א    🔗

בדיחה, שכונתה ללעוג לדבוק ה“שיטתיות” אשר לגרמנים, מספרת: פלוני המלומד יצא להרצות בערים שונות על תולדות הפילוסופיה, פתח ואמר באזני שומעיו בקלן: – “ארצה לפניכם עכשו על מחשבת קנט, כיון שעל שפינוזה כבר הרציתי ב…ברלין”; האם לא בחינת אותו בעל־“שיטה” יהיה גם המבקר אשר יקרא יצירה קדומה ומפורסמת לתהלה והיא תעורר בו את החשק להעריכה לפי טעמו, אלא שדעתו תחלש עליו והוא יחשוב כי מיותר הוא הדבר, משום שמבקרים רבים וכן טובים, בדורות קודמים, כבר כתבו על היוצר הזה ויצירתו? – לא, אין להסתפק ולבטל דעה אישית בת־הזמן, ואפילו אינה מגלה־טמירין, מפני דעת ראשונים וידועים, גם אם היא נכונה ויפה עד היום הזה; כי לא הרי שקולים ונמוקים אשר מלפני חמשה או ששה דורות כהרי שקולים ונמוקים של ההוה לגבי ערכים עתיקים כל שהם; מגוחך עד מאד ואף אות מובהק לאַטרופיה רוחנית יהיה בזה אם יקומו אנשים להצביע ולומר: – אתם רוצים לדעת מה ערכו של הומרוס? לכו נא וקראו מה שכתבו עליו לפני חמש מאות שנה, או אף לפני מאה שנה, – ועל אלה אין להוסיף עוד, כי הכל נאמר כבר; ובפרוש מפורש: – טבעי ומאד חשוב הוא אם בכל דור ודור נמצאים המתרשמים מיצירות עתיקות התרשמות גדולה ויש אצלם נחיצות להעריכן הערכה נוספת, אעפ"י שהם יודעים את ההערכות הישנות והחשובות של קודמיהם; דוקא לחזוקה של הבקורת מלפני זמן רב יש להוסיף דברי־הערכה חדשים, שאם לא כן ינתק¹ בהמשך הזמן קשר־המישרין אל העבר הרחוק, אפילו הוא בעל גדלוּת בלתי־שכיחה וחיוניות רבה מאד; כי המבקר האמתי אינו מתכון לעולם להשכיח או להסתיר את שנאמר לפניו, אלא אדרבא, – לזכות להמשיך אותם ולמשוך עליו את יחוסם של האבות.

ב    🔗

איזו ברכה ירדה על פלורנץ של סוף המאה הי“ג וראשית המאה הי”ד, – שהיתה מולדת לשלשה גדולים־למופת ביצירה הספרותית – דנטה, פטררקה ובוקצ’ו; האחד – צרף מראות בכוח של דמיון אשר אין משל לו מאז ועד היום, והלבישם מדי־שירה מפוארים, אשר רק הומרוס בזמנו ידעם; השני – בנה חרוזים בשלמות כזאת ובצמצום קבוּע ועומד מראש, אשר כל אמני־השיר מאז ועד עתה עמלים ושמחים לעשות כמותם ואף אחד מהם עוד לא זכה לעלות עליו מבחינה זו; והשלישי, בוקצ’ו, – הוא אבי הספור המיוחד־במינו, זה המכונה בתואר נובילה, שגם היא מופת־נצח לחכמי פרוזה קצרה; כל השלשה היו, אם אפשר לומר כך – בעלי תכנים חריפים, כי על כן צברו ורכזו בחובם נסיונות גדולים של כמה דורות בארצם ובארצות אחרות, ולכל אחד מהם היתה נחיצות נמרצה לסכם ביצירתו מחשבות שחשבו רבים, ורגשות שהרגישו המונים, והסכום שלהם היה, בהקף נרחב כזה, בכובד־ראש ובאהבה כאלה, ביכולת ובחדוה כזאת, שהוא עצמו, הסכום הזה, כבר שמש לבאים אחריהם, כמו גם לעצמם, אב־בנין וראשית־מנין למחשבות ורגשות מכאן ולהבא; ואף על פי שכל אחד מהם יצר לעצמו צורה אמנותית משלו, שאינה מתישנת גם לאחר מאות בשנים, ויש חוזרים אל הטרצינה כאל הסוניטה וכאל הנובילה ומבקשים לקנותן כטעמן וכמתכונתן, – בכל זאת ראוי לציון מיוחד ולהדגשה כפולה ומכופלת דוקא התוכן אשר ביצירותיהם, המורה לנו שאלה היו אישים בעלי ידיעות רבות מאד, לא רק משוררים ומספרים בכשרון בלתי־שכיח, אלא מלומדים גדולים, בקיאים בהלכות ובמעשים, עשירים באהבת חיים, שמחים להתבונן וגם להתנסות; היתה להם עין צופיה הליכות אומתם ואומות־העולם, גברים ונשים, כל המעמדות, והם חוקרים ודורשים לעבר רחוק וקרוב וחוזים בעוז ותנופה אל ימים עתידים לבוא; לא נפש קטנה ומבוהלת בתוך פנה צרה, אלא נפש, שהיא זירה רחבת־ידים; לא שכל מבודד והססני אלא שכל שכמוהו כאבן־שואבת עצומה, שכל הראוי נתפש ונשקל על ידו; כל אחד מהם – יחיד הוא, אבל לא גלמוד ובודד לעצמו, אלא בפרוש בעל־עולמות הוא לנפשו ולגופו – עולם גדול ומלא.

