שנולדה הייתה, כיצד לאכול בלי לבשל, כיצד להגיש אוכל חפוז לעובד המשרד, אך מצד שני כיצד להעניק אוכל טבעוני למורד האקולוגי, ואולי אוכל של שף אמן לרומנטיקן של האוכל, כתגובה לתיעוש ולדיאטה אולטימטיבית שתתקבל משילוב של רפואה סינית ואוכל אלבני. התגלה גם צורך לצמצם את זמן הבישול ולהפוך את הסעודה לאקט פולחני המכוון לתדלוק בלבד.

נוצרה תרבות המחלקת את האכילה לבילוי תרבותי ולתזונה הכרחית. השינויים בחדר האוכל הקיבוצי לא לקחו בחשבון את המהפכות הללו. הם ביקשו לטפל בגרסה מסוימת של חדרי האכילה המסורתיים בקיבוצים. הם ביקשו למנוע את בזבוז האוכל, בלי לחשוב על בילוי של מסעדות, על קניית אוכל מוכן, על ציוד המטבח הביתי המשוכלל, כל אלה הוכנסו לאורח החיים בקיבוץ כחלק מפריצת הגדר של הקיבוץ לסביבתו.

חברי הקיבוצים שבויים בתמונת חדר האוכל הישן, בזיכרון הטרי של חיי היום יום שהיו בו. יש המדברים על כך שחדר האוכל יהיה למסעדה, ומציידים אותו בשני אביזריה המרכזיים: המחשב ומפת השולחן. אך חדר האוכל לא יכול להציע את האוכל התיירי, וגם לא את המטבח הפרטי, והקיבוץ יצטרך לענות על שאלת המזון של משפחה עובדת. האם יוכל חדר האוכל להתאים אוכל לכל בני הבית, ולשמש כמקום התכנסות לקהילה? האם המחשב והמפה יהפכו אותו למרכז צריכה, שצריך להיות גם מרכז בילוי שעיקרו כמסעדה הקלאסית, מקום אירוח לאלה שלא מכירים זה את זה ומבקשים לשהות ב“אזור פרטי”.

הבאתי את הדוגמה לא מתוך התנגדות גורפת לחדר האוכל המופרט. אין לי התנגדות כזו. חדר האוכל כמרכז לחיי הקהילה יכול למצוא הרבה אלטרנטיבות, אך אם הוא נבנה על פולמוס שטחי וניגוח של מה שנראה שהיה, הוא לא יוכל להתמודד עם ההזדמנויות והאתגרים של זמננו.

ייתכן כי חדר האוכל החדש ימנע בזבוז בהוצאות המשותפות ויביא לייקור דרמטי בהוצאות המזון של כל החברים. ייתכן שהוא יגביר את הפחד מהדימוי של בית תמחוי ויביא ליצירת מטבחים מתועשים המייצרים לרבים, או ליצירת מטבחים משוכללים בבתי החברים. ייתכן שחדר האוכל יתפתח למועדון קהילתי, וייתכן שיהיה עדות ניצחת לחששות הגדולים מפני פירוק היחד, או אתר זיכרון ליחד שהיה.

קיבוץ כתרבות    🔗

בתום תשעים שנה היה הקיבוץ לתרבות. חיים בו ארבעה־חמישה דורות. לא כל הדורות נשארו בו, והקיבוץ שהיה לא נותר חקוק בקרב אלו שנשארו בו. אפשר שתתקבל הכרעה אקטואלית, כי הקיבוץ יתנער כליל מנופו ומתרבותו. אולם גם אם רבים יעזבו אותו או ישנו אותו לבלי הכר, הוא ישפיע עמוקות על בניו. גם מייסדיו, שעזבו את בית הוריהם, נותרו כבולים לשם במידה לא קטנה.

האם הקיבוץ יהפוך למעין חורבה, מקום מרבצם של חלומות ועלילות העבר, שעליו אנו מטילים את כל מומינו, ואת תחושות האבל על החורבן? האם יהפוך לאתר הזיכרון לאוטופיוֹת שזנחנו? ואולי יהפוך למוקד השראה, פתח להתחדשות, להתחלות, לגעגועים אל מה שעוד לא מומש? האם יהיה למעבדה מתמדת, ההופכת לבית למי שמתנסים בה, ונאות מדבר לנודדים? ואולי יהפכו אנשי הקיבוץ לחסיני חלומות, כאותם מדריכי הארמונות של האצולה הצרפתית, שהפכו להיות נושאי הבוז למהפכה, משום שתומכיה העזו לשרוף את רהיטי האצולה? האם יבואו אלינו רק אלה המבקשים לדעת על פגעי הקידמה וסכנותיה, או יבקשו לשאוב מהקיבוץ השראה, מפני שניסה ומנסה לחיות במימד של תיקון?

