רקע
ישראל זמורה
אדגר א. פּוֹ – "סופר העצבים"

א    🔗

הגדרה קולעת־אל־המטרה זו של המשורר שרל בודלר היא, הראשון, אשר פרסם באירופה את הסופר האמריקני הנדח והקנה לו בבת־אחת, על ידי תרגום מבחר מספוריו, את מקום־הענין־וההחשבה שהגיע לו לפי מדת מקוריותו בצורה ובתוכן; ועוד הגדרה אחת ממצה על אפיו של המספר א. א. פו הננו מוצאים במסתו של שרל בודלר, והיא: “שום איש, אני מדגיש, לא ספר בכוח מגי גדול יותר את היוצאים־מן־הכלל בחיים האנושיים ובטבע”; ועיקרו של דבר הוא, כמובן, שא. א. פו קרב־אל־הדעת את היוצאים־מן־הכלל הללו, וכי את המקרים הפנטסטיים ביותר עשה מציאותיים ביותר; ואת זאת השיג המספר בכוח אמנותי בלתי־שכיח של הרצאה הגיונית של הארועים, בפרוש באמצעיה של לוגיקה; לא דברים כוללים ומרחיקי־עדות ספר, אלא פרטים דוקא ופרטי־פרטים; פרט אל פרט, ללא כל דלוג שהוא, בלי לשיר כל רוַח בין אחד לשני, מה שהיה עלול לסכן את הבטחון הגמור במוחשיותו של הארוע; לא להדהים בדמיוניות התכון א. א. פו, לא להרחיב את גבולות ההשערות, ההנחות והפנטסיה, כי על־כן גבולותיהן נרחבים ממילא ורחוקים עד־אין־קץ, אלא להוכיח ולהמחיש, כי המציאות פנטסטית היא, וגבולותיה דוקא נרחבים ורחוקים מעל לכל הנחה והשערה – ואין לך מקור נאמן יותר ממנה לתדהמה; הה, לשם כך אין צורך לשנות מאומה מן המציאות, אין להוסיף עליה אפילו קוצו־של־יוד, ורק את כוחות הראיה, ההבנה, ההשגה שלנו יש להגביר, עליהם יש להוסיף; ואדגר א. פו בספוריו אוחז בציצית שכלנו, מכנס את כל כלי־הקליטה שבתוכנו, מטפח בנו כשרונות גנוזים להאזנה, להקשבה, להתבוננות, לאורך־רוח, להתמדה, לעמידה־בנסיון של זעזוע נפשי; הנפש – כצפור היא בנו, רכה ועדינה, דקה כחוט־השערה, אליה כוון א. א. פו את כל ספוריו, למתוח עד קצה הגבול את כוח־הסבל שלה, האם כדי להוכיח את רפיונה או להוציאה ממנו? והנפש – משהננו גורמים לה נעימות, משמשפיעים עליה סבות לחדוה, משמעניקים לה מעשי צדקה וחסד, הריהי כולה רוחניות, רוח, הפשטה שבהפשטה, נצחית היא ואין חשים בה אלא בדרך ההשערה והדימיון; ואולם, אותה נפש עצמה, שעה שאנו גורמים לה צער, מטילים עליה לראות־ביסורים – הרי היא הופכת כל־כך קונקרטית, כי על־כן מכנים זאת בשם מריטת־עצבים, הוה אומר – הנפש נעשית גופנית, וראויה לרחמים; ואדגר א. פו ההין לא לחפות על כך, ולא נמנע ממלאכת מריטת־עצבים למעלה מכל שעור, שאליו הגיע אמן מן האמנים בספרות; אכן, השאלה היא: – האם היתה כונתו להוכיח את חולשתה של הנפש ולקרוע את צעיף־האגדה מעליה, או שבקש לרפאותה מחולשה שהיא רק מותנית, ולהראותנו כי מריטת־העצבים אינה בחינת ברוטליות, אעפ“י שיש בה מיסוד האכזריות, אלא שזוהי אכזריות הכלולה באופן הכרחי בכל תופעה נשגבה, אם היא תופעה עד תכלית ועד קיצוניות, שמא באותו מובן נאצל שר. מ. רילקה הפליא לנסח בפסוק פיוטי מפורסם באֶלגיה הראשונה מן ה”האֶלגיות מדואינו": – “הן היופי הוא תחלתו של הנורא־והאיום”, שגם הוא הנהו כמין פענוח נרחב יותר למושג העברי העתיק בן שתי המלים: – "נורא־הוד".