ג    🔗

זה ה“דקמרון” של בּוֹקצ’ו, מה מרובים הרעיונות, המאורעות, הנפשות, העמים והארצות שעליהם מסופר בצמצום ואף על פי כן במדה מספיקה להבנתם הטובה; אלה הם ספורים־כמיניאטורות, עם דברי זכרונות היסטוריים, תאורים גיאוגרפיים, ציורי נופים, פרוט מעשים שנעשו, רשימות בקורת על נמוסים מדיניים, חברתיים ומשפחתיים, הימנונות לנשים, שירי־שבח לאהבה, בדיחות־הדעת מן הטפשות, חמה ורוגז על רשעים־לתאבון, התנקמות בבעלי ערמה ושקר, המדמים בנפשם שאין מבין להם, התפעלות מן היופי בכלל, ומן הדבור הנאה בפרט, התלהבות ורוממות־הנפש מן הזמר והשיר; נשימה ארוכה ולוהבת כאלו חובקת כבחשוק־אדירים את כל מאה הנובילות של ה“דקמרון”, ואותה שעה עצמה אין כאן כל סימן לחפזה ולהיטות כל שהיא, אלא דוקא אהבת הפרט באנשים ובעצמים, שמחת השהות על דבר של “מה־בכך”; אכן, מאד השכיל האיש אשר נסח את דעתו ואמר, כי דנטה שר את “הקומדיה האלוהית” ואלו בוקצ’ו ספר את הקומדיה האנושית (אם כי לא קשר בפרוש שם זה ליצירתו), ואולם טעה יטעה הסובר כי לבוקצ’ו לא היו כונות נעלות מלבד תאור וציור וספור כשלעצמם; כל ה“דקמרון”, מראשו ועד סופו, חרוז על חוט של הטנדנציה; אף פרט קטן אינו נקי ממוּסר־השכל; היה זה איש בעל השקפות ונאמן לדעות שקולות שלו; הוא ראה חסרונות בפולחנות הדתיים, הוא נכוה מחטאי השקר שאצל כלי קודש, שנא ובז לצלצלה של צביעות; הוא בקש את הטבע ואת הטבעיות, ורדף בחמה ובלעג מר את כל העושים בהסתר את שמצוה עליהם בשרם־ודמם ובגלוי הם מכנים זאת “פשע” ואומרים שיש “להתביש” בכך; לא רק בין השיטין אלא בפה־מלא, בהקדמותיו ובסוף־דבר לספרו, הוא מגלה את שאיפתו לכתוב בפשטות ראשונית ובלשון נקיה ותמה עד תכלית על דברים שבינו לבינה, כדוגמת הכתוב והמסופר בכתבים המקודשים; מפני עושר התכנים הלזה, בזכות שפע הידיעות, בתוקף הכונות הרוחניות הנועזות, בכוח הכשרון הפיוטי והפרוזאי כאחד, ועל הכל – מפני האהבה־לחיים המלאה מזה אל זה – אין הזמן ואין התמורות הכבירות משנות כמעט ולא כלום מערכו של הספר הזה, שנכתב לפני כך וכך מאות שנים, והוא לא רק מענין מבחינה היסטורית־ספרותית, אלא בפרוש מושך את הקורא, ומשום זה, – הנו ה“דקמרון”, בעיקרו ובגרעינו שבו, ספר שכל שעה יפה לו אצל זה שלא קראהו עוד.