ניתן להבין כיצד תהליך של הגשמת החלום מביא לאובדן הקסם. רק חלום ללא מימוש לא מאבד מקסמו ומחוסן מאובדן. מימוש החלום יכול להוביל אותנו לשוטטות בגבולות בהם כריזמות מתמסדות והבנין הסדוק מחייב לתמיכה זהירה של חברות ביטוח. במקום שמחת הנביטה שלאחר יום גשם באים ומטיפים וגוזרים על התקווה משטר דיאטה חמור. ראשוני הקיבוץ ידעו להפוך סלע לחצץ וחצץ לדרך. אולם גם דרכים יכולות לאבד כיוון. הקיבוץ ידע את מבוכות היום־יום, את אובדן הדרך, את פחד העזיבה. אך הוא ידע גם נחישות למצוא את האופק, ולהפעיל ביקורת עצמית. בתהליך צמיחתו הוא ידע לא רק ריפוי בעיסוק על ידי תיפקוד גרידא, אלא גם יכולת להתנווט מחדש לאור התכוונותו הראשונית.

אני מאמין כי גם היום הקיבוץ יכול למצוא את הכיוון, ליצור דיאלוג בין הנוף, האדם והחברה, דיאלוג שיחשוף משהו ראשוני ויאפשר להתמודד עם הבטחה ואתגר. הדבר מותנה בזהירות מפני שקיעה כפרית, ביכולת עמידה בפני שאלות ללא פתרון ודאי, ובידיעה כי הכפר העברי אינו חזרה רומנטית מן העיר המנוכרת לטבע, וגם לא קידמה אוטומטית הכפויה על קהילה חקלאית.

על הקיבוץ מוטל לעמוד מול כוחות רבי עוצמה המפרקים קהילות. דוד ברש, ממייסדי מושב העובדים, היה מטיל על תלמידיו ללמוד על ההתיישבות החקלאית היהודית בארגנטינה, כדי להפנים את הסכנות העומדות בפני חברה ייחודית כמו המושב. הניסיונות החדשים שנולדו בהשראת הקיבוץ, כגון תנועת הנוער לבוגרים; הירתמות למשימות חברתיות החורגות מפילנתרופיה, וליווי של המעשה החינוכי בביקורת פוליטית וביצירה עצמית; ערנות מוסרית למצב הכלכלי והמדיני – כל אלה הם פרקים חדשים שהקיבוץ צריך להיות מעורב בהם.

המאבק לחלוקת משאבים צודקת של החינוך בחברה הישראלית, ויצירת אלטרנטיבות בתהליך החינוך ובתוכנו הם שני צדדים של המטבע. אי קבלת הדין של החברה הריבודית־מעמדית הוא חלק מהחוזה הדיאלוגי של המעשה החינוכי, והוא גילוי מחודש של יהדות ואנושיות.

תביעה חברתית מלוּוה ברֵעות, המובילה לפריצת הבדידות תוך דגש על היחיד ועולמו היא אתגר לימים הנוצרים עתה במנבטות קטנות, צעירות, ברחבי הארץ. אלה הם הביטוי לרוחו של הקיבוץ הראשוני. המפגש בינן לבין החברות הקיבוציות, והקהילות ששורשיהן בקיבוץ, יפרה ויעורר, כך אני מקווה, את החברה הישראלית כולה.

כמה לגיונות    🔗

כמה לגיונות לו לוותיקן? שאל סטאלין.

כמה אנשים בעולם מחפשים את תיקונו? כמה כסף להם, כמה מטוסים, מניות?

את כל הצמאים לסטטיסטיקה בדבר הגאולה יש להזהיר או לנחם, כי מי ששינו את פני העולם הם יחידים משוטטים, מטפסי הרים בודדים, חוזים מעטים, צעירים סחופי חלום, אמנים, מדענים. כמה הם מנו? זוהי שאלה גדולה, במיוחד בתקופות של הסתר פנים. אילו היו קצת יותר חסידי עולם בימי אפילה, אילו היו כמה מורדים יותר, אילו היו קצת יותר לגיונות לדרך התיקון החברתי־מוסרי, היו הדברים נראים אחרת.