ב    🔗

ממסותיו העיוניות של א. פו על עקרונות ספרותיים אנו למדים לדעת־כמו, כי האיש, כמספר וכמשורר, לא היה בעל כשרון אמנותי בדיעבד, אלא מתוך הכרה קיצונית, כלומר: אמן ארדיכל, קובע מראש תכנית לכל יצירה מיצירתו; ומענין הדבר – האיש שהוא מלא־כרמון ידיעות ואינו סר כמלוא־הנימה ימינה או שמאלה מן התכנית ושקול־הדעת, הוא שגוזר על כל טנדנציה במעשה־האמנות, שולל כל אפשרות של מגמות “צדדיות”, ותובע שהיצירה הספרותית תהיה אמנותית בלבד, ובשיר – משמעותה של האמנות היא מוסיקה; וזה היוצר שאין מגמתו אלא אמנות ומוסיקה – אצלו דוקא אתה מוצא בכל ספור שלו ואפילו בכל שיר משיריו פבולה, וכמעט שלא שגה במופשטות, בצרופי מלים מוסיקליות בעלמא, בלטוּש משפטים פיוטיים סתם־כך, כשם שעשו ועדין עושים רובם של אלה הנוקטים את התורה של “אמנות לשם אמנות”; ודאי, א. א. פו לא בקש לאַחז עיני זולתו בשללו את הטנדנציה ביצירה אמנותית, אלא נראה שדוקא הטנדנציה אינה שואלת כוח־הרשאה מן היוצר ויש מין גלוי כזה, פרדוכסלי, נגיד, שמספר או משורר מניח ביסוד יצירתו טנדנציה – בלי שידע זאת, כלומר בלי טנדנציה לטנדנציה; וכמה היטיב נ. סוקולוב להגדיר (בשנת 1909) את מהות ספוריו של א. א. פו: “עברתי על פני ספוריו שכבר קראתים לפני הרבה שנים, ומוצא אני בהם – לא זעזועים מרגיזים אותי, אלא אמנות, אמנות של כוח־מדמה כביר, כמעט גאוני, שיכול לתאר צלמי זועה ופלצות ובעותים אדירים, מגפה, שחפת, גסיסה, כל המיתות שבעולם, פו רגיל הוא אצלן כבן־בית. מנהמת מתוכו הגניחה הגדולה של צער־העולם”; באותם הימים היו רבים טוענים כנגד א. א. פו שהוא עצמו חולני ואף יצירתו “חולנית” וחפשו תחבולות להרחיק קוראים מעליו, אעפ“י שכל מחבלי־התחבולות עצמם ואף אחרים למדו ממנו, ידוע ידעוהו על־פה, חקו אותו בהצלחה מפוקפקת, ועובדה מנעימה היא לנו, שחכם ומיושב־דעת כנ. סוקולוב מגן על המספר ה”פתולוגי", מסביר בהרחבה את סגולותיו החיוביות, משתדל בכשרון חרוץ לקרבו אל הדעת: “כל התנאים הטובים של ספור קטן נמצאים בו. הצפיה, הבהירה והצלולה, ההשקפה החכמנית והרגשת השעור והמדה של המשבר ושל העוקץ האחרון, של הסתבכות המקרים והתרתם. צריך האומן למשול תמיד בחומר שהוא מעסה, ולא לתת לחומר זה שישלוט בו. על פו אפשר לומר, שאף־על־פי שהענינים שבחר לו הם מטבעם מבלבלים – הוא לא נתבלבל כשהשתמש בהם ודעתו הצלולה לא זזה ממנו”.


ג    🔗

ענין ההשפעה דוקא מצריך פרוט ונתוח מקיף וכל הכללה בנדון זה מופרכת ומיותרת כמעט; ואולם – לגבי יוצר שעברו כבר מאה שנה מיום מותו והנחשב כבר קלסיקן, הרי כל העיקרים מפורסמים כבר, ומותר לקצר ולהכליל בשעת־דוחק, ובלבד שלא לדלג על ציון עובדה שיש בה משקל רב ומשום השלמת הדיוקן ההיסטורי של היוצר; ועל־כן יורשה נא להביא בשאלת השפעתו של אדגר א. פו על ספרות אירופה, בזמנו ולאחר זמנו, את דעתו של בר־סמכא כמו פול ולרי במסתו המבריקה בשם “מעמד בודלר”: – “לא אעמוד על כל מה שהספרות חיבת להשפעתו של בעל־המצאות נפלא זה. אם המדובר הוא על ז’ול ורן ומתחריו, על גאבוריו ודומיו, או בסוגים נעלים יותר, בשעה שאנו קוראים בשם יצירותיו של ויליה דה ליל־אדם או אלו של דוסטויבסקי, נקל להוכח, כי ‘הרפתקות גורדון פים’, ‘התעלומה מרח’ מורג', ‘ליגיה’, ‘הלב המסגיר’ שמשו להן מופת, שחקוהו ביד רחבה, שחקרוהו ביסודיות, שמעולם לא עלו עליו”.

ואם נזכור את העיקר החשוב, כי השפעה אינה בשום אופן גורם לחקוי אלא כמין דחיפה מן הדחיפות (של מאורעות, של גלויי טבע ושל יצירות אנושיות) לגלוי יסוד נוסף מן היסודות של המושפע, כי עתה אפשר לומר, בכמה עקרונות־יצירה. בכמה קוים אפשר לראות את א. א. פו כנקודת־יסוד לפירמידה הפוכה: – בודלר הושפע ממנו, ומלרמה הושפע ממנו ומבודלר, ואף אותו ולרי – מכל אחד ואחד מן השלושה ואף מן ההרכבה של שלשתם יחד, וכך גם בספרות רוסיה וגרמניה וכו', – ואף בספרותנו נכרת השפעתו־לטובה של א. א. פו, בעיקר אצל ג. שופמן ויעקב הורוביץ, ששלבו במערכת סגולותיהם באמנות הספור שלהם גם חוט מן הספור הפואי, בתוספת טעם עברי, כמובן; הנה, כי כן היה א. א. פו, הסופר האמריקני יוצא־הדופן וה“נדח” לנחלת כל מוקירי פרוזה אמנותית, קוראים ויוצרים, להנאה ולמופת גם יחד.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47260 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!