אך גם יחידים, שאמנם לא הצליחו לעצור את כל האסונות ולהביא לתיקון, בסיפורם ובעלילותיהם נתנו כוח להתמודד עם הטראומות שדורם הוריש לבניהם: הם יצרו לגיונות של תקווה, וללגיונות אלו אנו זקוקים.

המוני המפהקים והנרדמים, הנואשים בטריקות דלת, עובדי הכוכבים והמזלות, מקפלי הזנב התובעים הסברים פסיכולוגיים, סוציולוגיים וכלכליים, כל אלה אין בכוחם לתקן. ההתעוררות מרצון, ההתפכחות בכאב והיכולת להתנסות מעניקות בידי המעטים המייחלים את האמונה שאמנות ההשלמה תהפוך לזכות הערעור.

זהו האף־על־פי־כן שקרא ברנר.

זה החשבון שעוד לא נגמר.

“מלאו אסמינו בר”, קורא השיר, ואנו יודעים כי ירד ערכם של האסמים. לא רק בתי התינוקות עמוסים אלא גם בתי הסיעוד. לא רק הזיות נעורים מטריפות את הלב אלא גם רחשי הלב של זקני העדה המבולבלים מעוצמת ההד החוזר של מעשיהם.

ואמנם הסְפָר היה לפריפריה, וההסתפקות במועט הייתה לסימפטום של מפסידנות. מתנדבים מואשמים בפראייריות, והקשב לדברי בשורה, לנאום מלהיב ולחיפוש במבוכי הכתובים נהפך להתחרשות בפני ווליום, לשאון המחריש של מידע הנמנע מהניסיון להבין, לבקר, לשנות. בזמן כזה צריך למצוא את החירות האמיתית ולגלות אחריות חברתית.

שלונסקי כתב בשנות ה־40: “פיקוח נפש דוחה שבת. אין לומר שירה לעת כזאת. כשם שאסור לנגן בביתו של אבל. כשם שאסור להדליק אור בעיר נצורה. כי צו ההתגוננות הוא ההאפלה”. היום איננו בשנות ה־40 וגם אז, למזלנו לא שמעו בקולו של שלונסקי והמשיכו לשיר. גם כאשר החלונות הוסתרו בווילונות אפלים לא כיבו את האורות. היום איננו נמצאים באפלה ההיא, זוהי תקופה שבה הייאוש והתקיפות של התביעה לתיקון באים לביטוי בחברה שיש בה עדיין אנשים וכוחות לא רק של מלחמה והרס.

לא צו האפלה עומד היום בפני הקיבוץ ובפני החברה הישראלית, למרות החשיכה הרבה – שהתחפשה והתגלגלה לחיי רווחה אצל רבים מאתנו. אולי השירה ויצירת היחיד חוששים להתגייס, אולי רואים שמדיה מרושלים והקצב שלה הופך להיות עצוב, ובכל זאת אין להפסיק את החלתו של עקרון התקווה של הפילוסוף. חוכמת הזהירים וההומור של קוצר היכולת אסור שייכנעו לקנאות הרוחניות ולכעס, המתחפשים לרעיונות של ביקורת חברתית ולמעשה מעודדים את ההתנשאות והאלימות, אסור שייכנעו לשיתוק החברתי של המומחה הקר, שבא להפוך את הידע החלקי לדעת שלטת ועריצה.

א"ד גורדון קרא לנווט על ידי כוכבים ועל ידי חופים, על ידי פנייה אל על, אל המוסר, ופנייה אל האופק הקונקרטי של המעשים והמצבים. אכן, לאור הביקורת הערכית יש לבדוק את הקורה כאן ועכשיו בין בני האדם הצומחים ומממשים את כישוריהם, הפותחים את חלונם לאביב חדש, אך מגלים גם סימפטומים של שקיעה, בריחת סידן של חלומות ונעילתם בכספת פלדת הימים. הם נתקלים באובדן שמחת הגילוי וכאב השאלה.

מותר להדליק את האור בעיר הנצורה. לא להתבצר בשמחה לאיד ולא להתכסות בשק האבלים.